בשנים האחרונות עושה האורתודוקסיה היהודית כל שביכולתה על מנת להשניא את עצמה על הציבור בישראל. תקציבים לישיבות, גנבים בש"ס, אפלייה בעמנואל, 'תג מחיר' בשטחים, אוטובוסים מופרדים, רבנים מתנשאים, עולים שלא יכולים להתחתן, חיילים שנקברים מחוץ לגדר, ילדים שעומדים בפני גירוש, שנאת אחים כלפי רפורמים, צפצוף ארוך על הדמוקרטיה, השתלטות עוינת על רחבת הכותל, משמרות צניעות, אמא טליבן, ניצול מיני, שנאת חינם, דמגוגיה, שקרים, סיקריקים, שובניזם, לאומנות, הומופוביה, מיזוגניה, קסנופוביה, אתנוצנטריזם, גזענות, אלילות, אלי ישי.

אכן מאמץ משולב ומרשים, שמראה על השקעה רבה ורצון אמיתי להכנס ראש בראש עם ההגינות והשפיות. ובהחלט נראה שלאחרונה הוא סוף סוף נושא פרי: הציבור בישראל אכן מתחיל לשנוא את האורתודוקסיה. לא לשנוא חרדים, שזה קל ופשוט, כמעט בנאלי, ונהוג בקרב עדותנו מזה זמן רב. הכוונה היא לראות את שומרי המצוות כמוזרים, ואף יותר חמור: כזרים. ומכיוון שעל זהותם היהודית לא מוכנים רוב החילונים לוותר (אבל לא כולם), מתחילה להתגנב אל לבם התחושה המוזרה שהאורתודוקסיה איננה מה שהיא מתיימרת להיות, כלומר היא לא "היהדות" (וראו דבריו החריפים של יורם קניוק שלשום בדיוק על כך).

בעוד שמבחינה חברתית הציבור החרדי הופך פחות ופחות מנותק מכלל ישראל, מבחינה תודעתית הוא וסרוגי הכיפה מתרחקים והולכים מגבולות המקובל בציבוריות הישראלית. לחרדים זה מקום יחסית מוכר, אם כי לאחרונה דברים שנסלחו להם בעבר כבר אינם נסלחים. חלקים מהסרוגים הם שהולכים והופכים עצמם ל"חרדים" מבחינת הזרות שלהם לערכים הבסיסיים של החברה בישראל כיום.

ממילא, אם כן, יוצא שחילונים רבים מתחילים לפקפק בהנחה, שמעולם לא הוקדשה לה בעצם חשיבה רבה, שהאורתודוקסיה מייצגת איזושהי יהדות אמיתית או אותנטית יותר מאשר זרמים אחרים שקמו במקביל אליה ביהדות המודרנית. ויש לזכור שעל בסיס ההנחה הזאת – וכמעט רק על בסיסה – מוגשים לאורתודוקסיה בישראל יתרונות, הנחות וכוח רב, החל משירות מקוצר לבני ישיבות הסדר, עד לתקציבים גדולים יותר לבתי הספר וכלה ברשיון להסתה לגזענות (ושימו לב שליתרונות אלה זוכים סרוגי הכיפה – על הציבור החרדי באמת מיותר לדבר).

דבר נוסף שעוזר להתפקחות המאוחרת הזאת הוא מסגרות הלימוד הפלורליסטיות/חילוניות הרבות, שהולכות ונעשות פופולריות, בהן נחשפים חילונים למקורות היהדות, חשיפה שמובילה לכמה מסקנות בלתי נמנעות, כגון המסקנה שאין הלכה אחת, שיש השפעות תרבותיות והיסטוריות על גיבושן של מצוות, ושבאופן כללי ההיסטוריה של העם היהודי קצת יותר מורכבת ממה שהאורתודוקסיה נוהגת לצייר בעיני רוחה ובאוזני חסידיה, ובכל אופן היא בהחלט לא מובילה באופן בלתי נמנע דווקא אליה.

עכשיו אני חייב לומר, שזה לא שאין לי אהבה ליהדות האורתודוקסית. בהחלט יש לי. ואני אפילו חושב שיש בה אמת, ויופי, וערך רב. לכן התהליך הזה הוא טוב ככל שהוא יוביל להכרה (שאמורה להיות מובנת מאליה) בערכן של צורות אחרות של יהדות, וככל שהוא יוביל לצמצום האפלייה בחוק לטובת שומרי המצוות האורתודוקסים. אבל הוא לא טוב, ככל שהוא יוביל להתפוררותה של האורתודוקסיה או להפיכתה לכת מתבדלת ומנותקת, מעין אפנדציט מנוון שמדלדל במעיו של הגוף היהודי. תוצאות כאלה תהיינה טרגיות, וההפסד לדעתי יהיה של כולנו.

שתי דוגמאות לפער ההולך ומתרחב בין האורתודוקסיה למרבית הציבור בישראל

אני רוצה להביא שתי דוגמאות לדילמות שעומדות בפני החברה בישראל, דילמות שקשורות בתפיסת היהדות שלנו, בתפיסת ההלכה האורתודוקסית, ובתפיסה של הקשר בין שתי אלה.

הדוגמא האחת היא מעמד הנישואין בישראל. בשבוע שעבר פורסם בוואי-נט שחוק "ברית הזוגיות" של ח"כ דוד רותם (ישראל ביתנו) סוף סוף הולך להפוך למעשי: "חסרי דת" יהיו יכולים להתחתן בארץ. הכוונה היא כמובן לכמה רבבות של עולים חדשים שאינם יהודים על פי ההלכה האורתודוקסית (אבל עלו לכאן על פי חוק השבות). ואכן,

רשם הזוגיות יבדוק תחילה האם שני בני הזוג אינם מופיעים במרשם האוכלוסין כיהודים ובמידה שאכן כך – יעביר את התיק לעיון בתי הדין, שם יבדקו על פי הרישומים אצלם, האם לאחד מבני הזוג אין קרוב מדרגה ראשונה שמוכר כיהודי. במקרים שבהם אחד המבקשים מופיע במשרד הפנים כיהודי – הבקשה תידחה על הסף על ידי הרשם.

כמובן, כי יהודים שייכים – כצמיתים אלה שהיו שייכים לאדונם הפיאודלי – לרבנות הראשית, ואין להם דרך חוקית אחרת להתחתן במדינתם. ואם מישהו רוצה לראות את עוצמת השנאה כנגד הרבנות, הוא מוזמן להציץ בטוקבקים של המאמר ההוא, מהם כמה עשרות שמבקשים רק שיסבירו להם איך הופכים ל"חסר דת". כמה מהם גם מסבירים שמבחינתם זה עניין פורמלי בלבד: הם ישארו יהודים, רק יורידו את הרבנות מהגב שלהם.

ואכן, לא קל להוריד את הרבנות מהגב. חשבתם אולי שתטוסו לקפריסין ותתחתנו שם? זה יופי, אבל זה לא יעזור אם אי פעם תרצו להתגרש, שכן הגבר עדיין יהיה יכול לגרור את התיק לבתי הדין של הרבנות, שם הוא כמובן זוכה ליחס מועדף, בהיות אשתו, על פי הרבנות, פריט קניין שברשותו. הנה טור של רבקה לוביץ על כך, שמסתיים בפסקה הזו:

כב' בית הדין: למה לא תתנו קצת שקט לאנשים שבחרו להינשא אזרחית? לא עולה על הדעת שבשם "מנהג המדינה" תכופו את עצמכם על אזרחי המדינה שהצביעו ברגליהם ועשו כול שיכלו בכדי להימנע מלבוא בשעריכם. ובכלל, מי רוצה להתדיין אצל דיינים אשר מתעסקים בשאלה אם אישה זכאית למזונות משום שכירות פועל בדין "שפחה לשמשו" או משום "מנהג המדינה"?

אבל בית הדין כמובן לא יתן ליהודים החילונים שקט, שכן הוא תאב כוח (בסדר, יש שם גם איזו תודעת שליחות של הגנה על היהדות מפני היכחדות מבחינתם). לפעמים גם נדמה שבית הדין ממש נהנה להתעלל בהם (ראו דוגמא מאתמול). מה תהיה התוצאה? זוגות רבים ינשאו מבלי להירשם ברבנות ומבלי לנסוע לחו"ל. כלומר תהיה חתונה (אולי אפילו כשרה מבחינת ההלכה האורתודוקסית), אבל היא לא תירשם בשום מקום. וזאת כדי להימנע ממגע עם הרבנות.

שמעתי על זוגות שעשו כך. הם אמנם רשומים במרשם האוכלוסין כרווק/ה, אבל זה לא ממש משנה, כי אין כיום כמעט הבדל מבחינת ההטבות והזכויות שבחוק בין זוגות נשואים ל"ידועים בציבור". רק במוצ"ש האחרון המליצה אשרת קוטלר ב"חדשות השבת" בערוץ 10 לא להתחתן על פי ההלכה. קיים גם אירגון שלוקח אחריות על הסיפור הזה ומארגן חתונות שמצד אחד הן יהודיות, ומד שני אינן בשום אופן רבניות: הוויה, ואפילו הייתי בחתונה מלבבת שהוא אירגן. מגמות אלה רק יתחזקו, והתוצאה היא הפיכתה של הרבנות לבלתי-רלוונטית, ויצירת ציבור שלם במדינה שהוא רווק ברישומיה ונשוי מבחינתו.

הדוגמא השנייה קשורה גם היא לעולים החדשים שאינם יהודים על פי האורתודוקסיה (ומכיוון שכך, לצערנו הרב, גם על פי המדינה), ורוצים להתגייר. על עוולות הגיור מדובר רבות לאחרונה, והנה בסוף השבוע הזה התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' מאמר נאה ורציני (הנה הוא ברשת) של אלחנן שילה (שזו לא הפעם הראשונה שהוא משמש כמעין מבקר-בית של הציבור הסרוג, ועושה זאת בצורה מרשימה) בו הוא לא רק מציג את הבעיה במלוא היקפה, אלא גם מנסה לתת לה פיתרון.

אבל לפני שנגיע אל מאמרו נבין מהם שני צדדי הבעיה. הצד הראשון הוא זה של העולים עצמם, שכמו כל אזרח רוצים לחיות את חייהם בצורה נורמלית (חתונה, קבורה וכו'), אבל לא יכולים לעשות כן במדינת היהודים, שכן זו שבוייה כאמור בתפיסה האורתודוקסית. עד כאן ברור. אבל הצד השני הוא זה של היהדות האורתודוקסית, שכן כמו בסוגיית החתונות הפרטיזניות, סוגיית הגיור תעמיד בפני הרבנות מציאות של ציבור שלם שאינו מכיר בה. אלא שכאן המצב מבחינת האורתודוקסיה מדאיג הרבה יותר. הרב יהודה גלעד מסביר למה:

במצב ההתבוללות הנורא בו מצוי העם היהודי בגולה, עם ישראל מאבד אלפי יהודים מדי שנה. מדינת ישראל הייתה בעשרות השנים האחרונות המקום היחיד בעולם בו ההתבוללות אינה קיימת כמעט לחלוטין. נישואים בין יהודים לגויים הגרים בארץ, ערבים, דרוזים וכיו"ב נדירים, וכך הייתה ישראל למקום היחיד בעולם המבטיח את העתיד הדמוגרפי של העם היהודי. בעשור האחרון, כידוע השתנו הדברים. בעליה הברוכה מבריה"מ לשעבר, עלו גם מאות אלפים של צאצאי יהודים שאינם יהודים על פי ההלכה. האנשים היקרים הללו התערו באופן מרשים בחיי המדינה, בחברה, בצבא, בכלכלה, ובכל מערכות החיים. השלב החותם את ההתערות של רבים מהם בחיי המדינה, הוא נישואין עם יהודים ישראלים בני הארץ הזאת.
[…]
צריך לומר זאת בברור, האפשרויות הן שתיים בלבד: האחת היא מאמץ נרחב לגיור הלכתי מאיר פנים, מעודד וידידותי המסתמך על הדעות המקלות של חלק גדול מפוסקי הדורות המאפשר קבלתם של רבים מעולים אלו לעם ישראל. והשנייה היא היצמדות לגישות המחמירות בהלכה אשר על פיהן אין לקבל גיורם של עולים אלו, כאשר המשמעות של קבלת דרך זו היא אלפי נישואי תערובת בין יהודים לגויים.

כלומר מבחינת האורתודוקסיה אם לא יגויירו אותם עולים, הדבר יגרום ל"נישואי תערובת", ועתידו של העם היהודי יסוכן. אבל הפיתרון שמציע הרב גלעד אינו ריאלי. לא מפני שהרבנים החרדים יתנגדו לו (לְמה הם לא מתנגדים?), אלא מפני שגם בגיור מקל, או צה"לי, פשוט לא מתגיירים מספרים גדולים מספיק מקרב אוכלוסיית העולים ההיא. וכאן אנחנו מגיעים למאמרו של שילה. במאמרו מביא שילה נתונים על פיהם במשך שני העשורים האחרונים גוירו פחות מ-5% מהעולים, וזאת אחרי שהממשלה בראשות שרון הקדישה לעניין כסף ומאמץ רב.

מה אם כן ניתן לעשות? שילה מציע גישה שונה לגמרי לגיור. על פיו הדרך אל תוך העם היהודי היתה פשוטה, גם אם ארכה זמן, כל עוד הוא ישב בארצו (כפי שניתן להבין גם ממגילת רות). זרים היו נטמעים בעם, שהיווה ממילא את הרוב באזור. רק בגלות נוצר תהליך פורמלי של "גיור", שבו מקבלים לקהילה הסגורה, קהילה שהיא מיעוט בארצה, אדם זר. שילה מביא כמה ציטוטים מציונים טובים מלפני מאה שנה (ברדיצ'בסקי, קלצקין) שדיברו בדיוק על זה וחזו את המצב כיום. בסופו של דבר, מפריד שילה בין ההיבט ההלכתי להיבט הלאומי של היהדות, ומציע שלעומת היהודי ההלכתי שאנחנו מכירים, "יהודי לאומי נחשב מי שחי בתוך הקולקטיב היהודי ורואה את עצמו חלק ממנו גם אם הוא איננו בן להורים יהודיים".

שילה מודה שליהודים חילונים קל הרבה יותר לקבל גישה זו, ולמעשה רבים מהם מקבלים אותה במובלע, כפי שאפשר לשמוע בזעקותיהם, למשל על כך שעולים חיילים שאינם יהודים על פי ההלכה נקברים מחוץ לגדר בית הקברות – השירות בצה"ל, וודאי המוות בשורותיו, הם כרטיס כניסה מספק עבורם ליהדות. אולם שילה קורא גם לרבני הכיפות הסרוגות לאמץ גישה כזאת, בה אותם לא-יהודים יחשבו חלק מהלאום היהודי, וחשוב יותר, ילדיהם ייחשבו כשרים לצורך נישואין עם בנותיהם של אותם רבנים (זאת על פי תקדימים הלכתיים בהם הניחו שהבאים להינשא הם "בחזקת כשרות" – דהיינו don't ask, don't tell הלכתי). הוא מחפש "אישיות תורנית בעלת משקל שתתמוך בהצעה זו", אחרת, כאמור, מבחינת האורתודוקסיה העתיד מסמן התבוללות.

אני בספק אם תימצא אישיות כזאת. מבחינה חברתית יש כאן מקרה קלאסי של התכווצות שנובעת מתוך חרדה מפני שינוי ומשתקת כל אפשרות לתזוזה, גם כשזו הכרחית על מנת להינצל. מבחינה אישית רוב הרבנים כיום מפחדים מכל צעד, מחוייב מציאות ככל שיהיה, שיזכה אותם בכינוי "ניאו-רפורמים". אולי רק אחרי פיצול רשמי בתוככי הציונות הדתית יוכל לקום מישהו כזה. או אולי תקום ועדה, "מועצת גדולי תורה" סרוגה שתהיה מסוגלת. ואולי צריך בכלל לחפש אותו מחוץ לציונות הדתית (וראו בעניין זה כתבה מעודדת מאוד של שלום ירושלמי על הרב חיים אמסלם).

הלכה שלא הולכת

אבל לענינינו פחות משנה האם האורתודוקסיה תצליח להציץ מתוך ד' אמות של הלכה אל החיים או שתסתגר ביניהן עוד יותר, מתבוננת בעניין רב בטבורה. זה פחות משנה שכן, כאמור, אם יתגבר התהליך שבו היהודים החילונים בארץ יתנתקו תודעתית מהתלות בה, עבור רוב העם שחי בציון הנושא כלל לא יהיה רלוונטי. אותם עולים לא-יהודים-על-פי-האורתודוקסיה ייחשבו יהודים לכל דבר ועניין עבור מרבית הציבור, וברגע שהנישואין ייצאו מידי הרבנות (או ברגע שתהפוך נפוצה האופצייה הפשוטה כל כך לא להתחתן דרכה) ממילא לא ישנה אילן היוחסין של ישראלי כזה או אחר. התוצאה, גם כאן, תהיה הפיכתה של הרבנות לבלתי-רלוונטית, ויצירת ציבור שלם במדינה שהוא לא-יהודי ברישומיה ויהודי מבחינתו ומבחינת רוב הציבור הישראלי.

שתי הדוגמאות הללו מצביעות על פער שהולך וגדל בין תודעתו העצמית של רוב הציבור בישראל מבחינה מוסרית ולאומית ובין הרבנות וההלכה האורתודוקסית. אלו שני תהליכים הנעים לקראת מצב בו באופן מעניין רק שינוי הלכתי יזום ומהותי יהיה מסוגל לתת תוקף ציבורי למעמד ההלכה. השאלה, אם כן, היא כמה שנים עוד נותרו לאורתודוקסיה להציל את עצמה משקיעה בחוסר רלוונטיות עבור מרבית החברה היהודית בישראל.

 

[בעניין דומה אך צדדי ראו רשימה קצרה על שומרי חצי-שבת בארה"ב]

נדמה שברור לכולם שההתפתחויות האחרונות בפרשת הרב אלון לא מוסיפות כבוד לאף אחד. לא לרב אלון, שהעדויות נגדו הן קשות ביותר, ולא לפורום תקנה, שהביא לפרסום עדויות קשות שכאלה. אישית אני חושב שהיה טוב אילו הפורום היה נמנע מלפרסם אותן, ולו משום כבודו, ויפה כתב על כך הרב בני לאו.

פרסום העדויות החדשות מעניין לא במה שהוא מגלה על הרב אלון, אלא במה שהוא מגלה על המצב הנוכחי של חלקים שונים בציבור הציוני-דתי בארץ. כאשר כתבתי מאמר על הקשר בין כריזמה להלכה בהתייחס לפרשת אלון לגליון יוני של דעות, שיערתי שם שפרשת אלון בסך הכל גמורה:

הכריזמה שהוא זכה לה לא היוותה כל איום על הממסד עד הרגע הנורא בו נחשף שהוא בגד בעקרונות מרכזיים של אותו ממסד; או אז גם ידע הממסד להרחיק אותו מכל עמדת סמכות. אם נחזור לפתיחת דברינו, נראה שזהו אחד ההבדלים החשובים בין מנהיגות כריזמטית שנוצרת בתוך דתות ממוסדות, לבין כזו שיוצרת את הדת של עצמה, כמו בניו-אייג'. בניגוד למקרה הרב אלון, על האחרונה אין כל פיקוח, ומובן שפעמים רבות התוצאות הנובעות מכך הן קשות.

אני מכה על חטא – תמים הייתי עם הרב אלון. טעיתי לחשוב שאלון לא יעז להרים את ראשו ושהסיפור הסתיים. אבל החלוקה שערכתי שם בין דתות ממוסדות לניו-אייג' היתה טעות, לפחות בכל הנוגע לאופי המנהיגים הרוחניים שבתוך מוסדות אלה, שכן אלון מתנהג הרבה יותר כמו גורו ניו-אייג'י מאשר כמו רב אורתודוקסי.

אני לא מדבר רק על ההתבטאויות האניגמטיות/פסוודו-רוחניות שהוא שיחרר לאחרונה לגבי כוחה של שתיקה, ולא רק על כך שהן לא יותר מהתחמקות מביכה של אדם שאין לו מספיק אחריות ואומץ להתייחס להאשמות חמורות שמוצבות כנגדו. אני גם לא מדבר על התרגיל הגורואיסטי הקלאסי שאלון ביצע כאשר הוא קבע ש"יש שתיקה שאתה שותק כי אתה לא מבין, אבל יש שתיקה שאתה שותק כי אתה למעלה מכל ההבנות", שמעלה את החשד שעוד מעט נגיע ללמוד על כך שיש מין שהוא למעלה מכל מין. אני אפילו לא מדבר על זה שכאשר אלון משווה עצמו לדוד המלך שגוער בדואג האדומי ובאחיתופל על הלבנת הפנים בה הם אשמים כלפיו הוא למעשה מודה שהוא חטא, שכן גם דוד מודה שחטא במדרש שהוא מצטט.

אני מדבר על זה שכל זה מצליח לו. אני מדבר על זה שהרב מוטי אלון רק צובר כוח מאז השפל הראשוני שנכנס לתוכו אחרי שהתפוצצה הפרשה. אני מדבר על זה שכמות החסידים השוטים שהרב אלון מצליח לאסוף סביבו רק הולכת וגדלה. אני מדבר על זה שבתוככי האורתודוקסיה היהודית הכריזמה גוברת על המוסר ועל ההלכה.

אכן, הדבר המעניין ביותר בפרשת אלון היא שייתכן שמה שאנחנו רואים לנגד עינינו בימים אלה הוא את הניצחון השני בהיסטוריה היהודית של הכריזמה על החוק. בין אם הוא אשם ובין אם לא, הרב אלון מתנהג לא רק כפרימדונה חסרת אחריות, אלא כרב-מג כריזמטי שכנראה מבין יותר בריקוד התקשורתי מאשר כל חברי תקנה מבינים בהלכה. והבעיה שלהם ושלנו היא שבמצב החברתי כיום הריקוד התקשורתי נחשב יותר מההלכה.

ניקח קצת אחורה ונסביר. בספרו הקלאסי משנות השבעים, The Fall of Public Man, סוקר הסוציולוג האמריקאי רי'צרד סנט את הדרכים בהם השאיפה לאינטימיות רגשית שינתה את פני התרבות המערבית החל מהמאה ה-18 ועד ימינו. בספר מקדיש סנט פרק לעלייתו של האינדבידואל הכריזמטי, מבחין בין סוגיו השונים (האמן, השחקן, הגאון, הפוליטיקאי, הסלב) ומברר איך הכריזמה עצמה שינתה את פניה במאה האחרונה. על פי סנט, כריזמה, שהיתה בתחילתה מתת אל בעלת גוון מאגי (וזה אכן משמעותו של המושג אצל מקס ובר, וראו לינק למאמרי לעיל) שינתה לחלוטין את פניה:

כפי שהכריזמה איבדה את משמעותה הדתית, כך היא הפסיקה להיו כוח מתורבת. בחברה חילונית, כאשר 'כריזמה' מודבקת למנהיג בעל עוצמה, מקור כוחו מסתורי יותר מאשר בחברה הדתית. מה מעניק לאישיות בעלת עוצמה את עוצמתה? 'תרבות האישיות' של המאה האחרונה ענתה על שאלה זו על ידי התמקדות בהרגשתו של אותו אדם, במקום במעשיו. מניעים יכולים להיות טובים או רעים כמובן, אבל במאה האחרונה אנשים הפסיקו לשפוט אותם כך. גילויים של דחפיו הפנימיים של אדם – ותו לא – הפך להיות מרגש; אם אדם יכול לחשוף עצמו בפומבי ועם זאת לשלוט על תהליך החשיפה, הוא מרגש. אם עשה זאת הרגשת שהוא בעל עוצמה, אם כי לא היית יכול להסביר מדוע. זוהי כריזמה חילונית: סטרפטיז נפשי. עובדת החשיפה היא שמרגשת; [אולם] שום דבר ברור אוו מוחשי לא נחשף. (תחילת פרק 12)

אני חושב שהפסקה הזאת תורמת בצורה נאה להבנת המשחק שמשחק אלון, והמשחק הנגדי (הכושל) של פורום תקנה. אלון הוא אמן המילים, אמן הדרשות. הוא נאם ודרש ושנה והסביר מעל כל במה אפשרית במגזר הציוני-דתי בעשרים השנים האחרונות, ומעל עוד כמה במות במגזרים אחרים. הוא לימד הלכה ופרשות שבוע, הטיף מוסר (גם כנגד הומוסקסואלים) וחילק עצות רוחנית. אבל עכשיו, בנוגע למעשיו, הוא שותק. הוא חילק חיבוקים ונישוקים והפיץ חום ואהבה, אבל עכשיו, מבחינה רגשית, הוא משחק את הנפגע. פאסיב אגרסיב. קל להבין מכאן שאלון בונה עצמו כקדוש מעונה.

על פי המודל של סנט, אלון הוא אמן במשחק החשיפה: הוא חושף רק מה שהוא רוצה, רק מתי שהוא רוצה, רק כמה שהוא רוצה. הוא נזהר לא לחשוף יותר מדי (עובדות), ועם זאת חושף המון (רגשות). כך הוא עוטף את עצמו במסך עשן של כריזמה, ומשאיר את חברי פורום תקנה להיות אנשי המילים, אנשי העובדות. מנקודת המבט הזאת פרסום העדויות על ידי תקנה הוא ניסיון לחשוף את אלון יותר מכפי שהוא רוצה, להוציא את החשיפה מידיו, ובכך להוציא את האויר מהכריזמה שלו. אולם כמו חרב פיפיות כך הם רק עוזרים לתהליך הפיכתו לקדוש מעונה. וחשוב יותר: בצורה כזאת הם משחקים על המגרש הכריזמטי, ועליו אין להם סיכוי לנצח.

פורום תקנה אמנם מנצח במגרשים אחרים. במגרש העובדתי (כנראה), במגרש הרציונלי, במגרש המוסרי, במגרש ההלכתי. אולי, נחיה ונראה, במגרש החוקי והמשפטי. אולם כל אלה מחווירים, ממש מלבינים פנים, מול המגרש הכריזמטי. אלון שובה את לבותיהם של חסידיו, ועושה זאת תוך הרפייתם מרצון משכלם ומנאמנותם להלכה. מערכות ההגנה המבוצרות לתפארת של פורום תקנה הם כמו קו מז'ינו מול המפציץ החמקן שהוא אלון. כי אלון חימש את עצמו בנשק המשוכלל ביותר שקיים בימינו: ברגש.

מה שהכי מעניין בפרש אלון, אם כן, הוא עליתו לבכורה של המגרש הכריזמטי בשיח הפנים-אורתודוקסי. העדפת המימד הכריזמטי של הפרשה על פני מימדים אחרים (אתיים, הלכתיים וכו') היא המהפכה האמיתית שמבצע מוטי אלון בחברה האורתודוקסית-סרוגה בישראל. מאז ימי שבתי צבי לא היה אדם שבכוח הבטחתו הכריזמטית (ושימו לב שהכריזמה של ש"צ היתה מהסוג הישן כמובן) גרר את חסידיו להתעלם מההלכה (ואני מדבר לא רק על מעשיו לכאורה של אלון, אלא גם על סמכותם ההלכתית של רבני הפורום).

פרשת הרב אלון מסמנת, אם כן, מהפך תפיסתי בקרב חלק מציבור של חובשי הכיפה הסרוגה, מהפך שניתן לקרוא לו בשמות רבים (הפנמה, אקספרסיביזם, גורואיזציה, ניו-אייג'יזציה, שבתאות) אולם הוא כולו מרוכז סביב המעבר משיפוט אידיאולוגי, הלכתי וקהילתי לשיפוט רגשי, א-רציונלי ואינדבידואלי.

על הרמן גרניג מסופר שאמר שבכל פעם שהוא שומע את המילה 'תרבות' הוא מושיט ידו לאקדח. גדולי הרבנים שלנו מעודנים יותר: כל פעם שהם שומעים את המילה 'תרבות' הם מושיטים ידם ליהדות. הפולמוס סביב הספר תורת המלך שהתרחש כאילו מעל לראשי החילונים לאחרונה יכול להוות דוגמא טובה לכל מה שחולה ורקוב ביהדות האורתודוקסית, אבל הוא באמת רק דוגמא אחת ברשימה ארוכה שאפשר להתחיל אותה אצל אלי ישי ותאוותו הבלתי נשלטת לגרש ילדים, לעבור דרך מרן הגר"ע יוסף והקשקושים הילדותיים שהפה שלו מפיק, בואכה כל פני פסקים על איסור השכרת דירות או נתינת משרות לזרים או ערבים ולסיים בפרשת הסגרגציה הגזענית בעמנואל, הפעם נגד ילדות יהודיות דווקא, שגון עורם מעורר אצל האדמו"ר מסלונים חוסר נוחות.

האם זו דינה של היהדות ברגע שמפקידים אצל בניה כוח? האם ריבונות יהודית מובילה בהכרח לשנאת זרים, גזענות משולהבת, מגלומאניה אתנוצנטרית ואלימות כלפי האחר? אם כן, אחת דינה של היהדות להיכחד ומצווה היא להכחידה. אם זה כל מה שמסוגלת המסורת העתיקה והמפוארת הזו להנפיק אחרי אלפיים שנה של פלפולים הרי שאין לה תקנה ומזור, אין לה תקווה. לרווחתנו, אנחנו יודעים שלא רק את זה היא מסוגלת להנפיק, אבל כפי שנראה מיד גם רבנים שאינם חולים ביהדת הנשכנית הזאת לא מסוגלים באמת לספק לה תרופה.

כידוע, עם הזמנתם לחקירה של הרב דב ליאור והרב יעקב יוסף, ועם סירובם להיחקר, התארגן כנס תמיכה אליו הגיעו כמאתיים חמישים רבנים שנחלצו להגן "החופש האקדמי" (אני לא מאמין שהם היו יכולים לטעון כך בלי לחייך) של הרבנים. מנגד, כמה וכמה רבנים יצאו בתקיפות נגד הספר ונגד הכנס.

הרב מנחם פרומן, למשל, כתב ש

דווקא במציאות הרגישה כל כך שלנו העיקר הוא שעם ישראל יטהר את עצמו מן ההרס הממית של השנאה לעמים אחרים. מצבנו בין העמים – שיש בו מרכיב חזק של מאבק מורכב על חיינו – יש כמובן את הרתיעה הטבעית להידרדר לתוך מעגל קסמים (או מוטב לומר: מעגל כשפים) של שנאה ומוות שיפגע אנושות בסיכוי שלנו לחיים ולשלום […]

וגם ש

אחת הבעיות העיקריות – ואולי הבעיה העיקרית – שאיתה צריכים להתמודד הרבנים הבאים להגן על כבוד התורה היא הטענה הידועה כל כך בציבור שהדת מעודדת שנאה. השאלה הגדולה שהרבנים צריכים לשאול את עצמם היום היא: האם ההתכנסות שלנו תעזור לנקות את תורת ישראל מין האשמה הזאת, או אולי ההיפך.

הרב יואל בן נון, למשל, מכנה את הספר "תועבה", מגלה שיש בספר גם פרק על הלכות הריגת אפיקורס (קרי: חילוני), מביא את פסיקתו של החזון אי"ש על כך ש"במציאות ימינו" הפסקים בדבר הריגת גויים לא תקפים, ומסיים בקריאה נואשת לרבנים דרוקמן, יעקב אריאל ושאר-ישוב כהן לחזור בהם מתמיכתם במחברי הספר ש"הרב קוק (ב"ה) לא נזכר בו כלל".

הרב בני לאו כותב ש"תורה שפורצת משנאה לא תיכנס לחדרי לבי", מפרש את התנהגותו של הרב ליאור אד-הומינם בכך שעבר את אימת השואה, אחר כך מזכיר שגם משפחתו עברה קצת שואה (כך שכנראה אפשר גם אחרת), ומסיים בזעקה ל"מנהיגות אחראית שמודעת לכוחם של מילים ומסוגלת להשתחרר מסולידריות מגזרית לטובת אחריות כלל ישראלית" – כלומר גם הוא פונה אל דרוקמן וחבריו.*

במאמר שפורסם שלשום במוסף "שבת" של מקור ראשון מביא לאו שלל ציטוטים מטורפים של רבנים שונים (הפעם כולל הראי"ה קוק) בדבר עליונותם של ישראל, מתלונן על כך ש"הפער בין המוסר הטבעי וההתנהלות הדתית זועק לשמיים", ומציע לבסוף באופן מדהים ש

על בסיס תורת הבחירה של ריה"ל וההולכים בנתיבותיו יש צורך להעמיק את התודעה ביחס למהות חיי האדם, וגוי בכלל אדם. את ההבחנה בין מהות ה"צלם" של ישראל והגוי כדאי להשאיר לאנשי סוד, ובמקום לעשות במידור ובבידול יש לעמול על העמקת התודעה של אחריות ישראל לשם ה' בעולם, בשמירת כל הנבראים.

הרב יובל שרלו (בראיון לשרי מקובר-בליקוב, מוסף "סופשבוע", מעריב, 20.8) חושב "שהספר איום ונורא […] נראה כמסמך אופרטיבי […וש]צריך להתייצב באומץ, ביושר ובנאמנות הלכתית ולהכריז בקול גדול שמה שנכתב בספר לכאורה בשם היהדות אינו נכון."**

הרב יעקב מדן קובע שהספר מוציא הלכות מהקשרן, אם כי אולי לא הבנתי אותו נכון. הנה ציטוט מהלינק לעיל:

לטענת הרב מדן, הבעיה המרכזית בספר "תורת המלך" הינה הפרשנות הטכנית של הכתובים, כפי שהיא נעשית על ידי המחבר. "ברמב"ם נזכר מושג "דין מרומה", שאם הבירור ההלכתי מביא אותך למסקנה מסויימת ולפי האינטואיציה מרגיש הפוסק כי מדובר במסקנה מוטעית, אסור לו לפסוק הלכה אחרת הוא מגיע לפרדוקסים", אמר הרב מדן.

פרדוקסים? אין שום דבר פרדוקסלי בפסקי ההלכה שבתורת המלך. ואינטואיציה? האם יש ספק שעל פי האינטואיציה פסיקה שמורה שנשים אינן יכולות לתת עדות בבית דין היא מוטעית? מדוע לא מבטל אם כן הרב מדן פסיקה כזו?

אז מה היה לנו כאן? הרב פרומן – המיסטיקן, המקובל – הפך פתאום לפרגמטיסט: אנא, הוא מבקש, אל תעודדו שנאה, אל תעודדו דימוי שלילי לדת; הרב בן נון לעומתו מביא פסיקה נגדית ומתלונן (אבל גם באופן מוזר שמח) שאין בספר התייחסות לתרות הרב קוק ועל בסיס זה קורא לרבנים גדולים להתפכח; הרב לאו מציע הצעה שהיא לא רק חסרת סיכוי, לא רק נאיבית, אלא לדעתי תמוהה לחלוטין, דהיינו להחזיר לתוך תיבת הפנדורה הקבלית את החלוקות הגזעניות בין ישראל לעמים, וללמד את אהבת האדם כאדם; הרב שרלו מבקש להכריז שמה שנכתב בספר אינו נכון אבל לא ממש מפרט למה; ואת הרב מדן אני כאמור כנראה לא מצליח להבין.

אף אחד מהזועקים כנגד הספר ומחבריו לא עמד על הנקודה העיקרית, ולכן לא נתן תשובה אמיתית לבעיה שמובאת בו בלשון הלכתית וקבלית. כאמור, כל הפולמוס הצעקני הזה (וזה ניכר במיוחד בתגובתו של הרב בן נון) מתרחש מעל לראשי הציבור החילוני, ומנגד (כפי שניכר במיוחד בתגובתו של הרב פרומן) מכוון מאוד לאוזניהם: יש כאן חבורה של רבנים רציניים מאוד שפתאום נחרדו לדמותה של ההלכה, לדמותה של היהדות כפי שהיא עולה מתוך הספר האמור, ועלולה להיתפס בעיני החילונים.

תורת המלך ותורת המלכה

והחרדה היא במקומה. הספר תורת המלך עוסק לכאורה בדיני הריגת גוי, אולם כל מי שיציץ בו יבין שזהו רק התירוץ לבירור העמוק יותר שמתרחש מעל דפי הספר. אותו בירור מעמיק מנסה למעשה למצוא ולקבוע את ההבדלים המדוייקים בין יהודי ושאינו-יהודי. בשפה הלכתית וקבלית, ומתוך תפיסה מיתית ומהותנית, נהנים הכותבים לפרק ולהרכיב מחדש את הקטגוריות הללו ולהסביר לקורא מה בעצם ההבדל בין שני יצורים שונים כל כך אלה, והיכן הוא נעוץ. בסופו של דבר, אם כן, מאחורי הרמזים הדקים והעבים לאלימות כלפי פלסטינאים מסתתרים אנשים שבסך הכל מנסים לבסס את זהותם ואת עליונותם על הזולת.

יחד עם זאת, מדובר באנשים מוכשרים מאוד, חכמים ומתוחכמים, והספר בנוי לתלפיות. זו אולי הסיבה שאין דרך הלכתית (למרות אותו פסק של החזון אי"ש – אוי, מה היינו עושים בלי אותו פסק של החזון אי"ש?) להפריך את הנטען בו. מכאן שמחברי הספר הצליחו בצורה טובה לבסס לעיני כל (או לפחות, למי שעוד לא היה לו ברור) את גזענותה ואת רצחנותה האפשרית של היהדות. כלומר כן: אפשר מתוך מקורות היהדות לבנות תפיסת עולם שהיתה גורמת לגרינג הנ"ל להנהן בהתלהבות.

וזה מה שמפחיד באמת את הרבנים הזועקים כנגד הספר: שערוותה המפלצתית של היהדות נחשפת. באותו גליון של מוסף "שבת" מצביע על כך הרב יהודה יפתח:

"תורת המלך" נגע בנקודה מאוד מאוד רגישה. הוא פגע מבלי משים פגיעה אנושה בבטן הרכה של הרבנים הליברלים, בדימוי העצמי הציבורי שלהם. [… …] וזהו מוקד הפיצוץ. לרבנים הליברלים חשוב להציג יהדות רכה, מתקדמת ונאורה. חשוב להם להימנע מכל קונפליקט שבין הערכים היהודיים המסורתיים לבין התרבות המערבית הליברלית וההומניסטית.

אבל לא רק זה מה שמפריע להם, והרב יפרח, שבעצמו חושב ש"היהדות אינה ככל העמים", עושה לעצמו את החיים קלים. כי אותם רבנים (אולי לבד מפרומן) מבינים שמשהו עמוק קרה בעולם המערבי במאות השנים האחרונות, משהו שהוא לא המצאה מתיפיפת של "מוסר נוצרי" מנותק, אלא קפיצת דרך מוסרית אמיתית, אותנטית, ששינתה את פני העולם. שביסוס הדמוקרטיה, ביטול העבדות, עליית ההכרה בשוויון האישה, התעצמות הדאגה לחלש, לחולה ולזר שבחברה, הדגש על משא ומתן כדרך לפתרון סכסוכים פרטיים וקהילתיים והניסיון להקים גוף עולמי מאחד לבירור מחלוקות – כל אלה הם לא פחות ממהפכות תודעתיות שעברה האנושות, מהפכות להן שותפים רוב רובם של היהודים בזמננו.***

המוסר האנושי התעדן והשתכלל במאות השנים האחרונות, ולא משנה כרגע אם הדבר הגיע כתוצאה מאתחלתא דגאולה, מתחילת עידן הדלי או משיפור כללי ברמת החיים. מוזר שדווקא מי שרואים עצמם אמונים על ערכי ישראל, מי שמרגישים עצמם אף נציגיה האותנטים ביותר של היהדות, לא נאמנים לאחד הרעיונות המקוריים והעמוקים שלה, והוא האפשרות (ואף החובה) של ההתפתחות האנושית. לכאורה יש לדעתם לחזור ולאמץ את "רוח המפקד של התנ"ך" (כך הרב יפרח במאמרו), במקום להבין, כפי שהבינו כבר חז"ל שזמנים חדשים משמעותם רגישות מוסרית חדשה, ומשמעותה של זאת שינוי מחוייב בהלכה (וחז"ל כמובן שינו הלכות רבות והוציאו פסוקים מפשוטם כדי לעדכן את המוסר המקראי).

השינוי המתחייב כאן הוא האמירה הברורה שאין כל הבדל מהותי בין יהודי ושאינו-יהודי. זהו, עד כדי כך פשוט. אני מנחש שכך גם חושבים בעומק לבם בן נון, שרלו ולאו (ואולי גם מדן. אני מנחש שפרומן לא חושב כך). לדעתי גם קל לראות, עובדתית, בעיניים, שאין כל יתרון ליהודים על פני אחרים, שהם לא יותר מוסריים, לא יותר חכמים, לא יותר רוחניים ולא יותר טובים בספורט. לא שאין כמה דברים שיהודים טובים בהם בצורה בולטת (נאמר, עריכת-דין), אבל הרי מספיק גוי אחד שיצטיין יותר כדי להפריך כל הבדל מהותי שאמור לכאורה להתקיים כאן. בכלל, כמה עיוור צריך להיות כדי לראות שכל מה שיש כאן הוא אגו שיצא משליטה? שאם אותם רבנים היו מגיחים לעולם מתוך רחם מוסלמית או נוצרית הם היו מאמינים היום בבכירותו ונבחרותו של מוחמד או ישו?

אולי הצפייה מאנשים שממלמלים בכל יום "ברוך שלא עשני גוי" להתנער מההבלים הללו היא מוגזמת, אבל זו הנקודה העיקרית שבולטת בספר וזו הנקודה העיקרית שכנגדה המתנגדים אליו היו צריכים למחות. זו כמובן גם הנקודה העיקרית שמוציאה ליהדות שם רע (ובצדק), וזו הנקודה העיקרית שצריכה לעוף לפח הזבל של ההלכה, ולנוח שם יחד עם הציווי להרוג מחללי שבת בפרהסייה וההיתר לאב למכור את בתו כשפחה.

כמו קביעות הלכתיות אחרים, גם את זה אפשר לשנות. זה דורש לא רק יצירתיות וידע הלכתי, אלא בעיקר אומץ. זה דורש גם הבנה שללא טיפול שורש בבעיה הזו אין ליהדות עתיד אמיתי (ולא כיתתי) בעולם. גזענות אינה מצטלמת טוב בימינו וממילא בכל פעם שהמפלצת הגזענית הזאת הרימה את ראשה, בינתיים בקרב עמים אחרים, ראשה קופד. ממלחמת האזרחים האמריקאית, דרך הרייך השלישי ועד דרום אפריקה, זמן מחצית החיים של הפסולת הרעיונית הזאת הולך ומתקצר.

העולם בימינו נהנה להתגייס כנגד עמים שמפגינים גזענות, ובוודאי לא יהיה מוכן למופע ראווה של יהדות מגאלומנית. תוסיפו לזה גחלי אנטישמיות שבקלות אפשר ללבות לאש, וכבר ברור שישראל כ- Rogue State גזענית וקסנופובית לא תוכל להתקיים כפי שאנחנו נהנים ממנה כיום. תורת המלך אולי מחרב את הדימוי של היהדות כתורה שכל נתיבותיה שלום, אבל הגל גזעני-הקסנופובי הכללי שעובר על ישראל מאיים על מקומה באחוות העמים. "אין בעולם אפילו איש אחד שיזיל דמעה אחת על גורלו של אפנדי יהודי" כתב פעם עמוס קינן,**** וידע מה שהוא אומר.

אני רוצה לסיים בנימה אישית: אין כמו היהדת הגזענית הזאת לעורר אצלי תיעוב עמוק כלפי היהדות. כמה אני רוצה להיות לא-יהודי כשאני נחשף לטינופת האתנוצנטרית, היהירה הזאת. כפי שאמר עמוס הנביא, מתאב אנכי את גאון יעקב. אני גם בטוח שכאן אותה "שנאה עצמית" היא מוצדקת לחלוטין, ואני גם בטוח שהיא משותפת לגבי עניין זה לרוב הציבור, שבאופן כללי מסתייג מגזענות וולגרית שכזאת. בשביל הציבור הזה אותם רבנים שיצאו נגד הספר ותומכיו, על אף חוסר האומץ שלהם להתמודד עם הבעיה האמיתית שבו, הם קורות תמיכה חשובות בסוכת דוד המטה לנפול. יחד עם זה, הסטגנציה ההלכתית שמאפיינת את היהדות האורתודוקסית בימינו לא תוכל להימשך זמן רב בלי לגרור נטישה מאסיבית של כל בר דעת.

—

* אגב, מכך שכל התגובות התפרסמו בוואי-נט אפשר להבין שערוץ היהדות של האתר נהנה מאוד מהתפוצה הגדולה יותר של אתר האם שלו מול ערוץ היהדות שב-nrg, שמלך פעם בכיפה.

** הרב שרלו כתב עוד משהו על זה, שאני לא מצליח למצוא. בלי קשר לכך, מסיבות משפחתיות מעתה יש לפקפק באובייקטיביות שלי כלפי הרב שרלו.

*** יחד עם הכיוון ההומניסטי והליברלי הזה צמחה גם תנועה מקבילה-משלימה שביקרה את הערכים הללו וגינתה אותם כ"בלתי-אותנטיים", "כנועים" ו"בורגניים", אבל כפי שהראתי כאן, אותה תנועה רומנטית-שמרנית לא היתה זקוקה לחכמי ישראל כדי לצמוח ואינה בשום אופן המצאה יהודית מקורית.

**** במקרה קראתי לא מזמן את המשפט הזה אצל נורית גרץ, על דעת עצמו, עם עובד, עמ' 515. ספר מעניין מאוד, אגב, על חלומות אידיאולוגים ושברם.

לפני כשבועיים פרסם הרב אמנון בזק מאמר בגנות הנסיעה לאומן והעיסוק הגובר "בפעולות מיסטיות" כלשונו, וזאת "מתוך אמונה בהשפעתן החיובית". הרב בזק, שדבק כבר זמן מה בקו האפעס-ליטאי-אפעס-ליבוביצ'יאני הזה, גינה את "הטרנד" האוּמני וחיבר אותו עם פעולות נוספות שלדעתו ניתן לכנות "מסלול עוקף תורה", כגון "תופעות כמו 'סעודות אמֵנים', שתיית מי באר ליד קבר מסוים, הפרשת חלה על ידי ארבעים נשים וכד'."

בהמשך המאמר הוא מונה כמה סיבות הלכתיות וחברתיות (לא רעות בכלל, אני חייב לומר – קראו שם) לנפסדות הנסיעה לאומן, ומסכם בכך שגם אם

יאמרו הנוסעים, שהנסיעה לאומן מעניקה חוויה רוחנית שאין כמותה[,] יש לזכור, שחוויה רוחנית איננה ערך בפני עצמו. אין ספק, להבדיל, שגם באירועים כמו חטא נדב ואביהוא או אפילו חטא העגל, הייתה חוויה רוחנית בעלת עוצמות גדולות. אולם, כשהחוויה הרוחנית עומדת בסתירה לדרכה המחשבתית של התורה, הרי שיש מקום לתהות האם מדובר בתופעה חיובית, או שמא השאיפה לחוויה זו אינה חורגת משאיפות ניו-אייג'יות כלל עולמיות, שאין להן קשר לתורה ולמצוות.

בניגוד לדוגמאות הראשוניות שנתן הרב בזק לתופעה, כאן אני חושב שהוא באמת עמד על טיבה, שכן צריך להבדיל בין השתטחות פשוטה על קברי צדיקים למען פרנסה או זיווג, לבין הניסיון ליצור לעצמנו חוויה רוחנית מיוחדת (שלא לומר, אותנטית). בהפשטה גסה זוהי האבחנה האקדמית בין מאגיה למיסטיקה: הראשונה מטרתה לשנות את העולם באמצעים על-טבעיים, השנייה לשנות את תודעתנו ולהגיע למגע עם העל-טבעי.

וכך, למרות שהפנייה אל המאגיה רווחת היום, הרי שאין בה שום דבר חדש. המאגיה ליוותה את היהדות, כמו מסורות דתיות אחרות, מאז ומעולם, והיא כמובן לא עתידה להיעלם על אף מחאותיו הנחושות של הרב בזק. דווקא התופעה של הצמאון לחוויה רוחנית ביהדות, כאשר היא רווחת בקרב ההמונים כתופעה נרחבת ופופולרית (ולא רק כזו המכונסת באליטה של מיסטיקנים כתורה אזוטרית) היא החידוש המעניין של תקופתנו, שניתן להשוות אותה בנקודה זו, עם מנה נדיבה של mutatis mutandis, רק לתקופת הדורות הראשונים של החסידות, או השנים הראשונות של השבתאות.

כפי שניסיתי להראות במאמר בגליון כ"ד של אקדמות, הכמיהה הפופולרית למימוש פנימי של הקשר שלנו עם האל היא ביהדות תופעה מודרנית, ומוצאת במערב בכלל את ביטויה המובהק בתרבות הרוחנית של הניו-אייג'. כפי שגם ניסיתי להראות, הנטייה הזו נמצאת בחיכוך עקרוני עם ההלכה, שהינה מערכת לגליסטית העסוקה רובה ככולה בפעולות גופניות, דהיינו חיצוניות, של האדם, וההתמודדות הזאת היא מהאתגרים הגדולים שעומדים לדעתי בפני היהדות ההלכתית בימינו.

הרב בזק כנראה חש שיש כאן איזשהו דיסוננס בין היהדות הקלאסית לזו המתפתחת מול עיניו, והוא תופס עמדה שנטועה היטב בגישה ההלכתית היבשה. אולם לדעתי גישה זו תתקשה יותר ויותר לעמוד מול המגמה ההולכת וגוברת של הפנמת הדת.

גם הניו-אייג'יסטים לא מתים על ההלכה

אך אם היחס של האורתודוקסיה למגמות הניו-אייג'יות הוא של עימות (עקרוני – ברמה המעשית התמונה מורכבת הרבה יותר כמובן), מעניין לשאול מהו היחס של הניו-אייג' להלכה. האם גם ניו-אייג'יסטים מרגישים את המתח המובנה בין הרוחניות שלהם לחוק היהודי?

במאמר חשוב שהתפרסם לפני כשבועיים בגליון האחרון של כתב העת סוציולוגיה ישראלית* ממפים בצורה ראשונית אדם קלין-אורון ומריאנה רוח-מדבר, שניים מחוקרי הניו-אייג' הבולטים בארץ, את יחס הניו-אייג' הישראלי להלכה. ראשית הם עומדים על מאפיין שחשוב עבורם בניו-אייג':

הייחוד של הרוחניות הניו אייג'ית טמון בכך שהיא מטעינה את המאפיינים המודרניסטיים והפוסט-מודרניסטיים במשמעויות רליגיוזיות […] על כן אפשר לראות בניו-אייג' נדבך רוחני נוסף הנבנה על גבי תפיסות מערביות מבוססות. לנוכח האמור לעיל, אין תמה שרובו המכריע של קהל הניו אייג' בישראל בא מקרב הקבוצה החילונית.

זאת לדעתי אבחנה מבריקה. קלין-אורון ורוח-מדבר מדברים על כך שבניו-אייג' ערכים מודרניים נטענים במשמעות רוחנית. כך למשל (הדוגמאות הן שלי), הניו-אייג'יסט הוא הומניסט, אבל רואה במהותו לא את "התבונה הטהורה" (למשל), אלא את הנשמה הנצחית (והעצמאית מסמכות אלוהית!). הוא ליברל, אבל לא מפני שהוא מתחשב בזכויותיו של הזולת, אלא מפני שהחוק הקוסמי, ההרמוניה הטבעית או טובת הקארמה שלו מורים לו זאת. הערכים המודרניים עוברים, אם כן, "הרחנה", ספיריטואליזציה, ונטענים במשמעות מטאפיזית, וזאת כדי שיהיו בעלי משמעות בתוך הסינטקס של השפה הרוחנית.

וכפי שהניו-אייג' בכלל עורך הרחנה לערכים מודרניים, הניו-אייג' הישראלי עורך הרחנה ליהדות החילונית. רוב הניו-אייג'יסטים, בהיותם "מודרניים", הם, מבחינה סוציולוגית, חילוניים, אבל הם מפרשים את חייהם בצורה שאינה חילונית במובן האתאיסטי של המילה, שכן הם מטעינים אותם בתוכן רליגיוזי. המסורת היהודית אם כן עוברת אצל הישראלים הללו תחנה נוספת מעבר לזו של ה"השכלה": ראשית חילון, ומאוחר יותר הרחנה. על פי המחברים "ההטענה של המסורת היהודית בתוכן חילוני כמעט מעולם לא נשאה אופי רליגיוזי, ובכך מציע הניו אייג' חידוש משמעותי".

ועתה אנחנו מגיעים לעניין:

בין ההלכה ובין אלמנטים מסויימים ברוח הניו אייג' מתקיים ניגוד פוטנציאלי. בעוד שביהדות, שהיא דת הלכתית, העשייה הדתית חשובה מהאמונה, הרי הניו אייג' – כמו הנצרות שממנה צמח (בעיקר בגרסתה הפרוטסטנטית) – מתמקד במידה רבה בצד האמוני.

הייתי מדגיש שהניגוד כאן אינו רק פוטנציאלי, אלא עקרוני ממש, ושהניו-אייג', כמו הנצרות שממנה אכן צמח, מתמקד לא רק באמונה, אלא בצורה משמעותית גם ברגש ובחוויה – במילים אחרות: בפנימיות. ובהמשך:

אי לכך, כשתרבות הניו אייג' מופיעה בישראל, היא נתקלת במאפיין לוקלי שונה במובהק ממאפיינים של חברות מערביות אחרות שבהן היא משגשגת, שרובן נוצריות (ובעיקר פרוטסטנטיות) במקורן. מאחר שהלכה היא חיבור לדת המבוסס על פרקסיס ולא על דוגמה, נקודת המפגש בין הניו אייג' הישראלי לזהות היהודית – בין שהיא נקודת מפגש של עימות והתנגדות ובין שהיא מציעה קבלה וחיבור – תתבטא במידה רבה ביחס להלכה. כך, כשם שהיהדות נתפסת אצל אנשי ניו אייג' ישראלים חילונים בכלים הלכתיים, גם העניין המוגבר שלהם בדת (במסגרת פעילותם בזירת הניו אייג') מביא אותם לתפוס את הפרקסיס היהודי כפעילות רליגיוזית בהתאם לסגנון הניו אייגי'.

יפה: הניו-אייג' היהודי מתמודד עם רקע תרבותי שונה מזה הנוצרי. הניו-אייג' הנוצרי שתול על הקרקע ממנה הוא צמח. הניו-אייג' היהודי מנסה להיקלט בקרקע חדשה, ובמידה רבה שונה מאוד במרכיביה מזו שבה נבט לראשונה. בפשטות: כאן הניו-אייג' נפגש עם ההלכה.

כדי למפות את ההתיחסויות השונות של הניו-אייג'יסטים היהודיים להלכה מסרטטים עמיתי המלומדים את התרשים הבא:

התרשים מתאר את מנעד דרכי ההתייחסות של הציבור הניו-אייג'י אל ההלכה, החל מאדישות ועד לשימור, כלומר אימוץ מוחלט. "האדישות, דהיינו היעדר יחס כלשהו לנושאים הלכתיים, היא הרווחת מכולן" קובעים המחברים (הדגש שלי), וזה נראה ברור: רוב מתרגלי המדיטציה, רואי ההילות ומתייעצי המתקשרים והקווצ'רים לא מתעניינים כלל בהלכה. באותה מידה ברור כי ניסיון לאימוץ מוחלט של ההלכה הוא נדיר מאוד בקרב הניו-אייג'יסטים. בפשטות, ככל שנעים ימינה על הציר הזה פוגשים יותר ויותר ניו-אייג'יסטים. אבל ממילא, שתי האופציות הללו לא ממש מעניינות אותנו, כי אין הרבה מה לומר עליהן.

התנגדות

מה שמעניין אם כן הוא יחס של "התנגדות" להלכה, או מגוון הדרכים ל"עיבוד" ההלכה. נתחיל ב"התנגדות". הניו-אייג'יסטים המתנגדים להלכה, קובעים קלין-אורון ורוח-מדבר, עושים זאת בצורה שונה מזו שבה חילונים מתנגדים להלכה. בעוד האחרונים פוסלים אותה כמנוגדת לערכים ליברלים והומניסטים, הרי שהניו-אייג'יסטים מתנגדים להלכה מתוך עמדה דתית.

כך מביא המאמר דוגמאות למורים רוחניים ישראלים שיוצאים נגד דרך הקבע של הפולחן ההלכתי, נגד הסמכותיות הדרקונית של ההלכה, נגד הצייתנות של היהודים ההלכתיים, נגד התלות שהם רואים ביחסם של אלה להלכה ולרבנים – כל אלה דברים שאותם מורים רוחניים רואים כסתירה ברורה לרוחניות אמיתית. ההתנגדות להלכה יוצאת כאן אם כן מתוך עמדה דתית, וכאילו כדי למחות על עבודה זרה, שלדעת הניו-אייג'יסטים מרחיקה את עובדיה מהאל (גם אם אלה חושבים שהם הם עבדי ה' כמובן).

מצד שני, וכהמשך לכך, בין אלה המתנגדים להלכה נמצאים רבים שחשים קרבה לשומריה, כלומר ליהודים האורתודוקסים בארץ. בעוד הם לא מקבלים את ההלכה ואף את ההגיון העומד מאחוריה, ניו-אייג'יסטים שונים חשים קרבה (שלא חשו כשהיו חילוניים, לפני ש"גילו את הרוחניות") אל שומריה, משום שהם רואים אותם כאחים לדרך הדתית-רוחנית (והמחברים מביאים ציטוטים מראיונות המראים שכך).

עיבוד

נעבור ל"עיבוד". כותבים השניים:

אם נשוב ונעיין בציר, ככל שאנו מתרחקים משני קצותיו, כך ההתמודדויות עם שאלת ההלכה נעשות מורכבות יותר ומבטאות יחס אמביוולנטי יותר. האמביוולנטיות הגדולה ביותר מתגלה בקטגוריית העיבוד, שבה הבסיס הרעיוני היהודי והבסיס המודרני/פוסט-מודרני (בלבושו הניו אייג'י) משתלבים זה בזה במינונים שונים. כשהמינון נוטה לכיוון הערכים הניו אייג'יים, אנו מכנים את המגמה "ניו אייג'יזציה", ואילו כשהוא נוטה לאשר את המסורת ההלכתית – "אורתודוקסיזציה". בתווך שבין שתי מגמות אלה אפשר לתאר דגמים אחדים של עיבוד, בהם שניים שנתאר בהמשך כ"הרחנה" ו"תרגום".

ניואייג'יזציה "אינה פוסלת את ההגיון של פרקסיס דתי-הלכתי, אלא מקבלת אותו כרעיון רליגיוזי חיובי", יחד עם זאת, היא מוצאת בו רמז או סמל לאמת רוחנית, שהיא היא מטרת המצווה. משום כך, ניתן למעשה לוותר בסופו של דבר על המצווה עצמה (למשל, אם שמירת שבת מטרתה ברמה העמוקה ביותר לאפשר לנו יום של מדיטציה, אין צורך להקפיד לא להדליק ולכבות את האור בשירותים). כפי שכותבים המחברים:

אם כך, כשמתקיימת התנגשות בין ערכים יהודיים מסורתיים לערכים המבטאים את רוח הניו אייג' (לעתים באמצעות ערכים מודרניסטיים), ההכרעה היא לטובת הערכים הניו אייג'יים. זאת ועוד, גם במקרים אחרים שבהם נדונה ההלכה בלי להציג התנגשות ערכית אפשר לזהות מגמת ניו אייג'יזציה של ההלכה. במקרים אלה, הפרקטיקות היהודיות מתורגמות, מובָנות, מנוסחות או מקבלות לגיטימציה באמצעות שיח והגיון ניו אייג'יים.

הרחנה היא "הסתפקות בביצוען [של המצוות] במישור הרוחני ולא המעשי-פיזי." בצורה דומה לניו-אייג'יזציה, ההרחנה למעשה מבטלת את קיום המצווה בפועל על ידי פנייה ל"מהות" שהוא מבטא. המרחינים בטוחים שהם מקיימים את המצווה (ולא מבטלים אותה כלא רלוונטית, כפי שעושים אנשי הניו-איג'יזציה) כאשר הם מבטאים את גרעינה הרוחני. במאמר מוזכר שימוש בעשרת הדיברות כמייצגים את תמצית ההלכה כולה, וההקפדה עליהם על כן פותרת את הניו-אייג'יסט משמירת מצוות נוספת. גם עשרת הדיברות יכולות להיות מצומצמות ל"אהבה", וכך ניתן להעמיד את כל התורה כולה על מצווה – או הרגשה – יחידה זו.

תרגום הוא הקבלת המונחים ההלכתיים לשיח הניו-אייג'י, כך שהסמלים היהודיים נטענים במשמעות ניו-אייג'ית. כך למשל הנחת תפילין יכולה ללחוץ על נקודות חשובות מבחינת תורת האקופנקטורה, הברכה לפני האכילה היא רגע של מודעות מדיטטיבית להווה, וקיום מצוות בכלל יכול "לחבר" את האדם אל "אנרגיות" קוסמיות שבעולמו. גישה זו (שאגב, ניתן למצוא אותה גם בקרב רבנים אורתודוקסים, כגון הרב זמיר כהן, וראו תמונות) מחייבת את קיום המצוות ממש (שהרי אנחנו מעוניינים בתוצאות החיוביות שקיום זה מוליד), אבל הופכת אותו למעין עצה אלוהית טובה, המלצה בריאה, ולא חובה חסרת פשר שנכפית על היהודים כתוצאה מברית שכרתו עם האל. "אף שהתיקוף הניו אייג'י לפרקטיקות ההלכתיות לכאורה מעצים את חשיבותן, למעשה הוא מוציא אותן מהקשרן המסורתי הקלאסי, ועל כן מפחית מתוקפן המחייב".

אורתודוקסיזציה היא למעשה תוספות אנומיות למצוות, כלומר גישה שבה פרקטיקות ניו-אייג'יסטיות, לא-הלכתיות, הופכות לחלק מרכזי בפולחן היהודי-דתי. "דוגמה לכך אפשר למצוא בשילוב מדיטציה או דיאלוג חופשי עם אלוהים בתוך התפילה, שאמנם אינם מנוגדים להלכה, אך מטים אותה לכיוונים ניו-אייג'יים." כלומר יש כאן אימוץ או פיתוח של פרקטיקות שמשמשות ליצירת חוויה רוחנית. כאן נכנסים על כן גם המסעות לאומן שהרב בזק מוחה כנגדם, ולמעשה זוהי המחלקה שמשותפת גם לשומרי מצוות הרוצים להוסיף רליגיוזיות לחייהם, ולא מצליחים למצוא אותה בין דפי הגמרא או בתרי"ג המצוות כפשוטן.

חזרה לאדישות

כאן המחברים חוזרים ונדרשים לשאלת היחס האדיש של רוב הניו-אייג'יסטים כלפי ההלכה. הם מסבירים:

רעיונית, הניו אייג' הגלובלי נשען על בסיס רעיוני מודרני/פוסט-מודרני, שהוא אחד הבסיסים הרעיוניים המרכזיים של החילוניות בישראל. לא רק לבסיס הרעיוני של ההדות מזרים הניו אייג' תוכן רליגוזי, אלא גם לבסיס הרעיוני המודרני/פוסט-מודרני, ומכאן תובן האדישות הרווחת כלפי ההלכה: חלק ניכר מחסידי הניו אייג' בישראל באים על סיפוקם הרליגיוזי באמצעות הבנה מחודשת של ערכים מודרניסטיים ופוסט-מודרניסטיים ולא באמצעות עיסוק במסורת היהודית.

האבחנה שערכים מודרניסטיים ופוסט' מוטענים בניו-אייג' ברליגיוזיות היא כאמור מבריקה לדעתי, ואני לא זוכר אותה מנוסחת מפי חוקרי ניו-אייג' ותיקים. אולם לדעתי קשה להסביר רק דרכה את חוסר העניין של רוב הניו-אייג'יסטים בהלכה.** בשביל להבין את האדישות הניו-אייג'יסטית כלפי המצוות צריך לדעתי לעמוד על האופי הפנימי של הרוחניות הניו-אייג'יסטית, כלומר העובדה שעבור הניו-אייג'יסט הקשר עם האלוהות (או כל אידיאל אחר) מתרחש בראש ובראשונה בתוכו. בתחילת המאמר רומזים המחברים לעניין כאשר הם מגדירים את הניו-אייג' בצורה סכמטית כ"רליגוזיות המתמקדת בפנימיות האדם, בתורות הנסתר או בפרקטיקות ובפרשנויות מיסטיות", ושוב לדעתי אפשר היה להסתפק בארבעת המילים הראשונות של המשפט הזה כמאפיין המובהק והעקרוני של הניו-אייג'.

לעומת אופי פנימי זה של הרוחניות הניו-אייג'ית, הרי שהמסורת היהודית מתאפיינת בדגש על החוק ההטרונומי, ובמצוות שעליהן החוק מורה, שמבוצעות בגוף (בעיקר בידיים ובפה), וכמעט תמיד ללא שום חובה להרגיש או לחוות משהו כלל. זוהי לטעמי הסיבה לאדישות הניכרת מצד הניו-אייג'יסטים כלפי ההלכה: בהיותה מרוכזת בתחום הגופני-חיצוני של הסובייקט, עבורם היא פשוט לא רלוונטית. לכן סיפוקם הרליגיוזי של חסידי הניו-אייג' אינו נצרך להלכה או למצוות.

ולכן, עם התפשטותן של נטיות ניו-אייג'יסטיות בקרב האוכלוסייה המערבית (והסיבות לכך רבות ועמוקות, ראו מאמרי הנ"ל ובקצרה יותר כאן), יותר ויותר יהודים אורתודוקסים רואים צורך להדגיש את התחום הפנימי בעבודתם הדתית, כלומר לפנות לעזרים חוץ-הלכתיים שמפעילים ומעוררים את לבם והכרתם, את רגשותיהם ותודעתם. רק כך הם מרגישים שהם באים על סיפוקם מהחינת עבודת ה' שלהם.

אם המגמות הללו תימשכנה, ואני מוכן לקבוע שללא ירידה פתאומית ברמת החיים הן תימשכנה, הרב בזק יצטרך לצעוק בקול רם יותר ויותר שיהודים שומרי מצוות בעצם מתרחקים מאתוס מרכזי של המסורת היהודית, והוא כינון הקשר עם האל דרך שמירת מצוות. בניגוד לדבריו המצוטטים לעיל, חוויה רוחנית אכן הופכת לערך בפני עצמה. בדיוק משום כך יהודים ניו-אייג'יסטים מצידם גם ימשיכו ו"יעבּדו" את המערך ההלכתי כך שיתאים לחוויותיהם ולערכיהם הרוחניים.

—

* קלין אורון, אדם ורוח-מדבר, מריאנה. "חילוני להלכה, רליגיוזי למעשה: יחס הניו אייג' הישראלי להלכה". סוציולוגיה ישראלית יב(1), 2010, עמ' 57-80

המאמר התפרסם בגרסה קצת שונה באנגלית כאן:Ruah-Midbar, Marianna & Klin Oron, Adam. "Jew Age: Jewish Praxis in Israeli New Age Discourse", in Journal of Alternative Spiritualities and New Age Studies. 5 (2010) pdf

** במאמר זה עניין צדדי, ועל כן צפוי שלא יספק הסבר ממצה. המאמר מוקדש כאמור למיפוי חלוצי של יחסיהם של הניו-אייג'יסטים להלכה.

*** צילומי ההילות מכאן

כשיעקב מרגי מש"ס, בהקשר לדיון סביב גורלם של ילדי העובדים הזרים, מכנה את גדעון סער ודן מרידור צפונבונים, למה הוא מתכוון? האם רק לעובדה שהם "יושבים בבתי קפה בתל-אביב", כלשונו? לא: השר מרגי מנסה לומר לנו משהו עמוק יותר. הוא מנסה לומר שמרידור וסער אינם למעשה "משלנו". שהם נטע זר, שהם נוכרים, שהם "אירופאים", "יפי נפש", "ליברלים", "שמאלנים" – כלומר אנשים קטנים, חסרי עמוד שדרה, שבראש מענייהם קשקושים כמו זכויות אדם ודמוקרטיה, כאשר מה שאמור להיות חשוב להם (לו היו יהודים אמיתיים) הוא טוהר הדם של העם וחוסן הגב של האומה.

יש חשיבות מיוחדת לגסות הרוח האחרונה של מרגי, למרות שהיא רק אחת בשרשרת ארוכה של דברי בלע שמשליכים נציגי ימין שונים על כל מי שמריח מהשקפת עולם שחורגת מהדאגה ליהודים וליהודים בלבד (די להזכיר "השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים" של ביבי לפני יותר מעשור או את ההגדרה העכשווית של הקרן החדשה לישראל כ"תנועת שמאל קיצונית החותרת תחת קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית" בידי רונן שובל וחבריו מ"אם תרצו").

החשיבות המיוחדת של אמירה האחרונה הזאת של מרגי טמונה בכך שהיא חושפת בצורה ברורה שלא מדובר רק בשמאל מדיני ושהעניין הוא הרבה יותר גדול מעתיד השטחים. זה לא פוליטיקה, אלא זהות. שאלת זכויות האדם, שאלת ההזדהות עם האנושות כולה, שאלת הדאגה גם לזר, לחלש, לעמידה אף על זכויותיו של האויב, הפכה אצל נציגים שונים של הימין היהודי להיות שאלת "הלנו אתה אם לצרנו". כל מי שמוכן לגלות הבנה, רחמים, סתם סימפטיה, ודאי כל מי שרואה חובה להילחם על זכויותיהם של לא-יהודים – מוגדר מיד כמוסר, רודף, בוגד, עוכר ישראל, סכין בגב.

כמה הוגים פולקיסטים חשובים

מאיפה מגיעה השנאה-המחופשת-לפטריוטיות הזו? נדמה לי שאם נבדוק את העניין נגלה שתנועת ההמונים רבת הראשים הזאת, מש"ס ועד "אם תרצו", מחב"ד ועד ליברמן, יונקת כדלק לאתנוצנטריות המשולהבת שלה הישר מהבארות הלא-ממש-צלולים של הרומנטיקה הגרמנית. למעשה, קידוח עומק רציני יראה שהעסיס שמקציף על שפתותיהם של ההיפר-פטריוטים החדשים-ישנים האלה מגיע הישר מההוגה הפרוסי החשוב יוהן גודפריד פון הרדר, שרצה בסוף המאה ה-18 לראות יותר "חשיבה גרמנית", פחות אמנות זרה (יוונית) וטען ש"מי שאיבד את הרוח הפטריוטית איבד את עצמו" – כמובן, כי בלי ה-Volk אנחנו כלום.

לכן מה שמדהים הוא שאותם פטריוטים יהודים מקוננים על דווקא רעייתם של הליברלים בשדות זרים, כאילו דאגה לזר ומוסר חברתי הם ערכים שזרים ליהדות. כל זה, כאמור, בעוד שהם עצמם מפליגים לתוך הסערה כאשר רוח הוגי הרומנטיקה הגרמנית נושבת במפרשיהם.

כדי להבין עד כמה אותה הרוח היא היא רוחם שלהם, הנה חידון קצר. בחנו את עצמכם: נסו לנחש איזה מבין המשפטים הבאים נכתבו על ידי יהודים, ואילו על ידי גרמנים:

1. "העם וכל מה שקשור בו, כולל המדינה, מפולש כולו במחשבה ורגש דתי, והוא עבורנו נושא החיים הארציים כמו גם הנצחיים."
2. "החשיבה שלנו והרגש שלנו באים לידי ביטוי בראש ובראשונה על ידי דחייה גורפת של כל מה שאפילו מתקרב לחשיבה אנגלית או מערב-אירופאית בכלל."
3. "דיקטטורה של משטר אוטוריטטיבי היא הפתרון והחלופה לדמוקרטיה הרקובה. חופשיים מאינטרסים אגואיסטים של בוחרים יוכלו [המנהיגים] להצעיד את האומה לעבר המלכות […] האידיאלית."
4. "[הדמוקרטיה היא] אווילית משום שהיא מסבכת את מוסרנו בערכים […] אשר כל ענינם הוא היסטורי נכרי בלבד, והרסנית משום שהיא עוקרת את תרבותנו מן ההתפתחות ההיסטורית הפנימית […] ושותלת אותה בקרקע של מסורת זרה."
5. "התמורות הגדולות ביותר שהתרחשו על פני הארץ לא היו יכולות לעלות על הדעת אם לא היו מקבלות השראה מתוך תשוקות נחושות ואף היסטריות, אלא רק מערכים בורגניים של שלום וסדר. […] האומה שתלך בדרך זו ראשונה היא אשר תנצח."
6. "[מוסר הלחימה צריך להיות] מוסר הפטור מכל אמביוולנטיות נוצרית-אירופאית"

נו? קשה להכריע, לא? במשפטים האלה, ובאחרים, כל ההוגים הללו מתנגדים לנטילת ערכים "זרים", המנוגדים ל"רוח האומה", ומזהירים שאימוצם יביא לחורבנה. עבור כולם אותם ערכים זרים הם ערכים ליברליים, דמוקרטיים, ברוגנים, אירופאים, ועבור כולם הערכים "האמיתיים" של האומה הם ערכים לאומניים, רגשניים, דתיים, דיקטטוריים-מלוכניים, פאשיסטים.

ולא בכדי, מפני שכל ההוגים הללו, גם אם הם במקרה יהודים, שייכים כאמור למסורת של הרומנטיקה הגרמנית, מסורת שבה עלינו לתת דרור לדחפי "הסער והפרץ" הרגשיים שלנו (משום שהם מבטאים, כמובן, את האותנטי שבנו), מסורת בה עלינו לקדש את העם, את ה-Volk שלנו (משום שהוא, כמובן, מבטא את האותנטי שבנו), ומסורת בה עלינו להתנגד לכל שיקול הגיוני או מוסרי שעומד בפני דרכם של אלה (משום שהוא מנוגד, כמובן, לביטוי האותנטי שבנו).

ולכן אין להיות מופתעים מהדמיון הרב שבדבריהם. ועתה לתוצאות האמת – אלו ההוגים שצוטטו מעלה, על פי סדר הציטוטים:

1. Friedrich Gogarten, Religion Und Volkstum, 1915
2. Werner Sombart, Händler und Helden, 1915
3. ישראל אלדד, סולם כ"ז, תשי"ב
4. שבתי בן דב, גאולת ישראל במשבר המדינה, תש"ך
5. אדולף היטלר, מיין קאמף, חלק ב', פרק 2
6. שבתי בן דב, גאולת ישראל במשבר המדינה, תש"ך

כן, רבותי, כל ההוגים הללו, והרבנים שמיד אצטט, הם תלמידים מובהקים של הרדר, שהאמין שיש להיות נאמנים ל-Volksgeist, ל"רוח העם" שלנו, שמעניק לכל עם את אופיו וערכיו, שרק דרכו יכול העם להתעלות מעלה, ושאויביו הגדולים ביותר הם "העולם האירופאי הקר" ו"הפילוסופיה" החילונית והרציונלית. אחריו הגיע ורנר סומברט (שמצוטט לעיל), שיצא נגד הערכים הבורגניים של ה-Komfortismus, כלומר הרדיפה אחרי נוחות, המדכאת את היצר הלאומי ואת הנכונות להקריב את חייך למען האומה.

לאלו אפשר להוסיף גם את אוזוולד ספנגלר, הוגה דעות מתחילת המאה העשרים שחשב, בעקבות הרדר כמובן, שלכל עם יש "רוח" יצירתי-מוסרי משלו, שטען ש"אם מעטים יכולים לשרוד מלחמה ארוכה ללא ניוון של הנפש, אף לא אחד יכול לשרוד שלום ארוך", ואת ארנסט יונגר שראה במלחמה דרך רוחנית שמובילה להתעלות דתית ולימד שערכים בורגניים מערערים את "החוש המוסרי הגבוה". וכמובן, חשוב לציין את ניטשה, עוד אחד מהאבות הרוחניים של אותה מסורת מפוארת.

לבסוף, היטלר עצמו התייחס ל"הומניות הסנטימנטלית הדוחה" של "השכבות הגבוהות" (כנראה אלה ששותות אספרסו), שמגלה רחמים כלפי החלשים (והנכים, והמפגרים – בנאום בנירנברג, אוגוסט 1929) ושלא מאפשרת את התקדמות גרמניה "לכיוון הנכון" (במיין קאמף, א', 10).

רומנטיקנים אמיתיים

ומיהם ממשיכיה המודרניים של ההגות העמוקה מני עומק הזו? כמובן: חלק מהוגי ורבני ישראל. תחילה, בציטוטים מעלה, הוגים לאומניים-פאשיסטיים כישראל אלדד ושבתי בן דב (ניתן היה בקלות להוסיף את משורר הבית אורי צבי גרינברג), וכיום ממשיכיהם הרבנים. אפשר לציין רבים, אבל כאן אביא לשם דוגמא את הרב ישראל רוזן והרב שמואל אליהו.

רוזן, שלפני שנתיים פסק שפעילי שמאל הם "מוסרים" ולפני ארבע שנים קרא לפעולות טרור נגד תושבי עזה ("לאפשר לצעירי שדרות, אשקלון, הנגב המערבי או 'כל בחור וטוב לנשק', להשיב מלחמה במסגרת מיליציות בלתי נשלטות") טען אז גם כי אל לו לצה"ל לחוס על תושביה הלא חמושים של רצועת עזה ויצא נגד "עדת אינטלקטואלים [ה]מצטרפת לעולם אנטי-מוסרי זה, ועוד תורמת לו מסרים בוגדניים הנועצים חרב בגב עמם." רוזן ממשיך שם ויוצא נגד מה שהוא מכנה "מוסר נוצרי", ודוחף לאמץ "מוסר יהודי" שמקדם "התייחסות למלחמות כמאבק בין עמים, ולא בין יחידים נושאי נשק בלבד. ובמלחמה כמו במלחמה, גם האוכלוסיה האזרחית נפגעת – זקנים נשים וטף". ובכן, טוב יעשה הרב אם ילמד שלא רק "מוסר יהודי" דוחף לראיית המלחמה כך.

או הרב שמואל אליהו, שכתב ש"'צריך לעשות מהפכה', כך אמר מתתיהו כשראה כיצד שכבה דקיקה של שלטון מושחת עושה מה שפופולארי. הולכת אחרי המעצמה הגדולה יון. מושכת את העם לתרבות של התייוונות ופועלת על פי החוק." כלומר השלטון (וברור מדבריו שם שהוא מתכוון לזמננו) מושך ל"תרבות של התייוונות" בחסות החוק, ו"צריך לעשות מהפכה", מן הסתם לא חוקית, ומן הסתם כדי לכוון את המדינה לכיוון הנכון.

מקנאות לפולקיזם

הנקודה שאני רוצה להצביע עליה כאן איננה עצם הדמיון בין הרעיונות של הרבנים האלה (ואחרים) לאלה של ההוגים הגרמנים ההם (או ממשיכיהם, הנאצים). יש כמובן דמיון רב אבל יש גם כמה הבדלים חשובים. הנקודה שאני רוצה להצביע עליה היא שהרעיונות האלה, גם אם הם לדעתם או לדעתכם טובים ונכונים (לדעתי הם מטורפים ומרושעים), אינם בשום צורה "יהודיים" או "עבריים" יותר מרעיונות אחרים, הומניסטים. למעשה, כאמור, אפשר למצוא את מקורותיהם ברומנטיקה הלאומנית הגרמנית.

אבל רגע, תגידו, האם לא היו שמעון ולוי? האם לא היה פנחס? האם לא היה מתתיהו חשמונאי? ובכן גם אם היו, בואו לא נתבלבל בין מעשים של יחידים לבין משנה רעיונית מקיפה ומנומקת. בואו לא נתבלבל גם בין קנאות דתית ללאומנות גזענית. ובואו לא נתבלבל גם בין דחייתה של תרבות זרה, כובשת (הלניסטית, ע"י החשמונאים או בר-כוכבא) בשם הדת, לבין דחיית מרכיבים הומניים שנמצאים בתרבות הכללית וגם בדת היהודית, בשם הלאומיות ולמען הכיבוש. אכן, כדי שקנאות דתית ואתנוצנטריזם, שודאי קיימות ביהדות, תהפוכנה ללאומנות היפר-פטריוטית, אנטי-רציונלית ואנטי-הומניסטית, צריך את תיווכה האדיב של הרומנטיקה הגרמנית.

לכן רבותי, כשרבנים מספרים לכם שזו היהדות ה"אותנטית", שזה "מוסר יהודי", הם בעצם מוכרים לכם רומנטיציזם גרמני יד שלישית. לא ממעיינותיו הצלולים של ישראל סבא אתם שותים, אלא מהגייזרים המסריחים של הרייך. כל זה כמובן לא במודע – לרוב הרבנים אין כל השכלה כללית, והם מבינים בהיסטוריה בערך כמו שהיסטוריון ממוצע מבין בהלכה. אלא שהיסטוריון כמובן לא מתיימר להבין בהלכה, ואילו רבנים חושבים שהם יודעים הכל. הבעיה היא שגם תלמידיהם סבורים כך.

כך שכשישראל רוזן דורש לאמץ "מוסר יהודי" (קרי: קסנופובי, רגשני, אנארכי) הוא בעצם מבקש מכם לאמץ מוסר רומנטיציסטי גרמני. וכשיעקב מרגי מבטל את דעתם של אנשים שדואגים לזכויות אדם על ידי כך שהוא פוסל אותם כ"צפונבונים" (קרי: אירופאים, בורגנים, ליברלים) ש"רוממות ההומניזם בגרונם" (כלשונו) הוא בסך הכל הופך לממשיך המודרני של מסורת גרמנית ארוכה ולא מכובדת של אטביזם, פולקיזם ופטריוטיזם אלים. בימינו כמובן לא נשארו הרבה גרמנים שממשיכים את המסורת הזאת, ומעניין שאפשר לסמוך דווקא על הרבנים שלנו שישאירו אותה בחיים וישמשו דובריה הנאמנים. והם עוד אוהבים לדבר על הזדהות הקורבן עם שונאיו.

הגל האחרון של פטריוטיזם מתלהם ושנאת זרים שאופף אותנו בימים אלה מציג עצמו כיהודי, והטרגדיה היא שיש לו על מה להסתמך במקורות היהדות. אבל יש במקורות גם אי אילו ציוויים על דאגה לזולת, כולל הזולת הזר. ממילא, כאמור, מה שמקפיץ את התבשיל היהודיסטי הלאומני הזה לכדי תפיסת עולם מגובשת (שמבדילה בין סוגי מוסר, שדוחה הומניזם ורציונליות) הוא אך ורק עמידתם של ימנים ורבנים אלה, כגמדים על כתפי ענקים, על הגותם של הרומנטיקנים הפולקיסטים הגרמנים דלעיל. אלה אלוהיך ישראל.

ועם כל כך הרבה יהודים וגרמנים, אולי מתאים לסיים באמרתו של יהודי אחד, שהיה גם גרמני, שהיה גם חכם, ארנסט בלוך, שחי בשיאו של הרומנטיציזם הלאומני הגרמני וראה גם את עליית הנאציזם, ושטען ש"רק הנבלים חיים דרך אלוהיהם. אבל הישרים – אלוהים חי דרכם".

————-

כמה מהציטוטים מובאים מתוך הספרים הבאים:

• פונדמנטליזם יהודי והר הבית, מוטי ענברי, מאגנס, תשס"ח
• The Stillborn God: Religion, Politics and the Modern West, Mark Lila, Vintage, 2007
• Occidentalism: A Short History of Anti-Westernism, Ian Burma & Avishai Margalit, Atlantic, 2004