ההתנקשות בפעיל הר הבית יהודה גליק, שכולי תקווה שיחלים במהרה, מגיעה כשיאה של מגמה הולכת ומתעצמת במרחב הציבורי הישראלי, מגמה שמוצאת ביטוי מובהק במעגלי מפלגת השלטון ושגליק היה ממקדמיה הבכירים. בשנים האחרונות פעלו תנועות שוחרי הר הבית בצורה אינטנסיבית להגדלת מספר העולים היהודים להר ובד בבד להעלאת המודעות למצב על ההר, שכולל איסור בפועל על תפילת יהודים פומבית והתגברות האלימות, המילולית בעיקר, של פלסטינים מוסלמים כלפי יהודים עולים להר. בין ההישגים הבולטים של שוחרי הר הבית היה השגת תמיכתם המוצהרת של כחצי מחברי הכנסת של הליכוד במאבקם.

לתנועת הליכוד היתה תמיד חיבה למיתוסים לאומיים, אולם גם בקרב חבריה ציונות היתה בראש ובראשונה התיישבות וביטחון, לא גאולה דתית. העניין המתגבר בהר הבית בקרב חברי הליכוד מגלם את התמורה שהתחוללה בשיח הפוליטי בישראל, תמורה שבלי להבין אותה תמונת המתיחות והאלימות הנוכחית בירושלים תהיה חסרה. באותו כנס במרכז בגין שאחריו נורה גליק (שבעצמו התמודד לפני שנתיים בבחירות לרשימת הליכוד), תחת הכותרת " ישראל חוזרת להר הבית", קראו יו"ר ועדת הפנים של הכנסת מירי רגב, וסגן יו"ר הכנסת משה פייגלין, שניהם מהליכוד, לחזרה ברוב עם אל ההר. רגב כרכה יחד את "זכותנו להתפלל על ההר" עם "זכותנו על הארץ", והדגימה בצורה ברורה את הציפוי המיתי שעוטה הלאומיות הליכודניקית החדשה.

אין זה אלא שיאו של תהליך בן כמה שנים, אשר במסגרתו הופכת מפלגת השלטון ממפלגה חילונית-מסורתית המחזיקה בתפיסת "אף שעל" על בסיס נימוקים בטחוניים, למפלגה אתנית-לאומנית השמה במרכז סדר היום שלה תפיסה מיתולוגית. נראטיב מיתי זה נשען על האמונה שהר הבית מהווה עבור עם ישראל מוקד מטאפיזי, מעין שקע שמימי שהחיבור אליו מטעין את הלאום בעוז וחיות. כבר ב-2012 קבע יולי אדלשטיין, כיום יו"ר הכנסת, כי "תפקידי הוא לעסוק בתהליך היומיומי, המחבר והבונה את עם ישראל, שמוביל לבית המקדש" ואילו זאב אלקין הסבירהסביר כי "חשוב להוציא אותו [את הר הבית] מהמשבצת של הדתיים ההזויים. צריך להסביר לשכבות רחבות בעם שבלי המקום הזה, חירותינו הלאומית איננה מלאה."

ודוק: אין מדובר בערגה בלתי נשלטת לזביחת קורבנות. לא קיום המצווה בתורה ולא הקפדה על הנפסק בהלכה מעניינים את חברי הכנסת הללו, גם הדתיים שבהם. הר הבית משמש את רגב, פייגלין, אדלשטיין ואלקין כדגל לאומי שסביבות מתאחדים. מקום המקדש עבורם אינו אלא אבן ראשה במאבק הלאומי מול הפלסטינים, והריבונות על ההר הופכת לטוטם המגלם בצלמו המתנשא את הריבונות על הארץ כולה. לכן מדבר אלקין על "חירותנו הלאומית". לכן אמרה ציפי חוטובלי בהזדמנות אחרת ש"הקמת המקדש במקומו בהר הבית צריכה לסמל את הריבונות המתחדשת של עם ישראל בארצו."

רק בפברואר השנה התפייט יו"ר הקואליציה יריב לוין באשר לחשיבותו של ההר שבמרכז ירושלים: "אין גוף חי שיכול לתפקד ללא לב. נדמה לי שכאשר יהודים במשך כל כך הרבה שנים ישבו בגלות והתפללו לשיבת ציון, הם לא התכוונו לתל אביב, אלא דווקא לירושלים. הם לא חלמו לשוב לבניין הכנסת ולמשרד ראש הממשלה, אלא למקום אחר – להר הבית."

אלא שכאשר יהודים ישבו בגלות והתפללו לציון ולירושלים הם המשיכו לשבת בגלות ולהתפלל, ורק כאשר חלמו על תל אביב ועל בניין הכנסת הם קמו ובנו מדינה. הציונות החילונית השקיעה את דמה וחלבה בבניין הארץ, ולא בפולחן מקומות קדושים. לא במקרה העביר משה דיין את השליטה על הר הבית אל הווקף מיד אחרי מלחמת ששת הימים – הוא סבר שהמקום מנוגד לחלוטין לרוח הציונית שעליה גדל ושבה דגל.

אולם מה שכדאי לשים לב אליו בדבריו של לוין אינו חוסר הדיוק ההיסטורי, ואפילו לא הראייה האורגניסטית של האומה (כאילו שמה שמדינה בה שליש מהילדים מתחת לקו העוני זקוקה לו הוא "לב" בדמות מקדש על הר). מה שצריך לעורר חוסר נוחות, אם לא דאגה, הוא התפיסה המיתית-משיחית שמקדמים לוין וחבריו באמצעים פוליטיים. הר הבית הופך אצלם לכלי משחק במאבק המדיני מול הפלסטינים, והדיון (המוצדק כשלעצמו) על זכויות תפילה ליהודים על ההר לקרדום פוליטי לחפור בו. אולי על זה דיבר ליבוביץ כשזעק כנגד "הפרוסטיטוציה של הדת למען אינטרסים לאומיים".

גרשם שלום אמר פעם כי "גאולת עם ישראל שאני שואף אליה כציוני, איננה זהה כלל וכלל עם הגאולה הדתית שאני מקווה אליה לעתיד לבוא. אינני מוכן, בתורת ציוני, לספק את הדרישות או את הגעגועים ה'מדיניים' הנמצאים בשטח בלתי מדיני ודתי בהחלט, בשטח האפוקליפטיקה של אחרית הימים." שלום הבין היטב את הסכנה שהשענת שיח מדיני על שיח דתי. סכנה לדת, שכן כך תיתכן הזנייתה לכדי כלי פוליטי. סכנה למדינה, שכן מתוך השלהוב המשיחי קשה מאוד לפעול בצורה שקולה.

דת ופוליטיקה היו קשורות מאז ומעולם, אולם במאות השנים האחרונות בחר העולם המערבי להפריד את הרשויות על מנת לקדם מרחב ציבורי דמוקרטי וסובלני. מול עינינו אנחנו חוזים בניסיון לזווג מחדש בין המיתוס הדתי למרחב הפוליטי-מדיני. השיח הפוליטי עובר טרנספורמציה: הוא אוסף אל תוכו מטענים מיתולוגיים, מכונן מחדש לא על אדני ביטחון כי אם על סיפורי גאולה, ומוגש מצופה בפולקלור רליגיוזי ובשמאלץ משיחי. אם מתוך אמונה תמימה ואם בכדי למנוע כל אפשרות לפשרה מדינית מזמנים את תפילת שמונה-עשרה ואת יהדות הגולה, ומדברים בלהט על לב ועל געגוע ועל ערגה נושנה. לפני שתוכלו לומר "בית לאומי לעם היהודי" כבר הפכה ממשלת ישראל לבא כוחו של המשיח ולקבלן הביצוע של אלוהים. הופ, נכנסנו לשטח האפוקליפטיקה של אחרית הימים.

—

התפרסם היום במדור הדעות של 'הארץ'.

לפני כשלושה שבועות נעצר יהודה גליק בעודו עורך את אחד מביקוריו התכופים על הר הבית / אל-חרם א-שריף. גליק הוא אחת מהדמויות הבולטות בקרב שוחרי הר הבית ובית המקדש בזמננו, והוא פועל רבות על מנת להעלות את המודעות לחשיבות הנושא ולעודד עליית יהודים למקום. אחרי מעצרו הוא שוחרר, אולם לא לפני שקיבל צו הרחקה מההר לזמן בלתי מוגבל. על פי המשטרה גליק עבר על "כללי הביקור" בהר "מתוך כוונה ובידיעה ברורה", והורחק משום שמעשים כאלה יכולים לעורר מהומות על ההר.

"כללי הביקור" עבור יהודים פירושם איסור להתפלל בצורה מופגנת, ופעילים שונים מקרב שוחרי הר הבית אכן עוברים מדי פעם על הכללים האלה. כפי שתראו מהראיון איתו להלן, גליק מכחיש שהוא עבר על הכללים. המשטרה, בגיבוי השב"כ, אוסרת על תפילת יהודים בהר בטעמי ביטחון, כלומר מתוך ההערכה שתפילת יהודים מופגנת תצית מהומות אלימות. אין לי כל דרך לדעת האם אכן המצב נפיץ עד כדי כך. אם כן, כפי שגם קבעו עמוס הראל וניר חסון במאמר ארוך בגיליון שישי האחרון של 'הארץ', ודאי שראוי להרחיק כל אדם שמפר את התקנות ומסכן את הציבור. אולם מה אם גליק לא עשה דבר?ומה אם המשטרה והשב"כ מגזימים ומחמירים בהערכותיהם על המצב בשטח כדי לעשות לעצמם את החיים קלים? כידוע, כבר היו דברים מעולם.

השאלות האלה נטענות בחשיבות כאשר אנחנו מבינים שמדובר כאן בהרחקה של אדם ממושא תשוקתו הדתית הגדול ביותר. עבור גליק הר הבית הוא לב חייו וזהותו. עבורו זהו מרכז העולם, מטאפורית וכפשוטו. מדובר אפוא בצעד חריף ביותר, שאסור שייושם בשרירותיות. גם האיסור להתפלל מלכתחילה נוגע ללב זהותו הדתית של גליק, וכמוהו של כמה עשרות יהודים אחרים.

בעניין זה ראוי להימנע גם מהגלישה הקלה לעבר ה"הזוי", "פסיכי", "מטורלל" וכו'. לגיטימי לחשוב שמי שחולם על בית מקדש הוא פסיכי, אבל לא לגיטימי להשתמש בזה בתור תירוץ להפלות את גליק לרעה. צרכיו הדתיים אמורים לקבל מאיתנו כבוד מינימלי, כמו צרכיהם הדתיים (או האתאיסטים) של כל אחד ואחת. מיותר לציין, אני מקווה, שמבחן הסובלנות שלנו הוא דווקא כלפי תופעות שאנחנו לא מזדהים איתן. להיות סובלני לדוסים שחביבים בעינינו זה די פשוט. גם המסגרת הדמוקרטית נמדדת בשמירה על זכיותיו של המיעוט דווקא – לרוב אין שום בעיה לקבל את מה שהוא רוצה.

אבל מה אם גליק אכן מסוכן? גליק משתתף בהכנת כלי המקדש ובתכנון המקדש עצמו, אם וכאשר ייבנה. ניסו שחם, לשעבר מפקד מחוז ירושלים, אמר פעם שיהודה גליק הוא "האדם המסוכן ביותר במזרח התיכון". כאשר הורחק גליק בעבר מההר הוא עתר לבג"צ (ב-2009), ובית המשפט קבע כי

העותר הודה בשיחה שערך עם קצין המשטרה במרחב דוד כי מטרתו ארוכת הטווח היא להביא לשינוי בסטאטוס-קוו על הר-הבית, ולצורך זה מפרסם הוא פרסומים בתקשורת המזמינים את הציבור להשתתף בתפילות רבות משתתפים על הר-הבית. להערכת המשטרה, עלייתו של העותר להר-הבית בנסיבות אלה עלולה, ברמה של קרבה לוודאות, להביא לפגיעה חמורה בשלום הציבור ובסדר הציבורי.

בקיצור, הסוגייה הזאת סבוכה. אם לא די בזאת, האווירה סביב ההר הולכת ומתלהטת בשנים האחרונות, כאשר שוחרי הר הבית מגבירים פעילות ומגייסים לטובתם גם חברי כנסת שונים, והמצב על ההר הופך לשאלה מורכבת לא רק של יחסים בינלאומיים עם שכנותינו, אלא גם של דת-מדינה וחופש-דת מול ביטחון הציבור. בעבר כתבתי לא מעט על הנושא, ולאחרונה ערכתי דו"ח מיוחד של עמותות 'קשב' ו'עיר עמים' שיצא תחת הכותרת "קשר מסוכן: דינאמיקת ההתעצמות של תנועות המקדש בישראל ומשמעויותיה".

באופן אישי אני סבור שהאיסור על התפילה ליהודים על הר הבית הוא שערורייתי, ויכול להיות מוצדק רק אם באמת קיימת סכנה מיידית להתפרצות אלימה אם יתפללו. מצד שני, מכיוון שגם מדינת ישראל מכירה (למשל בחוזה השלום עם ירדן) בסמכות הווקף וממלכת ירדן על המתרחש בהר, שינוי הסטטוס קוו צריך להתבצע על ידי דיאלוג בין כל הצדדים המעורבים.

אחרי שמאמציו לשנות את רוע הגזרה עלו בתוהו, פתח היום יהודה גליק בשביתת רעב. כדי להבהיר את עמדתו ביקשתי ממנו לענות על כמה שאלות. להלן תשובותיו.

תוכל תחילה לתת לנו קצת רקע? מה בעצם אתה עושה על הר הבית בזמן האחרון?
מזה 25 שנה שאני עולה להר הבית. אני בעל תואר שני בתולדות עם ישראל ולפני כחמש שנים סיימתי קורס וקיבלתי רישיון "מורה דרך" מטעם משרד התיירות. הדרכתי עד היום בהר הבית מאות קבוצות להערכתי יותר מאלף (אגב, לא כולן של יהודים; הדרכתי לא מעט קבוצות נוצריות בהר הבית).

הר הבית הינו המקום הקדוש לעם היהודי ומוגדר בתורה "המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם". הוא המקום היחיד בעולם שיש ליהודי מצוה להגיע אליו "לשכנו תדרשו ובאת שמה". הר הבית הוא המקום שעל פי חזון הנביאים ממנו תצא הנבואה "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" הוא המקום שעליו נאמר "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

כאשר אני לוקח קבוצה להר הבית אני מתייחס לפן הזה, דהיינו הפן הא-להי רוחני, הפן הזה של חיבור למקום שמסמל יותר מכל בעולם את האמונה בא-ל אחד. וכמה שזה נפלא ("יד ההשגחה" כלשוני) שאכן כל הדתות המונותיאסטיות רואות בו מקום קדוש. אני מעודד יהודים לעלות להר הבית כי האמת ההיסטורית היא שזהו המקום אליו חלמו אבותינו ואבות אבותינו להגיע אליו במשך כל הדורות. לצערנו בשנים האחרונות מישהו שתל בראשם של האנשים את הטעות ההיסטורית כאילו המקום הקדוש ליהודים הוא הכותל המערבי.

אתה טוען שהמשטרה סימנה אותך. למה? מה האינטרס שלה להרחיק אותך מההר?
לא זכור לי שהשתמשתי בביטוי "סימנה אותי" אלא "החליטה להרחיק אותי מההר מסיבות שאינן ענייניות". אינני יודע מה האינטרס של המשטרה אני יכול להעלות כמה השערות שכל אחת מהן יכולה להיות די סבירה:

1. המשטרה כדרכה של משטרה מעדיפה "שקט" ולא נוח לה שיש אדם שמעודד אנשים לעלות להר הבית
2. משטרה היא גוף ששונא ביקורת! במסגרת פעילותי הציבורית (מחוץ להר!!) אני מבקר את המשטרה ואף נאבק נגדה בבמות ציבוריות/משפטיות/פוליטיות. בין השאר אני נאבק נגד האפליה הקיימת בהר הבית כלפי יהודים בעלי חזות דתית, נגד האיסור המוזר על הכנסת ספרי קודש או על קיום תפילה בציבור בהר הבית (למעט זו של מוסלמים). אני נאבק נגד כניעת המשטרה לגורמים האלימים. במקום שהמקום יהיה מרכז עולמי לשיתוף פעולה בין מאמיני א-ל אחד הוא מסור בידי גורמים המטיפים לשנאה ומסיתים לאלימות.
3. יש הנחיה מהדרג המדיני לדאוג שבהר הבית לא תהיה נוכחות גדולה מידי של יהודים לטובת אוירה נינוחה סביב המו"מ המדיני.
4. במכלול השיקולים של המשטרה היא מעוניינת לחזק את קשריה עם הוואקף או גורמים איסלמיים ולרכוש את אמונם. הרחקת יהודה גליק המהווה סוג של סמל של הנוכחות היהודית יכולה להיתפס כמחווה לא רע.

האם אתה יכול להבטיח שלא עברת על התקנות של המתחם? כלומר שלא הרחיקו אותך בגלל שהתפללת למרות האיסור על כך?
יהודים בעלי חזות דתית העולים להר הבית "זוכים" בליווי צמוד של איש משטרה ואיש וואקף העוקבים אחרי כל צעד ושעל שלהם, ובמידה ומזהים חריגה מן הכללים מיד עוצרים או מעכבים או לכל הפחות מוציאים מההר. כאמור עליתי להר הבית מאות פעמים. ככל יהודי בעל חזות דתית גם אני "זוכה" לליוויים הנ"ל. והנה זה פלא למרות שמחפשים אותי מעולם לא נעצרתי, לא עוכבתי לא הוצאתי מההר וזאת למרות המעכב הצמוד. נדמה לי שזה אומר הכל.

בנוסף, אני מבקש לתקן את טענתך "התפללת למרות האיסור על כך". בג"ץ קבע כבר למעלה מעשר פעמים שאין איסור להתפלל בהר הבית! המשטרה יכולה למנוע תפילה במידה ויש לה "מידע קונקרטי שלא מבוסס על הערכות מן העבר כי התפילה תגרום להפרת הסדר הציבורי ותגרום לסכנת נפשות". המשטרה כמובן מותחת את הקו הזה עד תום. אבל גם המשטרה יודעת שיש גבולות לכך. על כן הגדירה המשטרה את מה שהיא אוסרת ל"תפילה מופגנת". ביטוי שקיבל גיבוי גם בבג"ץ כלשונו – "תפילה כן, הפגנה לא"

הצהרתי לא פעם גם בתקשורת, גם בבית משפט השלום וגם בבג"ץ שבכל פעם שאני עולה להר הבית אני משלב דברי תפילה בתוך דברי ההדרכה שלי. הדברים ידועים ומפורסמים הן למשטרה הן לבית המשפט והן לציבור ומעולם לא הסתרתי זאת, ואף נאמר לי מפורשות לא פעם על ידי קציני המשטרה בכירים "אין לנו בעיה עם זה".

ניתן למצוא סיורים מלאים או חלקים של סיורים שלי ביוטיוב ובאתרים אחרים. בכל הסיורים שלי אני חוזר פעמים רבות על ההנחיה הברורה – גם אם לא מוצא חן בעיני מישהו משהו – בסיורים שלי כולנו כולל כולם ממלאים אחרי הוראות המשטרה במלואן. כך נהגתי מעולם וכך בכוונתי לנהוג בעתיד. אני מאמין באמונה שלמה שאם כל אחד יקבע לעצמו כללים נגיע לאנרכיה ואני מכבד מאוד את מדינת ישראל חוקיה והוראות המשטרה שלה. מעולם לא חרגתי מכל הנ"ל.

עוד יצויין כי ביום בו עוכבתי והובאתי לתחנת המשטרה בתואנה ש"התנהגתי התנהגות שעלולה היתה להביא להפרת הסדר הציבורי", היה זה כחצי שעה אחרי שסיימתי סיור בהר וכבר הלכתי לדרכי והייתי באיזור רחבת הכותל. כשהגעתי לתחנת המשטרה פגשתי את קצין המשטרה אשר ליוה אותי בסיור בהר והוא שאל אותי מה אני עושה שם. עניתי לו שעוכבתי בתואנה הנ"ל, ואז הוא שאל כמשיח לפי תומו "מתי? הרי היית איתי בכל הסיור?"

למי פנית בעניינך? האם ניסית להיכנס לדיאלוג עם המשטרה או עם השר לבטחון פנים?
פניתי למפקד המרחב (איתו הייתי עד להרחקה בקשר אישי חם) – באימייל, בסמס, ובניסיון התקשרות טלפונית ללא הצלחה. עורך הדין שלי פנה למפקד מחוז ירושלים וביקש שיזמין אותי לשימוע. כידוע על פי חוק הם מחוייבים לענות תוך 14 יום. ואכן ביום ה-14 בשעה 6 בערב קיבל עורך דיני מכתב שהם לא רשאים לענות לו כי הוא לא הציג "יפוי כח". מיד שלח להם יפוי כח חתום על ידי ושוחח איתם טלפונית וביקש תגובתם. ותשובתם – "כעת יש לנו עוד 14 יום!"

חברי הקבוצה שהדרכתי הוציאו מכתב לשר לביטחון הפנים החתום על ידי כל 20 המשתתפים ובו הם מצהירים כי לאורך כל הסיור חזרתי על ההוראה שיש לציית להוראות המשטרה ושכך נהגתי גם אני ושלדעתם מדובר בעלילת שוא.

פגשתי את השר לבטחון פנים באופן אישי במזנון הח"כים בכנסת. ביקשתי לשוחח איתו והוא אמר שישמח לקבוע איתי פגישה ושאתאם עם העוזר שלו עמוס דהרי. כמובן שפניתי למר דהרי טלפונית למעלה מעשרים פעם וללא הועיל.

בנוסף, חברות הכנסת שולי מועלם ואיילת שקד וחברי הכנסת צחי הנגבי ויריב לוין העבירו מכתב עם כותרת "דחוף" לשר לביטחון הפנים ועד לרגע זה לא קיבלו תשובה. חברת הכנסת מירי רגב נפגשה עם היועץ המשפטי למחוז ירושלים ועם היועץ המשפטי של המשרד לביטחון פנים והם טענו בפניה שיש להם מספיק ראיות לכך ש"התנהגתי התנהגות שעלולה היתה להבאי להפרת הסדר הציבורי".

אם תתפוס לרגע את העמדה של המשטרה, האם אתה יכול להבין את החשש שלהם מפריצה של מהומות על ההר בגלל משהו שייתפס בעיניים מוסלמיות כפרובוקציה? האם לדעתך סכנה כזאת לא נותנת לגיטימציה מסויימת להרחיק אנשים שיכולים לעורר אותה מההר לדעתך?
עמדתי העקרונית והמעשית היא שהמשטרה צריכה להרחיק מהר הבית כל אדם (יהודי, מוסלמי, נוצרי או בן כל דת אחרת או חסר דת) אשר יש חשש שינהג בהר הבית התנהגות אלימה. המשטרה צריכה לפעול בכל כוחה לאפשר סובלנות דתית בהר הבית לכל הדתות הרואות במקום הזה קדוש עבורם.

המשטרה הודתה מעל במות שונות כי האלימות בהר הבית לאורך השנים (למעט מקרים בודדים בלבד) היא אך ורק מכיוון אחד – מהכייוון המוסלמי. למרות זאת המשטרה פועלת "לקולא" וללא כל מוטיבציה כאשר מדובר באלימות ובהסתה לאלימות מצד גורמים מוסלמיים (שלצערי אף מנצלים את בתי התפילה הנהנים מחסינות מפני פעילות משטרתית כדי לאגור תחמושת וחומרי חבלה), ואילו נוהגת "לחומרא" קיצונית כאשר יש כל בדל של חשש רחוק קל שבקלים מהתנהגות יהודית העלולה להרגיז מאן דהוא בצד המוסלמי!

המשטרה נוהגת בחוסר סבירות קיצונית כאשר מאפשרת לגורמים מוסלמים לערוך פיקניקים, לשחק כדורגל בכל רחבי הר הבית (בניגוד להוראה מפורשת של בג"ץ) ואילו מונעת תפילה יהודית ציבורית מופגנת או השתחוויה, אחיזת סידור או ספר תהלים גם כאשר מדובר במקומות נידחים ומוסתרים בהר ולא אמורים ליצור כל סוג של חיכוך.

"קשר מסוכן – דינמיקת ההתעצמות של תנועות המקדש בישראל ומשמעויותיה" הוא דו"ח משותף של עמותות עיר עמים וקשב שהתפרסם לאחרונה. הדו"ח, שהשתתפתי בהכנתו, עוסק בתנועות שוחרי הר הבית ובית המקדש, ולבד ממיפוי הפעילות שלהם הוא עומד על הקשר ההולך ומתהדק בין הממסד הישראלי לביניהן, כלומר בין הממשלה והכנסת לבין תנועות שונות המבקשות לשנות את הסטטוס קוו על הר הבית.

הדו"ח מביא עדויות לשיתוף פעולה מתמשך ומשמעותי בין משרדי ממשלה (החינוך, הדתות, התרבות) שכלל הקצאת תקנים לעובדים בשכר ואף מימון פעילויות בסכומים של מאות אלפי שקלים בשנה. מובן שיש למשרדי הממשלה זכות מלאה לממן פעילויות שהם רואים כחשובות, אולם כאשר המוסדות שהם עובדים איתם קוראים במפורש לבנייתו הקרובה של בית המקדש, לא פעם על חשבון קודשי האיסלאם שעל ההר, יש סיכון שיתקבל הרושם שהממשלה תומכת במובלע בעמדות שכאלה.

כך למשל, משרד החינוך לא מהסס לשלוח תלמידי בית ספר לסיורים מודרכים ב'מכון המקדש', שזוכה להקצאה של שמונה תקנים של בנות שירות לאומי, שעמדתו המוצהרת היא קידם בניית המקדש ככל שיותר מהר, ושהעומד בראשו, הרב ישראל אריאל, קרא בעבר להריסת קודשי האיסלאם שעל ההר. כל זאת ללא חשיפת התלמידים למורכבות הנושא או לדעות ששוללות (ביטחונית, חוקית, הלכתית) יוזמות שכאלה. ברור שלכל הפחות סיור שכזה אינו מופת של פעילות חינוכית.

הר הבית, אין צורך לומר, מהווה את אחד המקומות הטעונים רגשית ופוליטית בעולם. בדו"ח מרואיין ראש השב"כ לשעבר עמי איילון שמזהיר שפעילותן של תנועות המקדש היא "מתכון לפיצוץ", וניצב בדימוס מיקי לוי מזהיר מפני "מלחמת עולם שלישית". בינתיים, לממשלה אין מדיניות ברורה בקשר לסטטוס קוו בהר. אזור הדמדומים הזה הוא קרקע פוריה ליוזמות פרטיזניות של אינדיבידואלים נלהבים, כמו גם של שרים וחברי כנסת שכאמור משתפים איתם פעולה, אולי ללא הבנה מלאה לאן הדברים עלולים להתגלגל. הדו"ח מלא וגדוש בפרטים, ואני מזמין אתכם כמובן לקראו ולהפיצו. כאן הייתי רוצה להתייחס להיבט אחד, שדווקא לא זוכה בדו"ח לטיפול, והוא הקשר האפשרי בין פעולות 'תג מחיר' להר הבית.

כולנו רקמה פוליטית אחת חיה

פעולות ונדליזם ואלימות של יהודים כנגד פלסטינים ורכושם, מוסדות דת מוסלמיים ונוצריים וחיילי צה"ל ורכושו זכו בשנים האחרונות לכינוי "תג מחיר", על שם הסיסמה שהמבצעים עצמם משתמשים בה. הכותרת הזאת בעייתית לא רק משום הקונוטציה הנייטרלית למדי שלה, אלא משום שהיא מכסה שדה רחב ומגוון של תופעות. קשה לשער, למשל, שהמניע לביזוי מנזר או מסגד זהה למניע לפינצ'ור גי'פ צה"לי, ושני אלה אינם שקולים מבחינת הרוח העומדת מאחוריהם לשריפת שדות של פלסטינים.

יחד עם זאת, הכינוי "תג מחיר" מכיל בתוכו משמעות חשובה, והוא האיתות על כך שמטרת הפעולות הללו היא פעמים רבות "לנקום" על פעילות שלילית מבחינתם של המבצעים, כטרור פלסטיני או התנהלות מדינית הנתפסת בעיניהם כמתונה מדי. מדובר, לכאורה, בתשלום שמשלמים הפלסטינים, או משלמת מדינת ישראל, על שממשלת ישראל פעלה שלא כשורה לדעת אותם בריונים. כפי שניסח זאת ראש השב"כ לפני יותר משנה,

כיוון שהם לא יכולים לפגוע בממשלה ובצה"ל, הם פוגעים בערבים ובקודשי דת. לתפישתם, ככל שיהיה רע יותר, כך הממשלה תחשוב פעמיים אם כדאי לה להרוס צריף בהתנחלות.

במאמר שפורסם ב'הארץ' אחרי האירוע האחרון באבו גוש קובעים חיים לוינסון, גילי כהן ויניב קובוביץ ש"תופעת תקיפות השנאה נולדה ביצהר ב-2008". וגם ראש השב"כ קבע באותה הזדמנות שצוטטה לעיל שפעילי "תג מחיר" מונים "כמה עשרות פעילים, שנמצאים בעיקר ביצהר". למה דווקא ביצהר? מכיוון שהאתוס המניע את הפעולות האלה הוא פרי תורתו של הרב יצחק שפירא, ראש ישיבת "עוד יוסף חי" ביצהר (וממחברי הספר תורת המלך).

הסיסמה שמשתמשים בה אנשי הפעולות האלה, מלבד "תג מחיר", היא "ערבות הדדית". ססמה זו רוססה, למשל, על קירות מנזר השתקנים בלטרון לפני פחות משנה. מדובר בפיתוח מבית מדרשו של הרב יצחק שפירא, שקבע בעבר ש"כשנפגע מישהו במקום אחד צריכה להיות תגובה בכל מקום" (ראיון לגיא ורון, גלי צה"ל, 17.5.10). נדמה לי שמתחת לססמאות האלה נטועה הנחת המוצא הבאה: העם היהודי וארץ ישראל מאוחדים כישות אורגנית אחת; כל פגיעה באיבר מאבריה חייבת לגרור תגובה של הגוף במקום אחר. אני משער שזהו המצע התיאולוגי שעומד מעבר לצורך הפרגמטי להפחיד את הממשלה שלא תפנה קרוונים למיניהם, כלומר מדובר בתפיסה רומנטית ופולקיסטית שמקשרת את העם לאדמה והופכת אותם לאורגניזם אחד. חייו של אותו אורגניזם תלויים בעומק הקשר הזה, וכל פגיעה בו מחייבת נקמה.

בקצרה גם נאמר שענייני נקמה חשובים במיוחד גם לרבו של שפירא, הרב יצחק גינזבורג, שהקדיש קונטרס מפורט ומקורי להסבר קבלי ל"נקמתו" של ברוך גולדשטיין במתפללים המוסלמים במערת המכפלה. הנקמה האלימה היא על פיו תגובה ספונטנית ואותנטית שמגיעה ממעמקי הנשמה היהודית (האלוהית). העניין קשור גם למין, וגינזבורג הורה בעבר לחסידיו לתקן חטאים מיניים של הפרט על ידי "מרידה במערכת השלטונית המושחתת". מדובר, אם כן, בתבנית מחשבתית היונקת ממקורות הרומנטיקה האירופאית ומציגה תפיסה אורגניסטית ורגשנית שבמסגרתה הבלעות בקולקטיב הלאומי מושגת על ידי מעשי נקמה שבאים בתגובה לכל פגיעה בו, ונחשבת לביטוי ה"טבעי" והשלם ביותר של הנשמה היהודית.

אל הר המור, וממנו

וכאן העניינים מוסיפים ומסתבכים. הרב שפירא מתעניין לא רק בתגובתו האלימה של צד אחד בגוף הפוליטי לפגיעה בצדו השני, אלא גם בראשו, אפשר לומר, של אותו הגוף. בשנת 1988 הוקמה עמותת 'אל הר המור' על ידי שפירא והרב יוסי פלאי, שעומדים עד היום בראשה. השניים גם הוציאו ספר בשם 'אל הר המור' העוסק בהלכות העלייה להר. בשנת 2000 הקימה העמותה את 'משמר המקדש', שהוא ארגון של פרטים לבושי מדים, סוג של מיליציה פרטית, שאמור לשמש כמשמר המקדש לכשיקום.

ככתוב בדו"ח, מרבית פעילותה של העמותה היא ארגון אירוע "סיבוב שערים" סביב חומות העיר העתיקה, מדי פעם בראשי חודש עבריים. סיבוב השערים יוצא מרחבת הכותל ומקיף את ההר דרך הרובע המוסלמי בהפרדה ברורה בין גברים לבין נשים. ליד כל שער משעריו של הר הבית נערכות תפילות לקימומו המהיר של המקדש, וכן ריקודים ושירה (למשל השיר "לעשות נקמה בגויים").

האירוע מאושר על ידי המשטרה, ולצורך קיומו סוגרים מידי חודש כוחות הביטחון רחובות ראשיים וחנויות ברובע המוסלמי, זאת מחשש למעשי אלימות כנגדם מצדם של המשתתפים היהודי. כלומר: היהודים צועדים, והמשטרה סוגרת בתי עסק של הערבים בסביבה, מחשש שהיהודים יפעילו כלפיהם אלימות.

עד כאן כמה עובדות, ומכאן עוד השערה: האם ייתכן קשר בין פעולות 'תג מחיר' לבין הר הבית? האם ייתכן קשר בין תפיסת העם והארץ כאורגניזם שלם ובין רגישותו המיוחדת של הר הבית עבור הרב שפירא ותלמידיו? אם כן, הרי שייתכן שההר מהווה מוקד רגיש במיוחד לפעילות 'תג מחיר', הן מהבחינה שייתכן ניסיון לפגוע בקדשי האיסלם שעליו במחאה על מדיניות ממשלתית שלא מוצאת חן בעיני מעגלים מסויימים, והן מהבחינה שמדיניות ממשלתית שלא מוצאת חן בעיני מעגלים מסויימים על הר הבית יכולה להוביל לפעולות 'תג מחיר' במקומות אחרים.

"אם יש להם דרישות לגבי הר הבית, כדאי שידעו שלנו יש דרישות לגבי ירדן"

בדוגמא לנאמר במשפט האחרון היינו יכולים לחזות לפני כשנתיים, סביב השיפוצים המתוכננים בגשר המוגרבים. הקדמה קצרה: גשר המוגרבים הוא המעבר היחיד המאפשר כניסה של ישראלים ותיירים להר הבית. הגשר הקיים הוא מבנה ארעי, שנבנה לאחר שסוללת העפר שעליה ניצב הגשר הקודם התמוטטה ב-2004. בסוף 2006 החלה מדינת ישראל בעבודות שיפוצים בגשר. העבודות הובילו מיד למשבר דיפלומטי מול הווקף ומול ממלכת ירדן, והן הופסקו. בשלב זה הורתה עריית ירושלים להכין תוכנית בנייה מסודרת, וזו (מס' 12472), פורסמה באוקטובר 2010. במסגרת התוכנית הוצע להרוס את הגשר הפרוביזורי הקיים ולבנות מעלה חדש לשער.

כפי שהדו"ח מציין, בתכנון היה להציב גשר גדול למדי, בעל שבעה עמודי תמיכה. בניית הגשר החדש היתה מרחיבה את עזרת הנשים בכותל, ומאפשרת גישה של כוחות משטרה גדולים (עד 300 שוטרים בבת אחת), וייתכן שאף כלי רכב צבאיים ונגמ"שים, אל ההר. עוד מצויין בדו"ח שישנם גם תכנונים לבנות משטח תלוי, בסוף הגשר ומחוץ למתחם ההר, שעליו ייבנה בית כנסת. באופן צפוי למדי, מצריים וירדן הזהירו מפני פריצה של מהומות (לא רק על ההר אלא גם בקרבן) אם התוכנית תצא לפועל. צבי האוזר, מזכיר הממשלה דאז, הגיע לירדן באוקטובר 2011 לצורך חתימה על מזכר הבנות, אולם נתקל בסירוב. על פי הדו"ח

ב-8.12.11 הורה מהנדס העיר ירושלים, האדריכל שלמה אשכול, להרוס תוך שבוע את הגשר הזמני, שאם לא כן יוצא צו לסגירתו המיידית. למחרת היום יצא מסר תקיף מפי שר החוץ של ירדן, נאסר ג'ודה, שקבע כי "ירדן מתנגדת לכל ניסיון של ישראל להשפיע על האתרים הקדושים בירושלים, לרבות גשר המוגרבים."

בקיצור, ממלכת ירדן הפעילה את סמכותה על הר הבית, סמכות שניתנה לה בהסכם השלום בינה ובין ישראל (סעיף 9ב), ולא איפשרה כל בנייה שהיא סביב ההר (וזכרו את זה באשר לתוכנית של נתן שרנסקי להרחבת רחבת הכותל). תהליך שיפוץ הגשר נתקע.

בערב ה-12.12.11 פרצו 40 פעילי ימין, רובם חברי "גרעין שכם", את גדר המערכת בין ישראל וירדן, בקרבת מקום לגשר אלנבי ולאתר הטבילה הנוצרי "קסר אל-יהוד". הפעילים השתלטו על בנין בשטח ההפקר וסרבו להתפנות ממנו. עמיחי אתאלי דיווח אז באתר מעריב-nrg:

הצעירים מוחים על התערבות ממשלת ירדן בפרשת הגשר, המהווה חלק ממתחם אל-אקצה: "אם יש להם דרישות לגבי הר הבית, כדאי שידעו שלנו יש דרישות לגבי ירדן", אמר מנהיגם, פעיל המאחזים מאיר ברטלר. כתגובה לאיומים הירדניים נגד סגירת מעבר המוגרבים, החליטו צעירי ההתנחלויות לבצע פעולת מחאה שתגיע לידיעתה של ממשלת ירדן. "החוצפה הירדנית בפרשת הר הבית הובילה אותנו להעביר מסר לירדן", אמר ברטלר ל–nrgמעריב. "אסור להתערב בעניינים הפנימיים של מדינת ישראל". ברטלר, חבר תנועת הליכוד, הוסיף "כל חבר ליכוד מכיר את השיר 'שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן'. כדאי מאוד שהירדנים ידעו שאנחנו לא שוכחים את השיר הזה." [ההדגשות בטקסט שלי – ת.פ.]

לאחר מספר שעות כאשר כוחות צה"ל פינו אותם מהמתחם. האירוע לא קיבל תהודה תקשורתית רבה מכיוון שבאותו הלילה בדיוק התבצעה פעולת 'תג מחיר' הגדולה בחטמ"ר אפריים, בה על פי הרב אביחי רונצקי

רעולי פנים [יהודים] השתלטו על הציר הראשי וסיננו מכוניות תוך השלכת אבנים גדולות. המח"ט תיאר לי מקרה מזעזע – שהם פתחו את הדלת של הג'יפ וזרקו בלוק שעבר בינו לבין הנהג, זה היה יכול להרוג אותו. […]מדובר באלימות קשה ובמספר משתתפים גדול.

באופן מובן, האירוע ב"קסר אל יהוד" נדחק לשולי הסיקור.

מאיר ברטלר, למיטב ידיעתי, אינו קשור לרב שפירא, אולם יש להערכתי לראות בפעילות שלו סימן מדאיג לבאות. הר הבית מסתמן כאן כנקודת לחץ שמקפיצה פעילים ימין קיצוניים הן לכיוונו (ראו סיכום חלקי של פעילות אלימה של יהודים בהר בעמודים 47-48 של הדו"ח) והן בשמו, לכיוונים אחרים. הסכנה היא הן בפגיעה במבנים או באנשים שעל ההר, והן בפגיעה במבנים ואנשים אחרים, מתוך "ערבות הדדית" למה שקורה בהר.

הניסיון לעצור פעילות מדינית לא רצויה על ידי פגיעה בקדשי האיסלאם שעל ההר אינו חדש, וכבר המחתרת היהודית ביקשה (בין השאר) לעצור את הנסיגה מסיני על ידי פיצוץ כיפת הסלע. בזמן הזה מתווספת לרצון הפשוט להפיק "מגה-פיגוע" גם התיאולוגיה האורגניסטית המכונה 'תג מחיר', מבית הרב יצחק שפירא. יש לציין בברור שמרבית שוחרי הר הבית אינם אנשים אלימים ואין להם, למיטב הבנתי, כל כוונה להפעיל כוח כדי להגשים את תקוותיהם המשיחיות. עם זאת, מעטים מהם כבר הוכיחו שאלימות אינה מעבר למה שהם מסוגלים. שיתוף הפעולה שמגלה הדו"ח בין הממסד הישראלי לבין חברי הקבוצות האלה, אם כן, חייב להתקיים מתוך שיקול דעת, שקיפות, ובעיקר אחריות רבה.

כשירד הגרזן על צווארו של צ'רלס הראשון, מלך אנגליה, היה זה אוליבר קרומוול שהרוויח את הנתח הגדול ביותר בשלל. הוא עלה כשליט הראשון בתולדות אנגליה שאינו ממשפחת מלוכה, ואף שלט על הממלכה כמה שנים, עד מותו (הבלתי-אלים) ב-1658. קרומוול, שחווה התגלות דתית, היה נוצרי פוריטני אדוק, ודווקא בתקופתו הורשו יהודים לחזור ולהתיישב באנגליה, אחרי שגורשו מאדמותיה עוד ב-1290.

לא מתוך מתקפה מתפרצת של חיבת ציון הרשה זאת קרומוול. למעשה, הוא ועמיתיו הפוריטנים תכננו לנסות ולנצר את היהודים שיגיעו לאנגליה. בנוסף, בין הנימוקים לטובת חזרתם של היהודים היה פסוק ס"ד מפרק כ"ח של ספר דברים: "והפיצך ה' בכל העמים, מקצה הארץ ועד קצה הארץ". מכיוון שהיה ברור לאנגלים שהם יושבים בקצה הארץ, ומכיוון שהם היו משוכנעים שישו לא ישוב ויגאל את העולם עד שלא יתמלאו כל דבריו של משה בנבואתו שם, הם הסיקו כי אין ברירה אלא לאפשר לישראל שבבשר לשוב ולאכלס את ארצם.

דוגמא שכזאת לתלות בין הגאולה הנוצרית למעשי היהודים היתה פעם נדירה, אולם לא עוד. כיום אפשר להבחין בסימניה בנקל, גם אם לא נזהה אותם במבט ראשון. "תיאולוגית ההחלפה", זו המציבה את הנצרות כ"ישראל האמיתית", שהחליפה את היהדות בקרבתה הבלעדית לבורא, אינה באופנה כיום, ופרוטסטנטים אוונגליסטים אף דוחים אותה במילים מפורשות. אלה עומדים על כך שהברית בין היהודים לאל היא כברזל יצוק.

מדובר באותם אוונגליסטים ציוניים המתנגדים לכל הסדר שלום שבמסגרתו תוותר ישראל על חבלי מולדת והנוהגים לתרום כספים לעמותות ימין שונות. עבורם לריבונות ישראלית על ארץ הקודש יש משמעות גאולית, וממילא רק הברית המתמשכת והנצחית בין העם היהודי לאלוהיו שבשמיים מעניקה משמעות משיחית למצבו של ישראל על פני האדמה. מתוך הלך רוח שכזה הכריז עוד ב-1988 המטיף האוונגליסטי הידוע ג'רי פלוול כי "התאריך החשוב ביותר [מאז תחייתו ועלייתו השמיימה של ישו] הוא ה-14 למאי, 1948." זאת משום שלדעתו תחייתה והקמתה של מדינת ישראל מהווה "את הסימן המובהק ביותר לחזרתו המתקרבת של ישו המשיח."

אולם מדינה וקוץ בה: לפני כחודשיים חגגנו 65 שנה להקמתה של מדינת ישראל, וישו עדיין לא הופיע. כיצד אפשר להסביר את עובדת השתהותו? כאן מתקשרים דברינו לט' באב, לחורבן הבית. כידוע, מאז שחרב בית המקדש גלתה השכינה, אולם רבים אינם יודעים עד כמה העניין גם מחבל במאמציו של בן האלוהים לחזור ולגאול את העולם. בית מקדש, כך יטענו נוצרים מסוימים, הכרחי עבור הגאולה הנוצרית. כדי להבין מדוע נהיה חייבים לרדת לפרטי אמונתם המשיחית של אותם אוונגליסטים ציונים.

מרביתם של אלה מנויים על תורתו של אוונגליסט אנגלי-אירי בשם ג'ון נלסון דרבי (1800-1882). דרבי ראה בכתבי הקודש רצף נבואי אחיד שכל חלקיו קשורים ומצוררים זה בזה. הוא פיתח פרשנות המוצאת בשרשור הטקסטואלי רמזים חוזרים ותחזיות מסוות להתרחשות היסטורית-גאולית המחולקת לשלבים, התרחשות שאנחנו נמצאים כיום על סיפה. על פי דרבי, ביאתו השנייה של ישו תתחיל כאשר הוא יופיע בשמיים, וימשוך אליו את מאמיניו. זוהי ה"התעלות" (rapture) שמתרחשת בפתאומיות, ותגרום למיליוני נוצרים הגונים להעלם בבת אחת מעל פני האדמה.

ואז מתחיל השלב השני. בעוד אותם נוצרים מבלים בשמיים שבע שנים טובות, על פני האדמה מתחילות להתרחש תלאות ופורענויות. מאסונות טבע ועד מלחמות, החיים יהפכו לגיהנום עבור כל מי שלא עלה לעולמות העליונים. ליהודים באופן ספציפי התקופה הזאת תהיה קשה. הם אמנם יחיו בארצם ותחת ריבונותם, אך לא ישכילו לקבל אל לבם את ישו. במקומו הם יעדיפו להחשיב אחד משלהם כמשיח. לצערנו הרב, למעשה יהיה מדובר באנטיכריסט.

משיח-שקר זה יסחוף את היהודים אחריו, יבנה את בית המקדש ויחדש את עבודת הקורבנות. שאר העולם לא יאלם דום: צבאות עוינים יפלשו אל ארץ ישראל (למעשה פחות או יותר כל אסיה, אפריקה ואירופה), ובמלחמות האדירות שתתרחשנה יושמדו שני שלישים מהעם היהודי. השליש הנותר יחליט (סוף סוף) להתנצר. בתום שבע השנים יירד ישו יחד עם מאמיניו מהשמיים, יגרש את משיח השקר וישלוט למשך אלף שנים מבירתו, ירושלים.

תסריט אפוקליפטי זה מחייב את חסידיו להאמין שכדי שתבוא הגאולה על היהודים להקים מדינה (וזה כידוע התממש ב-1948), לשלוט בירושלים ובהר הבית (1967), ולבנות את בית המקדש (טרם). הקמתו של בית המקדש היא קריטית, משום שעל פי תורתו של דרבי אותו משיח שקר יהודי יהיה חייב לחלל אותו. מתוך פרשנות של פסוקים בספר דניאל ובבשורה על פי מתי קבע דרבי שאותו שליט יעמיד "שִׁקּוּץ מְשׁמֵם" בתוך קודש הקודשים. לא ברור בדיוק מה זה, אבל ברור שזה יטמא את המקדש. על פי דרבי הדבר ישמש כאות ברור לקרבת ביאתו השנייה של ישו ותחילת שלטונו בן האלף. עבור מימוש הגאולה השלמה יש צורך אפוא בחילול בית המקדש. אלא שבשביל לחלל בית מקדש, צריך קודם שיהיה בית מקדש.

בספר The Late Great Planet Earth ("כדור הארץ ז"ל"), שהפך לרב מכר בקנה מידה מיתי והופץ בלמעלה מחמשה עשר מיליון עותקים, מסכם האל לינדסי, סופר אוונגליסט, את התנאים לגאולה:

אלו הנקודות העיקריות: ראשית, תהיה חזרה לפולחן יהודי על פי חוקי משה, עם קורבנות ומנחות בזמן הכללי של שובו של ישו. שנית, צריך להתקיים חילולו של בית המקדש היהודי מיד לפני שובו של ישו. […] אם אכן אנחנו בעידן [הגאולה], כפי שהכותב הזה מאמין, בנייתו של בית המקדש תתחיל בקרוב. (עמ' 57)

הספר יצא לאור בשנת 1970. לינדסי מוסיף ומורה בו למאמיניו: "חפשו תנועות בישראל [שמבקשות] להפוך את ירושלים למרכז הדתי של העולם ולהקים מחדש את בית המקדש" (עמ' 184). מאז הוא ותלמידיו אכן מחפשים.

בשנים האחרונות הם בהחלט מוצאים. שיתוף הפעולה בין שוחרי מקדש יהודים לבין קבוצות נוצריות החל עוד בשנות השמונים, אולם רק לקראת המילניום הוא התהדק והפך עניין שבשגרה. לבד מהתמיכה – הפוליטית והכספית – בעמדות הימין הישראלי, קבוצות אוונגליסטיות תורמות כספים לפעילויות של תנועות שוחרי המקדש, ובשנים האחרונות מתקיים בכל שנה בסוכות כנס בבנייני האומה בירושלים אליו מגיעים אלפי אוונגליסטים, כמו גם חברי כנסת ממפלגות הימין. רק לפני שנה, בביקורו בארץ, קבע המטיף האוונגליסטי ג'ון הייגי (שתרם בעבר כסף גם לתנועת 'אם תרצו'), שאחרי מלחמות טרום הגאולה יהיה זה על הר הבית ש"יוצב מקדשו של האדון ישו, כאשר הוא ימלוך וימשול בעולם, מירושלים, למשך אלף שנים."

מערכת היחסים בין האוונגליסטים הנוצרים לתנועות שוחרי המקדש נמצאת כיום בחמימות שיא, וזאת תוך שהאחרונים מעדיפים בדרך כלל להעלים עין מציפיותיהם התיאולוגיות של הראשונים (ומדינת ישראל -מציפיותיהם התיאולוגיות של שני הצדדים). כפי שאמר הקיסר אספסינוס בקשר למס שהטיל על שימוש במשתנות ציבוריות ברומא, pecunia non olet – הכסף לא מסריח. לכן אפשר לקחת אותו מכל מי שמוכן לתת. זהו בדיוק אותו אספסינוס שפיקד על דיכוי המרד הגדול בשנת 67, ושבנו, טיטוס, החריב את בית המקדש. דרבי צדק: בסוף הכל מתחבר.

—

פורסם במוסף 'תרבות וספרות' של 'הארץ', 12.7.13

ארנון סגל הוא מהפעילים הבולטים בכל הנוגע לחידוש הפולחן היהודי בהר הבית, ועורך בעיתון 'מקור ראשון' עמוד העוסק בנושא. בעמוד זה מתפרסמות בין השאר רשימות של אנשי ציבור ודמויות שונות בהן מובעת דעתם של אלה בנוגע לעניין. ביום שישי האחרון התפרסמה רשימה פרי עטי, והרי היא לפניכם.

חורבן בית המקדש השני היה אירוע טראומטי למדי עבור עם ישראל, אולם יש לשאול עד כמה הפסקת עבודת הקורבנות עצמה היתה חלק מהטראומה. אם נתבונן בתהליכים שעברו על דתות המזרח התיכון במאות הראשונות לספירה, נגלה דבר מוזר ומעניין: כאילו בתיאום מראש, הפסיקו בני האזור להתעניין בזביחת קורבנות. לרוב הדתות בסביבה השינוי בטעם הדתי לא הגיע אמנם בעקבות חורבן של מקדש מרכזי, אולם ההיסטוריה מראה שאם היית שה תמים במאה הרביעית לספירה הסיכויים שלך לגמור את חייך על מזבח היו קטנים ביותר, בוודאי בהשוואה לגורלך לו היית נולד במאה הראשונה לספירה.

האם היה השינוי מן ההכרח? האם לא היו יכולים יהודים למצוא דרך להכשיר זביחת קורבנות באתרים אחרים, אולי אף בבתי הכנסת? האם לא היו יכולים הנוצרים לעשות כן בכנסיותיהם? ומה עם הדתות הפגאניות או זרמי הגנוזיס – למה הן לא הקריבו ככל העולה על רוחן? אלא שלא כך קבע שר ההיסטוריה. חורבן המקדש היהודי מחד, ועליית הנצרות מאידך, הביאו לכך שפולחן על ידי הקרבת בעלי חיים הפך פתאום לבלתי רלוונטי, ומאוסף של דתות וכתות ששחיטת בעלי חיים, שריפתם ואכילתם עמדו במרכז הוויתם, עבר העולם המערבי לצורה אחרת של עבודת אלוהים.

הסיבות לתמורות התרבותיות-דתיות המקיפות האלה הן עניין למחקר מעמיק, ומו"ר פרופ' גדליה סטרומזה אף הקדיש לעניין ספר (The End of Sacrifice), אולם עוד הרבה לפניו התייחס הרמב"ם לנושא. אם כי השאלה שהעסיקה את הנשר הגדול היתה הפוכה: לא למה פסקו הקורבנות, אלא למה הם בכלל התחילו – לפחות בכל הנוגע לעם ישראל.

מבחינת הרמב"ם (מו"נ ג לב) מדובר בצורה נחותה למדי של פולחן. למה אם כן שיצווה לנו אותו הקב"ה? ובכן, הרמב"ם מסביר שהאל הטוב לא היה יכול פשוט לצוות על בני ישראל לעבדו בתפילה – לא כאשר "הדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי-חיים" (תרגום מיכאל שורץ). על פי הרמב"ם הקב"ה ציווה על בני ישראל להקריב קורבנות מתוך סוג של "ערמת חסד", בה הוא חינך את עמו על פי דרכו, כך שאחרי שנים רבות, יותר מאלף למעשה, היה עם ישראל בשל להפסיק עם הקורבנות ולהתחיל להתפלל, צורת פולחן שהיא על פי הרמב"ם עליונה לזו הקודמת.

דעתו של הרמב"ם על עבודת הקורבנות, אם כן, אינה חיובית במיוחד, אולם יש כמובן דעות אחרות. קל להבין שהמסלול שהרמב"ם מציג, בו הדת לא רק מתפתחת אלא גם משתפרת במהלך הדורות, יכול להוביל למסקנות מסוכנות מאוד עבור המסורת. כשלעצמי, אני לא חושב שאין לנו מה ללמוד מצורות פולחן עתיקות. נטיות אנושיות שהופגנו בצורה כל כך נרחבת בעברה של הציביליזציה ודאי נושאות איזו אמת עמוקה, ויש להניח שהיא נוגעת גם לנו, מודרנים ומעודכנים ככל שנהיה. מסעותיי בהודו הביאו אותי להכיר מקרוב את ערכו של המקדש, את ערכה של עבודת הקורבנות (הצמחיים), ואני רחוק מלזלזל בהם.

הר הבית היה המרכז הרוחני של עם ישראל בעבר, ובמשך אלפיים שנות הגלות יהודים נשאו אליו עיניים. אין שום סיבה עקרונית שתצדיק איסור על תפילת יהודים במתחם ההר. בלי קשר לויכוח ההלכתי על העליה להר, על המדינה לאפשר למי שמחזיק שמותר לעלות לממש את זכותו האלמנטרית להתפלל. לבי יוצא אל אותם יהודים שמרגישים שנמנעת מהם עבודת ה' אמיתית ומעמיקה.

דא עקא, אם סיבות עקרוניות למניעת תפילה אין, סיבות מעשיות יש ויש. למרות שהר הבית הוא בריבונות ישראלית, על ההר מופקד הווקף המוסלמי, שמגובה מבחינת סמכותו הן על ידי הרשות הפלסטינית והן על ידי ממלכת ירדן. למעשה, בהסכם השלום של ישראל ושל ירדן כתוב במפורש כי "ישראל מכבדת את תפקידה המיוחד הקיים של הממלכה ההאשמית של ירדן במקומות קדושים מוסלמיים בירושלים" (סעיף 9ב). אותו "תפקיד מיוחד" משמעותו מעין משמורת שיש לירדנים על הפולחן המוסלמי שעל ההר.

כל שינוי בסטטוס קוו הדתי על ההר מחייב על כן לכל הפחות הידברות, ואולי אף הסכמה, של כל הצדדים הנוגעים בדבר. מי שחושב שהעניין מסתכם בהחלטה של נציב המחוז או אלוף הפיקוד או השר הממונה או אפילו ראש הממשלה טועה ומטעה. ככל הנראה לא תותר תפילת יהודים על הר הבית עד שלא תהיה התקדמות מדינית משמעותית באזור, והנה עוד סיבה טובה להגיע להסכם עם שכנינו. ובקשר לבניין הבית עצמו, הרי שהדברים מבחינתי חדים עוד יותר: הרעיון שאגשים את שאיפותיי הדתיות על חורבנן של אלו של זולתי הוא מגונה בעיני ולא עולה על דעתי. המקום תפוס, ונדמה לי שבזה העניין מסתכם.

בקרב שוחרי הר הבית בזמננו נהוג לפעמים להתייחס לבניין הבית ולחידוש עבודת הקורבנות כאילו מדובר במפתח סודי שיפתח לפנינו את סודות הבריאה ואת הדרך הסלולה לקשר האינטימי עם האל, כאילו בית המקדש הוא מטה קסם שבכוחו להביא כל אחד מעם ישראל למצב של דתיות עמוקה וצדיקות עליונה. אני לא שותף לתקוות הללו. דתיות עמוקה היא תוצאה של תהליך רוחני ארוך, לא של השתתפות בטקס מיוחד. יתר על כן, נדמה לי שהרעיון שאפשר להגיע לגבהים רוחניים באמצעות אביזרים – ויהיו קטנים כטבעת או גדולים כבניין – שייך לשדות המחשבה של מסדרים סודיים וכתות אזוטריות, פחות למונותיאיזם היהודי.

בכלל, גם אם נוכל לתאר לעצמנו ששחיטת בעלי חיים, איסוף דמם, התזתו על מזבח ושריפת גוייתם יוכלו להעניק למי מאיתנו חוויה דתית מלאת הוד והדר, הרי שעם הזמן הפליאה הראשונית תפנה דרכה למונוטוניות שגרתית. זביחת קורבנות, באם אי פעם תחודש, תרגש את הנוכחים מאוד בשבוע הראשון, תרגש קצת פחות אחרי חודש, ואחרי שנה תהפוך לרוטינה יומיומית. כל מה שיוותר אז הוא קבוצה של יהודים שמדברים על המשחק של מכבי בזמן שהכהן עושה את מה שהוא הוכשר לעשות. זהו טבעם של בני אדם. יהיה דרוש נס כדי לשנותו. וכפי שכותב הרמב"ם באותו פרק בו התייחס לעבודת הקורבנות, "את טבעם של פרטי בני האדם אין האל משנה בשום אופן על דרך הנס."

—

פורסם ב'מקור ראשון', 26.4.13