כמה מפגשים וכנסים מעניינים ממשמשים ובאים, באחדים אני אפילו מדבר, אז הנה רשימה קצרה ומהירה בנוגע לכך.

1. ראשית, הכנס הישראלי השלישי לחקר רוחניות עכשווית יתקיים ב-15 למרץ באוניברסיטת חיפה. הרבה אנשים טובים יתנו שם מדבשם, וכמעט בכל חדר שבכל מושב יש לפחות הרצאה אחת שהייתי רוצה לשמוע. הנה פרסום חביב עם פרטים (שימו לב שפרופ' משה אידל מדבר בפתיחה, ופרופ' אוה אילוז בסיום – היש תענוג גדול מזה???):

בכ"א, אנוכי הק' אדבר שם (במושב ג'5) על "ניטרול המימד המיסטי ב"התבודדות" הברסלבית בין ממשיכי ר' נחמן בזמננו". הנה תקציר הרצאתי:

חסידות ר' נחמן מברסלב זוכה בעת הזו לעדנה חסרת תקדים. בין אם כאחד מהמוקדים המרכזיים לקליטת חוזרים בתשובה, בין אם כמעין נובע להשפעה על יצירה תרבותית עכשווית, ובין אם ככוח המניע והמארגן מאחורי פסטיבל העליה לרגל באומן בכל ראש שנה עברית, הרי שכמעט שאי אפשר שלא להיכנס לתחום השפעתה הישירה או העקיפה של תנועה מגוונת זו.

יחד עם זאת, ברור שכפי שהפריחה הזו עצמה חדשה ומפתיעה עבור החסידות הותיקה, כך גם רבות מהתופעות שמאפיינות את חסידי ברסלב הנוכחיים הינן תופעות חדשות, שלא היו מוכרות בדברי ימי החסידות. בהרצאתי אנסה לברר תופעה אחד שכזו, והיא תרגולת ה"התבודדות" המודגשת מאוד בין הרבנים המלמדים כיום את תורת ר' נחמן.

ר' נחמן עצמו הדגיש את החשיבות הרבה ביציאה להתבודדות לפחות שעה בכל יום. בהתבודדות על החסיד לדבר בצורה חופשית וספונטנית עם אלוהיו, לשטוח את טענותיו, להודות על הטוב שיש לו ולבקש על כל מה שהוא מרגיש שחסר לו. אולם בעוד כך מציגים רבנים שונים כיום את התרגולת הזו, עבור ר' נחמן ההתבודדות היתה גם פרקטיקה מיסטית רבת עוצמה. ר' נחמן הורה שההתבודדות היא דרך המלך להתאחדות עם האל, שכן ההתבודדות מביאה ל"ביטול הגשמיות" ול"התכללות" באלוהות.

עבור ר' נחמן החסיד האידיאלי היה אמור לעבור בהתבודדות תהליך אקסטטי של התוודות ותחינה לפני האל, מסע רגשי ופיזי שהיה סוחט את כוחותיו ומביא אותו לסף עילפון. בהיותו מותש הוא היה יכול סוף סוף לזכות לאיחוד מיסטי עם אלוהיו.

בניגוד לכך, הגם שמפיצי תורתו הבולטים (כגון הרב אליעזר שלמה שיק, הרב שלום ארוש, הרב ארז משה דורון והרב ישראל יצחק בזאנסון) שמים דגש רב על הפרקטיקה הזו, הרי שההוראות למלאכת ההתבודדות של חלקם אינן מותירות זכר למטרה המיסטית שהציב ר' נחמן, ושל אחרים מבטלות את דרך האקסטטית שהובילה אליה. לרוב ההתבודדות בשבילם היא שיחה כנה, "שפיכת הלב", ותו לא.

כאשר אנו עדים לשטף של פרקטיקות מיסטיות, או לכל הפחות שאיפות מיסטיות, שרווחות מאוד ברוחניות העידן החדש, יש טעם בתהייה על ניטרול הפן המיסטי שאנו מוצאים בהוראתם של רבני ברסלב הפופולריים כיום. בהרצאתי אציג את מלאכת ההתבודדות על פי ר' נחמן, את ההתבודדות כפי שהיא מוצגת ומתוארת בספרי כמה ממשיכיו המודרניים, ואנסה להסביר את מיסתורין ניטרול המיסטיקה שבתורותיהם של חלק מאלו האחרונים.

מעניין! כאן אתר הכנס, וכאן התוכנייה המלאה ב-pdf.

2. מסתבר שבימים אלה נכתב פירוש פמיניסטי לתלמוד. מדובר בפרוייקט חובק עולם שמרכזו ב- Freie Universität בברלין, בשיתוף עם ההיברו-יוניון קולג' של התנועה הרפורמית, ועיקרו (על פי הסיכום הקצר כאן) פירוש הלוקח בחשבון את האופי הפטריארכלי, האנדרוצנטרי, המבדיל בחדות בין תרבות לטבע של הטקסט התלמודי, ועד כה יצאו לאור כרכי תענית, סוכה וביצה. בהמשך לכך, כנס המתקרא האישה והמקדש – פירוש פמיניסטי לתלמוד הולך להתקיים ב- 7-8 למרץ, שיכלול בתוכו אנשים טובים ומעניינים (לכשעצמי נחשפתי למאמרה של דליה מרקס על מסכת קינים, בו היא מציגה את התמקדותו בנשי בצורה הלכתית ומדרשית):

3. מיד אחריו, ב-9 למרץ, יתקיים באוניברסיטת תל-אביב כנס תחת הכותרת "ותצאנה כל הנשים", שיעסוק במעורבות ההולכת וגדלה של נשים בטקסים וטקסטים יהודיים, ושיכלול הרצאות וסדנאות. וכפי שהלברטל אמר בהרצאה שכתבתי עליה כאן, הפמיניזם הוא אולי האתגר הגדול ביותר שעומד בפני הדת הממוסדת בעידננו. הנה האתר והנה הפרסום:

4. ולסיום, מפגש בסדרת מפגשי "שבילים רבים – דהרמה אחת" תחת הכותרת בודהיזם מהשורש: על טבעה הריק של המציאות, ידברו גדולים וטובים כד"ר אביתר שולמן, ד"ר דניאל סטמבלר, מיכל כהן, יובל אידו טל, וכן אנוכי הריק ממהות עצמית, והמנחים אילן לוטנברג ואבי פאר (שעושים רבות רבות למען התרבות הבודהיסטית – ועל כן התרבות בכלל – בישראל). הכל ב-18 במרץ, 10:00-14:00 (התכנסות ב-9:30), סמינר הקיבוצים, דרך נמיר 149, תל-אביב.

מתוך דף המידע (גללו מטה) מסתבר שנדבר על "מושג ה'ריקות' (sunyata), שידוע במידה זו או אחרת למרבית ההולכים בדרך הבודהיסטית ובמיוחד לאלו הקרובים יותר למסורות הזן והבודהיזם הטיבטי, אבל שאף אחד לא מבין אותו ממש, כפי שאכן אמור כנראה להיות – או שלא? מי שיבוא יידע. הכל גם קשור לצאתו המבורך של תרגומו החדש של אביתר שולמן לספרו מהולל של נגארג'ונה, שכתבתי עליו כאן. הרשמה כאן.

קוראים יקרים, מכיוון שהתחלתי לכתוב טור שבועי בענייני הדת דיומא באתר מעריב (ואין לדעת כמה זמן זה יחזיק), ומכיוון שממילא הייתי כותב על העניינים האלה בבלוג, אני רוצה להביא את מה שאני כותב שם לכאן. דא עקא, שהשפה שבה אני כותב למעריב שונה כמובן מהשפה שאני כותב בה בבלוג, ולא לטובה. דא עקא ביתא, שאין לי זמן לכתוב את הקטעים הללו פעמיים. לכן אביא את הקטעים כלשונם לכאן, ואיתכם הסליחה. אחרי הקטע שפורסם באתר אביא עוד על הא ודא, והפעם מיוחד בשבילכם, קוראים יקרים.

1. הבודהה אסר את השימוש בהם לתלמידיו, אבל כמעט בכל תרבות עתיקה – מיוון דרך הודו ועד מקסיקו – סמים פסיכואקטיבים היו דרך המלך לחטוף הצצה אל הנשגב. בעידננו החדש התווספו אל פנתיאון האנתיאוגנים ("מזמיני האלים") עוד מני כמיקלים, תינוקות מבחנה שנולדו במעבדות חרוצות. הבעיה היחידה (חוץ מזה שמשום מה הממשלות השונות דואגות להוציא אותם מחוץ לחוק) היא שיחד עם התפוררות המסורות הדתיות השונות התפורר גם ההקשר שבמסגרתו נטלו את אותם סמים – מעולם לא היו פשוט "משתמשים" בהם.

נקודה זו שבה ועלתה בהרצאות שהתקיימו באולם המרכזי של מוזיאון המדע בירושלים, בכנס השנתי של האגודה הישראלית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים. המושב המיוחד עסק ב"אספקטים פילוסופיים וסוצולוגיים של חומרים פסיכואקטיבים" ריכז אליו תשומת לב רבה – הדיבור היה שזהו המושב האקדמי הראשון בישראל שמוקדש כולו לנושא. גם המרצים היו מרשימים ביותר: פרופ' בני שנון, פסיכולוג קוגניטיבי ומי שהוא כנראה החוקר-המומחה מספר אחת בעולם למשקה האיהואסקה; פרופ' רפאל משולם, חתן פרס ישראל ומי שעוד בשנות השישים היה הראשון שבודד את החומר הפעיל שבקנאביס (THC – לפני ההרצאות ניגשתי ובירכתי את פרופ' משולם על הישגו הכביר. "איך אתה קשור לנושא?" הוא שאל. "אני חובב", אמרתי), ועידו הרטוגזון מיודענו, שניתן בהחלט לכנות אותו טרנס מקנה הישראלי.

מוזיאון המדע יפיפה, הכנס התנהל בצורה מרשימה, ואחרי שסיימתי בעצמי להרצות על ההשפעה ההדדית של רוחניות הניו-אייג' והאינטרנט (קוראי אתר זה ודאי מבינים את הקשר) מיהרתי אל ההרצאות הפסיכואקטיביות. ראשון דיבר בני שנון, על "השלכות פילוסופיות של מצב התודעה של האיהואסקה". שנון פתח והסביר שמחקר האיהואסקה (שלא מבחינה אנתרופולוגית) נמצא עדיין בחיתוליו. הוא הוסיף שמבין החוקרים את השפעותיו של המשקה, ישנם כאלה שלא התנסו בעצמם בנטילתו, ושמצב כזה לדעתו לא מאפשר מחקר רציני. הוא עצמו, כך העיד, יצא למסע איהואסקה כ- 160 פעם. אחרי שגם ראיין כמאתיים אנשים שהשתמשו בחומר בצורות שונות הוא כתב את ספרו המקיף The Antipodes of the Mind ("המחוזות הנסתרים של הנפש") שבו הוא מנסה לתאר באופן שיטתי את החוויות שמעורר המשקה.

כמו בתיאור של מופע זיקוקים, פירט שנון את האפקטים הויזואליים השונים שחווים במהלך המסע. מסתבר שלבד מהדגש על צבעוניוּת כל היש מתווספות לעולם תוספות כגון דמויות מלאכים, מלכים וחיות למיניהן – ואפילו ערים שלמות שמופיעות באופק. לבד מכל אלה ישנו כמובן השינוי בתפיסת הזמן, ובאופן מפתיע נוטל האיהואסקה גם מפתח נטייה לשיר – ובצורה מוצלחת! נאמן לכותרת הרצאתו, התעקב שנון בעיקר על התובנות שעולות למשתמש באיהואסקה. על פי שנון פעמים רבות עולות הארות בנוגע לביוגרפיה האישית במהלך המסע, והאדם למעשה עובר מעין טיפול פסיכואנליטי מזורז: המשקה פותח סוגרים נפשיים ומעמת אותנו עם עצמנו. אך בעוד שהרובד הזה של התובנות תלוי מטבע הדברים באינדבידואל, הרי שבכל שקשור למציאות עצמה, לטבע החיים והיקום, התובנות שמתעוררות דומות מאוד בין המשתמשים, ומתאימות לעקרונות של מה שנקרא "הפילוסופיה הפרניאלית", כלומר ההרגשה העמוקה שהיקום הוא אחדות אורגנית אחת, ברוכה ומיטיבה.

שנון הדגיש יחד עם זאת את חשיבות ההקשר שבו שותים את החומר, שראוי לדאוג שישקף כבוד, טקסיות ואף דתיות. האיהואסקה אינו סתם סם שלוקחים בשביל ההנאה, אלא חומר רב עוצמה שיכול לפתוח לפנינו דלתות תודעתיות אל תוך עצמנו ולקראת יסודותיו של הקיום. את החשיבות שבהקשר שבו ניטל הסם – Set & Setting כלשונו – הדגיש גם עידו הרטוגזון בקשר ל- LSD. הרטוגזון, שבקרוב יראה אור ספרו "טכנומיסטיקה", השתמש במושג זה כדי להדגיש את חשיבותו של ההקשר החברתי והתרבותי כאשר באים לבחון את השפעתה של טכנולוגיה מסויימת – והוא אכן רואה ב-לסד יצירה טכנולוגית.

על פי הרטוגזון "לסד היא טכנולוגיה שתפיסת המשתמש אותה ואת השפעתה משנה במובהק את האופן שבה היא פועלת", והוא הראה זאת על ידי פנייה להיסטוריה המסועפת של החומר: בתנאים מסויימים יכול היה ה-לסד לשמש בצורה מוצלחת ככלי לטיפול פסיכולוגי (קארי גרנט אמר "נולדתי מחדש בזכות ה-לסד", וגם ק. צטניק השתמש בו כדי להתגבר על הטראומה של אושוויץ), כמנוע ליצירתיות (אצל הביטלס בין השאר), כמעוררן של חוויות דתיות (על פי מחקר מסויים אצל 32% מהאנשים שנטלו אותו, ובצורה מוצלחת במיוחד למשל במקרה של ד"ר ריצ'רד אלפרט, הלא הוא ראם דאס) וככלי חקירה (בידי ה-CIA – היה זה ה-CIA שבסופו של דבר דחף להוצאתו של ה-לסד אל מחוץ לחוק). גם כאן, אם כן, הקונטקסט במידה רבה עושה את הטריפ.

אחרון עלה פרופ' משולם, ובהרצאה מאלפת סקר את יתרונותיו הרבים של הקנאביס. על פי מחקרים שערך על עכברים, מסתבר שהצמח הזה הוא אחד החיוביים העולם בהשפעתו על הגוף: הקנאביס מרגיע, מעורר תיאבון, גורם לשיכחה (כולנו חייבים לשכוח את רוב הדברים שמתרחשים בחיינו), מעודד את המערכת החיסונית, עוזר כנגד ראומטיזם, אוסטיופורוזיס, סוג מסויים של סוכרת, ואפילו מסייע לגוף בהתמודדות עם פציעות.

באשר לעניין האחרון הראה משולם צילומים של שני מוחות עכברים שנפגעו ממכה, כאשר החלק המת במוח של העכבר שקיבל אחרי שהוכה את תמצית הקנאביס היה קטן בצורה ניכרת מזה שלא. שוב: מוח העכבר שזכה למנה אחרי שהוכה נפגע משמעותית פחות. כאשר שאלתי האם, אם כך, טוב יעשו צוותי ניידות טיפול נמרץ אם יגיעו לטיפול בפצועים עם מזרקי גראס, אמר משולם שהמחקר שלו הוכיח את יעילות הקנאביס בנוגע לעכברים, ולמרות שקרוב לודאי שגם אצל בני אדם זה תקף, הרי שהמחקר שיוכיח את זה עוד טרם נעשה, ויעלה מליארדים. שווה את זה, לא?

2. נשיא ארה"ב אובמה אמנם קיים סדר פסח בבית הלבן מתוך כוונה לאותת לקהילה היהודית שהיא קרובה ללבו, וכבר מזמן הדגיש שמבחינה אינטלקטואלית הוא שאב רבות מהיהדות, אבל כל זה מחוויר לעומת העובדה הפשוטה שאובמה הוא בכלל קרוב משפחה של רב, של הרב קפרס פוּנֵיי (Capers Funnye). אז אולי הקרבה המשפחתית הזאת קצת רחוקה: בסך הכל אמו של הרב היתה אחותו של סבהּ של מישל אובמה. ואולי יהיו מי שיטענו שיהדותו של הרב גם מעט רחוקה מהסטנדרטי: הוא הוטבל בבריכת שחיה ציבורית על ידי הרב שייסד את הקהילה היהודית השחורה של שיקגו – כלומר לא ממש מדובר ביהדות אורתודוקסית. וכן, הוא גם שחור בעצמו.

הסיפור של היהודים השחורים בארה"ב מעניין, ולא רק כמעין קונטרה למוסלמים השחורים שם (לואיס פרחאן ושות'). פוניי בעצמו, כמו שחורים אחרים, הרגיש שהוא רוצה לעבוד את האל בצורה שונה מהנוצרים שסביבו. בכתבת מגזין שהתפרסמה בניו-יורק טיימס הוא מספר שהרגיש שהנצרות היא דת שנכפתה על אבותיו על ידי משעבדיהם הלבנים. הוא רצה משהו אחר, והרב שגייר אותו, רוברט דוויין, שכנע אותו שהאפריקאים הם בכלל הצאצאים האותנטיים של בני ישראל. יותר מאוחר עבר פוניי גם הסמכה קונסרבטיבית לרבנות. כיום הוא ראש "הקהילה של שיקאגו של האתיופים העבריים של בית שלום בני זקן".

"היהדות השחורה" של ארה"ב התחילה בכלל בסוף המאה ה- 19, כאשר נוצרי בשם וויליאם סאונדרס קראודי התחיל להטיף שהשחורים הם הם העם הנבחר של האל, עליו מסופר בתנ"ך (טענה דומה מאוד, אגב, לזו של  המייסדים של דת הראסטפארי. ובכלל, את רעיון אנחנו-בעצם-ישראל-האמיתית המציאו כבר הנוצרים הראשונים כמובן). בצורה לא מפתיעה המסר הזה נעם לאוזני עבדים משוחררים רבים. אחרי מלחמת העולם הראשונה התנועה כבר נקראה "הישראלים העבריים", והמשיכה לטעון שהיא מייצגת את בני ישראל האמיתיים. ומה עושים כל הלבנים האלה באירופה (ואחר כך בפלסטינה) שטוענים בצורה מוזרה שדווקא הם היהודים? אה, על פי "הישראלים העבריים" הם כמובן סתם צאצאים של הכוזרים שהתגיירו, זה הכל.

מיותר לציין שהקהילות היהודיות האחרות בארה"ב מסתכלות על פוניי וצאן מרעיהו בחשדנות. רק כשני אחוזים של יהודי ארה"ב הם שחורים, ולא ברור כמה מהם גם שייכים לזרם המיוחד של פוניי. פוניי עדיין לא הצליח לשכנע את יהודי ארה"ב שהוא לחלוטין אחד מהם, וספק אם אי פעם זה יעלה בידו. מצד שני, גם הוא וקהילתו מסתייגים מהזרמים היהודיים האחרים: הרפורמים למשל, עם הישיבה המעורבת, נשים וגברים, בבית הכנסת, ועם הנכונות לחתן הומוסקסואלים, לא שומרים מספיק על המסורת מבחינתם. מכיוון שהנכונות למצוא פגמים ביהדותו של הזולת היא התכונה היהודית ביותר, אפשר לומר שהם משלנו.

3. בימים אלה יצא בארה"ב ספר שכתבו העורך הראשי של האקונומיסט והכתב שלו בוושינגטון תחת הכותרת "אלוהים חזר: איך תחיית האמונה משנה את העולם". בספר טוענים השניים שלמרות שהספידו אותה אינספור פעמים בעבר, הדת חיה וקיימת, ואולי אף יותר מאי פעם דווקא בתקופתנו הפוסטמודרנית. אבל זאת כמובן לא אותה דת שהכרנו, כלומר אלוהים אולי חזר, אבל זה לא אותו אחד. השניים טוענים שההגיון הקפיטליסטי בארה"ב פועל גם בכל הנוגע לאמונה, ושאמריקאים סולדים ממסדים מונופוליסטים וחוגגים ערכים כבחירה חופשית ופלורליזם – במילים אחרות הדת היא יותר אישית, פרטית והיא מותאמת למה שהצרכן, כלומר המאמין, מבקש.

התופעה הזאת יוצרת בעצם שתי קבוצות של מאמינים אמריקאים: הקבוצה הגדולה שדבקה (או דבקה עדיין) בכנסיות הוותיקות, והקבוצה הקטנה יותר שמפתחת לעצמה צורות פולחן חדשות ואינדיבידואליות. המאבק ביניהן עלה על פני השטח לפני כשנה כאשר אופרה ווינפרי ניסתה ללמד את צופיה את תורתו של המורה הרוחני אקהרט טולה, וזכתה להיות מכונה "מכשפת ניו-אייג'" על ידי נוצרים מסורתיים.

אבל לא רק בארה"ב. גם אצלנו היהדות מתפרדת לכיוונים וזרמים שונים, ויותר ויותר אנשים בוחרים לא להיות חילונים, אבל לבטא את הדתיות שלהם בצורה אישית, ומחוץ לממסד הדתי. ועם זאת, נדמה לי שיש הבדל, ושניתן לאפיין את הרוחניות הניו-אייג'ית הישראלית בנטייה חזקה מאוד לשמר בתוכה מאפיינים יהודיים. לא בכדי בכל פסטיבל שאנטי יש בית כנסת ארעי, ובכל עיר תיירותית במזרח מתקיים סדר פסח למטיילים. הרוחניקים היהודים אוהבים לשזור בדרכם הרוחנית מרכיבים מדת אבותיהם, וניתן לראות את זה הרבה פחות במערב.

רק השבוע קיבלנו דוגמא לכך: כאשר את ברכת השמש קיבלו רבבות יהודים אורתודוקסים ברחבת הכותל, על גג מגדלי עזריאלי התקבצו יהודים שאינם שומרי מצוות לשמור בדרכם דווקא את המצווה הזאת (שודאי שמעו עליה לכל היותר שבוע לפני כן). את הנכונות לאמץ מנהגים מסורתיים בדרך הרוחנית הפרטית אין לקחת כמובן מאליו, והיא מצביעה לא רק על פתיחות, אלא גם על רוח של פיוס עם המסורת: אין צורך למרוד במה שהיה כדי לבנות משהו חדש, אלא אפשר להשתמש ולפתח את המורשת המורכבת שקיבלנו. זו, אם כן, לא התחלה חזרה בתשובה או "התחזקות", אלא בדיוק להפך: תנועה קדימה אל משהו אחר וחדש תוך נשיאת המטען העשיר של העבר. וזה יופי.

4. והמלצה קטנה: ביום ראשון הבא, 19/4, ב- 21:30 תוקרן בערוץ 8 התוכנית "יוגה למתחילים", הפקה של ה- BBC על מסעותיה בהודו של בריטית המנסה להבין מהי יוגה (לבד מתרגילי גמישות). הסרט מקסים לא רק בגלל הודו, ולא רק בגלל היוגה, אלא בגלל אותה אישה, ג'יין מידלמיס, שמסעה הרגיש והכן מלמד אותה על עצמה לא פחות מאשר על מטרתו המוצהרת. מומלץ.

עד כאן לשון מעריב

5. לפני יותר משנה טוני בלייר הפך לקתולי, וכבר אז סיפרתי על התמיהה שפשטה בממלכה המאוחדת, שכן כדי להתקתל היה צריך להישבע שהוא "מאמין שכל מה שמורה הכנסייה הוא אמת מתוקף התגלות", בעוד שכראש ממשלה לא התנגד להפלות ולשימוש באמצעי מניעה. בשבוע שעבר, בראיון למגזין העליז Attitude אומר בלייר בפירוש שהוא לא ממש קונה את כל מה שהכנסייה מתעקשת עליו. בלייר חושב שכדאי לפרש מחדש את כתבי הקודש כך שהם יתפסו בצורה מטאפורית ולא מילולית, ובאופן ספציפי שהגיע הזמן שכל הדתות יתייחסו בחיוב להומוסקסואליות. הנה מעט מבלייר:

כאשר אנשים מצטטים פסקאות בויקרא שמגנות את ההומוסקסואליות אני אומר להם שאם הם יקראו את כל הברית הישנה ויקבלו את כל מה שכתוב שם מילולית, כאילו שזה מה שתקף מבחינת אלוהים והדת, המדיניות שתתגבש אצלהם תהיה די קשוחה [אנדרסטייטמנט בריטי טיפוסי …] מה שאנשים שוכחים בנוגע לישו או לנביא מוחמד למשל, זה שכל ה- raison d’être שלהם היה לשנות את הדרך בה אנשים חושבו בצורה מסורתית.

בקיצור, בחור טוב.

6. במעריב עלתה כתבה ארוכה של אלון הדר על אחת ריקי שחם, קאלט-לידר. על פי המסופר מדובר בטיפוס שלילי במיוחד: שחם מפגינה שליטה מלאה ברזי העושק הכיתתי, וכוללת ברפרטואר שלה רודנות טוטלית, מגלומאניה מגוחכת וניצול רגשי וכספי נרחב. אביא שלושה ציטוטים נבחרים – ראשית הגדרתה העצמית של שחם:

היא רואה את עצמה כ'אחת מחמשת הקיסרים של הפלנטה שמחזיקה בידע אודות האמת והיופי'. ויחד עם ארבעת הקיסרים האחרים של כדור הארץ (שהדלאי למה הוא אחד מהם) ניחנה ברמת התודעה הגבוהה ביותר האפשרית. מטרת העל שלה, כמו זו של הקיסרים האחרים, היא הצלת כדור הארץ.

שיהיה בהצלחה. מעמדה הרוחני המיוחד מאפשר לה גם להתעשר:

"ריקי שטפה את מוחם של חברי הכת, כי בגלל הרמה הרוחנית והתודעתית הגבוהה ביותר שלה היא חייבת להחזיק ברכוש ונכסים מהסוג האיכותי ביותר", נטען בכתב התביעה. "לעומת זאת, חברי הכת, הנמצאים ברמה רוחנית ותודעתית נמוכה יותר, אינם רשאים להחזיק ברכוש ונכסים מהסוג והאיכות שריקי רשאית להחזיק. התמזל מזלם של חברי הכת בכך שיש להם למי למסור את החומר שאספו, שהרי רק מסירת החומר בידי בעל תודעה כשלה, מביאה עימה גאולת הנשמה".

טוב, זה ברור. תנו לקיסר את אשר לקיסר. אבל הנה החלק הבאמת יפיפה:

השיעורים והמפגשים תועדו בהקלטות ובכתב. הם גם הועברו לקלדנית מקצועית, הודפסו, נכרכו בכריכת עור מהודרת והוגשו לשחם כ"מנחה". עולה מהם כי בין שאר כישרונותיה, שחם יכולה לגרום לחברי הכת שלה לעוף. "בקשר למעוף", מצוטטת שחם בכתב תשובה שהוגש לבית המשפט בידי עורך דינה של שפיגל, "אם לא היתה לדליה (שחם) את האמונה, לי לא היה כוח, אני צריכה מולי את האחר, אני משתמשת באמונה של האחר, פיזיקלית אני מתחברת לממד החמישי. אני יוצרת תרגיל באב לכימיה. יוצרת ספייס טיים במרחב. היו חלקיקים שיצאו ממנה (מדליה) ויכולתי לבצע את המשימה. . . כשאני גרמתי לדליה לעוף השתמשתי בחוקים של המורה שלי. אתם ברמה מסוימת, אני יכולה להביא עצמי לסטייט אוף מיינד, שאתה יודע לעלות על תדר דרכי, שאתה יכול לעשות יש מאין. (ההדגשה שלי)

ממבו-ג'מבו ניו-אייג'י לתפארת. הפייבוריט שלי: "ספייס טיים במרחב". מעניין מה יחשוב השופט שיקבל את הבבל"ת הזה.

7. אפרופו ממבו-ג'מבו ניו-אייג'י, הנה מאמר של ידידי יקי מנשנפרוינד (מ"העין השביעית") על אותו כנ"ל בפרסום רשמי של קופ"ח הכללית. שם מדברים על כך ש"המטרה היא לשפר את יכולת הריפוי הטבעיות של הגוף על ידי גרימת אנרגיות של צמיחה והתחדשות"!

8. ראיון בגארדיאן עם המורה הרוחני המפורסם בעולם (אחרי אותו עניין עם אופרה וינפרי: 1, 2), אקהרט טולה. לא מחדש הרבה לבד מהתייחסות ביוגרפית קצרה לימיו אחרי הטרנספורמציה שעבר ב- 1979: ראשית הוא בכלל ניסה לעשות דוקטורט בספרות אמריקה הלטינית בקיימברידג', פרש אחרי שנה, נדד דפוק וזרוק בלונדון בדירות של חברים שנתיים, אחר כך עבד קצת במשרד, שכר דירה בעזרת עזרה כספית מאביו, ולבסוף הגיע לחוף המערבי בארה"ב שם התחיל לכתוב את The Power of Now שיצא ב- 1997.

9. מסתבר ש"בבילון 5" היתה סדרה שעסקה לא מעט בתיאולוגיה. אישית פרשתי מהסצנה הטרקית בסוף "סטאר-טרק דה נקסט ג'נריישון", אבל קורא נאמן שלח אלי את הקטע המעניין הבא. מדובר בג'קאר, השגריר הנארני, שעובר תהפוכות בסדרה וביניהם לא פחות מהארה רוחנית, שבעקבותיה מגיעים אליו בני עמו לשמוע את תורתו:

האמת היא שזה קטע די מבריק. בעיקר התפיסה על פיה החיפוש הוא שיוצר את האור, ועוצמת האור מקבילה לעוצמת החיפוש. לי זה מזכיר את שיטת הקואנים בזן למשל. כגודל המצוקה שאתה מכניס עצמך אליה כן גודל תחושת השחרור עם פקיעת הבועה המנטלית, לא? לכן חשוב להדגיש שהשחרור אף פעם איננו חוויה כלשהי, אלא הידיעה וצורת החיים שנשארות ברקע כל חוויה שאי פעם תבוא. ועל כך אומר גם אותו חייזר: האור אמור להאיר את הקיר כדי שנוכל לראות את מעלותיו – וחסרונותיו! ויפה גם שהקהל לא מבין מה הוא אומר ודורש סיסמאות פשוטות שלא אומרות דבר. זה לא ישתנה גם עוד 500 שנה.

10. ביום שישי השני לאפריל התפרסמה רשימה שלי על השיר "אני ציפור מתה" של זלדה במוסף תרבות וספרות של הארץ. בכ"ז ניסן, ה- 21 לאפריל, ימלאו 25 שנה למותה. ותיקי הבלוג מכירים גרסה קודמת של אותה הרשימה.

 

הכנס הישראלי הראשון לחקר רוחניות עכשווית יתקיים ב-23 למרץ, והתוכנית עמוסה כל טוב: רוחניות ופסיכולוגיה, רוחניות ואמנות, רוחניות וחינוך, רוחניות ורפואה, רוחניות ופמיניזם, ניאו-פגאניות, ניאו-קבלה, ניו-אייג' ויהדות. הכל באוניברסיטת חיפה, עם הרצאת פתיחה של פרופ' אילן גור-זאב ומושב סיום שבו ישתתפו פרופ' משה אידל ופרופ' יעקב רז. עבדכם הנאמן גם יאמר כמה מילים, תחת הכותרת "האתוס הניו-אייג'י ורוח ההיפר-קפיטליזם" (מושב ג'2, בואו בהמוניכם), ונראה שהולך להיות כנס מיוחד ומעניין.

כאן תוכנית הכנס ב-pdf

כאן טופס ההרשמה לכנס ב- doc (כן, זה עולה כסף)

כאן אתר הכנס כולו לעוד אינפורמציה.

 

ביום רביעי שעבר נסעתי עם בוקר לבאר שבע, שבאוניברסיטתה התקיים כנס מעניין שכותרתו:
Kabbalah and Contemporary Spiritual Revival: Historical, Sociological and Cultural Perspectives
היינו: קבלה והתחדשות רוחנית בת-ימינו: היבטים היסטוריים, סוציולוגיים ותרבותיים.

כמובן שכבעל עניין בתחום רציתי מאוד לשמוע לפחות חלק מההרצאות ועשיתי הכל כדי לפנות לעצמי זמן ולהגיע. ואכן היה מרתק. לבד מהמינגלינג שהוא חלק חשוב ביותר בכל כנס אקדמי (למשל, יצרתי קשר עם גרהם הארווי, מומחה עולמי לפאגניזם ושמאניזם), הרי שגם ההרצאות שניתנו באותו יום היו מעניינות מאוד. מחשבי הנייד היה עמי (תראו איך אני חושב עליכם), ואני מביא כאן תקצירים שכתבתי (בסגנון מתומצת מאוד) מכמה מההרצאות, שאני חושב שיכולים להיות בעלי עניין.

אבל אני רוצה להדגיש בכל לשון של הדגשה, שמה שמובא כאן הינו מה שאני שמעתי –  זה לא אומר שזה מה שהם אמרו. מה עוד שמדובר בתרגום סימולטני שלי – הכנס היה באנגלית. כך שאני מבקש לייחס כל טעות כאן לשמיעה הקלוקלת שלי, ולא לדוברים עצמם.

מריאנה רוח-מדבר – Jewish Spirituality in the New Age – Emerging Jewish-Israeli Phenomena in the Junction with New Age Culture

מריאנה רוח-מדבר היא מרצה וחוקרת בתחום הרוחניות האלטרנטיבית והיהדות העכשווית, ומרצה באונ' תל-אביב.

ד"ר רוח-מדבר דיברה על הסצנה הניו-אייג'ית היהודית. למרות שביהודית קשה יותר למצוא מחיצה חדה בין רוחניות לדת [שלא כמו בנצרות למשל, שם היא ממש מתבקשת מתוך ההגיון התיאולוגי הפנימי – ת.פ.] בכל זאת יש רוחניות יהודית שהיא לא "דתית".

היא מנתה עשרה סוגים של תופעות ניו-איג'יות ישראליות-יהודיות:

1) תורות קבליות ששורשן בתורתו של הרב אשלג: "המרכז לקבלה" ו"בני ברוך" (קצת אנגלוסקסי ולכן יותר מוכר).
2) ניאו-חסידות. תוצאה של למפגש בין היהדות לתנועות ההיפים של שנות השישים. מחולקים שלתי קבוצות: רדיקלית (אוהד אזרחי, מרדכי גפני [שכמובן ברח מהארץ אחרי שהואשם בהתרדה מינית – ת.פ.]) ומסורתית יותר (ר' נחמן).
3) לוח שנה ופרשנויות אלטרנטיבים. טקסים אלטרנטיבים במרכזים ניו-אייג'יים שאין להם קשר ממשי ליהדות האורתודוקסית לבד ממועדיהם: שבתות וחגים. כמו גם אותם פסטיבלים המוניים (בראשית, שנטיפי, בומבמלה) שמתקיימים בחגים ונוהגים לציין אותם. הפרשנויות לחגים שם הן אלטרנטיביות: פרשנויות יונגיאניות, פמיניסטיות וכו'.
4) תקשור עם דמויות יהודיות: האר"י, אליהו, מטטרון, ישו. זו דרך פוריה שבה רעיונות חדשים, ניו-אייג'יים, מועברים דרך כלים עתיקים.
5) שמאניות יהודית, פגאניות יהודית, מאגיה ואקו-פמיניזם יהודי. השכינה ולילית מקבלים מוקד. R. Gershon Winkler למשל.
6) סינקרטיזם יהודי-ניו-אייג'י. למשל רייקי יהודי, יוגה יהודית, עירוב של בודהיזם ויהדות. או שי טובלי עם הבודהה מאוריון שהסביר למה היהדות נוצרה ולמה הייא מיותרת כיום.
7) תיאוריות "מדעיות" ניו-אייג'יות יהודיות. כמו של ימימה אביטל המערבבת פסיכולוגיה ניו-אייג'ית ויהדות. גם ערבוב של אלמטים מאריך פון-דניקן.
8) גישות הוליסטיות של גוף-נפש. מדיטציה, שיאצו וכו'. למשל יוגת-אותיות (עבריות), או ר' אליהו עזרד הקים מרכז "אחלמה" לריפוי יהודי.
9) יעוץ רוחני על פי היהדות. נומרולוגיה, אסטרולוגיה יהודית, קלפי טארות יהודיים. למשל נתנאלה מגר.
10) תשמישי קדושה יהודיים. שופר, טלית, תפילין שמשתמשים בהם בדרכים חדשות בניו-אייג'. למשל גם כלפי ר' נחמן, תמציות פרחים מישראל, אותיות קבליות על העורף, וכו'.

כמובן שרבים לא רואים את זה כ"יהדות", אם כי כל חידוש יהודי תמיד נחשד בזרות, לפני שהתקבל.

יוסי לוס – Transforming Experiences in the practice of Buddha Dhamma (the Path of the Buddha) in Contemporary Israel

יוסי לוס חוקר את הבודהיזם בישראל מנקודת מבט אנתרופולוגית.

באירופה וארה"ב יש עניין של לא-אסייתים בבודהיזם. מחקרים מתקשים לתפוס את התופעה משום שהם מתעקשים לנסות למצוא "בודהיסטים מומרים" – כלומר יש לחוקרים גישה מהותנית. הם רוצים אנשים שלקחו את המקלט המשולש ונשמעים לחמשת הציוויים – כאילו כדי להיות בודהיסט אתה חייב להשמע לקוד מסויים של מעשים או דוגמה.

אבל יש בעיה להציע אלטרנטיבה לגישה הזאת, שלא תהיה יותר מדי רחבה (למשל "בודהיסט הוא כל מי שאומר על עצמו שהוא כזה"). יש צורך בשינוי ניסוח השאלה: במקום "מי בודהיסט" ל"מה זה אומר להיות בודהיסט". קתרין בֶּל הבחינה בין תיאוריות שרואות בטקסים פעילות הנפרדת מחיי היומיום, לבין אלה שרואות טקסיות בפעילות יומיומית. בל הציע שבמקום לחפש הגדרה אוניברסלית של טקסים, אולי נמצא איך פעילות מסויימת הופכת לטקס. כך גם, לא צריך לחפש בודהיסטים, אלא לברר איך מישהו הופך לבודהיסט בהקשר תרבותי מסויים.

מאז שנות השבעים הבודהיזם פורח במערב. אבל רק בשני העשורים האחרונים הוא פופולרי בישראל. הבעיה היא שבישראל קשה עוד יותר לברר מי "בודהיסט", כי רוב מי שעוסק בפעילות זו לא רואה עצמו כך, ואפילו לא "בודהיסט יהודי". למרות שרבים עושים מדיטציה ולוקחים על עצמם את אותם הציוויים. לוס לכן קורא להם "מתרגלי דהרמה" ואומר שיש צורך לשנות את הפרדיגמה.

הפעילות המרכזית הרלוונטית בישראל היא ה"קורס". קימות שתי קבוצות של מתרגלים: אלה שבאים פעם אחת וזהו, ואלה שממשיכים ובאים. בקורסים לא רק יושבים אלא גם לומדים תכנים (ארבע האמיתות הנאצלות, חמשת הציוויים).

בראיונות ביקש לוס שיספרו לו על החוויות המשמעותיות ביותר בשבילם. נראה שהסיבה שהולכים שוב ושוב לקורסים הם החוויות הללו. החוויות המשמעותיות ביותר היו משותפות במובנים רבים למספרים. המימד החוויתי הוא החשוב ביותר למתרגלים. החוויות החשובות ביותר בדרך כלל התרחשו בקורס הראשון, וכללו התמודדות עם חוסר-שליטה. ההתמודדות הזאת מידעת או מפגישה אותם עם חוויה של שחרור (כאשר הם משלימים עם חוסר השליטה), שאותה הם מבקשים לשחזר בקורסים הבאים.

אדם קלין-אורון – Messages for the End: Eschatological Thought in 20^th century, Channeling and it's Israeli Verities

אדם קלין-אורון הוא חוקר תופעות בתרבות הניו-אייג' והוא דוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברי.

אין היסטוריה של תקשור בישראל. הכל התחיל בשנות השמונים. הגדרה לתקשור: מצב בו אדם מאמין שהוא משמש ככלי ישיר לישויות שמדברות דרכו (לא איתו). זה מעין מצב של "דיבוק". התקשור לסוגיו חשוב מאוד להפצת הניו-אייג'.

מושג "עידן הדלי" התחיל כנראה בשנות העשרים-שלושים (אף שהוא נשמע לפני זה). זו תקופה בה רבים האמינו שהעולם הישן מת, ועולם חדש הולך להיוולד. אבל לא ידעו מה הוא יהיה. זו תקופה מאוד לא יציבה, בכל תחומי התרבות. הרבה עינויים פוליטיים וכלכליים, בעיקר אחרי "המלחמה הגדולה". אנשים הרגישו שהם חיים בתקופה חדשה. זו תקופה בה אמונה בספיריטואליזם (האפשרות לתקשר עם המתים) היתה בשיאה (ולא במקרה זה היה אחרי המלחמה). תיאוסופיה פרחה אז, והיא דיברה על "מאסטרים" ששלטו מההימלאיה. מתוך התיאוסופיה עלו תנועות רבות שתרמו רבות לניו-אייג'.

למשל אליס ביילי, שהיתה תיאוסופית, ואחרי ארבע שנים ג'וּאָלְקוּל, הטיבטי, התגלה לפניה ואמר לה שהוא יכתיב לה דברים (כפי שהכתיב את ספריה של בלאבצקי, לטענתו). ביילי היא שהשתמשה את מושג "עידן הדלי". ביילי היתה אופטימית ביותר. אבל כל זה השתנה בשנות החמישים, שאז פתאום נהיה ממש ריאלי שהעולם כולו יושמד (המלחמה הקרה וכו'). כמובן שהניו-אייג'יסטים ספגו את זה וזה השפיע על תורתם. אלה התחילו להגות תרחישים אפוקליפטים בהם כולם מתים חוץ מקבוצה מצומצמת של בני אור (הם).

בארה"ב היה טרנד של סיפורי חייזרים, ובבריטניה היה טרנד של מדיטציה ויוגה כהכנה לקטסטרופה (הכת כמעין תיבת-נוח רוחנית).

לכל זה הגיבו המתקשרים. המפורסמים ביניהם קבוצת פינדהורן, שנוסדה על ידי שלושה מחפשים רוחניים. איילין קאדי היתה המתקשרת שלהם, והיא בכל בוקר תקשרה את הלו"ז היומי, ואת המצוות להתנהגות הנכונה באותו זמן. היא הרגישה "כמו תחנת שידור […] חלק מרשת עצומה שמאירה את העולם". בשנות המלחמה הקרה התקשור שלה התחיל להיות אפל ביותר. היא חזתה הרעה הולכת וגוברת, עד כדי קטסטרופה. בסופו של דבר פיינדהורן הפך למצליח ביותר. ההיפים הגיעו והציפו אותה. והם לא התעניינו בעתיד בכלל. הם רצו צמיחה אישית והנאה. פיינדהורן וקבוצות אחרות הפסיקו לדבר על העתיד. הדיבורים האסכטולוגים התמעטו מאוד. למשל, ב"קורס בניסים" הידוע גן עדן הוא "כאן היום" ו"בתוכנו".

הנה טבלה המקטלגת את סוגי השינויים הצפויים (חלקיים או מוחלטים) בעולם על פי המתקשרים השונים וגורמיהם (מעשה ידי אדם או כוח חיצוני):

כוחות חיצוניים הם למשל היפוך הקטבים המגנתיים של הכוכב, או גל של אנרגיה שישטוף את העולם. נבואה אסכטולוגית היא למשל הלהג סביב 2012. עניין המסה הקריטית הוא אותה תכנית שעל פיה כאשר מספר מסויים של בני אדם יגיעו להשגה רוחנית מספקת, כל העולם ישתנה באחת (ע"ע אפקט המהרישי). "יצירת המציאות" ניתן לראות בז'אנר של "הסוד".

צבי מרק – The Contemporary Renassaince of Breslov Hasidism—Ritual, Tikkun and Messianis

צבי מרק הוא מומחה עולמי לדמותו ופועלו של ר' נחמן. הוא מלמד באונ' בר-אילן. ראיינתי אותו כאן בקשר לספר שלו על "מגילת סתרים" של ר' נחמן.

חסידות ברסלב, הוא אומר, פורחת. בעניין ציפיות משיחיות, יש לנו למשל את הפלג של "בעל הפתקה" ר' ישראל אודסר, שאינו מקובל על שאר הברסלבים. חסידים אלה מאמינים שמנטרה שלהם היא מפתח לגאולה. תחילה חשבו שר' אודסר עצמו יחזה במשיח, וככל שהאריך ימים האמונה גברה. לבסוף מת בגיל 106.
או למשל הפלג של ר' אליעזר שלמה שיק (גם מורכב מחוזרים בתשובה). שיק רואה עצמו כמנהיג מהפכה משיחית, ומאמין שהפצת תורת ר' נחמן (בחוברות שלו, שמחולקות בצמתים) מזרזת את הגאולה. ב- 2006 היה אמור, לדעתו, להגיע המשיח, אבל הזדמנות זו פוספסה בגלל התנגדות שהוא ספג מתוך פלגי ברסלב אחרים.

ג'ודי מיירס – Kabbalah for the Gentiles: Diverse Souls and Universalism in Contemporary Kabbalah

לאורך ההיסטוריה היו מקובלים שראו בלא-יהודים את הרשע בעולם, והיו שראו בהם רק חסרים, כלומר שאין להם חלקי נשמות, או נשמות ממש, שליהודים יש. מאיליו מובן שאין ללמד יצורים כאלו את תורת הסוד. אולם כיום יש מקובלים שמוכנים, ואף רוצים ללמד לא-יהודים. התזה: אנחנו בתקופה שלא-יהודים רוצים ללמוד קבלה. לא כדי לנסות ולנצר את היהודים, אלא מתוך רצון אמיתי וכבוד לקבלה. מקובלים מסויימים רואים בזה עדות שימינו הם ימות המשיח.

"המרכז לקבלה" ו"בני ברוך" רואים עצמם כתלמידיה של קבלת ר' אשלג. אלוהים בשבילם הוא "אור" ו"הרצון לתת". הנשמות מאופיינות ב"רצון לקבל" והמטרתן להשתנות ולהפוך ל"רצון לתת" – כך הם מתדמים לאלוהים והם ב"דבקות" איתו. כמובן שזה לא קל, ומי שלא צועד בדרך [על פי התיאולוגיה שלהם] סובל. אבל עם תורת הקבלה ניתן לעבור את התהליך ביתר קלות. בסוף התהליך נשמות בני האדם יאוחדו באהבת האל.

בשביל אשלג לכל נשמה, גם של לא-יהודים, יש מני רצונות שונים: רצונות "ישראליים", שהם דומים לאלו של האל, ורצונות "זרים", שהם הרצונות האגואיסטים שלנו.

ההיסטוריה ע"פ אשלג: האל נתן לכל בני האדם את חוכמת הקבלה, אבל רק בנ"י רצו אותה. אז האל שינה את תוכניתו וקבע שהיהודים יהיו המורים של כולם. משה קיבל את כל התורה הקבלית ואותה העביר לעם (את הסודות רק בע"פ). אבל העם נטש את החוכמה, והיא נותרה נחלתם של מעטים בכל דור. כמובן שזה הביא על היהודים אסונות רבים, וזו ההיסטוריה שאנחנו מכירים. כשהאר"י הגיע החל השלב האחרון של הפצת תורת הקבלה, אבל הוא יצא אל הפועל רק עם אשלג עצמו, שבצניעות רבה קובע שהוא זה שיפיץ את החוכמה האמיתית לכל העולם.

[כאן הרשו לי להביא ציטוט נאה שנגלה לי בזכות מאמר של יונתן מאיר, חוקר של הקבלה במאה העשרים, שהתפרסם בספר "יהדות: סוגיות, קטעים, פנים, זהויות" – שם המאמר "נפתולי סוד: הלל צייטלין, הרי"ל אשלג והקבלה בארץ ישראל". והנה הציטוט: אומר הרב אשלג: "והנה ברצון עליון ית', זכיתי לעיבור נשמת האר"י ז"ל, לא מפני מעשי הטובים, אלא ברצון עליון, שנשגב גם ממני עצמי, למה נבחרתי אנכי לנשמה נפלאה זו, שלא זכה בה אדם מעת פטירתו [של האר"י! – ת.פ.] עד היום." בתוך ספר "פרי חכם", קכא]

זה מה שמשותף לשני הארגונים הנ"ל.

המרכז לקבלה בראשות פיליפ ברג החל כמרכז ללימוד קבלה ליהודים (1969). רק בסוף שנות השמונים הוא הופך לפופולרי ומושך גם לא-יהודים, ובתחילת שנות התשעים הוא מחליט שזהו רצון האל ופותח את הדלתות לכל. הארגון לא ממש מתרכז בלימוד, אלא בטקסים רבי משתתפים בחגים. כמו כן, אין ממש שימוש שם במושג "יהודי", בנימוק שזה מביא פירוד. בכלל, לא-יהודים משתתפים כמעט בכל פרקטיקה שבמרכז. הרי על פי הנראטיב של אשלג ממילא כל הדתות גרעינן בקבלה, ולכן הבודהה ודאי למד קבלה. הבעיה היא שהוא ואחרים עיוותו את התורה המקורית והפכו אותה לדוגמטית ונוקשה. לכן ממילא צריך ללמד את הלא-יהודים קבלה מחדש. במרכז מדברים גם על כך שהיהדות הפכה דוגמטית, בעיקר עם הגלות אחרי חורבן בית שני. לכן האורתודוקסיה מפחדת מהקבלה!

בקיצור, המרכז לקבלה לא מזהה בין איכות הנשמה למקור המשפחתי-דתי-לאומי. יהודים יכולים להיות דוגמטים ויבשים, ולא-יהודים יכולים להיות מקובלים גדולים. המרכז גאה מאוד בשיטוף לא-יהודים בין שירותיו, ורואה בזה עדות לאוניברסליות של הקבלה.

בני ברוך. מיכאל לייטמן עלה לארץ ב- 1974. הוא למד מעט עם פיליפ ברג, אבל פרש ממנו אחרי שלא היה שבע רצון מאיכות הלימוד איתו. הוא חבר לברוך אשלג (הבן של הרי"ל אשלג) ולמד איתו, וב- 1991, כשאשלג נפטר, הוא פתח חבורת לימוד משלו. לייטמן מדגיש את האינטגרציה, אבל את הפרדה, בין ישראל והאומות. ישראל צריכה ללמד את האומות. לייטמן מדגיש את בבל העתיקה בה אברהם לימד אנשים מדתות רבות. אבל בגלות נשמות היהודים התערבבו לחלוטין בנשמות הגויים.

מה ששונה בבני ברוך הוא שהם מלמדים שלפני הגלות המצוות כולן בוצעו תוך כדי כוונה רוחנית מלאה. אבל אחרי החורבן הכוונה נעלמת ונשארות רק המצוות כקליפה חיצונית. ככאלה הם רק כלא תרבותיי שנועד להשאיר את האנשים במחזוריות עקרה. האר"י התחיל את חזרת הקבלה אל העם, ואת חזרת העם לארצו. אשלג הביא את גרסתו הבהירה אח"כ. עשיית המצוות כיום למעשה רק מסיחה את הדעת מהרוחניות האמיתית. לכן כמובן שאין טעם שלא-יהודים יתגיירו. היהדות כאוסף של מצוות לא יותר מועילה מכל דת חיצונית אחרת. והפנימיות היחידה היא הקבלה. למעשה ייתכן שהאורתודוקסים היהודים יהיו האחרונים שיראו את האור, אפילו אחרי אומות העולם.

אריאל בר-צדוק. הוא רב שבמימדים רבים הפוך מהקודמים. הוא לא רואה בר' אשלג שום סמכות קבלית כלל. נולד בניו-יורק וחזר בתשובה בגיל 16. עלה לארץ ולמד בישיבת פורת-יוסף. חזר בשנות השמונים לארה"ב ולמד פסיכולוגיה יונגיאנית. החל ללמד תורה ליהודים וניסה להחזירם בתשובה. אבל משנות התשעים החלו לא-יהודים לרצות ללמוד אצלו קבלה. האתר שלו: Kosher-Torah. הוא מתייעץ ונועץ על ידי רבנים אורתודוקסים רבים, בעיקר בקשר לכל מני מקובלים פופולרים שהם נלחמים בהם במשותף. את ברג ולייטמן הוא מכנה שרלטנים רדודים. אבל גם הוא מרגיש שהרבה מהקבלה מתאים גם ללא-יהודים. הוא מלמד לא-יהודים את חוקי בני-נח. אבל מדיי פעם הוא מלמד אותם קבלה, ומה אפשר לעשות, הוא אומר, איך אפשר ללמד את סיפור בראשית ללא הפרשנות הקבלית? או את סיפור חזיון יחזקאל? כך שהוא די סובלני ללא-יהודים, ועבודה זרה בשבילו היא בעיקר התנהגות לא-מוסרית. ליהודים, הוא מחזיק, חובה ללמד את הלא-יהודים לחיות כמו שצריך. גם בשבילו נשמה יהודית אינה בהכרח קיימת בכל יהודי. זו נשמה שמעוניינת בקשר טוב עם האל. לכן יש גם גויים שיש להם נשמה כזו. הוא גם מלמד שהאל מתגלה בעולם על ידיי הספירות, שהן (גם) סוגי תודעה. תיקון, למשל, קורה כאשר בינה וחוכמה משתפות פעולה בהנחיית הכתר, לא בשמיים, בראש. גם הוא קובע שהקבלה שלו היא מדע.

יעקב אריאל – From Habad Emissaries to Kabbalah Centers: New Jewish Religious Movements and the Revitalization of Judaism in the later decades of the Twentieth Century

יעקב אריאל מלמד באונ' צפון קרוליינה וחוקר את התרבות היהודית-דתית בארה"ב

כידוע, ר' זלמן שכטר שלומי הוא האבא, או סבא, של תנועת ה- Jewish Renewal. אבל הוא לא רק האבא של התנועה הזאת, אלא הגיע לשם בשנות השבעים מכך שהתחיל אולי כמחזיר בתשובה הראשון [במאה העשרים – ת.פ.]. רק בשנות השבעים נפרדו דרכי תנועת החזרה בתשובה ותנועת ההתחדשות היהודית.

לפני שישים שנה לא היה קיים כלל עניין של התעוררות רוחנית (או "תשובתית") יהודית. חב"ד בנו לעצמם מסגרת של מחזירים בתשובה, והיא זו שהולידה תנועות אחרות רבות. חב"ד עומדת בעריסת תנועת החזרה בתשובה, וכן של ההתחדשות היהודית.

אז איך בתוך ששה עשורים הגענו מכלום לתמונה החיה מאוד שיש סביבנו היום? יש כאן גינאולוגיה, ואפשר למצוא קשרים ברורים בין האנשים השונים. אז תנועה חסידית שהגיע בשנות הארבעים המוקדמות לארה"ב החליטה בשנות הארבעים המאוחרות שיש לה מה לתת ליהודים בארה"ב. זו היתה חב"ד, ומה שהיא הציעה, ביוזמת הריי"ץ, האדמו"ר השישי שלה, והוא שהפך את חב"ד למסדר הישועים היהודי [מבחינת הארגון המופתי והלהט המיסיונרי – ת.פ.]. נכון שבתנועת החסידות היו שליחים לפני חב"ד, אבל הם נשלחו לקהילות אורתודוקסיות לחלוטין, ועל פי רוב בכלל כאלה של החסידות עצמה. כאן יש שליחים מסוג חדש: כאלה שמופנים כלפי יהודים ליברלים, חילונים, חלקם ללא שום ידע או קשר ליהדות.

עכשיו, כמובן שמשיחיות ומיסיונריות הם צמד חמד. אבל זאת לא הסיבה היחידה להתעוררות המיסונרית. עוד סיבה היא שעל פי חלק מההוגים הדתיים מלחמת העולם השנייה הוכיחה שהאידיאולוגיות החילוניות נכשלו (כן, לא אלוהים הוא שנכשל).

זלמן שכטר ושלמה קרליבך לא היו חב"דניקים במקור, אם כי היו אורתודוקסים. הם שניהם קיבלו חינוך שאינו דתי, והיו מעורים בתרבות החלונית. הם היו פליטים מרכז-אירופאים מתוחכמים שהגיעו לארה"ב. הם היו "המומרים" הראשונים של חב"ד, והצטרפותם לחב"ד משמעותה היתה שהם מפנים גב ל"אורתודוקסיה המודרנית" בה הם גדלו. הם נשלחו להפיץ את הבשורה, והיו מדווחים לרבי (השביעי) גם בע"פ וגם בכתב.

זלמן שכטר אף פעם לא עזב את חב"ד באופן רשמי. קרליבך למעשה נבעט החוצה. אבל שניהם ניתקו קשר. למה? כי הם נתקלו באנשים צעירים וגילו שרובם לא התעניינו אז במסרם חסידיים. זאת היתה תקופה שבה דווקא האורתודוקסיה הרגילה היתה בשיאה. המדע פרח. כולם רצו להיות חלק מה"דרך האמריקאית": פשוט צריך ללכת לכנסייה, או לבית הכנסת, כחלק מאורך חיים "מהוגן". מדובר בסוף שנות החמישים, תחילת השישים. זה היה עניין סוציאלי בעיקרו. אבל היו כמה יהודים שהתעניינו ברוחניות.

אז בהם השליחים שלנו התענינו, והם גילו שעבורם היהדות היא במקרה הטוב תופעה בורגנית משעממת ללא כל רוחניות, ובמקרה הרע דת מתה לחלוטין. לקרב אותם ליהדות היה ממש מאבק. ובתהליך הזה הם גם התקרבו לתרבות של הצעירים, שהיתה תחילת תרבות הנגד. הם גילו למשל שלא ייתכן להפריד בין גברים ונשים. קרליבך ספג הרבה אש בעקבות זאת (שכטר-שלומי היה נשוי, וזה הגן עליו בעיני חב"ד). אבל הם גם פגשו את הרוחניות המזרחית שהגיעה אז לארה"ב. שכטר-שלומי באמת התעניין ברוחניות הזו. קרליבך האמין שעליו להכנס איתם לדיאלוג, אבל שהיהדות החסידית היא מספיקה לגמרי כדי לתת ליהודים תזונה רוחנית ושמחה, ללא כל תוספים מבחוץ.

יצירת הניאו-חסידות היא הצעד הבא. מדובר בקיבוץ תורות חסידיות שונות (לא רק של חב"ד), שינויין והתאמתן לצרכים הנוכחיים. שימוש באוצר החסידי כדי לקדם ערכים עכשוויים. עם התעוררות תרבות הנגד סוף סוף היה קהל לתכנים הללו. לראשונה היה אצל הצעירים חשד שהחברה לא מתנהלת באופן שוויוני והוגן. שהמדע אינו התגלמות האמת המוחלטת. וכך נוצר המיזוג בין חסידות לתרבות האמריקאית. למשל, בישול חסידי צמחוני. קליפורניה בשנות השישים המאוחרות. מוזיקה חסידית-מודרנית. כל הרעיון היה שיהודים לא יתעניינו באורתודוקסיה סתם כך, ולא בבת אחת. צריך לתת להם תמורה, וגם כך מדובר בתהליך ארוך והדרגתי. התקווה היא לקרב, לא לשנות. קרליבך לא היה אנטינומיסטי. שכטר דווקא ויתר על הדרישה מתלמידיו לאורתודוקסיה.

עד שנות השבעים כבר היו מספיק חסידים לזוג השליחים שיבנו מקום של קבע, וכך נוצר ה- House of Love and Prayer. ובירושלים הניאו-חסידות השפיעה רבות על תנועת החזרה בתשובה: בשנת 67, אחרי המלחמה, אז נכנס המרכיב המשיחי (האפוקליפטי-דוידי) אל תוך הניאו-חסידות וגרם בסופו של דבר להפרדות הזאת, בין הניאו-חסידות לתנועת החזרה בתשובה. אמריקאים רבים באים לישראל, ושותף של קרליבך, ליטאי שלמד פסיכולוגיה, מתחיל מרכז לליטאי לכאורה אבל חסידי בפועל: ישיבת דיאספורה The Diaspora Yeshiva. שמו מרדכי גולדשטיין.

בתקופה זה היה חידוש מוחלט, לפתוח מקום שמקבל משתמשים בסמים, ואנשים שסתם רוצים ללמוד ללא כל מחויבות! זה מה ששינה את נטיב תנועת ההחזרה בתשובה, שכן ראו שזה עובד (אנשים בסופו של דבר חזרו בתשובה!) כי ראו שהחוזרים בתשובה יכולים להיות "מוסטים" על ידי שני הרבנים ההיפים ותלמידיהם, הם גם יכולים ללמוד קצת בישיבות ללא מחויבות ומתוך שלא-לשמה לבוא לשמה.

ישיבות "אור שמח" ו"אש התורה" נולדו מתוך זה בתחילת שנות השבעים כתגובה ישירה של ישיבת דיאספורה.

הפרדוקס כאן הוא שאותם שליחים חב"דיים עצמאיים השפיעו השפעה רבה. לא בישירות על מספר גדול מדי של חוזרים בתשובה, אלא על ידי יצירת תנועה שקיבלה חיים משל עצמה. וזו, למרות ששני אלה היו ליברלים יותר ויותר, פנתה אל האורתודוקסיה והביאה רבים אליה. אז שני השליחים הללו עיצבו את הדגם של ההחזרה בתשובה מאז שנות החמישים, אפילו בתוך חב"ד – בצורה של הנגדה [כלומר חב"ד ראו מה הם עשו ותיקנו את מה שהיה צריך מבחינתם].

הערה מהקהל: אף אחד לא שמע על רוחניות עד 68. באו לקרליבך בשביל המוזיקה. רק כאשר סולובייצ'יק הרצה על אשתו שנפטרה ודיבר על שכינה במובנים קבליים (הצד הנקבי של האלוהות). עד אז באורתודוקסיה המודדרנית אף אחד לא שמע על זה.

כל זה קשור גם לדור הבייבי בום כמחפשים רוחניים.

אליוט וולפסון – Apocalyptic Transposition and the Status of the Non-Jew in Habad Mysticism

אליוט וולפסון הוא אחד מגדולי חוקרי הקבלה של ימינו. הוא מלמד באונ' ניו-יורק.

תחת ר' מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מליובאוויטש, השתנתה הגישה כלפי אומות עולם. כבר הריי"ץ (קודמו) בירך על האפשרות להיות יהודי בארה"ב. אבל הריי"ץ פחד מאוד מהשפעת התרבות האמריקאית על נשמות היהודים. ב- 83 הודה הרבי לנשיא האמריקאי (רייגן) וציין שהמקום העליון של ארה"ב בין האומות הוא מפני שהיא מדגישה את חשיבות האמונה, ואף על שטרות הכסף שלה מצויין האל. יש שלהם "אמון מוחלט" באל.
מבחינתו של הרבי הלא-יהודים צריכים לשמור על שבע מצוות בני נח. שום דבר לא מדגיש את המשיחיות של רמ"מ יותר מהשליחות הזאת. זה הדבר הקרוב ביותר למיסיונריות, למרות שכמובן אין שום רצון לגייר אף אחד.

אין כאן, האואבר, החלשות הגבול בין היהודי ללא-יהודי. אומות העולם הן רק אמצעי להטבת היהודים. גם הדרישה לקיום בני-נח היא אינסטרומנטלית. נכון שהיתה לזה חשיבות סוטריולוגית (לעשיית העולם "דירה בתחתונים" לקב"ה), אבל זו לא שותפות בין היהודים לגויים, לפחות לא שותפות בין שווים. הלא-יהודי הוא ה"אחר". תמיד.

כל אחד משבעת אדמו"רי חב"ד קיבל את העמדה שהלא-יהודי נחות מהיהודי. למשל שללא-יהודי נפש בהמית ורק ליהודים נפש-אלוהית שמעלה את ההיא. ליהודים בלבד יש "יחידה", שמאפשרת להם להתאחד עם היחיד יתברך. למעשה, התפיסה היא שהיהודים במהותם זהים למעשה לאלוהות. אפילו חסידי אומות העולם יכולים רק לתפוס את מציאות האל, ולא את מהותו, ולכן האקסטאזה המיסטית של ביטול מציאותם חסומה בפניהם [זה עובדתית פשוט לא נכון, כפי שמעידים מאות כתבים נונדואליסטים מזרחיים – ת.פ.]. רק היהודים מסוגלים לכך. דבקות, התקשרות, התכללות – רק יהודים.

במכתב לבן גוריון מה- 9 לפברואר 1959 הרבי שלל קיומו של יהודי חילוני, שכן הזהות היהודית קשורה באופן בלתי נתיק לאל. אבל יש כאן סתירה: היהודי יכול להכלל בעצמות האל. אבל באותה עצמות הרי אין כלל הבחנות! אז ההבחנה בין יהודים ללא-יהודים צריכה להתבטל באל עצמו!

החג החביב על הרבי היה פורים, שהוא השיא של Coincidentia Oppositorum [אחדות הניגודים], ולכן החג המשיחי ביותר. אבל: וולפסון מדגיש שהרבי אף פעם לא הלך עד הסוף בדברים הללו, ולעולם לא הודה שבאינסוף כל ההבחנות מתבטלות. וולפסון לא קורא לתיאולוגיה החב"דית "אקוסמיזם" אלא Apathetic Embodiment.

לסיכום, מה שניתן ללמוד מכאן הוא שלמרות שהרבה תנועות היום רוצות להדגיש את השוויון וכו'… חב"ד לא נותנת לנו למסמס את ההבדלים מהר מדי. חב"ד הציבה עצמה במרכז הפרדוקס שעלינו לחקור ואני מקווה, אומר וולפסון, לעולם לא לפתור.

וולפסון חושב שהתורה המשיחית של הרבי היא אנטי-משיחית: משיחויות אמיתית היא שחרור מהצורך להשתחרר. בקרוב ייצא על כך ספר שלו: open secret, שבו הוא טוען שתורת הרבי חותרת לשינוי תודעתי בחסידיו, ולא להגעה של משיח כאדם [אם יותר לי, לא קראתי את הספר, אבל לפחות כרגע, למרות שזה רעיון מקסים והלוואי שהיה נכון, על פי מה שאני יודע קשה לי מאוד להאמין שאכן כך. הרבי וודאי ביקש שינוי תודעתי אצל חסידיו, אבל לדעתי ודאי שחשב שאמור לבוא משיח. והוא גם חשב שמדובר בו עצמו – ת.פ.].

[והנה כנס ניו-אייג' מסוג שונה לחלוטין: בפסטיבל "שיווה" הקרוב אתן שיעור קצר על שיווה ופרווטי ויחסיהם בהקבלה ליחסי המוחלט והיחסי. כאן תמצאו מאמר של פיליפ וקסלר, עוד חוקר של הרוחניות החדשה, שעלה בוואי-נט (אם כי התפרסם מזמן ב"ארץ אחרת". מאמר פובליציסטי חשוב של שחר אילן מאתמול על מצב הכוחות החדש בזירה היהודית בארץ מאז החוצפה של הממסד החרדי בעניין הגיור. והאם ראיתם את התכנית החדשה של ניצן הורוביץ? אתמול שודר פרק יפיפה על הודו]