ט' באב השנה יהיה שונה. כשנקרא במוצאי שבת את מגילת איכה, נשים לב שכאשר היא מבכה את סבל תושבי ירושלים תחת המצור הבבלי היא מתמקדת דווקא בסבלם של הילדים. הילדים הרעבים.

"שְׂאִי אֵלָיו כַּפַּיִךְ עַל נֶפֶשׁ עוֹלָלַיִךְ הָעֲטוּפִים בְּרָעָב", זועק פרק ב'. "דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל חִכּוֹ", בוכה פרק ד', ומוסיף, "בַּצָּמָא עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם". מעבר לחורבן העיר והמקדש, מקוננת המגילה על התינוקות המורעבים, על הילדים הגוועים ברעב. איכה מציירת בפנינו את תמונת העוללים המבקשים לחם כדי להדגיש שהזוועה במלוא שטניותה מתגלמת דווקא בגוויעתם של החלשים והתמימים.

ט' באב השנה יהיה שונה. תמונות הפעוטות השלדיים שהופיעו בשערי העיתונות הבינלאומית מסמנות שלב חדש בתולדות מדינת ישראל, העם היהודי ואף היהדות עצמה. הוויכוח המלומד על תוקף ההאשמה בג'נוסייד יימשך, אבל התודעה הבינלאומית כבר נצרבה: ישראל הרעיבה ילדים למוות, מוות מיותר שהיה יכול להימנע באופן פשוט.

זהו החורבן שיוצא כעת מירושלים והופך, כשהוא מקיף את חדרי החדשות ושערי העיתונים של העולם, שוב לחורבן ירושלים. וכפי שהחורבן שמתואר באיכה היה בעוונותינו, בגלל חטאנו הגרועים מחטאי סדום ("וַיִּגְדַּל עֲוֺן בַּת עַמִּי מֵחַטַּאת סְדֹם", פרק ד), כך גם החורבן הזה. איש לא הכריח אותנו להרעיב את תושבי הרצועה. ממשלת ישראל החליטה על כך בעצמה, הפקודה ירדה וצבא ההגנה לישראל ביצע.

אנחנו חיים בטרגדיה. טרגדיה של העם הפלסטיני, טרגדיה של העם היהודי. לא רק אנחנו כבר איננו ולא נהיה כשהיינו, אלא היהדות כולה משתנה, מתעוותת. לא "תקופה של נס" ולא התגלות התוכנית האלוהית לפנינו, אלא אנטי-התגלות, החשכה עצמית, הסתר פנים שלנו מפני האנושיות. הפניית העורף להומניזם הבסיסי, לערך חיי אדם, ואימוץ, במלל ולעיתים גם במעש, מוסר ברברי של מלחמת שמד וניפוץ עוללים על סלע.

כולנו שם. בכל יום אנחנו נדרשים לוותר על עוד קצת מהאנושיות שלנו כדי שנוכל להמשיך לחיות חיים "רגילים" בעוד עשרות קילומטר מאיתנו אנשים מהלכים ריקי עיניים, מזי רעב, מופצצים ונהרגים במאות מדי שבוע, מאבדים צלם אנוש בהידחקות המונית לפני אבוסי חלוקת מזון. בכל יום אנחנו נדרשים לשכנע את עצמנו שאין ברירה, שהם התחילו, שאם חמאס היה נכנע, שככה זה מלחמה.

בכל יום אנחנו מאבדים את עצמנו ומותירים לילדינו מורשת איומה של פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. בכל יום אנחנו מולידים מתוכנו בבכי יהדות חדשה ורעה, לא עוד קורבן חף מפשע ולא עוד למדנות משכילה ולא עוד חלוצה סוציאליסטית ולא עוד אומת טפטפות והייטק, אלא דת-מדינה אלימה, אכזרית ורצחנית. הנה חזיון ביעותים: במאה העשרים ואחת היהדות מתחרה באסלאם הפונדמנטליסטי על תואר העיוות המונותאיסטי הבכיר.

באופן אירוני, אם נתניהו יצליח בקרוב לכונן דיקטטורה זה יקל על החשבון העתידי. זה לא אנחנו, נאמר, הרי היינו תחת שלטון רודני, הרי מפגינים נעצרו, הופשטו, הוכו. הרי שומרי הסף נרמסו, הרי האופוזיציה דוכאה. נצטרך בעתיד גם שעיר לעזאזל, ולמזלנו יש כבר מי שעושה הכל כדי למלא את התפקיד. זה לא אנחנו, נאמר, זה החרד"ל והכהניסטים, הם אלה שלא איפשרו לנתניהו לסיים המלחמה, הם אלה שדרשו הרעבה. בעתיד יתברר שכולם היו נגד הפסקת הסיוע ההומניטרי לבד מסמוטריץ' ובן גביר.

כולנו פה. כולנו רואים ושומעים וממשיכים. כולנו, בכל יום, מוותרים על עוד קצת מעצמנו. כולנו מספרים לעצמנו שזה עוד מעט נגמר, כשבכל יום זה נמשך. כולנו חושבים שגרוע מזה לא יהיה, כשכל יום גרוע מקודמו. כולנו רואים איך בכל יום מדינת ישראל שוקעת, וכולנו שוקעים איתה.

האנושות תזכור, ההיסטוריה תרשום ותעיד, אלוהים ידע וישפוט. לא נחמוק. כל רגע שאנחנו לא מתגייסים כדי לשים לזה סוף יעמוד לגנותנו במשפט הדורות. לא נחמוק. טראמפ יילך, נתניהו יילך, אבל צלם אלוהים שבאדם יישאר, המוסר האנושי הבסיסי יישאר, ואנחנו נימדד מולם.

במוצאי שבת יתחיל ט' באב, והשנה הוא יהיה שונה. נתאבל בו גם על עולליהם העטופים רעב, על הפעוטות שביקשו לחם ולא היה להוריהם מה לתת להם. נתאבל בו גם על החורבן הנוכחי. על חורבנם וחורבננו. לא חרבה ירושלים אלא מפני כיבוש, גירוש, התיישבות.

—

פורסם במדור הדעות של הארץ

הפרק הכי מפחיד בתנ"ך הוא פרק ו' בספר ישעיהו. פרק ו' הוא בעצם הפרק הוא האל מתגלה לראשונה לנביא, הפרק בו ישעיהו נשלח למשימתו. ומה שהוא נשלח לעשות הוא הנורא מכל.

וַיֹּ֕אמֶר: לֵ֥ךְ וְאָמַרְתָּ֖ לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה שִׁמְע֤וּ שָׁמ֙וֹעַ֙ וְאַל תָּבִ֔ינוּ וּרְא֥וּ רָא֖וֹ וְאַל תֵּדָֽעוּ. הַשְׁמֵן֙ לֵב הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְאָזְנָ֥יו הַכְבֵּ֖ד וְעֵינָ֣יו הָשַׁ֑ע פֶּן יִרְאֶ֨ה בְעֵינָ֜יו וּבְאָזְנָ֣יו יִשְׁמָ֗ע וּלְבָב֥וֹ יָבִ֛ין וָשָׁ֖ב וְרָ֥פָא לֽוֹ.
וָאֹמַ֕ר: עַד מָתַ֖י אֲדֹנָ֑י?
וַיֹּ֡אמֶר: עַ֣ד אֲשֶׁר֩ אִם שָׁא֨וּ עָרִ֜ים מֵאֵ֣ין יוֹשֵׁ֗ב וּבָתִּים֙ מֵאֵ֣ין אָדָ֔ם וְהָאֲדָמָ֖ה תִּשָּׁאֶ֥ה שְׁמָמָֽה.

אלוהים מנחה את ישעיהו ללכת אל העם ולהקהות את חושיו. "השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע": תגרום לעם ישראל לא להבין, לא לשמוע ולא לראות. למה? "פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו" – כלומר אלוהים חושש שהעם יראה וישמע ויבין, יתעורר ממצבו החוטא, יראה נכוחה שהוא נוהג שלא כשורה, "ושב", כלומר יעשה תשובה, ואז "רפא לו" – יתרפא.

הקב"ה לא רוצה שעם ישראל יעשה תשובה. הוא לא רוצה ברפואתו של עם ישראל. הוא כועס כמו הגיהנום והוא רוצה להעניש אותם. והוא חושש שאם ברגע האחרון בני ישראל ישובו לדרך הישר הוא לא יוכל להנחית עליהם את מלוא זעמו.

כמו במקרה יונה ונינווה, אלוהים שולח נביא לעם חוטא, אולם שלא כמו אצל האשורים הנביא נשלח אל הישראלים לא כדי להזהיר אותם אלא כדי להטעות אותם, כדי להוליך אותם שולל, וזאת על מנת שלא יתקנו את דרכיהם. הנביא נשלח לא כדי שהאל יוכל להימנע מלהענישם, אלא כדי שהאל יוכל להענישם.

והעונש שמתכנן האל הטוב הוא כבד: "עד אשר שאו ערים מאין יושב ובתים מאין אדם". שאו מלשון שואה. עד אשר המוות יהיה רב כל כך שערים יתרוקנו מתושבים ובתים מבני אדם.

חשבו על זה: עם ישראל חוטא, והאל שולח אליו נביא כדי להבטיח את המשך חטאיו – עד לחורבן המוחלט. הנביא המוביל אל השואה אינו נביא שקר, אלא נביא אמת. הוא באמת נשלח על ידי האל, נושא את מילותיו של האל. אלא שנביא האמת עושה עוול ומילותיו של האל הן שקרים. דווקא נביא שקר באותו זמן, שלא נשלח על ידי האל אבל שאומר את הבנאלי – עשו תשובה, רחצו, הזכו, הסירו רע מעלליכם מנגד עיני, חדלו הרע – דווקא נביא כזה היה אומר אמת, למרות שהיה נביא שקר.

נביא האמת מכוון להטעות את העם. זאת מפני שהוא נשלח על ידי אל לא רחום ולא חנון, אלא אל קנא ונקם, אל אכזר, זועם, נוטר טינה וחסר מחילה, שמעוניין להעניש את עמו ללא אפשרות של תשובה. להיות בידיו של אל כזה, להיות עבדיו של אלוהים אכזר – הנה לנו כבר חורבן עוד לפני החורבן.

אבל החורבן הפיזי גם הוא יגיע. במגילת איכה, שנקראת בט' באב ומבכה את חורבן ירושלים, מסופר לנו כי "נְבִיאַ֗יִךְ חָ֤זוּ לָךְ֙ שָׁ֣וְא וְתָפֵ֔ל וְלֹֽא גִלּ֥וּ עַל עֲוֺנֵ֖ךְ לְהָשִׁ֣יב שביתך [שְׁבוּתֵ֑ךְ] וַיֶּ֣חֱזוּ לָ֔ךְ מַשְׂא֥וֹת שָׁ֖וְא וּמַדּוּחִֽים" (ב, יד). אומר לנו מחבר המגילה שנביאי ה' חזו שווא ולא גילו את עוונותיו של העם על מנת שלא יעשה תשובה.

מחבר מגילת איכה, על פי המסורת הנביא ירמיהו, בוכה על נביאים אחרים, למשל ישעיהו, שהונו ורימו את עם ישראל על מנת להביא אותו לחורבן, שגרמו לעם ישראל להמשיך לחטוא על מנת שהאל יוכל להנחית עליו את מלוא זעמו ולקרוע אותו לגזרים.

צום קל.

למסורת היהודית יש יחס אמביוולנטי למקדש. אני לא מדבר רק על האיסור לעלות להר הבית והציפייה שהוא יירד קומפלט מהשמיים – אלה כמובן מנגנונים פנימיים שאמורים למנוע את הקמתו לנצח – אני מדבר על תקופה קדומה הרבה יותר, כשהמקדש עוד היה קיים.

הנביאים, כידוע, דיברו לא פעם כנגד הקרבת הקורבנות. ישעיהו: לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים, וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי! כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי? ועמוס: שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּעַצְּרֹתֵיכֶם. כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם לֹא אֶרְצֶה וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט. והושע מסכם: כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת.

מה עומד מאחורי הקריאות האלה? לדעתי אכזבתם של הנביאים מההבנה הלא נכונה של המקדש בעיני העם. עם ישראל חושב שהמקדש מכפר על חטאיו, בעוד שהאמת היא הפוכה: המקדש מחמיר אותם. קיומו של מקדש לדעת הנביאים הוא כתמרור אזהרה וכקריאה מוסרית תמידית. וחילול הקודש כשיש מקדש חמור עוד יותר מאשר בלעדיו.

המקדש הרי נבנה כביתו של האל, כמחזיק את נוכחותו בלב הארץ והעם. אלא שנוכחות האל מחייבת טהרה תמידית. לא מדובר רק בטהרה ריטואלית שבמסגרתה המקווה מטהר אותנו מכל מני הפרשות שיוצאות מגופנו. מדובר גם בטהרה מוסרית. כי כפי שכתוב בספר במדבר פרק ל"ה, אחרי רשימה ארוכה של חטאים שקשורים באלימות: וְלֹא תְטַמֵּא אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ, אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ. כִּי, אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וכך גם כל ויקרא י"ח מדבר על "תועבות" מיניות שאם ינהגו בהן: וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹינָהּ עָלֶיהָ, וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ.

אלימות, רצח, גילוי עריות, אונס – אלה הופכים את המבצעים אותם לטמאים מוסרית. וטומאה מוסרית מטמאת את כל העם ואת כל הארץ. וטומאה על כל העם, כאשר אלוהים איתם – כלומר דווקא כשיש מקדש – פירושה עזות פנים והפניית עורף כלפי האל. ופירושו של זה הוא חורבן המקדש וגלות.

הנביא יחזקאל מסביר בפשטות:

יֹשְׁבֵי הֶחֳרָבוֹת הָאֵלֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֹמְרִים לֵאמֹר: אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת-הָאָרֶץ, וַאֲנַחְנוּ רַבִּים – לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה! לָכֵן אֱמֹר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה': עַל-הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל-גִּלּוּלֵיכֶם וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ – וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ?!? עֲמַדְתֶּם עַל חַרְבְּכֶם, עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה, וְאִישׁ אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם – וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ?!?

אומר יחזקאל: תושבי ישראל בטוחים שמשום שאלוהים נתן את הארץ לאברהם הארץ שלהם לנצח. בגאוותם הם מכריזים "לנו ניתנה הארץ למורשה!". אבל אלוהים שואל בזעם: כבשתם, עשקתם, דם תשפכו – הארץ תירשו??? שיחקתם אותה רב-מקובל וניצלתם מינית – והארץ תירשו??? לא. הארץ תקיא אתכם מתוכה.

בט' באב אנחנו נזכרים שהארץ כבר הקיאה אותנו פעמיים מתוכה. מי שסומך על ההבטחה האלוהית ולא על עמידתו המוסרית ימצא את עצמו בגלות. מי שסומך על הקרבת קורבנות במקדש ולא על צביונו המוסרי ימצא את עצמו בגלות. מי שמעסיק את עצמו בכיבוש שטחים, בגירוש מקומיים, בציפייה למקדש, תוך התעלמות מתמשכת מהעוולות שהוא שקוע בהן; מי שעוסק בשליטה ללא נתינת זכויות, בהתכחשות ל"חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם, וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח", מי שמתעלם מהעושק, מהביזה, מהאיפה ואיפה, מהדורסנות, מהאלימות, מהגזענות – פניו אל החורבן הקרב והולך, והוא אף מקרבו.

ולא תעזור ההבטחה האלוהית, ולא יעזור המקדש. כי שני אלה הם מעמסה ולא תעודת ביטחון. שני אלה דורשים טהרה ולא מבטיחים חסינות. שני אלה הם קריאה מוסרית ודרישה דתית ולא צ'ק פתוח לעשות ככל העולה על רוחנו. שני אלה הן הסיבה שבגללה הישוב היהודי בישראל כבר הושמד פעמיים, והסיבה שבגללה הוא שוב יושמד. יחזקאל: וְנָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה […] וְיָדְעוּ, כִּי אֲנִי ה', בְּתִתִּי אֶת הָאָרֶץ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה עַל כָּל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ.

לא על המקדש החרב אנחנו מתאבלים, אלא על חטאנו שהחריבו אותו. על אלה אני בוכיה ועל זה יש לצום.