כמו האור הפתאומי שמפיץ ברק בלילה סוער, פרשת אלי אוחנה חשפה את הציבור הישראלי בפתאומיות ובברור לרחשי הלב של הציונית-דתית. ההתנגדות העצומה לשיבוצו של אוחנה ברשימת הבית היהודי, שעלתה מ"השטח" כמו גם מרבנים בכירים, היתה מחזה מהמם של דינמיקה פנים מגזרית. היא הבהירה שמאמצי בנט להפוך את המפלגה לכל-ישראלית עדיין רחוקים מסיום, ולמעשה כנראה שלעולם לא יושלמו. המפד"ל מעוניינת להישאר מפד"ל.

ההתנגדות לאוחנה היתה נגועה בגזענות, אולם נדמה לי שלא נכון לראות אותה בעיקרה דרך הפריזמה הזאת. ודאי, השימוש של נפתלי בנט באוחנה היה גזעני להחריד וציני לעילא, שהרי לבד מהיותו סמל מזרחי אוחנה לא היה עבורו דבר. אבל ההמונים שהתנגדו לשיבוץ לא עשו זאת כי הם לא מוכנים למזרחי במפלגה. יש מזרחיים בבית היהודי. ההתנגדות לאוחנה נבעה פחות מגזענות ויותר מאליטיזם.

שכן מה שנחשף לפנינו בעיקרו הוא תפיסתה של הציונות הדתית את עצמה כאליטה, ואת חוסר המוכנות שלה לקבל אל תוכה יסודות שהיא תופסת כנחותים. אין זה מקרה שבצלאל סמוטריץ', מספר תשע במפלגה, כתב לפני כחצי שנה שהציונות הדתית "נושאת את משא העם על כתפיה" ושלכן עליה להפגין "התנשאות חיובית". גם אם בדרך כלל לא נאמרים דברים בוטים שכאלה, זו תפיסתם העצמית של רבים בציונות הדתית. האליטיזם הציוני-דתי הוא שמסביר את האופן המובן מאליו שבו מתקבל תיעדוף תקציבי להתנחלויות ולמערכת החינוך הממלכתית-דתית בקרב מנהיגיה; הוא שמסביר במהופך את תחושת הנרדפות והמרמור שניתן למצוא אצלה לא פעם; וכמובן, הוא שמסביר את הסירוב לקבל אדם שמפעל חייו ומקור תהילתו הוא לא יותר מאשר הצטיינות בכדורגל.

כל חברה זקוקה לאליטות. גם מפא"י ו"ההתיישבות העובדת" היו אליטה, וגם הן תיעדפו באופן לא הוגן את אנשי שלומם. אולם מה ששונה בינם לבין הציונות הדתית הוא שהאליטיזם שלהם לא נשען על מערך של תפיסות תרבותיות שמרניות וחוקי דת. ההלכה, שנועדה ממילא להבדיל ולייחד את שומריה, יחד עם התפיסות שנקשרות אליה (ביחס לפמיניזם, למיניות, להומוסקסואליות), הופכת את האליטיזם הציוני-דתי למוקצן במיוחד, ופוערת מרחק מהותי בין הצדדים. הציונות הדתית נמצאת במתח מתמיד בין הרצון להנהיג את העם לבין הרצון להיבדל ממנו.

במובן הזה נפתלי בנט הוא עוף מוזר בקרב המגזר: הוא אינו שותף למתח הזה. עבור בנט היהדות היא ראשית כל לאום ולאומיות, וההלכה אינה משחקת תפקיד ממשי בתפיסת עולמו. משפחתו של בנט היתה חברה בקהילות של היהדות הקונסרבטיבית, תחילה בארצות הברית ולאחר מכן בחיפה. הוא לא למד בישיבה גבוהה ואינו "בן תורה". הוא פשוט לא מדבר את השפה. חסרונו הוא גם יתרונו: היכולת שלו לעשות נפשות בקרב קהלים חדשים נובעת מכך שהוא מדבר "ישראלית" הרבה יותר מאשר "דוסית". הוא קרוב בצורה ניכרת יותר למנטליות החילונית מאשר כל מנהיג עבר של המפד"ל. ממילא הוא לא היה יכול להבין מה יפריע כל כך לציבור בוחריה של המפלגה בצירופו של שחקן כדורגל לשורותיה.

ללא ספק, רבים בקרב הציונות הדתית מבינים זאת היטב. רבים גם אינם מרוצים מרדידות תפיסתו הדתית של בנט. אולם רבים גם מבינים שדווקא בגלל זה רק הוא יכול. כל עוד הוא מוביל את המפלגה להישגים מרשימים, חסרי תקדים, הם ישתקו ויתנו לו להנהיג. עם זאת, סערת אוחנה האחרונה הבהירה שיש גבול גם למה שהציבור הציוני דתי יהיה מוכן שבנט יעולל למפלגתו. ועוד דבר: אם אי פעם ידעך כוכבו של המנהיג הצעיר, כל אלה ששותקים כעת יפתחו את פיהם. או אז הם יקרעו אותו לגזרים.

—

פורסם היום במדור הדעות של 'הארץ'