עבורנו, שנמצאים בתוככי המשבר השני של הסדר הליברלי, מענין לחזור למחשבות של אלה שעברו את המשבר הראשון, זה שלפני מאה שנה הקים על הדמוקרטיה הליברלית את הפשיזם מימין ואת הקומוניזם משמאל. 'המיתוס של המדינה' מציג את מחשבותיו של אחד האינטלקטואלים הגדולים של התקופה, ארנסט קסירר, יהודי-גרמני שעסק כל חייו בניתוח המחשבה האנושית, בעיקר במתח בין התבונה למיתוס.

קסירר נאלץ להתפטר ממשרתו באוניברסיטת המבורג עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933, עבר לשוויץ, ואחר כך לארצות הברית, שם הרצה באוניברסיטת קולומביה עד מותו באפריל 1945. את הספר כתב בשנותיו האחרונות, וביקש לסרטט בו היסטוריה אינטלקטואלית של הפשיזם: אילו רעיונות היו צריכים להבשיל על מנת שאומות כגרמניה או איטליה תוכלנה לעקוד את עצמן בכתונת משוגעים טוטליטרית ולהביא חורבן כה מוחלט על עצמן וסביבתן.

כאיש תנועת הנאורות תולה קסירר את האשמה ב"חשיבה מיתית", כלומר בנסיגה מחשיבה תבונית אל נפתוליו המפתים של המיתוס. "חווינו שינוי קיצוני בתבניות המחשבה הפוליטיות" הוא כותב בפסקת הפתיחה של הספר. את השינוי הזה הוא רוצה לבאר.

לקסירר היה כבוד רב למיתוס. עבורו הוא מהווה דרך מחשבה משלימה לתבונה, אשר תופסת את המציאות כשלמות הוליסטית במקום כרשימת מלאי של חפצים וחוקים. עוד בשנות העשרים הוא כתב ספר שלם על "מחשבה מיתית", ובו קבע באופן נבואי כי "המיתולוגיה של עם מסויים לא מוכתבת על ידי ההיסטוריה שלו; ההיסטוריה היא שמוכתבת על ידי המיתולוגיה." אבל מהי אותה מיתולוגיה שהכתיבה את הנאציזם?

קסירר מתחיל באפלטון, עובר בנצרות ומגיע אל הרנסאנס ואל מקיאוולי, מראשוני ההוגים המדיניים המודרניים. חידושו הגדול של מקיאוולי לא היה הרישיון שנתן לרמייה ונכלוליות – אף מלך לא היה זקוק לו – אלא הפרדתה של הפוליטיקה מהדת ומהמוסר, והשתתתה על תבונה ותועלתנות. למעשה, עבור מקיאוולי הדת עצמה הופכת לכלי בידי החזקים, על מנת לדכא את החלשים. בכך מקיאוולי מציע שימוש תבוני ומניפולטיבי במיתוס.

משם עובר קסירר לעליית הסדר הליברלי ומוצא בפילוסופיה הסטואית את הבסיס לחירות האינהרנטית שהעניקו הוגים כהובס, בודן או גרוטיוס לאינדיבידואל. מרגע שהגדרנו את האדם כחופשי מטבעו, כותב קסירר, הדרך סלולה לייסוד מדינה על בסיס זכויות טבעיות ושוויון מהותי, ומתוך מסגרת תבונית. עלייתה של המדינה המודרנית, אפוא, מקבילה לעלייתה של תנועת הנאורות.

אבל לנאורות קמה התנגדות. קסירר מוצא שלוש תפיסות שחברו יחד ויצרו – רעיונית – את המפלצת הנאצית. הראשונה היא תפיסת הגיבור הרומנטית, שבאה לידי ביטוי מושלם בחשיבתו של ההוגה הסקוטי תומס קרלייל. על פי קרלייל ההיסטוריה מעוצבת על ידי "גיבורים", יחידי סגולה שניחנים לא רק באומץ, אותנטיות ויוזמה, אלא שמבטאים את האמת באופן שמהדהד את רצונותיהם הכמוסים של בני תקופתם ובכוח רצון שיתגבר על כל מכשול. קרלייל היה נערץ בגרמניה של ראשית המאה העשרים, ורעיונותיו הזינו את תפיסת הפיהרר כמי שרצונו מבטא ואף מגלם את רצון העם, ועל כן ביכולתו לעצב מחדש את גרמניה, ואף את העולם.

התפיסה השניה שממקם קסירר בשורשי הנאציזם היא תפיסת המדינה של הוגה הגרמני הענק, ג.ו.פ. הגל. עבור הגל המדינה היא לבם של החיים ההיסטוריים והביטוי העליון של התגשמות האלוהות בחברה האנושית. "המדינה היא הילוכו של אלוהים בעולם", כתב הגל, וממילא ברור שהיא אינה התאגדות וולונטרית של בני אנוש, מסגרת שקיימת מתוקף "אמנת חברתית" כלשהי. לא: המדינה היא ישות חיה, יצירה אידיאלית שמבטאת אמת עליונה. עבור קסירר ברור כי "שום שיטה פילוסופית לא תרמה במידה רבה כל כך לעלייתם של הפאשיזם והאימפריאליזם" כתפיסה הזו.

הרגל השלישית עליה עומד הנאציזם על פי קסירר היא תורת הגזע של ארתיר דה גבינו. בניגוד לקרלייל ולהגל, גבינו אינו מוכר כיום, אולם הוא האיש שהציג לראשונה תורת גזע המחלקת את האנושות לגזעים שונים, נחותים ועליונים, ומתיימרת לתוקף מדעי. בספרו "המאמר על אי-השווין הגזעי בין בני האדם" (1853-1855) הסביר גבינו כי מבין שלושת הגזעים העיקריים – הלבנים, השחורים והאסיאתים – רק הלבנים מסוגלים לפתח תרבות. כל יצירה תרבותית שנמצא אצל אחרים היא בהשפעתם. גבינו היה חרד מערבוב גזעי, וסבר ש"דילול" הגזע הלבן יביא לנפילתו.

"האויב העוצמתי ביותר של גובינו", כותב קסירר, "היה כמובן התפיסה הדתית של המקור והייעוד של האדם". אם כל בני האדם הם צאצאיו של זוג אחד, אם כל בני האדם נבראו בצלם אלוהים, איך אפשר לדבר ברצינות על גזעים עליונים ותחתונים או על שיעבודו של הפרט לגורלו של גזע? גובינו היה מאמין קתולי, ולא הצליח כל חייו ליישב את המתח. הנאצים פשוט התעלמו מהנצרות.

יש לשים לב למשותף בין שלושת היסודות הרעיוניים שמביא קסירר: כולם יוצאים נגד ערכים הומניסטים וליברלים כשוויון מהותי בין בני אדם, וסגוליותו וחירותו של הפרט. אצל הגל וגובינו הפרט אסור לכוחות שגדולים ממנו – המדינה והגזע; אצל הגל וקרלייל נמצאים גיבורים המבטאים את "רוח העולם" שאין לעמוד בדרכה; אצל גובינו וקרלייל עולה היררכיה מודרנית, שמחליפה את ההיררכיות הדתיות או המעמדיות של ה-ancien regime ומציגה גיבור שעליון על ההמונים – או אריסטוקרטיה של גזע. בסופו של חשבון בכלך מקרה ניצב הניסיון לחזור ולהצדיק היררכיה נצחית.

והיום? לעומת השיטות ההגותיות האלה, היריב העיקרי של הסדר הליברלי בזמננו נראה עלוב למדי. הפופוליזם מציע אלטרנטיבה דלה וחלקית לליברליזם, ובוודאי שאינו פורס מבנים מטאפיזיים של גזע או "רוח" או אישיות עליונה. הפופוליזם אף יוצא במוצהר נגד כל סוג של עליונות, של אליטות חברתיות ואף של מומחיוּת. באופן ערמומי, תוך כדי כך הוא מקדם אריסטוקרטיה חדשה, של נאמנות למנהיג, של כוח וכסף חסרי גבולות.

קסירר מת חודש לפני כניעתה של גרמניה הנאצית, אולם הוא ידע שהובסה, ואיתה המיתוס הנאצי. עם זאת בסוף ספרו הוא מזהיר את הקורא כי אין בכוחה של התבונה "להשמיד את המיתוסים הפוליטיים", מפני שהמיתוס "חסין כנגד טיעונים רציונליים". עלינו מוטל להבין את המיתוס, מפני שיש לו כוח ממשי, כוח משנה מציאות והיסטוריה.

בספרו האחרון מנסה קסירר לבאר לנו את המיתוסים שהעלו את הפאשיזם. התרגום של חילי אטיה קולח ובהיר, ויש להודות להוצאת כרמל על תרומתה המתמשכת של תרגומי ספרי עיון משמעותיים לעברית. את המיתוסים שמניעים את יריבי הליברליזם כיום מוטל עלינו להמשיך ולבאר.

—

פורסם במוסף ספרות ותרבות של ידיעות אחרונות, 7.2.25

"האם אתה חושב, אבי," אמר לו, "שאחרי שאעבור את מסת שבעת גלגולי הנשמה, אוכל להגיע אל משכנו של ברהמה?"
"תלוי," אמר הפקיר, "איך אתה חי?"
"אני משתדל," אמר, "להיות אזרח טוב, בעל טוב, אב טוב, ידיד טוב; מעת לעת אני מלווה לעשירים בלי ריבית; אני נותן כסף לעניים; אני משכין שלום בין שכניי."
"אתה תוקע לפעמים מסמרים בתחת?" שאל הברהמין.
"אף פעם, אבי נכבדי."
"תתבייש לך," השיב הפקיר. "לא תוכל להגיע אלא לרקיע התשעה עשר, וחבל."

את הדיאלוג הזה שם וולטר בעטו של תייר טורקי, שכשטייל בורנסי, עיר הקודש שעל גדות הגנגס, היה עד לחילופי הדברים בין ההינדי המאמין והפקיר (תרגום: ניר רצ'קובסקי, בספר מיקרומגס, הוצאת נהר). כאחד מהוגי הנאורות הבולטים שם וולטר לצחוק את דרישותיה הדוגמטיות של הדת, וזאת בניגוד למוסר הטבעי והפשוט שמפגין אותו מאמין. בתוך כך הוא גם לועג לנטייה של המאמינים להכאיב לעצמם מתוך אמונה שסבלם רצוי לפני האל, ושתמורתו הוא יעניק להם כרטיס כניסה לעדן.

וולטר, שהעריץ את הפילוסופיה והדת המזרחית (בהזדמנות אחרת הוא כתב שהמערב "חב למזרח הכל", לא פחות), בכל זאת לא הבין לאשורה את הסגפנות ההינדואיסטית. בדיאלוג שלעיל הוא מתרגם אותה לסגפנות הקתוליות שהכיר מבית, והופך אותה למעין מס מעבר שעל המאמין לשלם בדרכו אל האלוהות. אולם הסגפנות בהודו אינה העלאת קרבן שאמורה להרשים אלוהות מרוחקת, אלא התכה פנימית שאמורה להחליף אנושיות מוגבלת בהאלהה עצמית.

העיסוק בסיגוף עצמי הוא כל כך אוניברסאלי עד שנדמה שבני אדם פשוט נהנים לסבול, אולם אין לבלבל בין שתי התפיסות השונות כל כך, מערב ומזרח, של הנטייה להסתגף. כאשר תושבי נינוה מתבשרים על ידי הנביא יונה ש"עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת", הם מיד צמים ממים ומזון, מתכסים בשקים ויושבים על האדמה. האל הטוב משקיף מלמעלה ורואה את מעשיהם, ומיד "וינחם האלוהים על הרעה אשר דבר לעשות להם, ולא עשה".

בניגוד גמור לכך, בהודו סיגופים נועדו להביא את האדם לכדי השתלמות עצמית, כלומר לחולל בו תמורה פנימית מקיפה שתשחרר אותו פחות מחטאיו הקודמים ויותר מדעותיו הקדומות, תפקח את עיניו ותאפשר לו לראות את האמת נכוחה. כך נמצא באופנישאדות, שחוברו סביב זמן חיבורו של ספר יונה, במחצית באלף הראשון לפנה"ס, הבהרות ש"רק התנזרות היא הדרך לחיי נצח", והוראות כיצד להסתגף על מנת להגיע להבנה קיומית נכונה.

ניתן להשכיל בדרכי צום ותענית אף ביתר פירוט ב'חוקי מאנו', המעט מאוחרים יותר. המחוקק ההודי הנודע ממליץ לאכול בהתאם לתבנית הירח, יותר כאשר הוא מלא ופחות ופחות ככל שהוא נעלם. הוא קובע בפשטות כי "ניתן להשיג בריאות טובה, לימוד ומעמדות אלוהיים שונים על ידי סיגופים; אכן, סיגופים הם הדרך להגיע אליהם." האסקטיקה כאן היא אמצעי להעצמה העצמית.

מהאטמה גנדהי, אם נגיע עד לזמננו אנו, היה ידוע בסיגופיו וצומותיו. כאשר אלה לא נועדו להפעיל לחץ על ממשלת הוד מעלתו המלך ג'ורג', הם נועדו לאפשר לו לצבור "טָפָּס", כלומר חום פנימי שלא רק שיטהר אותו מחטא, אלא שאותו הוא יוכל לתרגם לעוצמה על-טבעית לצורך מבצעיו הציבוריים השונים. אחת השיטות שלו לצבור טפס היתה לשכב במיטה אחת עם נערה ערומה ולא להתפתות לנצל את המצב. לאחת הנערות הללו הוא אמר במפורש ששיתוף הפעולה ביניהם "יעורר טפס עצומים". גנדהי היה בטוח שהאיפוק המיני שהוא מפגין במיטתו מבטיח להודו עצמאות פוליטית על אדמתה.

חשוב, אם כן, להבדיל בין הצום (הקולינרי, ההגייני, המיני) כאמצעי להענשה עצמית, כזו שתכפר על חטא שחטאנו כלפי האל ותעלה את ערכנו בעיניו, לבין צום כאמצעי להעצמה אישית ולטרנספורמציה פנימית, עם או בלי אלוהים שמביט בנו מלמעלה. צום מהסוג השני נפוץ במזרח. צום מהסוג הראשון מבטא מסורת ארוכת שנים בעולם המערבי, שהתחילה ביהדות ושזו הורישה לאחיותיה הקטנות-גדולות, הנצרות והאיסלאם.

ועם כל זאת, יש משהו משותף לצום כתופעה אנושית כללית, והוא האינטואיציה הקדמונית שעל מנת לקבל משהו, יש צורך ראשית לוותר. הצום מבטא צמצום עצמי שמגביל אותנו מראש, ודווקא משום כך מאפשר לנו להצליח ולרכוש מימד קיומי חדש. המשחק כאן הוא על המתח שבין חופש להגבלה: כל תוספת בחופש (החופש מחטא, החופש מחולשה, החופש להגשים את מאוויינו) מחייבת אותנו ראשית כל להצטמצם. זאת משום שכל תוספת של רכוש היא ממילא תוספת של אחריות, כל תוספת של אהבה היא ממילא תוספת של מחוייבות.

ארנסט קסירר ניסח את הכלל הזה בצורה הפוכה כשאמר (בספרו על חשיבה מיתית) ש"הסגפנות, שמהווה חלק מהותי מהדת הפרימיטיבית, מבוססת על האינטואיציה שכל הרחבה והעצמה של הכוחות של העצמי כוללת הגבלה נלווית." רוצה לומר, ככל שהעצמי זוכה לכוחות גדולים יותר, כך הוא גם יותר מוגבל. העצמת ה'אני' שלנו מגיעה בד בבד עם ההכרה הטרגית בגבולות העוצמה שלו. רק תינוק חושב שהוא כל יכול, ואילו ככל שגדלים בגיל ובכוח מבינים עד כמה אנחנו בעצם חסרי אונים.

הסיגוף, שמגיע בדת לפני כפרה, לפני חג, לפני הארה, לפני קבלת עוצמה, הוא, אם כן, ההכרה המובלעת שלעולם לא נוכל להשתחרר לחלוטין ממגבלותינו ומגבולותינו. זוהי ההכרה שהסופיות שלנו אינה דבר זמני, אלא קשורה ישירות בהיותנו פרטים. צמצום הוא מעצם טבעו של העצמי. על כן בבוא האדם בעת העתיקה לפתוח בדרך חדשה היה עליו קודם כל להסתגף, להתענות, ורק מתוך הכבילה העצמית הוא היה מרשה לעצמו מאוחר יותר להשתחרר או לנצח.

ובל נחשוב שהמצב כיום שונה מבחינה מהותית. הסגפנות בעידננו פשוט עברה מן השדה הדתי אל השדה האסתטי, האתי והבריאותי, ומתמקדת בעיקר בתחום הגסטרונומי. דיאטה היא הדרך שלנו להסתגף על מנת לקבל מהאלים את מתת היופי או הבריאות. צמחונות וטבעונות מאפשרים לנו להיות טהורים מחטא. אנורקסיה היא סיגוף עצמי חריף במיוחד, שנועד להעלים את האני כליל. נכון שאין צורך באמונה בכוח עליון על מנת שסיגופים אלה יוכיחו את עצמם, אולם להדביק להם את התואר "רציונלי" נראה מוגזם במקצת. האם האוצר האינסופי של שיטות דיאטה אכן הוקם על יסודות מציאותיים? האם ללא אכילת בשר אנחנו אכן נקִיים – אנחנו החיים בערים מתועשות ונוסעים על אוטוסטראדות רחבות – מהרג בעלי חיים?

אולם כאן אנחנו חוזרים אל אותה תבונה היולית הנוקשת בפנים נפשנו ומוכיחה אותנו שוב ושוב: על מנת לגדול, יש לדעת לקטן את עצמנו. על מנת להתרחב, יש לדעת להצטמצם. לא מן הנמנע שברית המילה, שלאחרונה סופגת אש מכיוונה של הרגישות המוסרית העכשווית, מבוססת על אותו היגיון: כדי להגדיל ולהעצים את איבר המין שלנו – ומה נרצה יותר מאשר דבר זה, סימבולית ולא-סימבולית – יש ראשית לקצץ את קצהו. כאן שוב מתכתבים מזרח ומערב: זה גם בדיוק מה שגנדהי היה עושה.

סתם

—

פורסם היום במוסף יום כיפור של הארץ. על גנדהי ותרגוליו הסגפניים-מיניים כתבתי בעבר כאן. גם ברשימה הבאה יככב המהאטמה, ככל הנראה. ואל דאגה, לא שכחתי שעדיין עלינו ללנצ'ץ' את ג'וזף סמית.

יצא לאור הגיליון הראשון של רוח הארץ, מגזין חדש על הרוחניות העכשווית בארץ. פרטים עליו ועל אפשרויות ההזמנה כאן.

בשנה הקרובה אלמד קורס על מדיטציה עברית בנביעה. ההרשמה בעיצומה. פרטים כאן.

בשנה הקרובה אלמד קורס על משיחיות יהודית מודרנית בבית המדרש של בינה. ההרשמה בעיצומה. פרטים כאן.