דבר מעניין קרה אתמול בדיון שהיה ביני ובין גדי טאוב בטוויטר, מעבר לכך שהוא היה ענייני באופן מפתיע ולא כלל את הטינופים והגזלייטינג שאני רגיל לזכות בהם ממנו.

דיברנו על מקורות סמכותו או חוסר-סמכותו של בג"צ לפסול חוקי יסוד, והתברר שעל פי טאוב לאזרחי ישראל אין בכלל זכות לחופש דת. או לכל הפחות הוא לא היה מוכן להודות שיש להם.

איך זה קורה? הנה הסיפור: מחנה "הרפורמה" אינו מוכן לתת לבג"צ כל סמכות שאינה כתובה במפורש בחוק. הדבר נובע משתי סיבות:

1. התפיסה שרק העם מחליט על חובותיו וזכויותיו (וממילא על סמכות בית המשפט), ומה שהעם החליט הוא רק מה שנציגיו הנבחרים חוקקו;
2. העמדה שבג"צ חרג מסמכותו בעבר (כשפסק לא על פי מה שכתוב במפורש בחוק), ולכן יש לקצץ את כנפיו בהווה.

לטענה השניה לא אתייחס כאן. הטענה הראשונה נסמכת בחלקה על התפיסה השמרנית (המיושנת) שזכויות אדם ואזרח מגיעות אך ורק מתהליך היסטורי ומהסכמים פנים-לאומיים. כלומר שזכויות אינם עניין אוניברסלי אלא פרטיקולרי, כל עם לעצמו מתוך תהליכיו ההיסטוריים.

אבל הטענה הראשונה גם מאומצת באופן מלאכותי כנשק נגד בית המשפט העליון הישראלי. שהרי האם טאוב באמת חושב שלישראלים אין זכות לחופש דת, רק מפני שנציגיהם לא חוקקו אותה? אני בספק. יש לזכור שזכות זאת נישאת לא רק בפי שמאלנים אנרכיסטים נפולת מוגלה, אלא גם בפי פעילי הר הבית שמבקשים בשמה להתפלל על ההר, גם בפי חרדים המבקשים מופעים נפרדים מגדרית, וגם בפי אנשים כשמחה רוטמן שמבקשים בשמה לאפשר לבעלי מלון לסרב לארח הומואים.

כלומר זאת זכות די חשובה לכולנו. אלא שטאוב לא יכול להודות בשהיא קיימת מפני שדבר כזה יחתור תחת העמדה שמה שלא חוקק לא קיים.

יש לדעת, גם זכויות לחופש ביטוי וחופש ההפגנה לא כתובות בחוק הישראלי, וגם שוויון מהותי בין כל האזרחים כידוע לא כתוב בו. אבל בכל אלה הסכים טאוב להכיר משום שהם, כהגדרתו, "זכויות פוליטיות המתחייבות משיטת המשטר הדמוקרטית" ולכן כלולים בה גם ללא חקיקה מפורשת. מה עם כל הזכויות הנוספות? לא ברור.

***

אז מאיפה יש לדעתי לאזרחי ישראל את הזכות חופש דת? הנה שלושה מקורות:

1. ראשית מקור *שאני לא רוצה להסתמך עליו*: זכויות האדם האוניברסליות והנצחיות שכל אדם כאדם זכאי להן, שמוזכרות גם ב'הכרזת האו"ם לכל באי עולם בדבר זכויות האדם' ומוכרות על ידי מרבית הקהילה הבינלאומית. אלא נובעות מהיות האדם אדם. בין אם הוא נברא בצלם אלוהים, או בעל תבונה, או בעל כבוד סגולי, או בעל פוטנציאל הראוי למימוש, או בעל זהות עמוקה הראויה להגנה. כאמור, אני מעדיף לא להזדקק לתפיסה סמי-מטאפיזית כזאת, למרות שאני עצמי מחזיק בה.

2. הזכות לחופש דת מוזכרת בהכרזת העצמאות של מדינת ישראל. מדינת ישראל מתחייבת בהכרזה לשמור עליה. אזרחי ישראל סומכים על ההבטחה הזאת ומסכימים במובלע להיות אזרחי המדינה על סמך ההבטחה הזאת. ההבטחה לשמירה על חופש דת ומצפון היא חלק מהאמנה היסודית שקיימת בין אזרחי ישראל על בסיס הכרזת העצמאות.

3. גם לו לא היתה קיימת הכרזת העצמאות, הזכות לחופש דת כלולה באופן מובנה בעצם היומרה של מדינת ישראל להיות דמוקרטיה. במובן הזה אזרחי ישראל זכאים לחופש דת מעצם היותם אזרחי ישראל, דהיינו מעצם הסכמתם המובלעת להיות אזרחים במדינה. זו האמנה הבסיסית שחתומה באופן מובלע בין אזרחי ישראל למדינה, כל עוד היא מתיימרת להיות דמוקרטיה. במובן הזה אזרחי ישראל פועלים בהתאם להיגיון הליברלי שמחזיק ששלטון לגיטימי הוא רק שלטון השומר על זכויות אזרחיו.

האזרחות במדינת ישראל, כמו בכל מדינה המתיימרת להיות דמוקרטיה (ליברלית), כוללת אפוא בתוכה באופן מובנה רשימת זכויות בסיסיות. על היקף הזכויות ועל הדרך לאכוף אותן ייתכנו ויכוחים. הזכות לחופש דת לא כוללת כל דבר בעולם (השחתת אברי מין של נשים בשם הדת לא תאושר). אבל זה שיש לאזרחים זכות לחופש דת אמור להיות מובן מאליו.

ולהדגיש: זכות אינה פשוט משהו ש"מותר לעשות". זכות מאפשרת לי לדרוש מבית המשפט לכפות על המדינה לכבד מנהגים שונים שלי שהם מחוץ למסגרת החוק הרגיל, או לאסור על המדינה לרמוס מנהגים שלי שהיא מבקשת לרמוס (ראו תגובה שלי בתמונה).

הבעיה היא שתומכי החקיקה האנטי-דמוקרטית מבססים את כל התזה שלהם על התפיסה שמה שלא מחוקק אינו קיים, וממילא אינו בסמכותו של בית המשפט. אם נציגי אזרחי ישראל לא חוקקו זכות לחופש דת, היא לא קיימת ובית המשפט לא יכול לפעול בשמה.

אז בפעם הבאה שאתם בדיון עם תומכי ה"רפורמה" תשאלו אותם: האם לאזרחי ישראל יש זכות לחופש דת? אם כן, מאיפה היא מגיעה?

(ואשמח כמובן אם טאוב יתקן אותי ויאמר שהוא דווקא כן חושב שיש לישראלים זכות לחופש דת, וגם יסביר מאיפה היא הגיעה. אעדכן בתגובות אם כן.)

נכתב עם ד”ר אבי שילון

"מעולם לא הינו חופשיים כפי שהיינו תחת הכיבוש הנאצי", כתב ז'אן-פול סארטר בדצמבר 1944, שלושה חודשים בלבד לאחר שפריס שוחררה. סארטר התכוון לכך שרק בתנאים של סכנה ודחק בני אדם הופכים ממוקדים בשאלות החשובות באמת, ביסודות הקיומיים של החיים, בשאלת החירות עצמה. רק אז הם באמת חופשיים. בדבריו היתה טמונה גם ביקורת – גם תחת המשטר הנורא מכל, קבע סארטר, האדם הוא סך כל הכרעותיו: הוא יכול להתנגד, להשלים, לחפש פתרון או להתייאש.

ואומנם, הצד חיובי במשבר הפוליטי הנוכחי טמון באופן שהוא מחדד את יכולתינו לבחור בעצמנו את הברירות שעומדות לפנינו. רבים מאיתנו שמעולם לא טרחו לעסוק במשמעות הקיום החופשי במדינה, טרודים בחשיבותה של הפרדת רשויות, ואחרים שמעולם לא הפגינו, החליטו לעמוד על זכויותיהם. בכך הופכים ישראלים רבים לאזרחים במלוא מובן המילה, ואי אפשר שלא לשמוח על כך.

האינטנסיביות של הימים האלה כופה עלינו עיסוק בעקרונות היסוד של הפוליטיקה המודרנית. כך, מול ההתעקשות בימין הביביסטי על פן אחד בדמוקרטיה, שלטון הרוב, שמתוכו נגזר רצונם בהסרת כל מגבלה על נבחרי הציבור, עלינו להתמקד בעקרונות היסוד של התפיסה הליברלית בדמוקרטיה, בשאלת החירות עצמה. דרך אחת להרהר בכך היא חזרה למסמכי היסוד של מדינת ישראל.

במגילת העצמאות, כידוע, מובטח שישראל תושתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל ותקיים שויון זכויו​ת חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין. הסימן המובהק להסתייגותם של חברי הקואליציה הנוכחית מהתפיסה הליברלית המובהקת הזו נעוץ בסירובם לחוקק את מגילת העצמאות כחוק יסוד.

אולם כדי ללמוד עד כמה התרחק הליכוד בימינו ממקורותיו הליברליים הבסיסיים כדאי לשוב למסמך אחר, שאף הוא נכתב בימי הבראשית של ישראל: החוקה שהציעה תנועת החרות בראשות מנחם בגין למדינת ישראל. את החוקה ניסח יוחנן בדר, יד ימינו של מנחם בגין, והיא משקפת את האופן שבו שאף הימין הציוני המקורי לעצב את המדינה.

החוקה שניסח בדר (כאן ב-pdf) היא מלאכת מחשבת של לאומיות ליברלית. בהשראת כתבי ז׳בוטינסקי, המסמך נפתח בהכרזת האמיתות הנצחיות על כך שכל בני האדם נבראו בצלם אלוהים, ומתוך כך הם חולקים חירויות וזכויות שוות. החוקה של 'חרות' נועדה, כך נאמר, להיות "חומת מגן לזכויות האדם והאזרח", ולהקפיד על הפרדת רשויות, שהוא התנאי ל"ממשל צדק".

בדר, כמו בגין, לא היה מוכן להתפשר על ארץ ישראל השלמה. ישראל נועדה לפי המסמך להתקיים על פני שתי גדות הירדן, אולם הוא הכיר במציאות שנוצרה אחרי 48׳ ופסק שיש לקבוע גם את גבולותיה "הזמניים" של המדינה בחוק.

החוקה מלאה בכל טוב. היא אוסרת אפליה "מטעמי גזע, צבע-עור, דת, לשון, מין או מטעמי מוצא לאומי, חברתי או עדתי", וניכרת בה התפיסה הז'בוטינסקאית של שוויון מלא לאזרחי ישראל הערבים. היא אוסרת "הפצת רגשי בוז או שנאה" מטעמי לאום, גזע וכו', וקבעת שלאדם יש זכות לא רק לחיים, לכבוד, לחופש ולביטחון, אלא גם "להכרה באישיותו". בדר קרא לאסור עונש מוות ועינויים במדינה – וכשבגין התמנה כראש ממשלה הוא אסר על השב״כ לנקוט עינויים – והביע התנגדות לכפייה דתית מכל סוג.

החוקה המוצעת אף ביקשה לאפשר נישואים אזרחיים, ועמדה על כך שישראל תקלוט כל אדם הנרדף פוליטית במדינתו. גם את הסעיף הזה יישם בגין כשהורה עם כניסתו למשרד ראש הממשלה לאחר המהפך של 77׳ לקלוט מאות פליטים מוויאטנם. החוקה אף קובעת זכות בסיסית למזון, מלבוש, רפואה, כלומר תנאים סוציאליים בסיסים המגיעים לכל אזרח, ואף זכות ל"תנאי עבודה צודקים". החוקה גם מבהירה שכל חוק שיחוקק במנוגד לה יהיה חסר תוקף. כלומר, בית המשפט יכול לבטלו. העובדה שמרכיבים כה רבים ברשימה לעיל ייחשבו על ידי הפופוליסטים היום ל"טרלול פרוגרסיבי" ממחישה עד כמה הם התרחקו מיסודות הליברליזם.

סעיף 33 מעמיק בשאלת החירות. הוא קובע כי "זכאי אדם להתנגד בפועל לדיכוי ועריצות… חיללה הרשות את זכויות האדם והאזרח, וגם הערובות החוקתיות חדלו למעשה מלהיות למגן לו – יהא המרד לזכות ולחובה לעם ולכל חלק בקרב העם".

מה שבדר – שהיה מהרוויזיוניסטים שפעלו למען מינויו של בגין כמפקד האצ״ל ותמכו בהכרזת המרד שלו בשלטון הבריטי – קובע כאן הוא לא רק צורת השלטון, אלא גם את התנאים המצדיקים את קיומו של השלטון. כמורד לשעבר, הוא קובע כי שלטון שאינו מגן על זכויות אזרחיו, או שאינו מקפיד על הערובות החוקתיות שמגנות על אותן זכויות, אינו לגיטימי.

בדר, חשוב להבין, לא היה מהרדיקלים ב״חרות״. להיפך: הוא התבקש על ידי בגין לנסח חוקה ליברלית לנוכח העובדה שהיה פלג ב״חרות״, שהלל קוק היה חברים בו, שהציע חוקה קיצונית יותר, שבכלל נטלה מישראל את משמעותה כמדינה יהודית. את חוקתו בדר ביסס בדר על הלאומיות-הליברלית הקלאסית של מייסד התנועה הרוויזיוניסטית, זאב ז׳בוטינסקי, שראה בשמירת זכויות האדם והאזרח היא התנאי הבסיסי לקיומו של שלטון צודק. למעשה, דווקא הימין הציוני היה ליברלי יותר במקורו מהשמאל הציוני שהאמין בקולקטיביזם, ולכן כתב ז׳בוטינסקי ״בראשית ברא אלוהים את היחיד״.

נתניהו, שאמר לאחרונה בראיון לפודקאסט של לקס פרידמן, כי הוא ״דמוקרט מהמאה ה-19״, ריפרר בדיוק לעמדות ז׳בוטינסקי שאפיינו בהמשך את בגין. אבל בפועל, משיקולים שלו, הוא פועל באופן מפורש נגד דרכם.

בסעיף 59.2. קובע בדר כי "מדינת ישראל היא רפובליקה ריבונית, עצמאית, דמוקרטית, המיוסדת על הצדק החברתי". למרבה האירוניה, מה שהמחאה הנוכחית מבקשת לעשות הוא להקפיד בדיוק על המאפיינים שהימין הציוני המקורי ביקש להשיג בישראל.

—

פורסם במדור הדעות של הארץ

מאז סוף המאה ה-18 אנו עדים למאמצים שונים ומגוונים להפריד את המימד הדתי מהשדה הציבורי והפוליטי. ביסודה של ארצות הברית, ואחריה במהפכה הצרפתית, התבצעו שני הניסיונות הראשונים לנסח מחדש ובצורה ברורה את יחסי הגומלין בין הדת למדינה, כלומר להפריד ביניהן, ובשני המקרים נעשו הדברים בצורה שונה. בעוד בארה"ב התגבשה הפרדה שהדגישה את ההימנעות ממיסוד הדת על ידי המדינה, ומצד שני את הדאגה של המדינה לחופש הדת, המהפכנים בצרפת יצאו למתקפה ישירה כנגד הממסד הדתי, ופעלו לא למען חופש דת, אלא לחופש מדת.

אלו רק שניים מהדגמים המוכרים לנו של יחסי דת ומדינה בעידן המודרני. אולם לפני שנעבור לסקירת הדגמים האפשריים, נשאל את עצמנו מאיפה הגיעה בכלל הדרישה להפרדת דת ממדינה. אפשר לייחס אותה לשני גורמים היסטוריים, שהולידו שתי גישות מקבילות.

הגורם ההיסטורי הראשון הוא מלחמות הדת (הנוצרית) באירופה. הקנאות הדוגמטית של הנצרות לסוגיה גבתה מחיר עצום בחיי אדם ומשאבים במאה השנים שאחרי הרפורמציה. אירופה הבינה שהיא חייבת למצוא דרך לאפשר לבעלי אמונות שונות לחיות בשלום אלו לצד אלו. הגורם השני הוא ההכרה ההולכת וגוברת שמעשה דתי כפוי אינו מעשה דתי כלל, כלומר שכפייה דתית חותרת תחת חופש הבחירה, שהוא עיקרון דתי מרכזי במסורת המונותאיסטית המערבית. שני גורמים אלה יצרו (תוך שילובים פנימיים שונים) את התנאים שמתוכם התגבשו שתי גישות המקדמות את הפרדת הדת מהמדינה.

הגישה הראשונה שהתפתחה בעקבות זאת ביקשה למצוא את המכנה המשותף בין הזרמים השונים, ולבסס עליו את החוקה הדתית-פוליטית של המדינה. עיקרי האמונה המשותפים (למשל, "לא תרצח", או "אלוהים הוא טוב") יהיו מוגנים על ידי המדינה, ואילו ההבדלים בין הזרמים ("האפיפיור הוא ראש הכנסייה") יוותרו מחוץ למגע הממסד הפוליטי. זו גישה שמעגנת את חופש הדת בדת או במסורת, ורואה במסורת דתית גורם מיטיב עבור החברה. טובת הכלל, המבוססת על דרך משותפת, היא שעומדת מול עיניה.

הגישה שנייה מתחילה מהאינדיבידואל, ומגינה על זכותו/ה לקבוע בעצמו/ה את הגדרת "החיים הראויים", כלומר מהו הטוב העליון בחיים וכיצד יש להגיע למיצויו. היא שוללת כל התערבות של המדינה בפולמוס הציבורי שאמור להתנהל על כך, ומשאירה את העניין לפרטים המרכיבים את החברה, מתוך ביטחון שהאדם יכול לעצב את דרכו/ה בעצמו/ה ומתוך עצמו/ה. זו גישה שמעגנת את חופש הדת בהגנה על חופש המצפון של הפרט. הבחירה החופשית של האינדיבידואל, והדרישה מהמדינה להימנע מלהשפיע עליה, היא העומדת מול עיניה.

המודלים השונים

מתוך שתי הגישות האלה התפתחו ארבע דרכים עקרוניות, או ארבעה מודלים, לארגן את מערכת היחסים בין הדת למדינה במערב המודרני (לא נתייחס כאן למזרח הרחוק או לעולם המוסלמי):

1. הפרדה חדה: חציצה חד משמעית בין המערך הפוליטי לשדה הדתי. המדינה לא מממנת, לא מתעדפת ולא משפיעה על המוסדות הדתיים. היא חופשית מהם והם חופשיים ממנה. האזרחים נקראים לבחור אם לאמץ או לדחות דת כלשהי.
2. הפרדה תוך העדפה: המדינה נמנעת מלפקח על הדת והממסד הפוליטי אינו תחת סמכות דתית, אולם המדינה תומכת במוסדות דתיים, וייתכן שאף תומכת בדת מסויימת ולא באחרות.
3. חילון כפוי: לא רק שהמדינה לא תומכת במוסדות דתיים, אלא שהיא מפקחת על הדת, ולמעשה מגבילה אותה, במטרה לשמור את השפעתה על המרחב הציבורי מינימלית.
4. דת ממלכתית: הממסד הפוליטי נפרד מהממסד הדתי, אולם יש שיתוף פעולה הדוק ביניהם: המדינה תומכת ומממנת דת מסויימת, כופה חלקים ממנה על האזרחים, לא מכירה בדתות אחרות, אולם גם מפקחת על הדת, ומסדירה בכוחה את יחסי הגומלין בינה ובין המרחב הציבורי.

תפיסות עולם שונות עומדות מאחורי כל אחת מהמודלים הללו. התומכים בליברטניאניזם או בניטרליות ערכית מוחלטת מצד המדינה (צאצאים של הגישה השנייה הנמנית לעיל) יתמכו במודל ההפרדה החדה. על המדינה להבטיח את האוטונומיה האתית של הפרט, ולהשאיר את המרחב הציבורי חף מכל אידיאולוגיה רשמית. כיום נמצא את המודל הזה, בורייציה מסויימת, בארצות הברית.

מודל ההפרדה תוך העדפה ייבחר על ידי ממשיכיהם של הגישה הראשונה לעיל, התומכים בראייה קהילתנית של החברה, המחזיקים שדרוש לחברה אתוס משותף, הכולל על פי רוב מימד דתי, על מנת לשגשג בכל המובנים. הדת לא כפויה על הציבור, אבל המדינה תומכת בביטוי דתי מסויים, וקובעת אופי מסויים למרחב הציבורי. ברמות שונות נמצא את המודל הזה באנגליה, בשוודיה או ביוון, אשר בכל אחת מהן יש כנסייה אחת רשמית וממומנת.

את המודל השלישי, מודל החילון הכפוי, אנחנו מכירים מהמהפכה הצרפתית, מהמהפכה הבולשביקית או מטורקיה של אתאטורק. כאן הדת נתפסת לא כתפיסת עולם לגיטימית מני רבות, אלא כסכנה לחברה אשר יש להילחם בה. דרך זו נשענת על אידיאולוגיה הרואה בדת שריד ארכאי ופרימיטיבי שיש להשאיר באחור במסע אל ה"קידמה". המדינה כאן, אם כן, מאמצת גישה קהילתנית חריפה, ובהחלט רואה לנכון להציע מודל ברור ואחיד למדי של "החיים הראויים", מודל של חילוניות "נאורה", יעילה ומיליטנטית.

מודל הדת הממלכתיות שואב גם מהקהילתיות של ההפרדה-תוך-העדפה וגם מרוח הנאורות התוקפנית של החילון הכפוי. המדינה על פי דרך זו מעוניינת בדת, מעוניינת לכפות את חלקה על הציבור, אולם גם מעוניינת לשלוט בה. אפשר למצוא דוגמא למודל הזה ברוסיה של פוטין וביחסי המדינה עם הכנסייה הפרבוסלאבית. מודל כזה התממש גם בעשרות השנים הראשונות של מדינת ישראל. בהנהגתו של בן גוריון דת רשמית אחת, מפוקחת וממומנת היתה המובן מאליו והמקובל על הכל. מגמות אידיאולוגיות, חברתיות וכלכליות שונות הפכו את המודל הזה לפחות ופחות קביל על חלק גדול מאזרחי מדינת ישראל בהווה. טוב, לכן אנחנו כאן, לא?

איזה מודל הוא הראוי ביותר?

במדינה ליברלית אין מקום לשני המודלים האחרונים. אין מקום לחילון כפוי, משום שהוא פוגע בחופש הדת של כל פרט המעוניין לאמץ אורח חיים דתי. אין מקום לדת ממלכתית, משום שמערך דתי שכזה פולש אל תחום הפרט וחוטא בכפייה דתית. הויכוח שלנו בישראל אפוא הוא איך נחלצים עד כמה שאפשר ממודל הדת הממלכתית ועוברים לגרסה מסויימת של אחד משני המודלים הראשונים.

מובן שיהיו אנשים שיבקשו להתקרב יותר למודל ההפרדה החדה, ואילו אחרים יעדיפו את ההפרדה תוך העדפה. הראשונים יבקשו לכונן מדינה בעלת מרחב ציבורי חילוני לחלוטין, חסר ציביון דתי כלשהו, מדינת כל אזרחיה. האחרונים באופן טבעי יחפצו שהיהדות תהיה הדת המועדפת במדינה, ושהיא תצבע את המרחב הציבורי באופי מסויים, ובעצם תדגיש את היותה של מדינת ישראל מדינת הלאום של העם היהודי.

פעמים רבות המעוניינים בהפרדת דת ממדינה מתעקשים שרק מודל ההפרדה החדה הוא קביל. כאמור, אם ניקח דוגמא מארצות אירופאיות שאין לנו ספק בתוקף הדמוקרטיה שלהם, זה לא נכון. הזכרנו לעיל שלאנגליה, לשוודיה וליוון יש כנסיות ממוסדות (האנגליקנית, הלותרנית והיוונית-אורתודוקסית בהתאמה), וזאת מתוך התחשבות בהיסטוריה הדתית והתרבותית של העמים החיים בהם, והרצון לשמר את האופי התרבותי של הקהילות בהן. למעשה, רוב מוחלט של הדמוקרטיות בעולם כיום אינן מיישמות הפרדה חדה בין הדת למדינה, מממנות ומחזיקות מטעמן מוסדות דתיים ברמה כזאת או אחרת, והדבר לא נתפס כפוגם בתוקף הדמוקרטיה שהן מכוננות.

מעבר לכך, יהיו שיטענו ששמירה על צביון דתי-תרבותי הניזון מדת שקשורה בזיקה היסטורית לגוף פוליטי מסויים אף מסייעת לאופי הדמוקרטי של אותו גוף פוליטי. זאת מכיוון שהדת מעניקה לקהילה מערך ערכי המגבש את הציבור, מקדם סולידריות בין פרטיו, משמש מצע ליצירה תרבותית, ומאפשר נקודת מבט לא-תועלתנית על החיים והמרחב הציבורי. זו כמובן הגישה הקהילתנית, שרואה בפרט חלק מחברה, ולא מונדה שמנותקת מסביבתה. מאידך יאמרו המתנגדים לכך שהעדפת דת אחת, ודאי במדינה שבה חיים מיעוטים גדולים בעלי דת שונה, מפלה בצורה לא הוגנת בין האזרחים, ופוגעת באופי הדמוקרטי של המדינה.

האם ביטויים דתיים במרחב הציבורי הם כפייה דתית?

האם מאפיינים דתיים במרחב הציבורי פירושם כפייה דתית? המחזיקים בעמדה ליברטניאנית או העומדים על כך שאל לה למדינה לקדם שום השקפה המתייחסת למשמעותם של החיים או לטיבם של "החיים הראויים" יגרסו שכן. עבורם אין לקבל שום עמדה ממוסדת של "הטוב", ויש להשאיר לפרט האוטונומי את גיבוש תפיסת העולם הערכית שלו.

עמדה כזו נתקלת בבעיה כאשר עליה להסביר איך לחנך ילדים בבתי ספר ציבוריים, שהרי אי אפשר להימנע מלחנך לערכים מסויימים, או לחגוג חגים מסויימים (חנוכה? יום העצמאות? אחד במאי?). זאת ועוד: התפיסה שהאדם הוא ישות אוטונומית ורציונלית – ושכך ראוי לו/ה להתנהל – גם היא תפיסת עולם ערכית מסויימת, ואם נוותר על כל סממן דתי נמצא מקדמים אותה בלבד, דבר שרצינו להימנע ממנו.

המחזיקים בעמדה קהילתנית יותר יגרסו שמאפיינים דתיים במרחב הציבורי אינם כפייה דתית, אלא צביון תרבותי חיוני. עם זאת, הליברלים מביניהם לא יסכימו לחדירה של הדת הממוסדת לחיי הפרט. כך למשל, ודאי שאין לקבל התנייה של קבלה למשרה (ממשלתית או אחרת) בחברות בדת מסויימת. גם חקיקה הקובעת רק דרך דתית להתחתן היא כפייה דתית. קו הגבול הוא אפוא החדירה אל חיי הפרט.

עמדה כזו נתקלת בבעיה כאשר עליה לשרטט את הגבול המדוייק בין ציבורי לפרטי. האם שיעורי חובה בתלמוד בתיכון הם כפייה דתית? האם איסור פתיחת חנויות בשבת הוא כפייה דתית? זאת ועוד: יש לבדוק גם את אופי הדת במרחב הציבורי: האם היא מייצגת את הגיוון הבלתי נמנע בכל מסורת דתית, או מוגבלת לזרם יחיד ואחיד של דת ממוסדת? ניתן לטעון שהגבלת הדת הנתמכת על ידי המדינה לזרם ספציפי היא אפלייה לא הוגנת של הזרמים הנוספים של אותה דת.

מדוע חופש דת היא זכות בסיסית?

בתחילת דברנו התייחסנו לגורמים ההיסטוריים שקידמו את הפרדת הדת מהמדינה, אבל מהו הגורם העקרוני, המובן מתוך עצמו, שעליו העניין מבוסס? עיקרון חופש הדת, העומד בבסיס הפרדת הדת מהמדינה, נשען על ההכרה כי הדת (או חוסר-הדת) בחייו של אדם היא מהמאפיינים העמוקים ביותר של זהותו/ה, של כבודו/ה ושל תפיסתו/ה העצמית, ושעליה עומדים חלקים עיקריים בהשקפת עולמו/ה. מדובר בחלק ממהותו של האדם, מימד באישיותו שאם ישלל ממנו תהיה זו פגיעה אנושה בצלמו ודמותו.

משום מעמדה המרכזי של הדת בחייו של הפרט אל לה למדינה – או לכל גוף אחר – להתערב ולכפות עליו/ה דבר בתחום הזה. יסודות כאלה של זהות מקבלים בחברה המודרנית מעמד מיוחד, ובדרך כלל מוזכרים בהקשר לזכויות. כך חופש הביטוי, או הזכות לאוטונומיה על גופנו. כך גם אפשר להשוות את מעמד הדת בנפשו של אדם למעמד המגדר או המיניות בה: מדובר ביסוד עמוק של זהות, המקושר לשלמות האישיות ולהגשמתה. לכן אנחנו סבורים שאין להפלות אדם משום מגדרו/ה או נטייתו/ה המינית. לכן אונס הוא פשע כל כך חמור בעינינו. כל אלה הם דברים המהותיים לקיומנו כפרטים מסויימים ולא אחרים.

הפרדת הדת מהמדינה נועדה להבטיח את השמירה על חופש הדת, כמו גם על החופש מדת. היא על כן קשורה באופן עמוק לעקרון זכויות האדם והאזרח, ומקובלת בכל דמוקרטיה בעולם כיום. המודל הספציפי של הפרדת הדת מהמדינה, עם זאת, יכול להיות אחד מני כמה וכמה, ותלוי באופי הקהילה המסויים ובעולם הערכים שמנחה אותה – עולם הערכים שבעצמו לא יכול שלא לנבוע מההיסטוריה הדתית והפוליטית, ובתורו משפיע על הקשר העכשווי והעתידי בין הפוליטיקה לדת.

מקורות:

• דני סטטמן וגדעון ספיר, דת ומדינה בישראל: עיון פילוסופי-משפטי, הוצאת אוניברסיטת חיפה וידיעות ספרים, 2014, תל אביב
• Casanova, José, Public Religions in the Modern World, University of Chicago Press, Chicago, 1994
• Charles Taylor, “Modes of Secularism”, in Secularism and Its Critics, Rajeev Bhargava, ed., Oxford University Press, New Delhi, 2014, pp. 31-53

פורסם באתר ישראל חופשית

גואל רצון הורשע היום בשורה ארוכה של עבירות מין, במקרי אונס ובגילוי עריות, מעשי סדום ומעשים מגונים. הדברים חמורים ומזעזעים ללא ספק, ולא אכנס אליהם כאן. כאן ארצה לומר כמה מילים על הסעיף בו הוא לא הורשע, וזה בסעיף ה"עבדות".

ב-2006 תוקן חוק איסור סחר בבני אדם, והוכנסו בו סעיפים שמרחיבים את ההגדרות של עבדות ושל עבודת כפייה, וזאת כחלק מהמאבק בסחר בבני אדם. הפרקליטות ביקשה להרשיע את רצון בעבדות, ולצורך כך להשתמש בחוק החדש. דא עקא, רצון לא החזיק את הנשים שחיו איתו בביתו בכוח. הוא לא חטף אותן בניגוד לרצונן, ולא כלא אותן בבית. הן היו יכולות לצאת, ואכן יצאו לקניות וכו' – וחזרו. הוא גם לא סימם אותן כדי להשיג את הסכמתן לחיות איתו, עוד מהלך שהיה בברור מפליל אותו בשיעבוד.

על פי הדיווח ב'הארץ' מאת רויטל חובל

הפרקליטות טענה כי רצון השתלט על מוחן של הנשים, וההסכמה לקיום יחסי המין איתו לא ניתנה מתוך רצונן החופשי. לשם כך הציגו חוות דעת של ד"ר דוד גרין, שחוקר נפגעי כתות, שהעיד על משמעות תופעת ה"מיינד קונטרול".

אם אכן כך (ואני להלן מתבסס על מה שכתבה חובל), משום שרצון לא החזיק את הנשים איתו בכוח או באמצעות סמים, לא היתה ברירה אלא לטעון שהוא השתלט להן על הנפש.

נראה שזה אכן היה קו ההתקפה. מעיין, אחת מנשותיו לשעבר של רצון, אמרה היום שהוא "שלל [ממנה] רצון חופשי", ואילו רב פקד אדוארד פלינר, ראש הצוות בימ"ר תל אביב שחקר את הפרשה, אמר שיש להבין ש"אפשר לשלוט באדם ולהפחיד אותו מבלי שזה נראה לעין, עד שהוא מוחק את אישיותו." כלומר היה כאן ניסיון לשכנע את בית המשפט שגואל רצון שיעבד נפשית את הנשים שחיו איתו.

אני שמח מאוד שטענה זאת נדחתה על ידי בית המשפט. אני ודאי מבין פחות בפסיכולוגיה מאשר ד"ר גרין, אבל מעוניין להציג בכל זאת את דעתי על העניין. נתחיל מזה שלמדע המודרני לא מוכרת שום טכניקה של "מיינד קונטרול". פשוט אין שום ראיות שקיים כזה דבר. והאמינו לי, לו היה דבר כזה, צה"ל, השב"כ, ה-CIA, החמאס, וכל נוכל מתחיל שיודע לקרוא היו כבר משתמשים בו. הדיבורים של "שטיפת מוח" התחילו בזמן המלחמה הקרה, כאשר סוכנויות הביון ניסו אכן לפתח משהו כזה. הם המשיכו כאשר חיילים אמריקאים שבו מהשבי בוייטנאם לכאורה שטופי מוח. היתה אז התעסקות רבה עם העניין, שגם אז גלשה לנושא ה"כתות" למיניהן, אבל לא הצליחו לבסס (להבדיל מלהעלות) שום תיאוריה של העניין הזה.

לא שאין אמצעים שמקשים על אדם לבחור בחירה מושכלת. יש ויש. לחץ חברתי, רצון לרָצות, חרדה, אובססיית טוהר, אימת חטא, ובאופן כללי כמיהה עצומה בקרב רבים מאיתנו לוותר על החשיבה הביקורתית והאחריות האישית. ולא שאין גם שלל אמצעים פסיכולוגיים לעורר את כל הדברים הללו בזולתנו. כל אלה בהחלט פועלים לטובת מנהיגים רוחניים ציניים ואכזריים. אבל כל אלה בהחלט אינם "מיינד קונטרול". אנשים מצטרפים לתנועות דתיות חדשות ולקבוצות רוחניות למיניהן – ועוזבים אותן. זה קורה כל הזמן. פשוט קמים והולכים. אין שום סיבה, אפוא, לחשוב שמישהו משתלט להם על המוח.

שנית, וחשוב יותר, צריך לשים לב שאנחנו נוגעים כאן בלבה של שאלת האדם. הרי הבחירה החופשית שלנו היא אחד המימדים החשובים ביותר בזהות שלנו, באפשרות שלנו לתת משמעות לחיינו, באחריות שלנו על עצמנו, בכבוד העצמי שלנו. האוטונומיה שלנו נמצאת בבסיס ההגיון המוסרי שמקובל עלינו, וכיום גם בבסיס ההגיון החינוכי, הפוליטי והכלכלי שלנו. אפשר כמעט לומר שזה כל האדם. בית המשפט התבקש אפוא לפסוק שאותן נשים לא היו ממש בנות-אדם כאשר גרו אצל רצון. שהן היו סוג של זומבים. טוב מאוד שלא פסק כך. טוב מאוד שהשאיר להן את האחריות על חייהן.

***

אבל לו הסיפור הזה היה נגמר במשפט רצון, ניחא. הבעיה היא שמדי פעם מתהווה ניסיון לעגן בחקיקה את סמכות המדינה להתערב ולהגביל תנועות דתיות חדשות. במאי 2011 הוגש למשרד הרווחה דו"ח שבחן את "תופעת הכתות בישראל". הדו"ח הביא ממצאים שונים ומעניינים, והסתיים בשלל המלצות. ביניהן, למשל, "הקמת יחידה לטיפול בנפגעי כתות ובמשפחותיהם" שתכלול "צוות התערבות" ארצי ש"יפעל בכל מקום בו יידרש טיפול בנפגעי כתות ויעשה זאת באמצעות עובדי השדה במחלקות לשירותים חברתיים". אולם ההצעה המסוכנת ביותר באותו דו"ח היתה זו:

הצוות ממליץ לשקול עריכת תיקון בחוק זה, כך שיצוין במפורש כי מצב בו אדם נתון לשליטה ממשית של אדם אחר בחייו או להשפעה בלתי הוגנת עליו, ייחשב כמצב בו אדם אינו מסוגל לדאוג לענייניו ולכן רשאי ביהמ"ש למנות לו אפוטרופוס.

פירושו של דבר: שלילה מוחלטת של חירותו של אדם על סמך הערכה שהוא נתון ב"מיינד קונטרול". פירושו של דבר: קץ החופש הרוחני, הדתי והמצפוני עבור קבוצות שמעצבנות את מערכת הרווחה. פירושו של דבר: שר הפנים, שר הרווחה או פקיד מפקידיהם יהיו יכולים לפרק קבוצות דתיות ולשים אנשים מבוגרים וכשירים נפשית תחת אפוטרופסות רק משום אמונותיהם המוזרות (ובמדינה כמו שלנו, היו בטוחים שלא קבוצות חרדיות אקצנטריות תהיינה מטרת אותם צוותי התערבות, אלא דווקא מיני יוגים, מודטים, פגאנים ויהודים משיחיים חובבי ישו).

לאור הסכנה העצומה שבהמלצות האלה כתבה קבוצה של חוקרי תנועות דתיות חדשות, ביניהם אני, מכתב רשמי למשרד הרווחה, ואני גם הקדשתי לעניין רשימה בבלוג. לא אחזור על כל הטיעונים שעלו באלו, ואני ממליץ (באמת ממליץ) למעונינים בכך לפנות לשם.

אומר לסיום רק דבר אחד. מעבר לדאגה הכנה (באמת) של הנוגעים בדבר לקורבנות התנועות הנצלניות, ומעבר לרצונה הראוי לשבח של המדינה למנוע ניצול ופגיעה, נדמה לי שפועל כאן גם פחד עצום של הממסד הפוליטי-חברתי מאותן קבוצות רוחניות שלא מתנהלות על פי קודים קונצנזואלים. כי קבוצות דתיות חדשות עושות כל מני דברים מוזרים. כן, some weird shit.

אממה? מותר להן. כלומר, כל עוד לא מדובר במשהו פלילי. מותר לחיות בקומונה, מותר לצום ולהסתגף, מותר לעשות יוגה כל היום, מותר לקיים יחסי מין טנטריים, מותר לשתות שתן, מותר לעבוד את הבעל והאשרה, מותר לתקשר עם חוצנים. מותר, גם אם זה מוזר. אלא שכל הדברים האלה "מפריעים בעין" למערכת ההומוגניזציה הנאו-ליברלית, וזו תמיד תנסה להשטיח כל בליטה שמערערת על ההגיון התועלתני-אינסטרומנטלי שמניע אותה. נדמה לי שגם מכאן מגיעה המוטיבציה לפעול כנגד כל מני קבוצות כאלה.

ודווקא משום כך כל כך חשוב שקבוצות שונות ומוזרות תוכלנה להמשיך ולפעול. האלטרנטיבה שהן מציגות בפנינו, הערעור על המובן מאליו, יקרים מפז.

***

מי שיקרא ב'ספר החזיונות' של ר' חיים ויטאל, תלמידו הבכיר של האר"י, יגלה אדם שעל פי כל קנה מידה מודני הוא נוירוטי, על גבול הפסיכוטי. ויטאל סובל מסיוטים, פראנויה, חרדות, הזיות ושגעון גדלות במימדים תנ"כיים. ייתכן שכיום משפחתו היתה דואגת שהאר"י השתלט על מוחו ונטע בו פחדים חסרי פשר. אולי הם אפילו היו פונים למשרד הרווחה או למרכז לנפגעי כתות.

במקרה כזה טוב היתה עושה המדינה אם היא היתה בודקת אם האר"י עשה משהו פלילי, ומתעלמת מכל מני דיבורים על "מיינד קונטרול". אגב, בסדר גמור אם במקרה כזה המרכז לנפגעי כתות היה מפרסם שלדעתו האר"י מסוכן לציבור. אין לי שום בעיה עם אזהרות מקבוצות נצלניות ומסוכנות. אני עצמי כתבתי בגנות מורים רוחניים שונים בבלוג זה ממש. אבל חס ושלום אם נגיע למצב שבו המדינה מחליטה איזו קבוצה רוחנית/דתית ראויה בעיניה ואיזו לא, ומפעילה את המשטרה כדי לפרק קבוצות שלא נראות לה. אנחנו זקוקים לחיים-ויטאלים בעולמנו.

אני שוב חוזר ואומר: הדברים שעשה גואל רצון, כמו הדברים שהתגלו רק עכשיו על דוד הכי-טוב (לכאורה, כמובן) הם חמורים ומזעזעים. לשמחתנו, אנחנו חיים במדינת חוק, ויש לשפוט ולהעניש את מבצעיהם על פי החוק הפלילי. כפי שכתבה היום עמיתתי מריאנה רוח מדבר, רצון נשפט והורשע כעבריין מין. טוב מאוד שהוא לא נשפט והורשע כמנהיג תנועה דתית מוזרה. הוא אנס, לא אמן "מיינד קונטרול". הוא עבריין, לא מכשף. הוא יישב בכלא כפושע על פי הדין הפלילי, לא כמנהיג רוחני שהצליח לגרום לנשים להאמין שהוא המשיח (או משהו). כי הדבר האחרון מותר, וחייב להמשיך להיות מותר על פי חוק.