וואללה עלו עם כתבה על המפגש שהיה ביום ראשון שעבר עם המורה הרוחני הישראלי שי טובלי, שכיום מכנה עצמו "הבודהה מאוריון". אנרג'י יעלו כתבה שלי על האירוע ביום ראשון, כך נדמה לי, ואני אעלה גירסת במאי גם לכאן. טובלי עבר בחודשים האחרונים טרנספורמצייה רצינית, וכיום הוא טוען שהוא מתקשר את צוות האלוהויות שבראו את הגלקסייה שלנו. אני אתייחס לטענותיו בכתבה. בינתיים, תהנו מהסרט: גם אני מופיע בו…

היקום נולד מתוך עצמו. היקום נולד מתוך הריק. היקום נולד דפוסים דפוסים.

דפוסים דפוסים מתעורר לו היקום ופורץ מתוך האין הגדול, דפוסים דפוסים כנגזרות נייר מפורטות הנולדות מתוך קיפוליהן ונפרסות לכל רוח, כל כיוון.

גלים גלים של צבע נשפך לו היקום מתוך פח האלוהים, מתוך פה האלוהים נשאג גלים גלים של קול, של אות, של הברה ושל ציווי. והוא נברא.

והוא נברא כל רגע וכל רגע מחודש ומשוכפל, אך עם שינוי קל, עם שכלול קל שמעלה אותו במדרגה נוספת של תחכום. כי אין שיעתוק שהוא מושלם וחוסר השלמות של שיעתוקו של העולם הוא אפשרות השתלמותו. נותן לאלוהים להשתלם דרכו.

היקום גדל מתוך עצמו, מתוך האלוהים ישתבח ויתגדל, צומח ושולח ענפים ועלים כבטטה שתקועה בתוך צנצנת אלוהים. גודל ומשתכפל, משתכפל ומשתכלל, כאסימטוטה שלנצח נאבקת כדי לנגוע, ולנצח לא תוכל להגיע, להיות איתו. והיא כבר הוא.

היקום נולד פסים פסים. ונקודות. פרחים פרחים. חיפושיות. עולה מתוך האלוהים כשהוא רותח, מבעבע. כשהאלוהים גולש, נוצרת המציאות, ואלוהים אינו יכול שלא לגלוש. תבשיל האל מקדיח, היקום נשרף אבל איננו אוכּל. להפך: מתעדן ומסתגנן, מתפאר ומתיפה. ככלי מתכת בתנורו של החרש. בוהק, מאיר, זוהר ומסנוור. עולה עולה לקראת שלמות שהוא אף פעם לא ישיג. והיא שלו תמיד.

פרט מתוך מגזרת נייר של יונתן לוי

היקום הלא הוא רק הקצף על גלי האל, אך הוא הצבע שלהם. חטאם, חייהם.

העולם הוא כטל
אכן, העולם הוא כטל
אבל.
(כאמור, הייקו של איסה, בתרגומו המופתי של יואל הופמן)
 
 
ב"אבל" הזה, אני בטוח, נמצאת כל חוכמת הרוח, בכל עומקה.
ה"אבל" הזה אכן הוא העולם כולו.
 
כי לראות שהעולם הוא כטל, זה בסך הכל די קל. יותר מדי קל. כן: הכל חולף. הכל משתנה. הכל זמני, ארעי, שרירותי. ולא צריך להיות מיסטיקן גדול כדי להבין את זה. מספיק להיות מדען: כולנו יודעים שעוד כעשר מיליארד שנה השמש תכבה, לא לפני שהיא תתנפח ותשרוף את כל מה שסביבה. מערכת השמש שלנו עתידה לגווע, ואיתה כמובן עולמנו הנמרץ.
 
אבל מה לנו במילירדי שנים? הרי תוך מאה שנה בלבד לא אנחנו ולא כל מי שאנחנו מכירים יהיה קיים. בסך הכל מאה שנים קטנות, וכולם מתים. "מסתבר שתוך פחות ממאה שנה ימותו יותר מחמישה מיליארד בני אדם" כתבתי פעם, כשבעולם עוד היו רק 5 מיליארד אנשים.
 
המיסטיקנים לדורותיהם לוקחים את זה עוד צעד קדימה: בשבילם העולם כבר עכשיו הוא תפל ובטל, אפילו אשלייתי. זה בסדר, הם מרגיעים, כי יש משהו שהוא נצחי ומשמעותי ומתוק והווה. יש משהו שהוא אחר, והוא האמת והאושר. קוראים לזה "אלוהים", או "הטאו", לפעמים "האחד", או "האבסולוט" או "האינסוף". ברגע שיש לנו שם אפשר גם לשאוף לזה, לרצות את זה, לנסות לממש את זה.
 
השאיפה "לשם" על חשבון ה"כאן" היא מלכודת רוחנית נפוצה ועמוקה. את התזה שלי כתבתי על זה, ב"הארץ" כתבתי על זה, והנה גם כאן אני כותב על זה. זה מעסיק אותי מאוד כי לתוך הבור הזה נפלתי אני בעצמי. אני מנסה לכתוב לעצמי סולם.
 
אלוהים פשוט נורא מפתה. הנצח קורא לנו. האינסוף מזמין אותנו להמס בחיקו, להתמזג עם הלובן המוחלט שלו, לצלול לתוך האחדות העמוקה, המוחלטת, ששמה אין והיא אין ואין סופה ואין בלתה, להיות מותכים באור הבהיר מכל, בזוהר המסנוור, להיעלם.

"אבל".

אבל מה?
אבל פרח. אבל תמימות. אבל ילד עם ארטיק. אבל נשיקה ראשונה. אבל כוונה טובה. אבל כל הדברים האלה שדווקא בזמניותם השבירה, שדווקא בפריכותם המגוחכת נוגעים לרגע קסום אחד בנצח, כמו כוכב שביט המתכלה אל תוך זנבו הבוער אבל הזוהר שהוא מפיץ ממנו ומאיר בו את סביבתו כל כך משמח ומרומם עד שהוא באורך נס מתחמק מזמניות חייו הקצרצרים ומפלח דרך אל הנצח. אבל הפרטים הקטנים הללו שבסופו של דבר אינם שונים (חלילה) מאלוהים, אינם אחרים ממנו, אלא בונים תוך כדי התפוררותם את "דירתו בתחתונים", בונים אותו עצמו, בונים אותנו בונים אותו.
 
אז הכל נכון, הכל ברור, הכל ודאי.
אבל.
 
ובאנגלית (בתרגום Robert Hass):

The world of dew
Is but a world of dew
And yet, and yet…