בין ה-16 ל-19 לאוגוסט 1982 דנה האסיפה הכללית של האו"ם בפעולותיה הצבאיות של ישראל בלבנון, במסגרת מה שישראל כינתה אז מבצע שלום הגליל. נציגי 23 מדינות, ביניהן ניקרגואה, צ'כוסלובקיה, מרוקו, פולין, סרי לאנקה וברה"מ קבעו שמה שהתנהלות ישראל בבירות שקולה לג'נוסייד, וחלקן דרשו להטיל עליה סנקציות.

ב-16 לדצמבר של אותה שנה, אחרי טבח סברה ושתילה, קבעה האסיפה הכללית כולה באופן רשמי שרצח הפלסטינים במחנות הפליטים הוא ג'נוסייד, ומדינות שונות טענו שמדובר בהוצאה לפועל של מדיניות ישראלית מכוונת. האשמת ישראל בג'נוסייד, אולי תופתעו לשמוע, חזרה על עצמה גם במבצע צוק איתן ב-2014, הפעם מפי ארגוני זכויות אדם שונים.

במבט לאחור האשמות אלה נראות כאנקדוטות היסטוריות מגוחכות, אולם הן שופכות אור על המתרחש כנגד עינינו בימים אלה. האשמת ישראל ברצח עם אינה דבר חדש, וכיום, כמו אז, מדובר בראש ובראשונה לא בהערכה מלומדת של העובדות אלא בכלי פוליטי, בקמפיין רב שנים להשחרת שמה של ישראל.

המטרה, עבור רבים, אינה לבחון את המעשים או המדיניות של ישראל, אלא לשלול את הלגיטימיות של עצם קיומה. באמצעות הגינוי החריף ביותר האפשרי, על ידי הכתמתה בפשע הגרוע ביותר שיכולה לבצע מדינה, ישראל הופכת לישות פוליטית חסרת תקנה, מוקאת ממשפחת העמים ומגורשת מהשיח הלגיטימי. יותר מהצלת חיים של פלסטינים המטרה היא להרוג את המדינה היהודית.

ההאשמה ברצח עם היא גם צורה מתונה של הכחשת שואה, הן מבחינת הרידוד של כל מלחמה ל"ג'נוסייד", מה שרומז שלא קרה, לכאורה, שום דבר יוצא דופן ליהודים, לארמנים או לטוטסי; והן מבחינת ההנאה המיוחדת ששואבים המאשימים בהכפשת היהודים דווקא, בהפיכת הקורבן האולטימטיבי לנבל האולטימטיבי, בהצבת "תיקו" לעגני בין היהודים לנאצים, שמשווה בלוח התוצאות האוניברסלי את העוול שנעשה לראשונים לזה שנעשה כעת לפלסטינים, מעין "תיקון היסטורי" במהופך שהופך את כולם לאותו סוג של מסכנים ושמבטל לעתיד כל טענה יהודית על קורבנות.

זה בתורו קשור גם לחוסר הנכונות של חלקים מהשמאל הרדיקלי לקבל כל סוג של קורבנות יהודית בזמן הזה. שהרי אם, ביקום המוסרי הפוסט-קולוניאלי והזהותני, הקורבן נושא תמיד תביעה אינהרנטית לצידקתו, יש לשלול את מהיהודים כל סממן קורבני. פשוט לא ייתכן מצב מסובך ומבולבל שבו היהודים הם גם קורבנות וגם מקרבנים. כ"לבנים" ו"קולוניאליסטים" הם חייבים להיות התוקפנים בלבד, לעולם לא הנפגעים. כך מתקבלת עלילת דם עכשווית, מכופלת, בה היהודים בד בבד מואשמים בפשע הכי חמור והיותם קורבנות לפשע הכי חמור נמחקת.

לדאבון הלב את התרגיל המנטלי הזה יש שמנסים גם לבצע במהופך. עבור חלקנו, העובדה שהיהודים סבלו סבל בל יתואר, אם בשואה ואם ב-7.10, מחסנת אותם מפני האפשרות להיות פושעי מלחמה, או פשוט מכפרת מראש על כל פשע שאי פעם יעשו. כמו מכפישי ישראל, גם עבור חלק ממגיני ישראל היהודים לא יכולים להיות קורבנות וגם מקרבנים. אם עבור הראשונים היהודים הם רק תוקפנים, עבור האחרונים היהודים הם רק נפגעים.

אלא שלצערנו הרב אנחנו כיום גם תוקפנים. בסופו של דבר הבעיה הגדולה שלנו אינה עם האנטישמים או עם המבקשים לערער על זכות קיומה של ישראל. הבעיה הגדולה שלנו היא עם מה שמתרחש כעת, בפועל, בעזה. בכל שם שלא נקרא לזה, התמשכות המלחמה, הרבה אחרי שהושגו רוב מטרותיה, מכניסה את פעולות ישראל כלפי האוכלוסייה העזתית למסלול שלילי מאוד, ואף אפל. ישראל מתעקשת להחזיק מעל שני מיליון איש במחנות אוהלים, בצפיפות איומה וללא אמצעים המספקים רמה סבירה של קיום, ובלי אופק כלשהו לסיום.

במסיבת העיתונאים שהעניק נתניהו ערב תחילת עדותו במשפטו (9.12) הוא הודה, אולי לראשונה, שלא נכנס מספיק סיוע הומניטרי לאוכלוסייה ברצועה. הוא דיבר על "חמולות" שאמורות לספק את הציוד ונכשלות בכך, ואמר שישראל מחפשת דרך "לעשות זאת בצורה שלמה".

הפנייה של ראש הממשלה לכישלון ה"חמולות" מעידה על התהום המוסרי ששקענו לתוכה. מי שאחראי לספק את צרכיה של אוכלוסייה בשטח מלחמה הוא הכוח הכובש, שבמקרה הזה הוא מדינת ישראל. האחריות היא עלינו, ומראש היה ברור לכל בר דעת ש"חמולות" אינן יכולות, וספק אם רוצות, לספק שירותים סבירים לאוכלוסייה אזרחית.מדינת ישראל נכשלת בטיפול באוכלוסיית הרצועה מפני שהיא לא מוכנה לנסח לעצמה מה היא רוצה בעזה. תסריט "היום שאחרי" פשוט לא נידון, ואנחנו נגררים למלחמה חסרת תכלית. כחלק ממצב זה ישראל מסרבת להחיל ממשל צבאי מלא על הרצועה ולקחת לידה את האחריות על אספקת המזון, וזאת משום הקוצר בכוח אדם, העלות העצומה שהליך כזה ידרוש, ומפני שהחיילים הראשונים שייהרגו ממטען בדרך לאספקת המשלוח היומי בפאתי חאן יונס יקימו על הממשלה את הציבור.

 מאידך, ישראל גם מסרבת להכניס לרצועה כוח רב-לאומי ערבי ו/או את הרשות הפלסטינית, ובכך להתחיל את שיקום הרצועה והעברתה לשלטון שאינו חמאס, זאת משום שמהלך כזה יפרק את הקואליציה. הקצוות הפונדמנטליסטים בממשלה עדיין חולמים על התנחלות בה ולא מוכנים לסיים את המלחמה, ונתניהו חלש מדי וחסר מצפון מספיק כדי לעמוד מולם.

בתווך תקועים שני מיליון איש, כמחציתם ילדים. החורף כבר כאן, ושיאו לפנינו. לאנשים אלה אין מספיק מים, אין מספיק אוכל, אין מספיק רופאים ותרופות ואין מספיק אמצעי חימום. סביר להניח שהמבוגרים ביותר והצעירים ביותר מהם – דווקא אלה שברור שלא קשורים לזוועות החמאס – בסכנת מוות ממשית מקור וממחלות. גם האחרים יסבלו מחולי, נכויות שונות וטראומה עמוקה הרבה אחרי שיוכלו לנסות לשקם את חייהם. נתניהו מאריך את המלחמה שלא לצורך. בדרך הוא גורם למשבר הומניטרי עצום, וסבל חסר תקדים של מיליונים. אפשר וצריך לדחות בבוז את ההאשמות בג'נוסייד, שאינם אלא עוד חוליה בשרשרת דיבתית ארוכה ומלוכלכת. מנגד צריך גם לדאוג מאוד ממה שקורה תחת אחריותנו למיליונים. על הממשלה לספק באופן מיידי סיוע הומניטרי מספק לאוכלוסייה העזתית. זאת אחריותה. זאת אחריותנו.

הרבה אחרי שההאשמה בג'נוסייד תיראה כמו עוד אנקדוטה היסטורית, מה שבפועל מתחולל בעזה ירדוף אותנו. המשבר ההומניטרי בעזה הוא יצירה שלנו, אותם מיליונים סובלים תחת אחריותנו, ואנחנו נישא את האפלה המוסרית שהמצב הזה מטביע אותנו בתוכה עוד שנים רבות. אימהות לא מצליחות להאכיל את ילדיהם, תינוקות רועדים מקור, ואנחנו מדברים על "חמולות". זה קורה עכשיו, ואנחנו לא עושים מספיק כדי לסייע.

היום שאחרי יגיע, יום אחד. יהיה סוף למלחמה הזאת, ועזה תתחיל להשתקם. אנחנו נצטרך אז לשקם את מה שיישאר מהמצפון שלנו, מהמסורת היהודית, ומדמותה של מדינת ישראל.

—

פורסם במדור הדעות של הארץ

הגליון החדש של כתב העת 'אופקים', מבית מכון שלום הרטמן, עוסק בתקווה. במאמר שלי ניסיתי להתוות תוכנית פעולה שתהפוך את המשבר הנוכחי לפתח ללידה מחדש של ישראל, תוכנית שמורכבת משלושה חלקים: עמידה נחושה אל מול הפונדמנטליזם הדתי היהודי; חזרה אל הממלכתיות שפירושה מחוייבות לכלל ומקצוענות; והכרה בזכויותיהם השוות של כל תושבי הארץ.

כאן על הרשת וכאן בפידיאף.

דבר מעניין קרה אתמול בדיון שהיה ביני ובין גדי טאוב בטוויטר, מעבר לכך שהוא היה ענייני באופן מפתיע ולא כלל את הטינופים והגזלייטינג שאני רגיל לזכות בהם ממנו.

דיברנו על מקורות סמכותו או חוסר-סמכותו של בג"צ לפסול חוקי יסוד, והתברר שעל פי טאוב לאזרחי ישראל אין בכלל זכות לחופש דת. או לכל הפחות הוא לא היה מוכן להודות שיש להם.

איך זה קורה? הנה הסיפור: מחנה "הרפורמה" אינו מוכן לתת לבג"צ כל סמכות שאינה כתובה במפורש בחוק. הדבר נובע משתי סיבות:

1. התפיסה שרק העם מחליט על חובותיו וזכויותיו (וממילא על סמכות בית המשפט), ומה שהעם החליט הוא רק מה שנציגיו הנבחרים חוקקו;
2. העמדה שבג"צ חרג מסמכותו בעבר (כשפסק לא על פי מה שכתוב במפורש בחוק), ולכן יש לקצץ את כנפיו בהווה.

לטענה השניה לא אתייחס כאן. הטענה הראשונה נסמכת בחלקה על התפיסה השמרנית (המיושנת) שזכויות אדם ואזרח מגיעות אך ורק מתהליך היסטורי ומהסכמים פנים-לאומיים. כלומר שזכויות אינם עניין אוניברסלי אלא פרטיקולרי, כל עם לעצמו מתוך תהליכיו ההיסטוריים.

אבל הטענה הראשונה גם מאומצת באופן מלאכותי כנשק נגד בית המשפט העליון הישראלי. שהרי האם טאוב באמת חושב שלישראלים אין זכות לחופש דת, רק מפני שנציגיהם לא חוקקו אותה? אני בספק. יש לזכור שזכות זאת נישאת לא רק בפי שמאלנים אנרכיסטים נפולת מוגלה, אלא גם בפי פעילי הר הבית שמבקשים בשמה להתפלל על ההר, גם בפי חרדים המבקשים מופעים נפרדים מגדרית, וגם בפי אנשים כשמחה רוטמן שמבקשים בשמה לאפשר לבעלי מלון לסרב לארח הומואים.

כלומר זאת זכות די חשובה לכולנו. אלא שטאוב לא יכול להודות בשהיא קיימת מפני שדבר כזה יחתור תחת העמדה שמה שלא חוקק לא קיים.

יש לדעת, גם זכויות לחופש ביטוי וחופש ההפגנה לא כתובות בחוק הישראלי, וגם שוויון מהותי בין כל האזרחים כידוע לא כתוב בו. אבל בכל אלה הסכים טאוב להכיר משום שהם, כהגדרתו, "זכויות פוליטיות המתחייבות משיטת המשטר הדמוקרטית" ולכן כלולים בה גם ללא חקיקה מפורשת. מה עם כל הזכויות הנוספות? לא ברור.

***

אז מאיפה יש לדעתי לאזרחי ישראל את הזכות חופש דת? הנה שלושה מקורות:

1. ראשית מקור *שאני לא רוצה להסתמך עליו*: זכויות האדם האוניברסליות והנצחיות שכל אדם כאדם זכאי להן, שמוזכרות גם ב'הכרזת האו"ם לכל באי עולם בדבר זכויות האדם' ומוכרות על ידי מרבית הקהילה הבינלאומית. אלא נובעות מהיות האדם אדם. בין אם הוא נברא בצלם אלוהים, או בעל תבונה, או בעל כבוד סגולי, או בעל פוטנציאל הראוי למימוש, או בעל זהות עמוקה הראויה להגנה. כאמור, אני מעדיף לא להזדקק לתפיסה סמי-מטאפיזית כזאת, למרות שאני עצמי מחזיק בה.

2. הזכות לחופש דת מוזכרת בהכרזת העצמאות של מדינת ישראל. מדינת ישראל מתחייבת בהכרזה לשמור עליה. אזרחי ישראל סומכים על ההבטחה הזאת ומסכימים במובלע להיות אזרחי המדינה על סמך ההבטחה הזאת. ההבטחה לשמירה על חופש דת ומצפון היא חלק מהאמנה היסודית שקיימת בין אזרחי ישראל על בסיס הכרזת העצמאות.

3. גם לו לא היתה קיימת הכרזת העצמאות, הזכות לחופש דת כלולה באופן מובנה בעצם היומרה של מדינת ישראל להיות דמוקרטיה. במובן הזה אזרחי ישראל זכאים לחופש דת מעצם היותם אזרחי ישראל, דהיינו מעצם הסכמתם המובלעת להיות אזרחים במדינה. זו האמנה הבסיסית שחתומה באופן מובלע בין אזרחי ישראל למדינה, כל עוד היא מתיימרת להיות דמוקרטיה. במובן הזה אזרחי ישראל פועלים בהתאם להיגיון הליברלי שמחזיק ששלטון לגיטימי הוא רק שלטון השומר על זכויות אזרחיו.

האזרחות במדינת ישראל, כמו בכל מדינה המתיימרת להיות דמוקרטיה (ליברלית), כוללת אפוא בתוכה באופן מובנה רשימת זכויות בסיסיות. על היקף הזכויות ועל הדרך לאכוף אותן ייתכנו ויכוחים. הזכות לחופש דת לא כוללת כל דבר בעולם (השחתת אברי מין של נשים בשם הדת לא תאושר). אבל זה שיש לאזרחים זכות לחופש דת אמור להיות מובן מאליו.

ולהדגיש: זכות אינה פשוט משהו ש"מותר לעשות". זכות מאפשרת לי לדרוש מבית המשפט לכפות על המדינה לכבד מנהגים שונים שלי שהם מחוץ למסגרת החוק הרגיל, או לאסור על המדינה לרמוס מנהגים שלי שהיא מבקשת לרמוס (ראו תגובה שלי בתמונה).

הבעיה היא שתומכי החקיקה האנטי-דמוקרטית מבססים את כל התזה שלהם על התפיסה שמה שלא מחוקק אינו קיים, וממילא אינו בסמכותו של בית המשפט. אם נציגי אזרחי ישראל לא חוקקו זכות לחופש דת, היא לא קיימת ובית המשפט לא יכול לפעול בשמה.

אז בפעם הבאה שאתם בדיון עם תומכי ה"רפורמה" תשאלו אותם: האם לאזרחי ישראל יש זכות לחופש דת? אם כן, מאיפה היא מגיעה?

(ואשמח כמובן אם טאוב יתקן אותי ויאמר שהוא דווקא כן חושב שיש לישראלים זכות לחופש דת, וגם יסביר מאיפה היא הגיעה. אעדכן בתגובות אם כן.)

בכל הנוגע להתדרדרות לאוטוקרטיה, כמה יסודות מבדילים בין המצב בישראל לבין מדינות כהונגריה, פולין או הודו. אחד מהם הוא ההתגייסות הכוללת, הנחושה והיצירתית של החברה והמגזר העסקי בישראל, שמעמידים תנועת מחאה יוצאת דופן בנחישותה, שקשה למצוא לה מקבילה בזמננו. השני הוא המצב הביטחוני המיוחד של ישראל, ותלותה המוחלטת בצבאה.

בפברואר השנה ערכה ממשלת ויקטור אורבן סבב גדול של פיטורים בצבא הונגריה. מאות קצינים נשלחו הביתה, בצעד שתואר על ידי הממשלה כרצון לרענן את השורות, אולם נחשד כניסיון לדלל את מספר הקצינים בעלי תפישה אוהדת כלפי נאט"ו, או פשוט כמאמץ של אורבן למלא את הצבא בנאמניו.

תרגיל כזה לא ייתכן בישראל. צה"ל מנהיג גיוס חובה, וקציניו אינם אנשי קריירה אלא משרתי ציבור הבאים מכלל שדרות החברה. מעבר לכך צה"ל, ואיתו מדינת ישראל, לא יכולים להרשות לעצמם לאבד מאות קצינים מסיבות בסיסיות של כשירות מבצעית. הצבא פשוט לא יוכל להגן על המדינה.

עדות לתלותה הקיומית של המדינה בקציניה ובלוחמיה קיבלנו ככל שהתקרבה חקיקת המהפכה המשפטית. בשבועות שקדמו לפיטורי שר הביטחון יואב גלנט, קבוצות שונות של חיילים הבהירו לממשלה שהם לא יתייצבו לשירות תחת שלטון לא דמוקרטי. בעקבות דבריהם קבע שר הביטחון, ש"ישנה סכנה מיידית לביטחון המדינה".

האם ניתן להצדיק את פעולת אנשי הצבא? אי־ציות אזרחי, בהגדרתו המקובלת, הוא מעשה מצפוני לא אלים, שמנוגד לחוק ונעשה בפומבי, במטרה לגרום לשינוי במדיניות מסוימת של הממשל. כאשר רוזה פארקס ישבה ב–1955 על ספסל האוטובוס שאסור היה לה לשבת עליו על פי חוק, היא הנהיגה אי־ציות אזרחי. כך גם כאשר מהאטמה גנדהי יצר ב–1930 מלח על ידי הרתחת מים, ללא תשלום מס, בניגוד לחוק הבריטי.

איום החיילים לסרב לשרת, ודאי אם הם משרתים בהתנדבות, אינו בדיוק אי־ציות אזרחי, משום שספק אם יש בו משום עבירה על החוק. מנגד, מסיבות אחרות הוא חמור יותר מאי־ציות אזרחי. בשל התנאים שקיימים בישראל ולא קיימים בהונגריה, הוא היה בבחינת התנגדות אזרחית הנוגעת לעצם האפשרות של המדינה להבטיח ביטחון לאזרחיה. בדיוק משום כך הסירוב גם היה כל כך אפקטיבי.

עם זאת, ניתן למצוא הצדקה לסירוב של אנשי המילואים. הצעד שלהם כמובן לא נבע מכך שהם "לא קיבלו את תוצאות הבחירות", כפי שטוענים בימין. הם נקטו אותו מתוך התפישה הבסיסית ששלטון במדינה ליברלית שואב את הלגיטימציה שלו מההגנה שהוא מעניק לזכויות האדם והאזרח. ולחילופין, שלטון המבקש להחליש את ההגנה שלו על זכויות אלה, מחליש את הלגיטימציה שלו עצמו.

ממשלה בדמוקרטיה ליברלית שואבת את סמכותה משני מקורות. האחד הוא בחירות הוגנות וחופשיות, שבהן לכל אזרח קול שווה. השני הוא המחויבות של השלטון לשמור על זכויות היסוד של האזרחים. ממשלה שזוכה ברוב קולות אולם מחליטה לשלול מנשים (או מיהודים או משחורים וכו') את זכות הבחירה אינה ממשלה לגיטימית.

זכויות אדם אינן ג'וקר שמבטל כל שיקול אחר, אולם כל שלטון המתיימר להיות ליברלי מחויב לשמור עליהן. הכרזת העצמאות של ארצות הברית, הדמוקרטיה הליברלית הראשונה, מונה כידוע את הזכויות המובנות מאליהן לחיים, לחירות ולחתירה לאושר, וקובעת מיד במשפט הבא, כי "על מנת לשמור על הזכויות הללו, ממשלות מוקמות על ידי בני אדם". ההגנה על הזכויות על ידי השלטון היא לב העניין. מבחינת אבות האומה האמריקאית זאת היתה הסיבה העיקרית לרצונם להיפרד מהכתר האנגלי ולהקים רפובליקה.

הסדר הליברלי תופש כמובנת מאליה את שאיפתו של הפרט להיות סובייקט הנהנה מביטחון אישי ומאוטונומיה. ככזה הוא משתף פעולה עם פרטים אחרים כדי ליצור ממשל מרכזי, רק מתוך ההנחה שביטחונו והאוטונומיה שלו — שבאה לידי ביטוי ברשימת זכויות מסוימת — יישמרו. מנגד, "אם צורת ממשל כלשהי נעשית הרסנית ביחס למטרות אלה", כפי שכתוב בהמשך הצהרת העצמאות של ארצות הברית, "זוהי זכותם של בני האדם לשנות או לבטל אותה".

אנשי הצבא שנקטו אי־ציות אזרחי הביעו באופן אינטואיטיבי ומדויק את דרישתם למחויבות מצד הממשלה לברית הבלתי כתובה שבינה ובין אזרחיה — ועל אחת כמה וכמה בינה ובין האנשים שהיא מבקשת מהם לסכן את חייהם עבורה. הברית הזאת כוללת, בין השאר, תפישת השלטון כמופקד על הגנת זכויות היסוד של האזרחים, ומתנגדת לכל צורה של ממשל שהרסנית כלפיהן.

כשראש הממשלה הטיח באלופי המטכ"ל, "אתם צבא שעולה למדינה 70 מיליארד שקל בשנה ויצאתם לשביתה נגד הממשלה, זה לא ייתכן", הוא הסגיר תפישה מעוותת לחלוטין של מערכת היחסים בין מדינת ישראל לבין אנשי הצבא שלה.

כאמור, בשונה מאנשי הצבא בהונגריה (או ברוב מדינות העולם), צה"ל אינו אפיק לקריירה, אלא צבא שמפעיל גיוס חובה וגדוש בפעילות מבצעית מסכנת חיים. חייליו, באופן המילולי ביותר, שופכים דם. אי לכך מערכת היחסים בין צה"ל לבין המשרתים בו אינה תועלתנית או מסחרית, אלא נובעת מסולידריות חברתית וממחויבות ערכית. עבור חלק גדול מאנשי הצבא, אותה מחויבות ערכית חייבת לכלול נאמנות לעקרונות הליברליזם.

ביוני 1647, אחרי שצבא אנגליה הדיח את המלך צ'ארלס הראשון שביקש למשול באופן אבסולוטי וללא התחשבות בנציגי העם בפרלמנט, ביקשו אנשי הצבא להבטיח שהסדרי השלטון המתגבשים לא יאפשרו הישנות של הטעויות של המלך. "איננו צבא שכירי חרב", נמסר בשמם במנשר רשמי, "שנשכר לשרת את כוחה השרירותי של מדינה, אלא נקראנו וגובשנו על ידי הצהרות הפרלמנט כדי להגן על זכויותיו וחירויותיו הצודקות של העם ושלנו".

צה"ל אינו צבא של שכירי חרב, ואין לצפות מחייליו לציות עיוור. צה"ל וגובש על מנת להגן על הזכויות והחירויות הצודקות של אזרחי מדינת ישראל. המחויבות של אנשיו לזכויות אדם ואזרח אינה בעיה, אלא נכס יקר מפז.

:

—

פורסם במדור הדעות של הארץ

לא מזמן יצא מאמר חדש שלי בו אני מכניס את ההתפתחויות הפוליטיות בישראל להקשר של הגל הפופוליסטי העולמי.

אני טוען שהפופוליזם, מהודו ועד ארה"ב, אינו נובע מדעיכת מדינת הרווחה או רק ממניעים שליליים כגזענות, אלא ממשבר זהותי שנולד דווקא מניצחונו המוחלט של הסדר הליברלי.

אני מנתח את המגמות בימין ובשמאל העולמיים ואיך הן באות לביטוי בפוליטיקה הישראלית. לבסוף אני עומד על חשיבות מדינת הלאום והיכולת של תומכי הסדר הליברלי להציע זהות קולקטיבית פוזיטיבית.

כאן המאמר בקישור לרשת ואילו כאן ב-pdf.

המאמר הוא חלק מגליון מיוחד על הבחירות האחרונות בישראל של כתב העת 'אופקים’, מבית מכון הרטמן. כאן כל הגליון, עם מאמרים מאת מייקל וולצר, משואה שגיב, תהלה פרידמן, יאיר שלג, ישי רוזן צבי, דניאל הרטמן, רנא פאהום, אסף מלאך, אבי שגיא, שרגא בר און ועוד.