אתם שואפים להיות מקוריים, רוצים להיות אותנטיים ובהחלט לא תוותרו על מימוש הפוטנציאל החבוי והייחודי שלכם. פשוט: אתם אנשים מודרניים. כל אלה הם ערכים ואידיאלים שלפני חמש מאות שנה והלאה בני אדם לא אימצו ולא חפצו לבטא בחייהם. לעומת זאת, העובדה שאתם רוצים להיות חופשיים היא פשוט מפני שאתם בני אדם, שכן בעוד שיש ערכים שבאים והולכים, החירות היא ערך שמופיע כבר בחיבורים הקדומים ביותר הידועים לנו.

מאז ומעולם ביקשו בני אדם להיות חופשיים. משמעותה של חירות, עם זאת, עברה שינויים. רק לפני שבועיים חגגנו את יציאתם של בני ישראל מעבדות לחירות, וקראנו בהגדה שבני ישראל יצאו ממצרים והפכו ל"עבדי ה'". עבור חז"ל להיות עבד האל פירושו להיות חופשי, והמשנה אף קובעת ש"אֵין לְךָ בֶן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה".

החופש, אפוא, הובן אחרת עבור אבותינו, שלא לדבר על חכמי המזרח. אם יהודים (פרושים) לפני אלפיים שנה סברו שחירות היתה ציות לחוקי האל (אותם, יש להדגיש, הם פירשו ופסקו בעצמם), עבור חכמי האופנישדות בהודו חירות היתה ההיחלצות ממעגל הלידה-מחדש על ידי טרנספורמציה תודעתית. בינתיים ברומא ההוגה והמדינאי הדגול מרקוס טוליוס קיקרו קבע שחירות אמיתית היא "גישה לכוח", כלומר ההשתתפות, כאזרח, בשלטון הרפובליקה.

אחת הדרכים לפענח מה השתנה תהיה לשאול האם לדעתנו בני אדם נולדים חופשיים. תשובה שלילית על שאלה זו כיום תהיה שערוריה, אולם בעבר היה ברור לכל שבני אדם אינם חופשיים מלידה ושבשביל חירות צריך לעבוד. כך שבעוד שעל פי התפיסה הליברלית, שהתפתחה בעת המודרנית, כולנו "נולדים חופשיים ושווים" (הצהרת האומות המאוחדות, 1948), הדוגמאות לעיל מהיהדות, ההינדואיזם וההגות הרומית מציגות תפיסה שונה: בני אדם צריכים לעשות משהו או לעבור תהליך, שרק אחריו יהיו חופשיים, בין אם יהיה זה להיכנס תחת עול מצוות, להתפכח מאשליית האגו או לקחת חלק בשלטון.

חירות כפי שאנחנו מבינים אותה, דהיינו החירות לממש את עצמנו בדרכנו, החירות להנות מאוטונומיה על שכלנו, גופנו ומסלול חיינו, התגבשה כרעיון משמעותי רק במאה ה-17, בעיקר באנגליה. תהליכים היסטוריים שונים העצימו את התפיסה שלנו כאינדיבידואלים, כלומר לא כחוליות הנעולות ברשת חברתית קבועה. כאינדיבידואלים היינו מסוגלים לדמיין את עצמנו – קיומית, מקצועית, דתית – בנפרד ממשפחתנו, ולהתעקש לנהל את חיינו כפרטים ולא כחלק מחמולה.

במקביל, חיינו הפנימיים – המצפון, התבונה, הרגש – הפכו למקורות של סמכות עליונה, והאפילו על מקורות סמכות אחרים, כמו המסורת, הממסד הדתי או כתבי הקודש. מתוך כך עלתה הדרישה לאפשר לפרט לבטא את מצפונו או תבונתו כראות עיניו ולהשתמש בהם לניווט חייו. הגדרת הזכות לחופש המצפון והזכות לחופש הביטוי, מהזכויות הראשונות שנאבקו על הגנתן, הן תגובות ישירות לכך.

אז גם מגיע העיגון הפוליטי של הזכויות. הוגים שונים, ג'ון לוק החשוב שבהם, קבעו שתפקידו של השלטון הוא להגן על זכויות אלה. פירושו של דבר שתפקידו של השלטון אינו, כפי שנהוג היה לחשוב, לדאוג שכל תושבי הממלכה ישתייכו לכנסייה הנכונה או יגיעו לגן עדן. במקום שהשלטון יכפה בכוח אמונה אחת, הדת מופרדת מהמדינה ורשימה של זכויות יסוד הפכה לבסיס שכל שלטון אמור להיות מחויב לו.

מתוך תהליכים אלה התגבשה והתעצמה התפיסה שהאוטונומיה שלנו היא חירות, ושחירות היא היכולת לממש את האוטונומיה שלנו במלואה. הופ – שמתם לב מה קרה כאן? כבר הסתבכנו. כי אם חירות היא פשוט אוטונומיה, מספיק שאיש לא יפריע לנו כדי שנהיה חופשיים. אבל אם חירות היא היכולת לממש את האוטונומיה שלנו, הרי שגם אם השלטון או הזולת לא יפריעו לנו עדיין ייתכן שלא נצליח – כלומר לא נהיה חופשיים! זה יקרה אם, למשל, אנחנו מכורים לסמים, או עניים מדי, או אוחזים בתפיסה אשלייתית של המציאות.

אנחנו ניצבים, אפוא, בפני שתי תפיסות שונות של חירות: שתיהן מודרניות, אולם כל אחת מגדירה חירות קצת אחרת. מי שעמד על כך והעניק לנו את הניסוח הבהיר ביותר למצב הזה היה ישעיה ברלין (1909-1997), ההוגה היהודי-אנגלי שהיה אחד הקולות הליברלים החשובים של המאה ה-20. ברלין מבדיל בין מה שהוא מכנה "חירות שלילית", שהיא החופש האוטונומי מהתערבות, ו"חירות חיובית", שהיא החופש לממש את עצמנו (או לחילופין, חופש שבא לידי ביטוי רק כמימוש עצמי מלא).

במאמרו המפורסם "שני מושגים של חירות" (1958), שיצא עכשיו בתרגום חדש בהוצאת המרכז האקדמי שלם, מבדיל ברלין בין שתי תפיסות אלה של חירות. ברלין מזהה את החירות השלילית, של היעדר כפייה, כתפיסה הקשורה למסורת הליברלית המודרנית, המבקשת להציב גבולות לכוח המדינה ולהגן על תחום אוטונומי של היחיד. לעומת זאת, החירות החיובית, שעניינה היכולת של האדם להיות אדון לעצמו, לעצב את זהותו, דומה יותר לחירות העתיקה. היא אמנם אינדיבידואלית לחלוטין, אולם כדי להשיג אותה צריך לעבור תהליך: להכניע את היצר הרע שלנו, או התשוקות שלנו, או ההתמכרויות שלנו, או להתפכח באשר לטבעה האמיתי של המציאות, או להיות נאמנים לתבונה, או למצפון, או "לטבע הנעלה" שלנו, או "לעצמי העליון".

למרות שאולי נסתייג מחלק הביטויים הללו, אין ספק שאנחנו מכירים באמת הפשוטה הבאה: לפעמים אין עלינו כל מגבלה אולם אנחנו בהחלט לא חופשיים. האם ניתן להגדיר אלכוהוליסט כחופשי? האם מי שגוללת כל היום באובססיביות בסלולרי היא חופשיה? האם המהמרת הכפייתית חופשיה? האם המאוהב?

מה שמקנה סבירות לאותה "חירות חיובית", כותב ברלין, הוא "שאנחנו מכירים בכך שאפשר, ולפעמים מוצדק, להפעיל כפייה על בני אדם בשמה של מטרה כלשהי אשר הם עצמם היו מבקשים להשיגה אילו היו נאורים יותר". כך למשל, כשאני מונע מחבר שיכור לנהוג הביתה אני עושה לא רק את מה שטוב לו, אלא את מה שאני בטוח שהוא עצמו היה רוצה לו היה במצב חופשי באמת (משיכרון). אני אמנם כופה, אבל בפועל דואג לחירותו – ולבריאותו – של החבר.

אלא שהתרגום של האינטואיציה הזאת למישור הפוליטי הוא מסוכן ביותר, ואחראי לכמה מהדיקטטורות האכזריות בעידן המודרני. כשאני מנסה לבנות חברה מושלמת בה כולם יהיו חופשיים "באמת" אני תמיד מחזיק בעיקרון שעליו היא תבוסס, בין אם הוא התבונה האוניברסלית, השוויון הגמור, רוח העם, השריעה או ההלכה. אין לי ספק שאם כולם יצייתו לעיקרון המקודש הזה נכונן יחד גן עדן עלי אדמות, אולם מה עושים עם מי שלדאבון הלב לא מבין זאת?

אין ברירה אלא לכפות את העיקרון המקודש על הסרבנים, לעצב אותם על פי התוכנית הגדולה שרקחתי. "אבל האם מכך לא נובע," שואל ברלין, "שרק אני לבד חופשי, בשעה שהם עבדים?", כלל וכלל לא, עונה ברלין, לפחות על פי תפיסתו של הרודן, שהרי תוכניתו מבוססת על עיקרון-העל המקודש שדווקא יאפשר "התפתחות מלאה של הטבע ה'אמיתי' שלהם". אנחנו בפועל מוציאים אותם מעבדות לחירות. במילותיו המפורסמות של ז'אן ז'אק רוסו (שהעיקרון המקודש שלו נקרא "הרצון הכללי"), כשאנחנו מכריחים את הסרבן לשתף פעולה אנחנו "כופים אותו להיות חופשי"!

מן הטרור של המהפכה הצרפתית, דרך הדיקטטורה המרקסיסטית של הפרולטריון, דרך התמזגותו של הפרט באורגניזם הלאומי הפשיסטי ועד לאיראן התיאוקרטית של ימינו – ברבות מן הרודנויות המודרניות ניתן למצוא את אותה הבטחה לשחרר את ההמונים דווקא על ידי הכפפתם לסמכות עליונה. זה תמיד לטובתם ותמיד נגמר באסון. השאיפה היא גן עדן והתוצאה גיהינום.

יש להדגיש: הסכנה אינה בעצם הרעיון של שליטה עצמית, אלא בהפיכתו לאמת אחת, על פי נוסחה אחת, המחייבת את כולם. ברלין הקדיש הרבה מעבודתו לאזהרה מפני הפיתוי שבמימוש הפוליטי של החירות החיובית. בחלקו השני, הארוך יותר, של הספר הוא מביא "שישה אויבים של חירות" – הלווטיוס, רוסו, פיכטה, הגל, סן-סימון ודה-מסטר – ומנתח את הגותם. מתוך השישה רק דה-מסטר, ובמידה מצומצמת יותר סן-סימון, התנגדו באופן מפורש לחירות, ואילו כל האחרים ביקשו להוציא את ההמונים לחירות – אלא שזו היתה כמובן חירות "אמיתית", על פי עיקרון קדוש כזה או אחר.

לא אמנה כאן את כל הדרכים שהעמידו הוגים אלה להגעה אל החירות, גם לא את ה"פתרונות" שהציעו לבעיה המרכזית שנתקלו בה: הגיוון האנושי. מספיק לומר שהמימוש הפוליטי של החירות החיובית לא יכול אלא לתפוס את ההמונים כמרקם הומוגני אחיד. כאשר המציאות מסרבת להתיישר – שהרי אנשים הם, מה לעשות, בעלי דעות, אמונות, תרבויות וקבוצות אתניות שונות – נחוץ כוח פיזי כדי להפוך את ההמונים המגוונים… למרקם הומוגני אחיד. התוצאה היא אלימות, דיכוי, ולבסוף חורבן.

ואכן, אם יש מסר שברלין מבקש להעביר הן במאמר על שני סוגי החירות והן בחיבורו על אויבי החירות הוא שגיוון הוא מהותי ליצור האנושי, ואף יותר מזה: למחשבה האנושית. ברלין מתעקש שהאידיאלים שאנחנו מחזיקים בהם הם לא רק רבים ושונים, אלא לפעמים סותרים זה את זה. המתח הידוע בין שוויון לחירות הוא רק דוגמא אחת לכך שאין כל אפשרות בפועל לבסס את כל הגותנו – קל וחומר את כל המבנה הפוליטי שלנו – על עיקרון יחיד.

לעומת העולם השמיימי של הוגים גדולים או אנשי דת נעלים, "העולם שאנו פוגשים בו בהתנסות היומיומית שלנו," כותב ברלין, "הוא עולם שבו עומדות בפנינו בחירות בין מטרות נעלות במידה שווה, ותביעות מוחלטות במידה שווה, אשר הגשמתן של כמה מהן כרוכה, באורח בלתי נמנע, בהקרבתן של אחרות." מילות המפתח כאן הן "באורח בלתי נמנע".

ערכים אנושיים הם רבים ולעיתים בלתי ניתנים ליישוב, ולכן יש חשיבות מכרעת לשמירה על תחום של חירות שלילית כבסיס לחברה חופשית. הסדר הליברלי, המבוסס על כך, אינו מבטיח הרמוניה או צדק מוחלטים, אולם הוא ההסדר הטוב ביותר שמצאנו בעולם של אינדיבידואלים אוטונומיים וגיוון מתעצם. הוא אינו פותר את המתח בין ערכים, אולם הוא מאפשר לנו לחיות בתוכו מבלי להשמיד או לדכא זה את זה.

הכתיבה של ברלין קולחת וחיננית והתרגום של אביעד שטיר מעולה כרגיל. הקריאה בספר נעימה, ואין לחשוש מהגות כבדה וחידתית. שני חלקי הספר משלימים זה את זה באופן ראוי לציון, וההחלטה להוציאם יחד מתגמלת ומעניקה לקורא חומר חיוני למחשבה על חירות, הדרכים להגשימה, והתוצאות הקשות של חלק מדרכים אלה בעבר. ברלין בהחלט לא מבטיח לנו גן עדן ליברלי; הוא מבקש להזהיר אותנו מפני גיהינום. בעידן הולך ומחריש, הספר הזה הוא קול שחשוב להקשיב לו.

[פורסם במוסף תרבות וספרות של ידיעות אחרונות]