מאמר שפורסם ב"דעות", ונספחיים על הרב אלון ועל דברים נוקבים שפורסמו בגליון האחרון

בעשורים האחרונים הדיון בכריזמה לגווניה נעשה יותר ויותר חשוב בשדה חקר הדתות, וזאת משום ריבוי התנועות הדתיות החדשות (New Religious Movements, או NRMs בשפת המחקר), כלומר התופעה ההולכת ונפוצה של זרמים רוחניים קטנים, ושמא פשוט כתות, שמתקיימים תחת הנהגתו של מורה רוחני יחיד. קבוצות כאלה הם למעשה הדוגמה הטובה ביותר למה שמקס ובר (מאבות הסוציולוגיה, 1864-1920) כינה "הנהגה כריזמטית", דהיינו הנהגה שמבוססת כולה על סמכותו של אדם בודד, ואשר בדרך כלל יוצאת כנגד הזרם המרכזי בחברה.

ובר לא היה הראשון שהשתמש במונח 'כריזמה', אבל ללא ספק הוא היה זה שהחדיר אותו כמושג בעל חשיבות עליונה להבנת התופעה הדתית. הוא משתמש במונח במגוון דרכים, אולם בבסיסו כוונתו היא לאופי העל-טבעי, המאגי, של ההנהגה הכריזמטית, כלומר לכך שהמנהיג הדתי הכריזמטי נחשב כמי שיש לו גישה אל המימד העל-נורמלי של המציאות ויכולת לדלות ממנו כוחות או בשורות, ועל כן – סמכות. מכאן מובן שאחד מאבות הטיפוס העיקריים של המנהיג הכריזמטי עבור ובר הוא הנביא המקראי.

כיום עדיין יש בינינו "כריזמטים" במובן הזה (למשל הרב איפרגן "הרנטגן"), אולם לרוב אנחנו כמובן לא מתכוונים שלאדם כריזמטי יש כוחות על-טבעיים. אולם בבסיס האופן בו אנחנו מתייחסים אליו נותר דומה: יש בו 'משהו' שמייחד אותו, משהו שלא ניתן בדיוק להגדיר, אבל שנוסך קסם בלתי ניתן להכחשה על הפוגשים בו. במילים פשוטות – הוא מקסים.

מתח מתמיד ומפרה

ההנהגה הכריזמטית ניצבת עבור ובר כנגד שתי צורות אחרות של מנהיגות: המנהיגות המסורתית, והמנהיגות הרציונלית-משפטית. המנהיגות המסורתית שואבת את כוחה מהעבר: היא עוברת בירושה ומיצגת היררכיה שאולי פעם הונהגה על ידי מנהיג כריזמטי, אבל מאז עברה מיסוד והפכה למסורת קבועה. המלוכה היא דוגמא ברורה למנהיגות מסורתית, וכך גם אב-המשפחה. המנהיגות הרציונלית-משפטית, לעומתה, מתבססת על עקרונות רציונלים (למשל: החוק בה חל בצורה שווה על כולם), והיא היחידה שעולה על במת ההיסטוריה לדעת ובר בנקודה מסויימת מאוד: במערב המודרני.

מובן שהחלוקה הזאת היא סכמטית ופשטנית; במציאות סוגי ההנהגה האלה משולבים האחד בשני, וכך גם ביהדות. היהדות מציגה (באופן נוכח יותר מבשאר הדתות) שילוב אמיץ בין הנהגה מסורתית להנהגה חוקית, וובר לא היה עיוור לכך. היהודים, כמו הפרוטסטנטים אבל הרבה לפניהם, דחו את השימוש בטקסיות-מאגית (שניתן למצוא בתרבויות שמאניות או אצל הקתולים) כאמצעי לגאולה, ומיסדו מערכת לגליסטית מקיפה שכפופה ברובה לשיקולים רציונליים. משום כך, ההנהגה הכריזמטית היהודית, שגם היא התקיימה לצד ההנהגה החוקית והמסורתית, היתה פעמים רבות באופן מודגש אנטי-ממסדית. אין זה מקרה שרוב הנביאים לא היו כוהנים ואף יצאו כנגד עבודת הקורבנות, ואין זה מקרה שחז"ל מיהרו לקבוע ש"חכם עדיף מנביא". מכיוון שהמנהיג הכריזמטי שואב את כוחו מעצמו, הוא מהווה מוקד נבדל ומתחרה להנהגה המסורתית.

במילים אחרות, קיים מתח מתמיד בין כריזמה להלכה: בעוד הרב מבסס את סמכותו על קדושת המסורת, הנביא (או הכריזמט המודרני) מגבש את סמכותו סביב קדושתו שלו. יחד עם זאת, המתח הזה הוא יסוד מפרה, וובר ראה במנהיגים הכריזמטיים סוכני שינוי הדוחפים את המערכת המסורתית קדימה (בעיקר בזמני משבר) ומפתחים אותה. אין זה אלא מופע נוסף של אותו ניגוד ישן נושן בין הביטחון לחופש, בין החוק היבש והאהבה המקלקלת את השורה, או בשפה קבלית – בין עיגולים ויושר.

בהיסטוריה היהודית ניתן לראות דוגמא מובהקת למתח בין ההנהגה הכריזמטית לזו המסורתית בתנועה השבתאית, שם נביא כריזמטי (נתן העזתי) ומועמד למשיח, ריסקו עבור חסידיהם את המסגרת הנורמטיבית של ההלכה. כמשיח ניחן שבתי צבי במטען הכריזמטי האולטימטיבי עבור היהודים, ואין זה מפליא שכל שיקול מסורתי (או מוסרי) התבטל בפני הנהגתו.

אם התנועה השבתאית היתה כוח שהרס יותר מאשר יצר, אולי בעיקר בגלל הבגידה המאוחרת של מנהיגה במסורתו, הרי שבתנועת החסידות ניתן לראות בצורה ברורה כיצד הכריזמה משמשת ככוח יצירתי ומפתח. הצדיקים החסידיים, כבר מהבעש"ט, היו כמובן מנהיגים כריזמטיים, אבל יכולתם לשמור על המסגרת המסורתית בת בבד עם הדגשת החידושים שהם יצרו איפשרה לחסידות להוות יסוד יוצר ובונה ולהעניק ליהדות כלים חדשים וחשובים להתמודדות עם העולם המודרני.

פרשת הרב מוטי אלון

דוגמא מעניינת של הנהגה כריזמתית, שיחסיה עם הממסד היו יוצאי דופן, ניתן למצוא בדמותו של הרב מוטי אלון. הכריזמה של הרב אלון היא כמובן גרסה מודרנית ומעודנת בהרבה של אותו כוח מאגי שהשאמן או הצדיק החסידי החזיק בו; הוא פשוט מקרין תכונות שבחברה שלנו אינן שכיחות (ולכן מבוקשות) כמו קרבה, רוחב-לב, עומק, דבקות-דתית ויושרה. מקרה הרב אלון שונה גם מבחינות אחרות: הכריזמה שלו לא גויסה כדי להוות מוקד אלטרנטיבי של סמכות או אף כדי לחדש חידושים מתוך הזרם המרכזי, אלא דווקא כדי לבצר את המוקד המסורתי, דהיינו את ההלכה כפי שהיא.

משום כך הכריזמה שהוא זכה לה לא היוותה כל איום על הממסד עד הרגע הנורא בו נחשף שהוא בגד בעקרונות מרכזיים של אותו ממסד; או אז גם ידע הממסד להרחיק אותו מכל עמדת סמכות. אם נחזור לפתיחת דברינו, נראה שזהו אחד ההבדלים החשובים בין מנהיגות כריזמטית שנוצרת בתוך דתות ממוסדות, לבין כזו שיוצרת את הדת של עצמה, כמו בניו-אייג'. בניגוד למקרה הרב אלון, על האחרונה אין כל פיקוח, ומובן שפעמים רבות התוצאות הנובעות מכך הן קשות.

המקרה של אלון מוכיח אם כן לא את סכנתה של הכריזמה בימינו, אלא דווקא את חוסר השפעתה המצער. כאמור, כמו כל דת ממוסדת צריכה היהדות מנהיגות כריזמטית שתנצל את כוחה היצירתי והסוחף כדי להפרות ולשכלל אותה. כפי שידע ובר, החיכוך בין ההנהגה הממסדית לכריזמטית הוא כזה שמתיז ניצוצות, אך דווקא בכוחם של אלה להאיר פינות חשוכות בעמדתה הנוכחית ולהצעידה קדימה. החוקים נחוצים לא פחות מהיצר לפרוץ אותם, ומאידך, ללא אותו יצר החוק הקפוץ יביא רק לסטגנציה, לעצירות.

עבור חסידיו של הרב אלון המכה היא כואבת מאוד, אולם מנקודת מבט שלוקחת בחשבון את התפתחותה של המסורת היהודית, מה שמצער במקרה הרב אלון לא מעט הוא שהרב לא ניצל את הכריזמה שזכה לה כדי להאיר צללים וכדי למשוך אנשים מחושך לאור, ולפיכך כוחות היצירה והחידוש שגלומים היו בדמותו נותרו עקרים ולא אתגרו את הממסד הרבני – לא לפני חשיפת הפרשה הקשורה להתנהגותו ולא לאחריה.

נספח א': כריזמה, מין, והרב מוטי אלון

על פי ובר כריזמה גם קשורה בקשר רב דורות למיניות: אחת הדרכים הותיקות ביותר לזכות בראשונה היתה להימנע מכל קשר עם האחרונה. הסגפן הנזירי נטען בכריזמה, כלומר נחשב למיוחד או טהור, בגלל שהוא חי בצורה מיוחדת, צורה בלתי-אנושית שבמסורות רבות נחשבת משום מה לעל-אנושית. אחת הסיבות לאימוץ הנזירות על ידי הכמורה בכנסייה הקתולית היתה על פי ובר כדי להשוות בין הכריזמה של כהניה לזו של סגפניה המתבודדים במדבר – הממסד הכנסייתי לא היה יכול להרשות לעצמו מוקד מתחרה חזק כל כך של סמכות כריזמטית. ניתן לומר שגם בהינדואיזם המצב דומה, וממנו למדו זאת גם הבודהיסטים.

ביהדות כמובן המצב שונה, ודמויות לא נטענות בכריזמה משום שהן פרושות מבחינה מינית. היהדות תמיד ידעה לשמור על יחס בריא יותר למין (טוב, בזמננו זה כבר לפעמים לא כך), וממילא הימנעות ממנו לא נחשבה למעשה שראוי לשבח. יוסף, למשל, לא נערץ על שום שלא קיים יחסי מין, אלא על שום שלא חטא באשת איש. מאידך כאשר יהודה הולך לזונה זו לא נחשבת בעיה, אלא רק כשאותה אישה מתגלה ככלתו תמר.

מין אם כן אינו מטבע שניתן לקנות איתו כריזמה ביהדות, אלא אם כן קיומו או אי קיומו מתיישב על קיומה או אי קיומה של מצווה. כאשר הרב אלון מקיים יחסי מין עם גברים הבעיה מבחינת האורתודוקסיה היא לא המין, אלא הגברים.

והערה אחרונה על המצב של הרב אלון כעת: הרב אלון חזר ללמד. אם לשפוט על פי דבריה של אמונה אלון בראיון שנתנה בשישי האחרון ל-7 ימים, הוא מוקף באנשים שבטוחים בחפותו, או לפחות בטוחים שנעשה לו עוול. בראיון אלון אף מאשימה חברים בפורום תקנה בנסיון מכוון לחיסולו של הרב אלון כדמות ציבורית: "שתיים-שלוש דמויות אינטרסנטיות שאני יודעת מי הן, אבל לא אנקוב בשמותיהן, העלילו עלילה ושיכנעו את יתר חברי הפורום שהרב מוטי מסוכן".

בלי להתייחס להאשמה השערורייתית הזאת שבעצם מטילה רפש ברוב האישים הבולטים של הציונות הדתית כיום (ויש לזכור שאלון עצמו לא הכחיש את מה שהוא מואשם בו), הרי שעולה ממנה משהו שנדמה לי שכתבתי כבר איפשהו: אלון הופך לגורו, ותלמידיו סביבו הופכים לכת. באין לו מקום באורתודוקסיה, הוא פורש ממנה דה-פאקטו ומקים לעצמו מועדון פרטי. נבנית כאן אם כן חצר מנותקת של מעריצי הרב מוטי, מוחרמת על ידי סביבתה ובעלת מודעות עצמית פרנואידית (ומה היה הימין הדתי עושה בלי תיאוריות קונספירציה?). בעיני חסידיו הרב הוא צדיק נסתר, מוכפש ומעונה, שעומד לבד אל מול כל העולם, ובעיני כל העולם אלון הוא מחזה מביך של אדם שלא מסוגל לקחת אחריות על מעשיו. נעקוב אחרי ההתפתחויות. משעמם לא יהיה.

נספח ב': גליון דעות 47

המאמר שלעיל, ללא הנספח, פורסם בגליון האחרון של דעות (עורך עמרי שאשא), גליון 47 המעניין שיצא זה עתה. הגליון "מבקש להתבונן מחדש על מרכיביה השונים של דמות הרב", ובין המאמרים המעניינים יש ראיון של משה מאיר עם הרב יובל שרלו, וכן דברי ביקורת נוקבים של כמה אישים נכבדים.

הרב בני לאו, למשל, יוצא נגד "קבלת מרות וצייתנות לרבנים גדולי תורה [שמולידה] דלות רוח, תלותיות וכניעה" ובעד "חינוך לעצמאות, לתודעת חירות אישית ולהעצמת היחיד". אחר כך הוא פחות או יותר מכריז מלחמה על הרבנים החרדים הגדולים:

ההשתקה של חכמי ישראל [דוגמת הרב דרוקמן בעניין הגיור – ת.פ.] היא אלימות רוחנית, שהולידה רדידות ותלות שמשפיעות על חיינו הדתיים בכל פינה ופינה. […] הגענו לתהום כעורה של הנהגה חרדית, ואין לנו אלא למרוד בה: זו אינה התורה שלנו, זו אינה ההשקפה שלנו, ואלו אינם הגדולים שלנו. ילדינו צריכים לשמוע אותנו מתקוממים מול האלימות וההשתקה. אנחנו צריכים לצעוק בקול גדול: לא כך דרכה של תורה! אנו מאמינים בה' ובתורתו ומסרבים להכניע ראש מול האפיפיורות הרעה הזו. עלינו לחזק איש את רעהו באמונה בה' ובתורתו, ולחזק את האמון שלנו ביושר ובטוב של כל ילדינו.

דברים נוקבים אם אי פעם היו כאלה. אריאל פיקאר (הרב, הד"ר) גם הוא טוען שיש להסיר מהרב את

מרכיב הסמכות. כפי שהוא נתפס עד היום, הרב הוא השארית האחרונה של תפיסה חברתית היררכית קדם-מודרנית וקדם-דמוקרטית. […] החברה הדתית-מודרנית צריכה להתבגר: אנשים ונשים הנוהגים לקבל החלטות חשובות ביותר בחיים הפרטיים שלהם ובחיי הקהילה והחברה אינם יכולים להשאיר את התחום הדתי וההלכתי בסמכותם הבלעדית של רבנים, חכמים ומוסריים ככל שיהיו.

אכן, אכן. לא שכל היררכיה היא דבר רע לדעתי, בכלל לא. אבל הרדוקציה של ההלכה לשו"ת סמס, למשל, היא הסרת אחריות קיצונית ודלדול רוח חמור של חלקים מציבור שומרי המצוות. וזו רק דוגמא אחת. בקיצור, כדאי לקרוא.