לפני כמה ימים שמתי פתאום לב שלא קניתי מצות. ושמתי לב גם שאין בלבי כל כוונה לקנות מצות. שמתי לב שבניגוד לדרכי בשש השנים האחרונות, השנה אוֹכָל חמץ. ותמהתי לעצמי, למה זה. למה החלטתי השנה לא לשמור (לכאורה – את הבית אף פעם לא הייתי מנקה) כשרות בפסח. ונדמה לי שהצלחתי לנסח במילים את הסיבה.

העניין הוא כזה: בשנים שעברו, גם מאז שקצת התקרבתי למסורת אבותי, לא לא-אכלתי חמץ כי "אלוהים רוצה". אני לא מאמין בזה. גם לא בתור איזושהי תרגולת רוחנית. התרגולות הרוחניות שלי הן אחרות. פתאום הבנתי ששמרתי (כאמור, לא בצורה מושלמת) כשרות מפני שרציתי להיות חוליה בשרשרת של המסורת הקדומה של העם הזה. ולמה זה? כי רציתי לגלות סולידריות עם אלו שלא אכלו חמץ לכל אורך ההיסטוריה, ובעיקר עם אלה שלא אוכלים חמץ בזמן הזה. כך, חשבתי, אתרום את חלקי לבניין הקהילתיות, ליצירת מעין הרגשה של אחווה. של עם.

וזה לא שמישהו היה רואה אם הייתי אוכל איזו פיתה, וזה לא שמישהו ראה שלא אכלתי, אבל המעשים שלי, כך הרגשתי, נמשכים מעבר לדקות המעטות שאני עושה אותם, ומטעינים איזשהו ערך בכל הקיום שלי, ועל כן בכל הסביבה שלי. וגם אם לא, בשבילי הם משמעותיים (טוב, אז אולי יש כאן מימד של תרגולת רוחנית בכ"ז). לכן לקחתי על עצמי לאכול בפסח מצות.

והשנה? השנה האורתודוקסיה הצליחה להוציא ממני כל חשק להיות איתם באותה קהילה. אני לא יודע מתי זה התחיל, ומתי עלתה אצלי ההרגשה שיש איזו הקצנה, איזו קשיחות שהיא על גבול הרשעות, או רשעות ממש. אולי עם בניזרי והפה המטונף שלו ביחס להומואים. אולי עם הסחטנות הכללית של ש"ס ובניתו מחדש של משרד הדתות. אולי עם החרם החרדי על שפע-שוק שהביא לסגירת סניפי AM-PM בשבת (לא שלא צריך לאפשר לעובדים יום מנוחה וכו', ודאי שכן). אולי עם ההתנפלות של התקשורת החרדית, הוולגארית כדרכה, על הרבנים הספרדים שתמכו ב"חוק המוות המוחי", שגרמה להתקפלותם המבישה של האחרונים. אולי עם התרעומת המג'וננת על זה שתתאפשר מכירת חמץ בבתי עסק, שגרמה לי להפנים את העובדה המדהימה שלפני זה אסור היה. אולי בגלל שכבר כמה חודשים אני לא יכול לקנות "סלטים" (טחינה, חצילים וכו') בסופר שלי כאן בקריית אתא, מפני שהמנהלים החליטו שזה לא כשר לשנת שמיטה, והם כופים את דעתם ודתיותם על כל השכונה, שמלאה ברוסים שבחיים שלהם לא שמעו אפילו את המילה שמיטה. אולי בגלל שמרדכי אליהו אמר (לא לראשונה, נדמה לי) שחיי יהודי שווים חיים של אלף ערבים. אולי המאמר המרגש הזה של רוחמה וייס על עוולות הלכות הנידה. וגם הפוסט הנוקב הזה של יוסי גורביץ לא עזר.

וזהו, אבדה לי כל מוטיבציה לָדבר. השנה חופשת פסח בשבילי היא גם חופשה מהקהילתיות עם החלק האורתודוקסי בעם הזה. שיהיה פסח שמח.

—

אבל בלי איזה דבר תורה לחג אי אפשר:

יצחק גרינברג הוא רב ותיאולוג יהודי אורתודוקסי אמריקאי. בספרו The Jewish Way: Living the Holidays הוא כותב שהחירות בפסח באה לידי ביטוי (בין השאר) בסדר עצמו, כלומר בכך שאנחנו פשוט יכולים לשבת בנוחות עם משפחתנו לשולחן:

היכולת לקיים משפחה, להנות מארוחה עם חבריה, לדאוג לה, להגן עליה – אלה מסממני החופש. עבד אינו יכול לקיים משפחה. השפחה זמינה לאדונה; זהות האב של ילדיה אינה ברורה. העבד אינו יכול להגן על ילדיו מלהמכר, או אף מגורל גרוע מזה. האפשרות לשבת בליל הסדר יחד כמשפחה ולשיר את שיר החרות היא עצמה הביטוי החזק ביותר של היותנו בני חורין. (עמ' 49, תרגום שלי)

האפשרות שלנו לדאוג לקרובינו, לתת להם מעצמנו (מזון, הגנה, נוחות), היא ביטוי של חירותנו. לולא היינו חופשיים לא היינו יכולים לעשות זאת. סעודת החג היא מימוש של חופש. את הנקודה היפה הזאת הייתי קורא גם מהסוף להתחלה: מי שלא מסוגל לדאוג לאחרים, מי שלא מסוגל לתת מעצמו, מי שיש לו אפשרות להעניק ואינו מממש אותה, הוא עבד. המצרים אולי לא רודים בו בשבטים, אבל הוא זקוק נואשות ליציאת מצריים.

שנצא כולנו, לאט לאט, מעבדויות קטנות לחירויות קטנות.

 

[ותנו לעצמכם מתנה לחג: קראו את הראיון של עמיר פריימן ורות גולן עם אדמיאל קוסמן, שעלה בבלוג של קוסמן (נדמה לי שהבלוג די חדש). קוסמן מבחין בצורה ברורה, יפה ולדעתי נכונה בין הפרדיגמות הגדולות באשר למקור הרוע של הנצרות, הבודהיזם והיהדות, ומספר גם קצת על עצמו. איזה תענוג. כמה שחסרים כאן יותר קולות יהודיים כמו של קוסמן (תודה לאסף פדרמן על ההפניה).]

מי שנוסע מדי פעם באוטובוס, במקומות שבהם האוכלוסיה היא אורתודוקסית (כמו ירושלים), ודאי מכיר את המחזה הבא: יושבים להם גברים, יושבות להן נשים, וכל הנסיעה קוראים וקוראות איזה ספרון קטן בדבקות מרשימה. זה יכול להיות פשוט ספר תהילים, או לפעמים (אצל הגברים) עותק קטן של גמרא, או (אצל הנשים) מעין כרך קטן של הלכות, שבדרך כלל ממוקד רובו ככולו בענייני "צניעות", כלומר חובתן של בנות ישראל לכסות את גופן על מנת שלא להביא את בני ישראל לידי חטא.

התופעה עצמה, לבד מהיותה מעוררת (בלבי לפחות) תערובת מוזרה של הערכה רבה לדבקות וצער מסויים על הכיוון שאליו מופנית דבקות זו (ואולי גם על האופי המעט אובססיבי שבה היא מתאפיינת), מעניינת משום שהיא כמובן עניין חדש לחלוטין: לא קשה להבין שעוד לפני כמה עשרות שנים היא לא התקיימה כלל. פשוט: הפצת דברי דפוס בצורה זולה וזמינה כל כך לא היתה אפשרית אז. כל המנהג הזה, שנתפס עתה על ידי הממסד הרבני כמובן ומבורך, הוא סיפור חדש לחלוטין, של סוף המאה העשרים. לפני זה נסעו להם שומרי מצוות והיו יכולים ממש להנות מהנוף.

אביב טטרסקי ידידי הפנה את תשומת לבי לשלב הבא בהחדרת השקידה על לימוד הלכה לכל פינה ושניה של החיים: מכונה אוטומטית שמוכרת ספרוני "לימוד יומי". הרי היא בקומה השניה של התחנה המרכזית ירושלים (ואני עצמי עברתי על פניה עשרות פעמים ולא הבנתי את משמעותה עד שאביב הצביע לי עליה, לצערי לא מפני שהייתי שקוע בעבודת השם, אלא כי הייתי טרוד מדי ברדיפת אוטובוסים). והנה: רק שלשל מטבע והצלת עצמך מביטול תורה. התורה כמשקה-קל שאתה לוקח לדרך. ההלכה כפאסט-פוּד.

—

כאן כמובן ראוי להביא את המשנה ממסכת אבות פרק ג', ובה אומר רבי יעקב: "המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו, ואומר: 'מה נאה אילן זה, ומה נאה ניר זה' – מעלין עליו כאילו מתחייב בנפשו". המשנה הנוראית הזאת מתייחסת כמובן לגברים שהם תלמידי חכמים, שכמובן ידעו את תלמודם בעלפה (כי התושב"ע היתה אז ממש תושב"ע), והיו משננים תוך כדי הליכה, ואוי ואבוי אם היו לרגע עוצרים להינות מהנוף, שכן מה לטבע ולפנייה אל האל?

מזל שקם לעם הזה מאור גדול (ומיסטיקן ענק) כראי"ה קוק, שפירש וחידש והסביר שאין הכוונה חו"ח שהטבע עומד בניגוד לתורה, או שצריך לברוח מיופיו על מנת להכיר את יופיה, אלא ההפך הגמור, שכל המפסיק ממשנתו, כלומר כל מי שחושב בטעות שהתבוננות בטבע היא הפסקת שניית התורה, הוא כאילו מתחייב בנפשו, אבל מי שיודע שאדרבא, השגב האלוהי מצוי בטבע לא פחות (ויש שיאמרו, אף יותר) מבין דפי ההלכה, הוא עובד את האל באמת ובתמים. (ולצערי אני לא זוכר איפה אומר זאת הראי"ה, ואם מישהו יודע ויכול לביא את המקור, תהיה עליו הברכה.)

והנה ציטוט של הראי"ה שממחיש את החשיבות שהוא ראה בהערכת יופיו של הטבע:

צריך להראות את הדרך איך נכנסים אל הטרקלין – דרך השער. השער הוא האלוקות המתגלה בעולם בכל יופיו והדרו, בכל חי ורחש, בכל צמח ופרח, בכל גוי וממלכה, בים וגליו, בשפרירי שחק ובהדרת המאורות, בכשרונות כל שיח, ברעיונות כל סופר, בדמיונות כל משורר ובהגיונות כל חושב, בהרגשת כל מרגיש ובסערת גבורה של כל גיבור. (אורות, קיט).

אמן ואמן.