רמאנה. בהגוון
זקני טירוונאמאלאי לא זוכרים תחילת יולי כל כך ידידותית למשתמש. מזג האויר בטירו' נוח, וזה כנראה לא יימשך זמן רב. אבל עכשיו נוח, ואני כאן עכשיו. כלומר באשרם של רמאנה מהארישי. כתבתי אליהם מראש (הכתובת באתר) והם הסכימו לקבל אותי לשבוע עם אופציה להארכה. נתנו לי חדר במגורי האורחים.
חיי אשרם הם חיים נעימים ומחזוריים: כל יום והטקסים שלו, כל שנה והחגים שלה. ככה זה לפחות כשהגורו מת לפני כמעט שישים שנה וכל מה שיש זה זכרונות. דת בהקמה. אה כן, יש עוד משהו: שאקטי, כמובן, שאקטי. אבל נגיע אל זה מאוחר יותר. רמאנה מת ב- 1950, ומאז האשרם פועל על טייס אוטומטי. זה לא רע: הם מאורגנים היטב, כסף לא חסר (יש מספיק גם לממן בתי ספר ומרפאות באזור ומפעל הזנה לעניים), והעיקר: סגל מובחר של ברהמינים דואג לטקֶס טקסים כמעט כל שעה עגולה.
הטקסים כולם מתרחשים בקודש הקודשים של האשרם, הוא ה"סמאדהי" של רמאנה, כלומר המאוזוליאום שלו: אולם ענק (ראו תרשים: כל C) בו מקדש (סביב A) שמתחתיו קבורות עצמותיו של המואר (כן: קדושים ההודים לא שורפים, אלא קוברים). שם מתבצעות הפּוּג'וּת כל יום כל היום, ועל הלינגם השחור בוהק, שמשמש למעשה כמצבה לרמאנה, נשפכים כמויות נאות של שמנים ומוצרי חלב.
מה שיפה באשרם הזה, לבד מהרוגע ונועם ששורים עליו, הוא שהוא אבן שואבת לעשרות עולי רגל כל יום. כרגע יש בטירו', אני מעריך, לא יותר משלושים מערביים (בעונה, דצמבר-ינואר, יש כאן מאות, כולל עשרות מורים רוחניים), חלקם ממילא עברו לגור כאן (אגב אני הישראלי היחיד, למיטב ידיעתי). אבל האשרם משמש המוני הודים כל השנה כמקור ברכה ונמען תפילה. תענוג הוא להתבונן במשפחות הבאות לכאן על ילדיהן, או על הזוגות הצעירים, או על הזקנים שבאים לכאן לבלות את ימיהם האחרונים בקרבתו של רמאנה. ואל תחשבו שמדובר רק בפשוטי העם: יש כאן הכל: גם משכילים, גם עשירים. השנה שמעתי לראשונה צלצולי סלולרי באולם הגדול. וגם מוסלמים באים. ואפילו נזירים בודהיסטים ראיתי כאן. שמו של רמאנה יצא למרחוק וכמובן שהוא עבר דאיפיקציה כבר מזמן, כנהוג בעדות הודו.
הפרוצדורה היא כזו: עומדים מול המקדש, ושחים אפיים ארצה. אפשר לתת כמה פירות לכהנים כדי שיעלו אותם עולה לרמאנה, ומזה אפשר לקבל חזרה חלק לאכול (פְּרָסָד), וזה נחשב מבורך כמובן. ואז מה שעושים בדרך כלל זה שסביב אותו המקדש נוהגים ללכת במעגלים, כלומר במסדרון שבתרשים הוא מנקודה B והלאה, עם כיוון השעון. מלבד קלוריות זה שורף קארמה רעה ומקצר את הדרך לישועה. אני פחות אוהב ללכת, ומעדיף לשבת. הנקודה החביבה עלי היא E, שם, על הריצפה, אני יושב, מודט, בוהה, קורא, כותב, מאזין לקריאת הוֶדות ובעיקר מנסה לספוג מהקדושה, כלומר מהשאקטי, שלטעמי מאירה את האולם הזה בצורה יוצאת דופן ויוצאת מהכלל. על פי תחושתי ההוויה כאן קלה יותר מהרגיל והקיום קרוב יותר אל מקורו. משהו כאן מפגיש אותך עם ההווה. משהו כאן מהווה אותך היטב. משהו כאן מעמת אותך עם האמת. אבל כן, הבנתם נכון: ברמת העיקרון אני לא שונה בהרבה מאחרון משתטחי הקברים.
אמור לי ממה אתה מנסה להיגאל ואומר לך איזה אופי ילבש המסע הרוחני שלך
יש כאן אחד, אמריקאי גבוה (הוא נשוי ליפנית קטנה – הם גרים כאן) שכאשר הוא מקיף את המקדש-סמאדהי הוא כולו זורח, מחייך בצורה קיצונית, קצוות פיו מתוחות כאילו בכוח אחורה ולמעלה – הוא פשוט מתענג. אבל הוא בין הבודדים שכך. רוב המערביים כאן "לא באו להינות", וזה כל כך ניכר וכל כך עצוב. חלקם כאן חודשים, אולי שנים, ושקועים במעין כובד ראש מדכא, מודטים או משתחווים או מתפללים בכזאת רצינות…
כל כך קל ליפול להלך הרוח האכזרי הזה, שבו אתה תופס את החיפוש הרוחני שלך, את הפעילות הרוחנית שלך, יותר מדי ברצינות, תופס את עצמך יותר מדי ברצינות, וזה כמובן הדבר הכי לא רוחני לעשות. כמו שאלן וואטס אומר: מלאכים יכולים לעוף רק מפני שהם לוקחים את עצמם בקלות.
אם יש משהו ללמוד מהמסורת ההינדית הוא הדגש על כך שבסופו של דבר הכל הוא משחק אלוהי ("Lila"). אלוהים משחק מחבואים עם עצמו, זה הכל. אבל אותם מערביים שבאים מתרבות נוצרית רואים כל גאולה כמחילה על חטא, ולא כהתעוררות מתוך תפיסה מוטעית. להתעורר מחלום, או להבין שקרתה טעות, הרי יש באלו מימד קומי. חשבנו ככה, והנה פני הדברים הם בכלל אחרת! מאבק אם חטא והתגברות עליו הוא כמובן עניין חמור. ושוב: אם אנחנו כולנו טועים הרי ממילא טיפשי לקחת את עצמנו ברצינות. אבל אם אנחנו כולנו חוטאים… אוי, שרק "ירחם השם".
בשביל בני תרבות נוצרית, אם כן, האשרם הוא בעצם כנסייה ורמאנה הוא מעין ישו שאמור לגאול אותם מחטאיהם. בשביל ההינדים (והבודהיסטים) הוא פשוט מישהו שיודע משהו שהם עדיין לא תפסו (אם כי ודאי שהוא עצמו יכול, בנוכחותו, גם לעזור להם לתפוס את העניין ההוא). ובשביל יהודי כמוני הוא כמובן עניין להתפלסף עליו.
כי אמיתית היא, ולא סמל, ולא דגל ולא אות
ועכשיו לעניין מעניין ביותר: מהו לדעתכם מוקד האולם? המקדש, נכון? ולאן, אם הייתם רוצים לשאת תפילה, הייתם פונים? למקדש, נכון? כלומר אם נרצה לבקש מרמאנה שיתן לנו הארה שלמה ומלאה במהרה בימינו, נעמוד, נאמר, בנקודה C, נצמיד ידיים לכיוון A וסביבתה, ונמלמל תפילה זכה, היוצאת מהלב. עד כאן הכל ברור. אבל מה שלא ברור הוא מדוע ולמה הודים רבים שרוצים לבקש מרמאנה בקשות (קרוב לודאי לא הארה, אלא פרנסה, זיווג, רפואה שלמה וכיוצא באלו) פונים דווקא אל אחת התמונות שלו, כלומר לצילומים התלויים, בגודל טבעי, בחמש הנקודות המסומנות ב- D??? אליהן הם ממלמלים את תפילתם, ולא אל המקדש שעל הקבר.
מוזר לא? הרי לי ברור שרמאנה נמצא שם, כלומר תחת הלינגם ובין עמודי השיש השחורים. לשם אני פונה כדי לתת כבוד לגורו הענק, ליד שם אני יושב כדי לספוג שאקטי ולהנות מהקדושה. אז מה העניין עם ההודים האלה? כאילו, הלו? אולי, בוקר טוב? מה יש לכם לחפש בתמונה של הדבר, אם יש מולם את הדבר האמיתי?
או, זה בדיוק העניין: תמונה של הדבר היא בשביל הודי לא רק תמונה של הדבר. היא הדבר עצמו – אמנם ברמת קיום קצת פחות חמורה. כי להודים אין סמלים. כן כן, הם לא מכירים בהפרדה בין הדבר, לייצוג של הדבר. כתבתי על זה פעם את אחד המאמרונים שאני הכי שמח בהם ("הגאונות שבאלילות"), וחבל לי לכתוב שוב, אז הרשו לי לצטט את עצמי:
שלא כמו במערב, שמימי יוון העתיקה התפתחה בו חלוקה ברורה בין המילה לדבר אותו היא ציינה, בין השפה למציאות ה"אמיתית" (דואליזם שבעצם מהווה שילוש, בין המילה, המושג אותו היא מסמנת, והדבר עצמו "שם בחוץ"), בהודו התפתחה תפיסה שונה של השפה, בה, ניתן להציע, המילה והמושג מהווים שלבים שונים של קיום של הדבר עצמו (את האפשרות הזאת העלה בפני פרופ' דוד שולמן). במילים אחרות, המילה היא קיום פחות בחומרתו, במציאותו, מהדבר עצמו, אך עדיין היא חלק ממנו, ואין היא רק יצוג או סמל שלו.
שולחן למשל הוא ברמות שונות של קיום החפץ עצמו אותו ניתן למשש, המושג התיאורטי שיש בראשנו ("משטח עם רגלים המשמש להגבהת חפצים מהאדמה"), והמילה, כלומר רצף הצלילים שאנחנו מוציאים מפינו כאשר אנחנו מתייחסים אליו. בעוד שבמערב שתי הקטגוריות האחרונות היו מהוות יחדיו את ה"סימן" של הדבר, בהודו הן מהוות רמות נוספות, מעודנות הרבה יותר, של קיום, שלבים נוספים של תהליך התרחשותו של הדבר, נפרדות ויחד עם זאת לא-נפרדות ממנו.
על פי תפיסה זו השפה היא חלק בלתי נפרד מהמציאות (ולא יצוג מרוחק שלה), היא קשורה מהותית לחפצים (כלומר היא אינה מוסכמה חברתית שרירותית) ומהווה מדרגה נוספת של קיומם (כמו, אולי, בתהליך האצלה ניאו פלטונית, כלומר מהלך של זרימת שפע אלוהי שככל שהוא מתרחק ממקורו, הופך לאמיתי פחות). מכאן נובע שרעיון של הסמלה זר ומוזר להינדים.
| גם בדת העברית הקדומה לא היה קיים אותו פער סמיוטי (כפי שלמדתי מפרופ' משה אידל): פעם לא היו סמלים, והנחת תפילין לדוגמא, היתה הנכחת האל על ידי עטיית דמותו וצורת שמו. האל מצידו היה גם הוא מניח תפילין והקשר שנוצר בינו לבין קהילת עובדיו היה ברור וישיר. גם "צלם אלוהים" היה, עוד בימי חז"ל, הנכחה של האל בעולם (כפי שאפשר לקרוא בספרו של יאיר לורברבוים בשם זה): זה היה ממש צלם של האל, שנתפס כפי שהצלמים ההודים נתפסים כאן: זה אלוהים בזעיר אנפין! מכאן מובנת ההדגשה על מצוות פרו ורבו: יש להנכיח עוד ועוד את האל בעולם… רק עם המשבר הסמיוטי שהלך וגבר עם חלוף המאות נוצר הפער בין המעשה או הדימוי, לאל. במאה השתיים עשרה הפער כבר היה בלתי ניתן להכחשה, והביא למבוכה גדולה בקרב המאמינים. אז הרמב"ם כתב את "מורה נכבוכים" שהדגיש את הפער, אבל עם הסבר צמוד ("ברור שאלוהים הוא לא באמת מלך בשמיים! זה רק סמל! זה מסמל את שלטונו ואת קבלתנו את עול מלכותו עלינו"). הקבלה שנולדה אז גם היא היתה עוד תשובה לאותו משבר (תשובה מוצלחת הרבה יותר בעיני רוב העם, כפי שההיסטוריה מלמדת), והיא הסבירה את הפער בין העולם לאלוהים על ידי מערכת של אינסטנציות אלוהיות: ספירות. כך היא גם קישרה מחדש בין העולם לאלוהים. |
לדוגמאות לתפיסה הזאת קראו את המאמר. העיקר הוא שמכאן מובן למה תמונתו של רמאנה היא רמאנה. כן, זה מחייב תפיסה שונה של אחדות הקיום, כי הרי יש המון תמונות של רמאנה, אז הוא (במידה מסויימת) בהמון מקומות בו זמנית. אבל זה לא מפחיד את ההינדים.
בחנות הספרים של האשרם, בינות טקסטים מיסטיים רבים (שכבר אין לי כוח שיסבירו לי שה- Self הוא הכל והעולם הוא אשלייה וכו' וכו') מצאתי ספר חביב מלא במכתבים ששלחה חסידה של רמאנה, Suri Nagamma שחיתה שחיתה באשרם בשנים האחרונות לחייו של הגורו. במכתב הראשון שבספר (21 לנובמבר, 1945) היא מספרת על החג הגדול של טירו', בו מדליקים להבה ענקית על ראש ארונצ'לה. ביום אחרי זה היא כותבת ש"הבוקר שרי ארונצ'לסווארר התחיל להקיף את ההר עם כל הפמליה של החסידים והנגינה…". שרי ארונצ'לסווארר הוא התגלמות שיווה כארונצ'לה. היא מתייחסת למנהג ההודי להוציא את פסלי האלים ולשאת אותם על מרכבות עץ בעלות אופני ענק, ולהסיע אותם ממקום למקום. אבל שימו לב איך היא כותבת! לא "הפסל של שרי ארונצ'לסווארר", ולא "דמותו של שרי ארונצ'לסווארר" – שרי ארונצ'לסווארר עצמו! כלומר, אם לצטט שוב (אין כמו לצטט את עצמך):
פסלי האלילים אינם ייצוג או סמל (תפיסה המחלקת בינם לבין "הדבר האמיתי" ובכך יוצרת דואליות) אלא הדבר עצמו, אמנם במדרגה קיומית עדינה יותר. הפסל הוא האל, אך האל אינו רק הפסל – הוא הרבה יותר גדול ממנו (לעתים הוא, כאמור, היקום כולו). […] הפסל הוא האל, ובכך מגלם את אחדות הקיום, ואת הזהות השלמה בין המוחלט ליחסי: היקום הוא רצף אחד, תהליך שלם ומושלם שבין אם נתפוס אותו מהזווית האלוהית או האלילית נדבר על אותה מהות עצמה.
האליל ההינדי הוא למאמין חלק אלוה ממעל ממש ומהווה ראייה ברורה וזמינה לאלוהותו של העולם הזה. בעבודת האלילים ההינדית, שהצליחה לחמוק מפח הסמיוטיקה המערבית ולא לחצוץ בין הסימן לדבר ובין האל לעולמו, הפסל הוא האל ולכן עבודתו היא עבודת האל, ובשום אופן לא עבודה סמלית של בובה המייצגת את האל. אין, על כן, צורך להמתין להתגלות אלוהית או לחכות לשכינה שתרד: האלוהות נמצאת כאן ועכשיו. מולנו. פה. במרחק נגיעה, זמינה לחושים, בדברים הארציים עצמם. עלינו רק להיפתח לאפשרות הזו, החיה.
אתם מבינים את הגאונות כאן? כך ההינדים מנכיחים את האלוהות בעולם הזה, מביאים את אלוהים אל תוך עולם התופעות והזמנים, והאין זה בדיוק התפקיד הראשון והבסיסי של כל דת?
השער לאשרם. בפנים בדיוק זמן חלוקת מזון לעניים.
הסמאדהי. מבט מהדלתות הראשיות.
הסמאדהי. מבט מאיפה שאני יושב. שימו לב לתמונות של רמאנה…
שלושה ברהמינים מבצעים פוג'ה ללינגם שמעל קברו של רמאנה.
רק בשביל שתבינו את ההוואי: זהו חדר האוכל. עלי הבננה על הריצפה הם הצלחות. פותחים את קיפולם ושוטפים אותם מעט עם מים שבכוס הברזל שעליהם. אז האוכל, כלומר האורז, מוערם ולידו ערימות קטנות יותר של מני רטבים וירקות.
לולאת האל 
){kind=link}
){kind=link}
){kind=link}
){kind=link}
){kind=link}
){kind=link}
){kind=link}
){kind=link}
){kind=link}
){kind=link}
){kind=link}
){kind=link}