כמו שרוָולים, צמחונות או חשיש, "אוטוביוגרפיה של יוגי" מאת יוגאננדה פרמהנסה הוא תחנת תרבות בחייו הרוחניים של כל ניו-אייג'יסט ראוי לשמו (הסניאסי). הספר, ששימש כאחד הגשרים העיקריים להפצת (ואף יצירת) ההגיון הרוחני של היוגה במערב, יצא בניו-יורק ב- 1946 והיה תוך שנים מעטות לרב-המכר עולמי היסטרי, סוחף אחריו המונים, הופך את מחברו למורה היוגה המפורסם בעולם, משפיע על מורים רוחניים (אדי דא) ועל אמנים (ג'ורג' הריסון התעקש שהמחבר ומוריו יופיעו על עטיפת "סרג'נט פפר") ונחשב עד היום לקלאסיקה רוחנית ראשונה במעלה. הוא תורגם לשמונה עשרה שפות, ועכשיו סוף סוף גם לשפת הקודש. התרגום, אני שמח לומר, טוב.

אבל איך בכלל הופך ספר עב כרס המספר את סיפור חניכתו ל"מדע היוגה" של גבר הודי צעיר, ספר עמוס להתפקע בסיפורי ניסים ונפלאות שאת המתונים שבהם אפשר בקלות להפוך לסרט דיסני מוצלח, איך הופך ספר כזה ללהיט עולמי ענק, ואף מצליח להיכנס לסיליבוסים של כמה וכמה קורסים אוניברסטיים? כפי שנראה, פעמים רבות מה שנראה כנס בלתי אפשרי מסתיר תחתיו הסבר פשוט והגיוני.

למעשה, אם תחילת המאה העשרים ואחת מתאפיינת בהתעניינות גוברת והולכת של עשירי אמריקה בתורת הקבלה, הרי שתחילת המאה העשרים סימנה את הפנייה מזרחה, בניסיון לדלות חוכמת חיים ועונג מהודו ואוצרותיה. רק בעשרות השנים האחרונות ניתן לחוש האטה בהתלהבות האדירה איתה קיבלה ארה"ב את מגוון זרמי ההינדואיזם, ובראשם היוגה. כעת מערכת הספירות וצירופי האותיות העבריות מחליפים את האסאנות, הפרניאמה (תרגילי הנשימה), וההבטחות לסידהי (כוחות על-טבעיים) שהיו הלהיט בקרב המחפשים הרוחניים של אמריקה משך כמעט מאה שנה. היוגה עצמה כבר מזמן נפרסה, נארזה מחדש ומשווקת כתרגול אקרובטי בעיקרו השומר על בריאות הגוף, והתנועות הניאו-הינדיות הגדולות, שהביאו את בשורתם לחופי קליפורניה השוקקים, מושכות הרבה פחות חברים חדשים, אם בכלל.

שגרירי היוגה

לא מזמן כתבתי על חלוץ הניו-אייג' ההינדי, סוואמי ויווקאננדה, שהגיע בסוף המאה התשע-עשרה לשיקגו ומשם שטף את אמריקה בגרסה הכוללת-כל, הסוציליסטית וניאו-אדוויטית שלו להינדואיזם. ויווקאננדה היה זה שעשה יותר מכל אחד אחר לפופולריזציה של היוגה, בהוציאו ספרים שפישטו את התורה וחילקו אותה, כדרך המערב לתתי-זרמים ומתודות ליניאריות, ובהרצאות ההמוניות שלו לאורכה ולרוחבה של ארה"ב. הוא גם היה מהראשונים שגייסו את התובנות הנון-דואליסטיות כדי לזלזל, אם לא ממש לבטל, חלקים גדולים מהמסורת ההינדית, כולל החלוקה לקאסטות או הדיאטה הצמחונית. מלא אנרגיה וטוב-לב, הוא הסביר לאמריקאים שכל הדתות, גם אם שונות בדרכי הביטוי שלהן, מדברות ממילא על אותה מטרה עליונה: איחוד מלא בין הנשמה לאלוהות האחת. ההינדואיזם פשוט מדבר על זה יותר בברור, הוא טען. אמריקאים רבים נטו להסכים. (אני רוצה לציין שאני לא רק מכבד אלא אוהב את ויווקאננדה. הוא היה אדם גדול, אבל אדם.)

צעד אחד מאחורי ויווקאננדה הגיע יוגאננדה, ולקח את העניין גם צעד אחד קדימה: בעוד שהראשון הציג דרך רוחנית שעמדה על האחדות השלמה של האדם עם האלוהות, ומצד שני הדגישה את ההכרח במעורבות חברתית עמוקה, הציג יוגאננדה דת תיאיסטית, בה האל (והאלה – הוא היה בנגאלי, דָבֶק של קאלי) קיים כישות נפרדת, ושתפקידנו, דרך תרגול היוגה, הוא להגיע לחוויה עמוקה של "תודעת אלוהים". צידה השני של דרכו של יוגאננדה היה דגש רב על כוחות מיוחדים (ריפוי מחלות, ריחוף במקום, אפילו תנועה במהירות האור) שהיוגי יכול לפתח בעקבות התרגול. במילים אחרות, בעוד ויוקאננדה פנה היישר אל שכלם של האמריקאים, יוגאננדה פיתה את דמיונם, ועורר את נטיות הלב הכמהות לקשר אישי עם האלוהות.

(אגב, אחרי יוגאננדה הגיעה לארה"ב תנועת היוגה-העממית השלישית מהודו. הלא היא תנועת "החיים האלוהיים" של שיווננדה – צריך פעם לתת את הדעת לאדיקות הכמעט פנאטית בה היוגים מצרפים את הסיומת "אננדה", כלומר עונג, לשמותיהם הנזיריים. האם עונג הוא הדגל הגבוה ביותר על התורן הרוחני ההינדי?)

האיש, מפעיליו ופועלו

יוגאננדה נולד ב- 1893, למשפחה הינדית אדוקה בצפון הודו. בגיל 17 כבר מצא את הגורו שלו, שרי יוקטשוור, נצר לשושלת קצרה אך מיוחסת של מורים רוחניים, המתחילה לא פחות מאשר עם באבאג'י האגדי, האווטר הצעיר-לנצח שעל פי חסידיו מיטיב עם האנושות מזה כמה אלפי שנים, ושההוראה לצאת ולהפיץ את התורה במערב באה, על פי עדותו של היוגי שלנו, הישר מפיו בן-האלמוות.

כמה מילים על אותה תורה: פטנג'לי הגדול משתמש במונח "קריה יוגה" בסוטרות המפורסמות שלו, אבל בזמננו הטכניקה ידועה רק מזמן חייו של להירי מהאסיה, הגורו של שרי יוקטשוור, שהוא כאמור הגורו של יוגאננדה (מהאסיה, אגב, היה בעל משפחה ועבד למחייתו). המדובר בטכניקה המשתמשת בנשימה ובריכוז כדי ליצור מודעות מוגברת לתחושת הקיום עצמו (יחד עם כל מני משחקי פראנה בצ'אקרות), ובהתאמה לנתק את המודעות מקלטי החושים. הטכניקה מתמחה, אם כן, בכניסה לטראנסים מענגים למיניהם, אם כי יוגאננדה מדגיש שהמטרה העליונה היא להיות דבק במוחלט תוך כדי קיומם של חיים פעילים. הדרכים אל המטרה הזאת רבות, אבל הקרייה יוגה היא על פי טענתו "דרך הסילון" אל האלוהים.

ב- 1920, אחרי עשור של אימונים תחת הגורו שלו, נחת יוגאננדה בארה"ב והחל להרצות, ללמד ולכתוב. הוא הקים את ה- Self Realization Fellowship (להלן: SRF) וניבא שהכנסייה שלו, המוקדשת כמובן לכל הדתות והמדגישה את זהות המסר של ישו וקרשינה, תכניס במהרה תחת כנפיה את אמריקה כולה. זה לא קרה, אבל יותר מחמש מאות מרכזים וקרוב למאה אלף תלמידים זה לא רע בכלל בשביל יוגי צעיר.

באבאג'י האגדי. ציור של יוגאננדה. באבאג'י הוא הגורו של להירי מהאסיה.

להירי מהאסיה. כאמור, בעל בית שהביא את שיטת הקריה יוגה לידיעת העולם, לכאורה על פי הוראותיו של באבאג'י. היו לו תלמידים רבים, ביניהם שרי יוקטשוור.

שרי יוקטשוור, הגורו של יוגאננדה.

מפגשים מהסוג ההודי

אבל סיפורו של יוגנדה הוא למעשה, וביותר מדרך אחת, סיפור האוטוביוגרפיה שלו, שכן אין ספק שחלק מהפופולריות העצומה לה זכה באה בעקבות הפיכת ספרו, "אוטוביוגרפיה של יוגי", לרב מכר עצום. הספר מלקט בתוכו, בנוסף לסיפור חייו של היוגי הצעיר, גם מעשיות שונות ומשונות על מני קדושים הודים ועושי נפלאות אותם פגש המחבר בדרכו לתודעה קוסמית. הקורא המערבי שפותח את הספר צולל דרכו הישר למים העמוקים של האוקיאנוס ההודי, ובעל כורחו בולע כמויות נכבדות מהפאר הפנטסטי והפנטזיות הפרועות של הודו האגדית.

יש בו הכל: קדושים המופיעים בשני מקומות באותו זמן, מסעות במימד האסטרלי, עושי ניסים הקמים ומקימים לתחייה, ושיחות פנים אל פנים עם האלה קאלי. המהדורה הראשונה הופיעה כאמור ב- 1946, וארה"ב של סוף מלחמת העולם ותחילת המלחמה הקרה היתה כנראה זקוקה מאוד למסר ששילב קריאה לאחדות עולמית תחת האל, עם גישה שהתיימרה לפרגמטיות מדעית אבל שהדגישה דווקא את הנסיקה למחוזות אחרים מופלאים.

אבל הספר גם כתוב היטב, וקשה שלא למצוא בו עניין. יוגאננדה מתגלה בו כאידיאליסט אמיתי, כן, נעים ובעל חוש הומור. כך או כך, הספר הפך ללהיט, ואיתו תנועתו של היוגי. שורותיה תפחו מאוד ואף התהדרו, כמקובל, בסלבס הכמהים לרוח (גרטה גארבו, אחר כך אלביס). תוך זמן קצר הגיע הספר גם לאירופה ותורגם לשפות רבות. רק עתה הוא תורגם גם לעברית.

התרגום הוא מהמהדורה הראשונה, וזה חשוב, שכן הספר יצא ביותר מתריסר מהדורות שונות. הסיפור הוא כזה: יוגאננדה עצמו, מאוּשָר (ויש לצייין, לא מעט מדושן) מהצלחתו בנכר, לא הספיק להינות זמן רב מתהילתו: ב- 1952, בהיותו בן 59 בלבד, הוא נכנס למהאסמאדהי (כלומר, על פי הדוח הרפואי, חטף התקף לב אחרי שסיים הרצאה, ומת). גופתו, אגב, מתוך נאמנות מובנת לאתוס היוגי, שימרה עצמה ולא הראתה סימני ריקבון עד הקבורה, שלושה שבועות אחרי המוות.

ייתכן שיוגאננדה היה באמת בנאדם מיוחד, אבל אחרי מותו התנועה שהקים (מתוך נאמנות מובנת לאתוס של כל דת ממוסדת) הסתאבה והפכה מושחתת. במהדורות הבאות של הספר הכניסו מנהיגי ה- SRF שינויים מעטים, שהלכו והתרבו עם כל מהדורה. ולא מדובר בתיקוני הגהה: ציטוטים מפי אנשים שונו, הערות הומוריסטיות של יוגאננדה הושמטו, ואפילו אחד מאחד-עשרה העקרונות הבסיס שלו ("הקמת קבוצות חברתיות בעלות אופי רוחני") בוטל במפתיע. לא רק זה: בעוד שבמהדורה הראשונה כותב יוגאננדה שאת החניכה לקריה יוגה יש ללמוד מקריה יוגי מומחה, במהדורות הבאות "הוא" כבר קובע שרק יוגי המוסמך על ידי תנועת SRF מלמד קריה כדת וכדין. במקום אחר המילים המציינות שהיוגה אמורה "להינתן בחופשיות" (או בחינם: freely) נמחקו כליל. קל להבין מהו המניע העומד מאחורי השינויים.

Self-Realization Fellowship Church  v.  Ananda Church of Self-Realization

אך לא אלמן תלמיד היוגה, ואולי הנס הגדול ביותר שקשור ביוגאננדה הוא שבשל טעות טכנית טיפשית של האגודה (ומאבק משפטי בינה לבין אחת מבנותיה הסוררות – ראו תת-כותרת שמזכירה לי סצנה מעולה מ"בראיין כוכב עליון") אין כיום זכויות יוצרים על המהדורה הראשונה של הספר, וכך מילותיו המקוריות של יוגאננדה אכן חופשיות – כן, אפשר גם לקרוא את כל הספר ברשת. בכל מקרה, מי שלא כולל בתרגולת הרוחנית שלו קריאת עשרות אלפי מילים ממסך המחשב, לא יתאכזב מהמהדורה העברית. אין כאן את הזלזול המוכר כל כך של הוצאות הספרים בחוש האסתטי, או באינטליגנציה, של המחפש הרוחני הממוצע, והתרגום, העריכה וההפקה מכבדים הן את הספר והן את הקורא.

אוטוביוגרפיה של יוגי, מאת פרמהנסה יוגאננדה, תרגום שחר לב (דיויה), עריכה יסמין הלוי, הוצאת אבן חושן.

הנה סרטון בו יוגאננדה מחתן זוג ונושא דרשה רוחְנית קצרה:

והנה סרטון בו יוגאננדה מסביר על יוגה ושינה, ובסופו לכאורה עומד להיכנס לסמאדהי. האמת שכאן הוא נראה מגוחך ביותר ושרלטן לחלוטין:

[המאמר עלה באנרג'י בגרסה מעט מקוצרת. הנה פרק 14, "חווית תודעה קוסמית", מתוך הספר בעברית]

שלשום הייתי במסיבת יום-הולדת לאל קרישנה. האירוע נערך בקיבוץ עין-שמר, שם חיה קהילה קטנה, כמה עשרות, של חסידי קרישנה. חלקם קשורים לתנועת ISKCON העולמית, הידועה יותר בכינויי "הרה קרישנה", ושבעבר כתבתי מאמר על ההיסטוריה שלה במערב כאחת מתנועות העידן החדש המצליחות ביותר.

התיאולוגיה שלהם מענינת מאוד: קרישנה, אל הינדי מסורתי המופיע כאוואטר (התגלמות אנושית) של האל וִישְנוּ, מתגדל ומתעלה אצל הצ'איטאניה (שם הזרם הדתי שלהם) למימדים חסרי תקדים. הצ'איתניים מסכימים, כמו רוב ההינדים, שכאשר קרישנה מופיע על פני האדמה הוא התגלמות של האל וישנו, שהוא האל האחראי על תחזוק העולם, האמצעי מבין משולש האלים הפופולרי ששני קדקודיו האחרים הם ברהמה (הבורא) ושיווה (המשמיד). אלא שאצל הצ'איטאניה וישנו עצמו הוא האצלה של קרישנה, הפעם כאלוהות טרנסצנדנטית, אך עדיין בעלת מאפיינים אישיים-אנושיים, שנמצאת מעל וישנו (ראו תרשים). מכיוון שהאל, גם בהוויתו הגבוהה ביותר, הוא בעל גוף ודמות הגוף, אפשר ואף רצוי לקשור קשר אישי ואינטימי של אהבה בינינו לבינו, ולמעשה זו, על פי הצ'איטאניה, מטרת החיים.

האהבה בין החסידים, או הדְבֶקִים, של קרישנה לבינו היא מהות הקיום ומטרתו, ולכן, וגם בגלל דמותו הפרסונלית של האל, אין בכלל מה לדבר על מני התאחדות עם אלוהים או (חלילה?) הבנה שאנחנו ממילא תמיד היינו אך ורק הוא. האל איננו האבסולוט חסר המאפיינים. האל הוא קרישנה, עליז ואוהב ומתוק ושובב.

וקרישנה הוא אכן שובב: במיתוסים המספרים עליו הוא עוסק, כילד, בגניבת עוגות ויוגורט וחלוקתם לקופים, במיני משחקים פרחחיים עם ילדים אחרים, וגם, כשהוא מתבגר מעט, בתענוגות אהבהבים עם לא פחות משש-עשרה אלף נערות בוקרים תמות, אותן הוא מפתה לנטוש את בעליהן החוקיים!

יש עליו גם סיפורים אחרים, והוא יודע להיות קשוח כשצריך: הוא יכול להרוג אנשים רעים, שדים אכזריים, וכמובן, ב"בהגווד גיטה" הוא זה שמעודד את ארג'ונה לצאת למלחמה כדי להשיב את ממלכתו הגזולה, תוך כדי שהוא מדריך אותו (את ארג'ונה) ביוגה העליונה של ההגעה לידיעה ואהבה שלמה שלו (של קרישנה).

אפשרותה של אמונה תמימה בימינו

אבל הדבר שהכי תפס את תשומת לבי אתמול היתה אווירת התמימות הקדושה ששררה על פני החגיגה כולה. כמאתיים אנשים התכנסו כדי לחגוג את יום הולדתו של קרישנה. אני בטוח שלא כולם, אבל כן בטוח שחלקם מאמינים בלב שלם שמדובר בדמות היסטורית, שנולדה כאמור לפני כחמשת אלפים שנה (5235 על פי החישובים האסטרולוגים שערך כותב הערך בויקיפדיה). הם מאמינים שכילד הוא השתובב בעיירה ורינדאוואן, וכמבוגר הוביל את צבאותיו של ארג'ונה לניצחון, כפי שמסופר במיתוס המהאבארתה. הם מאמינים שהוא שליט העולם הבלעדי, שמטרת החיים היא לאהוב אותו ושהאושר הגדול ביותר הוא להאהב על ידו. האנשים האלה, המקסימים ביותר אגב, הם אנשים מאמינים.

אפשר, אני חושב, להבין די בקלות איך דמות אלוהית שובבה, מתוקה ואוהבת מביסה ומחליפה די בקלות, לפחות בשביל רבים, דמות אלוהית זועפת וקנאית של מעין דיקטטור שמימי שמנחית מטה חוקים תוך איומים על הרעות הצפויות אם הם לא יישמרו, אותה אפשר למצוא בתורת משה. אבל אותי מפליאה עצם האפשרות של אמונה תמימה בימינו.

שימו לב: מדובר כאן לא בקהילה סגורה של חרדים, או באיזו התנחלות פרא אטומה לעולם החיצוני שמפתחת בקרבה חזיונות משיחיים. מדובר על אנשים שחיים בעולם, עובדים לפרנסתם במקצועות ממקצועות שונים, חשופים לכלי התקשורת ולהיגיון הפוסט-מודרני. ועדיין, הם מאוד מאמינים.

אמונה היא דבר מעניין. ברגע שאנחנו מחייבים עצמנו לאמונה מסויימת, חשוב לנו מאוד לשמור עליה בפני עצמנו, ולהוכיח לעצמנו שאין לנו בה שום פקפוק. ברגע שפקפוק כזה עולה (והוא תמיד עולה, שכן המציאות פריכה ושברירית מדי מכדי להתאים עצמה לאמונות קשיחות) אנחנו חייבים או להתעלם ממנו ולעשות עצמנו כאילו הוא מעולם לא עלה (זה הולך אם אנחנו לא מתעקשים להיות כנים עם עצמנו), או לתרץ אותו ולפתור אותו, ואת עצמנו ממנו. הבעיה היא שברגע שפקפוק כזה עלה, העובדה הזאת עצמה היא כבר סיבה לפקפוקים נוספים – שהרי אם האמנו באמונה שלמה, למה בכלל פקפקנו באמונתנו? כעת אנחנו מפקפקים באמונה שלנו (כלומר בתוכנה, למשל בטענה "תהיה תחיית המתים"), ומפקפקים באמונה שלנו באמונה שלנו (כלומר בדבקות שלנו בה, בטענה "אני מאמין באמונה שלמה שתהיה תחיית המתים"). מכאן קל מאוד להיכנס לסחרור שבסופו נתרסק לתוך החול ללא כל אמונה. לכן בימינו, כשהאינטרוספקציה היא דרך חיים (אם לא ממש אובססיה), מאמינים אמיתיים הם מחזה נדיר.

על אחת כמה וכמה כאשר אנחנו מדברים על אמונה באלוהות מוגדרת. רבים היום מוכנים להצהיר בכל פה שהם מאמינים ב"כוח" כלשהו, ב"מקור אחד" או ב"אנרגיה" שממנה הכל מגיע ושהיא זו שמניעה את הכל. אבל לתפיסת העולם המודרנית יש בעיה עם אל שיש לו אישיות – בטח כזה שיש לו צורה. זה נראה לנו קצת משפיל בשביל אלוהים שיהיו לו קווי מתאר או אופי (וכמובן: הגיוני גם להאמין באחדות המוחלטת של הקיום, ולא הגיוני להאמין שיש לאחדות המוחלטת רצונות או מאפיינים כלשהם). אבל למעשה, אם אנחנו באמת רוצים להימנע מלאפיין את אלוהים, הרי שלא יעזור גם אם נאמר שהוא "אנרגיה". נהיינו חסידים כל כך נלהבים של המדע עד ששימוש בז'רגון פסאודו-מדעי ("כוח-על", "עיקרון-בסיסי") נראה לנו נאות יותר כשם לאלוהים מאשר "בורא עולם" או "היושב במרומים". אבל ככל שמדובר באלוהים אלו ואלו דברי מושגים מתים. והנה באים אנשים שלא זקוקים למכבסת המילים התיאולוגית הזאת ומצהירים בגלוי: אנחנו יודעים מי הוא אלוהים: קוראים לו קרישנה, הוא נראה כמו אדם, רק שהוא כחול ויפיפה ומדבר סנסקריט שוטפת.

הרה קרישנה

במסיבה שרנו שירי דת, ראינו הצגה הממחיזה קטעים מימי ילדותו של קרישנה, שמענו הרצאה פילוסופית-תיאולוגית, נהננו מריקוד של ילדות בתלבושות הודיות לכבוד האל, וכמובן: סעדנו כיד המלך (או האל) ממאה וחמישים (!) מני מזונות שונים, שהועלו כמובן כמנחה לקרישנה לפני הארוחה. בקיצור: הודו של צאיטאניה שהועברה קופלט לישראל 2007. אישית היתי מוקסם רוב הערב מהאווירה הטובה ומלאת האהבה, ולא פחות מהאנשים, שגם הם עשו רושם של בני אדם טובים ומלאים אהבה. נהנתי מהמוסיקה וההצגות מאוד, אם כי איתי אין לדעת: ברגע שמדברים על אלוהים אני נוטה להתפעם מכל דבר.

שגריר הודו שהוזמן לא הגיע, אבל מי שהגיע התענג. יומולדת שמח.

בעודי בהודו הפעם, בפעם הרביעית שלי בתת-היבשת, בעודי נדהם ונפעם שוב מהחיות העצומה שמפגינה המסורת ההינדית, הדת ההודית, ומצד שני בעודי מבחין בכל מני רמזים דקים של דמיון בין ההינדואיזם ליהדות, ולאו דווקא ברמה התיאולוגית או העקרונית (כי בזו רבים גם ההבדלים בין שתיהן), אלא ברמה הנמוכה, היומיומית של אופי הפולחן, של המנגינות והתנועות שמלוות את עבודת האל או האלים, של הרגש, או ההרגשה, שממנו יוצאת הקריאה אל האלוהים והעמידה המוכנה לקבלת תשובתו, חשבתי לעצמי מה יכול להיות המשותף לשתי הדתות הללו, לשתי התרבויות הללו, שמעניק להן כוח חיים כל כך גדול ומתמשך, וכל כך אותנטי.

כי ברור לי לגמרי שיש בדתות האלו, ביהדות ובהינדואיזם (וסילחו לי כרגע על ההכללה: נאמר שאפשר לדבר על שתי אלו כזרמים פחות או יותר אחידים של הבעה אנושית דתית) משהו שונה מבחינה מהותית מדתות כגון הנצרות והבודהיזם. שתי אלה האחרונות, הן באמת "דתות", כלומר באמת מערכות של רעיונות ואידיאלים שמכונסים להם בתוך מסגרת מוגדרת, ושכל מטרתם היא למלא לאדם שלוקח בהן חלק את "הפונקציה הדתית", אם אפשר לומר, כלומר את אותו חלק בחיים שיוצא לקראת חיפוש של משמעות ונחמה.

לאדם ההוא, הנוצרי או הבודהיסטי (ושוב, סליחה על ההכללה, שלא יכולה שלא לסבול מהחמצה של יוצאים מהכלל) יש "דת" והוא עוסק בה בזמנים מסויימים, למשל בימי ראשון בכנסייה, או כשהוא לובש גלימת נזיר לחודש כדי לשרוף קארמה רעה, או, כמובן, כאשר הוא נולד או מתחתן או יולד או נקבר. אז באה "הדת שלו" וממלאת את המוטל עליה, כלומר מספקת "שירותי דת", מתחזקת מבחינה דתית את חייו ושולחת אותו שוב לדרכו החילונית.

מה שאני אומר הוא דבר פשוט: הנצרות והבודהיזם מציגות דת כתחביב. ודאי שלא בגלוי, ודאי שהן לא תודנה בכך, אבל בפועל, מה שנראה במדינות נוצריות ובודהיסטיות הוא עבודה דתית שמוגבלת למסגרות מסוימות, פולחן שממודר לתחומים ספציפיים, מוגדרים, ושלבד מהם אין לחיים בהם עניין והם מנועים מלהתערב בחיים. אצלן הדת היא עוד דבר שעושים במהלך החיים. ביהדות ובהינדואיזם החיים הם דבר שעושים במסגרת הדת.

כי היהדות וההינדואיזם, יותר מאשר הן דתות, הן תרבויות. כל אחת מהן היא תרבות, ולא רק במובן של culture, אם כי גם במובן הזה, אבל גם, ובעיקר, במובן של ציביליזציה. "דת" היא ממילא מושג שהומצא במערב. ההינדואיזם לא חשב על עצמו מעולם כדת. להינדים יש דהרמה, כלומר דרך חיים. גם ליהדות העניין זר: המילה הזו בעברית משמעותה הקדומה "חוק", ולא שום דבר כגון "תחום בחיים המוקדש לעבודת אלוהים". ברור למה: אין כזה תחום ביהדות. החיים כולם מוקדשים לעבודת אלוהים.

וזה ההבדל המהותי בין היהדות וההינדואיזם לנצרות ולבודהיזם (והאחרונות אגב, הינן כמובן צאצאות ישירות של הראשונות): ישנה איזו יומרה, במסורות האלה, לנהל את העולם. הברהמינים בטקסיהם, בפולחני הקרבת הקרבנות המורכבים שלהם שנמשכים על פני ימים ושבועות וכוללים אלפי פרטים ומזמורים, מבקשים למעשה לקבוע סדרי עולם. טקס שנעשה נכון נותן לכהן ההינדי כוח מוחלט על העולם, אפילו על האלים.

היהדות גם היא, כמובן בצורה שונה, מנהלת את העולם: אלוהים שלה הוא אלוהי העולם כולו, והיהודים עצמם הם עמו. הוא ברא את המציאות כולה והוא שליטה היחיד – והם בניו. הרעיון הזה עובר כחוט השני לאורך ההיסטוריה היהודית עד שבסוף ימי הביניים הוא פורץ בקבלה בצורה מפורשת: על ידי קיום מצוות וייחוד ייחודים מניעים היהודים את גלגלי השיניים של הקיום. הם מנהלים את העולם.

אבל מאיפה באה היומרה הזאת? מה טען את התודעה היהודית-הינדית ברגש מגלומאני שכזה (או שמא דווקא, מנקודת המבט  המוחלטת, מציאותי שכזה), ולמה? אני רוצה להציע רעיון שנראה לי שיש בו אמת, והוא קשור להבדל הפשוט והבסיסי ביותר בין הדתות הללו לבין צאצאיהן: הגיל. והכוונה שלי היא לא לוֶתֶק, כלומר לזמן שהן קיימות כשושלת קוהרנטית פחות או יותר של רעיונות ומנהגים, שכן הותק הוא כבר תוצאה של אותו "סוד חיים" שאני מנסה לגלות. הכוונה היא לקדמותן, כלומר לעובדת עתיקותן הרבה.

שכן שתי הדתות הללו הן שתיהן בנות כשלושת אלפים שנה. יש עדויות לבכירות של ההינדואיזם, אבל זה לא משנה: מקור שתיהן בזמן מסויים ועתיק מאוד בתולדות האנושות, וזה סוד "קסמן", שכן באותה תקופה אנשים חשבו אחרת. ומכיוון שהם חשבו אחרת, הדתות שהם יצרו היו שונות. ואת גרעיני השונות הזאת נושאות היהדות וההינדואיזם עד היום.

ומה פירוש חשבו אחרת? לפני שלושת אלפים שנה אנשים היו במצב תודעתי אחר, או אם המילים האלה נשמעות גבוהות מדי, נאמר פשוט שהם היו בהלך רוח שונה. ואני לא מתכוון שהם היו "יותר מחוברים לטבע", אם כי זה בטח נכון במידת מה. הטבע היה ביתם הרבה יותר מאשר הוא ביתנו, ומובן מאיליו שהם ידעו עליו יותר (ברמת המיקרוקוסמוס היומיומית) וחיו את הלכותיו יותר. הם גם פחדו ממנו הרבה יותר כמובן, שכן הם היו חשופים יותר לסכנותיו.

הם אולי גם היו "יותר מחוברים לעצמם", אבל גם זה ללא מודעות ולא ממש במובן הרוחני: על פי המחקר ההיסטורי (והפרה-היסטורי) אנשים אז היו הרבה פחות מרוכזים בעצמם. הכוונה היא שהאינדבידיאל, כישות פסיכולוגית עצמאית ואוטונומית, עדיין לא נולד. חיי אדם היו חיי קהילה, והשבט או הכפר – ובראש ובראשונה המשפחה – היו היחידות על פיהן נמדדו והוערכו החיים. שרידות הקהילה היתה הערך העליון המובן מאיליו, ואנשים פשוט לא כל כך דאגו לשרידותם האישית. כלומר, ודאי שהם השתדלו לא למות, אבל לא זה היה המניע העיקרי, ודאי לא האובססיבי, למעשיהם. דאגתם העיקרית היתה שלמות הקבוצה. הם זיהו את עצמם פחות עם הגוף האינדבידואלי ויותר עם הקבוצה כגוף הקולקטיבי של החיים שלהם.

איך אפשר לדעת את זה? אפשר להסיק את זה, למשל, מתוך התקוות והציפיות שלהם מהחיים, שהסתכמו לרוב בדבר אחד עיקרי: גשם. החיים סבבו סביב אוכל ומים והדרכים להשיגם. התפילות, טקסי הקורבנות, חלקים עצומים מהפולחן הדתי הוקדשו למטרה הזאת: הורדת גשמים. החיים עצמם היו העיקר, ולא הפיכתם למשהו או למישהו. אף אחד לא ממש ניסה "להגשים את עצמו" ובטח שלא "להצליח". כולם פשוט חיו, וניסו להמשיך לחיות. הם חיו את חייהם וחייהם היו קשורים בעבותות לחיי קהילתם, בקשר סימביוטי הדוק, בדומה לקן נמלים בו כל נמלה תחיה רק כל עוד הקן כולו יחיה.

מתוך התלות המוחלטת הזאת במשפחה, בשבט ובקהילה נוסחו התפיסות הדתיות הראשונות של הדתות האלו, בוֶדות ההינדיות (סוף האלף השני לפנה"ס) ובחוּמש היהודי (לאורך האלף הראשון לפנה"ס). מאוחר יותר גם סודרו החוקים החברתיים הראשונים: בהודו אלה חוקי מאנו, עם שלבי החיים השונים והקאסטות. בארץ ישראל נוסח החוק התורני, ההפרדה מהעמים שמסביב והחלוקה לכהנים, לויים וישראל.

עם הניסוח הסופי של כתבי הקודש האלה מתגלה עדות נוספת, ועיקרית לדעתי, לעובדת חוסר-המודעות העצמית (במובן תפיסה אינדבידואלית) של האדם דאז: גם בודות וגם בתנ"ך כולו אין כלל אזכור של האפשרות לחיים אחרי המוות.

כאשר האדם לא תופס את עצמו כנבדל בצורה חמורה מהכלל, כישות אוטונומית, כפרט בעל חשיבות מיוחדת מעצם פרטיותו, ממילא הוא פחות דואג לגורל "זהותו היחידה והמיוחדת" אחרי מותו. מתים וזהו, או במקרה הטוב (?) עוברים לשאול, שהוא, בדומה לתפיסות היווניות והמצריות הקדומות, מעין מקום בו המתים מתקיימים בחשכה תמידית, תפלה ומרוחקת. בודות, כאמור, לא מוזכרת כלל אפשרות של גלגולי נשמות. אלא הגיעו רק באופנישאדות. בתנ"ך כולו, מלבד פסוק יחיד בדניאל (י"ב, ב') שמדבר על מעבר המתים לגן עדן או גיהנום (ודניאל הוא הספר התנ"כי האחרון, שנכתב במאה השניה לפנה"ס) אין בכלל התייחסות לחיי עולם.

החיים אז לא דאגו למוות. כלומר, הם לא דאגו למוות במובן האישי: ודאי שהם רצו לחיות והקפידו לשמור על עצמם, אבל לא היתה חרדה מהגורל הפרטי אחרי שהחיים הפרטיים יסתיימו: החיים ממילא ימשיכו עם הקולקטיב. במילים אחרות, לאף אחד לא היה תקוע אז בראש המושג של "החיים שלי". רעיון כזה היה בלתי נתפס, שכן אף אחד אינו בעל חיים, אלא רק משרתם. החיים ניתנים לו על ידי האל ("וייצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה" – בראשית, ב', ז') אל הגוף, ונלקחים על ידי האל, ועל הקהילה כולה לעבוד אותו בנאמנות כדי שחייה כיחידה אחת ישגשגו. הפרט חי כחלק מהקהילה, עובד כחבר בה, וכאשר הוא מת הוא נפרד ממנה וממילא מכל קיום בעל ערך.

כאשר אנחנו לא תופסים את עצמנו כיחידות בעלות מהות אינדבידואלית אנחנו לא יוצרים תיאוריות על הגורל הפרטי שלנו אחרי המוות, תוך דאגה לשריין לעצמנו קיום אישי ואף משמעותי – לנצח. אנחנו יותר מדי עסוקים בלחיות את החיים. אנחנו מרוכזים בחיים האלה, בשרידותם, ובבניית המסדרת הקהילתית לשם כך.

חיים כאלה מולידים דת, או וקטור דתי, מיוחדים מאוד: או פגאניזם פרימיטיבי, שכולל, משום עבודת החיים הזאת של הכאן והעכשיו, הערצה דתית של עצים והרים ונהרות ועננים; או בסיס דתי עמוק ושורשי ומוצק. זהו אם כן הבסיס שאני חושב שמשותף להינדואיזם וליהדות: החשיבות שהן נותנות לחיים האלה. כלומר על אף הפילוסופיה הגבוהה של האופנישאדות והמטאפיזיקה של הקבלה, על אף הדיבורים על גילגולי נשמות ועל הישיבה לצד כס הכבוד בגן עדן, על אף הציפייה לשחרור מהעולם או לביאת המשיח, בסיס הדתות האלו הוא הדאגה לחיים כאן, על פני כדור הארץ. ההתמקדות בחיים האלה, על כל פרטיהם הזניחים וקשייהם המתסכלים היא נקודת המיקוד והיציאה של הדתות הללו.

ואת הבסיס הזה אי אפשר לקחת מהן, והן לא יכולות להכחישו, והוא זה שמעניק להם חיות אדירה, וממנו הן יונקות יצירתיות והתחדשות מתמדת. דתות שבאו אחריהן, שבאו מהן, כמו הנצרות והבודהיזם, חסרות את היסוד הזה שעליו ניתן תמיד ליפול אחורה ולזכות לתמיכה ונקודת משען ריאלית. להן יש רק את העתיד, רק את הכיוון קדימה. הן צופות לגאולה מעבר, ואין להן את העיקר הזה של החיבור החי אל העולם. ליהדות ולהינדואיזם יש אותו, והוא הסיבה לכובד המיוחד שלהן, לגרעין המוצק שכבר אלפי שנים נע קדימה ולא נותן להן לעצור, על אף כיבוש ארצותיהם, ורדיפת מאמיניהן, והמרות הדת של חלקים גדולים מהם, ועל אף הבוז והלגלוג מצד תרבויות אחרות, חדשות ומתקדמות יותר. הן ממשיכות. וכמה טוב לראות אותן משתנות עם הזמנים, ולראות את אותו ניצוץ של אמת שבהן מאיר דרכן על העולם.

[המאמר עלה גם באנרג'י. והערה: עם האיסלאם לא התעסקתי. היא מקרה מעניין: למרות שזו דת חדשה יותר מכל אלו שצויינו, היא כן עוסקת בחיים האלה על כל מרכיביהן. ההלכה המוסלמית מפורטת והתפיסה היא שכל החיים מוכתבים, אם לא מכוננים, על ידי הדת. מאידך, אני לא יודע מספיק כדי להעריך את החיבור שלה לאותו יסוד מהותי של חיי העולם הזה, ולא הייתי רוצה לנחש]

למכור מדיטציה להודים לא קשה כמו למכור קרח לאסקימוסים, כי רובם מכירים רק את המילה ולא יותר. הסצנה הרוחְנית בהודו, בדומה מאוד לזו שלנו, מלאה בכוכבי קולנוע שגילו את האור ותפסו להם גורו ובהכרזות מלאות פאתוס על איך שהמדע המודרני מגלה – רק היום! – את מה שבוֶדות היה כתוב כבר מזמן. הניו אייג' ההודי, אם כן, הוא בִּיצה לא פחות רחבה, ופעמים רבות לא פחות רדודה, מזה המערבי, אולי עם ערך מוסף אחד: שכאן תרגול מדיטציה או יוגה נתפס כאיזו "חזרה לשורשים" ואפילו, שימו לב, התנגדות לאמריקניזציה!

כמובן שזה רחוק מהאמת: כמו הפיצה, שאולי הומצאה באיטליה אבל קיבלה את הוויתה כמזון מהיר באמריקה וכך חזרה להשתלט על ארץ-המגף, המדיטציה והיוגה אולי פותחו בתת היבשת ההודית אבל כל אחת מהן היתה צריכה לעבור אמריקניזציה ברוטלית לפני שתחזור לכאן ותקרוץ למעמד הבינוני ההודי, הרעב לרוחניות זמינה. כעת הן נמכרות כאן כאילו הן באמת מעשה ידי הלאום להתפאר.

אושו, ניטשה, וויוקאננדה

קחו למשל את אושו. מכל מני כיוונים הודיים עולה דמותו של הגורו הנודע, אולי הארכיטיפוס, אם לא הקלישאה, של כל גורואי הניו אייג' כולם. הוא נתפס כפילוסוף, ומפני שמוצאו הודי הוא מאומץ על ידי השכבה המשכילה בגאווה. דרכו הם מגלים את המורשת הרוחנית המפוארת שלהם עצמם, או לכל הפחות הצגה ראשונית שלה (וגם, לא פחות מרגש, רעיונות משוחררים ביותר על מין, שחלקם גם שייכים למורשת שלהם). אושו מצוטט בספרים שדנים על דת ורוחניות, שמו נישא לצד שמות כניטשה וויוקאננדה (מיד נגיע אל האחרון), ויש לו, פוסט מורטם, טור עצות קבוע בעיתונים שונים.

צריך להבין, כמובן, שמרבית ההודים לא יודעים על האופנישדות יותר משמרבית הישראלים יודעים על התלמוד. כלומר הם לא יודעים עליהן כלום. הם אמנם לא חילוניים כמונו, אבל המסורות שהם שומרים, לרוב באדיקות רבה מאוד, הן מסורות מקומיות ומצומצמות היקף. כלומר לבד מרמת האדיקות והאמונה (וזה לא מעט כמובן) אפשר להשוות את זה להדלקת נרות חנוכה אצלנו: זה שאנחנו שרים "מעוז צור" לא אומר שאנחנו מבינים את המילים.

יוצא שמערביים רבים, בעיקר אלה שבאים לכאן, יודעים יותר על ההגות ההינדית מרוב ההודים, ושהינדים רבים נחשפים לרמות היותר עמוקות של התרבות הדתית שלהם על ידי אושו. מכל מני כיוונים, כאמור, שמעתי וקראתי איך אושו העשיר את התרבות הרוחנית של ההודים, כלומר של המשכילים ובעלי האמצעים, ושמו מוזכר לרוב לשבח וברצינות רבה.

אבל אם נרצה להתחקות אחר שורשיו של הניו אייג' ההודי נאלץ להרחיק לסוף המאה התשע-עשרה, עם עלייתו לתהילת עולם של סוואמי ויוקאננדה. שמו המקורי היה נרנדרנאת' דוטא, וכבן למעמד הבינוני העולה בהודו הוא בכלל רצה להיות עורך דין, אבל כשפגש ב- 1881 את ראמאקרישנה פרמהנסה, אחד הקדושים הגדולים של הודו בכל הזמנים, חייו התהפכו והוא עטה גלימת נזורה. כמחפש רוחני הוא נסע בכל הודו ונחשף לעוני ולמסכנות, וכשלא היה עסוק בזה נהג להתחנן בפני הגורו שלו שיעניק לו חוויה של אחדות עם האל. לבסוף הסכים רמאקרישנה, ויוקאננדה ראה (זמנית) את האור, אבל מיד אחרי כן הגיע הרגע הבאמת המכריע של חייו: הוא נשלח ליצג את ההינדואיזם ב"פרלמנט העולמי של הדתות" שהתקיים בשיקגו ב- 1893.

אבל איך אפשר בכלל ליצג את ההינדואיזם? הרי יותר מאשר דת זו אסופה אמורפית של אמונות, כתות, מנהגים, חוקים ונורמות של התנהגות, אסכולות פילוסופיות שונות ואף סותרות וכמה מיליוני אלים ואלילים! וכאן נכנס הניו אייג': ויוקאננדה הציג את ההינדואיזם כאילו הוא כולו אדוויטה ודאנטה, כלומר כולו מכוון אל האחדות בין הנשמה הלכאורה פרטית של האדם והאלוהות האחת הכללית. אפילו יותר מזה: ויוקאננדה טען שזו בעצם מטרתן של כל הדתות כולן. הוא קבע שרק ההינדואיזם רואה את כל הדתות כשוות ומבין את המטרה המשותפת שלהן. הדתות כולן מובילות אל מה שהאדוויטה אומרת בפירוש: איחוד שלם ומוחלט בין הנשמה לאלוהות האחת. ואם האדוויטה כוללת את כולן, היא גם מעל כולן.

הוא זכה לתשואות. האמריקאים מתו עליו. הוא יצא מיד למסע הרצאות ברחבי ארה"ב. הוא הפיץ את גרסתו ליוגה ולפילוסופיה הודית. הבעיה, לא נעים לי לומר, היא שגרסתו, להערכתי, שטחית. זה לא נעים כי ויוקאננדה הוא אחד הגיבורים הגדולים ביותר של הודו המתחדשת: דרכו גילו דורות של הודים את מורשתם העמוקה. וחשוב הרבה יותר: דרכו הם היו יכולים להיות שוב גאים בה. במקום ההתבטלות בפני המערב שאפיינה את המשכילים ההודים לפני ויוקאננדה, במקום קבלת הדין הנוצרי-בריטי שהדת שלהם פרימיטיבית ואלילית ואימוץ הרציונליזם המטריאליסטי שהביא איתו המערב של המאה התשע-עשרה, יכלו הינדים רבים לזקוף ראשם בגאון ולהרגיש שלהם, דווקא להם, יש את הדת – והפילוסופיה – העמוקה מכולן. האדוויטה הפכה לספינת הדגל של הרוחניות ההינדית במסעה ללגיטימציה מחודשת בהודו ומחוצה לה, וויוקאננדה היה הקפטן על הסיפון. הבעיה היא שבשביל המסלול המהיר שבחר הקברניט נאלץ הצוות להיפטר מרוב המטען. וכך נולד הניו אייג' בהודו.

מה בין ניו אייג' ללאומנות

ויוקאננדה גם קשור למה שמתרחש כאן היום: החל משנות התשעים עובר על הודו גל מכוער של לאומנות ושנאת זרים. ויוקאננדה הוא אחד הקדושים של מפלגת ה- BJP, המפלגה הלאומית ההודית, שמעלה על נס את הדת ההינדית ומבקשת לחזור למסורת ולסלק כל השפעה זרה – ויחד עם זאת לפתח במרץ נשק אטומי. ושוב, איך אפשר בכלל "לחזור למסורת" ההינדית? כלומר, לאיזו מסורת? והאם החלוקה הנוקשה לקאסטות גם אמורה לעשות קאמבק? מסתבר שרק תפיסה ניו אייג'ית של ההינדואיזם יכולה להפוך את אוסף הדתות הזה למשהו אחיד, ודאי ודאי למשהו לאומי.

ה- BJP היא מפלגתם של רבים ממעמד הביניים העולה במהירות בהודו של ימינו, הודו שהולכת והופכת למעצמה כלכלית. ואותם בורגנים חדשים, שמונים כיום כעשרים אחוז מההודים (כלומר מעל מאתיים מליון איש) מחפשים, שוב, רוחנית ופילוסופיה בדת שלהם. והנה חזרנו אל אושו, שמצטרף אל ויוקאננדה (ועוד כמה כמובן) כאחד מנביאי הניו אייג' בהודו. ונביאים לא חסר, או יותר נכון, טוענים לנבואה. אחד כזה פגשתי לפני כמה ימים.

משחק הפירמידה

בעודי הולך ברחוב, בערב, תקע לידי מישהו פלייר ועליו הזמנה: "סמינר מדיטציה חינם" צעקה הכותרת, ותחתיה הובטחה גם "שיחה רוחנית" שייתן "מייסד Pyramid Spiritual Societies", מר בְּרָהָמָרְשִי פָּטְרִיגִ'י. "באמת הגיע זמן שאלמד קצת מדיטציה" חשבתי לעצמי, ותפסתי ריקשה לכיוון.

הגעתי בזמן, אבל אנשי ההפקה רק התחילו לפזר כיסאות ולתלות שלטי פרומושן. אז כל העניין התחיל קצת באיחור, אבל היי, זה הודו. בסופו של דבר היינו אני ועד איזה הונגרי באולם גדול עם כמאה הודים. הגורו עצמו נכנס בסערה ומיד התיישב ליד ההונגרי, ואני אולצתי להצטרף אליהם. מצלמות הבזיקו והיה ברור שתמונת הגורו עם חבר'ה מערביים זה דבר חיובי. פטריג'י אם כן ישב בינינו, והתחיל להסביר בבטחון רב ובסחבקיות כמעט ישראלית שבעצם קל מאוד להפוך לבודהה. צריך לתרגל מקסימום חודשיים, זה הכל. כן: הוא בודהה, ואיתו בחדר, הוא הצביע עליהם, היו עוד איזה עשרה מוארים ומוארות, כולם תלמדיו. מה שצריך לעשות, הוא הסביר, זה לעקוב אחרי הנשימה, כחצי שעה ביום. וזהו: הארה מובטחת.

אחרי שהוא עזב ועלה לבמה התיישבה לידי איזו דודה בסארי והסבירה לי איך עם השיטה של פטריג'י היא חופשייה לחלוטין מסבל, כי היא "יודעת שאני הנשמה הנצחית" וש"גם אם כל המשפחה שלי תהרג, אני לא אהיה עצובה". כי היא בודהה. טוב, אתם כבר מבינים מה היתה הרמה שם: מעל דוכן הנואמים ירה פטריג'י סיסמאות בנות ארבע מילים מקסימום ("צמחונות היא הדת שלנו", חברות היא הטבע שלנו", "מדיטציה היא ההנאה שלנו" וכו'), הבטיח הבטחות ("מדיטציה בתוך פירמידה מרכזת את האנרגיה"), הפריח חזונות ("עד 2012 כל העולם יעשה מדיטציה כזאת!") ומכר אשליות ("בעזרת המדיטציה אפשר לרפא כל מחלה!").

האם זה ניו אייג' הודי? ודאי. אבל מה שהופך אותו לכזה הוא לא עצם החריגה מהדת הממוסדת, משום שבהודו תמיד היו מורים רוחניים שפיתחו שיטות עצמאיות – ההינדואיזם תמיד היה, כאמור, גמיש ורבגוני מבחינת ההיצע שסיפק ואפשרויות הבחירה. אבל מה שיש כאן מתאפיין באותו רוח חפיפניקית של שטחיות והגזמה ניו-אייג'ית שאנחנו מכירים ממחוזותינו. אין כאן דרישה לשום מחוייבות אמיתית מצד הקהל (צמחונים הם כבר ממילא, להזכירכם), יש כאן סינקרטיזם, כלומר ערבוב ושילוב מכל הבא ליד (מדיטציה בודהיסטית, צמחונות הינדית, והפירמידות כמובן ממצריים), והתרגול עצמו הוא מדולל ביותר. מהבחינה הזאת אפשר לומר שפטריג'י עושה לתורת הבודהה מה שאמנון יצחק עושה ליהדות.

האמת, אני חייב לומר, היא שהאדם עצמו דווקא נחמד, ואני די בטוח שכוונותיו בסך הכל טובות. זאת אמנם הפרנסה שלו, אבל עקרון 14 מתוך 18 העקרונות המנחים של הפירמידאיים הוא שאין לסגוד לשום אדם, וזה כבר מגדיל את הסיכוי שהוא ימשיך, כמו עכשיו, להיות נשוי ואב לשתיים. הוא בברור קצת מכופף את האמת, אבל אנחנו הרי שמענו דברים מופרכים מאלו, וללמד אנשים להיות מודעים יותר זה כמובן דבר חיובי. הקהל בטירו', בכל אופן, אהב אותו. בקרוב הקורס בתשלום. לא נרשמתי. אני מקווה שלא אבדו סיכויי להארה מלאה.

[המאמר עלה היום באנרג'י. כמה מאמרים שלי על תופעת הניו אייג' באופן כללי אפשר למצוא כאן. מיה, אשמח אם תוסיפי או תתקני על הדברים במאמר הזה]

זקני טירוונאמאלאי לא זוכרים תחילת יולי כל כך ידידותית למשתמש. מזג האויר בטירו' נוח, וזה כנראה לא יימשך זמן רב. אבל עכשיו נוח, ואני כאן עכשיו. כלומר באשרם של רמאנה מהארישי. כתבתי אליהם מראש (הכתובת באתר) והם הסכימו לקבל אותי לשבוע עם אופציה להארכה. נתנו לי חדר במגורי האורחים.

חיי אשרם הם חיים נעימים ומחזוריים: כל יום והטקסים שלו, כל שנה והחגים שלה. ככה זה לפחות כשהגורו מת לפני כמעט שישים שנה וכל מה שיש זה זכרונות. דת בהקמה. אה כן, יש עוד משהו: שאקטי, כמובן, שאקטי. אבל נגיע אל זה מאוחר יותר. רמאנה מת ב- 1950, ומאז האשרם פועל על טייס אוטומטי. זה לא רע: הם מאורגנים היטב, כסף לא חסר (יש מספיק גם לממן בתי ספר ומרפאות באזור ומפעל הזנה לעניים), והעיקר: סגל מובחר של ברהמינים דואג לטקֶס טקסים כמעט כל שעה עגולה.

הטקסים כולם מתרחשים בקודש הקודשים של האשרם, הוא ה"סמאדהי" של רמאנה, כלומר המאוזוליאום שלו: אולם ענק (ראו תרשים: כל C) בו מקדש (סביב A) שמתחתיו קבורות עצמותיו של המואר (כן: קדושים ההודים לא שורפים, אלא קוברים). שם מתבצעות הפּוּג'וּת כל יום כל היום, ועל הלינגם השחור בוהק, שמשמש למעשה כמצבה לרמאנה, נשפכים כמויות נאות של שמנים ומוצרי חלב.

מה שיפה באשרם הזה, לבד מהרוגע ונועם ששורים עליו, הוא שהוא אבן שואבת לעשרות עולי רגל כל יום. כרגע יש בטירו', אני מעריך, לא יותר משלושים מערביים (בעונה, דצמבר-ינואר, יש כאן מאות, כולל עשרות מורים רוחניים), חלקם ממילא עברו לגור כאן (אגב אני הישראלי היחיד, למיטב ידיעתי). אבל האשרם משמש המוני הודים כל השנה כמקור ברכה ונמען תפילה. תענוג הוא להתבונן במשפחות הבאות לכאן על ילדיהן, או על הזוגות הצעירים, או על הזקנים שבאים לכאן לבלות את ימיהם האחרונים בקרבתו של רמאנה. ואל תחשבו שמדובר רק בפשוטי העם: יש כאן הכל: גם משכילים, גם עשירים. השנה שמעתי לראשונה צלצולי סלולרי באולם הגדול. וגם מוסלמים באים. ואפילו נזירים בודהיסטים ראיתי כאן. שמו של רמאנה יצא למרחוק וכמובן שהוא עבר דאיפיקציה כבר מזמן, כנהוג בעדות הודו.

הפרוצדורה היא כזו: עומדים מול המקדש, ושחים אפיים ארצה. אפשר לתת כמה פירות לכהנים כדי שיעלו אותם עולה לרמאנה, ומזה אפשר לקבל חזרה חלק לאכול (פְּרָסָד), וזה נחשב מבורך כמובן. ואז מה שעושים בדרך כלל זה שסביב אותו המקדש נוהגים ללכת במעגלים, כלומר במסדרון שבתרשים הוא מנקודה B והלאה, עם כיוון השעון. מלבד קלוריות זה שורף קארמה רעה ומקצר את הדרך לישועה. אני פחות אוהב ללכת, ומעדיף לשבת. הנקודה החביבה עלי היא E, שם, על הריצפה, אני יושב, מודט, בוהה, קורא, כותב, מאזין לקריאת הוֶדות ובעיקר מנסה לספוג מהקדושה, כלומר מהשאקטי, שלטעמי מאירה את האולם הזה בצורה יוצאת דופן ויוצאת מהכלל. על פי תחושתי ההוויה כאן קלה יותר מהרגיל והקיום קרוב יותר אל מקורו. משהו כאן מפגיש אותך עם ההווה. משהו כאן מהווה אותך היטב. משהו כאן מעמת אותך עם האמת. אבל כן, הבנתם נכון: ברמת העיקרון אני לא שונה בהרבה מאחרון משתטחי הקברים.

אמור לי ממה אתה מנסה להיגאל ואומר לך איזה אופי ילבש המסע הרוחני שלך

יש כאן אחד, אמריקאי גבוה (הוא נשוי ליפנית קטנה – הם גרים כאן) שכאשר הוא מקיף את המקדש-סמאדהי הוא כולו זורח, מחייך בצורה קיצונית, קצוות פיו מתוחות כאילו בכוח אחורה ולמעלה – הוא פשוט מתענג. אבל הוא בין הבודדים שכך. רוב המערביים כאן "לא באו להינות", וזה כל כך ניכר וכל כך עצוב. חלקם כאן חודשים, אולי שנים, ושקועים במעין כובד ראש מדכא, מודטים או משתחווים או מתפללים בכזאת רצינות…

כל כך קל ליפול להלך הרוח האכזרי הזה, שבו אתה תופס את החיפוש הרוחני שלך, את הפעילות הרוחנית שלך, יותר מדי ברצינות, תופס את עצמך יותר מדי ברצינות, וזה כמובן הדבר הכי לא רוחני לעשות. כמו שאלן וואטס אומר: מלאכים יכולים לעוף רק מפני שהם לוקחים את עצמם בקלות.

אם יש משהו ללמוד מהמסורת ההינדית הוא הדגש על כך שבסופו של דבר הכל הוא משחק אלוהי ("Lila"). אלוהים משחק מחבואים עם עצמו, זה הכל. אבל אותם מערביים שבאים מתרבות נוצרית רואים כל גאולה כמחילה על חטא, ולא כהתעוררות מתוך תפיסה מוטעית. להתעורר מחלום, או להבין שקרתה טעות, הרי יש באלו מימד קומי. חשבנו ככה, והנה פני הדברים הם בכלל אחרת! מאבק אם חטא והתגברות עליו הוא כמובן עניין חמור. ושוב: אם אנחנו כולנו טועים הרי ממילא טיפשי לקחת את עצמנו ברצינות. אבל אם אנחנו כולנו חוטאים… אוי, שרק "ירחם השם".

בשביל בני תרבות נוצרית, אם כן, האשרם הוא בעצם כנסייה ורמאנה הוא מעין ישו שאמור לגאול אותם מחטאיהם. בשביל ההינדים (והבודהיסטים) הוא פשוט מישהו שיודע משהו שהם עדיין לא תפסו (אם כי ודאי שהוא עצמו יכול, בנוכחותו, גם לעזור להם לתפוס את העניין ההוא). ובשביל יהודי כמוני הוא כמובן עניין להתפלסף עליו.

כי אמיתית היא, ולא סמל, ולא דגל ולא אות

ועכשיו לעניין מעניין ביותר: מהו לדעתכם מוקד האולם? המקדש, נכון? ולאן, אם הייתם רוצים לשאת תפילה, הייתם פונים? למקדש, נכון? כלומר אם נרצה לבקש מרמאנה שיתן לנו הארה שלמה ומלאה במהרה בימינו, נעמוד, נאמר, בנקודה C, נצמיד ידיים לכיוון A וסביבתה, ונמלמל תפילה זכה, היוצאת מהלב. עד כאן הכל ברור. אבל מה שלא ברור הוא מדוע ולמה הודים רבים שרוצים לבקש מרמאנה בקשות (קרוב לודאי לא הארה, אלא פרנסה, זיווג, רפואה שלמה וכיוצא באלו) פונים דווקא אל אחת התמונות שלו, כלומר לצילומים התלויים, בגודל טבעי, בחמש הנקודות המסומנות ב- D??? אליהן הם ממלמלים את תפילתם, ולא אל המקדש שעל הקבר.

מוזר לא? הרי לי ברור שרמאנה נמצא שם, כלומר תחת הלינגם ובין עמודי השיש השחורים. לשם אני פונה כדי לתת כבוד לגורו הענק, ליד שם אני יושב כדי לספוג שאקטי ולהנות מהקדושה. אז מה העניין עם ההודים האלה? כאילו, הלו? אולי, בוקר טוב? מה יש לכם לחפש בתמונה של הדבר, אם יש מולם את הדבר האמיתי?

או, זה בדיוק העניין: תמונה של הדבר היא בשביל הודי לא רק תמונה של הדבר. היא הדבר עצמו – אמנם ברמת קיום קצת פחות חמורה. כי להודים אין סמלים. כן כן, הם לא מכירים בהפרדה בין הדבר, לייצוג של הדבר. כתבתי על זה פעם את אחד המאמרונים שאני הכי שמח בהם ("הגאונות שבאלילות"), וחבל לי לכתוב שוב, אז הרשו לי לצטט את עצמי:

שלא כמו במערב, שמימי יוון העתיקה התפתחה בו חלוקה ברורה בין המילה לדבר אותו היא ציינה, בין השפה למציאות ה"אמיתית" (דואליזם שבעצם מהווה שילוש, בין המילה, המושג אותו היא מסמנת, והדבר עצמו "שם בחוץ"), בהודו התפתחה תפיסה שונה של השפה, בה, ניתן להציע, המילה והמושג מהווים שלבים שונים של קיום של הדבר עצמו (את האפשרות הזאת העלה בפני פרופ' דוד שולמן). במילים אחרות, המילה היא קיום פחות בחומרתו, במציאותו, מהדבר עצמו, אך עדיין היא חלק ממנו, ואין היא רק יצוג או סמל שלו.

שולחן למשל הוא ברמות שונות של קיום החפץ עצמו אותו ניתן למשש, המושג התיאורטי שיש בראשנו ("משטח עם רגלים המשמש להגבהת חפצים מהאדמה"), והמילה, כלומר רצף הצלילים שאנחנו מוציאים מפינו כאשר אנחנו מתייחסים אליו. בעוד שבמערב שתי הקטגוריות האחרונות היו מהוות יחדיו את ה"סימן" של הדבר, בהודו הן מהוות רמות נוספות, מעודנות הרבה יותר, של קיום, שלבים נוספים של תהליך התרחשותו של הדבר, נפרדות ויחד עם זאת לא-נפרדות ממנו.

על פי תפיסה זו השפה היא חלק בלתי נפרד מהמציאות (ולא יצוג מרוחק שלה), היא קשורה מהותית לחפצים (כלומר היא אינה מוסכמה חברתית שרירותית) ומהווה מדרגה נוספת של קיומם (כמו, אולי, בתהליך האצלה ניאו פלטונית, כלומר מהלך של זרימת שפע אלוהי שככל שהוא מתרחק ממקורו, הופך לאמיתי פחות). מכאן נובע שרעיון של הסמלה זר ומוזר להינדים.

גם בדת העברית הקדומה לא היה קיים אותו פער סמיוטי (כפי שלמדתי מפרופ' משה אידל): פעם לא היו סמלים, והנחת תפילין לדוגמא, היתה הנכחת האל על ידי עטיית דמותו וצורת שמו. האל מצידו היה גם הוא מניח תפילין והקשר שנוצר בינו לבין קהילת עובדיו היה ברור  וישיר. גם "צלם אלוהים" היה, עוד בימי חז"ל, הנכחה של האל בעולם (כפי שאפשר לקרוא בספרו של יאיר לורברבוים בשם זה): זה היה ממש צלם של האל, שנתפס כפי שהצלמים ההודים נתפסים כאן: זה אלוהים בזעיר אנפין! מכאן מובנת ההדגשה על מצוות פרו ורבו: יש להנכיח עוד ועוד את האל בעולם… רק עם המשבר הסמיוטי שהלך וגבר עם חלוף המאות נוצר הפער בין המעשה או הדימוי, לאל. במאה השתיים עשרה הפער כבר היה בלתי ניתן להכחשה, והביא למבוכה גדולה בקרב המאמינים. אז הרמב"ם כתב את "מורה נכבוכים" שהדגיש את הפער, אבל עם הסבר צמוד ("ברור שאלוהים הוא לא באמת מלך בשמיים! זה רק סמל! זה מסמל את שלטונו ואת קבלתנו את עול מלכותו עלינו"). הקבלה שנולדה אז גם היא היתה עוד תשובה לאותו משבר (תשובה מוצלחת הרבה יותר בעיני רוב העם, כפי שההיסטוריה מלמדת), והיא הסבירה את הפער בין העולם לאלוהים על ידי מערכת של אינסטנציות אלוהיות: ספירות. כך היא גם קישרה מחדש בין העולם לאלוהים.

לדוגמאות לתפיסה הזאת קראו את המאמר. העיקר הוא שמכאן מובן למה תמונתו של רמאנה היא רמאנה. כן, זה מחייב תפיסה שונה של אחדות הקיום, כי הרי יש המון תמונות של רמאנה, אז הוא (במידה מסויימת) בהמון מקומות בו זמנית. אבל זה לא מפחיד את ההינדים.

בחנות הספרים של האשרם, בינות טקסטים מיסטיים רבים (שכבר אין לי כוח שיסבירו לי שה- Self הוא הכל והעולם הוא אשלייה וכו' וכו') מצאתי ספר חביב מלא במכתבים ששלחה חסידה של רמאנה, Suri Nagamma שחיתה שחיתה באשרם בשנים האחרונות לחייו של הגורו. במכתב הראשון שבספר (21 לנובמבר, 1945) היא מספרת על החג הגדול של טירו', בו מדליקים להבה ענקית על ראש ארונצ'לה. ביום אחרי זה היא כותבת ש"הבוקר שרי ארונצ'לסווארר התחיל להקיף את ההר עם כל הפמליה של החסידים והנגינה…". שרי ארונצ'לסווארר הוא התגלמות שיווה כארונצ'לה. היא מתייחסת למנהג ההודי להוציא את פסלי האלים ולשאת אותם על מרכבות עץ בעלות אופני ענק, ולהסיע אותם ממקום למקום. אבל שימו לב איך היא כותבת! לא "הפסל של שרי ארונצ'לסווארר", ולא "דמותו של שרי ארונצ'לסווארר" – שרי ארונצ'לסווארר עצמו! כלומר, אם לצטט שוב (אין כמו לצטט את עצמך):

פסלי האלילים אינם ייצוג או סמל (תפיסה המחלקת בינם לבין "הדבר האמיתי" ובכך יוצרת דואליות) אלא הדבר עצמו, אמנם במדרגה קיומית עדינה יותר. הפסל הוא האל, אך האל אינו רק הפסל – הוא הרבה יותר גדול ממנו (לעתים הוא, כאמור, היקום כולו). […] הפסל הוא האל, ובכך מגלם את אחדות הקיום, ואת הזהות השלמה בין המוחלט ליחסי: היקום הוא רצף אחד, תהליך שלם ומושלם שבין אם נתפוס אותו מהזווית האלוהית או האלילית  נדבר על אותה מהות עצמה.

האליל ההינדי הוא למאמין חלק אלוה ממעל ממש ומהווה ראייה ברורה וזמינה לאלוהותו של העולם הזה. בעבודת האלילים ההינדית, שהצליחה לחמוק מפח הסמיוטיקה המערבית ולא לחצוץ בין הסימן לדבר ובין האל לעולמו, הפסל הוא האל ולכן עבודתו היא עבודת האל, ובשום אופן לא עבודה סמלית של בובה המייצגת את האל. אין, על כן, צורך להמתין להתגלות אלוהית או לחכות לשכינה שתרד: האלוהות נמצאת כאן ועכשיו. מולנו. פה. במרחק נגיעה, זמינה לחושים, בדברים הארציים עצמם. עלינו רק להיפתח לאפשרות הזו, החיה.

אתם מבינים את הגאונות כאן? כך ההינדים מנכיחים את האלוהות בעולם הזה, מביאים את אלוהים אל תוך עולם התופעות והזמנים, והאין זה בדיוק התפקיד הראשון והבסיסי של כל דת?

השער לאשרם. בפנים בדיוק זמן חלוקת מזון לעניים.