כשכל העיתונים החרדים עסוקים בלכסות ולהסתיר את השאלות האמיתיות, "ויהי אור" מוקם בעז"ה בכדי להאיר את הפינות האפלות, להיות למליץ יושר בעד השאלות ולשאת ברמה את דגלה של השפיות. אנו פונים לכל מי שעדיין מהבהב בקרבו ניצוץ של מחשבה עצמית. כל גַּחֶלֶת דּוֹעֶכֶת אִם אֵין מְלַבִּים אוֹתָהּ. גם גחלת השפיות זקוקה בימים אלו למי שילבה אותה.

כך נפתח דף ה'אודות' בבלוג-עיתון החרדי החדש, ויהי אור (ותודה רבה לעידן אורגד שהפנה אותי אליו). והנה ההמשך, חסר הרחמים:

העיתונות החרדית כיום היא עיתונות קוסמטית, המנסה להסתיר את הריקבון שפשה בחברה החרדית, ע"י אין ספור שכבות איפור. עיתונות שכזו, בנוסח פראבדה הקומוניסטי, יכולה לשגשג רק בתנאי שאין לה מתחרים החושפים את העובדות אותן היא מסתירה.

אחרי עוד כמה פסקאות בהן מהלל הכותב את סקרנותו של הציבור החרדי, הוא כותב שאין לחשוש מחרמות וגינויים, שכן

ככל שכלי התקשורת פתוח יותר, למרות שהוא מוחרם יותר, כך ההצלחה שלו גדולה יותר. זה עובד כבומרנג, ככל שהעסקנים מחרימים יותר, כך כלי התקשורת מצליח יותר. בתחילת דרכם של החינמונים, העסקנים החרדים פתחו כנגדם את מערכת קרב החרמות בדגלים מתנפנפים, בקול ענות גבורה ובתרועה גדולה וסיימו אותה בקול ענות חלושה וביבבה חרישית. היום החינמונים נכנסים בדלת הראשית כמעט לכל בית חרדי. כנ"ל עם מלחמת החרמות האחרונה כנגד אתרי האינטרנט החרדיים, גם איתם הם פתחו את מערכת הקרב בחרמות ובחרבות וסופם שחזרו כלעומת שבאו, מובסים, מבוישים ופרוקים מנשקם. האתרים לא מגלים שום סימני קריסה. אדרבה, לא רק שהחרם לא הצליח להפוך את הקערה על פיה,  מאז החרם הם רק נוסקים. ככה זה כשמושכים את החבל יותר מדי, בסוף הוא נקרע.

העיתון החדש אמור גם למנוע, כך על פי הנביא המוכיח בשער הכותב את המניפסט הזה, קריסה כללית בחברה החרדית:

לאחרונה אני רואה יותר ויותר סימנים לכך שיש בציבור החרדי, מתחת לפני הקרקע, סערות אדירות, המלובות בתסיסה מתמדת זרמים תת קרקעיים  והם מאיימים לקעקע הרבה מהמוסכמות והעוולות החברתיות המקובלות בחברה החרדית מקדמת דנא. אני קורא לכל בעלי התשובה והחרדים השפויים לדבר ה': אנו חייבים לקום ולעשות מעשה כי בנפשנו הדבר.

והנה הצהרת הכוונות:

עיתון "ויהי אור" מוקם כדי להיות מליץ יושר בעד השאלות. אנו נשאל את השאלות הקשות בלא כחל ושרק וללא מורא, בלי משוא פנים ומבלי שיהלכו עלינו אימים. […] בעיתון "ויהי אור", נאיר בזרקור את כל השחור בעיתונות החרדית. את ההיתממות האינסופית, את כל השקרים והסילופים, את כל העובדות שכולם מעלימים, את כל השאלות שכולם מסתירים. כשנחשוף נקודתית את כל מה שהם מסתירים, הקוראים ילגלגו עליהם בגלוי. הם יהיו ללעג וקלס ולחוכא ואיטלולא בעיני כל חרדי שפוי. הם יהיו חייבים להשתנות, לא תהיה להם ברירה. זה יהיה תהליך ארוך. אבל בסופו של דבר הוא חייב לקרות. והוא יהיה תהליך מאוד מעניין ומרתק בפני עצמו ובעיני הקוראים.

על פי האתר הכל התחיל בפרשת עמנואל, שם העיתונים החרדיים כנראה לא הצליחו לגמרי לשכנע חלק לא קטן מקוראיהם שמדובר אכן באפלייה על רקע דתי, ולא עדתי. הדיסוננס בין הבדיות שמפרסמים העיתונים החרדים הרשמיים לבין המציאות היה גדול מדי, והאמון שנשבר כבר לא יתוקן. כפי שכותב אחד העורכים של העיתון במאמר שעלה אתמול:

להיות חרדי בדורנו, זה בעיקר להיות חרד. לעבור את החיים בעולם הזה בחרדה יום יומית. להיות חרד לא לסטות מתו התקן של החברה, לחרוד ממשטרת המחשבות,  לחרוד יותר מהשכנים מאשר מהשכינה. הם חרדים מכל דבר. הם חרדים לשאול שאלות, הם חרדים ללכת על פי צו מצפונם. […] וחוסר היכולת שלהם להבחין בין הרים לצל הרים, בין סכנות ממש להדים של סכנות, מביאים בסופו של דבר, את הספונים מאחורי חומות מבוצרות, לנוקשות מחשבתית, לחוסר בקרה ולניתוק מהמציאות. הם לא רואים מה באמת קורה מעבר לקצה חוטמם ולכן הם אינם חשים את התמורה והשינוי בעולם בחוץ. ולא שומעים את קול השעה שדורשת מאיתנו להרוס את החומות- היום אנשים יכולים להוציא את חוטמם מחוץ לגטו מבלי להוציא את נשמתם.

מדובר בקריאה למהפכה.

הכותבים מתכוונים [עדכון 19.7: מאז אתמול הדף הוסר מהרשת] להפיץ "עיתון כרומו של 64 עמודים שיימכר ב-10 ₪. בתחילה ירחון ואחרי שהוא יתבסס כלכלית הוא ישווק בתדירות שבועית." – אולם מתחילים באתר אינטרנט. הם מבהירים (שם) שהם מתכוונים לעשות זאת על ידי פרסום מאמרים "שאף עיתון [חרדי] לא מפרסם כמוהם", ושעל כן יזכו לתשומת הלב של העיתונות החילונית והחברה הכללית (אני מקווה שכרגע מדובר בחבלי לידה, מכיוון שהמאמרים שנמצאים כבר באתר אינם ראויים לתשומת לב – תיקון 16:00: לבד מסדרת המאמרים כשהחרדים יהיו לרוב). בינתיים הם זקוקים לעורכים, כותבים, מנויים ותרומות.

—

לא מזמן כתבתי על מאבק חרדי בין-עיתוני שבמסגרתו הוציאו ה"גדויילים" חרם על עיתון משפחה, כנראה כדי להציל את בטאונם המשמים, יתד נאמן. ניצלתי את האירוע הזה כדי לכתוב על המחשבות של ד"ר בנימין בראון אודות דמוקרטיזציה אפשרית בחברה החרדית. הדמוקרטיזציה הזו מתבטאת בין היתר בחוסר יראה הולך וגובר מצד החרדים כלפי אותם רבנים שאמורים להנהיג אותם ולפסוק על פי "דעת תורה" בכל דבר ועניין שבחייהם.

כאן יש אם כן דוגמה נוספת לחוסר המורא הזה, בשילוב רצון עז לחשוף אמיתות מוסתרות. קשה כמובן לדעת האם היוזמה הזו תוליד נפל או ולד בר-קיימא, אבל ברור שיש כאן עדות נוספת לערעור שליטתו של הממסד הרבני החרדי (ושימו לב שהאינטרנט מהווה תפקיד כה חשוב גם כאן, כמו במהפכות אחרות לאחרונה).

מה שמעניין ביותר בכל הסיפור הזה הוא שמדובר ביוזמה של בעלי תשובה. אלה, שלמזלם ילדותם לא כללה ניסיונות לסגירה כפוייה של תודעתם, אינם מסוגלים להיפרד מההרגל המגונה שבמסגרתו הם חושבים בצורה ביקורתית ומתעקשים שלא ישקרו להם.

בעבר כתבתי על קהילתו של הרב עודד ניצני, אותו פגשתי באומן לפני שנה. ניצני גיבש סביבו קהלה של חוזרים בתשובה שהגיעו למסקנה שהם לא יכולים, ולא רוצים, להשתלב בפשטות בחברה החרדית. הם גם מוציאים כתב-עת, אדרבה, המבטא את עמדתם. כתב העת, אגב, בדיוק יוצא לפגרה, כדי לשדד מערכות. על פי מכתב רשמי שהוציאו

השינוי יתבטא גם בלבוש החיצוני ובעיקר בתוכן: לא עוד התמקדות בעבר על טעויותיו אלא מבט המופנה קדימה ליצירה החדשה הזאת הקורמת עור וגידים לנגד עינינו. תנועת תשובה חיה ורלוונטית, תנועה אמיצה המישירה מבט אל האתגרים החברתיים העומדים הפניה ומייצרת פתרונות יצירתיים. תנועה שמפתחת דו-שיח עם העולם המשתנה שמסביבנו ולא נבהלת גם מהסוגיות המורכבות ביותר.

כלומר גם כאן מייחלים לעיתונות חרדית שמקיימת מגע הדוק, אפילו דו שיח(!), עם המציאות העובדתית וגם כאן יש שאיפה לתיקון חברתי שעיתונות כזאת יכולה לקדם.

—

החוזרים בתשובה מסמנים רענון רבתי לחברה הדתית, הן הסרוגה והן החרדית. הם מביאים איתם יצירתיות רבה, אומנותית ותורנית, ומסוגלים להטעין את המסורת בחיות ומעוף שאזלו ממנה. זה לא מקרה שרבנים בולטים בחשיבה יצירתית ומעמיקה (למשל הרבנים גינזבורג, פרומן, ברלנד) הם חוזרים בתשובה למיניהם.

והם גם מביאים איתם דרישה לאמת שנדמה לי שחרדים מבית מסוגלים בלעדיה. החוזרים בתשובה מרגישים שגילו את האור, שמצאו את האמת, אבל שלא כמו חרדים רבים מבית, תחת המונח אמת אצלם חבויות גם הדרישה לכנות, שקיפות, ובעיקר אותנטיות. סתירות פנימיות שחרדים מבית מפהקים מולן מעצבנות אותם. חוסר קונסיסטנטיות מפריע להם. ושימוש בהלכה או בסמכות רבנית כדי לדכא מחשבה או שאילת שאלות לא עובר אצלם בשקט. כפי ששמעתי לאחרונה מרב דתי-לאומי חשוב, ההלכה האורתודוקסית בכללה עדיין לא למדה להתמודד עם הדרישה המודרנית לאותנטיות. בחברה החרדית, מדובר בחוסר התמודדות עם אותה דרישה גם של הקהילה, על מבניה ומוסדותיה. אולי מסתמנת כאן התחלה של שינוי.

יש כמה דרכים לארגן שהות ומזון באומן בראש השנה. אתה יכול לשכור דירה ולבשל לעצמך, אתה יכול להצטרף לקהילה שבונה לעצמה "מחנה" וללון ולזון איתם, ואתה יכול להגיע ללא כל תכנון או סידור ולסמוך על הנס. אני בחרתי באופציה השניה, ובארבעת הימים ששהיתי באומן לפני שבועיים הסתפחתי לקהילת "שדה צופים" של הרב עודד ניצני.

הקהילה הזו, כמו הרב שלה (שהתרשמתי מאוד מחוכמתו ודרכי הנהגתו), הם זן מיוחד. מדובר בחוזרים בתשובה, חסידי ברסלב, שהגיעו למסקנה שהתחרדות מוחלטת לא רק שלא מתאימה להם, אלא גם שגויה מבחינה עקרונית. בכתבה שהתפרסמה בראש השנה ("הארץ", תמר רותם) אומר הרב עמית קדם, מנהל ה"חדר" של הקהילה, ש

בעינינו, הניסיון לקחת את בעלי התשובה ולגרום להם להיטמע בחברה החרדית הוא טעות. זה לא נכון וזה לא עובד. גם מבחינה אמונית זה לא נכון. זה עלבון לקב"ה שלקח את הסיבוב הגדול הזה דרך תנועת ההשכלה והביא אותנו לאן שאנחנו נמצאים היום. לסיבוב הזה יש תכלית. החברה החרדית שימרה משהו שאני מצטער שלא קיבלתי בילדותי: מסורת עתיקה. אבל חוזרים בתשובה מביאים עמם דברים אחרים: את היצירתיות, את הפתיחות שלהם. ובמפגש שלהם עם הדת נוצר תהליך של הפריה שאפשר לנצל אותו לעבודת השם ולחינוך.

יפה לא? הקהילה גם מוציאה כתב עת, "אדרבה", שעוסק בחוזרים בתשובה ושמאמרי המערכת שלו מציינים, למשל, שהם באים בשם "רצון […] לעורר את תנועת התשובה מחדש, לחזור ולגלות את הכוחות העצומים שרחשו מתחת לפני השטח ונרמסו על ידי מצוקות תהליכי התשובה" ו"יציאה לדרך חדשה השייכת אלינו" – כלומר לא הדרך החרדיות הפשוטה, אלא משהו מורכב יותר, פתוח יותר, ולדעתי ודאי גם חכם יותר ומעניין יותר.

"שדה צופים" אינה לבד, אלא מייצגת חלק מתנועה רחבה של מה שכיניתי במקום אחר "וריאציות על הנושא היהודי". את אלה, בפשטות, אנחנו רואים סביבנו, בין אם בהתגוונות של ציבור הכיפות הסרוגות, בין אם בהפתחות המוגברת של הציבור החרדי אל העולם שמחוצה לו, ובין אם בחיפוש החדש של החילונים אחר מקורות תרבותם ו/או דלק יהודי להזין איתו את רוחניותם.

הדתיים החדשים, היהודים החדשים

לפני עשור כתב יאיר שלג ספר הנקרא "הדתיים החדשים", ובו הוא עסק בעיקר במיפוי השינויים המתחוללים על שתי הקבוצות הראשונות שלעיל, כאשר הוא מקדיש רק פרק אחד להתחדשות היהודית בקרב הציבור החילוני. לאחרונה יצא ספר נוסף של שלג, "מֵעברי ישן ליהודי חדש", שאמור כנראה לתת את תמונת הראי ולאפיין את "רנסנס היהדות", כלשונה של תת הכותרת של הספר, שמתחולל בחילוניות הישראלית.

בסוף ספרו הראשון כתב שלג ש"השאלה הגדולה היא האם ניתן לומר […] שהחברה החרדית נעשית חילונית יותר ומתקרבת גם מן הבחינה האידיאולוגית לעולם החילוני", וקבע כי "אימוץ העולם המודרני, במיוחד במגזר החרדי, נעשה דה-פקטו ולא דה-יורה. בפועל מפנים העולם החרדי נורמות תועלתניות ונהנתניות של העולם המודרני, ולאו דווקא את עולם הערכים שלו."

בביקורת שכתבתי אז (שלהי שנת 2000) על הספר ב"כלבו" (מקומון חיפה של רשת שוקן – כן כן, תחילת דרכי הפובליציסטית) טענתי ש

לא ניתן להיחשף לתרבות בלי להיות מושפע מערכיה. לא ניתן "לשאול" חלק מסויים מתרבות אחרת ולהכניסו לתרבותך, כמעין הוספת צלחות מהודרות לגלגלי המכונית הישנה, בלא שינוי מהותי ותמידי בתרבותך אתה. תרבות אינה אוסף מקרי וסופי של מושגים או גינונים, היא מערכת מורכבת, רשת של חוטים חברתיים השזורים אלו באלו, תלויים ומשפיעים אחד על כל האחרים, ולהפך.
[…]
למן הרגע ששלחת ידך אל תוך התרבות של ה"אחר" והבאת קצת ממנה הביתה, כאילו הטבעת ידך בדלי צבע זר, ובמשיכת היד חזרה אין דרך למנוע ממנה להכתים את כל סביבתך. הדיבור של האשה הדתית-לאומית על "שוויון" או של העסקן הש"סניקי על "זכויות" הוא כבר נגיסה בפרי עץ דעת המודרנה שממנו אין חזרה ושבעקבותיו השינוי, אף אם אינו מתחולל בבת אחת אלא בהדרגה, הוא בלתי נמנע. לא ניתן לקפץ בין שדות-שיח תרבותיים בלא שהאחד ישפיע על השני, ומכיוון שהחברה הדתית היא מיעוט בתוך העולם המודרני והפוסטמודרני, היא בעיקר המושפעת ולא המשפיעה.

טוב, אולי הייתי פסקני קצת יותר מדי (נו, היינו צעירים), אבל אני חושב שאפשר בהחלט לראות איך החברה האורתודוקסית השתנתה בעשור האחרון והתקרבה מבחינה ערכית לחברה החילונית, בין אם במגמות של לאומנות חרדית, כמיהה לרוחניות חוץ-הלכתית, מגמות של אינדבידואליזציה (למשל, התעלמות חרדים מפסקי רבנים בנוגע לאינטרנט, גיוס גובר לנח"ל החרדי), התעצמות והתרחבות המהפכה הפמיניסטית וכאמור לעיל, התאפשרותה של קהילת חוזרים בתשובה שמעצבת את דרכה שלה.

לא קראתי את ספרו החדש של שלג (אני בהחלט מצפה לכך), אלא רק את הפרק ה-12 (שזמין כאן ב-pdf), אשר מנסה להוציא מסקנות מתוצאות המחקר. קראתי והתרשמתי מאוד. עד כדי כך, שאני רוצה לצטט ממנו בהרחבה. הנה חלקים ממה שכותב שלג:

[…] והנה בא רנסנס היהדות והכניס ליהדות הישראלית הייחודית גורם חשוב. היהדות הפוזיטיבית, קרי הדברים שאדם עושה כיהודי, יצאה מרשות היחיד אל רשות הרבים, והיא חוגגת שם את קיומה בראש חוצות וללא שום התנצלות. לימוד המקורות יצא מן הישיבות המסורתיות אל בתי המדרש המשותפים, ומשם אל בתי הספר והמתנ"סים, ואל הפסטיבלים ואירועי החוצות ההמוניים. התפילות אף הן אינן עוד נחלתם הבלעדית של בתי הכנסת. אדרבה, המגמה היא להוציאן מבית הכנסת אל כל מקום התכנסות ישראלי כללי באשר הוא. השירים המושמעים ברדיו בשבתות ובחגים, ולמעשה גם בהרבה מימי החול, אינם עוד סתם שירים נוגים ויפים המשרים אווירה מיוחדת. לעתים קרובות הם שירים הנוגעים ישירות במקורות היהדות או בעמידתו של האדם מול האלוהים.
[…]
לרנסנס היהדות יש פוטנציאל השפעה עמוק הרבה יותר ממה שהיה לו עד כה. למעשה, רוב הפוטנציאל שלו טרם מומש. כוונתי בעיקר לאפשרות הגלומה בו להיות נדבך מרכזי בתהליך של מהפכה תרבותית רוחנית כוללת נגד תרבות הרייטינג, המצמיחה תרבות המונים נמוכה שמשפיעה על אמצעי התקשורת, על התאטרון, על הספרות ועל שאר האפיקים הנחשבים תרבות גבוהה.
[…]
ברור גם שהדרך להתחדשות תרבותית עוברת במקום שבו נוצרה הבעיה — נטישת היהדות והבוז לחיי הרוח בכלל. אבל ברור גם שהתיקון אינו נמצא בחזרה אל התכנים הבעייתיים ביהדות שננטשה, אלא ביצירה חדשה, שחוברים בה יחדיו הטוב הרוחני שביהדות — חיים שממוקדים בשאיפה להתעלות הרוח והנפש, עשיית כל מעשה יום–יומי מתוך אסטרטגיה כוללת של תיקון עולם — והטוב הארצי שבישראליות — חיבור לטבע, למקום, לשפה, ובעיקר: בחינת תיקון העולם לא במונחים מופשטים אלא במונחים ארציים של האדם הממשי. כך תהפוך הזהות היהודית לא ליריבתה של הזהות העברית, על הצדדים הנפלאים והחשובים שבה, אלא לזהות משלימה המתמודדת עם צדדיה החלשים של העבריות.
[…]
כדי שהרנסנס היהודי יממש את הפוטנציאל הגלום בו ויהיה לרנסנס תרבותי–רוחני כולל, עליו להימנע משתי המכשלות שאורבות לו — הערטילאיות של אנשי הרנסנס התרבותי ופוטנציאל הפונדמנטליזם של אנשי הרנסנס הרוחני. מי שחווים את הרנסנס היהודי התרבותי צריכים לצאת מן הבועה האופפת את רובם בשלב החוויה המיוחדת הזאת, לחדול מלראות ביהדות מזון רוחני פרטי המשמש מפלט מן החברה ולהתחיל לראות ביהדות כלי לשינוי פני החברה.
[…]
ואולם גם אם ייפתח מהלך בכיוון המוצע כאן, הוא עלול להתנפץ אם תתממש הסכנה הגלומה באפיקו הרוחני של הרנסנס היהודי — סכנת הפונדמנטליזם. גם הפונדמנטליזם יונק את כוחו משלילת המתירנות, אלילי הכסף והצרכנות המערבית, אבל הוא מוליך את הנוהים אחריו במסלול מסוכן הרבה יותר מזה שנגדו הוא יוצא. תרבות ההמונים הזולה והתרבות הצרכנית בכל זאת מותירות לנמעניהן הפוטנציאליים אפשרות בחירה — להתפתות או לא להתפתות — אך הפונדמנטליזם כופה את עצמו בכוח, ותכניו הם פגיעה קשה בכבוד האדם (בעיקר בכבודן של נשים ובכבודן של קבוצות לאומיות ודתיות שונות מאלו של הקבוצה הפונדמנטליסטית).

ועתה לטענה עוד יותר מרחיקת לכת. לעניות דעתי, ברנסנס היהדות יש פוטנציאל להתמודדות ראויה עם משבר המערב לא רק בישראל, אלא גם במערב כולו. כמובן, לא על ידי אימוץ הפרקטיקה היהודית המעשית אצל הצרפתים, האמריקנים, הבריטים וכל האחרים, אלא על ידי אימוץ ההיגיון היהודי, תפיסת העולם היהודית, והתאמתה לתרבות המערבית הכללית. הטענה היא שאף על פי שהיהודים אינם עם נבחר מצד עצמם (אין להם סגולות מהותיות העושות אותם נעלים על אחרים), בכל זאת ליהדות יש בשורה עולמית, שהפצתה היא היא מילוי תפקידו הנבחר של העם היהודי.

רבותי, אני חושב שהוא צודק! כלומר, אכן יש ליהדות כתרבות וכהשקפה אתית ייחודית אפשרות לתרום תרומה אמיתית ונצרכת לחברה כיום, ודאי בישראל, אבל גם בעולם. אני לא חושב שזה "תפקידו הנבחר" של העם היהודי, אבל זו ודאי היומרה שהוא בחר בה לעצמו, וכפי שאמרו רבים לפני, עליו חובת ההוכחה והמימוש. כי אכן, לצד התפתחויות אדירות לטובה (לא רק טכנולוגיות כמובן, אלא מוסריות ותבוניות) שהביאה תרבות המערב במאות השנים האחרונות, היא נושאת בקרבה גם חסרונות. אני חושב שיש ליהדות, כחלק אינטגרלי ומייסד מתרבות המערב מחד, וכמרכיב שהוא תמיד גם "אחר" בה מאידך, אפשרות לתת תבלין ייחודי שיכול להקפיץ את התבשיל התרבותי באופן מרומם במיוחד.

זאת לא תהיה הפעם הראשונה שהתרבות הותיקה הזאת נתנה משהו לעולם כמובן, אבל כדי שהיא תעשה כן שוב כיום, בדיוק כפי שכותב שלג, אסור לה מצד אחד להפוך לתחביב אדיוסינקרטי שכל מטרתו להעשיר את עולמו האישי של הפרט, ומצד שני אסור לה גם להיכנע לכוח התנטי החזק בה במיוחד, שמושך אותה לעבר קיצוניות, אתנוצנטריות וכיתתיות. אתן לשלג לסיים, שוב בדברים שלדעתי הם מדוייקים וחשובים:

יתרונה הגדול של היהדות הוא בשניוּת שבה: מצד אחד, היא אינה מתעלמת משום תחום בחיים האנושיים הארציים. שלא כמו הקתוליות, למשל, היא אינה בזה לחיי אישות ואינה רואה בהם חטא שאינו ראוי לאנשי דת. מצד אחר, היא אינה מסתפקת ברוחניות מופשטת אלא תובעת את עידונם ואת קידושם של כל תחומי החיים, מחיי האישות ועד חיי הכלכלה.

מובן שאין כאן טענה שהיהודים מממשים תמיד, בפועל, את אידאל הקידוש הזה. אבל ברעיון היהודי הבסיסי (שלא פעם מרגיז יהודים חילונים ודתיים גם יחד) הגורס שלהלכה יש מה לומר על כל תג ותג מתחומי החיים יש בשורה גדולה לאנושות אם הוא יתורגם מנוקדנות הלכתית אנכרוניסטית לאתיקה של כלל תחומי החיים. הרי זו בדיוק בעיית הבעיות של דורנו: הדיכוטומיה שבין תרבות צרכנית המנוערת מכל עולם רוחני, ולעתים קרובות גם אתי, ובין רוחניות שנוכסה לסדר יום פונדמנטליסטי מתועב.
[…]
ישראל — אם תהיה למוקד הבשורה היהודית החדשה הזו — תיתפס אז לא רק כמוקד של בעיות פוליטיות סבוכות ובלתי פתירות, אלא גם כמקום של בשורה מול המצוקה התרבותית הרוחנית המטרידה את העולם לא פחות מהמצוקות הפוליטיות.

—

כאן דף המוקדש לספר באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, שם תוכלו למצוא להורדה גם תקציר, ואת המבוא לספר. והנה פרופ' אלן בריל בבלוגו כותב גם על הספר. הרשימה המובטחת על זגדון בוא תבוא.