בספרו הידוע המבנה של מהפכות מדעיות מסביר הפילוסוף של המדע תומס קון כיצד מתחוללים גילויים מדעיים. מה שקון מנסה להראות הוא שגילוי מדעי קשור תמיד לתפיסות עולם מדעיות, לפרדיגמה כללית שמתוכה מתבוננים המדענים על העולם. קון מסביר שפעמים רבות כדי שיוכלו מדענים להבין בצורה מדוייקת יותר את העולם יש צורך ב"מהפכה מדעית", כלומר בשבירה של הפרדיגמה הנוכחית ויצירת פרדיגמה חדשה. השבר הזה מתרחש כאשר, בעקבות גילויים חדשים, עוד ועוד עובדות כבר אינן ניתנות ליישוב בתוך הפרדיגמה הישנה (כלומר ישובן בה יביא לסתירות פנימיות). רק במסגרת פרדיגמה חדשה ניתן להבין את העובדות כפי שהתגלו, והחשיבה הרציונלית מכריחה את המדע לשנות פרדיגמה.

הדוגמה הקלאסית לכך היא המהפכה הקופרניקאית, שבמסגרתה התפיסה ההליוצנטרית החליפה את התורה האסטרונומית של תלמי. ביקום של תלמי כדור הארץ ניצב במרכז, והכוכבים, וכוכבי הלכת, היו ממוקמים במעגלים גדולים שחגו סביבו. השיטה הזאת הצליחה להסביר את תנועת הכוכבים בצורה נפלאה, ואלמלא התפתחות אמצעי הצפייה בכוכבים במאה ה-15 והלאה, ייתכן שהיא היתה עמנו עד היום. הבעיה נוצרה כאשר עוד ועוד עובדות נצפות, כלומר כוכבים ומסלוליהם שנתגלו, לא תאמו את הפרדיגמה התלמאית. תחילה הוסיפו עבור כל כוכב חדש מעגלים ותתי-מעגלים, ואף מעגלים מתפתלים ומעגלים נסוגים, אבל לבסוף "מערכת הכוכבים" המסורבלת הזאת נחנקה מפיתולייה היא והפרדיגמה כולה קרסה. במקומה התבססה התפיסה המוכרת לנו כיום, התואמת לעובדות, תפיסה שבה במרכז מערכת השמש נמצאת… השמש.

ברשימה הקודמת טענתי שגילוי ההומוסקסואליות של הרב מוטי אלון תשמש כעובדה שלא ניתן ליישב בפרדיגמה הישנה בה מחזיקים רבנים רבים, על פיה הומוסקסואליות היא עניין של בחירה (שהרי הנה רב גדול וצדיק ונשוי שלמרות זאת ניהל רומן עם גבר וכו'). עתה מגיעות העדויות הראשונות שאכן כך.

הנה למשל חנן פורת בהתייחסות ראשונה לפרשה. בין השאר הוא קובע ש: 

לגבי נטיות הפוכות, אדם אומר יש דברים שהם מעבר לבחירה החופשית. כל העולם המודרני שנותן לגיטמציה, ולא רק לגיטמציה, אלא אפילו מעלה על נס את כל הנושא הזה של הומוסקסואליות ולסביות וכל מיני פרבסיות מיניות אחרות הוא מקושר לעניין הזה. כביכול, זה משהו גנטי, מולד, שאין מה לעשות כנגדו. אין ספק, שיש נקודה של צדק בדברים, אי אפשר להציג את הטיעון הזה כעורבא פרח. אין ספק, שיש הבדלים בין אנשים מבחינת הנטיות. אגב, גם בקשר לדברים של היצר עצמו. יש אדם שיש לו בולמוס של אכילה, ויש אדם שבכלל לא רעב. יש אנשים שמתמכרים לעישון ויש שמתמכרים לסמים או להימורים. כך גם בתחום המיני, יש אנשים שיש להם יצרים עזים.

מיד לאחר מכן הוא אומר שכמובן אין זה אומר שמותר לקיים יחסי מין הומוסקסואלים, וזה כמובן חובתו כרב אורתודוקסי. אבל גם ברור לו שיש כאן בעיה שצריך להתמודד איתה, ושהיא מורכבת יותר ממה שהוא אולי חשב עד כה. נכון: הדברים שהוא אומר הם מהוססים, מגומגמים. זה בסדר. שינוי של פרדיגמה לא מתרחש ביום אחד. מדובר בתהליך ארוך וכואב. גם אחרי הפינוי מעזה התיאולוגיה הקוקיסטית לא קרסה ביום אחד, ואילו כיום לראות חובשי כיפה סרוגה שמתנכרים למדינה זה חזון נפרץ. התהליך הוא ארוך, אבל הנה הוא מתחיל.

—

גישה אחרת נוקט השר פרופ' הרב דניאל הרשקוביץ, שמפרסם היום ב"מקור ראשון" מאמר הנגמר בקטע הבא:

הלו? מישהו שם לב למשהו מוזר כאן? רמז: פעמים רבות כשמתגלה מעשה שחיתות כלשהו בציבור החילוני, ובמיוחד בתחום המיני, הדבר נזקף על ידי שומרי מצוות למיניהם לחוסר במסגרת ההלכתית שסובלים ממנו החילונים, אותה הלכה שהיא היא אמורה "לשמור" ו"לתמוך" באדם, שלא לומר להביא להשתלמותו המוסרית המלאה. לנו, כך הם טענים, יש מערכת אתית שקובעת לא רק זכויות, אלא גם חובות.

והנה נדמה שהרב הרשקוביץ שכח בדיוק את זה, דהיינו שכבר יש "קוד אתי" שרבנים ורבניות כפופים לו, והוא כאמור ההלכה. האם הרב הרשקוביץ בעצם מביע אי-אמון בכושרה של המערכת ההלכתית לתקן את האדם, או לפחות לשמור שלא יתקלקל ויקלקל? איך זה ייתכן, שהרי, אם ניקח את התחום המיני שהוא עניינינו כאן, כולנו יודעים עד כמה דיני הייחוד וה"צניעות" קפדניים ועד כמה הם מוקפדים! רב לעולם לא ישהה ביחידות עם תלמידה, תלמידה לעולם תוזהר שלא "לפתות" גברים שבסביבתה, וכיוצא באלו מנגנוני מידור ומשטור. כך שמהבחינות האלה אנחנו מכוסים – ואף יותר מכך כמובן, מכוסות – לגמרי. 

אך אולי אנסה להיות לרב הרשקוביץ מעין רש"י בזעיר אנפי. אולי מה שהוא אומר, בין השורות, בין המילים, הוא הדבר הבא: 'ראו, רבותי הרבנים הבכירים, כולנו יודעים שגברים נמשכים לנשים. את זה ידעו כבר חז"ל והתקינו את תקנותיהם. רק מה, עם חלוף השנים ושינויי הזמן, עם עליית המודרנה וירידת הדורות, אנחנו היום יודעים שיש גם גברים שנמשכים לגברים. ואנחנו יודעים את זה במשנה תוקף אחרי שמתברר שמוטי אלון הוא גבר כזה. אנחנו יודעים אם כן שזה לא עניין של "בלבול" מקרי, "מעידה" חד פעמית, של חטא שמתפלשים בו דווקא-משום-שהוא-חטא, מעין ירידה לצורך עליה ואח"כ מיד עושים תשובה. לא. מסתבר שיש אנשים שזה אצלם הטבע, הזהות, הנטייה הנפשית הקבועה. והאנשים האלה יכולים להיות כל אחד מאיתנו. כן, אפילו רבנים גדולים. מי יודע, אולי פעם, במציאות דמיונית לחלוטין, אפילו הרב האשכנזי הראשי לישראל יהיה הומו. ולכן, רבותי, צריך להנהיג קוד אתי. צריך לשמור ייחוד גם בין גברים. צריך להיזהר בנשיקות וחיבוקים. צריך להשלים את ההלכה.'

אם הוא אומר כך, זה חבל מאוד. הרשקוביץ מבין שיש בעיה, אבל במקום להתמודד עם הדבר התמודדות אמיתית, כנה, ישירה, הלכתית, בוחר הרב הרשקוביץ לבנות מעין "מערך תמיכה" להלכה. הוא בוחר לא לתקן את מה שפגום בהלכה על ידי תהליך פנימי, אלא להדביק באופן חיצוני איזה פלסטר. הוא בוחר לשרטט עוד ועוד מעגלים בקונסטלציית הכוכבים התלמאית שלו, במקום לבצע איזו מיני-מהפכה-קופרניקאית, במקום להכיר בעובדות בגלוי, ולשנות את ההלכה בהתאם.

—

ועכשיו לעניין אחר. הנה מילים שאמר בראיון לגיורא אילון מ"עיתון ירושלים" הרב מוטי אלון (הראיון המלא כאן): 

הראיון הזה התפרסם ב- 2001, לפני הבחירות, בחירות בהן דובר על כך שהרב אלון ינהיג את המפד"ל (ותארו לכם מה היה קורה אם הוא היה היום מנהיג המפד"ל). האם הרב אלון לא התכוון לדבריו, ואמר אותם רק כדי לקושש מצביעים? או שהוא התכוון להם, וחי את חייו מתוך פיצול אומלל בין השקפת עולמו לבין מעשיו? כך או כך, מדובר בדברים מכוערים, מופרכים, רוויי שנאת חינם, התנשאות והסתה. דברים נלוזים של אדם שנהג בצורה נלוזה.

אבל ברובד המהותי יותר, יש כאן משהו בעייתי אף יותר. יש כאן פחד עמוק להתמודד עם המציאות. יש כאן רתיעה מהכרה בעובדות, ומהתייחסות רצינית אליהן. וזה מה שעצוב. כי הבסיס לכל הבעיות שלנו הוא התפרקות מאחריות.

1. בסופו של דבר בסך הכל הסתבר לנו שהרב מוטי אלון הומו. לא פדופיל, לא "סתם" מטרידן סדרתי, אלא אדם שנמשך לגברים ומחותן לאישה. אדם שעולמו ותהילתו מבוססים על מערכת חוקים שבתוכם שלילה מוחלטת ליצריו הבסיסיים ביותר, ושהוא לא מסוגל להתכחש לאלו האחרונים, גם במחיר אבדן אלו הראשונים. אדם שלא היה חזק מספיק לא לשבור את החוקים שעיצבו את חייו, ומצד שני גם לא חזק מספיק לצאת ולומר בגלוי שיש בהם משהו פגום ושהוא מניח אותם בצד (או משנה אותם – ודווקא הוא היה יכול). בסופו של דבר בסך הכל הסתבר לנו שהרב מוטי אלון הוא אחד הקורבנות הגדולים של קו השבר המודרני בין הדת המונותאיסטית להומוסקסואליות.

סיפורו של מוטי אלון עתיד להיות קו פרשת מים בכל הנוגע ליחסי האורתודוקסיה וההומוסקסואליות בישראל. כולנו ראינו איך בשנים האחרונות הסכר ההלכתי מתקשה לעצור את שתף הפניות החוזרות ונשנות על כך שיש לערוך רביזיה עמוקה בכל הנוגע ליחסי ההלכה האורתודוקסית וההומוסקסואליות. רק יומיים לפני התפוצצות הפרשה הופיע הרב רונן לוביץ' ב"לונדון וקירשנבאום" כאחד מקבוצת רבנים שמקדמת עמדה על פיה יש לנהוג בסובלנות וקבלה כלפי הומואים דתיים, וארגון הו"ד כבר מזמן הוציא מהחשכה את המצוקה והעיוורון שאופפים את הנושא בציבור האורתודוקסי.

עבור העיוורון הזה חשיפת ההומוסקסואליות של הרב אלון היא כמו ניתוח להסרת קטרקט. היום בערב ישודר בתוכנית "ואקום" בערוץ 23 עימות בין הרבנים מנחם פרומן, בני לאו ושמואל אליהו בנושא. גל גבאי, המנחה, השכילה להביא לאולפן לסבית דתייה כדי לתת ל"בעיה" הזאת שם ופנים (ראו כאן דיווח וכאן קטעי וידאו מהתוכנית). הרב פרומן, בשילוב מכוער של גסות רוח והלבנת פנים הודיע לה בקול שקט שהוא היה מייעץ להוריה לשבת עליה שבעה, ושאם זה פרימיטיבי אז הוא "פרימיטיבי גאה". בתגובה הרב לאו קבע מיד ש"זה לא בא מהתורה, זו לא עמדה הלכתית, זה הרב מנחם פרומן בשם עצמו. זו ממש עמדת קצה שלגמרי סוטה מדרך ההלכה. זאת סטייה הלכתית".

אבל ההמשך יותר מעניין: לאו עמד על הנקודה שבה נופלים פרומן ודומיו, והיא המחשבה שהומוסקסואליות היא משהו שבוחרים, ו/או משהו שאפשר לשנות: "הם חושבים שעל ידי אמירה דקלרטיבית, הצהרתית שבהשתדלות אפשר… שזה בידיים שלך. הם לא מכירים במציאות של דרך ללא מוצא". כמובן, הם חייבים לא להכיר בכך מבחינתם, כי הם מאמינים שאין התורה מורה על משהו שהופך חייו של אדם לאומללים. הם טועים במקרה זה, לפחות בכל הנוגע לעידן המודרני שבו המיניות שלנו היא חלק מהותי מהזהות שלנו. אבל זה נגמר: את הבורות או הזדון שמאפשרים את ההשקפה הזאת תביא פרשת אלון לסופם.

מי שיביא כדוגמא הומו ש"הוא מכיר" ושהצליח "לצאת מזה" יכול לשמור את אותו ההומו לעצמו. זה לא משנה, כי גם אם יש מאה הומואים כאלה, מסתבר שיש גם כאלה שלא יכולים להשתנות ולא מסוגלים שלא להימשך לגברים. כן, גם אם הם נשואים עם ילדים. כן, אפילו אם הם תלמידי חכמים. כן, אפילו אפילו אם הם צדיקי עליון. רוצים דוגמא? הרב מוטי אלון.

2. האם טוב עשה פורום "תקנה" כשהסתיר את הקשר המיני ההומוסקסואלי של הרב אלון? אני מבין לחלוטין את המניע: למנוע שבר אמוני, למנוע חילול ה'. למנוע את כל מה שמתרחש עכשיו. אבל, כמובן, השבר הזה הוא טוב. טוב לדעת שאין אנשים מושלמים. טוב לפגום לנו בוודאות של האמונה. טוב לנעוץ סיכה בבלונים של כריזמה ויומרה. חבל שהיהדות האורתודוקסית מכניסה את עצמה לעמדת התגוננות מפני המציאות. במקום כזה תמיד מפסידים. במקום להתמודד כבר עם גילוי הדברים עם משמעותם ועם סוגיית ההומוסקסואליות, החליט הפורום להגן על שמו הטוב של הרב אלון ועל שמה הטוב של התורה. כמה הומואים דתיים הרגישו שהם אשמים במצבם בשנים האלה? כמה סבל היה אפשר למנוע על ידי התייחסות פתוחה לעניין? אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא, וגם זה דרש אומץ ויושר.

3. לפני כמה שנים קראתי את הספר בו מספרת בתו של מזכירו האישי של קרישנמורטי על הרומן שהיה למורה הדגול עם אמהּ (בעוד זו נשואה לאביה). כתבתי על כך אחרי כן באתר מעריב, כתבה שהתגובות לה מזכירות מאוד את אלו של חסידיו של אלון, היינו טמינת הראש החול והכחשה מוחלטת. ישנן מספר נסיבות מקלות למעשיו של קרישנמורטי (קראו שם), ובודאי שמעשיו של אלון חמורים הרבה יותר (מבחינת ניצול יחסי מרות וכו'). אבל אני זוכר שתוך כדי קריאת הספר, תוך כדי ריסוקה של התמונה הכמעט מושלמת שהיתה לי של המורה הגדול הזה, שאלתי את עצמי שוב ושוב: "איך יכולת?" כלומר, גם אם אהבת אותה והיא אותך וכו' וכו' – איך לא חשבת מה זה יעשה לשם שלך? מה זה יעשה לתורה שלך?

זה מה שקשה לי להבין גם בפרשת אלון: איך זה שהתשוקה גדולה מספיק לא רק לעבור על ההלכה (שבשבילך היא מסד הקיום כולו), לא רק לבגוד באשתך, לא רק לנצל תמימות של נער שבא אליך לעזרה – דברים איומים ונוראיים כמובן – אלא גם גדולה מספיק, וכוח הרצון קטן מדי, כדי להרוס ככה מפעל חיים, כדי לרסק אמון של רבים כל כך, כדי להבאיש (מבחינתך) קבל עם ועדה את התורה? את זה אני לא מצליח לתפוס. האם התשוקה אכן יכולה להיות גדולה עד כדי כך?

ואולי… אולי באמת כל הגדול מחברו יצרו גדול המנו, והתשוקה רק גדלה עם התהילה. לא רק התשוקה המינית. התשוקה להרס. התשוקה לחבל בתמונה המושלמת, התשוקה לפוצץ את הבועה חסרת הביסוס. כי ככל שהפרסום וההוקרה שאנחנו מקבלים גדולים יותר כך גדול גם יותר הפער בין הדימוי שלנו לעצמנו ממש. הפער הזה קיים בכל אחד, ולו רק מפני שמלכתחילה האגו איננו אמת, אנחנו לא "אנחנו", אלא רחבים ומלאים הרבה יותר מחד ודקים וריקים הרבה יותר מאידך. ייתכן שככל שתהילתנו גדלה קשה לנו יותר להתמודד עם השקר שבה, ואנחנו מנווטים את חיינו, או מוכנים שהם ינווטו, לקראת חורבנם.

4. האם מעז ייצא מתוק? האם, כמו שאמר הרב אלון, האמת עתידה להתגלות בקרוב? לא האמת על חפותו, שאני משוכנע שאיננה קיימת, אלא האמת על הצורך של האורתודוקסיה להתמודד בפתיחות וביושר ובאומץ עם מציאות ההומוסקסואליות. האם רבנים רציניים וחשובים ינצלו את המשבר הזה כדי לתקן תיקון גדול והכרחי בהלכה? או האם יוותרו על זה בשם אותו פחד שהסתיר את מעשיו של אלון בשנים האחרונות? אולי זה הזמן לקבוע כלל פשוט: אם אנחנו שמים לב שהמערכת ההלכתית שלנו מכניסה אותנו למשבר אמונה כל שבועיים-שלושה, אולי זה סימן שהמערכת ההלכתית שלנו זקוקה לריענון.

 

[המשך: פרשת מוטי אלון – שבירת הפרדיגמה]

 

בגליון האחרון של אדם עולם (9, דצמבר 2009 – ינואר 2010), כתב עת לא רע בכלל של התנועה האנתרופוסופית בארץ (שאת עורכו, נועם שרון, ראיינתי כאן), ישנה כתבה מעניינת של מיה ענבר על הומוסקסואליות. ענבר מנסה לברר את יחסה של האנתרופוסופיה לעניין, ומקבלת תשובות שונות ואף סותרות. למה ככה? העניין הוא שרודולף שטיינר עצמו כפי הנראה לא התייחס ישירות לנושא, ומצד שני אפשר על פי תורתו לשער מה הוא היה אומר.

ולמה אפשר לשער? כי לשטיינר היתה מטאפיזיקה שלמה שכללה כוחות ועולמות בלתי נראים. מכיוון שעולמות אלה קשורים לאדם (בכל זאת, קוראים לזה אנתרופוסופיה), זאת בעצם סוג של אנתרופולוגיה, ועל כן כמובן שהיא משפיעה על האתיקה. כי כל אנתרופולוגיה היא כזו: אם למשל יש לנו אנתרופולוגיה מטריאליסטית לחלוטין, כלומר אנחנו חושבים שהאדם הוא אך ורק חומר, לא הגיוני שישנה לנו מאוד מה אותו חומר עושה עם עצמו (או לכל היותר: בלבד שלא יזיק או יכאיב). מצד שני, אם אנחנו חושבים שהאדם הוא, למשל, "צלם אלוהים", ברור שיש דברים שראוי שיעשה ויש שראוי שלא יעשה, בהתאם למושג שלנו של אלוהים (וכאן למשל הרמב"ם חושב אחרת מחז"ל וכו').

ושטיינר? שטיינר מציג אנתרופולוגיה שכוללת מגוון של "גופים" לבד מזה הפיזי. בין אלו יש כמובן את הנשמה, אבל ישנם גם כל מני רבדים אתריים ואסטרליים, הילות וכוחות, כיד "מדע הרוח" הטובה עליו. מה שמעניין בכתבה הוא חילוקי הדעות שמתגלים בין האנתרופוסופים, וזאת על רקע יחסם לאותה אנתרופולוגיה שטיינריסטית.

הנה למשל חן עתיד, מורה לאנתרופוסופיה כבר 15 שנים, שקובע כי

התקופה הנוכחית היא תקופה של חציית סף […] החצייה הראשונית היא מהפיזי אל האתרי. […] מי שעושה עבודה רוחנית 'נכונה', כמו ששטיינר קורא לה, עבודה שמובילה לחופש, מפתח בהדרגה מודעות לכוחות אתריים. […] לעומת זאת, אדם יכול, בצורה בלתי מודעת, לחוש את הכוחות האתריים שבתוכו בלי להבין את ההקשר הרחב שלהם. בעוד ההפרדה בין נפש לגוף פיזי היא ברורה, קשה לדעת לאן לשייך את התחושה האתרית. […] וכך, משהו מהגוף האתרי מקרין לתודעה את המיניות ההופכית, נחווה כחוויה פיזית ויוצר בלבול בתחום המיני.

כלומר ההומוסקסואליות היא בלבול הנגרם מזיהוי לא נכון של הגוף האתרי. בלבול איננו חטא, אבל ברור שזה גם לא משהו שצריך להשלים איתו.

לעומתו יפתח בן אהרון, משורר ומורה לאנתרופוסופיה, נתלה גם הוא בייחודיותה של התקופה הנוכחית, אבל פרשנותו שונה:

עידן נפש התודעה [הוא עידננו על פי דבריו – ת.פ.] מבקש מאיתנו לפעול מתוך הממשות, לחיות את ה'אני' שלנו במקום האמיתי והעכשווי, כפי שהגורל הציב אותנו […] ב[עידן ]נפש התודעה המעטפות הגופניות-נפשיות הופכות להיות פחות רלוונטיות. […] כשמדובר בזוגיות חד-מינית, יכול להיות מצב שבספירת ה'אני', ההשלמה של אדם מסויים צריכה לבוא בצורה אחרת, לא מהמין השני. זהו 'אני' הזקוק למפגש עם 'אני' ספציפי בן אותו המין, לצורך השלמה של הקארמה.

מה קורה כאן? בן אהרון מוותר על המטאפיזיקה של "המעטפות" האתריות למיניהן לטובת מסגרת של גורל, או קארמה. ההבדל המהותי בין ראיית האדם כנתון בתוך מעטפות אתריות לראייתו כנתון בתוך טלאולוגיה של גורל היא שהגורל יכול להיות אישי או אינדבידואלי לגמרי. כלומר אותו אדם לא יכול בעצם "לטעות", כי הוא לא יוצא נגד מציאות אובייקטיבית ("התבלבלת! הגוף האתרי שלך הוא כזה ואתה עושה אחרת!") אלא מטפל בגורלו האידיאוסינקרטי ("כפי הנראה בגלגול הזה עליך להשלים מעגל קרמטי על ידי התמודדות עם אהבה חד מינית. שיהיה בהצלחה."). זהו גורלו וגורל אין ברירה אלא למצות, וכך מוכשרת הדרך לזוגיות הומוסקסואלית.

את העמדה האחרונה מקצין המרואיין-המומחה האחרון בכתבה, דני אמן (יועץ ביוגרפי ומייסד בית הספר לייעוץ ביוגרפי בישראל): באשר להומוסקסואלים, הוא אומר, 

מדובר באנשים שמתמודדים עם גורל אינדבידואלי שיכול לקבל צורות שונות. צריך לכבד וללוות אותם באהבה, ולא בניסיון להתאים אותם לקנוונציה או מסורת.

חד לחלק: הגופים האתריים עפים, עברנו לתמיכה חסרת תנאים וחיבוקים.

אז מה ראינו כאן? כמו דתות ותיקות ממנה בהרבה, נאלצת האנתרופוסופיה להתמודד עם ההכשר המובן מאיליו כמעט שנותנת התרבות המערבית בזמננו למיניות הומוסקסואלית, ובכלל זה גם עם הרגשתם הכנה של רוב חבריה שעם כל הכבוד למעטפות אתריות, אם שני גברים או שתי נשים אוהבים מאוד אלו את אלו, זה לא באמת יכול להיות דבר רע. ומה שנחמד הוא שבדרך ההתמודדות שניתן לראות כאן אפשר למצוא שתי הקבלות נאות להתמודדות של היהדות עם המודרנה:

1. כמו הרב קוק, גם שטיינר הושפע מאוד מהפילוסופיה ההגלינית. כפי שהראי"ה יכול להכשיר (זמנית) פריצת גדרות הלכתיות בשם הדיאלקטיקה ההיסטורית, ניתן גם לחסידיו של שטיינר לשלב את ההלכה השטיינריסטית, שהיא המטאפיזיקה שלו, בתוך המסגרת ההיסטורית (שכאמור ממילא מאוד חשובה לשטיינר), וכך להסביר למה עכשיו לא נורא מה שבעבר היה (כנראה) מאוד לא מומלץ.

2. אבל לא כולם הרב קוק כמובן, וממילא גם מצטיירת כאן גם חלוקה יהודית מאוד בקרב האנתרופוסופים: חן עתיד הוא אורתודוקס. חוק זה חוק וגופים אתריים הם גופים אתריים. שטיינר לא דיבר סתם. הומואים: לימין שור. יפתח בן אהרון הוא קונסרבטיבי: נכון, בטח שגופים אתריים הם גופים אתריים, על זה אין כל ויכוח. אבל בתקופתנו, תקופת נפש-תודעה, הרי שהם פחות רלוונטיים, ומה שיותר רלוונטי הוא הגורל האינדבידואלי, הקארמה. ההלכה מתאימה עצמה למציאות, ואנחנו מוכנים לקבל יחסים הומוסקסואלים. דני אמן הוא רפורמי. הקונוונציה והמסורת הן עבורו הצעות נאות, אבל אין דבר העומד בפני האהבה. אפשר גם לחתן זוגות חד-מיניים.

אציין לסיום שהכתבה גם נפתחת בתיאור חתונתם של זוג גברים בקהילה אנתרופוסופית בארץ, כך שכפי הנראה ממילא המציאות חזקה מכל.

אולי זה טוב שאני כותב על עכשיו, כשלושה שבועות אחרי, וכמובן חשוב לציין שאנחנו לא יודעים מי עשה מה וכו', אבל הרשו לי להשתמש ברצח במועדון הקהילה כדי לתקוף את נושא מערכת היחסים הקלוקלת שבין הדת המסורתית למיניות ההומוסקסואלית. כידוע, זו הראשונה ממש לא מחבבת את זו האחרונה, ואם נדמה לנו שאין כמעט נושא שבו הדת מפגינה חוסר מגע יותר מובהק עם המציאות, הרי שזה לא במקרה, והייתי רוצה לנסות להתייחס לזה, כלומר לשאלה למה נדמה לנו שהמסורות הדתיות הותיקות פשוט לחלוטין out of touch בכל הנוגע לענייני זהות מינית.

בספר Sacred and Secular: Religion and Politics Worldwide שיצא ב-2004 מביאים Ronald Inglehart ו-Pippa Norris נתונים מעניינים מאוד על תהליכי ההקצנה הדתית, ומנגד החילון, שעוברים על אוכלוסיית העולם בזמננו (הם די מתעלמים ממגמות הניו-אייג'יזציה). תוך ניתוח מערך נרחב ביותר של סקרים ומחקרים, הם מציעים הסברים ותיאוריות למה שקורה בעולם, ויש להם כמה וכמה נקודות מעניינות. באשר לעניינינו קשורים ממצאים מעניינים שהם מביאים בנוגע לעולם המוסלמי, שאף סותרים במובן מסויים את התזה המפורסמת של סמואל הנטינגטון בדבר "התנגשות הציביליזציות".

כידוע הנטינגטון הציע שבמאה ה-21 המאבקים בעולמנו יערכו לא בין מעמדות חברתיים או מדינות לאום, אלא בין תרבויות המחזיקות בהשקפות עולם ושדות ערכיים שונים, כאשר הנטינגטון רואה בדת את אחד הגורמים המבדילים המרכזיים. בהמשך לכך טוען הנטינגטון שאחד מקווי השבר שבין הציביליזציה המערבית-נוצרית למוסלמית הוא השקפת העולם הדוגלת בדמוקרטיה, או שוללת אותה. אחרי 9/11 התזה שלו הפכה פופולרית מאוד, כאשר גם ממשל בוש האשים את הטרוריסטים האיסלאמים בכך שמה שמפריע להם בארה"ב הוא החופש שהיא מעניקה לאזרחיה, ומנסה להפיץ לעולם כולו. בן-לאדן וחבריו, לכאורה, נלחמים בדמוקרטיה ובשגריריה.

בספר הנ"ל מביאים המחברים ממצאים המאששים את התיאוריה הכללית של הנטינגטון – כלומר שתרבות וערכיה, הנגזרים במידה רבה מהדת, משמעותיים בחלוקת האוכלוסייה העולמית על פי השקפות עולם ערכיות – אבל ששוללים את הטענה שלו בדבר הבדלים בכל הקשור להתייחסות של הציביליזציות השונות לדמוקרטיה.

בגרף להלן (שנסרק מהספר, עמ' 146) תוכלו לראות את דעתם של אזרחי מדינות שונות לגבי תפקוד הדמוקרטיה, והדמוקרטיה כאידיאל. ניתן להבחין (למרות האיכות, אני מקווה) שמדינות מוסלמיות כמו איראן ומצריים נמצאות במעלה הגרף, ושאת תחתיתו חולקות דווקא מדינות נוצריות כרוסיה, פולין, ברזיל וטנזניה. כלומר למוסלמים אין בעיה מובנית לאהוב דמוקרטיה. שנאת דמוקרטיה איננה חלק מהמטען הדתי-תרבותי שלהם.

לא כן הומופוביה. אכן, על פי הממצאים שמוצגים בספר, קו השבר הערכי העיקרי בין המערב למדינות המוסלמיות (שכמובן שונות מאוד בינן לבין עצמן, אבל אם נכליל (אגב, גם המערב שונה בינו לבין עצמו, שמתם לב?)) הוא היחס לנשים ולהומואים. מחקרים מראים שדווקא בכל הנוגע לשיוויון בין המינים, למה שנקרא "מעמד האישה" ולסובלנות כלפי הומוסקסואליות הציביליזציות בהחלט חלוקות. בגרף להלן (עמ' 152) אפשר לראות את היחס לשוויון בין המינים ולחיוב הומוסקסואליות. קל לראות שבעוד מדינות סקנדינביה עולות לראש שמחתנו, המדינות המוסלמיות שהשתתפו במחקר סוגרות את הרשימה מלמטה.

למה ככה? לאינגלהרט יש תיאוריה בעניין. המודרניזציה על פיו משנה את מערכת הערכים של התרבות המתפתחת, וזאת בשני שלבים עיקריים (עמ' 137-138):
1) התיעוש מביא נשים לכוח העבודה השכיר ומצמצם את הילודה. נשים עוברות תהליכים של אוריינות והשכלה, ולבסוף גם מקבלות יצוג בממשל, אבל העוצמה שיש בידיהן עדיין פחותה מאוד מזו שבידי הגברים.
2) בשלב הפוסט-תעשייתי מתקדמים יותר לשוויון בין המינים, כאשר נשים עוברות לתפקידים ניהוליים, עוברות התמחות במקצועות שונים, וצוברות השפעה בגופים פוליטיים.

שני השלבים הללו מביאים איתם שני שלבים של שינויים ערכיים:
1) מעבר מערכים מסורתיים לערכים חילוניים(secular)-רציונליים;
2) מעבר מערכי-הישרדות לערכי ביטוי-עצמי.
על פי זה חברות שנמצאות בשלב 1 תהיינה מסוגלות לקבל ולהפנים (מבחינה ערכית) שיטת ממשל שבה העם קובע את מנהיגיו, אבל לא השקפת עולם שדוגלת בשיוויון מלא לנשים. או בסובלנות כלפי הומואים.

יכול להיות שזה נשמע קצת כמו הנחת המבוקש, אבל אני בטוח שהתיאוריה של אינגלהרט, שלא העמקתי בה, יותר רצינית מהסיכום המהיר הזה. מה שאני הייתי רוצה להוסיף זה את הסיבות הפסיכולוגיות, או המטא-פסיכולוגיות, לשינויים הערכיים הללו. העניין לדעתי הוא כזה: ככל שרמת החיים עולה, וככל שהפנאי והנוחות עולה, האוכלוסייה מגלה יותר ויותר את עולמה הפנימי. זוהי אותה "פנייה סובייקטיבית" שאני כל כך אוהב לדבר עליה (למשל כאן). אנשים מגלים שיש להם חלל פנימי, כלומר סובייקטיביות, והם מתחילים להחשיב את אותו חלל פנימי יותר מאשר את זה החיצוני, אותו החשיבו עד כה. הנה חלק ממה שכתבתי על כך בלינק שלעיל (ראו שם לעוד):

"הפנייה הסובייקטיבית" הזו מציינת למעשה את המעבר של רובנו לחוויה אחרת של החיים: מחיים שסובבים סביב מערכת היחסים שלנו עם העולם (התפקיד החברתי שלי, המגבלות שמוטלות עלי), לחיים שממוקדים בחוויה הפנימית שלי (טוב לי, רע לי, מתאים לי, מפריע לי). בתפיסת החיים הראשונה ניתן מקום מרכזי להתאמה שלי בסדר החברתי ולחובותיי כנתין של המערכת הדתית, החברתית או המשפטית. בתפיסת החיים השנייה ניתן מקום מרכזי למאוויי האישיים, לזכויותיי הנובעות מהיותי פרט ייחודי ולשאיפתי למימוש אישי.

כלומר במאות השנים האחרונות האוכלוסייה במערב עברה שינוי משמעותי בתפיסת החיים שלה, מהרמה החושית ועד לרמה המוסרית. (אגב, למה זה קורה? אולי פשוט כי זה יכול לקרות. החיים אוהבים להשתכלל ולהפוך יותר ויותר מורכבים ומתוחכמים, בתנאי וברגע שנותנים להם מקום. אבל האמת היא שזה נושא גדול, נושא ענק, מורכב ולדעתי מרתק. אני מתכוון להתחיל השנה לכתוב את הדוקטורט שלי על זה.)

המעבר שמצביע עליו אינגלהרט מ"ערכי הישרדות" ל"ערכי ביטוי-עצמי" הוא המעבר להחשבת המימד הסובייקטיבי יותר מזה האובייקטיבי. ולמה זה קשור לשוויון בין המינים ולסובלנות כלפי הומוסקסואליות? זה קשור כי ברגע שמרכז הכובד של החיים עובר פנימה, החיצוני פחות נחשב, וברגע שהחיצוני פחות נחשב, פחות חשוב אם אתה גבר או אישה, ופחות חשוב אם אתה מקיים יחסי מין עם גברים או עם נשים. המבט המופנה פנימה גורם לנו להסיט את מרכז הכובד מהחוץ לפנים: פחות חשוב אם אתה זכר או נקבה ומה אתה עושה בתור כזה, ויותר חשוב שאתה טוב, הגון, אם טוב לך ונעים לך או רע לך ומכאיב לך.

(אגב, למי שמתעניין בלימודי מגדר, שימו לב שזה גם תואם יפה את המעבר מאקט יחסי המין ההומוסקסואלים של פעם, להומוסקסואליות כזהות של היום. מה שפעם היה רק מעשה, הוא היום הגדרה של אישיות, כלומר הוא עבר הפנמה ונצמד למהות הפנימית, לכאורה, של אותו אדם.)

מה שמשנה לנו, כבני חברה פוסט-תעשייתית, זה "מה שמרגיש בפנים", לא "מה שקורה בחוץ". אנחנו מחפשים את "המהות", ומתעלמים מ"הפרטים". תחשבו לשם דוגמא על כל תרבות הניו-אייג': בדיוק כמו שבניו-אייג' לא חשובה הדת הספציפית, חשובה רק "המהות הפנימית" שלה (שהיא, כמובן מאליו, אחידה ומשותפת לדתות כולן, עמוק מתחת וגבוה מעל כל הפרטים (הטקסים, התיאולוגיה, המסורות) הבלתי חשובים שעל פני השטח, נכון?); בדיוק כך בענייני מגדר חשוב לנו יותר מי הבנאדם "באמת", כלומר מהותו הפנימית (האם הוא טוב או רע, חכם או טיפש, מוכשר או הדיוט וכו'), ולא אם במקרה יש לו בולבול או טוטה.

כעת ניתן להבין למה כאשר רב, כומר או קאדי זועק שמשכב זכר הוא חטא העניין נתפס כפשוט מופרך בעינינו. מוקד הזהות עבר הפנמה: בעוד שבחברות מסורתיות מה שהיה חשוב הוא מה שאתה עושה, בחברות מודרניות הרבה יותר חשוב מה אתה מרגיש; פעם הפעולה היתה במרכז, היום הכוונה. לכן בעוד שבעבר פעולה כמשכב זכר היתה יכולה להיחשב חטא, לאנשים כיום עצם עשיית הפעולה היא עניין חסר משמעות מוסרית כשלעצמו. עשיית הפעולה כאשר אחד הצדדים לא מעוניין בה, או עם כוונה להזיק לו, או מתוך מניע אלים וכו' – זה כבר יכול לשמש כמטבע בר תוקף בשוק האתיקה של ימינו; זה יכול להיתפס כחטא בעינינו. החברות המסורתיות, והדתות (בהיותן עתיקות) פשוט נתקעו בעניין הזה עם מערכת מוסרית אנכרוניסטית.

במערב חלקים גדולים מהממסד הדתי כיום מבינים שהאיסור על יחסי מין הומוסקסואלים הוא אנכרוניסטי וחסר היגיון, ומשנים את הדוֹגמה, בעוד היותר פונדמנטליסטים דבקים באמונתם הבלתי-מובנת, ומנסים בשארית כוחותיהם להצדיקה על ידי פנייה לטיעונים בעלי ניחוח רציונלי או מדעי (דהיינו: זה "בניגוד לדרך הטבע", טיעון שהוא עובדתית שגוי). בחברות מסורתית או מתועשת, בניגוד לדעתו של הנטינגטון, שינוי שיטת ממשל לכזו שעושה רושם של בעלת יתרונות רבים יותר להמונים יכול להתקבל על דעתם (זו לדעתי הסיבה לחיבה לדמוקרטיה, ולא רעיון השוויון), אבל נשים עדיין תחשבנה נחותות מעצם היותן נשים, ומעשים כגון משכב זכר עדיין יחשבו לתועבה גם אם הם נעשים בהסכמה. זה המצב ברוב הארצות המוסלמיות, וכך מוצאים ההומואים את עצמם ניצבים בחזית "התנגשות הציביליזציות".