הנהגה יהודית – בין כריזמה להלכה

מאמר שפורסם ב"דעות", ונספחיים על הרב אלון ועל דברים נוקבים שפורסמו בגליון האחרון

בעשורים האחרונים הדיון בכריזמה לגווניה נעשה יותר ויותר חשוב בשדה חקר הדתות, וזאת משום ריבוי התנועות הדתיות החדשות (New Religious Movements, או NRMs בשפת המחקר), כלומר התופעה ההולכת ונפוצה של זרמים רוחניים קטנים, ושמא פשוט כתות, שמתקיימים תחת הנהגתו של מורה רוחני יחיד. קבוצות כאלה הם למעשה הדוגמה הטובה ביותר למה שמקס ובר (מאבות הסוציולוגיה, 1864-1920) כינה "הנהגה כריזמטית", דהיינו הנהגה שמבוססת כולה על סמכותו של אדם בודד, ואשר בדרך כלל יוצאת כנגד הזרם המרכזי בחברה.

ובר לא היה הראשון שהשתמש במונח 'כריזמה', אבל ללא ספק הוא היה זה שהחדיר אותו כמושג בעל חשיבות עליונה להבנת התופעה הדתית. הוא משתמש במונח במגוון דרכים, אולם בבסיסו כוונתו היא לאופי העל-טבעי, המאגי, של ההנהגה הכריזמטית, כלומר לכך שהמנהיג הדתי הכריזמטי נחשב כמי שיש לו גישה אל המימד העל-נורמלי של המציאות ויכולת לדלות ממנו כוחות או בשורות, ועל כן – סמכות. מכאן מובן שאחד מאבות הטיפוס העיקריים של המנהיג הכריזמטי עבור ובר הוא הנביא המקראי.

כיום עדיין יש בינינו "כריזמטים" במובן הזה (למשל הרב איפרגן "הרנטגן"), אולם לרוב אנחנו כמובן לא מתכוונים שלאדם כריזמטי יש כוחות על-טבעיים. אולם בבסיס האופן בו אנחנו מתייחסים אליו נותר דומה: יש בו 'משהו' שמייחד אותו, משהו שלא ניתן בדיוק להגדיר, אבל שנוסך קסם בלתי ניתן להכחשה על הפוגשים בו. במילים פשוטות – הוא מקסים.

מתח מתמיד ומפרה

ההנהגה הכריזמטית ניצבת עבור ובר כנגד שתי צורות אחרות של מנהיגות: המנהיגות המסורתית, והמנהיגות הרציונלית-משפטית. המנהיגות המסורתית שואבת את כוחה מהעבר: היא עוברת בירושה ומיצגת היררכיה שאולי פעם הונהגה על ידי מנהיג כריזמטי, אבל מאז עברה מיסוד והפכה למסורת קבועה. המלוכה היא דוגמא ברורה למנהיגות מסורתית, וכך גם אב-המשפחה. המנהיגות הרציונלית-משפטית, לעומתה, מתבססת על עקרונות רציונלים (למשל: החוק בה חל בצורה שווה על כולם), והיא היחידה שעולה על במת ההיסטוריה לדעת ובר בנקודה מסויימת מאוד: במערב המודרני.

מובן שהחלוקה הזאת היא סכמטית ופשטנית; במציאות סוגי ההנהגה האלה משולבים האחד בשני, וכך גם ביהדות. היהדות מציגה (באופן נוכח יותר מבשאר הדתות) שילוב אמיץ בין הנהגה מסורתית להנהגה חוקית, וובר לא היה עיוור לכך. היהודים, כמו הפרוטסטנטים אבל הרבה לפניהם, דחו את השימוש בטקסיות-מאגית (שניתן למצוא בתרבויות שמאניות או אצל הקתולים) כאמצעי לגאולה, ומיסדו מערכת לגליסטית מקיפה שכפופה ברובה לשיקולים רציונליים. משום כך, ההנהגה הכריזמטית היהודית, שגם היא התקיימה לצד ההנהגה החוקית והמסורתית, היתה פעמים רבות באופן מודגש אנטי-ממסדית. אין זה מקרה שרוב הנביאים לא היו כוהנים ואף יצאו כנגד עבודת הקורבנות, ואין זה מקרה שחז"ל מיהרו לקבוע ש"חכם עדיף מנביא". מכיוון שהמנהיג הכריזמטי שואב את כוחו מעצמו, הוא מהווה מוקד נבדל ומתחרה להנהגה המסורתית.

במילים אחרות, קיים מתח מתמיד בין כריזמה להלכה: בעוד הרב מבסס את סמכותו על קדושת המסורת, הנביא (או הכריזמט המודרני) מגבש את סמכותו סביב קדושתו שלו. יחד עם זאת, המתח הזה הוא יסוד מפרה, וובר ראה במנהיגים הכריזמטיים סוכני שינוי הדוחפים את המערכת המסורתית קדימה (בעיקר בזמני משבר) ומפתחים אותה. אין זה אלא מופע נוסף של אותו ניגוד ישן נושן בין הביטחון לחופש, בין החוק היבש והאהבה המקלקלת את השורה, או בשפה קבלית – בין עיגולים ויושר.

בהיסטוריה היהודית ניתן לראות דוגמא מובהקת למתח בין ההנהגה הכריזמטית לזו המסורתית בתנועה השבתאית, שם נביא כריזמטי (נתן העזתי) ומועמד למשיח, ריסקו עבור חסידיהם את המסגרת הנורמטיבית של ההלכה. כמשיח ניחן שבתי צבי במטען הכריזמטי האולטימטיבי עבור היהודים, ואין זה מפליא שכל שיקול מסורתי (או מוסרי) התבטל בפני הנהגתו.

אם התנועה השבתאית היתה כוח שהרס יותר מאשר יצר, אולי בעיקר בגלל הבגידה המאוחרת של מנהיגה במסורתו, הרי שבתנועת החסידות ניתן לראות בצורה ברורה כיצד הכריזמה משמשת ככוח יצירתי ומפתח. הצדיקים החסידיים, כבר מהבעש"ט, היו כמובן מנהיגים כריזמטיים, אבל יכולתם לשמור על המסגרת המסורתית בת בבד עם הדגשת החידושים שהם יצרו איפשרה לחסידות להוות יסוד יוצר ובונה ולהעניק ליהדות כלים חדשים וחשובים להתמודדות עם העולם המודרני.

פרשת הרב מוטי אלון

דוגמא מעניינת של הנהגה כריזמתית, שיחסיה עם הממסד היו יוצאי דופן, ניתן למצוא בדמותו של הרב מוטי אלון. הכריזמה של הרב אלון היא כמובן גרסה מודרנית ומעודנת בהרבה של אותו כוח מאגי שהשאמן או הצדיק החסידי החזיק בו; הוא פשוט מקרין תכונות שבחברה שלנו אינן שכיחות (ולכן מבוקשות) כמו קרבה, רוחב-לב, עומק, דבקות-דתית ויושרה. מקרה הרב אלון שונה גם מבחינות אחרות: הכריזמה שלו לא גויסה כדי להוות מוקד אלטרנטיבי של סמכות או אף כדי לחדש חידושים מתוך הזרם המרכזי, אלא דווקא כדי לבצר את המוקד המסורתי, דהיינו את ההלכה כפי שהיא.

משום כך הכריזמה שהוא זכה לה לא היוותה כל איום על הממסד עד הרגע הנורא בו נחשף שהוא בגד בעקרונות מרכזיים של אותו ממסד; או אז גם ידע הממסד להרחיק אותו מכל עמדת סמכות. אם נחזור לפתיחת דברינו, נראה שזהו אחד ההבדלים החשובים בין מנהיגות כריזמטית שנוצרת בתוך דתות ממוסדות, לבין כזו שיוצרת את הדת של עצמה, כמו בניו-אייג'. בניגוד למקרה הרב אלון, על האחרונה אין כל פיקוח, ומובן שפעמים רבות התוצאות הנובעות מכך הן קשות.

המקרה של אלון מוכיח אם כן לא את סכנתה של הכריזמה בימינו, אלא דווקא את חוסר השפעתה המצער. כאמור, כמו כל דת ממוסדת צריכה היהדות מנהיגות כריזמטית שתנצל את כוחה היצירתי והסוחף כדי להפרות ולשכלל אותה. כפי שידע ובר, החיכוך בין ההנהגה הממסדית לכריזמטית הוא כזה שמתיז ניצוצות, אך דווקא בכוחם של אלה להאיר פינות חשוכות בעמדתה הנוכחית ולהצעידה קדימה. החוקים נחוצים לא פחות מהיצר לפרוץ אותם, ומאידך, ללא אותו יצר החוק הקפוץ יביא רק לסטגנציה, לעצירות.

עבור חסידיו של הרב אלון המכה היא כואבת מאוד, אולם מנקודת מבט שלוקחת בחשבון את התפתחותה של המסורת היהודית, מה שמצער במקרה הרב אלון לא מעט הוא שהרב לא ניצל את הכריזמה שזכה לה כדי להאיר צללים וכדי למשוך אנשים מחושך לאור, ולפיכך כוחות היצירה והחידוש שגלומים היו בדמותו נותרו עקרים ולא אתגרו את הממסד הרבני – לא לפני חשיפת הפרשה הקשורה להתנהגותו ולא לאחריה.

נספח א': כריזמה, מין, והרב מוטי אלון

על פי ובר כריזמה גם קשורה בקשר רב דורות למיניות: אחת הדרכים הותיקות ביותר לזכות בראשונה היתה להימנע מכל קשר עם האחרונה. הסגפן הנזירי נטען בכריזמה, כלומר נחשב למיוחד או טהור, בגלל שהוא חי בצורה מיוחדת, צורה בלתי-אנושית שבמסורות רבות נחשבת משום מה לעל-אנושית. אחת הסיבות לאימוץ הנזירות על ידי הכמורה בכנסייה הקתולית היתה על פי ובר כדי להשוות בין הכריזמה של כהניה לזו של סגפניה המתבודדים במדבר – הממסד הכנסייתי לא היה יכול להרשות לעצמו מוקד מתחרה חזק כל כך של סמכות כריזמטית. ניתן לומר שגם בהינדואיזם המצב דומה, וממנו למדו זאת גם הבודהיסטים.

ביהדות כמובן המצב שונה, ודמויות לא נטענות בכריזמה משום שהן פרושות מבחינה מינית. היהדות תמיד ידעה לשמור על יחס בריא יותר למין (טוב, בזמננו זה כבר לפעמים לא כך), וממילא הימנעות ממנו לא נחשבה למעשה שראוי לשבח. יוסף, למשל, לא נערץ על שום שלא קיים יחסי מין, אלא על שום שלא חטא באשת איש. מאידך כאשר יהודה הולך לזונה זו לא נחשבת בעיה, אלא רק כשאותה אישה מתגלה ככלתו תמר.

מין אם כן אינו מטבע שניתן לקנות איתו כריזמה ביהדות, אלא אם כן קיומו או אי קיומו מתיישב על קיומה או אי קיומה של מצווה. כאשר הרב אלון מקיים יחסי מין עם גברים הבעיה מבחינת האורתודוקסיה היא לא המין, אלא הגברים.

והערה אחרונה על המצב של הרב אלון כעת: הרב אלון חזר ללמד. אם לשפוט על פי דבריה של אמונה אלון בראיון שנתנה בשישי האחרון ל-7 ימים, הוא מוקף באנשים שבטוחים בחפותו, או לפחות בטוחים שנעשה לו עוול. בראיון אלון אף מאשימה חברים בפורום תקנה בנסיון מכוון לחיסולו של הרב אלון כדמות ציבורית: "שתיים-שלוש דמויות אינטרסנטיות שאני יודעת מי הן, אבל לא אנקוב בשמותיהן, העלילו עלילה ושיכנעו את יתר חברי הפורום שהרב מוטי מסוכן".

בלי להתייחס להאשמה השערורייתית הזאת שבעצם מטילה רפש ברוב האישים הבולטים של הציונות הדתית כיום (ויש לזכור שאלון עצמו לא הכחיש את מה שהוא מואשם בו), הרי שעולה ממנה משהו שנדמה לי שכתבתי כבר איפשהו: אלון הופך לגורו, ותלמידיו סביבו הופכים לכת. באין לו מקום באורתודוקסיה, הוא פורש ממנה דה-פאקטו ומקים לעצמו מועדון פרטי. נבנית כאן אם כן חצר מנותקת של מעריצי הרב מוטי, מוחרמת על ידי סביבתה ובעלת מודעות עצמית פרנואידית (ומה היה הימין הדתי עושה בלי תיאוריות קונספירציה?). בעיני חסידיו הרב הוא צדיק נסתר, מוכפש ומעונה, שעומד לבד אל מול כל העולם, ובעיני כל העולם אלון הוא מחזה מביך של אדם שלא מסוגל לקחת אחריות על מעשיו. נעקוב אחרי ההתפתחויות. משעמם לא יהיה.

נספח ב': גליון דעות 47

המאמר שלעיל, ללא הנספח, פורסם בגליון האחרון של דעות (עורך עמרי שאשא), גליון 47 המעניין שיצא זה עתה. הגליון "מבקש להתבונן מחדש על מרכיביה השונים של דמות הרב", ובין המאמרים המעניינים יש ראיון של משה מאיר עם הרב יובל שרלו, וכן דברי ביקורת נוקבים של כמה אישים נכבדים.

הרב בני לאו, למשל, יוצא נגד "קבלת מרות וצייתנות לרבנים גדולי תורה [שמולידה] דלות רוח, תלותיות וכניעה" ובעד "חינוך לעצמאות, לתודעת חירות אישית ולהעצמת היחיד". אחר כך הוא פחות או יותר מכריז מלחמה על הרבנים החרדים הגדולים:

ההשתקה של חכמי ישראל [דוגמת הרב דרוקמן בעניין הגיור – ת.פ.] היא אלימות רוחנית, שהולידה רדידות ותלות שמשפיעות על חיינו הדתיים בכל פינה ופינה. […] הגענו לתהום כעורה של הנהגה חרדית, ואין לנו אלא למרוד בה: זו אינה התורה שלנו, זו אינה ההשקפה שלנו, ואלו אינם הגדולים שלנו. ילדינו צריכים לשמוע אותנו מתקוממים מול האלימות וההשתקה. אנחנו צריכים לצעוק בקול גדול: לא כך דרכה של תורה! אנו מאמינים בה' ובתורתו ומסרבים להכניע ראש מול האפיפיורות הרעה הזו. עלינו לחזק איש את רעהו באמונה בה' ובתורתו, ולחזק את האמון שלנו ביושר ובטוב של כל ילדינו.

דברים נוקבים אם אי פעם היו כאלה. אריאל פיקאר (הרב, הד"ר) גם הוא טוען שיש להסיר מהרב את

מרכיב הסמכות. כפי שהוא נתפס עד היום, הרב הוא השארית האחרונה של תפיסה חברתית היררכית קדם-מודרנית וקדם-דמוקרטית. […] החברה הדתית-מודרנית צריכה להתבגר: אנשים ונשים הנוהגים לקבל החלטות חשובות ביותר בחיים הפרטיים שלהם ובחיי הקהילה והחברה אינם יכולים להשאיר את התחום הדתי וההלכתי בסמכותם הבלעדית של רבנים, חכמים ומוסריים ככל שיהיו.

אכן, אכן. לא שכל היררכיה היא דבר רע לדעתי, בכלל לא. אבל הרדוקציה של ההלכה לשו"ת סמס, למשל, היא הסרת אחריות קיצונית ודלדול רוח חמור של חלקים מציבור שומרי המצוות. וזו רק דוגמא אחת. בקיצור, כדאי לקרוא.

19 תגובות

  1. תומר, יכול להיות ש'כריזמה', במיוחד לאור העובדה כי מילה זו, כמו 'מקסים' ו'מדהים' הוזלה מאד בתקופתנו, אינה מספקת ואינה מתאימה לתיאור האנשים האלה?

    'כריזמה' יש גם לאחמד טיבי וטל פרידמן, ו'מקסימה' הייתה (כמעט) כל בחורה שהכרתי לאמא. בקיצור- לא כל אדם שובה-לב גורם לאחרים ללכת אחריו בדבקות שכזו.

    מנסיוני האישי, אנשים כאלה, באורח מופלא, יכולים לפתוח את הצוהר לאותה הוויה שופעת טוב שלה קראת אלוהים. הם יכולים להיות הטריגר של חוויה מיסטית או (במקרה שלי) מה שגרוף כינה spiritual emergency. לא קרה לך?

    בזה כמובן שאיני בא לטעון כי יש להם כוחות על-טבעיים (בעולם אימננטי אין בכלל משמעות למושג): זה לא שהם מקישים באצבע צרדה ואתה מוצא עצמך ברקיע השביעי. זה לא משהו שקורה בהזמנה, זה תלוי בדינמיקה הבין-אישית ותלוי מאד בעד כמה היצור הזה ששוכן במעמקי הנפש מוכן להאמין ולהיפתח. אבל זה כן משהו שעשוי לקרות במפגש איתם בסיכויים גבוהים הרבה יותר מאשר במפגש עם אחרים, אפילו חברים קרובים.

    אז אני תוהה אם באמת אין לך את זה בסיסטם, כי אף-פעם לא היוו אנשים כאלה טריגר לחוויות המיסטיות שלך, או שאולי אתה משלם מס שפתיים לאותם המבקרים (תרתי-משמע) האולטרה "רציונליסטיים" למען לא יתנפלו עליך ויכתירו אותך סופית כ"פרימיטיב" ו"נבער".

    אהבתי

    1. דני,
      אני דווקא מסכים איתך, ונראה לי שלא קראת את הבלוג שלי מספיק זמן. פגשתי אנשים שפתחו אצלי את אותו צוהר שאתה מדבר עליו, ואף כתבתי על זה כאן (ראה קטגוריות "הודו" למיניהן). אז נכון, יש גם את הסוג הזה של כריזמה, אבל לדעתי באמת יש כריזמה מודרנית שהיא פשוט היכולת להקסים אנשים מבחינה חברתית, בלי שום מיסטיקה.

      אהבתי

      1. לא. אפילו עשיתי השלמות לאחור ברגעי פנאי מרוב שאני נהנה כאן. זכורים לי תיאורים של מורים וחוויות מהודו- אבל הצוהר שהמורה פתח זכור לי כיותר אינטלקטואלי והחוויות ההודיות כמשהו כוללני יותר- לא ממוקד במישהו- מעין חווית קדושה שהותנעה בעזרת המקום.
        אולי אני לא זוכר נכון. אם יבוא לך, שים כאן קישור.

        לא טענתי שאין כריזמה "סתם". להיפך.

        אהבתי

          1. מעולה, תודה. לא יודע איך פיספסתי את זה אבל כנראה הכל מן אללה כי זה דיגדג לי את השאקטי…

            אהבתי

    2. היי תומר

      אחלה מאמר.
      אני רק לא מבין, איך דווקא אתה
      שכל כך מקפיד על שימוש זהיר במילים
      משתמש בפזיזות במילה 'כת'.
      יכול להיות שנוצרת סביב אלון קבוצה
      סגורה ואזוטרית אבל למה לשפוט אותם?
      הרי ההגדרה למה זה כת היא מורכבת
      שנויה במחלוקת ולא חד משמעית. ובישראל
      ברור גם שיש לה קונוטציה שלילית.
      תן לאנשים להאמין במה שבא להם, תן
      להם לבטא את מה שהם מוצאים לנכון בלי
      להצמיד להם תארים כאלה, שנתפסים
      כגנאי.

      אהבתי

  2. בחוג לסוציולוגיה מרבים להתייחס לתזה של וובר ולסווג מנהיגים לפי נטיותיהם: מסורתיים, רציונליים או כריזמטיים. כמובן שזו הפרדה סכמטית לצורך ההמחשה. מה שרציתי להעיר הוא שהמנהיג הכריזמטי שואב את מעמדו הרם בעיתות של משבר בדרך כלל, העם מחפש דמות מנהיגותית ומייחס למאן דהוא תכונות על, קרי, כריזמה. כמובן שמשבר הוא מצב יחסי ואפשר אולי לטעון שהחיים בעידן שלנו רוויי משברים ומשום כך אנחנו מכתירים מנהיגים כריזמטיים בלי שיקול דעת רציונלי.
    אתה מתייחס כאן יותר להוויה של ציבור דתי. ההערה שלי היא כמובן כללית, מתוקף ידיעותי.

    אהבתי

  3. שתי הערות:
    1. הנביא המקראי אינו מבסס את סמכותו על עצמו. התנ"ך מדגיש אצל רבים מהנביאים את הנטל והעול שבנבואה. רק מיעוטם של הנביאים מוצגים כמנהיגים של העם, או אפילו של קבוצה קטנה בעם. הם גם לא מוצגים כלל כאנשים כריזמטיים. הנביא שואב את סמכותו מהמסרים האלוהיים אשר הושמו בפיו.

    2. בהקדמת הרמב"ם לפירושו למשנה הוא חוזר ומדגיש כמה וכמה פעמים שלנביא אין שום סמכות הכרעה הילכתית. עד כדי כך שנביא שטוען שנתנבא שההלכה היא X או Y, מוצא להורג מפני שטענה כזו מעידה כאלף עדים שהוא איננו נביא אמת והוא מתחייב מיתה על טענת שווא על נבואתו.
    זוהי דוגמא קיצונית להגבלת סמכותו ותפקידו של הנביא. על פי הרמב"ם תפקידיו של הנביא הם – להיות מתריע בשער על התנהגות העם (ועוד יותר מכך, על התנהגות השלטון) ולתת מענה לדרישת ה' הישירה של העם, שלא עוברת דרך המכאניות של ההלכה.
    ראוי לציין, שלר' יהודה הלוי בכוזרי יש הסתכלות שונה באופן מהותי על הנבואה בכלל ועל סמכותו של הנביא בפרט. לדידו, לנביא יש סמכות מלאה – כנביא – על התהליך ההלכתי ומותר לו לפסוק הלכה מנבואה, עד כדי שינוי והוספה על המצוות. זו סוגיא הנוגעת לגישות יסוד שונות במחשבת ישראל שיש לה נפקא מינה גדולה, בין השאר, לנושא הנידון.

    יאיר

    אהבתי

    1. יאיר,

      1. למה אתה אומר שהנביא אינו מבסס את סמכותו על עצמו? האם הוא נבחר לתפקיד על ידי העם? האם חוק המדינה קבע שהוא יקבל את התפקיד? האם הוא עבר ראיון עבודה? האם הוא קיבל אותו בירושה מאביו? לא. הוא קם בבוקר והחליט שהוא נביא. אז כמובן שאנחנו מאמינים שיש נביאי אמת ויש נביאי שקר, והראשונים באמת זוכים להשראה אלוהית. אבל את ובר זה לא עניין.

      2. נדמה לי שעל דעת הכל לנביא משה היתה סמכות הלכתית.

      אהבתי

      1. 1. ישנם קריטריונים הלכתיים לקביעת אמינותו של נביא כנביא אמת. הנביא כפוף להגדרות הלכתיות ברורות. הרמב"ם (לא בכדי), כותב על כך ארוכות. סמכותו מצד עצמו באה מההכרח והשפע האלהי, סמכותו כלפי הציבור נשענת על עמידה בקריטריונים ברורים והכרתו כנביא על ידי הסמכות המשפטית. כפי שציינת, תלות זו יוצרת איזון קריטי בין הרשויות והכוחות שבעם

        2. הרמב"ם מדבר במספר מקומות על הייחודיות של נבואת משה (בסוף שמונה פרקים, בפרקי הנבואה שבחלק ג' במורה נבוכים, בהקדמתו לפירוש המשנה), בין השאר בגלל נקודה זו. הוא מרחיק לכת עד כדי לומר, שלומר על משה 'נביא' ועל שאר הנביאים את הביטוי 'נביא', זה שיתוף השם.
        בהבנת היחס שבין הרמב"ם והכוזרי בסוגיא זו, ישנה הסברה שנבואת משה שברמב"ם היא היא הנבואה ה'סתמית' שבכוזרי.

        אהבתי

        1. יאיר, מה אתה אומר, שחבל שובר לא למד הרמב"ם? די, אתה מדבר הלכתית, וובר דיבר סוציולוגית. שניכם צודקים, למרות שאתם לא מבינים אחד את השני.

          אהבתי

          1. תגובתי הייתה למשפט הבא: "במילים אחרות, קיים מתח מתמיד בין כריזמה להלכה: בעוד הרב מבסס את סמכותו על קדושת המסורת, הנביא (או הכריזמט המודרני) מגבש את סמכותו סביב קדושתו שלו", שככל שאני מבין אינו ציטוט מוובר אלא יישום דבריו על ידך.
            חשוב לי שיבוא לידי ביטוי הרעיון שלמרות שהנביא הוא דמות כריזמטית ופורצת גבולות, המסורת היהודית ידעה להכיל אותה מצד אחד ולהגביל אותה מן הצד השני. זה הכל.

            אהבתי

            1. אם המסורת היהודית לא היתה יודעת להכיל את הנביא היא לא היתה מחזיקה מעמד, וכאשר היא לא הצליחה היא באמת נפגעה מכך (ע"ע ישו, שבתי צבי). יחד עם זאת, כאשר נביא זועק "כי חסד חפצתי ולא זבח" בשם ה', אי אפשר לומר שאין כאן מתח בין הנבואה להלכה.

              אהבתי

  4. בהקשר של ההנהגה כריזמטית והנהגה מסורתית קראתי עכשיו סיפור מדהים על הרב מרדכי אליהו ז"ל:

    http://www.myim.co.il/main.php?mod=newsOpen&articleID=999
    הסיפור השני בכותרת 'משנה מפני השלום'.

    כשבא אליו זוג מעורב (יהודי ונוצריה) לקבל את ברכתו לנישואים הוא היה מודע לכך שסמכותו המסורתית-הלכתית לא תעזור פה ולכן באופן מודע הוא הפעיל 'סמכות כריזמטית' גלגל עיניים לשמיים והביא 'מסר אלוהי' כשהמשפחה הלכה הוא עצמו גילה למקורביו את ה'טריק' שלו.

    הסיפור הזה מראה שהרב אליהו היה בעל חוש הומור מפותח והיה מודע היטב להשפעתן של מניפולציות על מסר אלוהי ומעלה את השאלה האם הוא השתמש בהן גם במקרים אחרים?

    במקום אחר (http://www.myim.co.il/main.php?mod=newsOpen&articleID=998) מסופר שבא לרב אברך עם בעיות (כנראה פוריות) והרב כתב לו קמיע, שם את הקמיע בתוך שקית תה והורה לאברך ואשתו לשתות מהתה ואז לשים את השקיק בגניזה (כנראה בלי לפתוח אותו ובלי לראות מה כתוב בקמע) האם במקרה הזה ר' אליהו אכן ניסה להפעיל כוחות תיארוגיים או שגם פה יש פעולה רציונאלית תוך שימוש מניפולטיבי באמונה התמימה? האם ייתכן שגם במקרה הזה אחרי שהזוג הלך הרב הסביר למקורביו שכל כוונתו הייתה לתת לזוג תרופת פלסבו כדי שהם ירגעו ויאמינו בעצמם?
    האם ייתכן שבכלל כל פעם שהרב בירך אנשים או כתב קמעיות זה היה מניפולציה מודעת? ואני לא מתכוון במובן השלילי של ניצול כלכלי וכו' אלא במובן החיובי של עזרה לאנשים וריפוי מתוך הבנת החשיבות של האמונה הדתית של אנשים.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s