לא עברו שלוש-מאות שנה מאז מותו של הבעל שם טוב, מייסד החסידות, וכבר אנו נזקקים לנאו-חסידות, לחסידות חדשה. אין זו הפתעה של ממש: הרי החסידות, כידוע לכל מספידיה, הצטפדה והפכה קשוחה וחשוכה, אולי אפילו חסרת חיים. ובוודאי יש להאשמות הללו תוקף: מתנועה פורצת דרך, תנועה של התעוררות רוחנית ושינוי ערכי רדיקלי (היציאה, המטאפורית והממשית, מבית המדרש לשדות), הפכה החסידות, כלומר הפכו החצרות החסידיות, לקהילות מסוגרות, שמרניות, חרדיות. מנדל פייקאז', החוקר החשוב של החסידות המאוחרת שנפטר השנה, עומד בספרו חסידות פולין (מוסד ביאליק, תשמ"ו), על התמורה הערכית והמעשית שחלה בתנועה:

היסוד החווייתי-האישי האוטונומיסטי בחיי הדת פינה מקום ליסוד ההטרונומיסטי הכפוי, שנתייחדה לו חשיבות רבה בנסיבותיה ההיסטוריים של המחצית השנייה למאה התשע עשרה, ועל אחת כמה וכמה בארבעה העשורים הראשונים למאה העשרים. הלכי רוח דתיים שמרניים, שהחסידים בדורות הראשונים הורידום בחבטה גדולה מהאידיאל החסידי, הוחזרו בכבוד גדול בידי ראשי החסידות בדורות האחרונים. (עמ' 50)

הספדי הרוח החיה של ראשית החסידות כבר איבדו בעצמם את הרוח החיה שהיתה בהם, אולם אין לבטל את האמת שהם נושאים. למרות שחוגים חסידיים מסויימים המשיכו בכל הדורות לשמור על הגחלת הרוחנית לוחשת (ברסלב היא דוגמא טובה, וכן חב"ד, לפחות עד שנות מנהיגותו של אדמו"רם האחרון), רוב החצרות החסידיות הקפידו יותר על שמירת מצוות, ולו באופן מכאני, מאשר על העמידה באהבה ויראה אל מול האל.

אבל לא רק בגלל הדלדלותה של הרוח בחסידות יש צורך בנאו-חסידות. הצורך בזו נובע כמעט מאותו מקום שממנו נבע הצורך בחסידות עצמה במאה השמונה-עשרה. אז כהיום, האתוס החסידי מגיע לא רק כדי להטעין את חיי הדת במימד פנימי רוטט, אלא כדי להתמודד על ידי זאת עם אתגרי המודרנה. כפי שהחסידות הציבה תגובה יהודית הולמת לנאורות ולהשכלה, הנאו-חסידות מנסה לתת תשובה כזו למציאות הנוכחית: לריקנותה של החברה הצרכנית מחד גיסא, ולהתעצמותה של הדת הפונדמנטליסטית הדוגמטית מאידך.

בתור שכזו, נכללת הנאו-חסידות בפנתיאון הססגוני של הרוחניות העכשווית, זו העונה לפעמים לשם "ניו-אייג'". לתופעה זו, מבוזרת ואקלקטית כפי שהיא, קשה לקרוא תנועה, אולם בהחלט יש לה מספר מאפיינים משותפים, עד כדי כך שניתן לזקק ממנה מערך תיאולוגי בסיסי. בין מאפיינים אלה ניתן למנות אופטימיות משיחית, אינדבידואליזם ומחוייבות אישית, התמקדות בחוויה ואמונה עיקשת באמת אחת כללית ומשותפת לכל.

ואכן, בניגוד למה שניתן לחשוב, מחפשים רוחניים עכשוויים אינם חושבים ש"הכל הולך" מפני ש"אין אמת". להפך: החיפוש אחר האמת הוא לוז דרכם הרוחנית. ייתכן שאמת זו היא אמורפית למדי, אולם החתירה אליה היא מרכיב כמעט הכרחי בדימויו העצמי של המחפש הרוחני בזמננו. יחד עם זאת, אחד ההבדלים המרכזיים שבין הרוחניות העכשווית לדתות הממוסדות הוא הדרך למציאת האמת הזו, שכן בניגוד לחברי מסורות הותיקות יותר, המחפשים הרוחניים של הניו-אייג' מתעקשים למצוא את האמת הרוחנית בתוכם.

הכוונה כאן היא שבעוד שבעבר מקור האמת הדתית היה המסורת עצמה, על מוסדותיה, חוקיה, מנהגיה ומנהיגיה, הרי שבתרבות הרוחנית של הניו-אייג' מקור האמת הוא הניסיון האישי, הנפשי על פי רוב, של האדם. המחפש הרוחני העכשווי מבכר את ניסיונו "הרוחני" הסובייקטיבי, החוויתי, על המסגרת "הדתית" האובייקטיבית, האמונית, הדוגמטית, המסורתית. כפי שכתב פייקאז', "היסוד החווייתי-האישי האוטונומיסטי בחיי הדת" הוא החשוב, והוא שהיה חשוב גם בתחילת ימי החסידות, לפני שהוא "פינה מקום ליסוד ההטרונומיסטי הכפוי".

את היסוד הזה מחפשים הנאו-חסידים, ודרכם אליו היא כאמור אישית ואקספרימנטלית. הנה דברים שכותב אחד מאושיות הנאו-חסידות בארה"ב, ר' זלמן שחטר-שלומי על חיפושו הרוחני של הנאו-חסיד:

הנאו-חסיד אולי קרוב יותר לפרגמטיזם של ג'יימס מאשר לזה של דיואי, אבל אנחנו, כשורדים, היננו פרגמטיסטים. משהו עובד עבורנו בחסידות, וכפרגמטיסטים אנחנו לא מזלזלים במה שעובד. ובמילה "נאו" קיים הפרגמטיסט שהיה חייב לחבר עצמו לחסידות, אבל גם חייב היה להרחיק עצמו מחלק מהמאפיינים הנוספים של החסידות. (Paradigm Shift, 1993, עמ 130)

נאו-חסידים, על פי שחטר-שלומי, הם פרגמטיסטים. עקרונות הפרגמטיזם הם שמקדמים אותם, לדעתם, אל עבר חוויות הרוחניות אותנטיות: מה ש"עובד", הוא אמיתי. אולם מה בדיוק "עובד עבורנו בחסידות", כפי שמתנסח שחטר-שלומי? הפעולה החיובית שמאיצה בנו החסידות היא החוויה הרוחנית.

מסתבר, אם כן, שכחלק מהרוחניות העכשווית גם הנאו-חסידות חוזרת אל העבר כדי לינוק ממנו משמעות עבור ההווה. כפי שתנועות אחרות מחדשות פילוסופיה הינדואיסטית או מדיטציה בודהיסטית, הנאו-חסידות משתמשת בתמות חסידיות כדי להטעין את המציאות הנוכחית ביסודות החשובים לה. במקרה זה, אלו חוויות רוחניות. טקסטים ועקרונות חסידיים משמשים את הנאו-חסיד כטכנולוגיה רוחנית על מנת להפיק חוויות אותנטיות מבחינתו של קרבה אל האלוהות.

יחד עם זאת, יש לשים לב שלא את כל מה שבתנועת החסידות לדורותיה לוקחים. עבור הנאו-חסיד יש מאפיינים של החסידות שהוא חייב להרחיק עצמו מהם, כדברי שחטר-שלומי. השאלה המהותית כאן אינה מהם אלה, אלא כיצד נקבע מהם אלה. כאן שוב אנו חוזרים אל הפרגמטיזם, או גם ל"אמפריציזם" שמדגיש במקומות אחרים שחטר-שלומי: הניסיון האישי, שמושג על ידי חקירה נחושה והקפדה על יושר אינטלקטואלי, הם שיבדילו עבור הנאו-חסיד מה יש לקחת מהחסידות ומה יש לדחות.

המאבק, אם כן, אינו רק בין אמיתות שונות, בין מסגרות תיאולוגיות שונות או בין מסורות רוחניות שונות. המאבק הוא בין מקורות שונים של סמכות. האם, אם להזדקק שוב לפייקאז' מה שמנחה אותנו בדרכנו אל האלוהים הוא היסוד החווייתי-האישי האוטונומיסטי, או דווקא היסוד ההטרונומיסטי, המסורתי.

כדי להאיר טוב יותר את זירת המאבק החשוב הזה, ברצוני לפנות לציטוט מספרו של משה ויינשטוק, אומן (ידיעות ספרים, 2011). הספר המצויין הזה מביא בפני הקורא תמונה מקיפה וחיה מאוד של המתרחש בפסטיבל העלייה לרגל השנתי לאומן, בו נפגשים, למשך ראש השנה, גברים יהודים מכל גזרות האוכלוסייה הישראלית ואף מעבר לה, ופוקדים את "הציון הקדוש" של ר' נחמן מברסלב.

בין אלו נמצאים גם לא מעט מבני הציונות הדתית, שמגיעים אל אומן באופן נאו-חסידי מובהק: הם מחפשים יסודות חסידיים שיעזרו להם להתמודד עם אתגרי חייהם. פעמים רבות יסודות אלה מכוונים לתחיה רוחנית אישית שהם מקווים לה, וזאת על רקע יובש שהם חשים בעבודת ה' במסגרות אליהן הם משתייכים כרגיל. אלא שכאן בדיוק נמצא את ההתנגשות החזיתית שבין מקורות הסמכות השונים שדיברנו בהם.

וינשטוק מביא בספרו עדויות רבות מפי יחידים שהגיעו לאומן וגילו שם חיות רוחנית ודתית שלא הכירו מבית. כפי שמספר אחד המרואיינים:

הייתה איזושהי תפילה בציון וזה היה אחד האירועים המכוננים. מפגש עם כזו חיוניות ושמחה שאף פעם לא ראיתי! שבאמת נתנה מבחינתי איזה מזור לחסך לא מודע, לתפילה כזאת, מלאה בשמחה! בהתלהבות! בקרבה לקב"ה! […] החידוש היה קרבה לקב"ה. חיוניות, אני חי! אני עכשיו מדבר עם השם! אני שמח בתפילה שלי! וזה דברים שלא ממש חוויתי קודם משום בחינה. ואני ממש הבוגר הקלאסי של הציונות הדתית הלאומית. (עמ' 174)

חגיגת ראש השנה באומן מאפשרת, מסיבות רבות ומגוונות כמובן, חוויות דתיות שעולי הרגל לא הכירו מבית, ושחיפשו נואשות. אולם בלי לזלזל לרגע בחשיבותה של עבודה רוחנית לוהטת, עבורנו חשוב להבחין במתח שלעיתים קיים בין זו לבין ההלכה. מה קורה כאשר כדי להשיג את החוויה הרוחנית עלינו לעבור על איסור דאורייתא? כפי שמספר עולה רגל אחר, סרוג כיפה, בספרו של וינשטוק:

אני מגיע לציון להתבודדות הזאת ומתחיל לדבר. אין לי מושג אם מסתכלים עלי, אני לא יודע, אני בכלל לא זוכר את האנשים מסביב, לא חשוב בכלל, לא חלק משום דבר – רק העוצמה של כולם שכולם מתפללים. […] עוצם עיניים ומתחיל לזלוג, הדיבור, העיניים והלב. המוח כבר לא בסיפור כמעט. מדבר לדבר, על הילדים, על המשפחה, על הגעגועים, על הבדידות – ממש הכל. הרבה זמן, אני לא יודע באמת כמה זמן, אלי שעה, שעה וחצי. היה מאוד אמיתי, מאוד נכון.

[… מאידך] היה צריך לעבור מחסום מאוד גדול בשביל לדבר איתו [עם ר' נחמן – ת.פ.], כי יש לי כל הזמן את העניין הזה של: "איך אתה מדבר עם רבנו? הרי יש את ה' יתברך!", וזה היה מחסום שמאוד קשה לעבור אותו. ולאט לאט התחלתי לדבר איתו. […] כל הזמן יש את הדיאלוג הזה של: "איך אתה מדבר עם הקב"ה דרך מתווך? אתה מדבר עם רבנו? איך זה עובד בדיוק? (עמ' 121)

הקונפליקט שמציג כאן עולה הרגל הוא בין מקורות הסמכות השונים: מחד גיסא, איסור דרישה אל המתים, כלומר ההלכה כחוק הטרונומי, לאו דווקא הגיוני, הנכפה עלינו מבחוץ. זהו אותו "מחסום מאוד גדול", כדברי אותו יהודי. מאידך, התפילה בדיבור ישיר אל ר' נחמן, תפילה שזורמת בצורה ספונטאנית, ללא נוסח מסורתי, ללא התערבות של "המוח", ועם כל זאת מעוררת תחושה שכל זה "מאוד אמיתי, מאוד נכון". התחושה הפנימית שזה נכון ואמיתי עומדת אל מול ההלכה הפסוקה הקובעת שזה אסור ומגונה.

ויש לשים לב: כאן אין מדובר בנהיה מופקרת אחרי החשק המיני, או החמדנות החומרית, או רדיפת הכבוד. כל אלה תשוקות פנימיות חזקות מאוד, שההלכה יוצאת נגדן, ושהכניעה להן, הגם שהיא מתרחשת באופן שגור, נתפסת כחטא על ידי שומר המצוות עצמו. בניגוד לאלה כאן מדובר בעבודת ה', כזו המושגת על ידי מעבר על איסור הלכתי, אבל שלא נתפסת כחטא, אלא כדבר טוב, נכון ואמיתי. אנו חוזים כאן בברור במתח שבין הרוחניות העכשווית להלכה. זהו האתגר המשמעותי שעומד עבור שומרי מצוות בלב הנאו-חסידות.

מוקד המתח הוא, אם כן, במאבק שבין העולם הפנימי לחיצוני, בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי. אין כמובן להבין שלאבותינו לא היה עולם פנימי עשיר, ושלא היה להם חשוב להזין ולפתח אותו. נהפוך הוא. למעשה חשיבותן של הרגש, הכוונה והחוויה אינה בלעדית לזמננו. במחקריו השונים עומד רון מרגולין על ההפנמה הדתית שמאפיינת תקופות וזרמים שונים ביהדות ובדתות אחרות. בספרו החדש, הדת הפנימית (שייצא בשבועות הקרובים לאור בהוצאת בר אילן) מראה מרגולין שניתן למצוא מופעים של 'דת פנימית' בכל הקורפוסים של מקורות היהדות: במקרא, בספרות חז"ל, בספרות המוסר וכו'. יחד עם זאת, מצביע מרגולין על כך שמאז ימי חז"ל, ובמשנה תוקף מאז המאה הי"ט, הועמדה עבודת ה' היהודית באופן מודגש על קיומן הפיזי של המצוות, ולו באופן מכאני, כתנאי הכרחי על מנת לצאת ידי חובה דתית.

בד בבד עם תהליכים אלה, מגמות שונות בחברה המודרנית הביאו לידי כך שעולמנו הפנימי הפך יותר ויותר למקור של סמכות ומשמעות בעינינו. מגמות אלה רבות ושונות, החל מהמהפכה המדעית ועד התנועה הרומנטית. אביא את דבריו של מרגולין, הקובע כי

אבדן התמימות הדתית, שהניחה כמובן מאליו קיומו של מגע ישיר עם הטרנסצנדנטי, לא ביטל את הכמיהה האימננטית לטרנסצנדנטיות, אלא העביר את מוקדה של כמיהה זו אל החיים הדתיים הפנימיים ונתן לה ביטוי במסגרתם. (עמ' 436)

בעוד שלפנים פולחן היה יכול להיחשב אותנטי לו רק שמר על הנוסחה המסורתית של הטקס, כיום התפעול המכאני בלבד של המצוות כבר אינו מספק רבים מאיתנו מבחינה דתית. כדי להחשיב את עבודת ה' שלנו כממשית, כאמיתית, כאותנטית, אנחנו צריכים להרגיש משהו. דהיינו לא רק המיקוד בחוויה הוא בנפשנו, אלא גם הסמכות שאנחנו נותנים לה בקביעת טיבה של עבודת ה' שלנו.

זאת ועוד: אם בעבר מסלולים מיסטיים ביהדות עברו תמיד דרך שמירת ההלכה (בקבלה כמובן, כאשר קיום המצוות הדקדקני נחשב כתנאי לעלייה והשגה מיסטית), כיום זה אינו המצב. ריבוי הדרכים הרוחניות שאנו מוצאים סביבנו, יחד עם האפשרות להשוות אותן זו עם זו בצורה רציונלית, ובתוספת חוסר הנכונות של רובנו לקטלג בפשטות את כל הדרכים שאינן הלכתיות כ"סטרא אחרא", מותיר אותנו תוהים לשם מה עלינו לקיים מצוות, אם האפשרות לחוויה אינטימית של האלוהות מצוייה גם בדרכים רוחניות מהמזרח, או אף פרי פיתוחנו העצמי? אם את הגושפנקא למגע אמיתי עם האלוהות אנו שואבים מהחוויה, מדוע חוויה שמושגת על ידי מדיטציה בודהיסטית ולא על ידי תפילת עמידה שווה פחות?

האתגר, אם כן, בשימור המסגרת ההלכתית בד בבד עם מציאה של אותנטיות דתית חוויתית בה, הוא גדול מאוד. מסקירה של שדה הנאו-חסידות בימינו, ניתן לומר שהוא אינו נענה, והמחפשים הרוחניים שבין שומרי המצוות מוצאים את סיפוקם הרוחני בדרכים שאינן הלכתיות, גם אם הן לא תמיד מנוגדות להלכה האורתודוקסית (כך, למשל, ב"התבודדות" הברסלבית, או בעלייה להר הבית – פרקטיקות שנמצאות פשוט מחוץ למערך ההלכתי, אך שמגוייסות לשם התעוררות רוחנית).

האם תקום עוד מסגרת מיסטית יהודית, דוגמת הקבלה, שתוכל לנתב את יצר הרוחני בראש ובראשונה דרך המצוות? האם תיתכן חזרה לאתוס שבו כל מצווה ודקדוק מצווה משפיע על היקום כולו, ואף על האלוהות עצמה? רק מסגרת תיאולוגית מסוג זה יכולה להטעין את המצוות עצמן באש רוחנית, דבר שיאפשר לראות אותן – וחשוב מזה, לחוות אותן – כחלק אינטגרלי מהדרך הרוחנית. לשם כך יש צורך לא בנאו-חסידות, אלא בנאו-קבלה, ולא מהסוג ששרה עליו מדונה.

סתם

—

התפרסם בגיליון דעות החדש, מס' 54

ב-12 בצהריים עמדו ליד קבר הרב קוק כעשרים איש, וקראו מתוך דפים שחולקו במקום. הסככה הקטנה שהקימו היתה גדולה מספיק עבור הקהל, והקהל עצמו שקט ומתחשב, עומד איש איש (וכמה נשים) מכונס בעצמו, ממלמל. עמדתי גם אני ונשאתי תפילה, הודאתי לרב על תורתו וגם ביקשתי ברכה. החלפתי מבט עם אשתי לראות האם מיצינו, וזהו, הלכנו לנו הביתה.

זה היה ביום שישי האחרון, ג' אלול כמובן, הר הזיתים. היארצייט של הרב. אולי בבוקר היו ההמונים, אמרתי לעצמי. אולי. אולי זה פשוט לא מעניין אף אחד, למרות המודעות הצבעוניות שקראו מעל דפי עלוני בית הכנסת ועיתוני המגזר הסרוג לעלות "בהמונינו" אל "הציון הקדוש" של הרב. ערוץ 7 דיווח שהיו אלפים, אבל על פי הוידאו שהוא עצמו מביא זה לא נראה ככה.

ואולי על פי המבוכה שניתן היה להרגיש שעולה מהמודעות אפשר היה לנחש את המבוכה סביב הקבר עצמו. וכי מה למייסד ישיבת מרכז הרב ולהילולות צדיקים – אפילו יהיה הוא עצמו הצדיק? ממתי "מרכז" הפכו למשתטחי קברים? והרי רק לפני שנה, לקראת ראש השנה ופסטיבל אומן השנתי, הזכיר הרב אבינר ש"בתורה ובתרי"ג המצוות בהן מחויב כל יהודי, לא מוזכרת מצוות תפילה על קברי צדיקים", הרב שרלו קבע כי "הפיכת קבר של צדיק למוקד עליה לרגל – היא משובשת", ואילו הרב אמנון בזק הסביר שתופעת אומן "שמה דגש קיצוני על דמות אחת ביהדות, וגם כאן מדובר בסטייה מדרכה של היהדות לאורך כל הדורות" – ונדמה שאי אפשר לשמוע דברים ברורים יותר מאלו.

מה אם כן השתנה? מה שהשתנה הוא ההכרה שהחלה לפלס את דרכה הסבוכה אל תוך תודעותיהם של רבני המגזר כבר לפני כמה שנים, ההכרה שאומן בפרט ותורת ברסלב בכלל שובה הרבה יותר את לבותיהם של צעירי המגזר מאשר תורת הרב קוק. ההכרה הזאת סוף סוף הצליחה לחדור אל הקודש פנימה, וכאסימון זה שנופל ומשמיע קול 'פינג', לא רק שהיא חדרה, אלא הביאה איתה את ההבנה הפשוטה שבכלי הנשק של פעם (לאומנות, התנחלות, בני עקיבא) אי אפשר לנצח את המלחמות של היום.

אורות החיקוי

כידוע, חכמה בגויים – תאמין, ולכן אימצו רבני המגזר את הכלל הנוכרי הידוע if you can't beat them, join them, והחליטו על ייסוד פסטיבל קברי צדיקים משל עצמם. והמחיר גם הרבה יותר זול: לא לאומן צריך לעלות, כי אם רק להר הזיתים!

ואכן, הקורא הזהיר* יכול היה להבחין בהתגבשותה של ההילולה המודרנית הזו מול עינינו: בעוד שלפני שנה (75 שנה למותו של הרב!) קראו המודעות להתאסף

בחלקת הנביאים בהר הזיתים בבית החיים בו נטמן ומול הר הבית. נשמע דברי תורה מפי חכמי דורנו כדי לינוק מאורו (ישע שלנו, גליון 208, כאן ב-pdf)

השנה כבר קראו המודעות

נעלה בהמונינו, תלמידיו וההולכים לאורו, לשאת תפילה למען עם ישראל, ארצו ותורתו על יד ציונו הקדוש בהר הזיתים מול הר הבית (ישע שלנו, גליון 258, כאן ב-pdf).

ההבדלים ברורים: לא נשמע דברי תורה, אלא נתפלל. לא "בבית החיים", אלא "על יד ציונו הקדוש". אמנם נתפלל על עם ישראל, אבל מכאן ועד תפילה לזיווג הגון בשביל אחותנו הדרך כבר לא כל כך ארוכה. ועם הנצח לא מפחד מדרך לא ארוכה.

לא צריך גם לחפש רחוק כדי למצוא את האקדח המעשן. חברי הכנסת שארגנו את העלייה לציון הקדוש מסבירים בצורה מפורשת:

האבסורד הוא שעשרות אלפים מבני הציונות הדתית נוסעים לאוקראינה להשתטח על קברי צדיקים, אך את קברי צדיקנו בהר הזיתים, הם כמעט ולא פוקדים.

אולי הם לא פוקדים אותם פשוט כי חינכו אותם שעלייה לקברים לא שייכת למרכזניק שמכבד את עצמו? אולי, אבל כל זה היה ואיננו עוד. הצעירים רוצים קברים? ניתן להם קברים.

מעשה מקבצן ומלך

הבעיה היא שהצעירים רוצים יותר מקברים, הם רוצים רוחניות. את זה הם שואבים מתורתו של ר' נחמן, ואת זה הם מוצאים באומן. לא שאין רוחניות חלילה בכתבי הרב – יש ויש, ושפע ממנה מואר ומוזהב (ואישית אני הרבה יותר מזדהה עם המיסטיקה של הרב מאשר עם זו של ר' נחמן) – אלא שכפי שאמר פעם הרב שג"ר, ישיבת מרכז ובנותיה לקחו את תורתו המיסטית "אך איבנו אותן לכדי דוגמות קשוחות".** לר' נחמן תורה שבורה, שלא ניתנת בקלות ליציקה לתוך תבנית, ויש לו גם את ה'התבודדות' החיה, ויש לו עוד כמה דברים שמשמרים לו את הלחלוחית.

על המתח בין "מרכז" לאומן כבר כתבתי, והבאתי שם ציטוטים ממאמרו המעניין של משה ויינשטוק בעניין. ווינשטוק, שבימים אלה יוצא לאור ספר שהוא כתב על תופעת אומן, חקר את התייחסותם של בני הציונות הדתית לציון של ר' נחמן ומביא ציטוטים (ראו שם) שממחישים את הכמיהה לדתיות חיה, כמיהה שעבור רבים מבניה של הציונות הדתית ניתן לה מענה רק שם.

ההילולה בציון הרב קוק אורגנה על ידי ח"כ אורי אריאל, האיחוד הלאומי, הבית היהודי, מועצת יש"ע, "עם כלביא", "משקפת", "אור האורות", "קוממיות". ניכר, אם כן, שיש כאן גיוס כללי ומאמץ אמיתי להציע לבני המגזר אלטרנטיבה תוצרת בית לאקסטאזה של אומן. ואם לשם כך צריך לשנות חלק מהשקפת העולם, אז משנים. כך קורה שבשקט ולכאורה מבלי משים עוברת הציונות הדתית מהפך מחשבתי.

ורק עוד עניין פעוט: ביציאה מ"בית החיים" (שם אידיוטי) עמד דוכן ספרים, ועליו ספר חדש, "שיצא ממש עכשיו", כדברי המוכר: שני המאורות: הרבי נחמן מברסלב זצ"ל והרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. הספר מקבץ בתוכו עדויות שונות לקשר שהיה בין הרב קוק לתורת וחסידי ברסלב.

כך למשל, נכתב על "זיקתו של הראי"ה לתורת ברסלב", מובאות "הקבלות בין תורת הראי"ה לתורת ברסלב", ואף מאירים את עינינו על כך ש

מסופר כי הראי"ה התבטא פעם כך: "חסידות ברסלב היא ה'שפיץ' של החסידות".

הנה כי כן, עוד לא שבענו מהניסיון מעורר הרחמים להציע תחליף אומן על הר הזיתים, והנה ממשיכים אנו גם בין דפי ספר את ריקוד "מה יפית" מול אהלי ברסלב.

—

* ותודה לקורא הזהיר – שביקש להישאר עלום שם – שהסב את תשומת לבי לעניין.
** הציטוט מתוך הרצאה של ד"ר סמדר שרלו על הנטישה של תורת הרב לטובת תורת הצדיק.

אז מהי אומן בראש השנה? היא הילולה של צדיק, והיא מקום מפגש של יהודים. אבל היא כמובן הרבה יותר מזה: ר' נחמן אינו צדיק ככל הצדיקים, והיהודים שבאים לאומן לא רק נפגשים, אלא מתערבבים.

ר' נחמן מיוחד לא מפני שהוא "צדיק האמת" או משהו כזה, אלא מכיוון שהוא מצד אחד מיסטיקן גאוני ועמוק, ומצד שני מורה רוחני שתורותיו יכולות לעבור בקלות רידוד ואריזה מחדש כך שיערבו לחיכו של ההמון. היהודים שמגיעים לברסלב אינם ברובם חסידים. רבים מהם הם חוזרים בתשובה, חלקם "מתחזקים" לשבוע בלבד, שמבקשים טיול + כפרה במחיר אחד. הם סומכים על הבטחתו של ר' נחמן להושיע את מבקריו ובדרך אוהבים להראות כמה חביבות עליהם המצוות על ידי כך שישאלו בקול "אחי, מה מברכים על ביסלי?" ואחר כך יצעקו את הברכה כדי שכל סביבתם תענה בקול גדול "א-מ-ן!"

באומן הם נפגשים עם חסידי ברסלב ותיקים, עם שלל כיפות סרוגות בכל הגדלים והסוגים, ועם חרדים מחסידויות אחרות (וגם כמה ליטאים) שגם הם נתפסו לרוח שנושבת מה"ציון". הפסטיש הצבעוני והבלתי-הרמוני שמתקבל ברחובות הסמוכים למקום משכבו של ר' נחמן משמש כבמה לקרנבל עליז ומעורר שכולל באופן אירוני פריקת עול כללית לצידן של המצוות החדשות שהם פתאום מקפידים כל כך לשמור.

אין ספק שההוויה העיקרית באומן, מעבר להסתופפות סביב קדושתו של הציון, ובודאי מעבר לתורתו של ר' נחמן, היא היציאה מחוץ לסדר אל המרחב הלימינלי. הבאים מהארץ ל"קיבוץ" (במלעל) עוברים מהמוכר אל הזר, מהמסודר אל חסר-הסדר, ממקום של חוק למקום שהוא בעצם חסר חוק. הערבוב בין העדות והזרמים, המקום המוזר, הלכלוך העצום שמצטבר מיום ליום, העובדה שאין נשים – הכל מאפשר לך לשכוח מאיפה באת, לשכוח מי אתה, להתלהב ולתת להתלהבות לכבוש אותך. הוסיפו לזה את תורתו האנטי-אחראית של ר' נחמן (ראו להלן), והרי לכם מרשם מובהק לאנרכיה מחד גיסא, ולרוחניות מתפרצת מאידך גיסא. מיסטיקה ושיגעון (ככותרת ספרו מאיר העיניים של צבי מרק על תורתו של ר' נחמן) מתערבבים כאן, והשאלה היא עד כמה אתה מיסטיקן, ועד כמה אתה סתם משוגע.

קצה וסוף

על נקודת הערבוב הזו עומדים שני מאמרים מוערים שיצאו לקראת ראש השנה הזה על העלייה לרגל לאומן. הראשון, " צדיק הנתון בלוע הסטרא אחרא: האדם הקדוש והמקום הטמא – על העלייה לרגל לקבר רבי נחמן מברסלב באומן בראש השנה", נכתב על ידי צבי מרק הנ"ל (שהוא המומחה האקדמי הבכיר לתורתו של ר' נחמן), יצא בכתב העת ראשית (2) של מכון הרטמן, ועוסק, לבד מסקירת ההיסטוריה של עצם הרעיון לעלות לקברו של ר' נחמן דווקא בראש השנה (האם ידעתם שר' חיים ויטאל קבע שאין ללכת לקברי צדיקים בחגים?), בעיקר במעמדה של אומן בעיני ר' נחמן והחסידים: האם היא קדושה או טמאה? האם ר' נחמן הפך אותה בבואו בה למעשה לחלק מארץ ישראל או שהיא היתה ונשארה מעוזו של הסטרא אחרא?

תוך כדי בירור עניין זה, נוגע מרק במעמדה של העלייה לרגל כטרנסגרסיה מהמוכר ומהחוקי:

מתברר [מהאמור לעיל – ת.פ.] שמקום קבורתו של ר' נחמן והמקום שאליו עולים לרגל עשרות אלפים יהודים מידי שנה איננו טבור העולם ומרכז הקדושה אלא מקום גבול, 'קצה וסוף' של קדושת ישראל. מגמה זו בשיח הברסלבי, המתארת את העלייה לרגל לאומן, כעלייה לרגל למקום שהוא 'קצה וסוף' הולמת עד מאוד את העולה ממחקריו של ויקטור טרנר. בניגוד למירצ'ה אליאדה שתיאר את העלייה לרגל כעלייה למרכז, טרנר מתאר את העליות לרגל כקרובות באופיין לטקסי מעבר, שבמהלכם האדם חווה מצבים לימינליים, גבוליים. העלייה לרגל היא פעמים רבות על פי טרנר יציאה מהמרכז אל עבר השוליים, היא עלייה לרגל למקום שהוא סיפי במהותו, שהוא 'קצה וסוף' של הקיום החברתי והדתי, אך דווקא המעבר דרכו בתהליך העלייה לרגל, מאשש ומאשר מחדש את זהותו ושייכותו הדתית והחברתית של העולה לרגל. (עמ' 134 ב- pdf)

כלומר כבר בחשיבה הברסלבית מוכר שאומן היא לגמרי out there, ואילו ויקטור טרנר מדבר כך באופן כללי על כל מקום של עלייה לרגל. לא קשה להבין שהתאפשרותן של חוויות קצה (הן במובן גבוליוּת והן במובן פסגה) קשורה לא מעט להזדמנות שיש לאדם לצאת מביתו (הן במובן "אזור הנוחות" שלו והן במובן המוכר והמקובל עליו). גם בגלל זה עלייה לרגל היא תמיד מרגשת, חדשה, ופעמים רבות טרנספורמטיבית.

המאמר השני על תופעת אומן, ""חידוש שלא יאמן": על הקיבוץ היהודי באומן בראש השנה", נכתב על ידי משה וינשטוק ופורסם באקדמות האחרון (כ"ה). וינשטוק מביא את דבריהם של החוזרים מאומן, ומציג דרכם את הלבטים שפקדו אותם ואת דרכי ההתמודדות איתם. באופן מעניין הוא לא מראיין חסידי ברסלב ותיקים, אלא בעיקר דתיים-לאומיים שהנסיעה לחו"ל לצרכי דת וההשתטחות על קברי צדיקים אינה טבעיים להם, בלשון המעטה. וינשטוק קובע כי

מן הראיונות עולה כי אחד הדברים המאפשרים את החוויה הרוחנית באומן קשור להיווצרות של מעין "אקס-טריטוריה", גיאוגרפית ותודעתית, מקום שהוא מחוץ ומעבר לכל החיים המוכרים, מחוץ לכל התפיסות ה"רגילות" הכובלות את האדם, מחוץ לכל המוסכמות החברתיות והדתיות. [… ולא רק זה, אלא ש]תחושת החופש השוררת באומן ההמון על גווניוו ומוזרויותיו, יוצרים אקס-טריטוריה גיאוגרפית ותודעתית המאפשרות חוויות מיסטיות הבאות לידי ביטוי ברגעי השיא. (עמ' 21, 36)

כאמור לעיל, היציאה מהמוכר היא יציאה מחוץ למוסכמות, ולא זו בלבד אלא שהיצאה מהמוכר לא רק חושפת אותנו לבלתי-מוכר, אלא גם פותחת פתח לבלתי-מוכר-בעיקרון, כלומר לאלוהות, למגע עם הנשגב. אומן כהודו של שומרי המצוות.

אומן מצליחה להנחל בלבבות

באופן אישי, כפי שאפשר היה לקרוא, היה לי טוב מאוד באומן, למרות שאני כנראה לא משורש נשמתו של ר' נחמן. השתטחתי וביקשתי בקשות וגם מדטתי ליד הציון. היה בהחלט נחמד, אבל אין לי חיבור פשוט איתו. נראה שרבנו הוא יותר הרב המנחם של מני יהודים הזקוקים לנחמה, גם בשל קשיי אמונה, וגם בשל יסורי מצפון על שום חטאים למיניהם, ולי אין כמעט אמונה (as such) בכלל, ויש יסורי מצפון בעיקר אם אני מרגיש שאני לא קורא או כותב מספיק. לא בגלל זה באים לאומן.

אבל בגלל זה נוצר מצב מוזר שבו יהודים שאינם מסוגלים לעמוד בחוקים ובמצוות שהם בטוחים שהאל ציווה עליהם (ובראש ובראשונה "שמירת הברית") ומרגישים שהם חוטאים נוראיים, רימה ותולעה, נוסעים בראש השנה לאומן כדי להתרפק על קברו של הצדיק, ובעצם זה עושים מה שלדעת רבנים רבים הוא עבודה זרה.

יחד עם זה, הן צערי על חוסר החיבור והן שמחתם של אלו המרגישים מטוהרים מחטא רק ממחישים בעיני את הצורך שלנו במתווך, במישהו שיבוא בינינו לבין האלוהות המופשטת, שהיא פשוט לא מספקת כבת-שיח, כידיד נפש. נראה שאת זה הבינו ההודים כבר מזמן ולכן מיסדו את האלילות אצלם, למרות שכבר באופנישדות מוצהר שכל האלים הם ביטויים שונים של אותו "אחד". מכאן גם שהנצרות בסך הכל תיקנה משהו שהיה בעייתי ביהדות (כלומר בזו שהתנתקה מהדיבור הישיר עם יהו-ה כדמות קונקרטית שאפיין את תקופת המקרא). ולכן היום יש לנו את ר'נחמן ואת הרבי מליובאוויטש, את קבר האר"י ואת קבר הבאבא סאלי, את מערכת הספירות ואת הכותל המערבי. לכן גם מתפללים לבנייתו של המקדש.

צריך מיצוע, צריך איש ביניים, לא בשביל שיחליף את המוחלט המופשט חלילה, אלא בשביל שיצור מקפצה אליו. צריך אדם או מקום או חפץ שיהוה נקודה ארצית של קדושה. לכן האלילות היא לא רק טבעית, אלא טובה: היא מאפשרת לנו לגעת באלוהות.

ותשאלו: ומה על המוני הליטאים שלא משתטחים על קברי צדיקים? ומה על הסרוגים המהוגנים שנסיעה לאומן מעוררת בהם פלצות? ומה על ליבוביץ שאפילו הכותל היה בעיניו עבודה זרה? ובכן, השאלה צריכה להיות עד כמה כל הזרמים והאנשים האלה באים במגע עם האלוהות ועד כמה הקשר הישיר עם האלוהות בכלל חשוב להם, עד כמה זה בכלל עולה על דעתם.

שכן אכן, רבים מהבאים לאומן באים לשם בדיוק בשביל להגיע למגע אינטימי עם האלוהות. לקוראים במאמרו של וינשטוק הדבר לא יכול להיות ברור יותר. וינשטוק עצמו קובע כי "הנוסעים אינם מסתפקים ב'דת ממוסדת' והם מחפשים חוויה ישירה של נוכחות אלוהית, ללא חציצת המוסדות" (עמ' 21), ומהציטוטים שהוא מביא אפשר להבין זאת היטב. להלן שני ציטוטים שמבחינתי אומרים הכל. הראשון:

זה היה אחד האירועים המכוננים. מפגש עם כזאת חיוניות ושמחה… תפילה מאוד מוחשית, שהקדוש ברוך הוא נמצא אתנו כאן ואנחנו עכשיו מתפללים אליו. אני לא יודע אם זה נשמע טריוויאלי אבל מבחינתי זה היה חידוש שלא ייאמן. ושאף פעם לא [הייתי] מודע לזה שזה יכול להיות ככה ולא שמתי לב לחסך… שום דבר ממה שחוויתי באותן דקות ראשונות לא התקרב בכלל לאיזשהו אופן של תפילה שחוויתי לאורך כל השנים הללו, חד משמעית… וזה שוק, מישהו שאמור להיות דתי ועובד את ה' במשך עשרים פלוס שנות קיומו לא נפגש עם שום דבר מזה אי פעם, עד להגעה לתפילה הזו. זה היה אירוע מכונן במובן של "הנה קמה תחושה חדשה בתפילה, הנה ההכרה המחודשת של מה זה להיות קשור לקדוש ברוך הוא". (עמ' 36, ההדגשה שלי)

ריבונו של עולם!!! אתם מבינים מה קורה כאן? את האדם הזה מאביסים במצוות מאז שהיה ילד והוא אף פעם לא ידע חוויה של קדושה מה היא! הוא פתאום מבין שרימו אותו, שהונו אותו, שמכרו לו דת שאינה דת אלא מצוות אנשים מלומדה, שסיפרו לו שזה הדבר האמיתי, אבל שהתברר לו שיכול מאוד להיות שזה הדבר שמונע ממנו להגיע אל הדבר האמיתי!

עכשיו כמובן שהחוויה היא לא הדבר החשוב ביותר, וכמובן שהמצוות לא במהותן מנוגדות חלילה לדתיות אמיתית, וכמובן שההלכה אמורה ויכולה לעזור לנו להגיע לידיעת ה', וכמובן שיש גם עוד מימדים חשובים ביהדות מלבד מגע עם האלוהות (למשל, תיקון עולם על שלל גווניו) – אבל ברור גם שכאן נוצר מצב שהוא היפך עבודת ה', מצב שהוא כלא רוחני, שהנסיעה לאומן מתבררת כשחרור ממנו.

והנה הציטוט השני, בו נפגוש עוד אדם שגילה שיש מרחק בין מה שסיפרו לו ובין המציאות:

יום לפני הנסיעה הלכתי לכותל ויום אחרי שחזרתי הלכתי לכותל. היה לי מאוד חשוב ללכת לכותל לפני ואחרי, לעטוף את זה בכותל, זאת אומרת להזכיר לעצמי קצת כעיקר וטפל, רבי נחמן זה חשוב, זה נהדר, זה צדיק, הכל יפה אבל הכותל הוא כותל, בית המקדש, ירושלים, הר המוריה. עשיתי לעצמי סדר בדבר הזה. הייתי בכותל, שזה גם דבר שאני לא עושה בשגרה […] יש לי פה שבר שאני צריך לתקן אותו… אם בכותל היתה יכולה להיות חוויה רוחנית כמו שיש באומן הייתי הולך לכותל בלי שום צל של ספק, והייתי מאוד-מאוד שמח על זה… היה לי חשוב לחנך את עצמי. לשים את עצמי בפרופורציה, שאומן היא צורך שלי. הקדוש ברוך הוא באמת נמצא פה, בירושלים, ואני צריך לחשוב איך אני מכניס את אומן לירושלים ולא לברוח לאומן כל הזמן. (עמ' 42, ההדגשה שלי)

אוי! אילו רק היתה חוויה של קדושה בכותל, כי אז הדברים שסיפרו לו בישיבה וההרגשה האישית שלו היו מתואמים, אבל מה לעשות שהוא פשוט לא מרגיש כלום בכותל, ומרגיש הכל באומן? מה לעשות שדווקא שם באוקראינה הוא מרגיש קדושה אמיתית? מילדות סיפרו לו שהר המוריה והר המוריה והר המוריה, ועכשיו מסתבר שבכלל אומן. או שאולי הכותל הוא מוחין דגדלות בשביל רבים, אבל בשבילו דווקא אומן היא המקום בו מתרחבת דעתו לכדי חוויה רוחנית אמיתית, בו הוא מתקרב לאלוהים, מה לעשות?

ושוב: החוויה באמת איננה העיקר, אבל היא אחד הנתיבים לידיעת ה', ולהפיכתנו לאנשים טובים יותר. אגב, גם אומן באמת איננה העיקר, ומי שקורא את הבלוג הזה מספיק זמן יודע שאחד המקומות הקדושים ביותר שאני מכיר הוא בכלל ההר ארונצ'לה בעיירה הדרום-הודית טירוונאמלאי. העניין כאן הוא היציאה מהתפיסות הקדומות שהרגו אצלנו את הרוח, והאומץ שלנו לחקור בעצמנו מה מקרב אותנו לקב"ה ומה מרחיק.

הכל חוזר אליך וסטרא אחרא בידיך

וכמובן, חריגה שכזאת מהאתוס המרכזניקי לא יכולה לעבור ללא תגובה ציונית הולמת. כבר כתבתי על יציאתו של הרב אמנון בזק כנגד הנסיעה לאומן. הרב בזק כתב ש

כשהחוויה הרוחנית עומדת בסתירה לדרכה המחשבתית של התורה, הרי שיש מקום לתהות האם מדובר בתופעה חיובית, או שמא השאיפה לחוויה זו אינה חורגת משאיפות ניו-אייג'יות כלל עולמיות, שאין להן קשר לתורה ולמצוות.

אך אלו עוד מילים רכות. בעודי באומן התפרסמה (מקור ראשון, "שבת", 8.9) תגובה קשה מאוד של הרב יואל בן נון בקשר לנסיעה לאומן. הרב בן נון אינו חוסך במילים וקובע כי

כל הנוסעים לטומאת ארץ העמים אינם נדבקים כלל בנשמת ר' נחמן, כי אם בטומאת קברות אומן וארץ העמים, וכל החוויות הגדולות שלהם באות משורש ה'דרישה אל המתים'…

הרטוריקה של שני הרבנים הללו אינה אלא הטריק הישן ביותר בספר של היהדות כנגד חוויות רליגיוזיות שמתקבלות שלא מתוך תורה ומצוות. "כן, בטח," יאמרו לנו אלה, "ברור שזה כיף. זה ממש יופי, חוץ מזה שזה הכל מהסטרא אחרא. מסתבר שאתם רק חושבים שאתם עובדים את ה', אבל אתם בכלל עובדי אלילים."

זו אכן דרך קלה ופשוטה לפסול כל מה שלא מוצא חן בעינינו, אבל יש איתה בעיות לא פשוטות. הנה, וינשטוק מספר במאמרו שהנוסעים לאומן

מעידים שהנסיעה השפיעה על חיי היום-יום שלהם, על שינוי היחס ללימוד התורה, לקריאת תהילים ולתפילה [כלומר, משיעמום לעניין – ת.פ.]. כמה מהם קיבלו על עצמם באומן ליצור פרוייקטים של חסד והפצת היהדות. הם מעידים על שינוי האווירה בבית ובמשפחה. לטענתם […] יש יותר סבלנות זה לזה, יותר הקשבה, שינוי בדפוסי הפתיחות, הקשב וההתנהגות. (עמ' 39)

נו נו, האם זו אכן עבודתו של הסטרא אחרא? זו טומאה וזה שכרה? האם לס"מ אין משהו רע יותר לעשות מלבד לקרב אנשים לתורה, לעבודה ולגמילות חסדים? כי באמת שעם אויבים כאלה לא צריך חברים. בקיצור, כל טענה בדבר מקור הטומאה של החוויות שבאומן נראית מגוכחת אם אלו פירותיהן. לו כל טומאה תפריח פרחים שכאלה (ותתפלאו כמה מהמכונות "טומאה" אכן מפריחות כאלה פרחים).

בין התעלות להתבזות

אבל רגע. לפני שאנחנו פוצחים בשירת "ר' נחמן אין כמוך בעולם" בשני קולות צריך לדעת שביקורתם של הרבנים לא מפספסת לגמרי. כי אכן, לצד הקדושה יש סכנה רבה באומן (והאם יש קדושה שאין לצדה סכנה?). ראשית, כמובן שהעבודה שם היא אישית, ובמובן הזה מרוכזת בעצמי. לדעתי יש צורך וחייב להיות מקום לעבודה אישית, אבל אם האנשים שנוסעים לאומן נשארים בהתכוונות של רוחניות אגואיסטית ותו לא, זה כמובן גרוע מאוד.

שנית, תראו למשל את זה:

הפשקוויל הזה, שנתלה ברחבי הציון הקדוש באומן, קורא לנו להאמין באיגרת ההיא שלכאורה הגיעה מר' נחמן אל ר' ישראל דב אודסר ובישרה לו על המנטרה הקסומה "נ נח נחמ נחמן מאומן", שזה לא ממש מעניין, אבל הנימוק הוא שמעניין, שכן הוא קורא לנו לזרוק את ההגיון הבריא ולהאמין באותה שטות, ואף מעלה את האמונה באיגרת לדרגת "עיקר הניסיון של החכם והתם"! בכך לוקחים אד אבסורדום את ההוראה של ר' נחמן במקומות רבים "להשליך את השכל". הבעיה היא שלא מאוד קשה לקחת את ההוראה הזאת אד אבסורדום.

כי אכן, ברגע שמשליכים את השכל הרי אפשר להאמין בכל דבר. כמו שאמר פרויד על הציווי הנוצרי להאמין בשילוש קדוש 'משום שזה אבסורד': "אם כן למה דווקא באבסורד הזה?" למה באמת להאמין בתמימות דווקא באיגרת? למה לא להאמין שהרודן הגלקטי זינו כלא על כדור הארץ נשמות חייזרים שמציקות לנו, כפי שטוענים הסיינטולוגים? למה לא להאמין שהעישון מועיל לבריאות?

כמובן, יש כוח לְאמונה ואולי אפילו יש בה מעט אמת. וכמובן, יש לשכל ולהגיון האנושי מגבלות. אבל אמונה שמתגאה בזה שהיא הולכת נגד כל מה שהגיוני, שממש שואבת את כוחה והצדקתה מכך שהיא אידיוטית, היא כנראה בסופו של דבר לא יותר מאשר אידיוטית.

סומכים על הנס

הציווי הברסלבי להשליך את השכל חביב כמובן מאוד על כל מי שלא משכיל או חכם. אבל הוא לא הבעיה היחידה בוולגריזציה המביכה שעוברת תורתו של ר' נחמן באומן. קיימות שתי תמות מרכזיות הלקוחות מכתבי ר' נחמן שנושאות חן מיוחד בעיני עולי הרגל היותר פשוטים של רבנו.

הראשונה היא הדגש על האפשרות המתמדת לחזרה בתשובה ומחיקת עוונות מוחלטת (ששיאה הבטחתו למשוך מהגיהנום את חסידיו בפאותיהם). השנייה היא כאמור האנטי-אינטלקטואליזם החריף שלו, שיוצא נגד ה"מֶחָקְרִים" ומצווה להימנע משימוש בשכל. לא קשה להבין שהעניין הראשון פותר אותנו מרגשי אשמה והשני מרגשי נחיתות. לכשעצמו זה דבר טוב, ורק אם מנסים לכונן לאורן של תמות אלה חברה מתוקנת עלולים להיתקל בבעיות.

ספציפית לגבי הקיבוץ באומן השילוב של הסליחה המוחלטת עם התמימות המוחלטת הוא נפיץ במיוחד, שכן לא רק את מֶחָקְרִים באוניברסיטאות לא לוקחים ברצינות, ולא רק את מי שמתעקש להשתמש בהיגיון הבריא. גם בחרדים הליטאים מזלזלים. וגם בחסידויות האחרות. וגם בזרמים האחרים בברסלב. וגם ברבנים. בכלל, דומה שאם לוקחים ברצינות את המחילה המוחלטת על החטאים ומשליכים את השכל אפשר מצד אחד לקחת ברצינות רק את עצמך ואת נהמות לבך, ומצד שני אפשר לעשות כל מה שנהמות לבך לוחשות לך ללא חשש לנתינת דין.

עכשיו תוסיפו לזה אווירה של אקס-טריטוריה, תוסיפו לזה אלכוהול, תוסיפו לזה זלזול ב"גויים" שמסביב, תוסיפו לזה אף אישה שתקרר ותעגן את החסידים הללו לקרקע, והנה לך אגוטריפ גרוטסקי של צעקות ודחיפות וגסות רוח, כפי הנראה גם ניצול נשים אקוריאיניות לצרכי זנות, דקירת מקומי ואלימות נגד המשטרה המקומית ואסון גדול שרק מחכה לרגע שלו להתרחש. והכל בשמו של ר' נחמן.

ר' נחמן היה מיסטיקן גאון, וככזה הוא נגע בקצה הגבול שבין הדעת והשיגעון, בין החוק והחטא. רוב חסידיו, אללי, אינם מיסטיקנים ואינם גאונים, אבל מוזנים בעיבוד שטחי של תורותיו על עניינים אלה על ידי רבניהם (וראו ליקוטי מוהר"ן, תורה קלד). לצערי אני לא רואה איך חסידות ברסלב יכולה להרגיע את הבלגן הזה בלי בד בבד להרוג את הארוס הרוחני הטוב שנובע מאומן, והנה אנחנו עומדים לפני אחת הבעיות הבסיסיות של כל תנועה רוחנית: ברגע שיש מיסוד וסדר, קשה מאוד לפרוץ מעבר למובן מאליו. הרי בדיוק משום כך אותם דתיים-לאומיים נוסעים לאומן. לכן גם חסידי האדמו"רים האחרים מגיעים, והליטאים הספורים. לכן גם אני אגיע שוב. ומי יודע, אולי אלו השנים האחרונות לפני האסון חלילה, שאחריו יבואו המשטור וההתאבנות של פסטיבל ר' נחמן השנתי באומן.

לחלק א', "בתמימות"

נתחיל בעיקר: חזרתי מאומן ביום שלישי בבוקר, ואני מרגיש כאילו הזריקו לי תרכיז יהדות מזוקק ישר לוריד הראשי. אני כולי אפוף, הוזה ומעכל "יהדות". מה זאת אומרת? זה דומה לתופעה בה אחרי שאתה יוצא מסרט אקשן טוב האצבע היורה שלך מקפצת בכיווצים בלתי רצוניים, ואחרי שאתה יוצא מסרט רומנטי אתה כמהה ועורג לאהבה. אני הייתי שבוע שלם בסרט יהודי אינטנסיבי (ובתלת-מימד).

אבל יותר מזה, כי עלילת הסרט הזה בכל זאת טבועה בזכרון התרבותי שממנו אני צומח: מזרח אירופה היא ביתם של סבותי. השטעטל או הגטו היהודי הוא נוף ילדותם של סופרים והוגים שאני קורא ומזדהה איתם. ים השטריימלים והטליתות שטבעתי בתוכו גועש באותם המים שמהם חלקים גדולים ממני מעורבבים. בהליכה ברחובות אומן משהו בי פעם כל הזמן: זה אני!!!

והרחובות הללו, בהם מניין נערך בכל שעה ובכל מקום, ובהם אי אפשר לפסוע מבלי לשמוע את הקהל חוזר בקול "יהי שמיא רבא מבורך לעולם ולעולמי עולמיא…"; רחובות בהם אנשים צועקים לשמיים ומקבצים נדבות, שותים תה שחולק חינם ומחלקים חינם חוברות תהילים; רחובות בהם רוקדים ושרים ומכנים אחד את השני "צדיק" (במלעיל) – הרחובות הללו משכרים ומלטפים גם כשהעומס בהם מרתיע או סתם נמאס.

יש משהו באחווה, יש משהו בטירוף, יש משהו בכיעור, יש משהו בגסות, יש משהו באינטנסיביות, יש משהו בפשטות, יש משהו בר' נחמן, יש משהו בראש השנה באומן.

כתבתי לא מעט (ועדיין חלקיק ממה שעברתי), אז נעשה דבר כזה: נחלק את הרשימות מאומן. הנה החוויות בלבד. ניתוחים יבואו בפוסט משלים. ועוד פוסט יהיה, שיוקדש לאברהם זגדון. קדימה:

כ"ח אלול, שדה התעופה

התור לבידוק ארוך. מלא כיפות ומעילים שחורים. שני חסידים מנגנים באקורדיון ושרים. ערסים מריצים קטעים. פאות מתערבבות עם רסטות, כיפות קטיפה שחורות עם סניקרס לבנות. לפתע תקיעת שופר מפלחת את הטרמינל.

במטוס

שרים. במטוס אין דיילות, רק דיילים. א.נ. לוחש לי באוזן: "אין כאן ולו אדם אחד שאביו וסבו טסו לאומן". יושבים שעה וחצי, ממתינים לשני חסידים שעשו צ'ק-אין אבל לא מגיעים. אולי נרדמו בדיוטי. בינתיים תפילות במטוס, גיטרה, הקרבניט מתחנן שלא יעשנו, צעקות "רבנו מחכה!", ממריאים, סרטון של הרב ארז משה דורון, אוכל גלאט-כושר (אין מנה צמחונית), בנחיתה מישהו צועק "לשמור על העיניים!!!"

כ"ט אלול בבוקר, בציון

בין ההמון המתנועע כגל קדימה ואחורה, המתרכז בהגיית התיקון הכללי. אב ובנו. האב מתפלל, הבן יושב על כתפו, ראשו נשען על ראש האב, פיו מלופף סביב הריבוע השחור של תפילין של ראש. אחר כך האב מוריד את הבן ונותן לפניו ספרון של התיקון הכללי, ומורה לו "מילה מילה, כן?", והבן עובר על הכתוב מילה מילה.

בדרכים

יש לשבח את האוקראינים ולציין שהם משחקים את תפקיד הגויים בצורה מופתית, לפחות בכל הנוגע למראה: חצי מהשוטרים, גדולי גוף, ורדרדים, דומים בדיוק לחייל האמיץ שווייק (באיורי הספר הישן), והחצי השני לקחו רק כמה מאפיינים שלו ובנו איתם משהו רק קצת יותר מקורי. בהחלט מרשים. לעומת זה האזרחים צנומים ולבושים כמו עולים חדשים מרוסיה.

במקווה

אחרי שטבלתי ארבע פעמים בגנגס כמו יהודי טוב, טבלתי עכשיו לראשונה במקווה. המקום עמוס ודחוס, ולא נעים להיות במזרח אירופה ולראות הרבה יהודים ערומים בתור למקלחות, אבל בסך הכל היה חמים ונעים. אגב, גם במקווה אפשר לזהות חרדים, ולא רק על פי הפאות. חרדים הם אלה שהולכים כפופים, שתי ידיהם מסתירות את ערוותם, והם כולם בושה וכלימה. תמהתי כשנתקלתי בהם בעודי הולך זקוף, איברי מתנדנד לפני. חשבתי לתומי שמכיוון שהם רגילים לחשוף עצמם לפני גברים אחרים במקום ציבורי שכזה לא עולה שאלה של בושה. מסתבר שהחרדה היהודית-חרדית הבסיסית מהגוף מלווה אותם גם כאן, והנה הזדמנות פז להתיידד עם הגוף שנשארת לא מנוצלת.

לפנות ערב

ב"תיקון הכללי העולמי" נדחס בין חסידים, לא עומד על רגלי אלא בכוח הדחוסים מלפני ואחורי. מתנוענעים ומשתדלים להזדווג עם השכינה לא עם השכנים, ממלמלים וצועקים את התיקון הכללי. חסידים עומדים על גג הציון ומשלהבים את הקהל לשיר שירי ר' נחמן לפני ואחרי התיקון, והרחוב במהרה הופך למסיבת צעקות שכולה שמחה תמימה.

ואחריה, שעה לפני תפילת ראש השנה חסיד מבקש רד-בול בקיוסק הכשר. יהודה משי-זהב חולף על פני. אומרים שגם מחצית ממצבת הזמר המזרחי כאן (אייל גולן, רגב הוד, אחד הפרצים, עוד מישהו ששכחתי). גם הרנטגן הגיע. סטיקר: "איפה שנגמר השכל מתחילה האמונה". גברים בחליפות וגברים בקיטל. שני אתיופים בשטריימל. הולך להתפלל בהאנגר העצום של הרב שיק, "הצדיק מיבניאל". התפילה מרשימה ומענגת. שטריימלים ככל שהעין מגעת. לחזן קול יפיפה.

א' תשרי, בציון

בתפילת הבוקר ביקשו את טובתם של "החיילים" ושל גלעד שליט. מיד אחרי זה התחילו במחרוזת שירי ר' נחמן:

מי יתנני אבר כיונה / אעוף לציון הקדוש אוּמנהּ

אשרינו, מה טוב חלקנו, שזכינו 'תקרב לרבנו / אומן אומן ראש השנה (X5)

מה שהיה היה, העיקר להתחיל מהתחלה (X2) / אבא תחדש אותי לגמרי, תדליק לי את הנשמה (X2)

ר' נחמן, ר' נחמן, אין כמוך בעולם / ר' נחמן, ר' נחמן, אוהבים אותך כולם

מדי פעם פשוט מרימים את הקול וצועקים לשמיים. הכל בעידודם של חסידים שמנצחים על הקהל הקדוש אחרי שתיפסו על הבמה במרכז. שליחי ציבור של שירה וצעקות. בחוץ מיניינים על גבי מניינים. בחג מעשנים בשרשרת. סיגריה מדליקה סיגריה מדליקה סיגריה. האש הזו תוקד עד כניסת השבת.

ערסים

ערסים מסתובבים ברחובות בחבורות, לבושים כמו לבילוי ועל ראשם כיפה לבנה עם פונפון. עד כמה הם באו בשביל ר' נחמן? ד.א. אמר לי אחר כך שעבורם הוא פשוט ה"צדיק" שמחליף את ההילולות של צדיקי מרוקו. הם באים, אומרים תיקון הכללי על הציון ואז פורשים לחדר לחסל את השיבס שהביאו מהדיוטי. אם לשפוט לפי שניים שישנו איתי בחדר (יותר נכון, במחסן) שבו שהיתי, זה בדיוק נכון. שני אלה חיסלו ליטר ג'וני ווקר שחור בארבעה ימים, לא כולל בירות, ורוב הזמן ישנו. וגם כמה ימים אחרי זה במז'יבוז' היו: הולכים ברגל מציון הבעל שם טוב לבית הכנסת המשוחזר שלו ובאחד הסיבובים עוצרת לידינו מכונית ומישהו צועק מבפנים "אחי איפה זה פה הבעל שם טוב???"

חרדים שאינם ברסלבים

חרדי ליטאי מספר שהוא כאן בגלל השיעמום. התפילות הרגילות כבר נמאסו עליו. הוא חייב משהו שונה. טוב, כך זה לפחות היה בשנה שעברה, אז הוא הגיע לכאן לראשונה. הפעם הוא פשוט לא מסוגל לחשוב על שלושה ימים רצופים (חג + שבת) עם האישה והילדים.

ובתפילה בקלויז, אחד מהמניינים הגדולים בעולם, מוקף בים של שטרימלים ומעילים שחורים, התיישבתי ליד חסיד מבוגר של סערט-ויז'ניץ. למה הוא בא לכאן? "רק כאן אפשר למצוא את זה." את מה? "דיבורים על זה." על הנפש? "כן, על מה שקורה בפנים." והאדמו"ר? "האדמו"ר כבודו במקומו מונח, אבל מה הוא נותן לנו? כמה שורות לא ברורות על פרשת השבוע? מזה אין מזון לנשמה. רק חב"ד וברסלב מתעסקים בדברים האלה. כל האחרים הזניחו את זה. ולכן האמונה מדלדלת. גם לי קשה להאמין, מה אתה חושב? האמונה שלי בקושי מחזיקה. קשה, קשה מאוד."

דבריו הכנים והנוגעים ללב עוררו בי מחשבות. פתאום אני מבין למשל מה כל כך חסר אצל הרפורמים והקונסרבטיבים (טוב, בין שאר הדברים שחסרים, ובראשם דגש על מפגש ישיר עם האלוהות): זרמים. איפה חב"ד שלהם? איפה הר המור שלהם? איפה נאמני תורה ועבודה שלהם? איפה הליטאים שלהם? כלומר, הם כולם אולי קיימים כפרטים פה ושם, אבל לא כמסגרות מחשבתיות שבתוכם מתבשלים ומתעכלים רעיונות ומעשים. במבט מלמעלה הכל הומוגני מדי, ולכן מעט נרפה, חסר תשוקה. ודאי שחסר טירוף. זרמים שונים מבטיחים הפריה הדדית והתפתחות, מבטיחים מריבות פנימיות והתפתחות. מבטיחים הרגשה של ערבות הדדית ומשפחתיות. באומן, למשל, אתה ממש רואה שבאורתודוקסיה קורה משהו.

לאורתודוקסיה כמובן יש את ההלכה שלה שמחזיקה את כל הזרמים באותה סירה. בדיוק על הרקע ההלכתי כמובן נפרדו להן הרפורמים והקונסרבטיבים (ודומיהם) ביניהם, ולכן בדיוק זה לא יכול להיות מה שמאחד אותם. לכן הם מיודדים, אבל לא קשורים כרקמה אורגנית. זהו ההבדל בין משפחה לבין חברות: במשפחה הדם מחבר בין היחידים גם אם הם שונאים אחד את השני. בחברות אם שונאים אחד את השני הולכים איש איש לדרכו. במשפחה השנאה והמצוקה יוצרת לפעמים תנועה והתפתחות הדדית (מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ – מן המצר דייקא). בחברוּת מצוקה יוצרת פרידה והתפתחות אישית. יש יתרונות כמובן גם לחברות על פני משפחה, ובכל זאת, באומן אפשר לטעום מהחום והאחווה המשפחתיים. לו רק זו היתה משפחה יותר הגונה.

הזמן כאילו נמרח ונמחק כאן. למרות התפילות. אולי בגלל שממילא יש מניין בכל זמן ובכל מקום. אולי כי היום מורכב מסרטים סרטים, שהרי אין משהו ספציפי לעשות ונודדים בין מרכזים ועניינים.

ב' תשרי, ליד הציון

התפללתי כשעה וחצי במניין של הרב מורגנשטרן. איזו נוכחות! הרב עומד מלפנים, עטוף טלית, מתנדנד ובוכה את התפילה, ומדיף קדושה אדירה. אחרי שהתפללתי שחרית המשכתי להתנדנד מאחוריו, סופג וסופח את מה שהוא הקרין בעונג אדיר. וגם דבר מעניין: עצמתי עיניים והרגשתי חום קל ואור מלמעלה. פתחתי אותן ולא הצלחתי למצוא את מקור האור. עצמתי שוב ושוב אור גדול מלמעלה. ושוב בעצימת העיניים היה אור גדול יותר מאשר בפתיחתם. כך לפחות זה נראה לי, ואולי זה רק היה נראה לי.

אחרי שהשחרית נמשכה עד 12:30, וקראו בתורה עד 13:30, ואחרי הפסקה של שעה, התקיעות עומדות להתחיל. הרב נכנס, מכוסה טלית, פניו לבנות, מלאכיות. השמש יצאה היום ומהחלונות הפתוחים (למעשה, פתחי אוהל הברזנט) רואים את אומן, עצים עד האופק, וכיפת עננים גבוהה ויפיפייה שמכסה למחצה שמיים כחולים כחולים (השמיים באוקריינה שונים מהשמיים בישראל, ויפים הרבה יותר). מתחתנו בית הקברות היהודי הישן וההרוס של אומן ועליו עיר האוהלים של עולי הרגל.

הרב המקובל מייחד ייחודים של לפני התקיעות, ולמטה – נשבע לכם שכך זה בדיוק – חסיד ברסלב שמנמן יושב בגופיה על הארץ ומגרד את הגב בעזרת בקבוק פלסטיק ריק של ספרייט. הייחודים נמשכים דקות מספר ואז התקיעות עצמן, שאינן באות ברצף. יש תקיעה (או תרועה, או שברים), ואחריה מתחילים לשיר ניגון. הניגון לפעמים נגמר ולפעמים נקטע באמצע, ואז הרב מורה על עוד תקיעה (או תרועה, או שברים).

הניגונים – רובם בכלל ניגונים חב"דיים. אך הם, כך הסביר לי מאוחר יותר א.נ., רק פילר בשביל הקהל הקדוש, כדי שלא ישתעמם, בעוד הרב עצמו לא שר, אלא מייחד את ייחודיו, כלומר את ייחודי האר"י, לפני כל תקיעה (או תרועה וגו'). כך יוצא שבציון של ר' נחמן, שביקש מחסידיו במפורש לא לייחד את ייחודי האר"י בתפילותיהם, מייחדים ייחודים של האר"י על רקע ניגונים של חב"ד, בראש השנה, בתקיעת השופר.

שיחות הר"ן

כמו בפסטיבל הרוחני בטירוונאמלאי גם כאן הכל מרוכז סביב קבר צדיק, וגם כאן צריך לבחור בין מורים שונים שמעבירים שיעורים ברוחניות. שם התמה היא ניאו-ודאנטה, וכאן תורתו של ר' נחמן, שם ממלמלים מנטרות לפני ואחרי, כאן תפילות.

התלבטתי בין הרבנים שלום ארוש, ארז משה דורון, אליעזר ברלנד (שמסתובב מוקף בחגורת מאבטחים אוקראינים) וישראל יצחק בזנסון. בחרתי בבזנסון אבל הוא הקדים במפתיע את השיעור ולא הספקתי. למחרת שמעתי את הרב חשין. הוא התעקש ללמד שצריך להיקשר לצדיק ור' נחמן הוא הצדיק. עזבתי באמצע ורצתי לשמוע את הרב ארוש, אבל הוא הקדיש את עשר הדקות האחרונות של שיחתו ליחצון ספריו. אין ספק שרמת השיחות בטירו' עולה על זו שבאומן בעשרות מונים.

פרוסקה 6

בעודי מחפש דירה שכורה של חברים, אבוד במסדרונות החשוכים של המפלצת הסובייטית רבת ורחבת הקומות (אגב, על דירה 42 ברחוב פרוסקה 6 באומן כתוב "צנעני"), עצרתי במסדרון כדי לכתוב משהו ביומן (כתבתי במחבוא כי לא רציתי לחלל את החג בפרהסיה כמובן). בעודי כותב שמעתי צעדים קטנים וראיתי ילד חרדי מתקרב. החלטתי לא לנסות להחביא את המחברת ולהמשיך לכתוב. לא יזיק שהילד ידע שיש גם יהודים לא אורתודוקסים, אמרתי לעצמי. לילד לקח שניה להבין מה אני עושה, ואז הוא עצר, הביט בי ואמר: "יונטיף" (דהיינו יום-טייב, יום-טוב).

קשה לי לתאר איך בדיוק הוא אמר את זה, איזו תערובת של פליאה המומה, נזיפה ותחינה עצובה היתה בקולו. אני זוכר את העיניים שלו, הפעורות לרווחה, מביטות בי, רועדות. מלמלתי משהו בחצי חיוך על כך שאני כותב רק קצת ומיד מסיים, אבל הרגשתי כמו החוטא הכי גדול בעולם. פחות על החג שחולל לכאורה, יותר על התמימות של אותו ילד שחוללה.

יונטיף. מה, אתה לא יודע שיונטיף? הרי אתה באומן בשביל ראש השנה, לא? אתה לא יודע שיהודים לא כותבים ביונטיף? אתה נראה כמו בנאדם מבוגר! מה קורה לך?!? יונטיף! יונטיף.

מז'יבוז'

"אוהל הבעל שם טוב" מלא כל טוב. לא רק קברו, אלא גם מקום משכבו של אברהם יהושע העשל, של ברוך ממז'יבוז' ועוד. המדיטציה טובה ובהירה. גם התפילה. מומלץ.

לפני כשבועיים פרסם הרב אמנון בזק מאמר בגנות הנסיעה לאומן והעיסוק הגובר "בפעולות מיסטיות" כלשונו, וזאת "מתוך אמונה בהשפעתן החיובית". הרב בזק, שדבק כבר זמן מה בקו האפעס-ליטאי-אפעס-ליבוביצ'יאני הזה, גינה את "הטרנד" האוּמני וחיבר אותו עם פעולות נוספות שלדעתו ניתן לכנות "מסלול עוקף תורה", כגון "תופעות כמו 'סעודות אמֵנים', שתיית מי באר ליד קבר מסוים, הפרשת חלה על ידי ארבעים נשים וכד'."

בהמשך המאמר הוא מונה כמה סיבות הלכתיות וחברתיות (לא רעות בכלל, אני חייב לומר – קראו שם) לנפסדות הנסיעה לאומן, ומסכם בכך שגם אם

יאמרו הנוסעים, שהנסיעה לאומן מעניקה חוויה רוחנית שאין כמותה[,] יש לזכור, שחוויה רוחנית איננה ערך בפני עצמו. אין ספק, להבדיל, שגם באירועים כמו חטא נדב ואביהוא או אפילו חטא העגל, הייתה חוויה רוחנית בעלת עוצמות גדולות. אולם, כשהחוויה הרוחנית עומדת בסתירה לדרכה המחשבתית של התורה, הרי שיש מקום לתהות האם מדובר בתופעה חיובית, או שמא השאיפה לחוויה זו אינה חורגת משאיפות ניו-אייג'יות כלל עולמיות, שאין להן קשר לתורה ולמצוות.

בניגוד לדוגמאות הראשוניות שנתן הרב בזק לתופעה, כאן אני חושב שהוא באמת עמד על טיבה, שכן צריך להבדיל בין השתטחות פשוטה על קברי צדיקים למען פרנסה או זיווג, לבין הניסיון ליצור לעצמנו חוויה רוחנית מיוחדת (שלא לומר, אותנטית). בהפשטה גסה זוהי האבחנה האקדמית בין מאגיה למיסטיקה: הראשונה מטרתה לשנות את העולם באמצעים על-טבעיים, השנייה לשנות את תודעתנו ולהגיע למגע עם העל-טבעי.

וכך, למרות שהפנייה אל המאגיה רווחת היום, הרי שאין בה שום דבר חדש. המאגיה ליוותה את היהדות, כמו מסורות דתיות אחרות, מאז ומעולם, והיא כמובן לא עתידה להיעלם על אף מחאותיו הנחושות של הרב בזק. דווקא התופעה של הצמאון לחוויה רוחנית ביהדות, כאשר היא רווחת בקרב ההמונים כתופעה נרחבת ופופולרית (ולא רק כזו המכונסת באליטה של מיסטיקנים כתורה אזוטרית) היא החידוש המעניין של תקופתנו, שניתן להשוות אותה בנקודה זו, עם מנה נדיבה של mutatis mutandis, רק לתקופת הדורות הראשונים של החסידות, או השנים הראשונות של השבתאות.

כפי שניסיתי להראות במאמר בגליון כ"ד של אקדמות, הכמיהה הפופולרית למימוש פנימי של הקשר שלנו עם האל היא ביהדות תופעה מודרנית, ומוצאת במערב בכלל את ביטויה המובהק בתרבות הרוחנית של הניו-אייג'. כפי שגם ניסיתי להראות, הנטייה הזו נמצאת בחיכוך עקרוני עם ההלכה, שהינה מערכת לגליסטית העסוקה רובה ככולה בפעולות גופניות, דהיינו חיצוניות, של האדם, וההתמודדות הזאת היא מהאתגרים הגדולים שעומדים לדעתי בפני היהדות ההלכתית בימינו.

הרב בזק כנראה חש שיש כאן איזשהו דיסוננס בין היהדות הקלאסית לזו המתפתחת מול עיניו, והוא תופס עמדה שנטועה היטב בגישה ההלכתית היבשה. אולם לדעתי גישה זו תתקשה יותר ויותר לעמוד מול המגמה ההולכת וגוברת של הפנמת הדת.

גם הניו-אייג'יסטים לא מתים על ההלכה

אך אם היחס של האורתודוקסיה למגמות הניו-אייג'יות הוא של עימות (עקרוני – ברמה המעשית התמונה מורכבת הרבה יותר כמובן), מעניין לשאול מהו היחס של הניו-אייג' להלכה. האם גם ניו-אייג'יסטים מרגישים את המתח המובנה בין הרוחניות שלהם לחוק היהודי?

במאמר חשוב שהתפרסם לפני כשבועיים בגליון האחרון של כתב העת סוציולוגיה ישראלית* ממפים בצורה ראשונית אדם קלין-אורון ומריאנה רוח-מדבר, שניים מחוקרי הניו-אייג' הבולטים בארץ, את יחס הניו-אייג' הישראלי להלכה. ראשית הם עומדים על מאפיין שחשוב עבורם בניו-אייג':

הייחוד של הרוחניות הניו אייג'ית טמון בכך שהיא מטעינה את המאפיינים המודרניסטיים והפוסט-מודרניסטיים במשמעויות רליגיוזיות […] על כן אפשר לראות בניו-אייג' נדבך רוחני נוסף הנבנה על גבי תפיסות מערביות מבוססות. לנוכח האמור לעיל, אין תמה שרובו המכריע של קהל הניו אייג' בישראל בא מקרב הקבוצה החילונית.

זאת לדעתי אבחנה מבריקה. קלין-אורון ורוח-מדבר מדברים על כך שבניו-אייג' ערכים מודרניים נטענים במשמעות רוחנית. כך למשל (הדוגמאות הן שלי), הניו-אייג'יסט הוא הומניסט, אבל רואה במהותו לא את "התבונה הטהורה" (למשל), אלא את הנשמה הנצחית (והעצמאית מסמכות אלוהית!). הוא ליברל, אבל לא מפני שהוא מתחשב בזכויותיו של הזולת, אלא מפני שהחוק הקוסמי, ההרמוניה הטבעית או טובת הקארמה שלו מורים לו זאת. הערכים המודרניים עוברים, אם כן, "הרחנה", ספיריטואליזציה, ונטענים במשמעות מטאפיזית, וזאת כדי שיהיו בעלי משמעות בתוך הסינטקס של השפה הרוחנית.

וכפי שהניו-אייג' בכלל עורך הרחנה לערכים מודרניים, הניו-אייג' הישראלי עורך הרחנה ליהדות החילונית. רוב הניו-אייג'יסטים, בהיותם "מודרניים", הם, מבחינה סוציולוגית, חילוניים, אבל הם מפרשים את חייהם בצורה שאינה חילונית במובן האתאיסטי של המילה, שכן הם מטעינים אותם בתוכן רליגיוזי. המסורת היהודית אם כן עוברת אצל הישראלים הללו תחנה נוספת מעבר לזו של ה"השכלה": ראשית חילון, ומאוחר יותר הרחנה. על פי המחברים "ההטענה של המסורת היהודית בתוכן חילוני כמעט מעולם לא נשאה אופי רליגיוזי, ובכך מציע הניו אייג' חידוש משמעותי".

ועתה אנחנו מגיעים לעניין:

בין ההלכה ובין אלמנטים מסויימים ברוח הניו אייג' מתקיים ניגוד פוטנציאלי. בעוד שביהדות, שהיא דת הלכתית, העשייה הדתית חשובה מהאמונה, הרי הניו אייג' – כמו הנצרות שממנה צמח (בעיקר בגרסתה הפרוטסטנטית) – מתמקד במידה רבה בצד האמוני.

הייתי מדגיש שהניגוד כאן אינו רק פוטנציאלי, אלא עקרוני ממש, ושהניו-אייג', כמו הנצרות שממנה אכן צמח, מתמקד לא רק באמונה, אלא בצורה משמעותית גם ברגש ובחוויה – במילים אחרות: בפנימיות. ובהמשך:

אי לכך, כשתרבות הניו אייג' מופיעה בישראל, היא נתקלת במאפיין לוקלי שונה במובהק ממאפיינים של חברות מערביות אחרות שבהן היא משגשגת, שרובן נוצריות (ובעיקר פרוטסטנטיות) במקורן. מאחר שהלכה היא חיבור לדת המבוסס על פרקסיס ולא על דוגמה, נקודת המפגש בין הניו אייג' הישראלי לזהות היהודית – בין שהיא נקודת מפגש של עימות והתנגדות ובין שהיא מציעה קבלה וחיבור – תתבטא במידה רבה ביחס להלכה. כך, כשם שהיהדות נתפסת אצל אנשי ניו אייג' ישראלים חילונים בכלים הלכתיים, גם העניין המוגבר שלהם בדת (במסגרת פעילותם בזירת הניו אייג') מביא אותם לתפוס את הפרקסיס היהודי כפעילות רליגיוזית בהתאם לסגנון הניו אייגי'.

יפה: הניו-אייג' היהודי מתמודד עם רקע תרבותי שונה מזה הנוצרי. הניו-אייג' הנוצרי שתול על הקרקע ממנה הוא צמח. הניו-אייג' היהודי מנסה להיקלט בקרקע חדשה, ובמידה רבה שונה מאוד במרכיביה מזו שבה נבט לראשונה. בפשטות: כאן הניו-אייג' נפגש עם ההלכה.

כדי למפות את ההתיחסויות השונות של הניו-אייג'יסטים היהודיים להלכה מסרטטים עמיתי המלומדים את התרשים הבא:

התרשים מתאר את מנעד דרכי ההתייחסות של הציבור הניו-אייג'י אל ההלכה, החל מאדישות ועד לשימור, כלומר אימוץ מוחלט. "האדישות, דהיינו היעדר יחס כלשהו לנושאים הלכתיים, היא הרווחת מכולן" קובעים המחברים (הדגש שלי), וזה נראה ברור: רוב מתרגלי המדיטציה, רואי ההילות ומתייעצי המתקשרים והקווצ'רים לא מתעניינים כלל בהלכה. באותה מידה ברור כי ניסיון לאימוץ מוחלט של ההלכה הוא נדיר מאוד בקרב הניו-אייג'יסטים. בפשטות, ככל שנעים ימינה על הציר הזה פוגשים יותר ויותר ניו-אייג'יסטים. אבל ממילא, שתי האופציות הללו לא ממש מעניינות אותנו, כי אין הרבה מה לומר עליהן.

התנגדות

מה שמעניין אם כן הוא יחס של "התנגדות" להלכה, או מגוון הדרכים ל"עיבוד" ההלכה. נתחיל ב"התנגדות". הניו-אייג'יסטים המתנגדים להלכה, קובעים קלין-אורון ורוח-מדבר, עושים זאת בצורה שונה מזו שבה חילונים מתנגדים להלכה. בעוד האחרונים פוסלים אותה כמנוגדת לערכים ליברלים והומניסטים, הרי שהניו-אייג'יסטים מתנגדים להלכה מתוך עמדה דתית.

כך מביא המאמר דוגמאות למורים רוחניים ישראלים שיוצאים נגד דרך הקבע של הפולחן ההלכתי, נגד הסמכותיות הדרקונית של ההלכה, נגד הצייתנות של היהודים ההלכתיים, נגד התלות שהם רואים ביחסם של אלה להלכה ולרבנים – כל אלה דברים שאותם מורים רוחניים רואים כסתירה ברורה לרוחניות אמיתית. ההתנגדות להלכה יוצאת כאן אם כן מתוך עמדה דתית, וכאילו כדי למחות על עבודה זרה, שלדעת הניו-אייג'יסטים מרחיקה את עובדיה מהאל (גם אם אלה חושבים שהם הם עבדי ה' כמובן).

מצד שני, וכהמשך לכך, בין אלה המתנגדים להלכה נמצאים רבים שחשים קרבה לשומריה, כלומר ליהודים האורתודוקסים בארץ. בעוד הם לא מקבלים את ההלכה ואף את ההגיון העומד מאחוריה, ניו-אייג'יסטים שונים חשים קרבה (שלא חשו כשהיו חילוניים, לפני ש"גילו את הרוחניות") אל שומריה, משום שהם רואים אותם כאחים לדרך הדתית-רוחנית (והמחברים מביאים ציטוטים מראיונות המראים שכך).

עיבוד

נעבור ל"עיבוד". כותבים השניים:

אם נשוב ונעיין בציר, ככל שאנו מתרחקים משני קצותיו, כך ההתמודדויות עם שאלת ההלכה נעשות מורכבות יותר ומבטאות יחס אמביוולנטי יותר. האמביוולנטיות הגדולה ביותר מתגלה בקטגוריית העיבוד, שבה הבסיס הרעיוני היהודי והבסיס המודרני/פוסט-מודרני (בלבושו הניו אייג'י) משתלבים זה בזה במינונים שונים. כשהמינון נוטה לכיוון הערכים הניו אייג'יים, אנו מכנים את המגמה "ניו אייג'יזציה", ואילו כשהוא נוטה לאשר את המסורת ההלכתית – "אורתודוקסיזציה". בתווך שבין שתי מגמות אלה אפשר לתאר דגמים אחדים של עיבוד, בהם שניים שנתאר בהמשך כ"הרחנה" ו"תרגום".

ניואייג'יזציה "אינה פוסלת את ההגיון של פרקסיס דתי-הלכתי, אלא מקבלת אותו כרעיון רליגיוזי חיובי", יחד עם זאת, היא מוצאת בו רמז או סמל לאמת רוחנית, שהיא היא מטרת המצווה. משום כך, ניתן למעשה לוותר בסופו של דבר על המצווה עצמה (למשל, אם שמירת שבת מטרתה ברמה העמוקה ביותר לאפשר לנו יום של מדיטציה, אין צורך להקפיד לא להדליק ולכבות את האור בשירותים). כפי שכותבים המחברים:

אם כך, כשמתקיימת התנגשות בין ערכים יהודיים מסורתיים לערכים המבטאים את רוח הניו אייג' (לעתים באמצעות ערכים מודרניסטיים), ההכרעה היא לטובת הערכים הניו אייג'יים. זאת ועוד, גם במקרים אחרים שבהם נדונה ההלכה בלי להציג התנגשות ערכית אפשר לזהות מגמת ניו אייג'יזציה של ההלכה. במקרים אלה, הפרקטיקות היהודיות מתורגמות, מובָנות, מנוסחות או מקבלות לגיטימציה באמצעות שיח והגיון ניו אייג'יים.

הרחנה היא "הסתפקות בביצוען [של המצוות] במישור הרוחני ולא המעשי-פיזי." בצורה דומה לניו-אייג'יזציה, ההרחנה למעשה מבטלת את קיום המצווה בפועל על ידי פנייה ל"מהות" שהוא מבטא. המרחינים בטוחים שהם מקיימים את המצווה (ולא מבטלים אותה כלא רלוונטית, כפי שעושים אנשי הניו-איג'יזציה) כאשר הם מבטאים את גרעינה הרוחני. במאמר מוזכר שימוש בעשרת הדיברות כמייצגים את תמצית ההלכה כולה, וההקפדה עליהם על כן פותרת את הניו-אייג'יסט משמירת מצוות נוספת. גם עשרת הדיברות יכולות להיות מצומצמות ל"אהבה", וכך ניתן להעמיד את כל התורה כולה על מצווה – או הרגשה – יחידה זו.

תרגום הוא הקבלת המונחים ההלכתיים לשיח הניו-אייג'י, כך שהסמלים היהודיים נטענים במשמעות ניו-אייג'ית. כך למשל הנחת תפילין יכולה ללחוץ על נקודות חשובות מבחינת תורת האקופנקטורה, הברכה לפני האכילה היא רגע של מודעות מדיטטיבית להווה, וקיום מצוות בכלל יכול "לחבר" את האדם אל "אנרגיות" קוסמיות שבעולמו. גישה זו (שאגב, ניתן למצוא אותה גם בקרב רבנים אורתודוקסים, כגון הרב זמיר כהן, וראו תמונות) מחייבת את קיום המצוות ממש (שהרי אנחנו מעוניינים בתוצאות החיוביות שקיום זה מוליד), אבל הופכת אותו למעין עצה אלוהית טובה, המלצה בריאה, ולא חובה חסרת פשר שנכפית על היהודים כתוצאה מברית שכרתו עם האל. "אף שהתיקוף הניו אייג'י לפרקטיקות ההלכתיות לכאורה מעצים את חשיבותן, למעשה הוא מוציא אותן מהקשרן המסורתי הקלאסי, ועל כן מפחית מתוקפן המחייב".

אורתודוקסיזציה היא למעשה תוספות אנומיות למצוות, כלומר גישה שבה פרקטיקות ניו-אייג'יסטיות, לא-הלכתיות, הופכות לחלק מרכזי בפולחן היהודי-דתי. "דוגמה לכך אפשר למצוא בשילוב מדיטציה או דיאלוג חופשי עם אלוהים בתוך התפילה, שאמנם אינם מנוגדים להלכה, אך מטים אותה לכיוונים ניו-אייג'יים." כלומר יש כאן אימוץ או פיתוח של פרקטיקות שמשמשות ליצירת חוויה רוחנית. כאן נכנסים על כן גם המסעות לאומן שהרב בזק מוחה כנגדם, ולמעשה זוהי המחלקה שמשותפת גם לשומרי מצוות הרוצים להוסיף רליגיוזיות לחייהם, ולא מצליחים למצוא אותה בין דפי הגמרא או בתרי"ג המצוות כפשוטן.

חזרה לאדישות

כאן המחברים חוזרים ונדרשים לשאלת היחס האדיש של רוב הניו-אייג'יסטים כלפי ההלכה. הם מסבירים:

רעיונית, הניו אייג' הגלובלי נשען על בסיס רעיוני מודרני/פוסט-מודרני, שהוא אחד הבסיסים הרעיוניים המרכזיים של החילוניות בישראל. לא רק לבסיס הרעיוני של ההדות מזרים הניו אייג' תוכן רליגוזי, אלא גם לבסיס הרעיוני המודרני/פוסט-מודרני, ומכאן תובן האדישות הרווחת כלפי ההלכה: חלק ניכר מחסידי הניו אייג' בישראל באים על סיפוקם הרליגיוזי באמצעות הבנה מחודשת של ערכים מודרניסטיים ופוסט-מודרניסטיים ולא באמצעות עיסוק במסורת היהודית.

האבחנה שערכים מודרניסטיים ופוסט' מוטענים בניו-אייג' ברליגיוזיות היא כאמור מבריקה לדעתי, ואני לא זוכר אותה מנוסחת מפי חוקרי ניו-אייג' ותיקים. אולם לדעתי קשה להסביר רק דרכה את חוסר העניין של רוב הניו-אייג'יסטים בהלכה.** בשביל להבין את האדישות הניו-אייג'יסטית כלפי המצוות צריך לדעתי לעמוד על האופי הפנימי של הרוחניות הניו-אייג'יסטית, כלומר העובדה שעבור הניו-אייג'יסט הקשר עם האלוהות (או כל אידיאל אחר) מתרחש בראש ובראשונה בתוכו. בתחילת המאמר רומזים המחברים לעניין כאשר הם מגדירים את הניו-אייג' בצורה סכמטית כ"רליגוזיות המתמקדת בפנימיות האדם, בתורות הנסתר או בפרקטיקות ובפרשנויות מיסטיות", ושוב לדעתי אפשר היה להסתפק בארבעת המילים הראשונות של המשפט הזה כמאפיין המובהק והעקרוני של הניו-אייג'.

לעומת אופי פנימי זה של הרוחניות הניו-אייג'ית, הרי שהמסורת היהודית מתאפיינת בדגש על החוק ההטרונומי, ובמצוות שעליהן החוק מורה, שמבוצעות בגוף (בעיקר בידיים ובפה), וכמעט תמיד ללא שום חובה להרגיש או לחוות משהו כלל. זוהי לטעמי הסיבה לאדישות הניכרת מצד הניו-אייג'יסטים כלפי ההלכה: בהיותה מרוכזת בתחום הגופני-חיצוני של הסובייקט, עבורם היא פשוט לא רלוונטית. לכן סיפוקם הרליגיוזי של חסידי הניו-אייג' אינו נצרך להלכה או למצוות.

ולכן, עם התפשטותן של נטיות ניו-אייג'יסטיות בקרב האוכלוסייה המערבית (והסיבות לכך רבות ועמוקות, ראו מאמרי הנ"ל ובקצרה יותר כאן), יותר ויותר יהודים אורתודוקסים רואים צורך להדגיש את התחום הפנימי בעבודתם הדתית, כלומר לפנות לעזרים חוץ-הלכתיים שמפעילים ומעוררים את לבם והכרתם, את רגשותיהם ותודעתם. רק כך הם מרגישים שהם באים על סיפוקם מהחינת עבודת ה' שלהם.

אם המגמות הללו תימשכנה, ואני מוכן לקבוע שללא ירידה פתאומית ברמת החיים הן תימשכנה, הרב בזק יצטרך לצעוק בקול רם יותר ויותר שיהודים שומרי מצוות בעצם מתרחקים מאתוס מרכזי של המסורת היהודית, והוא כינון הקשר עם האל דרך שמירת מצוות. בניגוד לדבריו המצוטטים לעיל, חוויה רוחנית אכן הופכת לערך בפני עצמה. בדיוק משום כך יהודים ניו-אייג'יסטים מצידם גם ימשיכו ו"יעבּדו" את המערך ההלכתי כך שיתאים לחוויותיהם ולערכיהם הרוחניים.

—

* קלין אורון, אדם ורוח-מדבר, מריאנה. "חילוני להלכה, רליגיוזי למעשה: יחס הניו אייג' הישראלי להלכה". סוציולוגיה ישראלית יב(1), 2010, עמ' 57-80

המאמר התפרסם בגרסה קצת שונה באנגלית כאן:Ruah-Midbar, Marianna & Klin Oron, Adam. "Jew Age: Jewish Praxis in Israeli New Age Discourse", in Journal of Alternative Spiritualities and New Age Studies. 5 (2010) pdf

** במאמר זה עניין צדדי, ועל כן צפוי שלא יספק הסבר ממצה. המאמר מוקדש כאמור למיפוי חלוצי של יחסיהם של הניו-אייג'יסטים להלכה.

*** צילומי ההילות מכאן