אולי זה טוב שאני כותב על עכשיו, כשלושה שבועות אחרי, וכמובן חשוב לציין שאנחנו לא יודעים מי עשה מה וכו', אבל הרשו לי להשתמש ברצח במועדון הקהילה כדי לתקוף את נושא מערכת היחסים הקלוקלת שבין הדת המסורתית למיניות ההומוסקסואלית. כידוע, זו הראשונה ממש לא מחבבת את זו האחרונה, ואם נדמה לנו שאין כמעט נושא שבו הדת מפגינה חוסר מגע יותר מובהק עם המציאות, הרי שזה לא במקרה, והייתי רוצה לנסות להתייחס לזה, כלומר לשאלה למה נדמה לנו שהמסורות הדתיות הותיקות פשוט לחלוטין out of touch בכל הנוגע לענייני זהות מינית.

בספר Sacred and Secular: Religion and Politics Worldwide שיצא ב-2004 מביאים Ronald Inglehart ו-Pippa Norris נתונים מעניינים מאוד על תהליכי ההקצנה הדתית, ומנגד החילון, שעוברים על אוכלוסיית העולם בזמננו (הם די מתעלמים ממגמות הניו-אייג'יזציה). תוך ניתוח מערך נרחב ביותר של סקרים ומחקרים, הם מציעים הסברים ותיאוריות למה שקורה בעולם, ויש להם כמה וכמה נקודות מעניינות. באשר לעניינינו קשורים ממצאים מעניינים שהם מביאים בנוגע לעולם המוסלמי, שאף סותרים במובן מסויים את התזה המפורסמת של סמואל הנטינגטון בדבר "התנגשות הציביליזציות".

כידוע הנטינגטון הציע שבמאה ה-21 המאבקים בעולמנו יערכו לא בין מעמדות חברתיים או מדינות לאום, אלא בין תרבויות המחזיקות בהשקפות עולם ושדות ערכיים שונים, כאשר הנטינגטון רואה בדת את אחד הגורמים המבדילים המרכזיים. בהמשך לכך טוען הנטינגטון שאחד מקווי השבר שבין הציביליזציה המערבית-נוצרית למוסלמית הוא השקפת העולם הדוגלת בדמוקרטיה, או שוללת אותה. אחרי 9/11 התזה שלו הפכה פופולרית מאוד, כאשר גם ממשל בוש האשים את הטרוריסטים האיסלאמים בכך שמה שמפריע להם בארה"ב הוא החופש שהיא מעניקה לאזרחיה, ומנסה להפיץ לעולם כולו. בן-לאדן וחבריו, לכאורה, נלחמים בדמוקרטיה ובשגריריה.

בספר הנ"ל מביאים המחברים ממצאים המאששים את התיאוריה הכללית של הנטינגטון – כלומר שתרבות וערכיה, הנגזרים במידה רבה מהדת, משמעותיים בחלוקת האוכלוסייה העולמית על פי השקפות עולם ערכיות – אבל ששוללים את הטענה שלו בדבר הבדלים בכל הקשור להתייחסות של הציביליזציות השונות לדמוקרטיה.

בגרף להלן (שנסרק מהספר, עמ' 146) תוכלו לראות את דעתם של אזרחי מדינות שונות לגבי תפקוד הדמוקרטיה, והדמוקרטיה כאידיאל. ניתן להבחין (למרות האיכות, אני מקווה) שמדינות מוסלמיות כמו איראן ומצריים נמצאות במעלה הגרף, ושאת תחתיתו חולקות דווקא מדינות נוצריות כרוסיה, פולין, ברזיל וטנזניה. כלומר למוסלמים אין בעיה מובנית לאהוב דמוקרטיה. שנאת דמוקרטיה איננה חלק מהמטען הדתי-תרבותי שלהם.

לא כן הומופוביה. אכן, על פי הממצאים שמוצגים בספר, קו השבר הערכי העיקרי בין המערב למדינות המוסלמיות (שכמובן שונות מאוד בינן לבין עצמן, אבל אם נכליל (אגב, גם המערב שונה בינו לבין עצמו, שמתם לב?)) הוא היחס לנשים ולהומואים. מחקרים מראים שדווקא בכל הנוגע לשיוויון בין המינים, למה שנקרא "מעמד האישה" ולסובלנות כלפי הומוסקסואליות הציביליזציות בהחלט חלוקות. בגרף להלן (עמ' 152) אפשר לראות את היחס לשוויון בין המינים ולחיוב הומוסקסואליות. קל לראות שבעוד מדינות סקנדינביה עולות לראש שמחתנו, המדינות המוסלמיות שהשתתפו במחקר סוגרות את הרשימה מלמטה.

למה ככה? לאינגלהרט יש תיאוריה בעניין. המודרניזציה על פיו משנה את מערכת הערכים של התרבות המתפתחת, וזאת בשני שלבים עיקריים (עמ' 137-138):
1) התיעוש מביא נשים לכוח העבודה השכיר ומצמצם את הילודה. נשים עוברות תהליכים של אוריינות והשכלה, ולבסוף גם מקבלות יצוג בממשל, אבל העוצמה שיש בידיהן עדיין פחותה מאוד מזו שבידי הגברים.
2) בשלב הפוסט-תעשייתי מתקדמים יותר לשוויון בין המינים, כאשר נשים עוברות לתפקידים ניהוליים, עוברות התמחות במקצועות שונים, וצוברות השפעה בגופים פוליטיים.

שני השלבים הללו מביאים איתם שני שלבים של שינויים ערכיים:
1) מעבר מערכים מסורתיים לערכים חילוניים(secular)-רציונליים;
2) מעבר מערכי-הישרדות לערכי ביטוי-עצמי.
על פי זה חברות שנמצאות בשלב 1 תהיינה מסוגלות לקבל ולהפנים (מבחינה ערכית) שיטת ממשל שבה העם קובע את מנהיגיו, אבל לא השקפת עולם שדוגלת בשיוויון מלא לנשים. או בסובלנות כלפי הומואים.

יכול להיות שזה נשמע קצת כמו הנחת המבוקש, אבל אני בטוח שהתיאוריה של אינגלהרט, שלא העמקתי בה, יותר רצינית מהסיכום המהיר הזה. מה שאני הייתי רוצה להוסיף זה את הסיבות הפסיכולוגיות, או המטא-פסיכולוגיות, לשינויים הערכיים הללו. העניין לדעתי הוא כזה: ככל שרמת החיים עולה, וככל שהפנאי והנוחות עולה, האוכלוסייה מגלה יותר ויותר את עולמה הפנימי. זוהי אותה "פנייה סובייקטיבית" שאני כל כך אוהב לדבר עליה (למשל כאן). אנשים מגלים שיש להם חלל פנימי, כלומר סובייקטיביות, והם מתחילים להחשיב את אותו חלל פנימי יותר מאשר את זה החיצוני, אותו החשיבו עד כה. הנה חלק ממה שכתבתי על כך בלינק שלעיל (ראו שם לעוד):

"הפנייה הסובייקטיבית" הזו מציינת למעשה את המעבר של רובנו לחוויה אחרת של החיים: מחיים שסובבים סביב מערכת היחסים שלנו עם העולם (התפקיד החברתי שלי, המגבלות שמוטלות עלי), לחיים שממוקדים בחוויה הפנימית שלי (טוב לי, רע לי, מתאים לי, מפריע לי). בתפיסת החיים הראשונה ניתן מקום מרכזי להתאמה שלי בסדר החברתי ולחובותיי כנתין של המערכת הדתית, החברתית או המשפטית. בתפיסת החיים השנייה ניתן מקום מרכזי למאוויי האישיים, לזכויותיי הנובעות מהיותי פרט ייחודי ולשאיפתי למימוש אישי.

כלומר במאות השנים האחרונות האוכלוסייה במערב עברה שינוי משמעותי בתפיסת החיים שלה, מהרמה החושית ועד לרמה המוסרית. (אגב, למה זה קורה? אולי פשוט כי זה יכול לקרות. החיים אוהבים להשתכלל ולהפוך יותר ויותר מורכבים ומתוחכמים, בתנאי וברגע שנותנים להם מקום. אבל האמת היא שזה נושא גדול, נושא ענק, מורכב ולדעתי מרתק. אני מתכוון להתחיל השנה לכתוב את הדוקטורט שלי על זה.)

המעבר שמצביע עליו אינגלהרט מ"ערכי הישרדות" ל"ערכי ביטוי-עצמי" הוא המעבר להחשבת המימד הסובייקטיבי יותר מזה האובייקטיבי. ולמה זה קשור לשוויון בין המינים ולסובלנות כלפי הומוסקסואליות? זה קשור כי ברגע שמרכז הכובד של החיים עובר פנימה, החיצוני פחות נחשב, וברגע שהחיצוני פחות נחשב, פחות חשוב אם אתה גבר או אישה, ופחות חשוב אם אתה מקיים יחסי מין עם גברים או עם נשים. המבט המופנה פנימה גורם לנו להסיט את מרכז הכובד מהחוץ לפנים: פחות חשוב אם אתה זכר או נקבה ומה אתה עושה בתור כזה, ויותר חשוב שאתה טוב, הגון, אם טוב לך ונעים לך או רע לך ומכאיב לך.

(אגב, למי שמתעניין בלימודי מגדר, שימו לב שזה גם תואם יפה את המעבר מאקט יחסי המין ההומוסקסואלים של פעם, להומוסקסואליות כזהות של היום. מה שפעם היה רק מעשה, הוא היום הגדרה של אישיות, כלומר הוא עבר הפנמה ונצמד למהות הפנימית, לכאורה, של אותו אדם.)

מה שמשנה לנו, כבני חברה פוסט-תעשייתית, זה "מה שמרגיש בפנים", לא "מה שקורה בחוץ". אנחנו מחפשים את "המהות", ומתעלמים מ"הפרטים". תחשבו לשם דוגמא על כל תרבות הניו-אייג': בדיוק כמו שבניו-אייג' לא חשובה הדת הספציפית, חשובה רק "המהות הפנימית" שלה (שהיא, כמובן מאליו, אחידה ומשותפת לדתות כולן, עמוק מתחת וגבוה מעל כל הפרטים (הטקסים, התיאולוגיה, המסורות) הבלתי חשובים שעל פני השטח, נכון?); בדיוק כך בענייני מגדר חשוב לנו יותר מי הבנאדם "באמת", כלומר מהותו הפנימית (האם הוא טוב או רע, חכם או טיפש, מוכשר או הדיוט וכו'), ולא אם במקרה יש לו בולבול או טוטה.

כעת ניתן להבין למה כאשר רב, כומר או קאדי זועק שמשכב זכר הוא חטא העניין נתפס כפשוט מופרך בעינינו. מוקד הזהות עבר הפנמה: בעוד שבחברות מסורתיות מה שהיה חשוב הוא מה שאתה עושה, בחברות מודרניות הרבה יותר חשוב מה אתה מרגיש; פעם הפעולה היתה במרכז, היום הכוונה. לכן בעוד שבעבר פעולה כמשכב זכר היתה יכולה להיחשב חטא, לאנשים כיום עצם עשיית הפעולה היא עניין חסר משמעות מוסרית כשלעצמו. עשיית הפעולה כאשר אחד הצדדים לא מעוניין בה, או עם כוונה להזיק לו, או מתוך מניע אלים וכו' – זה כבר יכול לשמש כמטבע בר תוקף בשוק האתיקה של ימינו; זה יכול להיתפס כחטא בעינינו. החברות המסורתיות, והדתות (בהיותן עתיקות) פשוט נתקעו בעניין הזה עם מערכת מוסרית אנכרוניסטית.

במערב חלקים גדולים מהממסד הדתי כיום מבינים שהאיסור על יחסי מין הומוסקסואלים הוא אנכרוניסטי וחסר היגיון, ומשנים את הדוֹגמה, בעוד היותר פונדמנטליסטים דבקים באמונתם הבלתי-מובנת, ומנסים בשארית כוחותיהם להצדיקה על ידי פנייה לטיעונים בעלי ניחוח רציונלי או מדעי (דהיינו: זה "בניגוד לדרך הטבע", טיעון שהוא עובדתית שגוי). בחברות מסורתית או מתועשת, בניגוד לדעתו של הנטינגטון, שינוי שיטת ממשל לכזו שעושה רושם של בעלת יתרונות רבים יותר להמונים יכול להתקבל על דעתם (זו לדעתי הסיבה לחיבה לדמוקרטיה, ולא רעיון השוויון), אבל נשים עדיין תחשבנה נחותות מעצם היותן נשים, ומעשים כגון משכב זכר עדיין יחשבו לתועבה גם אם הם נעשים בהסכמה. זה המצב ברוב הארצות המוסלמיות, וכך מוצאים ההומואים את עצמם ניצבים בחזית "התנגשות הציביליזציות".

טוב, צחקנו, נהננו, עכשיו לעבודה. הרבה דברים קרו כשלא הייתי בארץ (שמעתם שמייקל ג'קסון מת???), ופספסתי קרבות נאים בין חובשי הכיפות הסרוגות לבין עצמם, מאבקי חרדים על חיניונים פתוחים ואמהות מרעיבות, ופולמוס משמעותי על מאמר שכתב אלחנן שילה ב"מקור ראשון" (כאן, אחת התגובות האחרונות), אבל אני רוצה להתייחס למשהו שתפס את עיני בעודי עוסק בעבודה זרה בטירוונאמלאי: פסק ההלכה של הרב דב ליאור המתיר שימוש בסלולרי בשבת על מנת להתריע מפינוי אפשרי של מאחז.

הפסק הזה, נדמה לי, חורג משהו מגדרות ההלכה כפי שרוב רובו של הציבור האורתודוקסי תופס אותה, ונראה שיש פה ריח של אנטינומיזם משיחי, דהיינו חריגה מגבולות ההלכה על מנת לקדם (או להשלים) איזשהו פרוייקט גאולתי. כלומר, במילים אחרות, שבתאות.

כתבתי קצת על הכיוון השבתאי אליו מתקדמים חלק מהרבנים הלאומנים במאי 2007, אז הפכו קבוצה מהם את ההלכה הקובעת שאין לעלות להר הבית, ועלו. היסוד השבתאי כאן הוא אותו הלך רוח המאפשר, או אף דורש, את הכפפת ההלכה בפני התיאולוגיה המשיחית – אותם רבנים ישנו את ההלכה כך שהיא תתאים עצמה לאידיאולוגיה המשיחית שהם מחזיקים בה (ושמתבטאת כמובן בעשייה ארצית מאוד, דמוגרפית, חברתית ופוליטית), תוך תירוצים מתירוצים שונים איך "דווקא בזמן הזה" חייבים לעשות מה שבעבר לא עשו וכו'.

חשוב לומר כאן שההלכה ממילא תמיד מושפעת כמובן מהאידיאולוגיה וההשקפה המוסרית של הרב הפוסק אותה. כך היה עוד מימי חז"ל, כאשר, אם ניקח את הדוגמא הידועה ביותר, חכמים ניטרלו לגמרי את חוק "בן סורר ומורה" כי על פי תפיסתם המוסרית היה מדובר בטירוף מוחלט. ההבדל היחיד הוא שבעוד בדרך כלל רבנים יתאימו את ההלכה למציאות כדי שהיא והמציאות תוכלנה שתיהן להמשיך ולתפקד, ואף לעשות כן בהרמוניה מקסימלית, הרי שבמסגרתו של פרוייקט משיחי ההנחה המובלעת היא שממילא המציאות ואף ההלכה מתקדמות לעבר סופן, ולמעשה השינוי ההלכתי אמור לקרב סוף זה (כתבתי כאן על המשיחיות כניהיליזם).

אז האם הרב ליאור מתקדם לעבר פריצת גדרות שבתאית? לדעתי כן, אם כי לאט. באתר מעריב כתבו בלקוניות מסויימת על פסק ההלכה, אבל באתר של יואב יצחק מביא עידן יוסף גם את הטעמים להלכה המקורית:

היתרו של הרב נסמך על ההלכה ולפיה מצוות השבת נדחית מפני מצוות כיבוש הארץ. לדבריו, אם ימצאו רכזי הפעילים כי אכן מדובר בכוחות גירוש, כלשונו, יוציאו הוראות בהתאם. "אנו תקווה שלא נצטרך להגיע למצב זה, ושכוחות הביטחון יפעלו תמיד נגד אויבי ישראל ולמען עם ישראל וארץ ישראל", כתב.

חברי הטוב והאורתודוקסי למשעי א' הצביע בפני על כך ש"אין כאן פריצה של גדרי הלכה, שכן הוא נשען על כלל הלכתי שקובע ששבת נדחית מפני כיבוש ארץ ישראל. החידוש הוא ביישום הכלל כנגד צה"ל ובהתייחסות לצה"ל כאויב שיש לכבוש ממנו." – כלומר הרב ליאור לא חורג מההלכה, אלא מותח אותה עד קצה גבול הסיבולת שלה, זאת תוך שינוי מעמדו של צה"ל, בהתאם לשינוי, מבחינתו, בתפקודו של הצבא.

ובכל זאת, על אף שהכל לכאורה במסגרת ההלכה, לדעתי מדובר באנטינומיזם, וכזה הנובע ממשיחיות. אולי כדי להבהיר את העניין נערוך טיפולוגיה קצרה לאנטינומיזם למיניו. כי אם בעולמנו החוק בא תמיד רק בסוג אחד (לכן הוא תמיד יבש), האנטינומיזם בא לפחות בשלושה מינים מרכזיים. נכנה אותם אנטינומיזם חילוני, אנטינומיזם טנטרי ואנטינומיזם הלכתי:

1) אנטינומיזם חילוני: "החוק לא רלוונטי, ולכן אני לא שומר עליו". למרות שאפשר למצוא אנטינומיזם כזה גם אצל אנשים דתיים כדוגמת לאו דזה, ישו או שפינוזה, קראתי כך לאנטינומיזם מהמין הזה כי הדוגמא השכיחה ביותר להופעתו היא החילוני המצוי. החילוני חושב שהחוק הדתי הוא אנכרוניסטי במקרה הטוב וסתם מגוחך במקרה הרע. הוא חושב שאין שום סיבה טובה לשמור עליו, ולכן הוא לא שומר עליו. פשוט וקל.

2) אנטינומיזם טנטרי: "החוק רלוונטי, ולכן אני לא שומר עליו". תנועות מיסטיות ומשיחיות שונות בהחלט חושבות שהחוק הוא תקף וחשוב, אבל דווקא בגלל זה הם חורגות ממנו. הטנטרה היא הדוגמא הקלאסית לכך: "הדרך השמאלית" חורגת מהדהרמה ההינדית הקלאסית בנקודות קריטיות (כמו אכילת בשר, שתיית אלכוהול, קיום יחסי מין אסורים). דווקא משום המטען ה"טמא" של הפעולות הללו יכול הטנטריקה להעפיל מעבר לדואליזם של מותר/אסור, קדוש/טמא, ולבסוף אני/עולם. כלומר האנטינומיזם הטנטרי משתמש במתח שהחוק יוצר (חוק בו הוא בהחלט מכיר ואותו הוא בהחלט מכבד) כדי לטעון את מעשיו במשמעות ואף בקדושה – כאן המעשים מקבלים תוקף מיוחד דווקא מכיוון שהם חורגים מהחוק. (לי זה מזכיר את אותו משפט מפורסם של קרל שמיט על כך שריבוני הוא רק זה שיכול להכריז על מצב חירום, כלומר על השעיית החוק.)  עם זאת, יש לציין שפעמים רבות החריגה מהחוק כאן היא על מנת להשיג מטרה שלדעת החורגים החוק ממילא מכוון אליה (הארה, גאולה), כך שהמטרה מקדשת את האמצעים (עבירה לשמה וכו') והחריגה מהחוק מקבלת עליונות על שמירתו.

3) אנטינומיזם הלכתי: "החוק רלוונטי, ולכן אני שומר עליו (אבל לא כפי שכולם שומרים. כי הם טועים ואני יודע יותר טוב)". כאן מתבצעת חריגה מגדר החוק, אבל היא מתורצת על ידי פנייה לעקרונות החוק עצמו. לכאורה אם כן אין כאן חריגה מבחינה טכנית יבשה (כי "החריגה" היא במסגרת החוק), אלא ש(א) לא כולם יסכימו שהתירוץ תקף; (ב) בכל מקרה החורגים המתרצים הם מיעוט, ולכן חריגתם הופכת אותם בפעול לזרם דתי חדש, או כת.

האנטינומיזם של הרב ליאור הוא האנטינומיזם ההלכתי. הוא כאמור נסמך על כך שלשם כיבוש הארץ מותר לחלל שבת (אם כי, האם זה כך גם אם ההתנגדות תוך חילול השבת כמעט חסרת סיכוי של ממש למנוע את הפינוי?). החידוש לדעת חברי הוא בראיית צה"ל ככוח שיש לכבוש ממנו את הארץ. אולם לדעתי עצם ההיתר לחלל שבת הוא בכל זאת חידוש, ולראייה אביא דברים מתוך עבודת הדוקטורט של גדעון ארן, על גוש אמונים.

ארן חקר את התנועה בעודה באיבה, והדיסרטציה שלו מרתקת לדעתי (וגם כתובה היטב – אני לא מבין למה היא לא יצאה כספר). בכל מקרה, על המימד המשיחי בתיאולוגיה הקוקיסטית הוא מתעכב רבות כמובן, תוך התמקדות במתח האנטינומיסטי שמובלע בכל שאיפה משיחית. אביא כמה ציטוטים בדילוגים רחבים (גדעון ארן, מציונות דתית לדת ציונית: שורשי גוש אמונים ותרבותו, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האונ' העברית, שבט תשנ"ז, עמ' 466-468):

הדת היוצאת להגשים את משיחיותה נוטלת על עצמה סיכון עצום. כך גם הקוקיזם כשהוא תולה את יהדותו בציונות. קל וחומר, כשהתורה והאמונה מקושרים מראש לפרטי תרחיש פוליטי מסויים. […] לא רק המוסר האנושי אלא גם המוסר התורתי מוכפף להגשמה המשיחית. ההלכה משתעבדת לגאולה. […] האנרכיזם הגלום בגאולה יכול, אם כן, להסתיים ביצירת תורה חדשה או בהיתחלנות גמורה. בין כך ובין כך, האקטיבציה המשיחית עלולה לדחוק את הדת למצב שיסתיים בהרס עצמי.

[… אבל] הקוקיסטים מודעים לכמה מהיבטי המלכוד המשיחי, ונזהרים מסכנתו מאוד. […] הקוקיסטים מכירים את האיום הטמון במשיחיות, ולוא משום שבתור מגזר מן האורתודוקסיה של זמננו הם חיים בצל הטראומה השבתאית. הקוקיסטים מתייחדים משאר 'אנשי הגאולה' בתולדות היהדות ובדתות העולם, בכך שהם יודעים היטב את הפרובלמטיקה הדתית-חברתית המאפיינת את ההגשמה המשיחית, כפי הנלמדה מהנסיון ההסטורי.

כלומר לאור הניסיון המר של השבתאות, ברור למשיחיים של ימינו שהאנטינומיזם רובץ לפתחם, והם נזהרים היטב. למעשה, הזיכרון השבתאי מביא את התנועה המשיחית הזאת לפנות לכיוון ההפוך, ולהקפיד ביתר שאת על כל תג ותו של ההלכה. מה שאירוני הוא שגם ההקפדה הקפדנית על ההלכה נעשית בחסות הגאולה הקרובה, כפי שכותב ארן: "אירוני שהתבטלות ההלכה מפני המשיחיות תורמת דוקא להקשחתה. בחסות הגאולה ניתן לאמץ הלכה ההולכת ונעשית נוקשה מכיוון שאינה צריכה לעמוד במבחנים של ממש הדורשים שינוי וחידוש לשם הסתגלות […] כך נמצאת ההלכה פטורה מעימות עם המציאות כמות שהיא." (שם)

ארן אף מביא דוגמא להקפדה המאוד קפדנית על ההלכה, דוגמא שקשורה בצורה משמחת לעניינינו:

המאמינים חוזרים וחושפים מודעות עצמית גבוהה והכרה זהירה באפשרות הסטייה מהקודים האורתודוקסיים. במקום אחר [אני לא יודע איפה – ת.פ.] הזכרנו 'פרשיה' קשה בתולדות הגוש, שהכל נעשה להשתקתה: במהלך מבצע התנחלות שנמשך לתוך יום השבת, ניהל רב ומנהיג אמוני בולט שיחה טלפונית בטענה שהדבר חיוני לקיום מצווה חשובה יותר משמירת שבת נוקשה. כאמור, נעשה מאמץ להצניע את  המעשה הנורא הזה להכחיד את זיכרו. רשויות התנועה שללוהו מיד, בהמשך המעיטו בחשיבותו, ולבסוף מחקוהו מהתודעה. המקרה הוא יוצא מהכלל המעיד על הכלל, והתגובה הנמרצת להודעתו והכחשתו אולי מלמדת יותר מאשר התרחשותו. (עמ' 470)

האם מישהו יודע מי היה אותו "רב ומנהיג אמוני בולט"? אם כן, אפשר להודיע לו שמה שפעם היה תועבה זוועתית, היום מוכשר על ידי הרב דב ליאור. מה שפעם חששו ממנו מאוד כסימן לפריצת גדרות ההלכה בשם הגאולה, היום נפסק בפירוש על ידי רב ומנהיג אמוני בולט, ונקרא "הלכה".

כעת אפשר לשאול את עצמנו מה קרה, ולמה דברים השתנו, ואפשר להגג על כשלונה של התנועה ההיא להביא גאולה, ועל האמצעים ההופכים נואשים יותר ויותר ככל שהמטרה מתרחקת והולכת. ומסתבר שאותם אמצעים נואשים כוללים לא רק אלימות כלפי פלסטינים וישראלים, אלא גם תחילת שבירתה של המסגרת ההלכתית.

לא מזמן השתתפתי בסופ"ש "דזוגצ'ן", שהיא מסורת רוחנית בתוך הבודהיזם הטיבטי. סביב שולחן האוכל בצהריים התפתחה שיחה, ואחת המשתתפות סיפרה על חוויה שהיתה לה כאשר הלכה זה מכבר לאחד מפסטיבלי השאנטי. שם, בין הדוכנים השונים, היא ראתה דוכן של "טנטרה", בו המנחה לימד את הקהל שישב מולו על הקרקע איך לזהות, ולהגיע אל, תשעת סוגי האורגזמה הנשית. היא סיפרה שכדי להבהיר את הדברים המנחה ביקש מתנדבות, אותן הוא הציב על הבמה והדגים (כאשר הם עדיין לבושים) את התנוחות השונות ההכרחיות על מנת להגיע אל אותם רקיעים שמימיים. עוד היא סיפרה שכל זה קרה כאשר מצד ימין ניצב דוכן של חסידי ר' נחמן, ששרו את המנטרה שלהם בקולי קולות, ומצד שמאל דוכן של חסידי תנועת "הרי קרישנה", ששרו את המנטרה שלהם בקולי קולות. ומה שעלה בדעתה אל מול המחזה הקקופוני הזה היה: "זה בדיוק כמו באינטרנט".

למה היא חשבה כך? זה די ברור אני מקווה: כי המשותף לפסטיבל הניו-אייג' הזה ולאינטרנט הוא ששניהם סינקרטים ואקלקטים, מציעים מבחר כמעט בלתי מוגבל, כלומר עושר תמתי בלתי נדלה ועושר פרשני כמעט אינסופי, שניהם שוברי-היררכיות ואנטי-מסורתיים, שניהם ללא סמכות ראשית ויד-מכוונת, ובשניהם המיקוד הוא באינדבידואל, ובחוויותיו של האינדיבידואל.

דת ברשת

"במאה העשרים ואחת חיי הדת הולכים ועוברים מכנסיות, מסגדים ומקדשים אל האינטרנט" – כך טוען Morten Hojsgaard, חוקר דני שכתב ספר על יחסי הדת והרשת (Religion and Cyberspace, הוצאת Routledge). הויסגרד מציין שבעוד שבתחילת שנות התשעים הדת ברשת היתה נחלתם הבלעדית של צעירים חובבי מחשבים, הרי שכיום היא כמעט בבואה של החברה כולה. מכיוון שבחברה הכללית העיסוק (החיובי והשלילי) בדת ורוחניות נמצא בצמיחה מתמדת, אין זה פלא שמספר עמודי הרשת שעוסקים בתמות הקשורות לכך צמח מ-14 מיליון ב- 1999 ל-200 מיליון ב- 2004–והיום הוא יותר מ- 600,000,000. "אלוהים" כיום שני רק ל"מין" ו"אהבה" בכמות האזכורים שלו ברשת, ולא בהפרש גדול.

הרשת, אם כן, מלאה בדת עד להתפקע. אבל לא מדובר רק במידע על דתות, ולא רק פורומים לדיון, החלפת רעיונות ומענה על שאלות, אלא גם, כפי שארצה להדגיש, באפשרויות חדשות לפולחן. על פי סקרים אחרונים[i] בכל יום פונים מיליוני אמריקאים אל האינטרנט על מנת לקבל שירותי דת שונים. למשל הכנסייה הפרסבטיריאנית של פיצ'טרי, באטלנטה ג'ורג'יה, שמשדרת כל יום א' את טקסיה לכ- 1600 צופים מקוונים.

מהצד השני של הגלובוס ניתן להביא את אתר Saranam.com שבו ניתן לרכוש טקסים הינדיים שיבוצעו בשבילך על ידי כהנים במקדשים שונים (שימו לב למיני הטקסים והמקדשים), ואם תשלם מספיק גם תוכל לראות את הטקס בשידור חי. גם בארץ אפשר להשתטח על קברי צדיקים בצורה וירטואלית. אתר תפילה ישירה מאפשר "לכל יהודי בעולם את מראות המקומות הקדושים ובמקביל את האפשרות להשמיע את תפילכם (בקולכם) בכותל המערבי, בקבר האר"י הקדוש, בקבר ר' מאיר בעל הנס, במערת המכפלה, בקבר הבבא סאלי ובמקומות קדושים רבים נוספים.".

באתר שנקרא בצורה מודעת מאוד informationageprayer.com מציעים לבני כל הדתות תפילות קבועות תמורת תשלום בהוראת קבע (20$ לחודש עבור תפילת שמע, למשל), ולפני הבחירות האחרונות הציעה מפלגת ש"ס באתרה קמע להורדה תחת הכותרת: "סגולה נפלאה לשמירה".

אלה דוגמאות זמינות מהמהפכה שמציעה הרשת בתחום בדת, אולם כמובן שכאן עדיין מדובר בדתות "הישנות" – כלומר יש כאן תופעות שהחידוש שלהן הוא בעיקר במימד הצורני, אבל לא במימד התוכני. אבל הפריחה ב"דתיות מקוונת" מגיעה כמובן בזמן שרבים, במיוחד צעירים, לא חושבים שכדי למצוא משמעות דתית לחייהם יש צורך להצטרף, או להישאר, בדת ממוסדת. בראיון לוושינגטון פוסט (אשר ממנו גם הציטוט הקודם שלו) מציין הויסגרד את מה שאני מקווה שברור לנו: שבכל הקשור לדת "מנגנונים ישנים של סמכות דתית משתנים", וש"יש דגש גדול יותר על אינדיבידואליזם".

ניו-אייג' באינטרנט – רקע

וכאן אנחנו בעצם מגיעים לענינינו: לא סתם דת, אלא ניו-אייג', ברשת. ואם יש משהו שמאפיין את הניו-אייג', אותה תופעה רבת פנים ומגוונת שגבולות ברורים אין לה וממהות יציבה היא ודאי עושה הכל כדי לחמוק, הוא העברת הסמכות הדתית מממסד חיצוני כלשהו אל האינדיבידואל.

פול הילאס ולינדה וודהד, בספרם "The Spiritual Revolution" שיצא לפני כשלוש שנים, מציעים תזה המנסה להסביר את השינוי האדיר הזה שמתחולל במערב, מכינונו של קשר עם האל כחלק ממערכת יחסים בין הפרט לממסד דתי כלשהו, ובמסגרת זו קבלה של חוקים שונים ואמונות, לבין כינונו של אותו קשר כפרויקט פרטי של האינדיבידואל, שבמסגרתו הוא לא רק יכול, אלא אפילו מצופה ממנו לבדוק אופציות, לחקור ולהשוות, וכמובן גם לחבר ולערבב כאוות נפשו.

הילאס ווודהד קושרים את התופעה הזאת, שהיא לבו הפועם של הניו-אייג', למה שצ'רלס טיילור ואחרים מכנים "הפנייה הסובייקטיבית הגדולה", כלומר הנטייה הגוברת והולכת של בני המערב לפתח לעצמם עולם פנימי, סובייקטיבי, ולהחשיב אותו יותר מזה החיצוני, האובייקטיבי, שעד לפני כמה מאות היווה את הבסיס המובן מאליו לכל חייהם (להרחבה על כך ראו כאן)

לורן דוסון, פרופ' למדע הדתות מאונ' ווטרלו באונטריו טוען שהאינטרנט עצמו מגביר את הרפלקסיביות של המשתמש בו, ושנראה שהרשת מולידה צורה חדשה של דתיות, או לכל הפחות מזרזת תהליכים שהתהוו בחברות מודרניות ופוסט-מודרניות[ii]. דוסון טוען שלדתות המסורתיות קשה יותר להתמודד עם הנטייה בימינו לרפלקסיביות וסובייקטיפיקציה. האינטרנט, שמדגיש נטיות אלה, שואב לתוכו את פליטי הדתות המסורתיות ומציע להם דתות ניו-אייג' המותאמות להלך הרוח הפוסט-מודרני[iii].

"הפנייה הסובייקטיבית" באה, כמובן, בשילוב עם תנאים חברתיים וכלכליים. ראשית, הניו-אייג', כמהלך תרבותי-דתי אקלקטי וסינקרטיסטי, תלוי במידע זמין. אין זה מקרה שהתופעות הראשונות שנוכל לכנות "ניו-אייג'" צצו בסוף המאה התשע-עשרה, תקופה בה היו כבר נפוצים מספיק כתבים מיסטיים של הדתות והפילוסופיות המזרחיות, וכן שהמושג של "תיירות" תפס נפח והתאפשרו נדודים – ללא מטרת עסקים או כיבוש – של אינדיבידואלים אל קצוות העולם.

אחת הדוגמאות הראשונות לארגון ניו-אייג'י היתה כידוע האגודה התיאוסופית, שנוסדה ב- 1875 על ידי הגברת הלנה פטרובנה בלבאצקי והקולונל הנרי סטיל אולקוט. בלאבצקי ביקרה במקומות כמקסיקו, מצריים וטיבט לפני שהתיישבה בהודו ויסדה את האגודה עם ידידה האמריקאי. האפשרות שלה לטייל בעולם, להחשף לתופעות דתיות שונות וללקט מידע עיצבה את עולמה הרוחני (וראו את הקקופוניה שמקשטת את הסמל של העמותה בגרסתו המוקדמת).

גם מהמזרח הגיעו למערב: סְוָואמי ויוֵקְאָנָנְדָה, הגיע במצוות רבו, המיסטיקן ההודי הגדול ראמאקרישנה, לארה"ב מהודו כדי להשתתף ב"פרלמנט העולמי של הדתות" בשיקגו ב- 1893. בראשית המאה העשרים הגיע ד.ט. סוזוקי לארה"ב והחל ללמד זן, וב- 1965 הגיע סוואמי בהאקטיודאנטה פרבהופדה לניו-יורק וייסד שם את תנועת "האגודה הבינלאומית לתודעת קרישנה", הידועה בשמה "הרה קרישנה".

קל להבין איך זרימתם של אנשים ומידע הלוך ושוב בין קצוות העולם משפיעה על יצירה תרבותית ודתית (זאת כמובן בשילוב עם הדרישה ההומניסטית לחקור את חיינו בעצמנו). אכן, על ידי דמויות אלה ואחרות התחיל הניו-אייג' לקבל צורה ונוכחות. מכאן גם ברור איך האינטרנט לא רק מאפשר, אלא גם מפתח ומזרז תרכובות ניו-אייג'יות חדשות.

ולא רק זמינות המידע היא המביאה להאצת קצב הניו-אייג'יזציה, אלא גם המבחר. האינטרנט מגיש מבחר עצום של מידע על דתות מסורתיות וחדשות, והכל בצורה זולה ונגישה מאוד. למעשה, המהפכה שמציע האינטרנט היא כל כך גדולה בתחום המידע, עד שעל פי Stephen O'Leary, חוקר דת ותקשורת מאונ' דרום קליפורניה, המעבר לתקשורת מקוונת "מהווה תנודה תרבותית הדומה בגודלה למהפכת [הדפוס של] גוטנברג"[iv].

אבל המבחר עצמו הוא תוצאה לא רק של צורת המדיום, אלא של תהליך נוסף שעבר על הדתות בזמננו. כאמור, הדת החדשה, המכוונת כלפי הפרט, היא תוצאה של היגיון חדש שכבש כמעט את כל תחומי ההוויה בתרבות המערבית, היגיון שבבסיסו ההנחה שהרצון החופשי והחוויה הסובייקטיבית הם עמודי התווך של הקיום האנושי. זוהי הפנייה הסובייקטיבית הידועה כאמור. אולם אין להתעלם מהעובדה שההיגיון הזה, אם נתבונן בו מקרוב, דומה דמיון רב לרציונליות הקפיטליסטית, אשר גם בה היחיד הוא הקובע לעצמו מה טוב בשבילו והוא הממונה,

והאחראי הבלעדי, על הגשמתם בפועל של חלומותיו (ולא אכנס במסגרת זו לקשר ביניהם).
בספר שיצא לאור לפני כשלוש שנים, "Selling Spirituality", דנים Jeremy Carrette & Richard King, שני חוקי דתות בריטים, במה שהם רואים כ"השתלטות עוינת של הקפיטליזם על הדת". קרט וקינג רואים דווקא בהשתלטות של הקפיטליזם את הגורם העיקרי להתרבות התופעות הניו-אייג'יות, כאשר הנחות היסוד שעומדות בבסיס השוק החופשי כובשות במהירות, וללא ידיעה מודעת של ההמונים, את כל צורות ההבעה התרבותית, ובכללן כמובן הדת[v]. על פי השניים אחד התחומים שעברו תהליך של הפרטה בצורה המוצלחת ביותר במאה העשרים הוא הדת.

במחצית השנייה של המאה העשרים, הם טוענים, החריף מאוד תהליך הפרטת הדת ועבר לשלב שהם מכנים אותו הקומודיפיקציה של הדת, כלומר הקנייה והמכירה של רעיונות ומסורות דתיים – למשל של המדיטציה הבודהיסטית שעל פיהם משמשת בגרסתה הנבזית ביותר לא עוד כשאיפה לטרנספורמציה של המצב האנושי, אלא דווקא כדי לשמן את גלגלי המערכת, כלומר כדי לתחזק את הקפיטליזם בגרסתו הדורסנית והגלובלית. (עוד על הספר ניתן לקרוא כאן)

לעניינינו חשובה בעיקר הנחתם בדבר אותו מצרוך של הדת. אני רוצה להציע שגם כאן לאינטרנט יש תפקיד חשוב: כפי שאנחנו מתרגלים לרכוש – לא רק מוצרים כגון נעלים או ספרים – אלא גם את אהבותינו, פורקננו המיני, הוננו התרבותי (בתחומים כגון מוזיקה וכתיבה) ואף את השכלתנו דרך האינטרנט, אין זה נראה לנו מוזר כלל ועיקר לקבל על עצמנו אמונות או פרקטיקות דתיות שמצאנו תוך כדי שיטוט ברשת. הדת, מרגע שעברה קומודיפיקציה ברוטלית בחסות הקפיטליזם, נמצאת זמינה לכל דורש במרחק לחיצת כפתור-עכבר.

לא זאת אף זאת: כפי שאנחנו רגילים למצוא באינטרנט מוצרים "כבקשתך" (החל מנעליים שנעצב ונצבע בעצמנו ועד בני-זוג שנגדיר מראש את תכונותיהם הגופניות והנפשיות), גם בתחום הדתי נעצב את אמונותינו כרצונונו.

כריס אנדרסון, עורך המגאזין המקוון Wired, תיאר זאת יפה כאשר טען כי הקנייה דרך הרשת מושפעת מאוד מאפקט "הזנב הארוך". "הזנב הארוך" הוא הכינוי אותו הדביק אנדרסון לשוליים הנמתחים של עקומת פעמון, המכנסים תחתיהם אנשים רבים שאינם "ממוצעים". אם בעבר אנשים אלה היו צריכים להתפשר ולצרוך את המוצרים הזמינים לפניהם, שמטבע הדברים הותאמו לטעם הסטנדרטי של הקהל הרחב (כלומר זה מה שאהב הרוב), הרי שמפני שברשת המגוון הוא אינסופי, בפעם הראשונה יכולים אותם חריגים לספק את תשוקותיהם יוצאות הדופן.

כפי שאפשרויות נוספות מאפשרות בחירות מגוונות יותר בתחום התרבותי, כך גם בזה הדתי, ולא מן הנמנע שעצם קיומן של אפשרויות זמינות מעודד התפרסות על קשת רחבה יותר של גוונים רוחניים. כאן, אם כן, הקומודיפיקציה של הדת תורמת באורך ישיר לא רק להתייחסות אליה כנתונה לבחירתו האינדיבידואלית של הפרט, אלא גם לעידוד הסינקרטיזם: עצם העובדה שיש מגוון כל כך גדול של מוצרים רוחניים מזמינה ומעודדת התגוונות מצד הצרכן בבחירותיו, בדרך שבה הוא ממלא את "עגלת הקניות" שלו.

ניו-אייג' באינטרנט – דוגמאות

הרשת, כמובן, מלאה באתרים של דתות, כתות וארגונים דתיים או רוחניים מכל הגדלים והמינים. הגולש המגגל יכול להגיע למידע רב ללא בעיה, והוא כמעט מוזמן במפורש להשוות ולערבב. אם זה לא מספיק, הרי שאתרים (כמו זה של ה- BBC) מציעים דפים עם הסברים מלומדים על עשרות דתות (ראו ההסבר על היהדות), ואתרים אחרים, כמו Beliefnet האמריקאי, מציעים כתבות מתעדכנות על מגוון של נושאים דתיים (לא רק נוצריים). בליפנט עצמו חרט על דגלו שמטרתו "לעזור לך למלא את צרכיך הרוחניים – כפי שאתה מגדיר אותם", ואני בטוח שכך הוא אמנם עושה, לקהל שברובו אינו רואה את עצמו מוגבל למסורת דתית אחת.

בליפנט מודעים בדיוק לסיבת כוחם. הם הכריזו (בדף שכבר אינו קיים) ש"אנו נמצאים בתוככי פיצוץ של רוחניות", ושאותה רוחניות נתמכת על ידי הטכנולוגיה החדשה של האינטרנט: "האינטרנט […] עוזר לאנשים לחקור נושאים רוחניים במהירות, בנוחות ובפרטיות", "אנחנו מחתנים טכנולוגיה חדישה עם חוכמה עתיקת יומין".
כאן בארץ יש לנו את אתר "מעריב" המקוון,כלומר nrg, שבו, באופן ייחודי וייתכן שחסר תקדים בעולם כולו, קיים באתר של עיתון בעל תפוצה ארצית ערוץ שלם המוקדש ל"ניו-אייג'" (ואם תגיעו לשם, שימו לב איזה מקום מרכזי מקבל הערוץ בדף הבית). גילוי נאות: אני עצמי כותב בערוץ בארבע השנים האחרונות. (אני יכול לומר בכנות שהמניע שלי בכתיבה שם הוא בראש ובראשונה חשיפת ציבור רחב למידע שאני חושב שיקדם אותו, אם תסלחו לי על חוסר האקדמיות, מבחינה רוחנית.)

ערוץ הניו-אייג' של אנרג'י נחשב על ידי מערכת העיתון לאוצר, שכן כחלוץ הוא היה זמן רב ייחודי בנוף הישראלי. מאז שהוקם צצו ערוצי רוחניות רבים: בנענע10, בוואלה, באתר החדש של שידורי קשת Mako, והשמועות אומרות שגם וואי-נט מתעניין בנושא.

אם תגיעו לדף פתיחת החשבון הזה ביו-טיוב, אתר הסרטונים הגדול בעולם, תראו שפותח החשבון מתבקש להכניס עצמו לקטגוריות הבאות: רגיל, במאי, מוזיקאי, קומיקאי או גורו, ומובן שהקטגוריה הזאת נולדה פשוט מפני שהמוני מורים רוחניים ממלאים את האתר בסרטונים בהם הם מדריכים את הצופים בכל נושא על הספקטרום הספיריטואלי, החל מכיצד לראות הילות עד לאיך להגיע להארה.

בקשר לזה אני לא יכול שלא לציין את פועלו של עידו הרטוגזון, כותב נוסף באנרג'י ניו-אייג', שהעלה ליו-טיוב מספר קליפים של מה שהוא מכנה "נבואה אינטרנטית", בהם הוא קורא להמונים "להתעורר". להרטוגזון יש דעה נחרצת באשר לאפשרויות הרוחניות הגלומות במדיום החדש, והוא ודאי טורח כך משום שהוא בטוח שהצופים בקליפים שלו יושפעו מבחינה רוחנית.

דוגמא נוספת לכוח העצום של האינטרנט להביא להמונים תכנים ניו-אייג'יים קיבלנו לפני כשנה, כאשר אופרה וינפרי החלה בשידור (ראו כאן, כאן) A New Earth, סדרה של עשרה משדרים מקוונים בהם היא דיברה עם המורה הרוחני אקהרט טולה על "התעוררות לתכלית חיינו" ולמעשה על המגע עם המימד הבלתי אישי, המוחלט, שקיים לדעת שניהם בתוככי כל אחד מאיתנו. השידורים הועברו חיים וחינם לכל העולם, וצפו בכל אחד מהם בין חצי מליון למיליון איש! ספרו האחרון של טולה, שמכר לפני כן חצי מליון עותקים, החל להיות מודפס במיליון עותקים בכל חודש. בתוכניות ניתן היה לראות את טולה בשיחה עם צופה, קלי שהיא קתולית, ובה הוא מסביר לה שאת ישו האמיתי מגלים בפנים, בתוכנו, לא בכנסייה ולא דרך אמונות שונות.

ניו-אייג' באינטרנט – סיכום

לסיכום אחזור על עיקרי דברי: האינטרנט מלא בתוכן דתי ורוחני. נגישות לתוכן כזה היא כמעט הכרחית ליצירת תופעות ניו-אייג'יות. אבל לא רק התוכן משפיע, אלא גם הצורה, שכן כפי שהאינטרנט מאפשר להמונים להקליט שירים משל עצמם כפי שמעולם לא יכלו, כפי שהרשת מאפשרת לאנשים להעלות סרטונים ואפילו סרטים שביימו וצילמו בעצמם, כפי שכיום יכולים אנשים לכתוב ספרים ולפרסמם ללא מו"ל, להעשיר את חיי המין שלהם על ידי קנייה מקוונת של אביזרי מין אזוטריים, לפתוח חנות וירטואלית ולהתפרנס ממסחר מקוון, לגבש לעצמם קבוצת "חברים" וקהילה מדומיינת מעל דפים של "רשת חברתית" – כך הם גם יכולים למסד להם דת פרטית שתהיה שזורה ממקורות שמצאו על הרשת, ושם היא גם תוצג לכל מאמין פוטנציאלי.

צרכן הרוחניות, והוא אכן בראש ובראשונה צרכן, עורך את מסע הקניות שלו באינטרנט, וכתוצאה מהפנייה הסובייקטיבית ומהקומודיפיקציה של הדת יכול למצוא, ומוצא, את כל מבוקשו ברשת. כאמור, עצם העובדה שיש מגוון כל כך גדול של מוצרים רוחניים מזמינה ומעודדת התגוונות מצד הצרכן בבחירותיו, בדרך שבה הוא ממלא את "עגלת הקניות". עגלות הקניות הללו, שמאפשרות גם החלפת מוצרים בינן לבין עצמן, יוצרות את הסופרמרקט הרוחני, המבוזר והא-היררכי, שהוא הניו-אייג'.

—

[i] ראו Lorne L. Dawson, "The mediation of religious experience in cyberspace", in Religion and Cyberspace, Routledge, 2005, p.16
[ii] הערה 2, עמ' 16-17
[iii] שם, עמ' 32
[iv] בספר, עמ' 39
[v] כפי שכותבים David Piff & Margit Warburg (עמ' 87 בספר מהערה 2), הקומודיפיקציה של הדת לא באה רק כתוצאה מהשתלטות ההגיון הקפיטליסטי, אלא גם מכך שבחברה חופשית הדת פשוט לא יכולה לכפות עצמה על הציבור, ולכן אין לה ברירה אלא "למכור" את רעיונותיה, שיכולים לזכות לצרכנים, או לא.

אם יש אלוהים, ואם הוא כל יכול, כל יודע, וטוב – איך לעזאזל קורה שהעולם מלא ברוע וסבל? שאלה זו העסיקה נביאים ותיאולוגים מאז נהגה הרעיון כי בראש העולם עומד שליט אומניפוטנטי. פתרון מקורי ומתבקש הציעה הדת הזורואסטרית, אחת הדתות הקדומות ביותר שנציגיה עדיין עמנו כיום. זרתוסטרא, הנביא והמייסד, הגיע למסקנה פשוטה: אם האל הטוב אחראי על כל הטוב, הרי שאם יש רוע חייב להיות גם אל רע האחראי עליו. כך נוצרה המערכת התיאולוגית הדואליסטית מאוד של הדת הזורואסטרית.

כפי שמנסח זאת מאמין נלהב שחי בפרס (אירן) סביב המאה השמינית לספירה:

וראיתי בעולם את שתי הדעות של כל המקיימים זרמים וקבוצות, המחזיקים בשתי תורות מהותיות: אחת היא שכל הטוב והרע שבעולם מקורם בישות הקדושה; השנייה היא שהטוב בעולם, לבד מהתקווה לשימור הנשמה [כלומר הבחירה החופשית הפרטית – ת.פ.], מקורו בישות הקדושה; ושכל הרע שבגוף, לבד מסיכון הנשמה [כנ"ל – ת.פ.], מקורו מאהרימן […] ותשאלו אותם [את המונותאיסטים – ת.פ.] כך: האם הישות הטובה תמיד חומלת ומרחמת, עושה טוב ושופטת ביושר, והאם היא יודעת כל אשר מתרחש וכל אשר עתיד להתרחש? […] כי אם היא אכן חומלת, עושה טוב ומרחמת, מדוע אהרימן והשדים וכל האמונות הרעות של הגיהנום נסבלים על ידו להרע ליצוריו, על ידי חמלתו, עשייתו טוב ורחמנותו? ואם הם לא ידועים לו, היכן הידע הכולל-כל שלו?"
(Shkand Gumanig Wizar, מאת Mardan-Farukh)

הדת הנגלית העתיקה בעולם

דת זרתוסטרא היא הקדומה בדתות המתגלות [לנביא], וכפי הנראה היתה לה השפעה רבה יותר על המין האנושי, במישרין ובעקיפין, מאשר כל דת יחידה אחרת. […] זרתוסטרא היה הראשון שלימד על שכר ועונש פרטיים, על גן עדן וגיהנום, על תחייתו העתידית של הגוף, על יום הדין, ועל חיי הנצח בגוף ולנשמה. העקרונות הללו הפכו לאמונות מוכרות עבור חלק גדול מהאנושות משום שנשאלו על ידי היהדות, הנצרות והאיסלאם.
Mary Boyce: Zoroastrians: Their Religious Beliefs and Practices

הכל התחיל תחת אוהליהם של השבטים האריים (או אריאנים) שחיו בערבות הצחיחות של הקווקז (דרום רוסיה, גאורגיה, ארמניה, אזרביג'ן, טורקיה וצפון אירן של היום). לקראת האלף השלישי לפנה"ס הם התפצלו, וחלקם נדדו לכיוון אירופה של היום (מיוון ועד סקנדינוויה). אלה שנשארו כנראה גם התפצלו לשתי קבוצות גדולות, שכנראה נשארו בקשר כי שפתותיהן היו דומות מאוד: קבוצה אחת דיברה באווסטה (avesta), וקבוצה שניה בצורה מוקדמת של סנקסריט. הם קראו לעצמם ארים, שמשמעותו בשפתותיהם "מכובד" או "אצילי".

סמל הדת הזורואסטרית

הארים האמינו באלים שונים: Varuna האחראי על הסדר הקוסמי, Mithra אל הסערות והגשם, Mazda אל החוכמה והצדק, Indra הלוחם המהולל, ו- Agni, האש. היה להם גם שיקוי פלא הלוצינוגני שנקרא Soma בסנקסריט ו- Haoma באווסטה. ברם האלים האלה היו דומים לאלים היוונים בכך שלא היו כל יכולים ולא שלטו בכל היקום. הדרך לשמור על הסדר הטוב ביקום היתה עבודת קורבנות סדירה, והתמורה לכך היתה חומרית ביותר: גשם, מקנה, פוריות. דיבורים על חיים אחרי המוות לא היו.

ייתכן (שימו לב, מדובר בספקולציה) שכמו שקורה פעמים רבות, מה ששינה את הכל היתה התפתחות טכנולוגית: בסביבות 1500 לפנה"ס חלקם (דוברי הפרוטו-סנקסריט) החלו לסחור עם תרבויות מפותחות במסופותמיה: הם גילו את הברונזה, את הכרכרה (הנמשכת על ידי שוורים), ולבסוף בייתו את הסוס. כך הם הפכו לשבטים לוחמים שיכלו לבצע פשיטות בזק על שכניהם. אינדרה הלוחם הפך לאידיאל שלהם.

סמל מאזדה. דומה?

דוברי האווסטה התנהגו בצורה שונה. ייתכן שההתקדמות הטכנולוגית הגיעה אליהם באיחור, ואולי הם פיתחו אופי שונה. כך או כך, הם היו פחות טובים בכיבושים, הרבה פחות הרפתקנים. סביב 1200 קם להם נביא ענק. שמו היה זרתוסטרא (משמעות השם: "הגמל הזקן" או "זה אשר שולט על גמלים". ביוונית עיוותו את זה ל"זורואסטר"), והוא עתיד היה לייסד את אחת הדתות העתיקות ובעלות השפעה המקיפה ביותר בתולדות האנושות.

הדת הזורואסטרית, כאמור, נחשבת לדת הקדומה ביותר שייסדה על ידי נביא (כלומר, לא כולל מני פגאניזם ואנימיזם, והינדואיזם). ההערכה הזאת לוקחת כמובן מאליו שאברהם אבינו הוא דמות מיתולוגית, ויותר מכך, שגם משה רבנו לא היה ולא נברא (אם משה היה, כפי שטוען חוקר המקרא פרופ' ישראל קנוהל, כי אז יש תחרות צמודה בין דת זרתוסטרא לדת משה על תואר הדת הנבואית הקדומה ביותר, אם כי יש לזכור שמשה, גם אם היה קיים, כנראה לא כתב יותר מדי).

מבין המייסדים של דתות העולם, על זרתוסטרא אנחנו יודעים הכי מעט. למעשה, אנחנו אפילו לא יודעים לבטח מתי חי זרתוסטרא, ומימי קדם הספקולציות נעות בין 4000 ל- 600 לפנה"ס. מרבית החוקרים, על פי ניתוח השפה של חיבוריו, ממקמים אותו כאמור סביב 1200 לפנה"ס, ועם הערכה זו נתקדם. אבל לא רק זאת, אלא שגם הדת עצמה לא ברורה עד הסוף, ואף למאמיניה הנוכחיים, וזאת משום שתשעים אחוז (!) מכתבי הקודש שלה הושמדו לנצח, תחילה עם הכיבוש של פרס על ידי אלכסנדר מוקדון, ובעיקר מאוחר יותר עם השתלטות האיסלאם על אירן. הכיבוש אולי משחיט את מבצעיו, אבל גם לאוכלוסייה המקומית זה לא פיקניק: שני הכובשים הללו הרגו כהנים זורואסטרים בהמוניהם, ומכיוון שרוב הקאנון היה אז זכור בעלפה, הוא אבד לעולמים.

זרתוסטרא לפני וישתספא

אבל כמה דברים אנחנו כן יודעים: זרתוסטרא נולד למשפחת כהנים של הדת האווסטית הקדומה. על פי המסורת הזורואסטרית הוא זכה להתגלות של האל, שהשיקה את השליחות הנבואית שלו: בזמן פסטיבל האביב הוא הלך להביא מים מנהר קרוב, וכאשר חזר ראה לפניו לפתע את המלאך Vahu Mana ("כוונה טובה", "נפש טובה"), שהוביל אותו אל אהורה מאזדה, שלימד אותו את עקרונות דת האמת, וציווה עליו להיות נביאו. הוא היה אז בן שלושים, ובמשך עשר השנים הבאות הצליח "להחזיר בתשובה" רק אדם אחד: את דודו. כל האחרים ראו בו כופר. במצוקתו קרא אל אלוהיו:

לברוח לאן? לאיזו ארץ אברח? הם מנדים אותי ממשפחתי ומשבטי! הקהילה שאני בה לא טובה עבורי, ולא מנהיגיה הרמאים. איך, אם כן, עלי לספק אותך, אדון חכם?"
(Yasna 46.1 – היאסנה הם מזמורים שחיבר זרתוסטרא באוושטה)

שמתם לב שנביאים תמיד רוצים לברוח? בכל אופן, לבסוף הצליח הנביא לעשות נפשות: בגיל 42 הוא העביר על דתו את המלך Vishtaspa, ומשם הדרך כבר היתה קלה יותר. הוא התחתן שלוש פעמים והיו לו שלושה בנים ושתי בנות. בגיל 77 מת, כנראה כאשר נרצח על ידי יריבים דתיים בזמן תפילה במקדש.

קוסמוגוניה ותיאולוגיה

כאמור, העולם הזורואסטרי מחולק לשני כוחות הנאבקים ביניהם: הטוב והרע. למרות שמאזדה חכם וחזק יותר, ולבטח ינצח באחרית הימים, אהרימן הרשע לא קוטל קנים, והוא ימרר לנו את החיים עד ביאת המשיח. אבל איך הכל התחיל?

ובכן, בראשית היו קיימים גם אהורה מאזדה, הרוח הטובה והיודעת-כל, הקיימת כאור נצחי, וגם אהרימן, הרוח חסרת-השכל, המרושעת, הקיימת כחושך כמעט-נצחי. שניהם יצרו את היצורים שלהם: ראשית מאזדה יצר את ששת מלאכי-העל האלמותיים (למעשה אין להם קיום נפרד, ולכן הם יותר היפוסטאזות של מאזדה, כלומר מעין ספירות), ה- Amesha Spenta (שהם: נפש טובה, צדיקות, שליטה טובה, חסידות קדושה, שלמות, חיים נצחיים. יש עוד מלאכים ותתי-מלאכים רבים). מקבילים אליהם ששה שדים שיצר אהרימן.

אז יצר מאזדה את השמים ואת הארץ, המים והצמחים, השור (שמייצג את כל ממלכת החי) את גֶיוֹמָרְד (האדם הראשון) ואת הכוכבים. אהרימן יצר את השרצים והנחשים, הקרפדות והלטאות, הקוצים והעשבים הפראיים והרעילים. בקיצור, לכל דבר חיובי שיצר מאזדה יצר אהרימן מקבילה שלילית. כך נוצרו זוגות הניגודים שאנחנו מכירים: אור/חושך, אמת/שקר, בריאות/חולי, גשם/בצורת, טוהרה/טומאה, חיים/מוות, גן עדן/גיהנום.

הנה התיאור:

1. אהורמאזד היה גדול בידענות וטוּב; מתמיד הוא היה אפוף באור. האור הוא המקום של אהורמאזד: יש המכנים אותו האור הנצחי. […]
2. אהרימן, איטי בידע, שרצונו להכות, היה שקוע בחשכה; הוא היה, והווה, אבל הוא לא יהיה. הרצון להכות הוא המניע הקבוע שלו, והחשכה היא מקומו: יש המכנים אותה החשכה הנצחית. […]
5. אהורמזד, בהיותו יודע כל, ידע שהרוח ההרסנית קיימת, שהיא תתקוף, ושבקנאתה היא תתערבב עמו […]
14. […] אז אהורמזד […] הראה לרוח המשמידה את נצחונו הסופי, את אין-אונותה של הרוח המשמידה, את השמדת השדים, את התחיה, את הגוף הסופי, את שחרורו של היקום מכל תוקפנות לנצח נצחים.
15. כאשר הרוח המשמידה ראתה את אין-אונותה ואת השמדת השדים [העתידית] היא השתופפה, התנודדה ונפלה אל החשכה […]
16. בעוד אהרימן שכב שדוד אהורמזד יצר את יצירתו. ראשית את ואהומאן [=נפש טובה] […] ומבין היצירות החומריות הוא יצר ראשית את השמיים, אז את המים, שלישית את האדמה, רביעית את הצמחים, חמישית את הבקר, שישית את האדם."
(Bundahishn 1 – כלומר הפרק הראשון בבונדהישן, ספר התיאולוגיה הזורואסטרי, שלא ברור אם נכתב על ידי זרתוסטרא)

שני מלאכים נאבקים, ציור מהודו (שאינו הינדי, כך שהוא או מוסלמי או זורואסטרי), המאה ה- 16

מה שקרה כאן בעצם הוא שזרתוסטרא חילק את הפנתיאון הארי חלוקה דואליסטית לטובים ורעים, כאשר את תפקיד כוחות השחור ממלאים האלים שהיו אהובים על דוברי הסקסריט. אינדרה וחבריו הפכו להיות שטנים בעיני דוברי האווסטה, והשם daeva הפך להיות מוקצה. מול הדוות השליליים הציבו את האהורות (ahura, "אדון") החיוביים. בפנתיאון ההינדי זה הפוך בדיוק: הדוות הם אלים טובים, והאהורות, שנקראים בסנסקריט 'אזוּרות', הם שדים רעים. וכאמור, הגדול מכלום הוא אהורה מאזדה, אל החוכמה והחיים. הוא היוצר את כל הטוב.

בעקבות האלים, גם בני האדם מחולקים לשני מחנות: ההולכים-בעקבות-האמת (ashavant), שהם צדיקים ויראי שמיים, והמרושעים (dregvant), שהם כל מי שפועל, מדבר או חושב בצורה רעה. אבל החלוקה הזאת לא דטרמיניסטית, ולכל אדם יכולת – וחובה – לבחור לאיזה מחנה הוא מצטרף. הבחירה החופשית היא עקרון חשוב מאוד אצל הזרואסטרים. כה אמר זרתוסטרא:

הקשיבו באזניכם לדברים הטובים ביותר. בחנו בראש צלול – איש איש לעצמו – את שתי הברירות העומדות לפניכם, שכן עליכם להכריע להצמד אליו [אל האל הטוב] לפני המשפט האחרון. אכן, ישנן שתי רוחות קדמוניות, תאומים אשר ידוע כי הם במאבק. במחשבה ובמילה, בפעולה, הם שניים: הטוב והרע. ובין שניהם אלה, המיטיבים בחרו נכונה, אך לא כך המרעים. ועוד: כאשר שתי הרוחות הללו היו יחד, הן יצרו את החיים ואת המוות, ואיך, לבסוף, הקיום הגרוע ביותר יהיה למכחשים, והמחשבה הטובה ביותר לישרי הלבב."
(Yasna, 30.2-4)

בהמשך לכך, הערך העליון בחיי הזורואסטרי הוא לא אושר או שלווה, חופש או ידע, אלא הפצת הטוב והחוק הצודק. והפצת הטוב היא גם צמצום הרע.היקום עבור הזורואסטרים, אם כן, הוא שדה קרב תמידי של הטוב ברע, ואף על פי שהסוף הטוב מובטח, על האדם לבחור בצד שלו בכל רגע ורגע. על האדם לעשות טוב, לאחרים ולעצמו. לכן לסגפנות, להתנזרות ממין, ולצום אין כל מקום באמונה הזורואסטרית. הדרמה הקוסמית – והאנושית – מצומצמת לנקודה אחת ויחידה: בחירה. הבחירה כל כך חשובה עד שאין כל מקום לכפרה וחזרה בתשובה. חטא הוא חטא, ואי אפשר לתקנו, שכן הוא חיזק את כוחות הרוע והאריך את המלחמה.

הגמול על הבחירה הטוב הוא חיים טובים, וגורל טוב באחרית הימים:

ואכן, כאשר העונש יינתן לחוטאים, אז לך, מאזדה החכם, יהיה שלטון המחשבה הטובה, וזאת על מנת שיתגלה לאלה, אדוני, אשר יתנו את השקר בידי האמת."
(Yasna, 30.8)

…והמכחשים, אשר שלטונם רע, אשר מעשיהם ודיבורם רע, אשר כוונותיהם ומחשבותיהם רעות, נשמותיהם תמשכנה להיתקל באוכל רע, והם יהיו האורחים בבית המִרמה."
(Yasna, 49.11)

חשוב לאכול טוב. הבחירה החופשית מחייבת כל אדם לבחור לאיזה צד הוא שייך, ומול איזה צד הוא נלחם. אבל הסוף, כאמור, ברור וידוע: הטוב ינחל ניצחון על הרע. זאת משום שהוא חזק יותר, וגם משום שמאזדה, בניגוד לאהרימן, חכם ויודע-כל.

כתבי הקודש

ספר אווסטה

כתבי הקודש של הזורואסטרים, האווסטה, שמהווים כאמור חלקיק מהמקוריים, הם הדבר הקדוש ביותר לבני הדת. בהם מפורטת התיאולוגיה הזורואסטרית: כוחותיו של אהורה מאזדה וטבעו, יצירת היקום, מקור הרוע, אחרית הימים, הגמול על התנהגות טובה וכמובן חוקי הדת.

הנה הפסוק הראשון של היאסנה (מזמור) הראשונה באווסטה:

אני מכריז כי אשלים [את עבודתי] לאהורה מאזדה, היוצר, הזוהר והאדיר, הגדול והטוב ביותר, היפה ביותר, החסון ביותר, החכם ביותר […] שמשיג את מטרותיו ללא כישלון, שכן הסדר הטוב בידיו, שמכוון את שכלנו כראוי, שמפיץ את החסד היוצר-אושר שלו למרחקים, שיצר אותנו, ועיצב אותנו, ושהזין והגן עלינו, שהוא הרוח הנדיבה ביותר.
(Yasna, 1)

כמה חוקים

הו יוצר העולם החומרי, אתה הקדוש! אם אדם יקבור באדמה נבלת כלב או נבלת אדם, ואם הוא לא יעלה ויחשוף אותה בשנה השנייה, מהו העונש על כך? מהי הכפרה על כך? מהי ההיטהרות מכך?
אהורה מאזדה ענה: על מעשה שכזה אין מה שיגמול, אין מה שיכפר, ממנו אין מה שיטהר. זו עבירה שממנה אין ישועה, לנצח נצחים.
(Videvdat III.4, 30-39 (130-135))

הו יוצר העולם החומרי, אתה הקדוש! האם כלי אוכל אשר נגעה בהם נבלת כלב, או נבלת אדם, יכולים להתנקות?
אהורה מאזדה אמר: אכן כן, זרתוסטרא הקדוש!
הכיצד?
אם הם מזהב, יש לרחוץ אותם פעם אחת עם גוֹמֶז [שתן פר מקודש], לשפשף אותם פעם אחת עם אדמה, לרחוץ אותם פעם אחת עם מים, ואז הם נקיים. אם הם מכסף, יש לרחוץ אותם פעמיים עם גוֹמֶז, לשפשף אותם פעמיים עם אדמה, לרחוץ אותם פעמיים עם מים, ואז הם נקיים. אם הם מברונזה, יש לרחוץ אותם שלוש פעמים עם גוֹמֶז, לשפשף אותם שלוש פעמים עם אדמה, לרחוץ אותם שלוש פעמים עם מים, ואז הם נקיים. אם הם מברזל, יש לרחוץ אותם ארבע פעמים עם גוֹמֶז, לשפשף אותם ארבע פעמים עם אדמה, לרחוץ אותם ארבע פעמים עם מים, ואז הם נקיים. […] אם הם מאדמה, עץ או חימר, הם לנצח לא נקיים.
(Videvdat VII.10, 73-74 (183-184))

זה אשר ישכב במין עם אישה שלה שכבת דם, אם על פי המחזור הרגיל ואם מחוץ לסדר הרגיל, עושה מעשה שאינו טוב יותר מאם היה שורף את נבלת בנו, דם מדמו אשר מת כתוצאה ממחלה, ויפיל את שומנו אל האש. כל החוטאים הללו […] מזלזלים בחוק. כל המזלזלים בחוק מורדים באל. כל המורדים באל הם חסרי אלוהים. כל חסרי האלוהים ישלמו על כך בחייהם.
(Videvdat XVI.3, 17-18 (39-41()

שימו לב שכמו דתות קדומות אחרות (יהדות, הינדואיזם), יש אצל הזורואסטרים עיסוק גדול בענייני טומאה וטהרה (זהו שלב בהתפתחות הדתות שהמאבק על טוהר היה ברובו חיצוני – מה אני אוכל, במה אני נוגע – ולא פנימי – מה אני חושב, רוצה, בוחר. מאוחר יותר, וראשית כל במזרח, מוקד המעשה הדתי עבר הפנמה). אצל הזורואסטרים ענייני טומאה וטוהרה מודגשים ביותר מפני הדואליזם שלהם, כאשר הטוהרה מושווית עם הטוב, ולהפך. למעשה חוקי הטהרה והטומאה מציעים את הדרך הטובה ביותר שבה המאמין הופך ללוחם בשדה הקרב הקוסמי (וזהו הרי האידיאל הזורואסטרי): כל הטמאות מגבירה את כוחות הרוע, וכל הטהרות מחזקת את הטוב.

הנה כמה דברים מטמאים על פי הדת הזורואסטרית (רשימה חלקית): אישה במחזור, אנשים לפני רחיצה, ספָּרים, נושאי גופות, אנשים שאינם זורואסטרים, אוכל הנעשה על ידי לא-זורואסטרים, דם (גם של עצמך, מחוץ לכליו), ציפורניים גזורות, שיער שלא על הראש, רוק שלא בפה (לכן צריך לדכא פיהוקים, עיטושים, ואנחות), שתן, צואה, זרע, אש השורפת אותך.

אבל יש כמובן אפשרות להיטהר: טקס הטיהור העליון הוא ה- Bareshnum, שכולל שלוש טבילות טקסיות על פני עשרה ימים, הכוללים גם 18 התזות של חול, שתן-שור, ומים, מבט של כלב שלוש-עשרה פעם, ותפילות שונות. טקס טיהור אחר, ה- Riman, כולל לעיסת עלי רימון, שתיית שתן-שור מקודש מתוך קליפת ביצה, התמרחות בשתן-שור לא מקודש, התמרחות באבק, התמרחות במים, ורחיצה במים.

שם השם

זרתוסטרא שאל את אהורה מאזדה: הו אהורה מאזדה, הרוח המיטיבה מכל, יוצר העולם החומרי, צדיק! איזו מילה קדושה היא בעלת העוצמה הגדולה ביותר? מהי המילה המגינה עלינו והמנצחת? מהי המילה המהוללת מכל?  מהי המילה האמיצה מכל?
אז אמר אהורה מאזדה: "השם שלנו, הוא זרתוסטרא, הוא המילה הקדושה בעלת העוצמה הגדולה ביותר. השם הזה הוא המגן והמנצח. השם הזה הוא המהולל מכל, האמיץ מכל.
אז אמר זרתוסטרא: גלה לי, אהורה מאזדה הצדיק, את אותו שם שלך שהוא האדיר ביותר והיפה ביותר והמנצח ביותר והמרפא ביותר והטוב ביותר כדי להתגבר בו על אוינותם של רשעים. […]
אז אמר אהורה מאזדה: אני נקרא 'זה אשר יש להפציר לפניו', הו זרתוסטרא הצדיק; שנית, אני נקרא 'רועה'; שלישית [???]; רביעית, אשא וושישטה; חמישית 'כל הטוב הנוצר על ידי מאזדה, זרע אשא'; שישית, אני 'חוכמה'; שביעית, 'תובנה'; תשיעית, 'ראייה חודרת'; עשירית, 'הטבה', שמי האחד-עשרה, 'מיטיב'; שמי השנים-עשרה, 'אדון' [=אהורה]; שמי השלוש-עשרה, 'בלתי מנוצח' […]
אם, הו זרתוסטרא, תרצה להתגבר על אוינות הדוות ובני האדם, של מכשפים וקוסמים, של רודנים, של נוכלים-הולכים-על-שניים ושקרנים-הולכים-שעל-שניים, של זאבים-הולכים-על-ארבע, של צבא אויב בעל חזית רחבה, בעל דגל רחב, אז חזור על השמות הללו יומם וליל.
(Yasht 1)

מנהגים

מגדל דממה

קרבנות:
טקס הקרבת הקורבן היומי (Yasna) אורך שעתיים וחצי בבוקר וכולל אש קדושה, חלב, אפר ומזמורים. זהו נשק מרכזי במאבק כנגד כוחות השחור, ובלעדיו העולם יחדל מלהתקיים.

קבורה:
מפני שיסודות העולם (אדמה, אש ומים) מקודשים לזורואסטרים, אסור לתת למשהו טמא לגעת בהם במכוון. לפיכך אין לקבור, או לשרוף, או להטביע גופות. הפתרון הוא "מגדלי-דממה" שבצדם הפנימי תולים הזורואסטרים את מתיהם כדי שייצלו בשמש ויאכלו על ידי עופות דורסים (העצמות נזרקות לבור אחרי שהתייבשו). כמובן שבארה"ב אי אפשר לבנות דבר כזה, ובכלל, אוכלוסיית העופות הדורסים מצטמצמת והולכת, והדבר נעשה בעייתי ביותר. אבל זו לא בעיה גדולה מדי, כי גם אוכלוסיית הזורואסטרים מצטמצמת והולכת.

אחרית הימים

ומה יהיה בסוף? מסתבר שבקץ העתים יגיעו שלושה משיחים לגאול את העולם מהרוע, שלושתם תוצאה של עיבור-בתולין של אמם, שתרחץ באגם ובו זרעו של זרתוסטרא. אז יפוצו מעינותיו של זרתוסטרא ודת האמת תתפשט לקצוות העולם, ואחרי כן תהיה תחיית המתים. הרשעים יענשו, וישלחו לגיהנום, שם יעונו קשות. אבל אחרי שלושה ימים כולם יטוהרו ויהפכו לצדיקים. אז כולם יהללו את מאזדה, ויהפכו לבני-אלמוות. הבעיה היא שבינתיים אהרימן יגייס צבא אדיר למלחמה סופית אפוקליפטית. הטבח יהיה כה גדול שנהרות הדם יגיעו לבטנם של הסוסים, אבל הטובים ינצחו. מיד אחרי זה העולם כולו יעלה באש, ואהרימן וצבאו ישרפו ויושמדו. הכל יעלם ויקום חדש יתהווה, שם מאזדה יהולל בפי כל, הוא עצמו ימלוך לנצח וכולם יהיו מאושרים.

שימו לב כמה אלמנטים בנראטיב הזה מוכרים לנו מהיהדות והנצרות: בואו של המשיח, לידת בתולין, תחיית המתים, גיהנום כפורגטוריום, שלושה ימים ואחרי כן תחייה, מלחמת גוג ומגוג, קץ הזמן והעולם. אכן, הדת הזורואסטרית השפיעה רבות על היהדות, ודרכה על הנצרות.

השפעה על היהדות

האמונות משותפות לזורואסטרים וליהודים (ולנוצרים, ומעט גם למוסלמים) הם כדלהלן:

• אלוהים ושטן
• מלאכים ושדים
• גן עדן וגיהנום
• תחיית המתים ואלמוות עתידי
• משפט פרטני בקץ הימים
• ביאת המשיח
• מלחמת "גוג-ומגוג"

אז האם ייתכן שהדת הזורואסטרית השפיעה על היהדות? האם ייתכן שלא? אם ניזכר שבמקרא כלל לא מדובר על חיים אינדבידואלים אחרי המוות (לבד מפסוק בודד בספר דניאל המאוחר), כלל לא מדובר על גיהנום כמקום של סבל, ובקושי מדובר על השטן ככוח שעומד מול האל, הרי שנוכל להניח שהיתה השפעה רבה של הזורואסטרים על היהודים הקדמונים.

אבל איך? היכן ספגו היהודים השפעות זרות שכאלה? התשובה פשוטה להפליא: תחת הכיבוש הפרסי, ובפרס. המלך כורש, משיח ה', היה ככל הנראה זורואסטרי, והצהרת כורש היתה חלק מהמהפכה הדתית הסובלנית שלו. פרק מ"ה של ספר ישעיהו נפתח כך:

כֹּה אָמַר יְהוָה, לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם, וּמָתְנֵי מְלָכִים, אֲפַתֵּחַ לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם, וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ. אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ, וַהֲדוּרִים אושר (אֲיַשֵּׁר); דַּלְתוֹת נְחוּשָׁה אֲשַׁבֵּר, וּבְרִיחֵי בַרְזֶל אֲגַדֵּעַ. וְנָתַתִּי לְךָ אוֹצְרוֹת חֹשֶׁךְ, וּמַטְמֻנֵי מִסְתָּרִים:  לְמַעַן תֵּדַע, כִּי-אֲנִי ה' הַקּוֹרֵא בְשִׁמְךָ, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. לְמַעַן עַבְדִּי יַעֲקֹב, וְיִשְׂרָאֵל בְּחִירִי; וָאֶקְרָא לְךָ בִּשְׁמֶךָ, אֲכַנְּךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי. אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד, זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים; אֲאַזֶּרְךָ, וְלֹא יְדַעְתָּנִי. לְמַעַן יֵדְעוּ, מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה, כִּי-אֶפֶס, בִּלְעָדָי: אֲנִי יְהוָה, וְאֵין עוֹד. יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע; אֲנִי ה', עֹשֶׂה כָל-אֵלֶּה.

שימו לב ששני הפסוקים האחרונים (ו'-ז') מדברים על ההבדל הגדול בין דתו של משה לדתו של זרתוסטרא: הטוב והרע באים שניהם מהאל היחיד. אולם הפרק מתחיל בקריאתו של הנביא אל כורש, כדי להבהיר לו שה' הוא הוא המזכה אותו בניצחונותיו ובכוחו. לא מן הנמנע שקריאתו של ישעיהו למונותאיזם צרוף באה כפולמוס לדתו הדואליסטית של כורש, והוא כאומר לו: לא, כי אל אחד יש בשמים, יוצר אור ובורא חושך! ואתה, כורש, משיחו, ולא שליחו של אהורה כזה או אחר.

כורש המדובר כאן הוא כורש השני, השליט הראשון של הממלכה הפרסית, שעלה לשלטון ב-  559 ומת בשנת 530 לפנה"ס. ב- 538 הוא הציג את "הצהרת כורש" הידועה, שנתנה ליהודים רשות לעלות לארצם ולבנות את מקדשם. ניתן להניח שבזמן שישבו תחת שלטונו ספגו היהודים עקרונות רבים של הדת הזורואסטרית (אם כי כמובן היו דברים שהתעקשו עליהם, בראש ובראשונה האמונה באל אחד), ושאת הרעיונות המעניינים הללו גם הביאו איתם חזרה ארצה.

ושימו לב לתמונה הבאה:

כפי שניתן לקרוא בתחתיתה, מדובר בתבליט קיר מארמונו של דרייוש (549-486), שעלה לשלטון אחרי כורש. התבליט הזה מציג את סמלה של הדת הזורואסטרית, שהוא סמלו של אהורה מאזדה, ותחתיו שני יצורים מכונפים, שאינם אלא כרובים. "וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" כתוב בבראשית ג' כ"ד, ואכן הכרובים הם מעין חיות מיתולוגיות כאלה, בעלות ראש אדם, גוף של שור, וכנפי נשר, שנועדו לשמירה על מקומות ואוצרות. כפי שאתם רואים, הם גם מעוטרים בזקן בבלי, ואכן מקורן של חיות מיתולוגיות אלה בבבל, שם הכירו אותם היהודים שהיו בגלות (שימו לב שעירוב של החיות האלו נמצא גם בחזון יחזקאל). שם הם נקראו "קריבּוּ"

{ומעניין לציין ששני הכרובים כאן פונים אחד הרחק מהשני, בעוד שעל גבי ארון הקודש היו כידוע שני כרובים שפנו אחד אל השני וכנפייהם נוגעות: וַיִּתֵּן אֶת הַכְּרוּבִים בְּתוֹךְ הַבַּיִת הַפְּנִימִי וַיִּפְרְשׂוּ אֶת כַּנְפֵי הַכְּרֻבִים וַתִּגַּע כְּנַף הָאֶחָד בַּקִּיר וּכְנַף הַכְּרוּב הַשֵּׁנִי נֹגַעַת בַּקִּיר הַשֵּׁנִי וְכַנְפֵיהֶם אֶל תּוֹךְ הַבַּיִת נֹגְעֹת כָּנָף אֶל כָּנָף" (מלכים א' ו, כז) "כִּי הַכְּרוּבִים פֹּרְשִׂים כְּנָפַיִם אֶל מְקוֹם הָאָרוֹן וַיָּסֹכּוּ הַכְּרֻבִים עַל הָאָרוֹן וְעַל בַּדָּיו מִלְמָעְלָה" (מלכים א' ח, ז). נחמד לחשוב שזה מסמל את המונותיאיזם היהודי, המאחד, אל מול הדואליזם הזורואסטרי, המפצל. שימו לב גם שמשה מדבר אל ה' דרך, או מעל, הכרובים: "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו" (במדבר ז, פט) – בדיוק כמו שאהורה מאזדה יושב בתבליט הזה מעל לכרובים.

אכן, שימו לה לציטוטים הבאים על האל היושב על הכרובים (שאני שואל מתוך הערך בויקיפדיה): "…ה' צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים…" (שמואל א' ד, ד) "…ה' צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו (על הארון)" (שמואל א' ו, ב) "…ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים…" (תפילת חזקיהו) (מלכים ב' יט, טו) "…ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים…" (תפילת חזקיהו) (ישעיהו לז, טז) "רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה" (תהילים פ, ב) "ה' מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים יֹשֵׁב כְּרוּבִים תָּנוּט הָאָרֶץ" (תהלים צט, א) "…ה' יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם" (דברי הימים א' יג, ו). ראו גם כרובים ששומרים על בית כפי שצילמתים בבומביי, בתחתית הרשימה}

תבליט של אחשוורוש (או דריוש), מהתקופה, בארמון בפרספוליס

ואיפה אותו ארמון שבו ניצב תבליט זה? כמובן: ב- Susa, כלומר שושן הבירה! ואכן, אחשוורוש ממגילת אסתר, הוא חשיארש הראשון (המוכר גם בצורה היוונית של שמו, כסרכסס הראשון, והיה בנו של דריוש ונכדו של כורש), ששלט בממלכת פרס בשנים 486-465 לפני הספירה, היה זורואסטרי אדוק:

אמר אחשוורוש המלך: בין הארצות היה מקום בו לפנים עבדו את הדוות. לאחר מכן, בעזרתו של אהורמאזדה, השמדתי את היכל השדים ההוא, והכרזתי: לא יעבדו יותר את השדים!. היכן שלפנים עבדו שדים, שם עבדתי את אהורמזדה…
(מתוך Kent, Old Persian Grammer, 151-2)

שונה מעט מתמונת המלך ההולל והשתוי שאנחנו מכירים מהמגילה, לא? כמעט בלתי נמנע, אם כן, שהיהודים הושפעו מאוד מהדת הזורואסטרית, ומושגים כגון גהינום, יום הדין באחרית הימים, מלחמת גוג ומגוג ועוד חדרו אליה, ודרכה אל הנצרות והאיסלאם.

היום

היום הדת הזורואסטרית כיום היא על סף כליה. יש כמאתיים אלף מאמינים ברחבי העולם (מקורות שונים נותנים נתונים שונים, אז אני לא יכול למנות מספר מדוייק). הקהילות הגדולות חיות באירן (תחת דיכוי), ובהודו (בשגשוג חומרי רב). זו דת שלא השכילה להשתנות עם הזמן, ורעיונותיה ומנהגיה נראים כיום מיושנים ומנותקים מהמציאות. נראה שעל אף השפעתו הרבה על ההיסטוריה של העולם, זכרו של זרתוסטרא עצמו גווע והולך, ואלמלא פרידריך ניטשה נתן לו חיבוק דב בקראו לנביאו שלו על שמו (ואין לזרתוסטרא של ניטשה שום קשר לזה המקורי) לא היינו זוכרים כלל את שמו של הנביא הקדום, אולי הנביא הראשון.

[כל הטקסטים מתורגמים מהתרגומים לאנגלית בספר The Zoroastrian Faith: Tradition and Modern Research של S. A. Nigosian. בשבועות הקרובים אעלה לבלוג רשימות שמבוססות על הרצאות שאני נותן במכון אבשלום, בקורס 'דתות המזרח', ולעיתים גם בקורס 'מיסטיקה נוצרית'. זו הראשונה.]

כמו התגלמות בשרית, ואבטיפוס מוצק, למאבק הערטילאי והישן-נושן בין החוק לאהבה, המין ניצב בצומת שבין העונג לשליטה: אנחנו מאוד רוצים להתענג, אבל, כמובן וכתמיד, חשוב לנו מאוד שהכל יהיה תחת שליטה. וזה לא הולך, וכל מי שניסה לשלוט באורגזמה שלו (או של מישהו אחר) יודע את זה. כי בכל הקשור במין קשה לנו במיוחד לשלוט על עצמנו: כשרוצים לא עומד, כשלא רוצים – עומד (אצל נשים, כידוע, נסובים הדברים סביב המצאותם, או לא, של נוזלי הסיכה), כשרוצים שימשך לנצח זה נמשך פחות מדי, כשמאוד רוצים לגמור זה לפעמים בלתי נגמר. אני מנחש שמשום כך, משום ההפגנה הברוטלית של עצמאות הגוף בכל הקונטקסט המיני, משום כך נידון המין להיות נושא כל כך טעון בכל תרבות. שכן כיצורים בעלי אגו חשוב לנו מאוד לשלוט על עצמנו – זה הרי מה שאגו אמור לעשות.

תראו איך אותה הנגדה בין השליטה למין נכנסת לתרבות הפופולרית. ואם כבר פופ, אז הכי פופ: שנות השמונים. הנה שני שירים שעולים לי בראש עכשיו: הראשון, בקצב הדיסקו האלוהי, הוא I'm So Excited של ה- Pointer Sisters משנת 1982 (ראו הוזהרתם: האופנה בקליפ היא בהתאם לתקופה). השורה הראשונה (והכמעט יחידה) של הפזמון הולכת: "I'm so excited I just can't hide it; I'm about to lose control and I think I like it!" יש? היא כל כך נלהבת, שהיא חושבת, שהיא עומדת לאבד שליטה, אבל זה דווקא מוצא חן בעיניה! השיר השני הוא מה שהיה ידוע כ"סלואו", כלומר אותם שירים איטיים יותר שהיו ההזדמנויות היחידות שלנו, בני 14, להיות צמודים לבנות הכיתה. כלומר, אלו שהבנות היו מסכימות לרקוד איתם. כלומר, בד"כ לא אני. השיר הוא I've Had the Time of My Life מתוך הסרט בן-האלמוות Dirty Dancing (מעמודי התווך של נעורי) מ- 1987, שיר שאף זכה בגרמי ובאוסקר! בבית השני הזוג שר כך: היא (ג'ניפר וורנס): With my body and soul I want you more than you'll ever know הוא (ביל מדלי): So we'll just let it go, don't be afraid to lose control וגו'. היינו: בואי בובה, אל תפחדי לאבד שליטה, נזרום ונראה לאן זה יקח אותנו. ומה אנו למדים מכך? שגם בתרבות פופולרית באה לידי ביטוי התפיסה ש: א) מין ואהבה הם חוסר שליטה; ב) שחוסר שליטה הוא לא דבר חיובי; אבל ג) שלמרות זאת אנחנו בקטע ויהיה מגניב.

והעניין הוא באמת כלל עולמי: כל הנתלים בקאמה-סוטרה כאיזו דוגמא מזרחית לשחרור מיני אינם מבינים שמדובר בהפך בדיוק: אותו טקסט מלא בהסברים – ואיסורים – על מה יש לעשות ואיך. זה לא רק ספר המעודד הנאה ממין (אם כי גם זה – העונג המיני אינו נחשב בעיני ההודים הקדומים כרע, וזה כבר שיפור לעומת כל מני בני-מערב, מאוגוסטינוס דרך הרמב"ם ועד ממשיכיהם בימינו), אלא בראש ובראשונה מדריך המנסה להכניס חוק וסדר אל תוך התחום החמקמק והחלקלק של המיניות. למעשה, שני הקצוות של הטיפול החברתי במין, היינו הסגפנות וההמנעות ממין של הנזירים מצד אחד, והקטלוג והמשטור של המין על ידי הקאמה סוטרה (או בהלכות הטהרה והנידה ביהדות) מצד שני, הם שני צדדים של אותו יצר קפוץ להשגת שליטה עצמית: בשניהם בסופו של דבר מדובר בניסיון להתמודד עם המין בצורה רציונלית, ולשלוט בו. האופצייה הראשונה נואשת מראש ומוותרת על הכל, השנייה חושבת שלמאבק יש סיכוי ולצורך כך מנחיתה חוקים והלכות.

ומה בנוגע לאוננות? לכאורה, בעינוג העצמי בעיית השליטה נפתרה: כאן זה רק אנחנו עם עצמנו. מדוע, אם כן, ההתעסקות האובססיבית עם המעשה הזה? ברור לכל המעלעל בספרי הלכה שלא מדובר כאן בעוד עבירה מן המניין, בחטא נוסף שעל אף שיש כמובן להימנע ממנו, זה לא סוף העולם אם נופלים וחוטאים בו. הרי אפילו האיסור על גנבה למשל, שהוא כמובן אחד מעשרת הדיברות, זכה לפחות התייחסות, וודאי שעורר פחות אימה. כי כשהדברים מגיעים לאוננות ברור שמדובר בלא פחות מפשע חמור כנגד השמיים, בקטסטרופה בעלת מימדים קוסמיים, במגה-פיגוע בלבו של האל עצמו.

אז איך קורה שדורות של רבנים, כמרים וסמכויות דתיות אחרות מקדישים כל כך הרבה זמן למלחמה (האבודה מראש כמובן) להדביר את המנהג הבסך הכל די מינורי הזה? מישהו מסוגל להעלות על דעתו את הסיבה שבעטיה ספר הזוהר כותב שעל החטא הזה לא תיתכן תשובה, שבגללה ה"שולחן ערוך" מגדיר אותו כעבירה החמורה ביותר בתורה? ולמה כותב הרב אבינר שבמלחמה נגד האוננות "מתקדש שמו [של הקב"ה] בעולם"?!? ואיך יכול להיות שבכתבים נוצריים רבים האוננות מוגדרת כחטא עצום שהוא "בניגוד לדרך הטבע" (שטות מוחלטת, כידוע לכל בעל כלב)? מה יכולה להיות הסיבה לטירוף הזה?

השאלה היא בעצם זו: מדוע במקום להיות סעיף קטן וצדדי במערך הכללי של ההתייחסות הדתית למין, האוננות מודגשת כאיזה שיא של תועבה ורשע? לדעתי העניין שוב קשור לשליטה, אבל בוורייציה מעניינת, ומתוך התגלגלות האיסור הזה ניתן אולי ללמוד על כך.

דרישה לשליטה אבסולוטית

זנות היא אולי המקצוע העתיק בעולם, אבל אוננות קדמה לה כתחביב הקדום ביותר. בתרבות היוונית והרומית אוננות לא נחשבה לחטא, אלא להיפטרות טבעית מעודף (של זרע). כדרכם, הדגישו היוונים את הצורך במתינות ובשליטה עצמית, אבל בזמן ובמקום המתאימים ודאי שניתן, ואף רצוי, לאונן. גלנוס למשל, הרופא היווני המפורסם שכתביו השפיעו לאורך כל ימי הביניים, ראה את הזרע כ"ליחה", כלומר כאחד מהנוזלים עליהם מושתתים החיים. מכיוון שאיזון בין הליחות היה המתכון לבריאות, ברור שאם מצטבר עודף זרע יש לפלוט אותו במהרה.

התפיסה של המעשה כדבר שלילי מבחינה מהותית צמחה במערב יחד עם הדתות המונותאיסטיות: פתאום לאונן היה פשוט אסור. בדתות אלו התחדדה סוגיית השליטה העצמית, ועברה מלהיות המלצה שמבוססת על הגיון של מתינות ואיזון לציווי מוחלט המושטת על בינאריות של חטא מול קודש, טומאה מול טהרה. לדעתי הסיבה לכך היא פשוטה: היהדות והנצרות, שראו את העולם כולו כנתון לשליטתו המוחלטת של האל, ביקשו ממאמיניהם שישלטו באופן מוחלט בעולמם הפרטי, כלומר בגופם. האבסולוטיות של שלטון האל המונותאיסטי דורשת, בתחום זה כמו באחרים, אבסולוטיות גם מצד מאמיניו.

האבר הקדוש ההוא

כך אנחנו מוצאים אמרות חריפות מאוד על אוננות כבר בתלמוד (נידה, י"ג), והמוציא זרע לבטלה (בכוונה) נחשב לרוצח ולעובד עבודה זרה. יש מבין חז"ל הגורסים שעליו להיות מנודה וחכם אחד אף קובע כי הוא חייב מיתה! יחד עם זאת, למימדים הגדולים (והמופרכים) ביותר הגיע העניין בקבלה (כלומר החל מהמאה ה- 13), בעיקר בספר הזוהר ובקבלת האר"י.

כידוע, הקבלה רואה את האדם כמיקרוקוסמוס המשקף בזעיר אנפין את עולם האלוהות. פירושו של דבר הוא שהיהודי על פני האדמה דומה בנפשו וגופו למבנה האלוהי השמימי, כאשר גופו של האל הוא מערך של ספירות, שבהן יורד השפע האלוהי מתוך האחדות אל הריבוי. הקשר ההדוק בין היהודי לאל בא לידי ביטוי בכך שכל מצווה שהוא מקיים על פני הארץ משפיעה על ההיכלות השמימיים, ומניעה תהליכים אלוהיים חובקי-עולמות – זו הסיבה, למשל, שתפילות משפיעות על האל, וכך ניתן גם להביא לתיקון עולם על ידי קיום מצוות. אך כמובן, אם אפשר לתקן הרי שאפשר גם לקלקל, וברור מכך שכל חטא שהוא עושה מתגלגל לכדי קטסטרופה כלל-קוסמית.

ר' משה די ליאון למשל, מקובל גדול שחי במאה ה- 13 ומהבכירים שבמחברי ספר הזוהר, קובע ב"ספר הרימון" כי יש לשמור היטב על "האבר הקדוש ההוא" שכן "האדם הוא דוגמת האלוהי[ם]", ועל כן ברור ששימוש לא טהור באיבר הזכרי משפיע על האיבר האלוהי (שהוא, אגב, ספירת יסוד). בספר "משכן העדות" הוא כותב על כך ש"המוציא זרע לבטלה הוא נותן כח ועזר לצד אל אחר […] ובסיבה זאת מתפשטת הטומאה ומתארכת לעולם."

המאונן, אם כן, נותן כוח ל"צד אל אחר", שהוא כמובן ה"סטרא אחרא", כלומר הצד השני, הטמא, של המערכת הקוסמית. מפני ההקבלה בין האדם (הזכר) לאל, קיימת גם הקבלה בין מעשי היצירה של האל לאלו של האדם: כפי שהשפע האלוהי יורד דרך הספירות אל כנסת ישראל (הנקבית), כך השפע האנושי הוא הזרע שמפרה את הנקבה. הבעיה באוננות היא שנקבה אַיִן. יחד עם זאת אותו שפע אינו יוצא לריק, אלא מתחבר לכוחות טומאה, כלומר לשדים ורוחות של הסטרא אחרא. ר' יוסף הבא משושן, אחד מחבורת מחברי ספר הזוהר, כותב למשל (ספר טעמי מצוות, מצווה מ'):

סביב עטרה של ברית י' [כלומר סביב איבר המין הזכרי – ת.פ.] כיתות של מלאכי חבלה שהולכים לקטרג ולהוציא ש"ז [שכבת זרע] לבטלה, וכשיוצא אותו ש"ז באים ומתעטפים בו ונברא בו שד אחד

כלומר הזרע היוצא באוננות מביא ליצירת שדים (אמונה, אגב, שהיתה מקובלת גם בהודו עוד לפני הספירה).

הבריאה כהוצאת זרע אלוהית

אבל השיא מגיע ללא ספק עם קבלת האר"י. האר"י, שפיתח את תורתו בצפת במאה השש-עשרה, הרחיב את אותה הקבלה בין האל לאדם. למעשה יש יסוד סביר להניח שכל הבריאה כולה נתפסה אצלו כהוצאת זרע אלוהית. על פי המערך המיתולוגי שיצר האר"י, האל שלח זרם של אור אל תוך חלל שהוא פינה מעצמו (על ידי "צמצום"). זהו תהליך ההאצלה הידוע, שקרס אחרי השליש הראשון. אותה קריסה ("השבירה") היא שפיזרה את ניצוצות האור (החיובי) אל בין הקליפות של הדין (השלילי), ועלינו, בני האדם, להעלות את אותם ניצוצות חזרה אל האלוהות (לפירוט מהלך הבריאה על פי הקבלה הלוריאנית).

בספר "עץ החיים" הידוע, כותב תלמידו הבכיר של האר"י, ר' חיים ויטאל על בריאת העולם, בה האל היה לבדו ולכן לא יכול היה להזדווג:

והנה הזווג הראשון שהיה בעת בריאת העולם היה ע"י נס בבחירתו יתברך וברצונו הפשוט […] ואמנם בפעם א' [=הראשונה] ובזווג א' נתעורר הזכר [כלומר אלוהים] מעצמו בלתי התעוררות הנקבה ועלה בו רצון ותאוה להזדווג אפילו שלא היה עדיין בחי[נת] מ"נ [=מיין נוקבין, שהם הנוזלים הנקביים המאפשרים את המשגל] וע"כ [=על כן] הזווג הזה הוא נעלם מאד […] כי לא היה עדיין אז נקבה נבראת בעולם וא"כ עם מי יהיה הזווג בעת שנברא העולם? לכן הזווג ראשון ההוא היה ברצון העליון מחשבה מוחא עלאה [=מוח עליון] בסוד הרצון העליון שכולא דכורא [=שכולו זכר] ואין שם היכר נקבה והבן זה." (שער ל"ט, דרוש ב')

כלומר הבריאה היתה נס, מפני שההפרייה היתה שם ללא נקבה כלל. אלא שמכאן יוצא שהבריאה היתה גם סוג של אוננות. ויטאל, בצטטו את האר"י, משווה את אסון שבירת הכלים, אותה תקלה מטאפיזית שהביאה למפלה היצירתית שבגללה העולם שלנו לא מושלם, לזרע שיצא מבין אצבעותיו של יוסף הצדיק (על פי המדרש, כאשר התאפק לא לשכב עם אשת פוטיפר – למי שרוצה, הנה הדברים. לא הבאתי אותם כי הם עמוסים בלשון קבלית מסובכת).

לא קשה להבין מכאן שהשבירה המטאפיזית היא תוצאה של הניסיון להפרות ללא נקבה, כלומר של המצוקה האלוהית בכך שהוא רצה להשפיע שפע, אבל לא היה לו על מי ולמי. במילים אחרות, הקטסטרופה הקוסמית שעומדת בבסיס חוסר השלמות של העולם היא תוצאה של ההוצאה לריק של הזרע האלוהי, שהיתה בעצם צורה של אוננות. מסתבר שכל הצרות של העולם הזה הם מפני שלאלוהים לא היתה בת זוג כאשר הוא יצר אותו – הכל בגלל האוננות!

אם מטרת כל המצוות כולן היא תיקון העולם, כעת ברור לנו מהי הבעיה: אנחנו למעשה נקראים לתקן את התוצאות הנוראיות של החטא האלוהי הקדמון. בתחום המיני התיקון הוא כמובן זיווג עם נשותינו הכשרות, שהרי בכך אנחנו מסובבים לאחור את זרם הזרע המושחת, ומשתמשים בו כדי לפרות ולרבות, כלומר להמשיך את תהליך הבריאה בצורה טובה, מאוזנת. מצד שני, אם נאונן הרי שרק שנוסיף חטא אנושי על הפקשוש האלוהי!

אוננות כבריאה עצמית

מה ניתן ללמוד מההתייחסות חסרת הפרופורציות הזאת לאוננות? איך יכול להיות שאותו מעשה אינטימי מתגדל ומתעלה למימדים מטאפיזיים חובקי-עולם? לי אין ספק שמדובר כאן באותו צורך אנושי לריבונות עצמית. באוננות המתח בו טעון המעשה המיני, בו אנחנו נאבקים עם גופנו על הריבונות, מקבל מימד מודגש, שכן כאן זה רק אנחנו (האגו) מולו (הגוף). כאן יש יותר שליטה מצדנו. דווקא משום כך האוננות נחשבת לחטא בדתות המונותאיסטיות: ראשית, משום שאנחנו יכולים (תיאורטית) להימנע ממנה; אבל שנית, וחשוב יותר: מפני שבמין אוטואירוטי אין לנו הזדמנות ממשית ללמוד עד כמה אנחנו למעשה, לעומק, לא עצמאיים. עד כמה אנחנו נמצאים תמיד בתלות הדדית עם העולם כולו, ועם בני האדם כולם. עד כמה אנחנו לעולם לא יחידים אוטונומיים הסגורים לעצמם עם עצמם. שלא כמו במשגל, באוננות אנחנו מחזקים את האשלייה שלנו בדבר עצמאותינו. האוננות היא בריאה מתוך עצמנו, של עצמנו. ובריאה כזו, גם כאשר היא נעשית על ידי אלוהים עצמו, היא בריאה בלתי מושלמת.

אותו שפע אלוהי שבורא את העולם הוא מטאפורה מיתית לתהליך בו אנחנו יוצרים את עצמנו, מתוך עצמנו. כפי שכתבתי בעבר, האוננות היא תפיסה עצמית, במלוא מובן המילה: אנחנו מדגישים ואף מכוננים את קיומנו העצמאי. במילים פשוטות: האוננות יכולה לחזק אצלנו את האשלייה של האגו (אם כי, היא גם יכולה לגלות לנו שמדובר, אחרי הכל, רק באשלייה).

כל זה לא מצדיק לדעתי את הנפח המגוחך שתופס האיסור הזה בדת, וודאי שלא מדובר ברצח. אישית אני גם לא חושב שמשום כך אסור לאונן – אני לפחות מוצא את המעשה מרגיע ומרענן. אבל כן כדאי לעשותו במודעות, ולנסות להבחין במשחקי השליטה הקטנים ששזורים בו, ב"בעלות העצמית" שאנחנו מרגישים תוך כדי, ובמשחקי המחשבות של לפני ואחרי ("כדאי?"; "לא כדאי?"; "היה כדאי?"). אחרי הכל, כפי שבריאת העולם היתה מעשה חיובי, כך גם בריאת עצמנו. עלינו רק לשים לב שהבריאה, בנו כמו בעולם, היא לא הסוף, אלא רק ההתחלה: אחריה יש לעמול ולתקן, יש להיות מודע ויש להשתלם.

[עלה בגרסה מקוצרת באנרג'י. ישנם קטעים קצרים שאולי כבר קראתם ברשימה שהקדשתי לאוננות בקבלה – עם הקוראים הקבועים של הבלוג הסליחה. לצורך הכתיבה נעזרתי במחקר חדש מאת שילה פכטר: "שמירת הברית: לתולדותיו של איסור הוצאת זרע לבטלה". דבר אחר: למי שיש כוח וסיבולת, טום קרוז מדבר בשבחי הסיינטולוגיה בוידאו חדש שהכת מנסה להעלים, והוא חלק ממסע קידום לאיזה סרט פנימי. קרוז מתגלה כפנאט דלוק עיניים, מברבר הבלים כאילו הוא נביא, לא ממש שונה ממשחקו בסרטיו. ביותר מדרך אחת, מסתבר, הוא חי בסרט. אם כבר מגה-סלב פסיכי, אני מעדיף אלפי מונים את בריטני.]