בשנים האחרונות עושה האורתודוקסיה היהודית כל שביכולתה על מנת להשניא את עצמה על הציבור בישראל. תקציבים לישיבות, גנבים בש"ס, אפלייה בעמנואל, 'תג מחיר' בשטחים, אוטובוסים מופרדים, רבנים מתנשאים, עולים שלא יכולים להתחתן, חיילים שנקברים מחוץ לגדר, ילדים שעומדים בפני גירוש, שנאת אחים כלפי רפורמים, צפצוף ארוך על הדמוקרטיה, השתלטות עוינת על רחבת הכותל, משמרות צניעות, אמא טליבן, ניצול מיני, שנאת חינם, דמגוגיה, שקרים, סיקריקים, שובניזם, לאומנות, הומופוביה, מיזוגניה, קסנופוביה, אתנוצנטריזם, גזענות, אלילות, אלי ישי.
אכן מאמץ משולב ומרשים, שמראה על השקעה רבה ורצון אמיתי להכנס ראש בראש עם ההגינות והשפיות. ובהחלט נראה שלאחרונה הוא סוף סוף נושא פרי: הציבור בישראל אכן מתחיל לשנוא את האורתודוקסיה. לא לשנוא חרדים, שזה קל ופשוט, כמעט בנאלי, ונהוג בקרב עדותנו מזה זמן רב. הכוונה היא לראות את שומרי המצוות כמוזרים, ואף יותר חמור: כזרים. ומכיוון שעל זהותם היהודית לא מוכנים רוב החילונים לוותר (אבל לא כולם), מתחילה להתגנב אל לבם התחושה המוזרה שהאורתודוקסיה איננה מה שהיא מתיימרת להיות, כלומר היא לא "היהדות" (וראו דבריו החריפים של יורם קניוק שלשום בדיוק על כך).
בעוד שמבחינה חברתית הציבור החרדי הופך פחות ופחות מנותק מכלל ישראל, מבחינה תודעתית הוא וסרוגי הכיפה מתרחקים והולכים מגבולות המקובל בציבוריות הישראלית. לחרדים זה מקום יחסית מוכר, אם כי לאחרונה דברים שנסלחו להם בעבר כבר אינם נסלחים. חלקים מהסרוגים הם שהולכים והופכים עצמם ל"חרדים" מבחינת הזרות שלהם לערכים הבסיסיים של החברה בישראל כיום.
ממילא, אם כן, יוצא שחילונים רבים מתחילים לפקפק בהנחה, שמעולם לא הוקדשה לה בעצם חשיבה רבה, שהאורתודוקסיה מייצגת איזושהי יהדות אמיתית או אותנטית יותר מאשר זרמים אחרים שקמו במקביל אליה ביהדות המודרנית. ויש לזכור שעל בסיס ההנחה הזאת – וכמעט רק על בסיסה – מוגשים לאורתודוקסיה בישראל יתרונות, הנחות וכוח רב, החל משירות מקוצר לבני ישיבות הסדר, עד לתקציבים גדולים יותר לבתי הספר וכלה ברשיון להסתה לגזענות (ושימו לב שליתרונות אלה זוכים סרוגי הכיפה – על הציבור החרדי באמת מיותר לדבר).
דבר נוסף שעוזר להתפקחות המאוחרת הזאת הוא מסגרות הלימוד הפלורליסטיות/חילוניות הרבות, שהולכות ונעשות פופולריות, בהן נחשפים חילונים למקורות היהדות, חשיפה שמובילה לכמה מסקנות בלתי נמנעות, כגון המסקנה שאין הלכה אחת, שיש השפעות תרבותיות והיסטוריות על גיבושן של מצוות, ושבאופן כללי ההיסטוריה של העם היהודי קצת יותר מורכבת ממה שהאורתודוקסיה נוהגת לצייר בעיני רוחה ובאוזני חסידיה, ובכל אופן היא בהחלט לא מובילה באופן בלתי נמנע דווקא אליה.
עכשיו אני חייב לומר, שזה לא שאין לי אהבה ליהדות האורתודוקסית. בהחלט יש לי. ואני אפילו חושב שיש בה אמת, ויופי, וערך רב. לכן התהליך הזה הוא טוב ככל שהוא יוביל להכרה (שאמורה להיות מובנת מאליה) בערכן של צורות אחרות של יהדות, וככל שהוא יוביל לצמצום האפלייה בחוק לטובת שומרי המצוות האורתודוקסים. אבל הוא לא טוב, ככל שהוא יוביל להתפוררותה של האורתודוקסיה או להפיכתה לכת מתבדלת ומנותקת, מעין אפנדציט מנוון שמדלדל במעיו של הגוף היהודי. תוצאות כאלה תהיינה טרגיות, וההפסד לדעתי יהיה של כולנו.
שתי דוגמאות לפער ההולך ומתרחב בין האורתודוקסיה למרבית הציבור בישראל
אני רוצה להביא שתי דוגמאות לדילמות שעומדות בפני החברה בישראל, דילמות שקשורות בתפיסת היהדות שלנו, בתפיסת ההלכה האורתודוקסית, ובתפיסה של הקשר בין שתי אלה.
הדוגמא האחת היא מעמד הנישואין בישראל. בשבוע שעבר פורסם בוואי-נט שחוק "ברית הזוגיות" של ח"כ דוד רותם (ישראל ביתנו) סוף סוף הולך להפוך למעשי: "חסרי דת" יהיו יכולים להתחתן בארץ. הכוונה היא כמובן לכמה רבבות של עולים חדשים שאינם יהודים על פי ההלכה האורתודוקסית (אבל עלו לכאן על פי חוק השבות). ואכן,
רשם הזוגיות יבדוק תחילה האם שני בני הזוג אינם מופיעים במרשם האוכלוסין כיהודים ובמידה שאכן כך – יעביר את התיק לעיון בתי הדין, שם יבדקו על פי הרישומים אצלם, האם לאחד מבני הזוג אין קרוב מדרגה ראשונה שמוכר כיהודי. במקרים שבהם אחד המבקשים מופיע במשרד הפנים כיהודי – הבקשה תידחה על הסף על ידי הרשם.
כמובן, כי יהודים שייכים – כצמיתים אלה שהיו שייכים לאדונם הפיאודלי – לרבנות הראשית, ואין להם דרך חוקית אחרת להתחתן במדינתם. ואם מישהו רוצה לראות את עוצמת השנאה כנגד הרבנות, הוא מוזמן להציץ בטוקבקים של המאמר ההוא, מהם כמה עשרות שמבקשים רק שיסבירו להם איך הופכים ל"חסר דת". כמה מהם גם מסבירים שמבחינתם זה עניין פורמלי בלבד: הם ישארו יהודים, רק יורידו את הרבנות מהגב שלהם.
ואכן, לא קל להוריד את הרבנות מהגב. חשבתם אולי שתטוסו לקפריסין ותתחתנו שם? זה יופי, אבל זה לא יעזור אם אי פעם תרצו להתגרש, שכן הגבר עדיין יהיה יכול לגרור את התיק לבתי הדין של הרבנות, שם הוא כמובן זוכה ליחס מועדף, בהיות אשתו, על פי הרבנות, פריט קניין שברשותו. הנה טור של רבקה לוביץ על כך, שמסתיים בפסקה הזו:
כב' בית הדין: למה לא תתנו קצת שקט לאנשים שבחרו להינשא אזרחית? לא עולה על הדעת שבשם "מנהג המדינה" תכופו את עצמכם על אזרחי המדינה שהצביעו ברגליהם ועשו כול שיכלו בכדי להימנע מלבוא בשעריכם. ובכלל, מי רוצה להתדיין אצל דיינים אשר מתעסקים בשאלה אם אישה זכאית למזונות משום שכירות פועל בדין "שפחה לשמשו" או משום "מנהג המדינה"?
אבל בית הדין כמובן לא יתן ליהודים החילונים שקט, שכן הוא תאב כוח (בסדר, יש שם גם איזו תודעת שליחות של הגנה על היהדות מפני היכחדות מבחינתם). לפעמים גם נדמה שבית הדין ממש נהנה להתעלל בהם (ראו דוגמא מאתמול). מה תהיה התוצאה? זוגות רבים ינשאו מבלי להירשם ברבנות ומבלי לנסוע לחו"ל. כלומר תהיה חתונה (אולי אפילו כשרה מבחינת ההלכה האורתודוקסית), אבל היא לא תירשם בשום מקום. וזאת כדי להימנע ממגע עם הרבנות.
שמעתי על זוגות שעשו כך. הם אמנם רשומים במרשם האוכלוסין כרווק/ה, אבל זה לא ממש משנה, כי אין כיום כמעט הבדל מבחינת ההטבות והזכויות שבחוק בין זוגות נשואים ל"ידועים בציבור". רק במוצ"ש האחרון המליצה אשרת קוטלר ב"חדשות השבת" בערוץ 10 לא להתחתן על פי ההלכה. קיים גם אירגון שלוקח אחריות על הסיפור הזה ומארגן חתונות שמצד אחד הן יהודיות, ומד שני אינן בשום אופן רבניות: הוויה, ואפילו הייתי בחתונה מלבבת שהוא אירגן. מגמות אלה רק יתחזקו, והתוצאה היא הפיכתה של הרבנות לבלתי-רלוונטית, ויצירת ציבור שלם במדינה שהוא רווק ברישומיה ונשוי מבחינתו.
הדוגמא השנייה קשורה גם היא לעולים החדשים שאינם יהודים על פי האורתודוקסיה (ומכיוון שכך, לצערנו הרב, גם על פי המדינה), ורוצים להתגייר. על עוולות הגיור מדובר רבות לאחרונה, והנה בסוף השבוע הזה התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' מאמר נאה ורציני (הנה הוא ברשת) של אלחנן שילה (שזו לא הפעם הראשונה שהוא משמש כמעין מבקר-בית של הציבור הסרוג, ועושה זאת בצורה מרשימה) בו הוא לא רק מציג את הבעיה במלוא היקפה, אלא גם מנסה לתת לה פיתרון.
אבל לפני שנגיע אל מאמרו נבין מהם שני צדדי הבעיה. הצד הראשון הוא זה של העולים עצמם, שכמו כל אזרח רוצים לחיות את חייהם בצורה נורמלית (חתונה, קבורה וכו'), אבל לא יכולים לעשות כן במדינת היהודים, שכן זו שבוייה כאמור בתפיסה האורתודוקסית. עד כאן ברור. אבל הצד השני הוא זה של היהדות האורתודוקסית, שכן כמו בסוגיית החתונות הפרטיזניות, סוגיית הגיור תעמיד בפני הרבנות מציאות של ציבור שלם שאינו מכיר בה. אלא שכאן המצב מבחינת האורתודוקסיה מדאיג הרבה יותר. הרב יהודה גלעד מסביר למה:
במצב ההתבוללות הנורא בו מצוי העם היהודי בגולה, עם ישראל מאבד אלפי יהודים מדי שנה. מדינת ישראל הייתה בעשרות השנים האחרונות המקום היחיד בעולם בו ההתבוללות אינה קיימת כמעט לחלוטין. נישואים בין יהודים לגויים הגרים בארץ, ערבים, דרוזים וכיו"ב נדירים, וכך הייתה ישראל למקום היחיד בעולם המבטיח את העתיד הדמוגרפי של העם היהודי. בעשור האחרון, כידוע השתנו הדברים. בעליה הברוכה מבריה"מ לשעבר, עלו גם מאות אלפים של צאצאי יהודים שאינם יהודים על פי ההלכה. האנשים היקרים הללו התערו באופן מרשים בחיי המדינה, בחברה, בצבא, בכלכלה, ובכל מערכות החיים. השלב החותם את ההתערות של רבים מהם בחיי המדינה, הוא נישואין עם יהודים ישראלים בני הארץ הזאת.
[…]
צריך לומר זאת בברור, האפשרויות הן שתיים בלבד: האחת היא מאמץ נרחב לגיור הלכתי מאיר פנים, מעודד וידידותי המסתמך על הדעות המקלות של חלק גדול מפוסקי הדורות המאפשר קבלתם של רבים מעולים אלו לעם ישראל. והשנייה היא היצמדות לגישות המחמירות בהלכה אשר על פיהן אין לקבל גיורם של עולים אלו, כאשר המשמעות של קבלת דרך זו היא אלפי נישואי תערובת בין יהודים לגויים.
כלומר מבחינת האורתודוקסיה אם לא יגויירו אותם עולים, הדבר יגרום ל"נישואי תערובת", ועתידו של העם היהודי יסוכן. אבל הפיתרון שמציע הרב גלעד אינו ריאלי. לא מפני שהרבנים החרדים יתנגדו לו (לְמה הם לא מתנגדים?), אלא מפני שגם בגיור מקל, או צה"לי, פשוט לא מתגיירים מספרים גדולים מספיק מקרב אוכלוסיית העולים ההיא. וכאן אנחנו מגיעים למאמרו של שילה. במאמרו מביא שילה נתונים על פיהם במשך שני העשורים האחרונים גוירו פחות מ-5% מהעולים, וזאת אחרי שהממשלה בראשות שרון הקדישה לעניין כסף ומאמץ רב.
מה אם כן ניתן לעשות? שילה מציע גישה שונה לגמרי לגיור. על פיו הדרך אל תוך העם היהודי היתה פשוטה, גם אם ארכה זמן, כל עוד הוא ישב בארצו (כפי שניתן להבין גם ממגילת רות). זרים היו נטמעים בעם, שהיווה ממילא את הרוב באזור. רק בגלות נוצר תהליך פורמלי של "גיור", שבו מקבלים לקהילה הסגורה, קהילה שהיא מיעוט בארצה, אדם זר. שילה מביא כמה ציטוטים מציונים טובים מלפני מאה שנה (ברדיצ'בסקי, קלצקין) שדיברו בדיוק על זה וחזו את המצב כיום. בסופו של דבר, מפריד שילה בין ההיבט ההלכתי להיבט הלאומי של היהדות, ומציע שלעומת היהודי ההלכתי שאנחנו מכירים, "יהודי לאומי נחשב מי שחי בתוך הקולקטיב היהודי ורואה את עצמו חלק ממנו גם אם הוא איננו בן להורים יהודיים".
שילה מודה שליהודים חילונים קל הרבה יותר לקבל גישה זו, ולמעשה רבים מהם מקבלים אותה במובלע, כפי שאפשר לשמוע בזעקותיהם, למשל על כך שעולים חיילים שאינם יהודים על פי ההלכה נקברים מחוץ לגדר בית הקברות – השירות בצה"ל, וודאי המוות בשורותיו, הם כרטיס כניסה מספק עבורם ליהדות. אולם שילה קורא גם לרבני הכיפות הסרוגות לאמץ גישה כזאת, בה אותם לא-יהודים יחשבו חלק מהלאום היהודי, וחשוב יותר, ילדיהם ייחשבו כשרים לצורך נישואין עם בנותיהם של אותם רבנים (זאת על פי תקדימים הלכתיים בהם הניחו שהבאים להינשא הם "בחזקת כשרות" – דהיינו don't ask, don't tell הלכתי). הוא מחפש "אישיות תורנית בעלת משקל שתתמוך בהצעה זו", אחרת, כאמור, מבחינת האורתודוקסיה העתיד מסמן התבוללות.
אני בספק אם תימצא אישיות כזאת. מבחינה חברתית יש כאן מקרה קלאסי של התכווצות שנובעת מתוך חרדה מפני שינוי ומשתקת כל אפשרות לתזוזה, גם כשזו הכרחית על מנת להינצל. מבחינה אישית רוב הרבנים כיום מפחדים מכל צעד, מחוייב מציאות ככל שיהיה, שיזכה אותם בכינוי "ניאו-רפורמים". אולי רק אחרי פיצול רשמי בתוככי הציונות הדתית יוכל לקום מישהו כזה. או אולי תקום ועדה, "מועצת גדולי תורה" סרוגה שתהיה מסוגלת. ואולי צריך בכלל לחפש אותו מחוץ לציונות הדתית (וראו בעניין זה כתבה מעודדת מאוד של שלום ירושלמי על הרב חיים אמסלם).
הלכה שלא הולכת
אבל לענינינו פחות משנה האם האורתודוקסיה תצליח להציץ מתוך ד' אמות של הלכה אל החיים או שתסתגר ביניהן עוד יותר, מתבוננת בעניין רב בטבורה. זה פחות משנה שכן, כאמור, אם יתגבר התהליך שבו היהודים החילונים בארץ יתנתקו תודעתית מהתלות בה, עבור רוב העם שחי בציון הנושא כלל לא יהיה רלוונטי. אותם עולים לא-יהודים-על-פי-האורתודוקסיה ייחשבו יהודים לכל דבר ועניין עבור מרבית הציבור, וברגע שהנישואין ייצאו מידי הרבנות (או ברגע שתהפוך נפוצה האופצייה הפשוטה כל כך לא להתחתן דרכה) ממילא לא ישנה אילן היוחסין של ישראלי כזה או אחר. התוצאה, גם כאן, תהיה הפיכתה של הרבנות לבלתי-רלוונטית, ויצירת ציבור שלם במדינה שהוא לא-יהודי ברישומיה ויהודי מבחינתו ומבחינת רוב הציבור הישראלי.
שתי הדוגמאות הללו מצביעות על פער שהולך וגדל בין תודעתו העצמית של רוב הציבור בישראל מבחינה מוסרית ולאומית ובין הרבנות וההלכה האורתודוקסית. אלו שני תהליכים הנעים לקראת מצב בו באופן מעניין רק שינוי הלכתי יזום ומהותי יהיה מסוגל לתת תוקף ציבורי למעמד ההלכה. השאלה, אם כן, היא כמה שנים עוד נותרו לאורתודוקסיה להציל את עצמה משקיעה בחוסר רלוונטיות עבור מרבית החברה היהודית בישראל.
[בעניין דומה אך צדדי ראו רשימה קצרה על שומרי חצי-שבת בארה"ב]
לולאת האל 