בימים אלה אני קורא את ספרו של גדעון ארן בעל הכותרת המגניבה קוקיזם: שורשי גוש אמונים, תרבות המתנחלים, תיאולוגיה ציונית, משיחיות בזמננו (הוצאת כרמל). מדובר בהוצאה לאור של הדוקרטורט של ארן שנכתב בשנות השמונים, ועוסק בכלל במחקרו מאמצע שנות השבעים, עת התלווה לאנשי 'גוש אמונים' במבצעיהם הראשוניים. באופן אישי את הדוקטורט המרתק צילמתי מזמן והוא שוכב על המדף כבר כמה שנים, ובהחלט משמח לראות אותו בפורמט שימושי הרבה יותר, וגם ערוך ומקוצר (העורך: עמית שהם). עוד אכתוב, בעזר ה', על הספר, ובינתיים ציטוט קצר, לא על הרב קוק והגותו, גם לא על בנו ופועלו, גם לא על מפעל ההתנחלויות ואנשיו, אלא על מימד ומקרה פוליטי אחד, שרלוונטי ואקטואלי לנו דווקא בשונותו מהמתרחש בעצם ימים אלה. אחד הדברים המעניינים בספר הוא שלבד מההקדמה ואחרית הדבר, הדברים הם ככתבם וכלשונם במהדורה הראשונה, כלומר מראשית שנות השמונים. הנה אם כן המצב כפי שהשתקף אז לעיני ארן, ביחס לאותו עניין מסויים.

המדובר בימי מהפך 77'. ממשלה חדשה מוקמת, וסוף סוף אנשי גוש אמונים מרגישים שלא רק "העם", אלא גם השלטון איתם. אולם לא כל העם ולא כל השלטון, ולאו דווקא בנוגע לנושאים הבוערים בלבם:

קוקיסטים נזעקו לנוכח גורמים פוליטיים מסוימים להסיט ממוקד הוויכוח הציבורי את מה שקרוי "השאלות הלאומיות", שעיקרן "שלמות הארץ", ולהמירן בבעיות תוכנה של מסגרת החברה והמשטר בישראל. מאמיני הגוש יצאו למלחמת חורמה באותה מגמה שנראתה להם "מופרכת", "מסוכנת", ו"סותרת את רצון העם". את תמצית השלילה מצאו בנוסחה שקנטה לה מהלכים באותם ימים, על פיה חשיבות נושאי פנים עולה על חשיבות נושאי חוץ וביטחון. לטענת קוקיסטים העיד הדבר על התכחשות לעקרון היסוד ש"נושאי העם והארץ הם נושאי הפנים האמיתיים".

[…] את התקפתם כיוונו קוקיסטים כלפי אותם גורמים ציבוריים שביקשו להעמיד ענייני פנים בראש סדר היום הישראלי. האשימו אותם ב"אי הבנה לעומק". […] את המגמות הללו גילמו, לדעת קוקיסטים, אישים ומוסדות הנוטים לאידיאולוגיה ופעילות "אזרחית", ובהם עיתון "הארץ", "יֶקים", פרופסורים למדעי הרוח והחברה ועוד. […] השלילה כולה [התגלמה] במפלגה החדשה שהתפרצה לזירה, ד"ש, שמיד הוכרזה כ"טומאה".

במסגרת ההיערכות כנגד הופעתה המוחצת של ד"ש, עלו בפורומים סגורים הצעות מהצעות שונות, ביניהן "כיבוש מבפנים" של ד"ש על ידי הצפתה במאות אוהדים שינצלו את זכות ההצבעה למוסדות המפלגה בכדי להטותה לכיוון א"י השלמה. […] בסופו של דבר לא עשו הקוקיסטים כמעט דבר בעניין ד"ש. ההתקפלות היתה כרוכה בתהליך קבליזציה; בסיום הטיפול המדיני-רוחני [על פי הדיאלקטיקה הקוקיסטית המוצאת את יד ה' וניצוצות האור האלוקי בכל עניין חילוני] בד"ש נמצא בה אך טוב.

[…] הרב לוינגר וכמה בני תורה השתעשעו בהגיגים אודות ה"גדלות" הטמונה בד"ש, שחובה לגלותה לחברי המפלגה עצמם ולעולם כולו. משנתפשו קוקיסטים בכירים לאימוץ לוהט של עיקרי ד"ש והצגתם כניצוצות טוהרה, הם כונו על ידי חבריהם בלצון מסויים "האידיאולוגים האמיתיים של ד"ש". בשלב מתקדם יותר הגיעה הפנטזיה הזאת לגבול מתיחתה, וממילא בא הקץ לכוונות האקטיביסטיות המקוריות: התנופה המדינית הרוחנית מיצתה את עצמה ובאה לסופה המסקני משנקבע שאין לחבל במאמצי ד"ש אלא לתרום לזיקוק רעיונותיה והפצתם כי מהם תצא הישועה. סוף ההרפתקאה. (עמ' 435-437)

יפיפה. כמה הערות קטנות:

• כמה דברים השתנו, כמה דברים לא השתנו: 'הארץ' וכל מני פרופסורים הם עדיין בעיה. מנגד, ראו כיצד דיבורים על החברה בישראל, על המשטר, על יחסי המגזרים השונים, על נושאים "אזרחיים" תופסים כרגע את מירב תשומת הלב. לא של מתנגדי הציונות הדתית – אלא של הציונות הדתית עצמה, לפחות על פי מייצגיה בכנסת. לא רק שלא מדברים על נושאי התנחלויות וגבולות, אלא שבמפורש מספרים לנו שזה משני והעיקר הוא לתקן את החברה. האם זה מצביע על הצלחתו הטוטלית של פרוייקט ההתנחלות ביו"ש או על כשלונו?
• עם מי מתקנים את החברה? עם בת דמותה הנוכחית של ד"ש. זו רחוקה מלהיות "טומאה", וגם לא צריך אקרובטיקה קבלית כדי לחלץ ממנה את ניצוצות האור. להפך: לכתחילה כורתים עמה ברית, ועושים נא באוזן לליכוד. ושוב: האם החבירה אל המרכז הפוליטי הנזיל היא התפרקות מאידיאולוגיה, או קוקיזציה של עמישראל כפי שהוא, במלוא יומיומיותו הבנאלית, התקדשות ה"מה זה ישראלי בשבילך", ידיעות אחרונות וערוץ 2?
• פייגלין לא חידש דבר. אם כבר, התגלה שהקוקיזם אצלו אינו נטוע עמוק מספיק, בכך שלא היה יכול לגלות את הניצוצות שבליכוד והיה צריך לעמול ולשנותו בפועל ממש.
• וכמובן, הדיאלקטיקה הקוקיסטית בפעולה. איזה יופי. ולו רק היו נאמנים לה עד הסוף, ומוצאים גם אורות בנסיגה מהשטחים והקמת מדינה פלסטינית. יום אחד עוד ימצאו.

נסיים עם חיוך

ועוד ציטוט אחד נאה, לא קשור למקרה לעיל. הרב משה לוינגר מסביר לארן כי:

בוויתור לערבים ולגויי העולם, בהפסקת ההתנחלות ובנסיגה מהשטחים, נגרום לרעת שכינינו. לא רק שלא ישופר מצבם החומרי, אלא שתחול התדרדרות רוחנית שתמנע מהם להבין את עליונות עמנו ולהכיר בקדושתו. כך, במו ידינו, נבלום את גאולתם. רק אם נכפה עליהם את רצוננו הלאומי, ונספק בקרבם את צרכינו המדיניים, הם יביעו תודה לישראל המגשים את תורתו השלמה. אז, כשיפקחו עיניהם, יתרמו לביטחון ישראל ואפילו לבניית בית מקדשו. (עמ' 391)

סתם

—

השבוע יתקיים כנס בינלאומי לציון מאתיים שנה לאדיקט האמנציפציה ליהודי פרוסיה. ביום רביעי אדבר בו במושב המוקדש לדת במרחב הציבורי. כותרת הרצאתי: מ"מה מותר לומר" ל"מה אפשר לומר" – על השפה הדתית וגבולות השיח במרחב הציבורי. התוכניה כולה כאן.

ייתכן שהשבועיים שעברו מאז שנשאה ח"כ ד"ר רות קלדרון את נאומה הראשון מעל במת הכנסת הם זמן סביר בכדי לעמוד על משמעותו התרבותית – והיא רבה. הנאום, שסך צופיו ביו-טיוב בלבד מתקרב למאתיים אלף, כלל כידוע סיפור מהתלמוד אותו פירשה קלדרון בצורה אקטואלית, ואף דברי שבח על לימוד התלמוד עצמו, שלדבריה של קלדרון שינה את חייה. התגובות לנאום התלמודי נעו בין שתי קצוות: היו שאהבו מאוד את שילוב היסודות המסורתיים-דתיים בנאום, והיו שסלדו מכך. הסולדים גם הם התחלקו לשתי קבוצות: דוברים חרדים מימין, שראו במעשיה של קלדרון הפקעה של הקודש וחילונו, וחילונים-אתאיסטים משמאל, שראו בנאום הפקעה של במת הפרלמנט החילוני למען דרשה דתית.

במובן זה נאומה של קלדרון הוא מקרה מבחן מצויין לגבולות השיח הדתי במרחב הציבורי. בהיותו נישא מעל במת הכנסת הוא ייצוגי בעל כורחו, וכאמן שיאצו לוחץ במדויק על נקודות המתח שבגוף הפוליטי. מה שיוצא מהלחיצות האלה הן אנחות ונהמות, כל איבר ומצוקתו הוא. כך, בעוד עפרי אילני מוצא בנאום עדות לכך ש'יש עתיד' היא "מפלגה של מטיפים", ואורי משגב רואה בו עוד נדבך מ"כריעת הברך הקבועה" של החילונים בפני הציונות הדתית, מערכת אתר 'כיכר השבת' החרדי נבהלת מכך שמדובר ב"השכלה חדשה" ו"איום קיומי" לחברה החרדית, והרב אליהו זייני מדייק היטב כשהוא רואה בנאומה של קלדרון את חילונו של התלמוד, מהלך שבא לשים "קץ לאורטודוקסיה ה'שתלטנית'" (כך במקור).

כדי להסביר למה הרגישות הדתית של הדוברים שומרי המצוות זיהתה נכונה את מה שהעצבים החילוניים הקצרים מהצד החופשי לא הבינו יש לעמוד בקצרה על מהותו של חילון. כידוע, אחד המאפיינים המרכזיים של העידן המודרני הוא תהליך החילון, ובמסגרתו ההפרדה בין דת ומדינה. חילון משמעותו העברתם של כוח וסמכות ממקורות דתיים אל מוקדים חילוניים. כולנו חיים בעולם שבו המונופול על ידע, סמכות פוליטית ואף סמכות מוסרית אינם ניתנים עוד בידי גופים דתים. הסמכות על חלקים חשובים אלה של הקיום האנושי הועתקו אל המדע, אל מדינת הלאום ואל המצפון הפרטי, בין השאר.

עיבורו של התהליך הזה ברפורמציה הפרוטסטנטית, והוא הגיע לגיל מצוות עם תנועת הנאורות, בסוף המאה ה-18. במאה ה-19, בהיותו בן תשחורת (או בשפה פחות יפה, טיפשעשרה) טעו חלק ממשכילי אירופה לחשוב שמדובר בתהליך ליניארי ודטרמיניסטי, אשר במהלכו ישכילו כל שוכני ארץ להשליך מעליהם – גם באופן פרטי – עולה של אמונה דתית, מה שיביא בסופו הוודאי לקיצה הכללי של הדת, מות האלוהים וקבורתו (ללא אמירת קדיש). אז נוצרה ההקבלה המבלבלת בין חילון לאתאיזציה, דהיינו המחשבה שהפקעת הכוח הציבורי מהדת פירושה גם הכחדתה כיסוד אנושי פרטי.

נדמה לי שכיום, כשהחילון עומד מולנו כאדם מבוגר ובשל, אפשר לראות ללא קושי שהקבלה זו אינה נכונה. בשנות השבעים של המאה העשרים כבר היה ברור שהשמועות על מות הדת היו מעט מוגזמות. תהליך חילון אכן מתרחש במרץ, אולם חילון אין פירושו אתאיזציה, והדת אינה נכחדת, אלא, כאורגניזם גמיש ומתוחכם, מתאימה עצמה לתנאי הקיום החדשים. הבנתו של תהליך החילון לאשורו קיבלה משנה תוקף בתחילת שנות האלפיים, עת מצד אחד הטרור מצד קבוצות באיסלאם הפונדמנטליסטי הדגיש עוד יותר את חוסר אפשרותה של החברה המודרנית להספיד את הדת, ומצד שני הוגים מערביים חשובים ושונים (ז'ק דרידה, טרי איגלטון, צ'רלס טיילור, יורגן הברמס) החלו לפקפק בתבונה שבהתעלמות מאוצרות התרבות המסורתיים כאשר אנו מבקשים לבנות חברה בריאה.

אם נחזור לנאום קלדרון, נראה שאחדים מבין שומרי החומות החילונים עדיין מפרשים מלים מסורתיות-דתיות כ"דת" במובן הכולל-כל והסמכותי שלה, ועל כן נזעקו משרבובן של אלה אל היכל הקודש הממלכתי. מנגד, לצד המסורתי-דתי ברור ש"דת" (במובנה הישן) היא עניין של סמכות, של ציות ומחוייבות, ועל כן הבין היטב שהשימוש החופשי של קלדרון באותן מילים אינו בא לכפות אותן על הכנסת ולהפוך אותו ל"דתית", אלא להפך: להוציא אותן מהקשרן הדתי ולהפוך אותן לכלי בידי הכנסת החילונית.

למי הסמכות

הטעות של מתקיפיה החילוניים של קלדרון היא על כן אירונית. הנאום שלה משרת קודם כל את המבקשים להפריד בין דת ומדינה, דהיינו, במקרה הישראלי, בין האורתודוקסיה היהודית למדינת ישראל. היא נובעת מחוסר הבחנה בין מילים דתיות לבין שיח דתי. המילים שהשתמשה בהן קלדרון היו אכן דתיות. אולם השיח שבו דיברה היה חילוני. קלדרון תרגמה את התלמוד לשפה אזרחית-פוליטית. היא באה לא בשם ההלכה, אלא בשמה שלה ובשם ערכיה, ותוך דיאלוג עם הטקסט התאימה אותו למטרתה, כאשר הסמכות על משמעותו היא אצלה. בכך היא לא רק חילנה את התלמוד, אלא גם ניכסה מחדש אוצר תרבותי שהיה יותר מדי זמן בארסנל הרטורי של צד חברתי-פוליטי אחד בלבד. גם לזה שמו לב מתקיפיה מהצד הדתי, וגם זה כמובן מדאיג אותם לא מעט.

ושוב, יש לשים לב: חילון התלמוד אין פירושו שאין בין קלדרון לטקסט זיקה דתית כלשהי. ייתכן מאוד שיש (קלדרון הגדירה את משפחתה באותו נאום כ"רליגיוזית"). חילון, כפי שכתבתי לעיל, פירושו הפקעת הסמכות על הטקסט הדתי (כמו גם על הרגש הדתי, ההיסטוריה הדתית, השאיפות הדתיות וכו') מידי ממסד דתי היררכי וכפייתי והעברתה אל חייו ובחירתו החופשית של הפרט. אפשר כאמור לתמוהה למה מהלך כזה אינו מתקבל בברכה על ידי אנשי שמאל.

ציביליזציה נטולת תרבות

ואולי התמיהה אינה גדולה מדי. האם ייתכן שמה שמפריע למגנים את נאומה של קלדרון, הוא שהם דווקא מבינים בעומק ליבם את המהלך שלה, כלומר שהם דווקא מבינים שקלדרון מסמנת עניין מחודש של ציבור לא קטן במה שנקרא "ארון הספרים היהודי"? האם ייתכן שבעיניהם את התרבות הישראלית יש לבנות אך ורק מאבני בניין הומניסטיות-ליברליות המנותקות מכל מורשת תרבותית ותיקה (מורשת שבין השאר תרמה לא מעט להתפתחות ההומניזם והליברליות)?

מוזר הדבר. הרי בחוגיהם של המגנים את נאומה של קלדרון נמצא אנשים המזדעזעים (בצדק) ממעשי סין בטיבט, דהיינו מהחרבת התרבות הטיבטית והחלפתה בתשלובת הקומוניסטו-קפיטליסטית המיוחדת של המשטר הסיני הנוכחי. זה נראה בעיניהם אסון, ואילו מחיקת התרבות היהודית והמרתה במרחב ציבורי ליברלי (וכלכלית נאו-ליברלי) וריק מסממנים דתיים-תרבותיים נראה להם כצעד נבון. אלה אותם אנשים שיצקצקו (בצדק) בלשונם כאשר יבקרו בהודו ויווכחו בתהליך הגלובליזציה ההיפר-קפיטליסטית העובר על תת-היבשת, דורס בדרכו את תרבותה הייחודית והופך אותה לעוד "שוק חופשי" שפנתיאון אלוהיו אינו כולל דבר מלבד רווחים וקניות. זה נראה בעיניהם חורבן תרבותי, ואילו הפיכתה של ישראל לסניף זיכיון נוסף של מק'דונלדס נראה להם משהו שיש להילחם על הגשמתו. אלה האנשים שיבכו (בצדק) את אבדן התרבות הפרימיטיבית של האבוריג'נים האוסטרלים, את התפוררות שבטי הילידים האמריקאים, את מחיקת התרבויות הציידים-לקטים באמזונס. הם יעמדו בתוקף על זכותם של כל אלה לזהות תרבותית נבדלת ולשימור אוצרות הרוח שלהם, ואילו על יצירת זהות יהודית ושימור התרבות (הבכל זאת אפעס עתיקה למדי) הזאת הם יעקמו את אפם.

יש כאן לא רק מעשה מוזר של איפה ואיפה, אלא גם עיוורון בצורך האנושי והפשוט כל כך בזהות ותרבות "ביתית" (כן, אותו צורך שגם האבוריג'נים מרגישים – האם לנו אין זכות להרגיש כך?). והצורך הזה אינו רק נפשי-פסיכולוגי, אלא גם, ובעיקר, חברתי-קהילתי, משום שייתכן מאוד שללא מקור ערכי מסורתי נישאר תוך זמן לא רב רק עם התועלתנות האינסטרומנטלית של השוק החופשי. ללא מערך אתי שמעניק לדברים שסביבנו ערך, תישאר להם במהרה רק תווית המחיר. נכון, יש לנו את ההומניזם והליברליזם. ומזל שיש, באמת. אבל לצערי אני לא חושב שהם נותנים לבדם מסגרת אידיאולוגית עסיסית מספיק וזהות מגובשת מספיק לקיום חברה משגשגת בזמננו. האם בדקתם לאחרונה מה עלה בגורלו של החלום על חברה חילונית-רציונלית-ליברלית-אוניברסלית? אספר לכם: הוא הפך לאפליקציה.

אין לי כל סבלנות לנצחנות דתית, והרעיון שהיהדות היא איזו דת מיוחדת במינה, גבוהה או אמיתית יותר מדתות אחרות הוא בזוי בעיני. מצד שני, הרעיון שכדאי (או אפשר) להשליך מאחורי גבנו אוצרות תרבותיים שנבנו במשך אלפי שנים גם הוא בעיני בזוי. במסורת היהודית יש הרבה חכמה, כמו גם הרבה טמטום. גם חכמתה וגם טמטומה הם קולות שאני רוצה לשמוע, לבדוק ולהכריע לגביהם. כל עוד אין מימד של כפייה, מהעשרת השיח הציבורי יכול לצאת רק טוב.

על הפרדת הדת מהמדינה יש להיאבק בנחישות, והמאבק מתחיל לשאת פירות. אבל סופו של המאבק הזה אינו במחיקת כל ביטוי דתי מהמרחב הציבורי. אם זה יהיה סופו המרחב הציבורי יישאר דל וריקני, שימושי רק כאתר נגיש לעוד סניף של ארומה, שבמטבחו יעבדו פועלים זרים ועל דלתו ישמור עובד קבלן. הקול של המסורת חייב להיות עוד קול שנשמע, עוד קול שנוכל לבחור להישמע לו. דווקא משום כך אבוי אם יישאר ויישמע רק מפיהם של רבנים, ודאי מפיהם של רבנים כעובדיה יוסף, דב ליאור או שמואל אליהו. בנאומה עשתה קלדרון ליצירת קול מסורתי-מודרני חדש, קונטרה נשית-חילונית למחזיקי המונופול התלמודי עד לא מזמן. קלדרון הרימה תרומה נאה לשבירת השבלונות הישנות, ובוודאי לא העלתה על דעתה שדווקא אותה ימהרו כל כך לשבץ חזרה אל תוכן.

—

• פורסם באתר אבי חי
• קוראים יקרים, אולי אתם שמים לב שכמות הרשימות שמתפרסמות בבמות אחרות מלבד בלוג זה עלתה, וכמות הרשימות שמתפרסמות אקסקלוסיביות בבלוג זה ירדה. אני באמת מצטער על כך, ואני חושב שזה בהחלט לא אידיאלי. יחד עם זאת, כנראה שבזמן הקרוב לפחות זה יהיה המצב. הסיבה לכך פשוטה: אני זקוק לפרנסה.
• בשבוע הבא יתקיים כנס בינלאומי לציון מאתיים שנה לאדיקט האמנציפציה ליהודי פרוסיה. אדבר בו במושב המוקדש לדת במרחב הציבורי. כותרת הרצאתי: מ"מה מותר לומר" ל"מה אפשר לומר" – על השפה הדתית וגבולות השיח במרחב הציבורי. אתייחס, אגב, גם לנאומה של רות קלדרון בכנסת, וכן לדוגמאות אחרות והפוכות במשמועתן הדתית-ציבורית. התוכניה כולה כאן.
• ביום שישי הזה תוכלו לראות אותי משוחח עם דב אלבוים בתוכניתו מקבלים שבת. נדבר על פרשת 'כי תשא', כלומר בעיקר על חטא העגל. התוכנית משודרת ב-18:30, ונדמה לי שבמוצ"ש שוב, ואחר כך עולה לרשת באתר זה.

הלוויתו של הרב פרופ' דוד הרטמן יצאה אתמול, בצהרי היום אשר בבוקרו נעצרו עשר נשים בעוון תפילה בטלית בכותל. המעצר היווה סיום לא נעים לבוקר משמח ביותר, בו את רחבת הכותל גדשו עשרות רבות של תומכים (ולא מעט עיתונאים), ביניהם כמה מן הצנחנים ששחררו את הכותל במלחמת ששת הימים. כדברי אחד מהם, יצחק יפעת, הם הגיעו כדי "לשחרר את הכותל שוב", והפעם מהממסד החרדי-אורתודוקסי האנטי-דמוקרטי שהשתלט עליו. מעולם לא זכו נשות הכותל לתמיכה ציבורית כה רחבה, ומעולם לא היו עד כדי כך קרובות לקונצנזוס. דוד הרטמן היה שמח לדעת שרבים כל כך הולכים בדרך אותה התחיל לפרוץ לפני ארבעים שנה, כשעלה לארץ אחרי אותה מלחמה.

הרטמן אמנם למד בצעירותו בישיבת לייקווד הליטאית בניו-יורק, אולם מאוחר יותר הפך לאחד מתלמידיו המובהקים של הרב יוסף דב סולובייצ'יק, שגם הסמיכו לרבנות. בשונה מרבו הוא עלה, בתור ציוני נלהב, לארץ, והקים בירושלים את מכון שלום הרטמן, על שם אביו. עם השנים הוא קנה לו שם כמומחה להגות הרמב"ם וכן כהוגה חשוב המתייחס לחזית ההתמודדות של המסורת ההלכתית עם אתגרי החשיבה המודרנית. הוא הצביע על כך שניתן לתפוס את מערכת היחסים של האדם עם אלוהיו לא רק כציות מושלם לסט של ציוויים שמימיים, אלא גם כמסגרת של דיאלוג מתמיד, עמוק ואינטימי. בעוד שהכיוון הראשון מיוצג בבירור על ידי האב-טיפוס המיתי של העקדה, השני נמשך מתוך הפולמוס שמקיים אברהם עם האל לגבי גורלה של סדום. שני המודלים האמוניים הללו קבועים בחייו של היהודי הראשון, וכל הכרעה ביניהם היא ממילא בחירה שלנו.

הרטמן בחר בדיאלוג. עם השנים דעותיו הפכו ליברליות יותר, והוא נחשב לסמן שמאלי מאוד באורתודוקסיה המודרנית. בספריו האחרונים הוא חורג במפורש מדעתו של רבו. בעוד שסולובייצ'יק עמד על נבדלותה ושלמותה של ההלכה כפי שהיא, ועל היכולת שלנו לגזור מתוכה עצמה, באופן כמעט מתמטי, פסיקות לגבי המציאות, הרטמן הדגיש שעלינו להיות קשובים יותר לעולם לפני שאנחנו כופים עליו הלכה. הפריעו לו לא רק חריגות ברורות מהמציאות הפשוטה (כגון הקביעה ההלכתית שאישה שהתגיירה אינה יכולה להתחתן עם כהן, מפני שהיא חשודה בזנות), אלא אף יותר מכך הסבל הנגרם לפרטים אשר עיוורונה של ההלכה למצוקתם כולא אותם בדרך ללא מוצא.

מתוך השנים הבודדות שלמדתי הוראה במכון הרטמן נחרתו בזיכרוני צעקותיו (ממש כך) כשהיה מגיע לדבר על מסורבות גט או עגונות. הוא היה משוכנע באופן חד משמעי שיש לפתור את מוקדי הכאב האלה בצורה מהירה, וזעם על רבנים שהסבירו לו שחוסר יכולתם להתיר את הקשרים הסבוכים במקרים כאלו היא ה"עקדה" שלהם. "אותן נשים נשארות במצוקתן, והם עוברים עקדה?!?" כאן ניכרת אותה חובה שראה בקיום דיאלוג נוקב – גם אם מתוך יראה – עם האל, על פני הכניעה התמימה (או המיתממת) להלכה במצבה הנוכחי. עומק עבודת ה' של היהודי אינו מתגלה, על פי הרטמן, בציות עיוור, אלא דווקא בבחינה מודעת ומתמדת של יחסו עם המסורת ועם האל, במימוש יכולתו לבחור ולהכריע מתוך חירות ואחריות. דוד הרטמן היה מאמין גדול באלוהים, אולם לא פחות מכך מאמין גדול באדם, והגותו מוקדשת להעצמתו ולעידודו לקחת אחריות על עולמו, החילוני והדתי.

השיעורים איתו היו תמיד מסעירים, ולא רק בגלל הנושאים שעסקנו בהם. הוא עצמו היה מתענג על הויכוח והפלפול, היה מתגרה בנו כדי שנחלוק עליו ונתעמת איתו, היה המרוצה ביותר מכל חיכוך המוליד הפרייה הדדית ופריצת דרך. החתירה אל האמת היתה בנפשו, ושוב ושוב היה מצטט את מסכת יומא בה קבעו החכמים שהנביאים השונים לא תיארו את האל כ"גיבור" או "נורא" משום שבימיהם, ימי החורבן, לא ראו לפניהם את גבורתו ונוראותו. "מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו". חותמתו של הקב"ה אמת, ואין טעם לזייף מלפניו.

דוד הרטמן עלה לארץ משום שהיה משוכנע שנוצרת כאן יהדות חדשה, יהדות ארץ-ישראלית שפורצת את מוגבלויות הגלות. הוא התאכזב לגלות שאותה יהדות חדשה הקדישה את כל אונה, החל משנות השבעים, להתיישבות בשטחי יהודה ושומרון תוך התעלמות מזכויות האוכלוסייה הפלסטינית. עם השנים הצער שלו על מצב היהדות הדתית הארץ העמיק, והוא עשה ככל שביכולתו להציע אלטרנטיבה שעל פי דעתו לא מתכחשת למציאות, לא מתנתקת מהעולם. 'מכון שלום הרטמן' שייסד על שם אביו הפך בעשרים השנים האחרונות למרכז אינטלקטואלי שוקק, המכנס תחת כנפיו יהודים מכל הזרמים (ואף כמה לא-יהודים), מוציא לאור ספרי מחקר והגות ומחנך דור חדש של יהודים, הן בבתי הספר המסונפים אליו, והן בסדנאות ושיעורים שהוא העביר לרבבות שעברו בין שעריו. אין לי ספק שחלקים מהתחייה הפלורליסטית של הזמן הזה חייבים את קיומם למכון ולאנשיו. ברור לי שהתהודה הרבה שקיבלה עליית הנשים המתפללות לכותל ביום הלוויתו היא בחלקה בזכותו. היא, בין השאר, ההמשך לשליחותו.

סתם

—

פורסם באתר אבי חי

לרב דוד סתיו יש סיכויים טובים מאוד להיות הרב הראשי האשכנזי בעשר השנים הבאות. ח"כ הרב (בקרוב השר) שי פירון הוא ידיד אישי שלו, ועניין בחירתו, בעוד חודשים מעטים, יעלה במגעים הקואליציוניים. מכיוונם של החרדים המועמד הרצוי הוא הרב דוד לאו, בנו של הרב ישראל מאיר לאו המוכר היטב, אולם כוחם בכנסת מוגבל כעת כידוע. על נפתלי בנט מופעלים לחצים מצד האגפים היותר חרד"ליים בתנועתו להריץ רב שמתאים להם יותר (יצחק דוד גרוסמן, אליעזר איגרא, יעקב שפירא), ונאחל לו שיעמוד בהם. בנוסף, בימים אלה מתקיים קמפיין פרסומי למען סתיו, שמבטיח שהוא יהיה "הרב של כולנו". הציבור אמנם לא בוחר ברבו הראשי (קצת על הדרך בה בוחרים רב ראשי כאן), אבל יש בזה אולי אינדיקציה למה שלפני הבחירות אהבו לכנות "מגמה".

אפתח בעמדתי: אני מעוניין שהרב סתיו יבחר לתפקיד הרב הראשי האשכנזי. עם כל חסרונותיו מבחינת ההשקפה האזרחית והדתית שלי, הוא כנראה טוב יותר מכל המועמדים האחרים, ומחלקם בהפרש ניכר. אני גם מעוניין שהרבנות הראשית תמשיך להתקיים (הסברתי כאן למה), וגם זאת למרות שלכאורה התמוטטותה תביא לעלייה מהירה בחופש הדת. אני מאמין שאנחנו בדרך לחופש דת (לפחות בענייני נישואים) בכל מקרה, וגם אם כהונתו של הרב סתיו תאריך את חיי הרבנות, היא לא תצליח לעצור את ההתפתחות לכיוון הזה.

ביום שישי האחרון בבוקר נפגשתי לשיחה עם הרב סתיו, לאחר שהוא הזמין אותי בנדיבות למשרדו בבניין מועצת שוהם. הפגישה היתה לצורך בירור השקפותיו בעניינים שונים, ואני מודה לרב מאוד על הנכונות לדבר. עם כל זאת, שיחתי איתו שמובאת להלן השביעה אותי אכזבה רבה באשר לעמדותיו. לא מכיוון שהוא אורתודוקסי. העניין הזה היה ידוע לי לפני שנפגשנו. הבעיה היא אחרת, ואסכם אותה בקצרה אחרי הראיון, משום שאיני רוצה ליצור אצלכם הקוראים דעה קדומה לפני שאתם מתרשמים בעצמכם.

להלן תמלול מרבית השיחה שהתנהלה בינינו (דילגתי על כמה כפילויות של עלפה וכמה אנקדוטות). בשיחתנו התרכזנו בענייני חופה וקידושין. היתה לנו חצי שעה בלבד לדבר, ולצערי לא הספקנו לגעת בנושאי גיור, כשרות, קבורה, להט"בים, רפורמים וקונסרבטיבים. עניינינו היה באפשרות לחתונה אזרחית, וניגשנו מיד לעניין. אחרי שהרב סתיו אמר שאין לו מה להסתיר, משום שכל מה שיתגלה הוא שהרב סתיו הוא שומר תורה ומצוות, שאלתי:

—

פרסיקו: אז הרב סתיו שומר תורה ומצוות, אבל האם הוא מאפשר ליהודים שאינם שומרים תורה ומצוות להתחתן כדרכם, כדעתם, כהוויתם? האם תהיה מוכן לנישואים אזרחיים בישראל?

הרב סתיו: לא. אני מתנגד לחתונה אזרחית. אני מתנגד לחתונה אזרחית לא בגלל שאני רוצה לכוף את החילוני להתחתן כדת משה וישראל. שהרי אם זו הסיבה, הוא ממילא חי עם בת זוגו כמה שנים לפני כן, שלא כדת משה וישראל. אני מתנגד לנישואים אזרחיים מהסיבה הפשוטה שבמדינת ישראל, ביום שבו יהיו נישואים אזרחיים, המרקם החברתי ילך ויפרם לחלוטין. התוצאה של זה תהיה שבתהליך של שנים יווצרו כאן שנים-שלושה עמים, לא מבחינה תרבותית, אלא שנים שלושה עמים הלכתיים שונים. ואת זה אני מנסה לעצור.

פרסיקו: הבעיה היא עניין הממזרות?

הרב סתיו: לא, בכלל לא. הבעיה שלי היא בכלל לא ממזרות. המרכיב המרכזי שגורם לכך שהעולה מרוסיה ירצה להוכיח שהוא יהודי, זה מפני שהוא יודע שהוא צריך להתחתן כאן חתונה דתית. צריך להבין: במדינת ישראל של היום חיים למעלה ממיליון ורבע בני אדם שטעונים הוכחת יהדות.

פרסיקו: עולי ברית המועצות לשעבר?

הרב סתיו: עולי ברית המועצות, ועולי ארצות הברית, ועולי דרום-אמריקה – כל מי שעלה לארץ אחרי 1990 צריך הוכחת יהדות. בהגדרה.

פרסיקו: מה קרה ב-1990?

הרב סתיו: נפרצו השערים, הפרסטרויקה, ותעשיית הזיופים מברית המועצות החלה לשגשג. הרבה אנשים טענו שהם יהודים [כדי לעלות לישראל] והם לא יהודים.

פרסיקו: על פי ההלכה האורתודוקסית.

הרב סתיו: על פי ההלכה האורתודוקסית. וגם לא, כי הם זיפו מסמכים. כלומר יש פער בין חוק השבות לבין ההלכה האורתודוקסית, ויש פער בין המציאות לבין חוק השבות. […] ואז באה הרבנות ואמרה: אנחנו רוצים שתוכיח יהדות. וזה תהליך לא פשוט. זה לפעמים גם מעליב ומשפיל אדם שגדל כיהודי, ופתאום אומרים לו: תוכיח.

פרסיקו: ולפעמים הוא גם לא יכול בכלל להוכיח.

הרב סתיו: לא 'לפעמים הוא לא יכול להוכיח'. בדרך כלל הוא לא יכול. למה? כי המסמכים המרכזיים שמוכיחים יהדות של אדם הם או תעודת נישואים של ההורים או כתובה של ההורים.

פרסיקו: אבל בברית המועצות לא התחתנו ככה.

הרב סתיו: בברית המועצות לא התחתנו ככה. אז הוא תקוע. על רקע התקיעות הזאת 'צהר' הקימה מחלקה שנקראת "מחלקת שורשים" לפני כמה שנים. ועניינה לעזור לאנשים להוכיח יהדות. וככה ברוך ה' אנחנו עוזרים לאלפים. נניח שיהיו נישואים אזרחיים בישראל, מה מידת המוטיבציה של אותם מיליון ורבע אנשים להוכיח את יהדותם? אפסית.

פרסיקו: אז הם יהיו חייבים להוכיח שהם יהודים כדי להתחתן דרך הרבנות?

הרב סתיו: כן, כי צריך להבין את המשמעות של מה שיקרה אחרת. המשמעות היא שיהיו לנו כאן בישראל בעוד 10-12 שנים שניים שלושה מיליון ישראלים שהם גויים. והמשמעות היא שכולם יתחברו עם כולם ויש לך התבוללות.

פרסיקו: אם זאת הבעיה מבחינתך, אפשר לגייר אותם. הרב בן-נון הציע איזשהו סוג של גיור כולל, המוני.

הרב סתיו: עזוב אותי מהמצאות שאני לא מכיר אותן, לא מבין אותן, והן שייכות לעולם התנ"ך ולא שייכות לעולם ההלכה.

פרסיקו: בסדר. בכל מקרה, אני חושב שיש כאן מידה מסויימת של היתממות מצדך. שהרי כבר היום מי שרוצה לא להתחתן דרך הרבנות מצליח. נוסעים לפראג, נוסעים לקפריסין. אז בשביל האחוז הקטן שבכל זאת יתאמץ…

הרב סתיו: למה אתה אומר את זה? למה אחוז קטן?

פרסיקו: הרי אתה בעצמך אומר שכבר היום שליש מהחילונים לא מתחתנים ברבנות!

הרב סתיו: נכון, כי אנחנו לא עושים שום דבר בעניין!

פרסיקו: מה צריך לעשות?

הרב סתיו: אני אגיד לך בדיוק מה צריך לעשות. שלושה דברים: 1. להקים מערכת ענקית שתעזור למיליון ורבע יהודים להוכיח את יהדותם. אפשר להגיע ל-70-80% הצלחה.

פרסיקו: על ידי נבירה בכל מני ארכיונים?

הרב סתיו: נכון מאוד. על ידי נבירה, חיטוט, בק.ג.ב., בצלב האדום וכו'. 2. פישוט הליכי הנישואים. פישוט הבירוקרטיה, פתיחת איזורי רישום וכו'. 3. הסכמי קדם נישואים כדי שאנשים לא יפחדו מהנישואים בגלל הגירושים, בהם הרבה פעמים מדובר בתהליכים מאוד פרובלמטיים.

פרסיקו: מה עם חוק הפקעת קידושים?

הרב סתיו: אני לא מסכים לחוק הפקעת קידושים. הלכתית, אני מאוד מפקפק בתקפותו. לא הצלחתי להשתכנע מהמאמרים של הרב ריסקין, שאני מאוד מכבד אותו. מה לעשות, השתכנעתי שר' זלמן נחמיה צודק יותר בנושא הזה, ושאין הפקעת קידושים בלי גט. אני לא קונה את הדבר הזה.

פרסיקו: טוב, נחזור לעניין הקודם.

הרב סתיו: בסדר. תראה תומר, יש אנשים שמאוד דואגים ורוצים לתת מענה לכל בעיה שיכולה לצוץ. אני תמיד אומר: אני לא יכול לתת מענה לכל בעיה. איך אומר הרמב"ם במורה נבוכים? דיברה תורה כנגד הרוב. אני רוצה לפתור את הבעיה של 95%. תמיד יהיה לי אחוז של הומוסקסואלים שאין להם פיתרון, ושל עגונות קיצוניות…

פרסיקו: אבל הרי לא מדובר ב-5%. מדובר בחלקים גדולים מהציבור החילוני, מדובר ב-300-400 אלף של עולים מברית המועצות לשעבר שהם לא יהודים ולא יעזור כלום. מה איתם?

הרב סתיו: הרי כבר היום, אם הם מתחתנים גויים עם גויים הם יכולים.

פרסיקו: ומה אם הם רוצים להתחתן עם יהודים?

הרב סתיו: גויים עם יהודים? שאני אעודד התבוללות בארץ ישראל?!? חס וחלילה.

פרסיקו: אתה לא מעודד שום דבר. אתה נותן לאזרח את זכותו הבסיסית.

הרב סתיו: יפה, אני מבין את הבעיה הזאת. אני מאוד מבין את הבעיה הזאת. אבל אני במדינה יהודית רוצה לעודד…

פרסיקו: רוצה לכפות על האזרחים להתחתן יהודים עם יהודים, גויים עם גויים.

הרב סתיו: אני רוצה לאפשר… תראה, אומר משפט מקדים. אין לי ספק שכפייה דתית במדינת ישראל גובה מחיר כבד מתורת ישראל. אין לי ספק בכך. אין לי ספק שיהודים, כשכופים אותם, הם עקשנים ועושים הפוך. אין לי ספק. ואני גם מכיר את העניין הזה שיום כיפור שלא כופים אותו, וברית מילה שלא כופים אותה – יהודים שומרים על זה. כל זה נכון. אני גם יודע שהרב צבי יהודה [קוק] היה חבר בליגה למניעת כפייה דתית. גם את זה אני יודע. אז אין ספק שזה מחיר.

פרסיקו: זה לא רק מחיר מצד זה שאנשים… אני לא רוצה לומר מתעבים, אבל פחות ופחות אוהבים את הממסד הדתי ואת הדת עצמה. זה לא רק זה. תחשוב על המחיר התיאולוגי מבחינתך: אתה בעצם מודה שהדרך היחידה שבה ניתן לשמור על ההלכה, או על העם היהודי מבחינת ההלכה, היא על ידי הפעלת כוח של המדינה האזרחית, שכופה על האנשים לעשות כפי שההלכה מעוניינת. עד לכאן הגיעה ההלכה בימינו?

הרב סתיו: תן לי לנסח את הדברים שלך בצורה אחרת: יש הסכמה חברתית-לאומית רחבה, שנוצרה עם הקמת המדינה, שמבינה שאנחנו חייבים לעשות הכל כדי לשמר את עתידו של העם היהודי. וברצוננו לא להגיע למצב של התבוללות של 40, 50, 60 אחוז כמו בארצות הברית ובמדינות אירופה, אנחנו רוצים לעשות הכל כדי שיהודים יתחתנו עם יהודים. זאת ההשתדלות שלנו.

פרסיקו: מי זה שלנו? של הרבנות?

הרב סתיו: של עם ישראל. אז תורת ישראל משלמת מחיר כבד. אבל המחיר הוא כדאי, אם אכן אנחנו מצליחים לשמור על עם ישראל כעם אחד.

פרסיקו: אז זהו מצבה של ההלכה בזמננו.

הרב סתיו: האם אתה יודע שכדי לכפות גט השתמשנו בעבר בשוטרים גויים? אז לא נשתמש בשוטרים יהודים כדי לכפות תורה? אני לא מבין את הטיעון – מה, זאת מדינה של הפריץ? זאת מדינה שלי, זאת מדינה של עם ישראל!

פרסיקו: אבל זו סמכות אזרחית. ההלכה לא מסוגלת להתמודד בעצמה עם המצב המודרני, אלא על ידי כפייה בכוח. זה מה שקורה פה.

הרב סתיו: לא ההלכה. עם ישראל.

פרסיקו: אני עם ישראל, ואני בעד נישואים אזרחיים.

הרב סתיו: אתה, אבל אתה לא הריבון. יש כאן 7 מיליון בני אדם, והם בחרו לכנסת, וכנסת ישראל בשישים השנים האחרונות…

פרסיקו: נכון, ואתה תראה שהם גם יבחרו נישואים אזרחיים בהמשך.

הרב סתיו: יבחרו יבחרו. אם זה מה שהעם יחליט, מה אעשה. […] ומה אתה חושב, שתורת ישראל תלך לאיבוד אם העם יחליט אחרת?

פרסיקו: הרי זה מה שאני אומר. אם כן מה הפחד?

הרב סתיו: לא פחד. דאגה. דאגה אמיתית. כשאתה רואה מה קורה בארצות הברית, מי שרואה את ההתבוללות העצומה שם…

פרסיקו: זה לא עניין של תועלת. זה ענין של זכויות בסיסיות. תראה, אתן לך דוגמא אחרת. לא מכיוון של ספק-יהודים שצריכים להוכיח את יהדותם. אני הייתי בשבוע שעבר בחתונה. חתונה של המגזר.

הרב סתיו: דתית אורתודוקסית.

פרסיקו: דתית אורתודוקסית. כיפה סרוגה, הוא קצת דתל"ש, היא שומרת מצוות. עכשיו: היא נתנה לו טבעת תחת החופה, שתי נשים בירכו שתיים משבע הברכות. עכשיו כדי לעשות את זה, הם לא נרשמו ברבנות, וחיתן אותם רב, שאסור לומר את שמו, כי אם הרבנות תשמע על זה היא תתנקם בו. למה הטריקים האלה? מכיוון שהציבור מעוניין בטקס שונה ממה שהרבנות מאשרת.

הרב סתיו: אני רוצה לומר קודם כל דבר כזה: אם אני הייתי יודע על רב, שמחתן מחוץ לרבנות, דהיינו שלא רושם ברבנות… אני חושב שהרב הזה הוא פושע. אין לי מילה עדינה יותר.

פרסיקו: פושע כלפי עתידו של העם היהודי?

הרב סתיו: לא. בראש ובראשונה פושע כנגד עתידם של האיש והאישה האלה. מכיוון שמה יהיה אם הם ירצו חס וחלילה להתגרש, והבעל לא ירצה לתת גט?

פרסיקו: אז הם יעשו הסכם קדם נישואים.

הרב סתיו: ומה זה יעזור?

פרסיקו: יש בית דין אזרחי.

הרב סתיו: ואם הבעל יתכחש לזה?

פרסיקו: טוב, בוא נעזוב את זה. זה עניין טכני. השאלה היא למה יהודים צריכים לעשות כל מני שטיקים כדי להתחתן כפי דעתם ההלכתית והדתית?

הרב סתיו: אני לא מבין אותך. הרי קודם דיברת על זכות אזרחית לא להתחתן דרך הרבנות. זה טיעון אחד עכשיו אתה אומר: אני דווקא כן רוצה מסלול דתי, אלא מה? בדרך שאני רוצה.

פרסיקו: נכון.

הרב סתיו: אז אשאל אותך: הרי בכל מדינה יש נוהל לחתונה אזרחית. למה שהמדינה תקבע לי איך מתחתנים אזרחית? אני רוצה להתחתן אחרת. אני רוצה ככה ולא ככה.

פרסיקו: הרי בכל מדינה גם יש נוהל לקבלת תעודת רופא או רישיון נהיגה. רק שיש הבדל מהותי בין ענייני דת לעניינים אזרחיים. חופש דת אמור להיות משהו מובן מאליו בדמוקרטיה. נאמר אני רפורמי. רוצה להתחתן רפורמית. תן לי להתחתן רפורמית, מה אתה כופה עלי את האורתודוקסיה שלך? או הזוג שהזכרתי. הם רוצים שנשים תברכנה ושהיא תתן לו טבעת תחת החופה. כמובן שזכותך, הרב דוד סתיו, לא לחתן אותם. אבל אם היא מצאה רב שמוכן לחתן אותם כמו שהיא, זה אפשרי?

הרב סתיו: לא. ולמה לא? אנסח את זה באופן הבא: אפשר להתווכח אם ראוי שהחוק הדתי יעוגן בחוק האזרחי. אבל ברגע שקבענו שכן, אז יש כללים איך עושים חופה וכו'.

פרסיקו: כן, כך נקבע, אבל אנחנו מנסים לחשוב מחדש על העניין.

הרב סתיו: אז אני חוזר למה שאמרתי: חוק הנישואים הוא חוק בעייתי, אבל הוא חוק הכרחי. בעיני הוא הסכר האחרון לפני התבוללות בישראל. אפשר להתווכח על זה. אפשר לומר שזה לא מצליח ממילא לעצור התבוללות, ואפשר לומר לי, מי אתה תקבע שבשביל לעצור התבוללות…

פרסיקו: רומסים זכויות אזרח.

הרב סתיו: רומסים זכויות אזרח. אפשר לתקוף את דברי משני כיוונים, וזה לגיטימי. אבל זאת עמדתי. אני חושב שהמטרה מושגת – לצערי לא מספיק – ואני חושב שמניעת התבוללות מצדיקה רמיסת זכויות אזרח מסויימות. אני מסכים לדבר אחד: אם העסק [=הרבנות] ימשיך להתנהל כמו שהוא מתנהל עכשיו, מדינת ישראל תצביע ברגליים, מספרי הנישאים בחוץ-לארץ ילכו ויגדלו, ונמצא את עצמנו במצב שבו רוב עם ישראל מתחתן בקפריסין, דבר שמבחינתי יהיה קטסטרופה, ואז באמת החוק הזה יהיה חסר משמעות. נכון לרגע זה אני נאבק בזה. אני מרגיש הרבה פעמים כמו הילד [ההולנדי] על הסכר. אז אני מסכים לדבר אחד: שמי שרוצה הפרדת דת ממדינה, ומי שרוצה שיהיו בארץ יותר ויותר נישואים אזרחיים, צריך לתמוך בממסד חרדי.

פרסיקו: ומה עם אותו זוג שהייתי בחתונתם לפני שבוע? זוג כזה, בעוד שנתיים, חמש שנים, אתה אם ירצה ה' תהיה הרב הראשי, הם יעשו אותו דבר. הם לא יתחתנו ברבנות.

הרב סתיו: אני מניח שאתה לא צודק. אני מניח שככל שהם יראו שהרבנות רוצה לחבק, רוצה להאיר פנים, רוצה לפתור בעיות, הם יסכימו [להתחתן ברבנות]. אדם יהיה מוכן לוותר על אירוע כזה או על טקס כזה, או על מרכיב מסויים בטקס, משום שהוא יגיד: זאת התורה המשותפת של כולנו, ואני מוכן לוותר על משהו בשביל המשותף הרחב יותר.

פרסיקו: טוב. שאלה אחרונה: מה עם התוכנית לתיקון שירותי הדת של 'נאמני תורה ועבודה'?

הרב סתיו: אני ישבתי איתם. התוכנית שלהם מאוד מאוד מורכבת, ואני לא מכיר אותה לפרטיה, אז אני אומר את דברי בהסתייגות. ברמה העקרונית, אני מאוד בעד רבנות קהילתית. אבל התוכנית שלהם הרבה יותר מורכבת. לתת לקהילות את הכוח שלהן – בבקשה. אם הכוונה היא לערב את תושבי הערים בבחירת רבני השכונות, אני מאוד בעד. אבל אם זה אומר שכל קבוצה בישראל תקבע איך היא תתחתן – עיין מה שאמרתי לפני כמה דקות. לזה אני לא יכול להסכים.

פרסיקו: תודה רבה.

—

זאת השיחה. אז למה התאכזבתי מעמדותיו של הרב סתיו? התאכזבתי ממה שלדעתי מסמן חוסר הכרה מצדו של סתיו במציאות הנוכחית, וחוסר רצון מצדו להביא את ההלכה להתמודדות עם המציאות הנוכחית. כלומר יש כאן שתי רמות של חציצה בין התורה על פי הרב סתיו למציאות: ראשית, היא לא מכירה אותה. שנית, היא לא מפנימה אותה.

לדעתי הרב סתיו חי עדיין בשנות התשעים, אולי קודם, ומאמין שה"סטטוס-קוו" המפורסם בענייני דת ומדינה עדיין רלוונטי. הוא מאמין שרוב העם מעוניין לשמור על ההסדר שבו "הדתיים" מספקים שירותי דת ל"חילונים", ובתמורה החילונים שותקים כשמעליבים אותם או את האינטליגנציה שלהם. עיכוב גט, חליצה, חופה לא שוויונית, יחס מחפיר למיעוטים – את כל אלה החילונים אמורים לבלוע פשוט מפני שהם כל כך רוצים שנהיה "עם אחד" (וואטאבר דט מינז).

(אגב, את הגישה הזאת בדיוק אכן מבטא מי שעומד מאחורי המודעות הקוראות לתמיכה ברב סתיו, איש העסקים ערן רולס. רולס מחבב מאוד את האורתודוקסיה ומגדיר עצמו כאחד מ"הכיפות השקופות". גישתו היא כאמור אותה נרצעות פותה בפני כל מי עושה רושם של דוס חביב, או בישראלית מצויה: 'וואלק אני לא מבין כלום ביהדות, אבל לך יש כיפה וזקן אז תהיה נחמד אלי ותאמר לי מה לעשות'.)

הרב סתיו לדעתי לא מבין שבשני העשורים האחרונים התרחשו בישראל שני תהליכים מקיפים ומשלימים. האחד, חילונים התחילו יותר ויותר ללמוד יהדות, להתקרב אל המסורת, להתעניין בגיבוש משמעות וזהות ממורשת אבותיהם. שניים, שומרי מצוות התחילו יותר ויותר להיפתח לעולם החילוני-פוסטמודרני-קפיטליסטי-אקספרסיביסטי.

בניגוד למה שכל מי שלמד במרכז-הרב תוכנת לחשוב, ההתקרבות של החילונים למסורת אינה התקרבות שלהם לאורתודוקסיה. לפעמים זה אכן מה שקורה, ויש לנו חזרה בתשובה כפי שהכרנו בעבר. אבל פעמים רבות דווקא הלימוד והעניין במקורות מגלה לחילוני ה"מתחזק" שיש שבעים פנים לתורה. שהאורתודוקסיה אינה הדרך היחידה (או בכלל, שאין ממילא "אורתודוקסיה", אלא זרמים וגוונים רבים ושונים). הוא מעצב לו יהדות כראות עיניו, והוא בכל מקרה לא זונח את הערכים הליברלים והפמיניסטים שגדל עליהם.

מנגד, תמונת ראי: אותה תנועה מהעולם הדתי החוצה לא פשוט מייצרת "חילונים", אלא מנעד רחב של מה שניתן לכנות דתיים-לייט-לכתחילה, דהיינו שומרי מצוות שמרגישים לגיטימציה מלאה לעצב לפחות מקצת מהמסגרת שלהם בעצמם. בנוסף, הולך ומתגבש זרם של דתל"שים, שמרגישים עצמם קרובים למסורת ומעוניינים להמשיך להרגיש כך. גם אלה וגם אלה מייצרים תופעות יהודיות שאינן אורתודוקסיות במובן הצר של המילה.

לטעמי הרב סתיו לא מודע להיקף של התופעות האלה, או חושב בטעות שאם רק תהיה הרבנות חייכנית יותר, הרי שהבנים והבנות התועים האלה (מבחינתו) ימהרו להיכנס תחת סינורה המגונן. אבל האמת היא שגם אם הרב סתיו יהיה הרב הראשי, וגם אם הוא יערוך רפורמה בשירותי הדת, כולל בבתי הדין הרבניים (אתגר עצום בפני עצמו, שלא הייתי מטפח לגביו יותר מדי תקוות), עדיין יהיו רבים שיהיו מעוניינים להתחתן כפי שהם מאמינים שמכבד אותם ואת עבודת ה' שלהם.

כל זה בלי לומר מילה על המוני חילונים (אתאיסטים, ליברלים ואחרים) שלא יסכימו בכל מקרה להתחתן בטקס דתי מסורתי. וכל זה בלי לומר מילה על הרעיון השערורייתי שלפיו נחזיק כבני ערובה מעל מיליון בני אדם ספק-יהודים, ולא ניתן להם להתחתן אזרחית, על מנת ללחוץ עליהם לחפש את שורשיהם היהודיים, וזאת רק כדי שחלק מהציבור היהודי שאכפת לו מזה יוכל להירגע שלא תהיה "התבוללות" בין ישראלים לישראלים. מפאת כבודו של הרב סתיו לא אשתמש בכל המילים הבוטות שעומדות בקצות אצבעותי המקלידות באשר לרעיון ה…. נו, הזה.

ובכלל, איך נראית היהדות על פי הרב סתיו? מבחינה דתית, הרי זו דת שמסוגלת לשרוד אך ורק אם היא כופה את עצמה על מיליון ורבע ספק-יהודים ועל עוד מספר כפול של חילונים, ושוללת מהם זכויות יסוד. ומבחינה לאומית? לא הגענו אל זה, אבל ייתכן שהרב חושב, כמו רבים כיום, שכלאום היהודים מסוגלים לשרוד אך ורק אם הם כופים את עצמם על שלושה מיליון פלסטינים, ושוללים מהם זכויות יסוד. מסתבר שכך נראה עם סגולה.

לא אאריך עוד על עניינים אלה, למרות שיש הרבה מה לומר לגביהם. בינתיים אאחל בהצלחה לרב סתיו, ושוב אצא בקריאה לרב פירון לא לזנוח את עמדתו באשר לאיפשור נישואים אזרחיים. מעבר לזה שזה יעשה לרבנות רק טוב, זאת פשוט זכות בסיסית ואלמנטרית.

סתם

—

מחר בערב ארצה בקהילת יהונתן שבהוד השרון על סיפור 'ארבעה שנכנסו בפרדס'. פרטים כאן.

הרב שי פירון סבל לא מעט מחבירתו ליאיר לפיד, אולם אחרי שזלזלו בו, השמיצו אותו ואף דרשו לשלול את תעודת הרבנות שלו, עומד פירון להיות אחד האנשים החשובים ביותר בכנסת. כמי שכנראה יהיה הנציג הבכיר ביותר של הציונות הדתית בממשלה הבאה, מעניין יהיה בעיקר לעקוב אחרי מעשיו בשני עניינם חשובים: הראשון, עזרתו במינויו של הרב דוד סתיו לרב האשכנזי הראשי לישראל; השני, פעולותיו בנוגע לנישואים אזרחיים בישראל, אפשרות שפירון התבטא בצורה חיובית כלפיה.

שני נושאים אלה קשורים ביניהם כמובן, מפני שהחוק הנוכחי במדינת ישראל מאפשר ליהודים להתחתן רק דרך הרבנות. מאידך, פירוק המונופול של הרבנות על הנישואים תחייב את העומדים בראשה לערוך שידוד מערכות מקיף, הן מבחינה תפיסתית, הן מבחינה ארגונית, וייתכן שאף מבחינה הלכתית. הבחירות למשרות הרבנים הראשיים תתקיימנה בתוך כמה חודשים, והפעם, בזכות עוצמתה של 'יש עתיד' ובמידה מוסיימת גם בזכות תריסר חברי 'הבית היהודי' וחובשי הכיפה הסרוגה בליכוד, יש סיכוי טוב מאוד שהרב סתיו ייבחר.

כידוע לכל, הרבנות הראשית הפכה בשנים האחרונות למוסד שאזרחי ישראל אוהבים לשנוא. מדובר בהחלט במטרה קלה: ארגון מיושן ומסואב, פעמים מושחת ופעמים מרושע, שאם לא די בכך גם כופה את עצמו בכוח החוק על האזרחים שלא מעוניינים בכל מגע איתו. כבר לפני עשור, לקראת בחירתם של הרבנים הראשיים הנוכחיים, כתבה במבי שלג בגיליון 'ארץ אחרת' שהוקדש לרבנות כי כמעט כל הכותבים שהיא פנתה אליהם, "המשתייכים לחלקים מגוונים בחברה הישראלית, מבינים אל נכון שאנו נמצאים ברגע היסטורי הדורש שינוי גדול."

השינוי הנדרש לא הגיע. במהלך שנחשב על ידי רבים כניסיון ברור לגמד ולגחך את הרבנות לחצו המפלגות החרדיות, בהוראת הרב אלישיב, למנות לתפקיד הרב האשכנזי הראשי את הרב יונה מצגר, אדם שבלשון המעטה לא נחשב על ידי איש כדמות תורנית מרשימה. הרב הספרדי הראשי, הראשון לציון שלמה עמאר, אמנם תפקד באופן סביר יותר, אולם התדרדרות הרבנות הראשית לא נמנעה, ואף גברה. הרבנות הראשית נמצאת כיום בדרך בטוחה להפוך לבלתי-רלוונטית עבור חלקים ניכרים מהציבור הישראלי.

התפתחות כזאת תהיה שלילית משני טעמים: ראשית, בעוד חילונים יהיו יכולים לוותר על שירותיה של הרבנות ולהתחתן (אמנם בצורה לא חוקית) דרך מגוון של ארגונים פלורליסטים או (אמנם על ידי הוצאת כספים) בחו"ל, עבור שומרי מצוות הרבנות תמשיך להיות הקובעת באשר לנישואים, וחשוב יותר, גירושים. פתרון כזה ישאיר את הציבור האורתודוקסי, ובעיקר נשותיו, כבו ערובה בידיה הבלתי-כשירות של הרבנות, אשר יש להניח שתהפוך עוד יותר חסרת רגישות ככל שהיא תבין שמי שעדיין נכנס בשעריה הוא לחלוטין קהל שבוי.

הטעם השני הוא שרבנות ראשית היא מוסד שחשוב למדינת ישראל, בדיוק כפי שכנסיות (במובן הרחב של המילה) חשובות במדינות נוצריות ומסדרי נזירות הינדים חשובים בהודו. אין שום ספק שמוסדות דת נוהגים באופן שגרתי לנצל את כוחם לרעה ולכפות את עמדותיהם על פרטים שאינם מעונינים בכך, אולם אל לנו לראות רק את חצי הכוס הריקה. דווקא בדמוקרטיה, כאשר הדת מופרדת מהמדינה ומהחוק האזרחי, יכול הממסד הדתי ליצור אלטרנטיבה תרבותית ומוסרית לכוחות השולטים. ביקורת דתית-מוסרית מצד מוסדות ואישי דת, ביקורת שמציעה אופק אוטופי המעוגן במסורת והשונה מהקונצנזואלי או האופנתי, היא חיונית לכל חברה אנושית בריאה. היא חיונית על אחת כמה וכמה לחברה המערבית בת זמננו, הנוטה יותר ויותר להיסחף אל הריגושי-בידורי מחד, ואל האינסטרומנטלי-תועלתני מאידך. מוסד כמו הרבנות הראשית יכול להשמיע קול שונה, להצביע על אידיאלים אלטרנטיבים ואפשרויות אתיות אחרות, ובכך לאפשר לאזרחי ישראל יותר מודעות ויותר בחירה באשר לנתיב חייהם.

כמובן, כל זה אכן בתנאי שהממסד הרבני חסר כוח לכפות את דעותיו על הציבור. אם לא כן, חצי הכוס המלאה מתרוקנת גם היא, ואנחנו נותרים עם מוסד רודני, שדרכו לניצול כוחו לרעה, לשחיתות ולהשנאת עצמו על האוכלוסיה היא קצרה. בישראל זה בדיוק המצב. הדמוקרטיה שלנו מאפשרת בצורה שערורייתית לכהני דת לכפות את טקסיהם והלכותיהם על הציבור הרחב. זוג הרוצה להתחתן במדינת ישראל מחוייב להעמיד תחת חופתו רב שבמרבית המקרים הוא אינו מכיר ואינו רוצה להכיר. אותו רב מצידו על פי רוב מנוכר לאורחות חייהם והשקפת עולמם של הזוג המתחתן, שלא לומר בז להם ורואה בהם שיקוץ. הצעד הראשון להבראת הרבנות הראשית חייב אם כן חקיקת חוק לנישואים אזרחיים בישראל.

וכאן אנחנו חוזרים לרב, ובקרוב שר, שי פירון. בחירת הרב הראשי תלויה לא מעט בהסכמים הקואליציונים שייחתמו בקרוב. הרב הראשי נבחר על ידי "אסיפה". מדובר בסלט ססגוני של 150 איש, הכולל 58 רבני ערים, שכונות ומועצות אזוריות, 10 דיינים, הרב הצבאי הראשי וסגנו, 10 רבנים ששר הדתות ממנה, 18 ראשי מועצות דתיות, 35 ראשי ערים ומועצות אזוריות ו-17 חברי כנסת ונציגי ציבור שהממשלה בוחרת (הכל כאן בחוק הרבנות הראשית). דהיינו 27 חברים מטעם המועצה הם מינוי ישיר של הממשלה, ועל האחרים ניתן כמובן להפעיל לחצים בהתאם לסיכום הקואליציוני.

אין ספק שהרב פירון יקדם את מועמדותו של הרב סתיו, ויש להניח שחלק מההסכם הקואליציוני יהיה בחירתם של חברי "אסיפה" האוהדים את העניין, ולחץ ראוי על האחרים. הרב סתיו הוא בהחלט מועמד מוצלח, ויהווה בברור שיפור משמעותי על הרב הראשי האשכנזי הנוכחי. יחד עם זאת, אל לו לפירון להפקיר את סתיו בודד בצריח הרבנות המתמוטטת. אם לא יעמוד על הנהגת נישואים אזרחיים וחופש בחירה לאזרחי ישראל, נועם הליכותיו ורצונו הטוב של הרב סתיו לא יוכלו למנוע את המשך ההתרחקות של הציבור מהרבנות. רק הצורך האמיתי להעמיד חלופה ראויה לנישואים אזרחיים יאפשר לרבנות לתקן את עצמה, ורק נישואים שלא יבואו מתוך הכרח וכפייה יאפשרו לציבור המעוניין בכך להתקרב לרבנות הראשית. רק הצבתה של הרבנות כמוסד המתווה מופת מוסרי תאפשר לה להתקבל מתוך רצון על הציבור, ורק הבחירה החופשית בטקס המסורתי תטעין אותו באמת במשמעות דתית. וכמובן: להתחתן כרצונו או כרצונה זו גם הזכות האלמנטרית של כל אזרח ואזרחית במדינה דמוקרטית.

סתם

—

פורסם באתר 'אבי חי'