חרדים

למה החרדים מפגינים על שטויות?

התמיהה המובנת שאחזה כל בר דעת בראותו אלפי חרדים שיוצאים להפגין בלהט נגד העברת עצמותיהם של קבוצת פגאנים עלומים, לא היתה יכולה שלא להתגבר כששזפו עיניו ברבבות בחורי ישיבה, תלמידי חכמים, רבנים ואדמו"רים "מחרפים נפשם" למען "קידוש השם" בהפגינם נגד "הגזירה הנוראה" בדבר הלימוד המשותף של בנות חסידות סלונים עם בנות משפחות חרדים ספרדיות.

למתבונן מהצד נראה הדבר תמוה שפעם אחר פעם בוחרים חרדים להילחם דווקא למען מטרות שלא רק שהן אבודות, אלא שהן פשוט לא מובנות. הנה, אומר לעצמו אותו אזרח תמים, חלק מרבני הציונות הדתית דרשו בעת הפינוי מעזה לסרב פקודה ולא להשתתף בפעילות. יכול להיות שאני מסכים איתם ויכול להיות שלא, אבל כך או כך אני מבין אותם. יש להם מטרה ברורה (מניעת נסיגות מאדמת א"י), ולא רק זאת, אלא שהם (לרוב) לא עוטפים את מעשיהם בסופרלטיבים מופרכים כ"קידוש שם שמיים" ו"מסירות נפש". מה, אם כן, שואל הוא, הסיפור עם החרדים האלה?

ובכן, להלן ננסה להשיב לתמיהתו המובנת של אותו אזרח תמים ולהראות שיש, אכן, הגיון בשיגעון החרדי. נחלק את התשובה לשתי חטיבות. בראשונה, התשובה המתבקשת, הכמעט מובנת מאליה: החרדים יוצאים לקרב כדי למלא את חייהם במשמעות. ולא שאין מספיק סוגיות תלמודיות ללמוד, אלא שכאן מדובר במשהו שהוא מעבר לידע שאפשר לרכוש מספר. העניין הוא פשוט: כפי שכל גיבור-על זקוק לאויב-על, כפי שכל משיח זקוק לאנטי-משיח, כך כל קבוצה שרואה עצמה נבדלת ונעלה זקוקה לציבור אותו היא רואה נחות והמוני. יש צורך ברוע כדי להצדיק – כדי ממש ליצור – את הטוב שלנו.

דא עקא, שכמעט בכל תחום ותחום החברה המקיפה את החרדים ממש טובה אליהם. היא מתחשבת, מכבדת, מתספקת ואף מממנת אותם. איך אם כן יוכלו החרדים להרגיש עליונים במלכות של חסד, איך ירגישו מוסריים יותר כשאלו שסביבם שואלים "עד איפה?" בכל פעם שהם אומרים "קיפצו"? אין ברירה, אם כן, אלא להיתפס לזוטות, לראות צלליות עכברים כהרים, ולהקים מהומה רבה על לא מאומה.

כפתור ופרח – זאת אם כן הסיבה הברורה, הפשוטה. אולם הייתי רוצה להציע סיבה נוספת, גם היא מתחום הפסיכולוגיה של הדת, אולם כאן גם נתחשב במימד ההיסטורי של הדת בימינו, בשונה מזמנים עברו. הסבר זה גם יאפשר לנו להבין יותר לעומק את המצוקה של המאמין בימינו, שהיא עמוקה ואין לזלזל בה.

ובכן, ידוע לנו שבעבר אנשים אכן מסרו נפשם ומתו על קידוש השם (בלי מרכאות כפולות). זה היה כאשר אמונות שונות התחרו זו בזו, ודתות נהגו לכפות את עצמן על בני אדם. יהודים שלא היו מוכנים להתנצר או להתאסלם (ועוד קודם לכן, לזבוח לזאוס), שילמו על כך לפעמים בחייהם. היום זה כמובן לא קורה. לא בגלל שאנשים הפכו לנחמדים יותר, אלא בגלל שהדת איבדה מכוחה. ולא איבדה הדת מכוחה כי היא מסואבת או צבועה (כי זה לא חדש), אלא משום צורת חשיבה חדשה שעלתה וכבשה את התודעה האנושית: החשיבה הרציונלית.

כיום, בשונה מבעבר כשמיתוסים ואמונות שלטו בהכרותינו, אנו מסוגלים להבדיל, בסיועה של החשיבה הרציונלית, בין אמת לבדיה, בין הגיון בריא לשטות גמורה. לכן (טוב, יש גם כמה סיבות נוספות) היום כבר לא מתים מאמונה. נהפוך הוא: בני אדם חיים, ואילו האמונות הן אלה שפעמים רבות מתות.

אבל אל נא נחפז. כי לפעמים האמונה גוססת, אבל המאמין בה מאוד רוצה – מסיבות חברתיות או פסיכולוגיות – להמשיך ולהחזיק בה. במקרה כזה יש צורך להחזיק את האמונה בחיים על ידי הנשמה מלאכותית: האדם הרוצה להאמין ינשים את אמונתו בכוח ובהתמדה כדי לא לתת לה למות. ההנשמה המלאכותית הזאת, אני טוען, מתגשמת בעולם כהפגנות צעקניות כנגד שטויות.

נסביר: כאשר המון גדול יוצא לרחוב ומכריז ש"דעת תורה" חשובה לו יותר מפסיקת בית משפט, אותו המון מאשרר ומחזק את אמונת חבריו – ברור, לא? כאשר אספסוף חרדי משליך חיתולים צואים על המשטרה הוא נהנה מאותה "בצוותא" שבה מתבסמים אוהדי קבוצת כדורגל או חבורה אלימה של אופנוענים – ברור, לא? כך או כך, אמונתו זוכה לעוד מעט חמצן וזמן.

אבל כאן יש לבוא ולשאול: כל זה טוב ויפה, אולם בכל זאת, למה בוחרים החרדים להילחם דווקא על כאלה דברי איוולת? שיצאו לרחוב, בסדר, אבל כדי למחות על עָנְיָים, על שחיתות השלטון, על הלכלוך ברחובות, על תעריפי הסלולר – למה מתמקדים הם דווקא בקשקושים?

שאלה טובה, אבל התשובה צריכה להיות מובנת: כדי להחזיק בחיים אמונה לא-רציונלית צריך להילחם ברציונליות. פינוי הקברים ליד בית החולים באשקלון, קבלת ילדות ממוצא שונה לכיתה ועוד מקרים דומים הם דברים כל כך ברורים והגיוניים שדווקא כנגדם אפשר "להוכיח" שהאמונה היא "מעל לשכל". המאבק של החרדים במדינה הוא מאבק של האמונה ברציונליות. המאבק הזה נואש לא רק כי הוא הזוי אלא מפני שבסתר ליבם מבינים גם רבים מהחרדים שאותן עצמות עבדו בעבר את הפנתיאון ההלניסטי ושאין סיבה טובה באמת שילדות קטנות לא תוכלנה ללמוד יחד באותה כיתה, אבל דווקא בגלל זה הלהט בהפגנות הללו הוא עצום, דווקא לכן ההפגנות הללו כל כך חשובות להם: כך הם מוכיחים – בראש ובראשונה לעצמם – שהם מאמינים.

ובמהלך ההפגנות הללו, בשקט בשקט, איפשהו, מתישהו, כל אחד מהם חושב בסתר לבו: אני יודע שאני מאמין מפני שאני מתנגד להגיון הבריא. האמונה שלי אמיתית מפני שהיא אבסורד. אכן, לו היה מפגין כנגד הקיצוץ בקצבאות הילודה הרי שלא היה מצהיר על דבר מלבד דאגתו לרווחתו. ודאי שאז המאבק לא היה נצבע בצבעים אפוקליפטים של סטרא אחרא וגוג ומגוג. למה? כי זה לא היה מאבק בין האמונה לשכל. המאבק בנושאים חסרי הגיון יכול להוציא רבבות לרחובות לא מפני שהוא מאבק צודק, אלא מפני שהוא לא. והחרדים יודעים את זה.

ודווקא במובן הזה, הפגנות החרדים הם כן סוג של "מסירות נפש" ו"קידוש השם". לא שבאמת קורה להם משהו רע – הרי יש אסונות גדולים משבוע בכלא עם כל החברים, קייטרינג צמוד וללא מדי אסיר. אלא שכך הם באמת מעידים על אמונתם. כי קידוש השם היהודי הוא חלק ממסורת רבת שנים של התקרבנות מונותאיסטית. המרטיר הנוצרי, כמו השהיד המוסלמי שייכים גם הם לאותה מסורת. הם כולם "עדים" (זה הרי פירוש המילים הללו). עדים למה? לאמונה. הם מעידים כלפי כל העולם, ולא פחות מזה כלפי עצמם, שהם מאמינים. פעם המרטירים הגנו על אמונתם כאמת בין אמונות כזב שונות. היום הרציונליות אמורה לברור לנו בין אמת לשטות, ולכן במצוקתה מתייצבת האמונה כולה מולה. מתייצבת, וכתינוק בן שנתיים צווחת ככרוכיה – "לא רוצה!!!"

[המאמר פורסם אתמול באתר אבי-חי]

עמיר בניון והדיאלקטיקה של האוהב והאויב

אני אחיך, אתה אויב
אתה שונא אותי אני אוהב
כשאני בוכה
אתה צוחק מאחרי גבי
אתה הורג אותי
אתה הרי אחי
אתה הרי אחי
(מתוך "אני אחיך", מאת עמיר בניון)

לאחרונה התוודענו בצורה מצערת לכך שעמיר בניון went Ariel Zilber on us, ושהכיפה על ראשו מצמצמת בצורה נעלמת כלשהי את תספוקת הדם למוחו. בניון כתב שיר שטנה המופנה אל "אחיו" השמאלנים ומאשים אותם בלא פחות מאשר בגידה בזמן מלחמה. מה שמעניין – אני בטוח שאי אפשר היה לא לשים לב – במסכת הכפשותיו של בניון הוא שהיא דביקה מאוד – היא מצופה כולה במתק שפתיים.

עמיר בניון כי בניון, למרות שהוא כועס על אחיו הסורר, אוהב את אחיו הסורר. ובניון יודע שאחיו הסורר עמוק עמוק בפנים לא רע, אלא טוב. ובניון גם יודע שיבוא יום ואחיו הסורר יבין את משוגותיו, יראה את האור ויעשה תשובה שלמה ומלאה (כמו שעשה הוא עצמו, כמו שעשה זילבר). ולכן השיר כולו בהחלט אינו כתב גט מצד בניון לבוגדים השמאלנים, אלא יותר קריאה נואשת של מי שיודע מה טוב עבור זולתו המסכן, העיוור, ומנסה לנערו ולעוררו.

הרטוריקה הזאת, שמאשימה ומיד מחבקת, שמטנפת ומיד מנשקת, מוכרת לכל ישראלי חילוני. זו הרי אחת משתי הדרכים העיקריות בהן מדברים אליו "הדתיים". כי לפעמים החילונים הם פשוט "עגלה ריקה", כלומר בטלנים או ברברים שכל תרבותם והשכלתם נחשבות פחות מחולדה מצורעת בבית המקדש, ולפעמים הם "תינוקות שנשבו", כלומר יהודים טובים ויקרים שבעל כורחם הוסטו מדרך האמת – אך עתידים כמובן לשוב אליה.

אם מנות מהגישה הראשונה יטעמו היהודים החילונים מידיה הנדיבות של החברה החרדית, הרי שבאופצייה השנייה יבחרו בדרך כלל סרוגי הכיפה, וידוע שהראי"ה קוק שכלל את הסגנון הרטורי הזה לכדי אידיאולוגיה שלמה, בה החילונים "פורצי הגדרות" הם בכלל "חמורו של משיח" ומהווים שלב קרדינלי וחיוני בגאולה.

אפשר, למשל, לראות את התגשמות הגישות הללו ביחס של הקבוצות השונות לחוזרים בתשובה: החרדים איבדו כל תקווה באשר לחילונים, ועל כן חוזרים בתשובה תמיד יחשדו מבחינתם בזיוף, וישארו בקהילותיהם סוג ב' לנצח. לעומתם הסרוגים דווקא מצפים בכל רגע לחזרה מאסיבית בתשובה (למעשה, הם קמים כל בוקר אל תוך חוסר ההבנה המזועזע שזה לא קורה), ועל כן החוזרים לקהילותיהם מתקבלים כשווים, ואף יותר מכך (ע"ע אפי איתם).[1]

כל אחד יכול לזלזל במי שאינו דומה לו, אבל לראות בשונה פוטנציאל גאולי דורש תחכום מינימלי.[2] האופציה השנייה, על כן, היא המעניינת יותר כמובן, מה עוד שמתרחשת בה דיאלקטיקה רב-שכבתית של אהבה ושנאה: השנאה היא לחטא, והאהבה לחוטא; השנאה היא זמנית, והאהבה אמורה לכבוש אותה בבוא זמנה. אצל בניון היהודי החוטא הוא אויב שבעתיד לבוא יהיה אוהב, ובניון היודע זאת אוהבו כבר עכשיו, גם אם זה לא מונע ממנו להוכיח אותו על טעויותיו.[3]

אז מה בעצם קורה כאן? למה בניון מרגיש צורך לבטא, לצד שנאתו ליהודים השמאלנים, את אהבתו לאותם אנשים ממש? ולמה חרדים לא מרגישים את אותו הצורך? למה הרב קוק קבע ש"בני החוצפנים פורצי הדרכים והגדרים עתידים להיות נביאים מהמדרגה היותר עליונה" (ש"ק, ב', ל"ה), ואילו הרב שך ידע רק לקלל את אוכלי השפנים ובועלי הנידות ולהכריז שהם אינם יהודים?

ההבדל נעוץ בעקרון מחשבתי אחד: מהותנות. עבור הראי"ה ותלמידיו יהדות אינה נמדדת (ברמה החשובה ביותר) בשמירה על סט מסויים של חוקים, אלא בניצוץ אלוהי, נשמה נעלה, פוטנציאל נבואי – וואטאבר – שיהודים (ורק יהודים) זוכים לו או לה. אותו ניצוץ – שוב, לא משנה איך נקרא למהות הזאת, העיקר שמדובר במשהו פנימי ונצחי – טמון כמו חרצן של דובדבן בתוככי היהודי, ועל כן גם אם מדובר בטומי לפיד אין באמת כל בעיה אמיתית איתו: מצד אחד כבר עכשיו, גם אם קשה לראות את זה, הוא קדוש, ומצד שני ברור כי בעתיד יישר גופו הסורר קו עם מהותה של נשמתו הזכה ונזכה גם לראות בפשטות שמדובר ביהודי כשר, שלא לומר צדיק.

לסרוגים, אם כן, יש תפיסה מיתית ומהותנית של היהדות [4], בה האחרונה היא איכות נסתרת שאין עליה כל עדות לבד מהאמונם היוקדת. יהדותו של הפרט אינה התנהגות, אינה אופי, אינה מערך מוסרי, אינה אף דיספוזיציה נפשית כאמונה, זכרון או ברית, אלא מהות בלתי נראית – שעתידה ביום מן הימים להתגלות.

עבור החרדים כל זה אינו יותר מאגדת ילדים יפה. היהדות עבורם היא עניין חיצוני וברור: קיום מצוות על פי דרכם. או שאתה מקיים (הכל, עד הפרט האחרון), או שלא. לכן ברור מבחינתם שמי שלא מקיים מצוות אינו באמת יהודי. חב"ד, למשל, בתחילת ימי הושטת היד שלה כלפי החילונים (דוכני הנחת תפילין בשנות השבעים) זכתה לבוז ולעג מצד הליטאים. לשם מה לטרוח "לקרב" חוטאים אבודים? אלא שלחב"ד, כמו לסרוגים, יש מיתולוגיה בה היהדות נמדדת קודם כל על פי "חלק אלוה ממעל" שיש בקרבו של היהודי, ומבחינתם ברור שאף אחד לא אבוד.

כאשר אתה בטוח, אם כן, שבכל יהודי יש מהות פנימית, נסתרת ובלתי משתנה, שהופכת אותו ליהודי שהוא, הפתרון למצב בו אותו יהודי כופר בתורה ומצוות יהיה פשוט הכחשת החיצוניות, כלומר ביטול מעשיו או מילותיו: הוא לא באמת מתכוון. באמת הוא יהודי טוב. זהו התינוק שנשבה.[5]

ותינוק אי אפשר לשנוא. לכן גם אם הוא צווח כל הלילה ועושה פיפי במיטה, אנחנו נאהב אותו, כמו שעמיר בניון אוהב את אחיו השמאלנים. כשהם יגדלו הם יבינו. יבינו שטעו ויבינו שהוא צדק. עד אז הם יצטרכו לסבול את השטויות שלו.

[1] אל נקודה זו הוארו עיני מפי ידידי אהרן רוז.
[2] מורכבות זהה נמצא אצל האוונגליסטים הציונים, כלומר הנוצרים ההם שתומכים במדינת ישראל.
[3] מבחינת החילונים זה נראה כמובן קצת אחרת: האורתודוקסים כאן אוהבים אותם בכל ליבם, אלא שגירוד קל של הציפוי הסוכרני מגלה להם שה"אותם" הזה שההם אוהבים הוא בכלל לא הם, אלא צלמית כלשהי שאותם אורתודוקסים הוזים במקומם, ואילו הם עצמם נותרים לעמוד נבוכים אל מול הדימוי שמיוחס להם, אישיות משונה שכמובן זרה להם לחלוטין. מדובר למעשה בסוג של גניבת זהות קיבוצית.
[4] שמגיעה כמובן מהקבלה, אך זכתה לפופולריזציה ראשונית ב"כוזרי" של ר' יהודה הלוי.
[5] ישנו פתרון נוסף למקרים של כפירה קיצונית ומעצבנת במיוחד (נאמר, יצחק רבין), והוא בכל זאת הכחשת הפנימיות, כלומר ביטול דרגת יהודי של אותו כופר והפיכתו ל"ערב רב". אלה רק נראים כמו יהודים, אולם למעשה אינם, ולכן ברור שחסרים את אותו מטען פנימי קדוש, ובכך מוסברת התנהגותם המרתיחה.

נספח:

לאחרונה התווסף אצלי טוקבק (דווקא בבלוג הישן) תחת פוסט שעוסק ב"בני ברוך", שמדגים כיצד גם הם מתמחים באותה רטוריקה דיאלקטית. ברור: גם הם חיים בסרט מיתולוגי. שימו לב איך הכותב קופץ מדברי תוכחה לדברי כיבושין בוירטואוזיות מרשימה בתוך אותם משפטים עצמם:

dialectical talkback

היהדות האורתודוקסית ממשיכה להתרחק מהאנושיות הפשוטה ומהשכל הישר

שומר מצוות. טייטל (צילום: ירון ברנר)

אז מה היה לנו בשבועיים האחרונים?

קודם שמענו על ג'ק טייטל, יהודי חם משבות רחל, שרצח ופוצץ ושנא את כל מה שלא נראה לו יהודי מספיק. כשהובא השבוע לפני שופט אמר טייטל שעבורו "זה היה תענוג וכבוד לשרת את אלוהי. אין בי חרטה ואין לי ספק שאלוהים מרוצה".

אחר כך שמענו על ספר חדש שראה אור, תורת מלך, שבו מוסבר מתי בדיוק אסור ומתי בדיוק מותר להרוג את מי שאינו יהודי. כמה פנינים:

"בכל מקום שבו נוכחותו של גוי מסכנת חיי ישראל מותר להורגו, גם אם מדובר בחסיד אומות העולם והוא לא אשם בכלל במצב שנוצר"
"כאשר אנו ניגשים לגוי שעובר על שבע מצוות והורגים אותו מתוך אכפתיות מקיום שבע המצוות, אין שום איסור בדבר"
"יש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם, ולא רק תוך כדי פגיעה בגדולים"

אחר כך נתלו פשקווילים שמגינים על "הרב אליאור חן שליט"א" ומאשימים את המדינה בעלילת דם.

ובשבת האחרונה, אחרי 24 שנים של עבודה רצופה, נזכרו חרדים בבירה שמעבדות "אינטל" פועלות גם בשבת, הפגינו, יידו אבנים, שברו חלונות והכו את סגן ראש העיר, יצחק פינדרוס מיהדות התורה.

רצף האירועים האלה הוא כמובן מקרי, אבל ניתן לראות בו לדעתי את המשך הסחרור המטורלל של האורתודוקסיה מהשנים האחרונות, והוא מזכיר לי יותר מכל את הזעם של הקיצונים המוסלמים נגד כל דבר שמריח מנורמליות מודרנית. והזעם הזה מקורו כמובן בפחד. הפחד שאוטוטו אי אפשר יהיה לעמוד בפרץ והחילון והאמריקניזציה ישטפו את הכל.

הפחד הזה מתפרץ החוצה אצל חמי המזג, אבל הוא משותף גם למי ששולט בעצמו. כי מה שהכי מדאיג בכל האירועים האלה הוא חוסר התגובה, השתיקה הכמעט מוחלטת של רבנים גדולים מהציבורים הללו. נכון, את טייטל כולם גינו, אבל את טייטל קל מאוד לגנות (אם כי נראה כמה זמן ייקח עד שיצוצו קונטרסים בשבחו). השאלה למשל היא מה עושים עם זוג הרבנים שכתבו את אותו ספר מסוכן.

גבי גבריהו (שאין לי מושג מי הוא) כתב מכתב פתוח לרב פוירשטין מ"צהר" שגינה את טייטל:

ישר כוח למאמר החשוב והאמירה כי "על הרבנים להכריז כי אם יוכח שטייטל עשה את המיוחס לו – אנו מקיאים אותו מתוכנו כפי שהוקא והוקע קין מהחברה. כי אין לנו חלק ונחלה לא איתו ולא עם תפיסותיו ומעשיו הרעים". המאמר של חבר הנהלת צהר הוא אכן חשוב, אך הוא עוסק בש"ג שסוף סוף נתפש וכולם יכולים "לעשות עליו" שרירים. הנה, גם לנו יש רוצח משלנו ועכשו נוכיח לכולם כמה אין לנו חלק ונחלה בתפיסותיו ומעשיו הרעים. 

אבל האם תסכים בבקשה לצעוד צעד אחד קטן וחשוב קדימה ולהכריז את אותה הכרזה בדיוק על רבנים? אם יוכח שרבנים היו שותפים בעבר, אפילו בעקיפין, למעשי טרור או שתמכו לאחר מעשה במעשים כנ"ל וקלסו ופארו אנשי טרור ו/או את מעשיהם אזי יש להקיא ולהוקיע אותם מתוכנו וכו'? האם לארגון שאתה חבר הנהלה בו ושהוקם בעקבות רצח ראש ממשלת ישראל יהיה את העוז והאומץ להוקיע את אותם רבנים שכינו ומכנים את ברוך גולדשטיין – קדוש? 

וזה כמובן מה שדרוש. אבל יותר עקרוני מהציפייה המשעממת שאיזה רב יואיל בטובו לגנות רב אחר היא ההבנה שבעצם ההתנגשות של האורתודוקסיה עם המודרנה לא מפסיקה להוציא ניצוצות אפילו אחרי מאתיים שנה. ואם האש בזמן האחרון גדולה במיוחד זה כנראה בגלל שהחיכוך רק הולך וגובר, ומכיוון שהעולם המודרני לא הולך להתקפל, כנראה שהאורתודוקסיה הולכת להישבר.

כי מה בעצם קורה כאן? יש לנו תנועה שמתיימרת להיות היהדות "האמיתית", ובפועל כוללת בתוכה פחות מ- 20% מהיהודים. במקום לצאת ולהעניק לעולם החילוני-אמריקקי עמוד שדרה וערכים שהוא בהחלט צריך, היא נסוגה לחפירות הלכתיות ארכאיות ומאמצת עולם ערכים שאין לו סיכוי לדבר אל אף חילוני שפוי. הדבר דומה למאהב דחוי שמבקש לזכות שוב באהבתה של בת זוגו לשעבר על ידי כריתת אוזנו ושליחתה אליה. לא חביבי, זה לא מה שישכנע אותה שיש עם מי להתחתן.

האורתודוקסיה מתנהגת כאן כאילו העולם המודרני הוא למעלה מכוחותיה. כאילו זה או היא או הוא – על אחד צריך לוותר. ובמעין משחק סכום אפס חרדי שכזה היא כמובן מוותרת על העולם ומסתגרת בד' אמות של הלכה. כי מה בעצם אומרים הרב יצחק שפירא או הרב יוסי אליצור, מחברי "תורת מלך", לחילוני המצוי ששוקל חזרה בתשובה? בוא אלינו חילוני, ולך לך מטוב לבך, מהגיונך, מהמוסריות הפשוטה שלך, מכל מה שאנושי בך, אל ארץ התפלצות אשר נראך. עקוד, עקוד חילוני יקר את הרציונליות שלך, את שכלך הישר, את ההומניות אשר אהבת, ושלח ידך אל הגר ואל הגוי. ואם כבר, אז שלך יד גם אל ההומואים. והשמאלנים. והיהודים המשיחיים. והרפורמים.

אז מה יהיה? ידידי האורתודוקסים, מה יהיה? אני ב"ה לא אורתודוקס, ולא זקוק לאורתודוקסיה כדי להיות יהודי כשר ולקיים קשר עם האלוהות – אבל אתם, אתם לא רואים שגוזלים מכם הכל? אתם לא רואים שמושחים את האורתודוקסיה בזפת ונוצות ומרקידים אותה מושפלת בכיכר העיר? אתם לא רואים שהסהרוריים שבכם, שכבר מזמן אינם רק שוליים, מציגים לעם היושב בציון את האורתודוקסיה כגרסה יהודית של אל-קאעידה ושאין אף רב רציני שאומר להם שהם טועים? שרבנים שמוכנים להפוך שולחנות כדי לא להרשות גיור רפורמי שותקים כשיוצא ספר שמסביר מתי מותר להרוג תינוקות?

היהדות האורתודוקסית זקוקה לרפורמציה. צריך לקום מישהו, או עדיף מזה, קבוצה, שעל סמך ידע רחב ובהתאם להגיון הפנימי של ההלכה, תצעד קדימה ותאמר: זה לא ייתכן. יש דרך אחרת. ואני מדגיש: לא על ידי אימוץ עיוור של ערכי המערב ולא על ידי רציונליזציה פשוטה של ההלכה. אין צורך בעוד תנועה רפורמית. אבל כן תנועה מבפנים, שאיבה מהמעיינות הצלולים שכן נמצאים בתלמוד ובספרי ההלכה וההגות השונים כדי לזווג שוב בין יהדות ובין הגיון בריא, בין יהדות ובין דרכי נועם, בין יהדות ובין אנושיות. ואם אפשר להוסיף בדרך קצת רוחניות, בכלל הרווחנו.

אבל, חבל, איזה מין מזל: אחת מהנקודות האירוניה של הדת היא שהלהוטים ביותר הם כמעט תמיד המשיחיים המטורללים, והרגועים יותר הם… הרגועים יותר. כלומר השפויים. כי מסימני ההיכר של השפיות הוא הספק, המודעות העצמית והביקורת העצמית, כמו שמסימני ההיכר של הטירוף והלהט הם חוסר הביקורתיות והודאות המוחלטת. כן, בדיוק כמו שלטייטל "אין ספק שאלוהים מרוצה". כך שיתכן שלאורתודוקסים השפויים לא תהיה מספיק מוטיבציה להוליד משהו חדש מתוכם, ושיהיה זה על החילונים לעמוד אל מול הקמים עליהם להשחיתם. ייתכן שרק אחר כך, משברי האורתודוקסיה, יהיה אפשר לבנות משהו בן קיימה.

הבעיה המינית של חסידות גור

חסיד גור אחד הולך ברחוב, ופוגש יהודי אחר שאומר לו, ראיתי את אשתך עוברת כאן לפני עשר דקות. עונה לו החסיד, כן יצאנו לטייל.

הבדיחה הידועה הזאת כמובן אינה משקפת את המציאות, כי בגור הגבר תמיד הולך לפני האישה. אבל לבד מזה היא מצביעה על המצב לאשורו: בני זוג בחסידות גור כמעט שאינם נמצאים במגע. בגור נוהגים לשמור נגיעה לא רק לפני אלא גם, ואולי במשנה תוקף, אחרי החתונה. פשוט: לחסידות גור יש בעיה מינית.

ליתר פירוט, החסידות הזו, שהיא הגדולה בישראל (אדמו"רה השכיל להבריח את חסידיו לא"י לפני מלה"ע השניה), נוקטת בקו נוצרי משהו בכל הקשור להתייחסות לפן המיני שבחיי האדם. שרה איינפלד, חסידה לשעבר שמדברת על החיים מעבר להרי האופל בבלוג המעולה "חור בסדין", מפרטת את התקנות בנושא:

אסור לבעל לגעת באשתו מעולם, לא בבית ולא מחוצה לו.
אסור לבעל ללכת לצד אשתו ברחוב.
אסור לו לשבת לידה על הספה בבית, וגם בחוץ: במכונית, אוטובוס, ספסל, ענף עץ, מתקן לונה פארק, שפת מדרכה, גג רעפים, ארובה, כסא נח, סירה, טוב נו הבנתם את הרעיון.
אסור להם לאכול מאותה צלחת, לשתות מאותה כוס, לראות אחד את השני שלא בלבוש מלא.
אסור לישון במיטה אחת, המיטות חייבות להיות נפרדות ועם רווח של מינימום מטר וחצי ביניהן.
אסור להם לעביר חפצים או תינוקות מיד ליד, אם הם צריכים לתת משהו אחד לשני, הם יעבירו  זאת דרך אדם שלישי, למשל אחותו הקטנה של הבעל, שתקח מהאשה ותעביר אליו, או יניחו על שלחן סמוך ובן הזוג ירים את החפץ/ התינוק משם.

יחסי מין לא יקויימו למפרע. אלא אם כן:
זהו ליל טבילתה של האשה (דבר שקורה פעם בחודש) והשבת שלאחרי זה (לסיכום: פעמיים בחודש)
בחדר חושך גמור ומחלט (ולכן לפי הלכותיו אין משמשים לאור היום רק בשעות הלילה*)
גם הבעל וגם האשה לבושים למחצה וחושפים רק את האיברים הרלוונטיים לחושך המדכא של חדר השינה.
לאחר לידה האשה לא הולכת כשנה למקווה והם אינם מקיימים יחסי מין כל התקופה הזו.
מעבר לאקט המיני עצמו חל איסור על כל מגע ביניהם, מה שאומר: לחדור, לגמור ולצאת החוצה – הבעל פורש בחלחלה למיטתו הנפרדת, האשה מורידה בחזרה את כתנתה לכוון הברכיים.

במילים אחרות הזוגיות בחסידות גור מושתתת על מערכת תיאולוגית עדינה ומורכבת שאפשר למרבה הפלא לסכם את כל כולה בארבע מילים בלבד: 'בחורות ערומים זה חולירע'. מין זה רע, גוף האישה הוא מוקד של טומאה וסכנה, מגע גופני הוא עניין מערער ודוחה, זקפה היא סוג של מפלצת איומה.

זכורתני היטב איך בזמן שהתעמקתי ביחס של ההלכה והקבלה למין ואוננות (מגוון רשימות בנושא) פגשתי חסיד גור לשעבר שסיפר לי על הנהוג בישיבה בה למד. כל שבוע, הוא סיפר, היה לו מפגש עם אחד הרבנים במקום שהיה בין השאר שואל אותו "מה עם היידישקייט" שלו. הכוונה היתה לבקש שידווח האם אונן או לא (וכמה, ולמה, ומתי) באותו שבוע.

אולי מה שמטריד ביותר בסיפור הזה הוא לא שבישיבות גור מתבצע מעקב דקדקני, פרטני, אובססיבי, על הפעילות האוטואירוטית של בניה, אלא השם שבחרו לתת לעניין: האפשרות שלך לשחק עם עצמך או ההימנעות ממנה היא ה"יידישקייט" שלך. ולמי שלא יודע, יידישקייט ביידיש זה פשוט "יהדות".

היהדות של חסיד גור צעיר נמדדת אם כן בתכיפות הפעמים בהן הוא מאונן. עכשיו אני בטוח שכמוני, 99% מקוראי הבלוג הזה מאוננים מדי פעם, אבל לא ידעתי שזה מה שעושה אותנו יהודים. כמובן, ככל שאתם מאוננים פחות כך אתם יהודים יותר טובים, וכנראה שהיהודי הטוב ביותר הוא היהודי (התיאורטי בלבד, אני משוכנע) שמאז שגילה את העניין בטעות בהיותו בן 12 מצליח עד היום להתמיד ולהתאפק. מה שכן, לא הייתי רוצה להיתקע איתו במעלית. (הפסקה הזאת מנוסחת בלשון זכר אבל חלה כמובן – אל תעשו את עצמכם מופתעים – על שני המינים)

מדובר, בקיצור, באובססיה. הבעיה היא שהעניין לא נגמר רק ביחס למין, אלא מדובר ביחס כללי למגע, לגוף, לאנושיות פשוטה. בסרט סוררת (בימוי: ענת צרויה, ישודר ב- 17.10 ב-21:30 בערוץ 8 – נשלח אלי לצפייה מוקדמת), שמביא את סיפוריהן של שרה אינפילד ושל חרדית לשעבר נוספת, שולמית וינפלד, מצטייר יחס שלילי לכל מגע אוהב בין בני משפחה. לא רק הורים שאינם נוגעים זה בזה, אלא הורים שאינם מחבקים את ילדיהם. לא רק הורים שמנתקים מגע אחרי שבתם עזבה את הדת, אלא הורים שגם לפני זה לא היו מלטפים ומנשקים אותה.

זה לא ברור שאנשים לא אמורים לחיות ככה? זה לא ברור שבני זוג אמורים לגעת זה בזה ולהביע אהבתם במגע? שילדים אמורים לקבל כל הזמן חיבוקים מהוריהם? שמין אמור להיות קדושה ועבודת אלוהים בשיאה ולא עניין בזוי וטמא שעושים רק כי חייבים? ושבאופן כללי הגוף שלנו לא אמור להיתפס כאויבנו, אלא כעצמנו ממש (כמעט כתבתי "בשר מבשרנו"), כחלק אינהרנטי, מהותי, אורגני (תרתי כמובן) מזהותנו, או לכל הפחות כאחד מאמצעים הישירם והמידיים ביותר שלנו לקשר עם האל?

שוב, אני מרגיש שהדברים האלו מובנים מאליהם, ובכל זאת אכתוב שילדים שגדלים ללא מגע מהוריהם נוטים להפוך לאנשים קשים, מרים. בני זוג שלא נוגעים אחד בשני הופכים את זוגיותם לנכה בצורה כרונית, שלא לומר מתה. אנשים שחשים דחייה וזרות מגופם חיים חיים מפוצלים, חיים במאבק פנימי תמידי, חיים אומללים.

ועוד כמה מילים בגנות החברה החרדית בכלל: בסרט הצופים נחשפים גם למימדים המדכאים של הלחץ הפנימי שמופעל על חברים בה (שלא כמו הרודנות המינית, שחסידות גור מצטיינת בו במיוחד, זה כבר משותף לחלקים נרחבים מהחברה החרדית). מדובר באיומים חוזרים ונשנים (משידוך גרוע, דרך הוצאת הילדים מהתלמוד-תורה ועד נידוי), בהפחדות על הגורל שאחרי המוות למי שחורג מהתלם, בהורים שמנתקים את הקשר עם ילדיהם ה"סוררים" וכיוצא באלה מאפיינים של חברה במצור.

הטרור הפנימי שמופעל על חלקים גדולים מבני החברה החרדית הוא כמעט בלתי נתפס למי שמגיע מהעולם החילוני, ולבד מזה שאתה מוצא את עצמך ממלמל "ברוך שלא עשני חרדי" עולה גם ההכרה שאם למצב הזה הגיעה תורת משה אחרי 3500 שנה אז משהו מהותי מאוד השתבש בצורה טרגית בדרך מהלל הזקן ועד הרב אלישיב.

וכן, אני חושב שחשוב לומר בקול רם: חברה שהדרך היחידה שבה היא יכולה לשמור על חבריה בקהילה היא לאיים עליהם בגיהנום או להפעיל נגדם סנקציות היא חברה בדגנרציה. חברה בתהליך של ריקבון, חברה עלובה, נכשלת, שנמצאת בחרדה תמידית שאין לה באמת מה להציע, שחוששת שהיא לא יכולה להתחרות עם האפשרויות המזדמנות והבסיסיות ביותר של החברה הפתוחה (על כל חסרונותיה).

וזה הרי העניין: החברה החילונית היום מלאה בכל כך הרבה טיפשות וגסות, שטחיות וריקנות, אלימות ובערות, שחיתות ואנוכיות, שלא נראה לי שצריך שקהילה תהיה נאורה או רוחנית במיוחד כדי לשמור על אהבתם או נאמנותם של חבריה גם ללא איומים או הסתגרות. אבל אפילו זה כנראה אתגר גדול מדי עבור הרבנים החרדים של היום.

ועוד כמה מילים קטנות: אתמול כתבה בוואי-נט טלי פרקש, שהדבר היחיד שאני יודע עליה הוא שהיא סוג של חרדית, על שרה אינפילד כך:

בניגוד למה שיגידו על שרה הרבה חרדים שקראו את הכתבה [שהתפרסמה במוסף לחג של ידיעות אחרונות, 2.10], כל מילה שם אמת. והאמת כדרכה קשה. סיפור חייה: "פגישה גורלית בת שעתיים עם המיועד ולאחריה חיי מחנק ושיממון אישי גדול" הוא סיפורן של נשים רבות בחברה הזאת. אך כתגובה לדברים, יעדיפו הרוב לעשות את המובן מאליו במקרי "כביסה מלוכלכת קשים במיוחד" – לטמון את הראש חזק בחול. גברי המגזר יצדדו בגישת "תהיי צדיקה ותשתקי". ונשות החסידות בגרסת "המסכנה שנפלה רע עם שידוך" במקרה הטוב, וכבוגדת במקרה הרע. אז מה הפלא שבורחים?

והיא מוסיפה משפט חשוב:

יש גם סיבות טובות מאוד לאנשים להיות חרדים מבחירה. יש שם מאחורי החומות והמחיצות גם חיים אחרים. חיים של אהבה, של זוגיות, של אושר אמיתי, חיים עם משמעות.

והנה 18 דברים טובים שאפשר לומר על החרדים שפורסמו לאחרונה בבלוג של שחר אילן, שעם כולם אני מסכים. בגלל כל אלה ועוד לא נכון לומר שלחרדים אין דבר להפסיד לבד מכבליהם. יש להם מה להפסיד וזה כנראה מה שבכל זאת מחזיק את החברה החרדית. זה, והעובדה המצערת שהשמועות על החברה המערבית הליברלית והנאורה היו מעט מוגזמות. יחד עם זאת, אני מקווה מאוד שהמהפכה בוא תבוא.

על ההתרפסות בפני החרדים, שתי משפחות ביזאר, ופלורליזם כתכסיס תיאולוגי – מגוון אושפיזין לסוכה

1. בברזיל, הארץ עם הכי הרבה קתולים בעולם, יש פחות ופחות קתולים ויותר ויותר אוונגליסטים. למי שעדיין לא ברור לו למה, שיציץ בתמונה:

נוצרים ברזילאים צעירים בכנסייה אוונגליסטית

2. ב"משאל ראש השנה" במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ראיינו בין השאר את פרופ' יוסף דן, חוקר רב זכויות של המיסטיקה יהודית וחתן פרס ישראל, שאמר לדעתי דברים חשובים:

אין בעיני דבר המקדיר את מצב הרוח בארץ – הן את מצב הרוח והתרבות והן את מצב ההרגשה היומיומית – מאשר הקיבעון של הציבור האינטלקטואלי החילוני והציוני-דתי בזיהוי היהדות עם החרדיות הקיצונית. כולנו יודעים שיש כל מיני יהודים, ושתרבות יהודית יכולה ללבוש גוונים שונים ומנוגדים, אך מיהו יהודי "באמת"? מאה שערים, העדה החרדית, הבד"ץ?
[…]
קשה לקוות להתגבשותה של תרבות ישראלית מגוונת ופתוחה ללא התנערות מן הסטריאוטיפ החרדי של המסורת היהודית. התרבות היהודית תמיד היתה עשירה בניגודים ובריבוי דעות ומגמות, וציורה כאילו כל-כולה, מאז ומעולם, נהגה על פי דיניהן של הישיבות הליטאיות והחסידויות הקיצוניות מהווה כריתת מרבית אבריה ומרכיביה. כל עוד יזין עיוות זה את דימויה של היהדות בקרב החילונים והדתיים המתונים, לא תימצא הדרך לאמץ ולהפנים את התפישה ההיסטורית הפתוחה והעשירה: היהדות היתה בכל התקופות מערכת פתוחה של תפישות עולם, שיטות תיאולוגיות ואורחות חיים. כל עוד לא נבין כי אפליית נשים ודחיית ספרדים סותרת לא רק את ערכי ההומניזם הליברלי אלא בראש וראשונה את ערכי היהדות, נמשיך לצייר את היהדות כמסורת נוקשה ואחדותית שאנו אוהבים לשנוא.

הוא צודק מאוד. חייבים להפטר מהתחושה שכל מי שלא חרדי (או אורתודוקסי בכלל) הוא איכשהו פחות יהודי. ההתרפסות החילונית אל מול החברה החרדית, ציבור שעל אף זכויותיו רובו טפילי הן ביחסו למודרנה והן ביחסו למדינה (ולפעמים אף גאה בכך), היא רק כתוצאה מכך שמשום מה החילוני הממוצע משוכנע שיש באמתחתם איזשהו "סוד" שהם שומרים עליו, ושטוב שהם שומרים עליו (טוב, לחילונים כמובן אין שום כוח לאלוהים). הפקדת אלוהים בזרועות האורתודוקסיה גוזלת מהחילונים את תרבותם, לא מעט מרווחתם הכלכלית, וכן, גם את אלוהים.

3. ואפרופו האורתודוקסיה, לכבוד ראש השנה כתבתי ברכת שנה טובה שהתפרסמה במקבץ ברכות בערוץ הניו-אייג':

הרב אלישיב בן תשעים ותשע, הרב שטיינמן, השני בחשיבותו כפוסק בציבור הליטאי, בן 95. הרב עובדיה יוסף יחגוג בעוד עשרה ימים יומולדת 89. הרב מרדכי אליהו בן 80. עם פרוס השנה החדשה אני מאחל לכולם בריאות ואריכות ימים. (ועכשיו למשהו שונה לחלוטין: האורתודוקסיה עומדת בפני שינוי והתחדשות. סמכותו של הדור החדש של הפוסקים שיבוא תהיה שבריר מזו של זה הנוכחי. זו הזדמנות ליצירתיות, לרענון ולתיקון. עם פרוס השנה החדשה אני מאחל ליהדות האורתודוקסית להשכיל לתת יותר מקום ללב, לשכל הישר, לאנושיות הפשוטה, לדאגה לכלל, לאלוהים. שתהיה שנה טובה, שנה של עבודה לשמה.)

4. בגליון "ארץ אחרת" האחרון כותב הרב ד"ר מנחם קלוש ביקורת כנגד המאמר שלי מהגליון הקודם. אני מקווה שאפשר לראות משהו בסריקה הזו. מבלי להיכנס לפרטים אומר שיש בהחלט טעם בדבריו, אבל אני לא חושב שהטעם הזה מפחית מצדקת דברי. לשיפוטכם.

5. מאמר ארוך בניו-יורק טיימס על מצב התפילה בארה"ב. הכתב הוא יהודי אגנוסטי שעובר בין בתי תפילה שונים ונדהם ונפעם מהכיוונים השונים אליהם נעות התפילות של המאמינים. מה כל כך מפתיע? בגדול, לא הרבה (ואולי באמת מספיק כבר עם ז'אנר כתבות ה"יא-בא-יה-אני-לא-מאמין" בהן "פתאום מגלים" שאנשים כיום עובדים את אלוהיהם או אליליהם לגמרי לגמרי איך שבא להם).

בסופו של דבר הכתב מחליט, בצורה רומנטית וקצת צבועה לדעתי עבור אדם שלא מתפלל, שתפילתם של האוונגליסטים הרגשנים היא האותנטית ביותר. אבל יש כמה נקודות יהודיות חביבות: למשל, רבנים אורתודוקסים שממליצים לחסידיהם למלמל את תפילת "אבינו שבשמיים" (התפילה שנתן ישו לתלמידיו – מתי 6, 9-13); או תפילה שחיברו חברי קהילה יהודית הומוסקסואלית בסאן-פרנסיסקו, אותה יש ללחש אחרי מין אנונימי כדי "לאפשר לשנינו לגעת ולראות את האלוהי". אמן ואמן.

6. עוד מאמר מהניו-יורק טיימס, ושוב הפתעה ניו-אייג'ית גועשת: "גל חדש" של נשים צעירות, עירוניות ומשכילות שמנפיקות "שיטות" לבריאות, אושר ועושר, מכנות את כל זה "רוחניות" וסוחפות אחריהן מספרים לא מבוטלים של נשים צעירות, עירוניות ומשכילות.

7. מאמר מעניין על דת ופלורליזם שטוען את הטענה הבאה:

כפי שטען Tomoko Masuzawa, "דת" הפכה לקטיגוריה מובדלת בדיוק כשנראה שהיא נסוגה מ-, או לפחות מוכלת בתוך, התרבות האירופאית, ובכך מאפשרת ניגוד מפלה בין המערב הנאור למזרח הדתי. אבל ככל שהדומיננטיות של הנצרות נתפסה במאויימת על ידי אותן נטיות של חילון, התיאולוגים הנוצרים חיפשו דרכים חדשות לזכות את הנצרות. פתרון אחד, כפי שמראה מסוזאווה, היה האישור הפלורליסטי של הדת באופן כללי, אל מול חוסר-הדת. במקום לנסות להוכיח את עליונותה של הנצרות אל מול כל הדתות האחרות, האסטרטגיה האפולוגטית החדשה היתה לגייס יריבים לשעבר אל מול (מה שהתיאולוגים האירופאים חשבו שהוא) אויב משותף.

ההצלחה של האסטרטגיה הזאת היתה תלויה כמובן בהדגשת המשותף ולא המבדיל בין "המסורות הגדולות", תוך צמצום זרות עבור האינטרסים של האחדות המהותית. מה שבסופו של דבר נקרא "פלורליזם" היה למעשה אסטרטגיה להכלת הבדלים. המטרה, כפי שהכריז Charles Carroll Bonney בנאום הפתיחה לפרלמנט העולמי של הדתות ב- 1893, היתה "לאחד את כל הדתות אל מול חוסר-הדת; להפוך את "כלל הזהב" [מה ששנוא עליך וגו' – ת.פ.] ליסוד האיחוד הזה, ולהציג בפני העולם את האחדות המהותית של דתות רבות על ידי המעשים הטובים של החיים הדתיים." העובדה ש"האתאיזם החדש" של ימינו מעמיד עצמו כנגד הדת מרמזת שהתיאולוגיה הפלורליסטית אכן הצליחה בשינוי מסגרת הדיון.

8. בארה"ב מסתובבת קבוצה שמכנה את עצמה ה- Westboro Baptist Church. מדובר בכמה עשרות אנשים, רובם בני משפחה אחת, שלא מסתפקים בהבנה מילולית פשוטה של המקרא, אלא גם נהנים מאוד לעצבן את כל מי שלא חושב כמוהם. ראו את הקטע הבא:

מה שיפה כאן הוא שהמגישים גסי הרוח של רשת פוקס ניצבים מול מישהי שהיא עוד יותר גסה מהם, ושהפונדמנטליזם שלה גורם לזה שלהם להיראות כמו שלאפשטונדע בפסטיבל פשוט. היא מתעקשת שיש להבין לא רק את איסורי המקרא (למשל, נגד יחסי מין הומוסקסואלים) כפשוטם (דבר שהם מוכנים לו), אלא גם את אופי האל כקנא, נקם וגוזר מיתה כפשוטו, וזה כבר יותר מדי (מי היום מוכן להאמין באלוהים זועם?). חדלי-האישים מפוקס, מתוך אין-אונות מכמירת לב, עוברים רגרסיה לילדות (כנראה עניין לא מסובך עבורם) ופשוט מקללים אותה.

איור של עומר הופמן מתוך הכתבה במעריב

9. ואל משפחה יחודית אחרת: ביום שישי לפני שבועיים התפרסמה בסופשבוע של מעריב כתבת תחקיר ארוכה של אלון הדר ובה מסמך "חוקים" שחלים לכאורה על משפחתו המורחבת והפוליגמית להפליא של גואל רצון. החוקים דרקוניים, מעוררים פעמים גיחוך פעמים בחילה, אבל מה שמעניין לעינינו הוא הגלישה, בחלקם, לתיאולוגיה. כך למשל קובע רצון ש

השטן שבכן אשר מתעתע בכן, ומאיים להשתלט על חייכן ועל חיי ילדיכן ובעזרתו אתן מנסות להילחם בי, באחד שבחרתן בו לבלות את שארית חייכן, באחד שלו הבטחתן את אהבתכן הבלעדית. אהבה ללא תנאי וללא גבול. שטן זה מפריד בינינו וגורם למחלוקות ומריבות, אך לא אצלי שוכנות מחלוקות אלו, כי אם בתוך מוחכן ובנשמתכן החלוקה בין הטוב לבין הרע."
[…]
רק תפסיקו להתחבר עם השטן ולהסתכל עליו, הוא לא ייתן לכן דבר. אלו הם רק תעתועים ודמיונות שווא. אלו רק הבל הבלים. אך לי יש את האמת, לי יש את הגאולה, אני הוצאתי אתכן מסבלות מצרים, לי יש את מה שאתן רוצות, יש לי את הנוכחות על האדמה. לי יש את החוכמה האלוהית אשר אלוהים חנן אותי, אלוהים חנן אותי בשפע של אהבה. יש לי כוח לאהוב את כל העולם אך לכן אין כוח לאהוב את עצמכן. לכן אין כוח להתנגד לשטן, לכן אין כוח לשמור על עיניכן, לכן אין כוח לחזות את הלא נודע. אין לכן כוח אפילו להכיר בעצם קיומכן. אתן שפלות וארורות, אתן מסכנות ואומללות, אתן קבצניות לתשומת לב כמו השטן, אתן מחפשות את תשומת לבו של השטן, אתן מחפשות לשבת עם השטן, אתן מחפשות לאכול עם השטן, אתן שומעות בקולו של השטן.

אהה. אני כזכור כתבתי נגד ראיית משפחתו של רצון ככת. כתבתי ש"הקשר בין רצון לנשותיו הוא בראש ובראשונה רומנטי. רצון אינו מורה רוחני ובוודאי לא מייסד של זרם יהודי חדש." אם המסמך הזה אותנטי, ברור שטעיתי, והעניינים במשפחתו של רצון מורכבים יותר מפוליגמיה פשוטה. ברור שיש כאן איזושהי עטיפה דתית לכל העניין. האם היא רק משמשת כסות והצדקה לאורך החיים המקורי או שהיא לבו של העניין? האם רצון הוא סתם עוד גבר אובססיבי או (סתם עוד) גורו מניפולטיבי? על פי העדויות הנוספות נראה לי שיש צורך בעדויות נוספות. מה שכן, כנראה שיהיה מעניין.

הוא אף פעם לא הוריד את כיסוי הראש בפומבי

10. חברת Tesco מואשמת באפליה דתית על ידי בן אמונת הג'דיי שנדרש להסיר את הכיסוי הראש שלו (Hood) באחד מהסופרמרקטים שלה. הבחור, דניאל ג'ונס, בן ה-23, הוא מייסד הדת, שמונה (על פי הכתבה בגרדיאן) חצי מיליון מאמינים ברחבי העולם. לדבריו הדוקטרינה של הג'דיי מחייבת אותו ללבוש כיסוי ראש שכזה בציבור. רשת החנויות לא נשארה חייבת וציינה ש

אובי-וואן-קנובי, יודה ולוק סקייוקר הופיעו כולם בציבור ללא כיסוי ראש, זאת ללא מעבר אל הצד האפל, ולמיטב ידיעתנו רק האמפרור מעולם לא הוריד את כיסוי הראש שלו.

צודקים. ועל פי אמנות הפלפול לא אופתע אם איש היח"צ שלהם יהודי.

11. המפלגה הרפובליקאית לא תפסול את דן הלורן, מועמדה למועצת העיר מטעם מחוז 19 בניו-יורק רק מפני שהוא פגאני מוצהר. הלורן הוא ה- First Atheling (הכהן הגדול והמלך) של דת ה-Theodism שמנסה להחיות מסורת נורדית מסויימת (שאני מוכן לנחש שלא היתה ממש קימת מעולם). על פי המאמר הזה הם שונים מה- Astaru הנורדים ואף ה- Wicca בכמה חגים (לא בכולם!) ועובדים אלים כגון אודין, טיר ופרייר. לפני כמה ימים נחשף שבחירים בממשל בוש לא היו מוכנים להעניק את "מדליית החירות", הכבוד הגדול ביותר שממשל ארה"ב מעניק, לג'.ק. רולינג מפני שהספרים שלה "מעודדים כישוף", כך שאין פלא שדמוקרטים, שלא מסכימים עם דעותיו הפוליטיות של הולרן, לא יכולים שלא לברך על התקף הפלורליזם של הרפובליקאים. כפי שמסכם המאמר שבלינק: Gods Bless America!

12. אתר שנראה מבטיח על הטרדיציונליזם.

13. יובל דרור מביא מודעה חביבה מ"מעריב" המבשרת על כינון מלכות בית-דוד בראשת "כף1"

14. ראיון עם טרי איגלטון על ספרו שמגן על הדת כנגד האנטי-תיאיסטים (והופך אותה תוך כדי לפרוייקט סוציאליסטי מהפכני).

15. אסף וול כותב בצורה משעשעת נגד הנסיעה לאומן: "כאשר הריקנות פוגשת בתאווה הבלתי נשלטת לגאולה, התוצאות גרוטסקיות". אכן. אם כי לשם הפרוטוקול, אני בעד נסיעה לאומן.

16. אתר חדש לבני לוז, המורה את דרך האניגרם. ספר שלו, "האדם החופשי", יצא לא מזמן והמלצתי עליו בטור מימין.