1)

מייק מאיירס משחק גורו ניו-אייג'י מגוחך – לדעתי מדובר בהכלאה בין המהארישי מהש יוגי, שהוא מזכיר אותו במראהו ואהבתו לסלבס (יש לו כמובן תמונה "עם הביטלס", ראו באתר), ודיפאק צ'ופרה, עם בליל המילים הגבוהות וחסרות המשמעות ועם ה"חוקים לחיים" שהוא ממציא. הנה האתר. הסרט יוצא בעשרים ביוני. איי אם סו טוטלי דר.

2) מדונה אומרת שהיא עוזרת לה להסתדר בעולם, פרופ' משה אידל חושב שזו וולגריזציה של המסורת המקורית, ואחד החסידים בכלל מבקש להפסיק עם ה"סטיגמה" ההיא שאומרת שכל העניין קשור איכשהו ליהדות: כתבת מגזין של הטיים על הקבאלה (היינו, "המרכז לקבלה" של פיליפ ברג), אחרי מחקר של שנתיים, מאת דפנה מרקין (האמת? לא מחדשת). גם ג'יי מייכלסון, מקובל (ועורך) אמריקאי צעיר ומבטיח, נותן את שני הגרוש שלו. (ובקרוב, ב"ה, תגובה ציונית הולמת פרי עטי.)

3) "אז איך מחזירים את אלמנט ה'קוּל' לכמורה?" שואלים בכנסייה הקתולית, אחרי שהשנה נרשמו רק 22 איש למסלול הכמורה בארכידוקסות ניו-יורק (פעם היו נרשמים מאות – וראו התרשימים השונים כאן).

4) אליוט ספרלינג, מומחה לטיבט מאוניברסיטת אינדיאנה, עושה סדר בתוך בליל הגרסאות השונות והסותרות להיסטוריה הטיבטית, ונותן את גרסתו, האמורה להיות אובייקטיבית, לגבי הסכסוך הסינו-טיבטי. בקצרה: הוא מודה שהיו תקופות ארוכות שטיבט היתה מדינת חסות של כוחות מונגולים ומנצ'ורים (כפי שהסינים טוענים והטיבטים מכחישים), אבל מדגיש שזה לא היה המצב בארבעים השנים שלפני כיבוש טיבט על ידי סין (כפי שהטיבטים טוענים והסינים מכחישים). כלומר הכיבוש הסיני אינו "חוקי" (וודאי שלא הרס התרבות הטיבטית).

ואפרופו טיבט, פנקז' מישרה, שכתב פעם ספר נחמד על הבודהיזם, מסכם עבור הניו-יורקר ספר אחר, חדש, על הדלאי לאמה ומביא זוויות מעניינות על חייו של המנהיג הטיבטי. במיוחד שמחתי לשמוע שהוא הולך כל יום לישון בשמונה וחצי. גם אני לא טיפוס של לילה. 

5) Jason Beghe, כוכב הוליוודי אמריקאי, נטש את הסיינטולוגיה אחרי 14 שנה בפנים (ודרגה מכובדת של OT5). והוא פותח את הפה. חיי זינו איך הוא פותח את הפה:

אגב, כבר אי אפשר להגיע אל הסרטון הזה ישירות ביו-טיוב, כי הסיינטולוגים איימו בתביעה או משהו. אבל לעשות לו אמבד עדיין אפשר, לפחות כרגע. הנה הרחבה כתובה של דבריו, שבהם בין היתר הציטוט המסכם הבא:

(Scientology is) the world’s largest organization of unqualified persons engaged in the practice of dangerous techniques which masquerade as mental therapy.

ולמי שרוצה את הזוית הישראלית, אני שוב מזכיר גם את כתבתו של נעם עמית על הסיינטולוגיה באולפן שישי לפני שבועיים. 

6) הרשימה הזאת היא מסוף 2005, אבל אני קראתי אותה בהנאה רבה. המחבר (בלוגיסט מוכשר שמקיים כמה בלוגים פרובוקטיבים במקביל – ראו לינקים שם) יוצא נגד מסע שיכתוב ההיסטוריה של חלקים מחסידות חב"ד, שמנסים לקומם מצגת שווא ולטעון שהרבי מליובאוויטש מעולם לא אמר שהוא המשיח, או עודד את חסידיו לחשוב כך. זה כמובן שקר גס, כפי שגם אני שמעתי מעדות ממקור ראשון (ידיד שלי היה בבורקלין, אצל הרבי, באותן שנים מטורללות). מה שמעניין הוא שהכותב הוא חסיד חב"ד שלא איבד שמץ ממאהבה שלו ומההערכה שלו לרבי, שכנראה על אף הכל היה באמת אדם מיוחד מאוד. הרשימה הזאת היא שיעור נעים בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה של הדת.

7) גם זה לא מהיום. למעשה המאמר הזה פורסם ב- 1983, במגזין "Commentary", ואז הכה גלים גדולים. זו אמורה להיות ביקורת של ריצ'רד גרנייר על הסרט "גנדהי", אבל זה הופך למאמר ארוך שהוא ביקורת מלומדת על גנדהי עצמו. החיבור המענג לקריאה מלא הכפשות, חלקן מוגזמות, ולוקה בחוסר הבנה של הדתיות ההינדית, אבל הוא מעניין מאוד מאוד. הוא מביא שלל חד-צדדי של דוגמאות לאקצנטריות של המהאטמה, שבהחלט כדאי לדעת עליהן לפני שמנסים ללכת בדרכיו (למשל, שהוא דרש מילדיו להתנזר מחינוך מערבי וממין וכשבכורו ביקש להפוך לעורך דין (כמו גנדהי עצמו) ולהתחתן הוא ניתק עמו קשר – וההוא בתגובה התאסלם ונהיה אלכוהוליסט; או למשל שבזקנתו הוא היה נכנס למיטה עם מעריצות עירומות בנות עשרה כדי לבחון את כושר העמידה שלו בפיתוי ולצבור כוח מאגי).

למרות כל זה, יש בדרכיו של גנדהי, גם אם רחוקות מלהיות מושלמות, הרבה מאוד חוכמה, והן ודאי בעלות ערך כמופת להמונים. בסופו של דבר לי נראה שהכותב גם פשוט לא מבין את נפש האדם, ועוד פחות מכך את נפש הקדוש, שהוא מין טיפוס מיוחד: הכלאה כאובה בין בן-אדם למלאך, שמובילה בצורה בלתי נמנעת לתוצאות גרוטסקיות. גנדהי היה קדוש, וכמו במקרה של אברהם אבינו או הבודהה, מי שסבל מכך בעיקר היו האנשים הקרובים אליו. וזה שהוא מדי פעם נהג כמטורף, גם זה חלק מהדיל: אנשים יוצאי דופן הם לא נורמלים, בד"כ תרתי משמע. אבל גם כמו במקרים של אברהם והבודהה ואחרים, המורשת שהשאיר אחריו היא מפוארת, ותרומתו לאנושות רבה.

וכל זה הזכיר לי את הפרודיה של אל ינקוביץ' לסרט ההמשך ל"גנדהי".

8) אהבתי מאוד את הרשימה הזאת של עידו הרטוגזון, "אין קונצנזוס לתודעה"

9) והנה מאמר חגיגי שלי לפסח שהתפרסם באנרג'י. אני חושב שהוא די מוצלח.

10) בת דודתי בת הארבע שמעה לראשונה את סיפור הבריאה ואת סיפור גן-עדן מדיסק לילדים שנרכש עבורה. אחרי שסיימה להאזין הביטה באִמהּ בפליאה ואמרה: "אבל… אלוהים בכלל לא נחמד!". נו, אז אולי זה גנטי.

אם יש מצווה שאני מקפיד לקיים באדיקות (ויש כמה כאלה) זאת מצוות ההתבסמות עד-דלא-ידע בפורים. פורים, כידוע, הוא החג שכולם אוהבים לאהוב, ולכולם ברור גם למה: תחפושות, משלוחי-מנות, שמחה וצהלה. אבל רבים גם מכירים בגרעין העמוק שטמון בחג המיוחד הזה, בהגיון הנהפוך-הוא, ברשות להשתטות ובצווי להתבסם: זהו זרע התפיסה הנונדואלית של המציאות, כלומר ההכרה שיש מקום שבו ההפכים שמהם אנחנו בונים את העולם שלנו מתבטלים, וקיום אחר, שלם ואחדותי, נחשף בפנינו.

כדת מרובת איסורים ומגבלות (שמעתי שבעברית יש יותר מעשרים מילים שמשמעותן "גבול". נסו לספור כמה מילים יש שמשמעותן "אהבה") זה מצד אחד מתבקש, ומצד שני לא פחות מנס גלוי שביום אחד בשנה היהודים מצווים להכניס עצמם למצב בו אין כל גבולות: עד שלא יוכלו להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי.

היהודים נדרשים לחצות גבולות שבדרך כלל שמירתם הקפדנית היא שמעניקה מסגרת ומשמעות לחייהם, ובעוד שמצד אחד מזכירה המצווה הזאת התפלשויות הדוניסטיות של תרבויות אחרות (ראו למשל את פסטיבל דיוניסייה היווני), ומאידך יש בציווי הזה הזמנה לגילוי שכשם שהוא חתרני ומערער, כך גם הוא משמעותי ומעורר – האם לא ברור שיש בשיכרון הזה הזדמנות לגעת במשהו אחר לחלוטין, בלתי נתפס, קדוש?

אני רוצה להביא לכבוד פורים דברים שכתבו שני אדמו"רים חסידיים בני זמננו על המצווה הזו, דברים עמוקים ונפלאים, שמזכירים מאוד תפיסות נון-דואליסטיות של מיסטיקה מזרחית. שני האדמו"רים הללו הם אולי השופעים ביותר מבחינת היקף הכתיבה שלהם במאה העשרים, ושניהם זכו לפופולריות רבה בחייהם, ולא פחות מכך לאחר מותם.

הראשון הוא ר' שלום נח ברזובסקי, האדמו"ר מסלונים, בעל הספר "נתיבות שלום". במאמר לפורים הנקרא "פורים הנהגה למעלה למעלה מן הטבע", מבאר האדמו"ר מסלונים ראשית את עניין ההתבסמות (בכל הציטוטים להלן פתחתי את ראשי התיבות שבמקור):

חייב אדם לבשומי בפוריא [להתבסם בפורים – ת.פ.] עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, שיעורר שמחה עילאית עד שלא יהיה אצלו הפרש אם הוא בבחינת ברוך מרדכי או בבחינת ארור המן, כיון שרצונו יתברך שיהיה בשמחה מפקיר אפילו עולם הבא ובלבד לעשות רצונו יתברך. וזו דרך ה' שיהודי יכול להתחזק במצב השפל ביותר שהוא נמצא ושנדמה לו שכבר אבד עולם הבא שלו, ובמיוחד בענין הפגמים הידועים דאיתא בזוהר הקדוש שלא מועיל עליהם תשובה [האדמו"ר מתכוון לשפיכת זרע לבטלה – ת.פ.], ואין עוד תרופה עבורו, שיתחזק בעבודתו יתברך לעשות רצון ה'.

כלומר האדמו"ר מסלונים, כדרכה של החסידות, מפנה את הזרקור אל עצמנו, אל תוך-תוכנו: החובה להתבסם, המצווה לא להבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי, פירושה למעשה לא להתייאש מהרע שבנו, ולשכוח אפילו מהעולם הבא שלנו – עלינו פשוט לעשות את רצונו של האל כאן ועכשיו. חובה עלינו רק להיות בשמחה גמורה כעת, בהווה, ללא כל מחשבה על חטאי העבר או על צ'ופָּרי העתיד. במילים אחרות ההתבסמות עד-דלא-ידע היא וויתור שלנו על הזיכרונות והשאיפות; עלינו להיות רק הווים.

והוא ממשיך וכותב שבמיוחד בפורים יש הזדמנות לגלות מציאות שהיא "למעלה למעלה מהטבע", שהיא אף למעלה מנבואה, והיא חיבור ישיר עם המקור עצמו:

ועל פי האמור הנה דרך להמשיך מבחינת אדם קדמון [על פי הקבלה הלוריאנית הרמה המטאפיזית הגבוהה ביותר לפני האינסוף עצמו – ת.פ.] היא רק על ידי בחינת אין, היינו התבטלות גמורה להבורא יתברך שמו לך אני וכל אשר לי, ואין בי עוד שום ישות הן בנוגע לעולם הזה והן בנוגע לעולם הבא, שמבטל את מהותו, תכונתו וישותו לבחינת אין ואפס המוחלט, ועל ידי זה ממשיך מדה עליונה זאת. וההארה הגבוהה הזאת נמשכת בכל שנה ושנה, להמשיך חסדים ושפע בענינים שהם קשים ביותר.

כלומר פורים זו ההזדמנות להתחבר למקור האור העליון ביותר, וזאת על ידי ביטול מוחלט של העצמי. האדמ"ר מסלונים אמנם לא מדבר על התאחדות עם האל, אלא על משיכת שפע ממנו לכל השנה ולכל דבר, אבל ברור שהדרך לברכה הזאת היא על ידי איון העצמיות שלנו, ואני מנחש שהכוונה היא לא להשמדת האגו, אלא פשוט להעמדתו במקומו, כלומר ככפוף לרצון האל, שמתגלה, כפי שראינו בקטע הקודם, על ידי שהיה בהווה ללא מחשבה על העבר או העתיד.

האדמו"ר השני שאביא הוא ר' מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מליובאוויטש, אדמו"ר חב"ד האחרון. הליובאוויטשר עוד יותר ברור מהאדמו"ר מסלונים באשר למימד הרוחני-מיסטי שבמצוות ההתבסמות. הוא מגיע לזה מתוך פרשנותו לסיפור שמובא בתלמוד הבבלי מיד אחרי הציווי על ההתבסמות. הנה הציווי, הסיפור ואחריו התרגום:

אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי איבסום קם רבה שחטיה לרבי זירא למחר בעי רחמי ואחייה לשנה אמר ליה ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא.

אמר רבא: חייב אדם להתבסם בפורים עד שלא ידע להבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי. רַבָּה ור' זֵירָא  עשו את סעודת הפורים יחד, והתבסמו. קם רבה ושחט את רבי זירא. למחרת ביקש עליו רחמים והחייהו. כעבור שנה אמר לו: יבוא אדוני ונעשה סעודת פורים יחד. אמר לו: לא בכל שעה ושעה מתרחש נס.

הסיפור, לכאורה, די ברור ודי מזוויע: השכרון עד דלא ידע גרם לרבה לאבד את גבולות השכל והמוסר ולהרוג את ר' זירא. הוא אמנם החייה אותו למחרת, אבל די מובן למה ר' זירא לא רוצה להסתכן ולבוא שוב אל סעודת הפורים שלו: מי יודע אם יצליח להחיות אותו שנית? לרבי מליובאוויטש ברור שלא ייתכן שרבה, גם אם הוא שיכור, יקום ויהרוג את ר' זירא. גם לא חכמים גדולים כשני אמוראים אלה ישתכרו סתם כך בפורים! לא, בפורים יש להתבסם, אבל התבסמות זאת על פי הרבי מליובאוויטש היא לא סתם שתייה לשוכרה, אלא עלייה בהשגה המיסטית.

אכן, על פי הליובאוויטשר (הוא כותב זאת בליקוטי שיחות כרך כ"ז) ברור ששני החכמים ניצלו את זמן החג המבורך כדי לעלות להיכלות העליונים, היכן שהגבולות שאנחנו מכירים מעולמנו באמת מתמסמסים ונמוגים להם. כי זה ברור: באלוהים מתאחדים כל הניגודים, ובמוחלט גם המן וגם מרדכי מופשטים מכל תכונה שמפרידה או מבדילה ביניהם והופכים אחד. לטוב ולרע ארציים, כמו לעבר ולעתיד אצל האדמו"ר מסלונים, אין מקום בהוויה האינסופית האחת שהיא האל בקיומו העליון ביותר.

הבעיה היא שהאל כבר מזמן לא רק בקיומו העליון ביותר. לא: העולם נברא, והוא חלק מהותי מהקב"ה. אלוהים כבר לא רק אינסוף מוחלט, אלא גם סופים רבים יחסיים, והפלא הוא שכל זה הוא דבר טוב מאוד! זאת לא בעיה (לפחות לא על פי היהדות) שיש עולם, והמציאות הפיזית היא לא חלום או אשלייה, אלא קיום אמיתי ומבורך. וכאן נכנסת פרשנותו של הרבי מליובאוויטש לסיפורנו.

על פי הרבי, מה שקרה הוא ש"בסעודה זו גילה רבה לר' זירא סודות ורזי תורה נעלים ביותר, עד לתכלית העילוי ד'עד דלא ידע'" – כלומר שני החכמים, מתוך שעסקו ברזי התורה, נתעלו עד לתכלית העילוי, כלומר עד לנקודה האלוהית של האין, בה כל הידוע מתבטל ואף כל הגבולות וההבחנות מאבדות מתוקפן. עד כאן הכל הלך די טוב, אלא שר' זירא, כך כותב הרבי, לא יכול היה להכיל את עוצמת הגילוי.

לר' זירא "לא היו לו ה'כלים' כדי להכיל גילוי זה, ולכן הגילוי פעל עליו עניין של כלות הנפש ממש, עד שנפרדה נפשו מגופו כפשוטו. מה שאין כן רבה עצמו – היו לו 'כלים' רחבים, ולכן לא פעל אצלו תנועה של כלות הנפש". כלומר ר' זירא לא ידע לשמור על נפשו, ולטעת שתי רגליים באדמה בעוד ראשו מרחף בעולמות העליונים. רבה ידע שבעולמות העליונים יש להציץ, אבל שיש להביא אותם לכאן, אל הארץ, ולא לשכוח את עצמנו שם. רבה ידע להיכנס אל הפרדס ולצאת ממנו בשלום. ר' זירא לא ידע, והוא הציץ ומת. אבל רבה לא נותן לו להשאר בגן-עדן, אלא מחייה אותו, שכן "תכלית הכוונה היא נשמות בגופים" – אלוהים רוצה שנהיה כאן, בגופנו, ולא בגן עדן ערטילאי (ושמא, דמיוני?).

וזה המסר שחשוב לרבי מליובאוויטש להדגיש: יש להתבסם עד דלא ידע, אבל יש גם לחזור ולדעת את העולם הזה. המחשבה כאילו רק האל קיים, כאילו גבולות והבדלים הם אך ורק אשלייה, כאילו יש לוותר על העולם הזה למען העולם הבא היא טעות, מלכודת רוחנית נפוצה ואכזרית. זו אינה דרכה של היהדות (או של כל מסורת רוחנית עמוקה ובוגרת).

הרבי מסיים וכותב ש"מצינו שגם בדורותינו אלו […] שייך יהודי שיתעסק בעניין שמתענג ממנו ביותר, עד שלא ירגיש כלל מה מתרחש עמו!" כלומר מצווה מפורשת היא להתבסם לחלוטין ולפרוח למרומים בפורים, אלא שאין לשכוח גם לחזור לאדמה, ואם אפשר גם לאחד שמיים וארץ, וליתר דיוק להבין שאכן מראש אף פעם הם לא היו כלל נפרדים.

ההצצה אל האינסופי, אם כן, היא חשובה, אבל לא כדי לבטל את הסופי, אלא כדי לשים אותו בקונטקסט הנכון: כדי לדעת שמשהו אחר – אחר לחלוטין – גם כן קיים, כדי לדעת שאנחנו עצמנו חלקים אורגניים ממשהו גדול ושלם יותר. במילים אחרות: כדי להבין שאין שום טעם לקחת את עצמנו יותר מדי ברצינות, וזה הלא המסר של פורים. חג שמח.

[עלה באנרג'י. ולפני כמה שנים אף אני הקטן, להבדיל אלף אלפי וגו', פירשתי את סיפורם של רבה ור' זירא כעוסק בראייה המיסטית, ודברי פורסמו במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". הנה הם. ולמי שרוצה, הנה גרסה מפורטת יותר לפרשנותו של הרבי מליובאוויטש למצווה, הכוללת גם את פרשנותו לסיפור נדב ואביהוא, שכתבתי כגרסה מוקדמת לרשימה זו.

לבד מזה, אך כהמשך לרוח הפורימית, הנכם מוזמנים לאירוע השמדת האינטרנט, שיתרחש בראשון לאפריל בפאב צימרמן אשר בק"ק תל-אביב בשמונה בערב, והנה פרטים על אירוע משמח זה.]

[הרשימה הבאה היא הרחבה על חלק מהרשימה פורים כהזדמנות להציץ אל האינסוף]

פורים היה החג החביב עלי מאז ומעולם, ואם כילד חיבתי אליו נבעה מההיתר להתחפש ולעטות זהות חיצונית פיקטיבית, הרי שהיום אני מוקיר בו את המצווה להשתכר ולחקור את זהותי הפנימית, שגם על מידת פיקטיביותה יש לתת את הדעת. בתלמוד (מגילה, ז:) מופיע הציווי להשתכר עד דלא ידע, ובצדו סיפור מעניין על שני חכמים שניסו לקיים מצווה זו:

אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי איבסום קם רבה שחטיה לרבי זירא למחר בעי רחמי ואחייה לשנה אמר ליה ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא.

ראשית יש לנו כאן את הציווי: חייב אדם להשתכר (מילולית: "להתמתק") בפורים עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. ועתה סיפור מעשה שלכאורה מדגים את יישום הציווי: רבה ור' זירא ערכו את סעודת הפורים יחד, והשתכרו. קם רבה ושחט את רבי זירא. למחרת ביקש עליו רחמים והחייהו. כעבור שנה אמר לו: יבוא אדוני ונעשה סעודת פורים יחד. אמר לו: לא בכל שעה ושעה מתרחש נס.

הסיפור, לכאורה, די ברור ודי מזוויע: השכרון עד דלא ידע גרם לרבה לאבד את גבולות השכל והמוסר ולהרוג את ר' זירא. הוא אמנם החייה אותו למחרת, אבל די מובן למה ר' זירא לא רוצה להסתכן ולבוא שוב אל סעודת הפורים שלו: מי יודע אם יצליח להחיות אותו שנית?!? אחרי ניסיון רע שכזה, לא פלא גם שחכמי הלכה במהלך הדורות צמצמו את המצווה הזו להשתכר והוציאו ממנה את עוקצה (הרמב"ם, למשל, קבע שפשוט יש לשתות וללכת לישון).

אבל האין זו החמצה אדירה של מצווה יוצאת דופן בחשיבותה? האם אין משהו עמוק שניתן ללמוד ממצב בו השיפוט הרגיל שלנו מאבד מתוקפו? ובכלל, האם לא השתמר כאן מנהג עתיק שבו, כבתרבויות אחרות (ראו למשל את פסטיבל דיוניסייה היווני), היהודים נדרשו לחצות גבולות שבדרך כלל שמירתם הקפדנית היא שהעניקה מסגרת ומשמעות לחייהם – ואם כן, האם אין כאן הזמנה לגילוי שכשם שהוא חתרני ומערער, כך גם הוא משמעותי להבנתנו את חיינו?

—

אני רוצה להביא כאן את פרשנותו של האדמו"ר האחרון של חסידות חב"ד, ר' מנחם מנדל שניאורסון מליובאוויטש (לבחירתכם: זצ"ל או שליט"א) לסיפור הזה, פרשנות שלדעתי יכולה לרמוז לנו על חשיבותה של המצווה הזו דווקא (הפרשנות לקוחה מליקוטי שיחות כרך כ"ז, שבת פרשת שמיני ושבת פרשת תזריע תשד"מ. ניתן למצוא את הספר כאן, ואתן גם לינקים לעמודים המצוטטים במקומם. אציין גם שכל הדגשים בציטוטים הם במקור).

הרבי ראשית מקשה כמה קושיות: א) איך רבה, גם אם הוא שיכור כלוט, מסוגל לעשות דבר שכזה, היינו לשחוט את ר' זירא? ב) אם כבר שחט, האם לא היה צריך מיד להחיותו? למה חיכה עד למחרת? ג) אם כבר החייה והכל נגמר בטוב, מדוע הוא מזמין אותו שוב בשנה הבאה? האם לא למד לקח? ד) ואם מזמין, האם התנגדותו של ר' זירא לבוא היא רק מהחשש שלא יקרה שוב נס? ואם היה בטוח שיקרה נס, היה בא? "לשם מה חסרה לו בכלל 'הרפתקאה' זו?", שואל הרבי.

הרבי גם מיד אומר שאין לתרץ את העניין, כנהוג פעמים רבות מדי, "בכך שמדובר אודות רבה ור' זירא, שגדלה מעלתם ביותר, ובאין ערוך כלל לאנשים כערכנו, ולכן, אין אנו שייכים להבין ענין זה ואין יכולים לדבר בענין זה". יפה: הרבי אומר לא לבורות, לא לענווה המזויפת. דיברה תורה בלשון בני אדם ואנחנו בני אדם – התורה מדברת אלינו, כדי שנבינהּ.

כעת הרבי עובר לסקירה לא קצרה של פירושים קודמים לסוגייה הזו, ומפריך כל מני פרשנויות לפיהן ר' זירא לא ממש מת. לא: הוא ממש מת. כלומר יש לנו כאן ממש בעיה. עתה ניגש הרבי לפתרונה.

א

כדי להבין מה התרחש עם רבה ור' זירא, מעלה הרבי מליובאוויטש אל תודעתנו את סיפורם של נדב ואביהוא (ויקרא, י), בניו של אהרון, שמתו כשהקריבו "אש זרה" באוהל מועד:

א וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה', אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם.  ב וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה'.

על פי הפשט, אומר הרבי, ברור שמותם של נדב ואביהו הוא "בגלל עניין בלתי רצוי", אלא ש"תמוה הדבר ביותר", שכן ידוע (מפירוש רש"י) שנדבר ואביהו היו גדולים ביותר, ייתכן שגדולים אפילו ממשה ואהרן! אז איך ייתכן שעשו דבר בלתי רצוי? אלא שמפרש "אור החיים" (ר' חיים בן משה אבן עטר), "באופן דנפלא שבנפלא", שמתו נדב ואביהוא דווקא מפני גודל תשוקתם להתקרב אל הקב"ה! "לא נמנעו מקרוב לדביקות נעימות עריבות ידידות חביבות נשיקות מתיקות עד כלות נפשותם בהם", מפרש אוה"ח. כלומר נדב ואביהוא לא סתם הקטירו קטורת במקדש ה', אלא נכנסו למצב מיסטי-אקסטטי, עברו חוויה רוחנית גבוה ביותר, ודווקא משום שנדבקו בכל מעודם בקב"ה, לא היו יכולים לחזור אל העולם, ומתו.

אלא שעם כל היופי שבחוויה המיסטית כגון דא, זו לא דרכה של היהדות, אשר דורשת ממאמיניה דווקא לחיות בעולם, לקיימו ולשכללו. לכן ה"אש" של נדב ואביהוא היא "אש זרה". וממשיך ומפרש הרבי: "אין הכוונה ל'זרה' ביחס לענין הקדושה ח"ו, כי אם ביחס לעניין המשכן, שתכליתו וכוונתו – המשכת אלוקות למטה דוקא." זו היתה הזרות של נדב ואביהוא: דרכם היתה דרך מיסטיקנים זרים, שמעדיפים את האל על פני העולם, שמבטלים את העולם מפני האל – שלא מבינים (אוסיף מדברי על דברי הרבי) שלעומקם של דברים אין בסופו של דבר הבדל או הפרד חלילה בין העולם לאל. אלו מיסטיקנים שפועלים מתוך תפיסה דואליסטית, כאילו האל הוא משהו אחר מהעולם, כאילו הוא "שם", ולא בכל מקום ורגע כאן. כאילו צריך ללכת לאיפושהו כדי לדבוק בו, כאילו לא מלא כל הארץ כבודו, וכאילו יש חלילה אתר הפנוי מני. כך שלמרות שודאי היו גדולים במעלתם, חטאו, שכן העדיפו חיי "עולם הבא" ערטילאי (ושמא, דמיוני?) על חיי העולם הזה, האלוהי.

והרבי מליובאוויטש מפרש:

החילוק [כלומר ההבדל] בין נדב ואביהוא לאהרן ומשה (שאצלם לא היה עניין של כלות הנפש [כלומר, שהם לא מתו כמובן תוך כדי עבודת ה']) – שלאהרן ומשה היו כלים רחבים וגדולים יותר, שלכן היו יכולים לקבל עוצם הגילוי כו', משא"כ [מה שאין כן] נדב ואביהוא בני אהרן […] שהיו בדרגה שלמטה ממנו, והנה הכלים שלהם לא יכלו לסבול את עוצם הגילוי, ולכן הגיעו לכלות הנפש.

כלומר (זו פרשנותי) הם עדיין לא השתלמו ברזי הרוח, עדיין לא הבינו שהמעלה הגבוה ביותר היא לא לפרוח אל האל, אלא להביא אותו יתברך לכאן. עבודת האל האמיתית היא בעולם הזה – כל עולם אחר לכאורה, הוא בסופו של דבר עולם עקר.

ב

ואחרי ההקדמה הזאת אנחנו חוזרים אל סיפורנו, סיפור רבה ור' זירא. הרבי מתחיל בפירוש שמותיהם של החכמים: רבה כמובן "מורה על עניין של גדלות", וזירא, מלשון זעירא, "על ענין של קטנות". ומהו "יין"? הרי הוא כמובן "סודות ורזים דתורה", כלומר ענייני חוכמת הנסתר, כלומר רוחְניות. ומסתבר "שבסעודה זו גילה רבה לר' זירא סודות ורזי תורה נעלים ביותר, עד לתכלית העילוי ד'עד דלא ידע'" – שני החכמים, אם כן, מתוך שעסקו ברזי התורה, נתעלו עד לתכלית העילוי, כלומר עד לנקודה האלוהית של האין, בה כל הידוע מתבטל ואף כל הגבולות וההבחנות מאבדות מתוקפן, שכן באלוהים כל הניגודים מתאחדים, וממילא ברור שהוא יתברך גבוה מהדין והחסד, ואף מהחכמה והבינה – הוא האינסוף ב"ה.

אלא מאי? שכפי שקרה במקרה של נדב ואביהוא, גם ר' זירא

שעניינו קטנות […] לא היו לו ה'כלים' כדי להכיל גילוי זה, ולכן הגילוי פעל עליו עניין של כלות הנפש ממש, עד שנפרדה נפשו מגופו כפשוטו. משא"כ [מה שאין כן] רבה עצמו – היו לו 'כלים' רחבים, ולכן לא פעל אצלו תנועה של כלות הנפש

כלומר ר' זירא לא ידע לשמור על נפשו, ולטעת שתי רגליים באדמה בעוד ראשו מרחף בעולמות העליונים. רבה ידע שבעולמות העליונים יש להציץ, אבל שיש להביא אותם לכאן, אל הארץ, ולא לשכוח את עצמנו שם. רבה ידע להיכנס אל הפרדס ולצאת ממנו בשלום. ר' זירא לא ידע, והוא הציץ ומת.

וזו אכן השחיטה של רבה את ר' זירא, שהרי, מפרש הרבי, במסכת חולין כתוב "אין ושחט אלא ומשך", כלומר

תוכן עניין השחיטה הוא – העלאה, שכן ע"י השחיטה מעלים את הבהמה מסוג החי לסוג המדבר […] והפירוש ד'רבה שחט לר' זירא' הוא – שרבה משך (שחט) והעלה את ר' זירא לדרגה נעלית [… ו]דבר זה פעל אצלו פירוד הנשמה מהגוף כפשוטו ממש, כמו במקרה נדב ואביהוא.

ומוסיף הרבי שר' זירא לא היה עושה דבר כזה מצד עצמו, שכן "הכניסה לפרדס צריכה להיות באופן ש'נכנס בשלום (כדי שיוכל להיות) ויצא בשלום'. מכיוון שהכוונה היא שיהיו נשמות בגופים דווקא." – היהדות עומדת על חשיבותו של העולם הזה, על חשיבות קיומו ועל טובו.

כמובן שכשרבה ירד מהמרומים וראה מה עולל, הוא ביקש רחמים והחזיר את נשמתו של ר' זירא אל גופו (וזה כבר מצביע על כך שלא איבד אבחנות מוסריות), אבל זה לא מנע ממנו, אומר הרבי, להזמין את ר' גם בשנה הבאה לעלות איתו שוב בהשגה המיסטית, אלא שר' זירא החליט שמספיק לו, ואולי רצה להרחיב קודם את כליו, כדי שיוכל להתבונן בזיו השכינה בלא לפרוח למרומים. (וכאן גם מביא הרבי מליובאוויטש סיפור מעניין על רבי שניאור זלמן, האדמו"ר הראשון של חב"ד, ור' אברהם המלאך, בנו של המגיד ממזריטש, מורו של רש"ז, על כך שרש"ז היה צריך לאכול חתיכת בייגל עם חמאה כדי שלא תפרח נשמתו מתוך הלימוד, ומפרשו, וצריך עיון ובהזדמנות אחרת ב"ה).

ולסיכום מציין הרבי ש"מצינו שגם בדורותינו אלו […] שייך יהודי שיתעסק בעניין שמתענג ממנו ביותר, עד שלא ירגיש כלל מה מתרחש עמו!" כלומר מצווה מפורשת היא להתבסם לחלוטין ולפרוח למרומים בפורים, ורק לא לשכוח גם לחזור לאדמה, ואם אפשר גם לאחד שמיים וארץ, וליתר דיוק להבין שאכן מראש אף פעם לא היו הם נפרדים.

חג שמח.

השנה נפגשתי על בסיס די קבוע עם בחור נחמד, חב"דניק לשעבר. הוא היה נער כאשר כל הבלגן המשיחי בחב"ד התנפח למימדים מטורללים (שנות השמונים, ראשית התשעים), וראיינתי אותו על מאורעות אותם ימים טרופים בחצרו של הרבי מליובאוויטש (לבחירתכם: ז"ל, זצוק"ל, או אם אתם חזק חזק בקטע: שליט"א). בין לבין הוא סיפר לי על הפירוש התיאולוגי שניתן למאורעות, והגענו לדבר על הראייה התיאולוגית הכללית של חב"ד. מה אומר לכם? התאהבתי. כזה יופי לא רואים כל יום. אני רוצה להביא איזו סכמה תיאולוגית חב"דית כאן, נדבך תיאולוגי חלקי, שכן בניגוד להסברים, שיפים יותר ככל שהם יותר פשוטים, מערכות תיאולוגיות הן לא רק מעניינות יותר, אלא גם יפות יותר ככל שהן יותר מורכבות.

כבר כתבתי על איך העולם נברא ומהי משימתנו לחיים אלו על פי קבלת האר"י: העלאת הניצוצות שתקועים בקליפות (אחרי שבירת הכלים הקטסטרופלית) והשלמת תיקון עולם במהרה בימנו (קראו שוב לרקע רחב יותר על הכתוב להלן). כל זה בעצם "קבלה לוריאנית 101", ולכן הפעם ניגש אל הפיתוח החב"די של העניין, כלומר התאמת הפרדיגמה הזאת לאירועים ההיסטורים שהתרחשו לחסידות ובחסידות, שזה אומר בעצם הפיכתם לאירועים מטא-היסטורים, היסטֶריים ומשיחיים. כעת, אם כן, אני מציג אותה לפניכם, את הנאווה בתיאולוגיות, הבתולה לבית חב"ד, הלא היא מרת משיחיות עכשיו נֵרה יאיר.

הקרב האחרון

בסוף המאה השבע-עשרה הקרב על הבריאה כבר מגיע לקראת סופו. רוב הניצוצות כבר התבררו, האר"י כבר גילה את סודות היקום, ונראה שאוטוטו משיח בא ואפשר לדפוק כרטיס ולהתקפל. ברגעים האחרונים של הגלות, בעיקבתא דמשיחא, הטובים (זה אנחנו) מוציאים את נשק יום הדין שלהם: הבעל שם טוב. כלומר ממציאים, בעצם, את החסידות. הרעים (הקליפות, הסטרא אחרא, הם) נלחצים לאללה, ומבינים שהם חייבים לחסל את המיזם החדש הזה, או שטיק טק גומרים עם תיקון עולם ולהם לא נשארים ניצוצות אור למצוץ מהם חיוּת. הסטרא אחרא (להלן: ס"א) מחליט לפגוע בכוחות האור במקום שזה הכי כואב, כלומר בחסידות. ולא סתם, אלא בחסידות הכי גבוהה, שהיא על פי חב"ד כמובן חב"ד, שאמורה להפיץ את תורת הגאולה בין כל בני ישראל, כדי שכולם ישתתפו במלאכת העלאת הניצוצות האחרונים. והס"א לא יפגע סתם בחסידות, אלא בראש החסידות, הלא הוא רבי שניאור זלמן מלאדי הגדול (באמת גדול).

אבל איך? איך אפשר בכלל להתקרב אל יהודי קדוש כזה? הלא הוא כולו עשוי זוהַר אלוקי קורן ששורף מרחוק כל חטא שרק מנסה להתקרב אליו! ברור לכן שלסתם בהמה, או לאיזה לא-יהודי אין בכלל סיכוי להגיע עד אליו ולפגוע בו. רק יהודים יכולים להתקרב, כי להם יש ניצוץ קדושה. מזל שבעולמו של הקב"ה ישנם גם יהודים רעים. יהודים אלו, שנשבו על ידי הס"א (בדומה לשביית הניצוצות על ידי הקליפות – שימו לב להקבלה בין המיקרוקוסמוס למקרוקוסמוס כל הזמן), מכונים "מתנגדים", שכן הם מתנגדים לחסידים הטובים. הם הנשק העיקרי של הקליפות ימ"ש. ומי עומד בראשם? הגאון מוילנה, שחשב שהחסידות היא חזרה לשבתאות והטיל עליה חרם (את זה שוכחים לו היום, אגב, מפאת כבודו). אז בתפיסת חב"ד נחשב שהוא נתפס כמובן על ידי הסטרא אחרא.

בכל אופן, אז המתנגדים מלשינים לשלטונות הצאר על רש"ז ומעלילים עליו איזה משהו, והוא אכן נשלח לכלא הרוסי. ומי חוקר אותו בכלא? גויים? מה פתאום! הם לא יכולים להתקרב, עוד לא הבנתם? בכלא חוקרים אותו עוד זן של יהודים משומדים: משכילים, שפרקו עול מצוות לא עלינו. בקיצור, בלגן בלגן, ונראה שתכנית הגאולה נקטעת ממש לפני סופה.

אך, אם לא שמתם לב, לא אלמן ישראל, ובאירוע שהוא נס גלוי וברור משוחרר האדמו"ר הזקן ונשלח חזרה לחסידותו להמשיך את מלאכת הגאולה ב"ה. חג יום שיחרורו, י"ט בכסלו, נחגג עד היום בחסידות בהדר ובפאר, הוא נקרא "חג הגאולה" ונחשב "ראש השנה לחסידות".

עוברות כמה עשרות שנים, ותהליך הגאולה שוב קופץ מדרגה: הרש"ב, האדמו"ר החמישי, מקים ב- 1897 את ישיבת "תומכי תמימים" בליובאוויטש (אוקראינה). זו סיירת מטכ"ל של עולם הישיבות, ושם הוא הולך להכשיר את "חיילי בית דוד" שיביאו את משיח בן דוד. ע"פ המיתולוגיה החב"דית כשהאדמו"ר הרש"ב הקים את תומכי תמימים היתה לו עליית נשמה והוא בחר אישית את הנשמות של "התמימים"- תלמידי ישיבות תומכי תמימים לדורותיהם – עוד בהיותן בשמיים, לפני שירדו לקבל גוף. התמימים הם נשמות גבוהות שנבחרו בקפידה (על שום איכותן וטהורתן) ע"י הרבי הרש"ב כחייליו שיסייעו לו בקרב המכריע והאחרון נגד הקליפות לבירורן הסופי ולהבאת הגאולה.

ר' יוסף יצחק שניאורסון, הוא הריי"ץ, הבן של הרש"ב והאדמו"ר השישי של חב"ד, מרחיב את הישיבה, והס"א שוב פעם נלחצים. משיח בפתח! הס"א משתולל והריי"ץ נזרק לכלא הבולשביקי. איך? מי? מה? כמובן: יהודים שוב הלשינו עליו. ולא רק זה: חוקר אותו בכלא חסיד חב"ד שהתפקר! כלומר כדי שהס"א יצליח לתפוס את אדמו"ר חסידות חב"ד הקדושה כל כך קרוב לגאולה הוא היה חייב משת"פ חב"די ממש, בשר מבשרה של הקדוּשה!!! נשמה גבוהה שנבחרה להיות חב"דניקית!!! אחרת איפה הס"א ואיפה חב"ד. אז הפעם, בגלל שאנחנו עוד יותר קרובים כבר לגאולה (במהרה בימינו), היתה צריכה להתרחש עליית מדרגה ונשק חדש ומשופר מצד הס"א נשלף. גם הפעם האדמו"ר משוחרר לבסוף וגם הפעם המאורע, עוד "חג גאולה", נחגג כל שנה בחסידות ונחשב מדרגה נוספת בדרך לגאולה השלמה.

יחי אדוננו וגו'

והנה הגענו לשנת 1987, בה נחשפה פרשה שהסעירה את כל חסידות חב"ד. זוהי פרשת גניבת הספרים, "פרשת הספרים" כפי שהיא ידועה בהיסטוריוגרפיה החב"דית, שקיבלה, כמובן, כרגיל, כמצופה וכפי שמיד נראה, נופך מאוד מיתי-מטאפיזי. מה שקרה הוא שיום אחד בשנה זו גילו שחסרים ספרים בספרייה של החסידות. בדיקה קצרה העלתה שבערי גורארי, הבן של האחות של הרבי מליובאוויטש, כלומר אחיינו של הרבי, היה לוקח ספרים מהספרייה, כל מני ספרים עתיקים ופריטי יודאיקה, ומוכר אותם למרבה במחיר. היתה שערוריה שלמה, והעניין הגיע לבית המשפט האמריקאי.

למה זה קרה? או. צריך להבין שהמדובר בשלבים האחרונים של הגאולה. עיקבתא דמשיחא. הריי"ץ, האדמו"ר השישי, אמר שכל מה שנשאר לפני הגאולה הוא רק לצחצח את הכפתורים (של החליפה), וזהו, מוכנים לגאולה שלמה. הרבי מליובאוויטש מעלה את המתח המשיחי: הכפתורים כבר צוחצחו. הסיפור גמור. משיח עכשיו. בקיצור, הסטרא אחרא בפאניקה מוחלטת – הרי היא לא יכולה להרשות שמשיח יבוא, כי זה סופה הוודאי. מה היא עושה?

כפי שראינו, לשלוח איזה גוי שיחבל בגאולה אי אפשר. לשלוח יהודי חילוני – בשלב כזה זה גם כבר לא ילך. אפילו יהודי דתי, שומר מצוות אבל ליטאי, "מתנגד" מה שנקרא, לא יספיק הפעם. הפעם צריך ללכת על כל הקופה: הס"א שובה נשמה ממש, אבל ממש ממש, אבל ממש ממש ממש גבוהה. הוא מצליח להשתלט על הנכד של האדמו"ר הקודם! בערי גורארי, שבעצם הרי יכול היה תיאורטית להיות האדמו"ר (הוא נכדו של האדמו"ר הריי"צ, שאביו היה יכול להיות האדמו"ר השביעי במקום הלויבאוויטשער, ואז הוא היה יכול להיות האדמו"ר השמיני, וכידוע כיום אין אדמו"ר שמיני ודי לחכימא ברמיזא), והאדמו"ר, רבותי, זה לא סתם, אלא, על פי דברי הרבי מליובאוויטש עצמו בדרשתו הראשונה כשהתמנה לאדמו"ר, ההתגלות ממש של עצמות הקב"ה, אור אינסוף בעולם! אז אותו שבה הס"א, והופך אותו למְעכב גאולה. רק ניצוץ קדושה שכזה, כאשר הוא שבוי במצולות קליפות, יכול עוד לעצור את הגאולה הממשמשת ובאה.

בחב"ד התרוצצו אז סיפורים על כך שסידור-התפילה של הבעל שם-טוב בעצמו נגנב על ידי בערי מהספרייה של חב"ד ונמכר לוותיקן, כלומר סידור התפילה שבו עשה הגנרל הראשון של קרב ההבקעה הסופי, הבעש"ט, איחודים ותיקונים להבאת המשיח, נמצא בוותיקן, והמשמעות התיאולוגית-מטאפיזית צריכה להיות ברורה: שיא הקדושה שבוייה בידי מוקד הס"א!!! איזה בלגן.

במשפט טען בערי שהספרים שייכים לסבו ובתור נכד חלק מהם שלו. הרבי טען שהם שייכים לחסידות ולא לסב. כל זמן המשפט הרבי היה ממש בוכה בהתוודעויות על כל העניין וכפי הנראה זה ממש נגע לו "בעצמות הנפש", כמו שאומרים בחסידות. וברור: הרי כל הגאולה תלויה בניצחון ובהתגברות על הטריק המלוכלך הזה של הס"א!

אבל סוף טוב הכל טוב: המשפט נגמר ונגזר לטובתו של הרבי מליובאוויטש והחסידות. הדבר פורש כמובן בצורה הכי מיתית שאפשר: הובן שערכאות עכו"ם הכירו בצדק של חב"ד, כלומר, בעצם, במשיחיותו של הרבי, ואין סימן מובהק מזה, כידוע, לגאולה קרובה, שכן כפי שהנביאים כבר ניבאו, כאשר המשיח יגיע גם הגויים יכירו באלוהי היהודים וכו'.

הסאגה נמשכה עוד כמה שנים עד שהליובאוויטשער נפטר (אלא אם אתם מאמינים שהוא לא נפטר, ולכן בשבילכם הסאגה נמשכת) והתברר שלא גאולה ולא נעלי-שבת. אבל מה שחשוב לי להראות הוא את אותה דרך בה אירועים היסטוריים משולבים במערכת התיאולוגית ללא שום בעיה, ואף משמשים כדלק לאש ההסבר המטאפיזי. המיתולוגיה רק מתפתחת, רק משתכללת מכל בעיה שמתעוררת, וזה מה שיפה. כאילו להסבר יש חיים משלו, והוא גדל מסביב לכל תקלה כמו שעץ צומח ומחבק עמוד שניצב בדרכו. ברגע שאנחנו לא כפופים לעקרונות רציונליים של צורך בראיות סבירות או התעקשות לא לסתור את עצמנו, אנחנו יוצרים לעצמנו סיפורים כדי להסביר בהם את עולמנו כיד הדמיון הטובה עלינו (בעצם כולנו עושים את זה, והשאלה היא רק באיזה מימדים וכמה אנחנו מודעים לזה). ושימו לב: ההסברים האלה יפים, כלומר הם מורכבים ומתוחכמים. אף אחד לא אומר: טוב, נכון שזה קרה אבל זה רצון השם וזהו ובמופלא ממך אל תחקור וכו'. לא. חוקרים במופלא. עונים על שאלות. פותרים בעיות. ויוצרים תיאולוגיה מורכבת ומעניינת, שלדעתי יש בעקרונות ממנה היא בנויה הרבה חוכמה.

כל כריסט צריך אנטי-כריסט

עוד משהו לקינוח: הרב ש"ך ז"ל, מנהיג הליטאים עד לפני כמה שנים, קבע כידוע שחב"ד היא הדת הכי קרובה ליהדות. חב"ד בתמורה הגדירו אותו כראש הסתרא אחרא. מובן למה: כי הוא המונע העיקרי בדרכה של חב"ד להפוך את כל היהודים לחסידים ולהביא את הגאולה. ולמה? כי הוא יהודי, כלומר הוא מבפנים, אבל הוא מתנגד להם בחריפות. מה שמוכיח כמובן שנשמתו נשבתה על ידי הס"א.

בחב"ד אפילו מספרים שבראשית שנות השישים הגיש הרב ש"ך את מועמדותו להיות ראש ישיבת תומכי תמימים המרכזית בכפר חב"ד, אך הוא לא התקבל. ילדי "צבאות השם", ילדים חב"דיים עד גיל 13, אף הרהיבו עוז והמציאו שיר על הרב ש"ך שמושר במנגינה של "ואמרתם כה לחי ר' שמעון בר-יוחאי" בשיר שמסודר לפי הא"ב, הבית האחרון שמתחיל באות ת' נשמע כך:

תומכי תמימים הקדושה
ש"ך רצה להיות ראשה
והועף בחרפה
בגלל חוסר ידיעה
[והפזמון – בהגיה אשכנזית:]
ואמרתם מות לגוי
לייזר שך ימח שמוי

מזעזע, לא? אין שנאה כשנאה אחים, כפי ששמעתי את אחמד טיבי אומר בקשר לבלגן בעזה. הרעיון, בכל אופן, שוב דומה: הרב ש"ך היה עשוי להיות הראש ישיבה של "חיילי בית דוד" המרכזית בארץ הקודש, כלומר בעמדה בכירה מאוד בתהליך הגאולה. בגלל יוהרה ופגיעה אישית הוא נשבה בידי הס"א. בחב"ד, אגב, מדברים הרבה על ביטול האני, האמונה שיש אני (אגו) אף היא אשליה שמקורה בס"א. כאשר הרב שך לא התקבל להיות ראש הישיבה של חייל בית דוד, האני שלו הרים ראש (דבר הבא לידי ביטוי בכך שנפגע) וכך הוא למעשה נשבה ע"י הס"א ומאוחר יותר הפך למנהיגה ("הצד האפל של הכוח" הוא כידוע שביל מהיר מאוד לעוצמה).

אגב, מה עוד מראה לנו את זה? ששמו הפרטי מנחם. בדיוק כמו שמו הפרטי של הרבי (מנחם מנדל שניאורסון) מליובאוויטש. כלומר "זה כנגד זה עשה ה'", היינו כפי שיש כוחות חושך מול כוחות אור, ראש מחנה השחור מתדמה לראש מחנה האור, בניסיון להאבק בו. כלומר לא האפיפיור הנוצרי הוא ראש הבד-גייז, ואפילו לא ראש הממשלה החילוני: יהודי דתי, שומר מצוות, שמתנגד לחב"ד, הוא ראש הנחש. יפיפה.

וחב"ד לא לבד בכל הקטע הזה של תליית ראשות הס"א באויבך היהודי. כבר עשה זאת ר' חיים ויטאל, שחשב שר' יעקב אבולעפיה, רב העיר דמשק אי שם במאה השש-עשרה, שליגלג על יומרותיו המשיחיות של רח"ו. אז רח"ו בתמורה גרס שהוא ראש הס"א, ומזהה אותו כ"נחש", אלא מה?

וגם ר' נחמן מברסלב, בעניין. יריבו של ר"נ היה ר' אריה לייב "הסבא משפולה" שהוביל והנהיג את הרדיפה של ר' נחמן וחסידותו הצעירה. ומה אמר עליו ר"נ? כמובן, שהוא "הזקן שבסטרא אחרא" ושהוא "אבי אבות הטומאה". אכן, ידיה הטמאות של הסטרא אחרא לא נחות לרגע.

ככה זה, ואין להתפלא על כך. כל גיבור צריך נמסיס, ארכי-אויב, ולו רק כדי להבליט, אם לא ממש להגדיר, את יחודו – הרי איך נדע שאתה המשיח, אם לא הסטרא אחרא בכבודה ובעצמה תרדוף אותך? לכן אלוהים זקוק לשטן, הרבי מליובאוויטש זקוק לרב ש"ך, החסידים זקוקים למתנגדים, החרדים זקוקים להומואים, שרלוק הולמס זקוק למוריארטי, לוק סקייווקר זקוק לדארת' ויידר, ניאו זקוק לסוכן סמית, סיינפלד זקוק לניומן, האנרכיסטים זקוקים לגדר, מתנגדי הגלובליזציה זקוקים לועידת הג'י-8, בוש זקוק לאחמדיניג'אד, היטלר זקוק ליהודים, היהודים זקוקים לעמלק, דון קישוט זקוק לטחנות-הרוח — כל כריסט זקוק לאנטי-כריסט.

 

[לבד מזה אני סבור שיש להפסיק את רצח העם בדרפור]

ביקרות שלי על הספר של פרופ' דוד אסף התפרסמה היום ב"ספרים" של "הארץ", לצד דעה נגדית של הרב ד"ר רפאל ב' פוזן. המחלוקת: האם יש לחקור פרטים מביכים אצל דמויות היסטוריות חיוביות, או במילים אחרות: האם קיימת רכילות טובה?

הנה אני

והנה הוא