למכור מדיטציה להודים לא קשה כמו למכור קרח לאסקימוסים, כי רובם מכירים רק את המילה ולא יותר. הסצנה הרוחְנית בהודו, בדומה מאוד לזו שלנו, מלאה בכוכבי קולנוע שגילו את האור ותפסו להם גורו ובהכרזות מלאות פאתוס על איך שהמדע המודרני מגלה – רק היום! – את מה שבוֶדות היה כתוב כבר מזמן. הניו אייג' ההודי, אם כן, הוא בִּיצה לא פחות רחבה, ופעמים רבות לא פחות רדודה, מזה המערבי, אולי עם ערך מוסף אחד: שכאן תרגול מדיטציה או יוגה נתפס כאיזו "חזרה לשורשים" ואפילו, שימו לב, התנגדות לאמריקניזציה!

כמובן שזה רחוק מהאמת: כמו הפיצה, שאולי הומצאה באיטליה אבל קיבלה את הוויתה כמזון מהיר באמריקה וכך חזרה להשתלט על ארץ-המגף, המדיטציה והיוגה אולי פותחו בתת היבשת ההודית אבל כל אחת מהן היתה צריכה לעבור אמריקניזציה ברוטלית לפני שתחזור לכאן ותקרוץ למעמד הבינוני ההודי, הרעב לרוחניות זמינה. כעת הן נמכרות כאן כאילו הן באמת מעשה ידי הלאום להתפאר.

אושו, ניטשה, וויוקאננדה

קחו למשל את אושו. מכל מני כיוונים הודיים עולה דמותו של הגורו הנודע, אולי הארכיטיפוס, אם לא הקלישאה, של כל גורואי הניו אייג' כולם. הוא נתפס כפילוסוף, ומפני שמוצאו הודי הוא מאומץ על ידי השכבה המשכילה בגאווה. דרכו הם מגלים את המורשת הרוחנית המפוארת שלהם עצמם, או לכל הפחות הצגה ראשונית שלה (וגם, לא פחות מרגש, רעיונות משוחררים ביותר על מין, שחלקם גם שייכים למורשת שלהם). אושו מצוטט בספרים שדנים על דת ורוחניות, שמו נישא לצד שמות כניטשה וויוקאננדה (מיד נגיע אל האחרון), ויש לו, פוסט מורטם, טור עצות קבוע בעיתונים שונים.

צריך להבין, כמובן, שמרבית ההודים לא יודעים על האופנישדות יותר משמרבית הישראלים יודעים על התלמוד. כלומר הם לא יודעים עליהן כלום. הם אמנם לא חילוניים כמונו, אבל המסורות שהם שומרים, לרוב באדיקות רבה מאוד, הן מסורות מקומיות ומצומצמות היקף. כלומר לבד מרמת האדיקות והאמונה (וזה לא מעט כמובן) אפשר להשוות את זה להדלקת נרות חנוכה אצלנו: זה שאנחנו שרים "מעוז צור" לא אומר שאנחנו מבינים את המילים.

יוצא שמערביים רבים, בעיקר אלה שבאים לכאן, יודעים יותר על ההגות ההינדית מרוב ההודים, ושהינדים רבים נחשפים לרמות היותר עמוקות של התרבות הדתית שלהם על ידי אושו. מכל מני כיוונים, כאמור, שמעתי וקראתי איך אושו העשיר את התרבות הרוחנית של ההודים, כלומר של המשכילים ובעלי האמצעים, ושמו מוזכר לרוב לשבח וברצינות רבה.

אבל אם נרצה להתחקות אחר שורשיו של הניו אייג' ההודי נאלץ להרחיק לסוף המאה התשע-עשרה, עם עלייתו לתהילת עולם של סוואמי ויוקאננדה. שמו המקורי היה נרנדרנאת' דוטא, וכבן למעמד הבינוני העולה בהודו הוא בכלל רצה להיות עורך דין, אבל כשפגש ב- 1881 את ראמאקרישנה פרמהנסה, אחד הקדושים הגדולים של הודו בכל הזמנים, חייו התהפכו והוא עטה גלימת נזורה. כמחפש רוחני הוא נסע בכל הודו ונחשף לעוני ולמסכנות, וכשלא היה עסוק בזה נהג להתחנן בפני הגורו שלו שיעניק לו חוויה של אחדות עם האל. לבסוף הסכים רמאקרישנה, ויוקאננדה ראה (זמנית) את האור, אבל מיד אחרי כן הגיע הרגע הבאמת המכריע של חייו: הוא נשלח ליצג את ההינדואיזם ב"פרלמנט העולמי של הדתות" שהתקיים בשיקגו ב- 1893.

אבל איך אפשר בכלל ליצג את ההינדואיזם? הרי יותר מאשר דת זו אסופה אמורפית של אמונות, כתות, מנהגים, חוקים ונורמות של התנהגות, אסכולות פילוסופיות שונות ואף סותרות וכמה מיליוני אלים ואלילים! וכאן נכנס הניו אייג': ויוקאננדה הציג את ההינדואיזם כאילו הוא כולו אדוויטה ודאנטה, כלומר כולו מכוון אל האחדות בין הנשמה הלכאורה פרטית של האדם והאלוהות האחת הכללית. אפילו יותר מזה: ויוקאננדה טען שזו בעצם מטרתן של כל הדתות כולן. הוא קבע שרק ההינדואיזם רואה את כל הדתות כשוות ומבין את המטרה המשותפת שלהן. הדתות כולן מובילות אל מה שהאדוויטה אומרת בפירוש: איחוד שלם ומוחלט בין הנשמה לאלוהות האחת. ואם האדוויטה כוללת את כולן, היא גם מעל כולן.

הוא זכה לתשואות. האמריקאים מתו עליו. הוא יצא מיד למסע הרצאות ברחבי ארה"ב. הוא הפיץ את גרסתו ליוגה ולפילוסופיה הודית. הבעיה, לא נעים לי לומר, היא שגרסתו, להערכתי, שטחית. זה לא נעים כי ויוקאננדה הוא אחד הגיבורים הגדולים ביותר של הודו המתחדשת: דרכו גילו דורות של הודים את מורשתם העמוקה. וחשוב הרבה יותר: דרכו הם היו יכולים להיות שוב גאים בה. במקום ההתבטלות בפני המערב שאפיינה את המשכילים ההודים לפני ויוקאננדה, במקום קבלת הדין הנוצרי-בריטי שהדת שלהם פרימיטיבית ואלילית ואימוץ הרציונליזם המטריאליסטי שהביא איתו המערב של המאה התשע-עשרה, יכלו הינדים רבים לזקוף ראשם בגאון ולהרגיש שלהם, דווקא להם, יש את הדת – והפילוסופיה – העמוקה מכולן. האדוויטה הפכה לספינת הדגל של הרוחניות ההינדית במסעה ללגיטימציה מחודשת בהודו ומחוצה לה, וויוקאננדה היה הקפטן על הסיפון. הבעיה היא שבשביל המסלול המהיר שבחר הקברניט נאלץ הצוות להיפטר מרוב המטען. וכך נולד הניו אייג' בהודו.

מה בין ניו אייג' ללאומנות

ויוקאננדה גם קשור למה שמתרחש כאן היום: החל משנות התשעים עובר על הודו גל מכוער של לאומנות ושנאת זרים. ויוקאננדה הוא אחד הקדושים של מפלגת ה- BJP, המפלגה הלאומית ההודית, שמעלה על נס את הדת ההינדית ומבקשת לחזור למסורת ולסלק כל השפעה זרה – ויחד עם זאת לפתח במרץ נשק אטומי. ושוב, איך אפשר בכלל "לחזור למסורת" ההינדית? כלומר, לאיזו מסורת? והאם החלוקה הנוקשה לקאסטות גם אמורה לעשות קאמבק? מסתבר שרק תפיסה ניו אייג'ית של ההינדואיזם יכולה להפוך את אוסף הדתות הזה למשהו אחיד, ודאי ודאי למשהו לאומי.

ה- BJP היא מפלגתם של רבים ממעמד הביניים העולה במהירות בהודו של ימינו, הודו שהולכת והופכת למעצמה כלכלית. ואותם בורגנים חדשים, שמונים כיום כעשרים אחוז מההודים (כלומר מעל מאתיים מליון איש) מחפשים, שוב, רוחנית ופילוסופיה בדת שלהם. והנה חזרנו אל אושו, שמצטרף אל ויוקאננדה (ועוד כמה כמובן) כאחד מנביאי הניו אייג' בהודו. ונביאים לא חסר, או יותר נכון, טוענים לנבואה. אחד כזה פגשתי לפני כמה ימים.

משחק הפירמידה

בעודי הולך ברחוב, בערב, תקע לידי מישהו פלייר ועליו הזמנה: "סמינר מדיטציה חינם" צעקה הכותרת, ותחתיה הובטחה גם "שיחה רוחנית" שייתן "מייסד Pyramid Spiritual Societies", מר בְּרָהָמָרְשִי פָּטְרִיגִ'י. "באמת הגיע זמן שאלמד קצת מדיטציה" חשבתי לעצמי, ותפסתי ריקשה לכיוון.

הגעתי בזמן, אבל אנשי ההפקה רק התחילו לפזר כיסאות ולתלות שלטי פרומושן. אז כל העניין התחיל קצת באיחור, אבל היי, זה הודו. בסופו של דבר היינו אני ועד איזה הונגרי באולם גדול עם כמאה הודים. הגורו עצמו נכנס בסערה ומיד התיישב ליד ההונגרי, ואני אולצתי להצטרף אליהם. מצלמות הבזיקו והיה ברור שתמונת הגורו עם חבר'ה מערביים זה דבר חיובי. פטריג'י אם כן ישב בינינו, והתחיל להסביר בבטחון רב ובסחבקיות כמעט ישראלית שבעצם קל מאוד להפוך לבודהה. צריך לתרגל מקסימום חודשיים, זה הכל. כן: הוא בודהה, ואיתו בחדר, הוא הצביע עליהם, היו עוד איזה עשרה מוארים ומוארות, כולם תלמדיו. מה שצריך לעשות, הוא הסביר, זה לעקוב אחרי הנשימה, כחצי שעה ביום. וזהו: הארה מובטחת.

אחרי שהוא עזב ועלה לבמה התיישבה לידי איזו דודה בסארי והסבירה לי איך עם השיטה של פטריג'י היא חופשייה לחלוטין מסבל, כי היא "יודעת שאני הנשמה הנצחית" וש"גם אם כל המשפחה שלי תהרג, אני לא אהיה עצובה". כי היא בודהה. טוב, אתם כבר מבינים מה היתה הרמה שם: מעל דוכן הנואמים ירה פטריג'י סיסמאות בנות ארבע מילים מקסימום ("צמחונות היא הדת שלנו", חברות היא הטבע שלנו", "מדיטציה היא ההנאה שלנו" וכו'), הבטיח הבטחות ("מדיטציה בתוך פירמידה מרכזת את האנרגיה"), הפריח חזונות ("עד 2012 כל העולם יעשה מדיטציה כזאת!") ומכר אשליות ("בעזרת המדיטציה אפשר לרפא כל מחלה!").

האם זה ניו אייג' הודי? ודאי. אבל מה שהופך אותו לכזה הוא לא עצם החריגה מהדת הממוסדת, משום שבהודו תמיד היו מורים רוחניים שפיתחו שיטות עצמאיות – ההינדואיזם תמיד היה, כאמור, גמיש ורבגוני מבחינת ההיצע שסיפק ואפשרויות הבחירה. אבל מה שיש כאן מתאפיין באותו רוח חפיפניקית של שטחיות והגזמה ניו-אייג'ית שאנחנו מכירים ממחוזותינו. אין כאן דרישה לשום מחוייבות אמיתית מצד הקהל (צמחונים הם כבר ממילא, להזכירכם), יש כאן סינקרטיזם, כלומר ערבוב ושילוב מכל הבא ליד (מדיטציה בודהיסטית, צמחונות הינדית, והפירמידות כמובן ממצריים), והתרגול עצמו הוא מדולל ביותר. מהבחינה הזאת אפשר לומר שפטריג'י עושה לתורת הבודהה מה שאמנון יצחק עושה ליהדות.

האמת, אני חייב לומר, היא שהאדם עצמו דווקא נחמד, ואני די בטוח שכוונותיו בסך הכל טובות. זאת אמנם הפרנסה שלו, אבל עקרון 14 מתוך 18 העקרונות המנחים של הפירמידאיים הוא שאין לסגוד לשום אדם, וזה כבר מגדיל את הסיכוי שהוא ימשיך, כמו עכשיו, להיות נשוי ואב לשתיים. הוא בברור קצת מכופף את האמת, אבל אנחנו הרי שמענו דברים מופרכים מאלו, וללמד אנשים להיות מודעים יותר זה כמובן דבר חיובי. הקהל בטירו', בכל אופן, אהב אותו. בקרוב הקורס בתשלום. לא נרשמתי. אני מקווה שלא אבדו סיכויי להארה מלאה.

[המאמר עלה היום באנרג'י. כמה מאמרים שלי על תופעת הניו אייג' באופן כללי אפשר למצוא כאן. מיה, אשמח אם תוסיפי או תתקני על הדברים במאמר הזה]

 

 

לפני כשנה, אחרי כמה שבועות של חיפוש עצמי (במובן Self ולא self כמובן) בטירוונאמלאי אשר בדרום הודו, הכרתי דמות בדויה: סוואמי הודי רב קסם ותבונה, איתו ניהלתי שיחות מרתקות ושתיתי במשותף ממעיינות החכמה. הוא השיב לי על שאלות, סיפר לי סיפורים, דיבר איתי על מהות הקיום ושלח אותי להקיף את הר ארונצ'לה הקדוש. הזמן איתו היה לי קסום ומלמד, והשבוע, בהשראת חג החירות, נזכרתי בו, וצלצלתי בהתרגשות אל אותה צ'אי-שופ בה הוא תמיד יושב, בה הוא תמיד לוגם מהתה המתוק ומעשן בִּידִי בשרשרת.

"חג שמח" אמרתי, והצחוק העמוק והצרוד שלו נשמע לי כל כך מוכר שממש הרגשתי אותו לידי. "חג שמח גם לך", אמר, "חשבתי שלא אשמע ממך יותר." שאלתי למה הוא חשב כך, והוא אמר שהוא "לא יודע למה. סתם חשבתי." מה זאת אומרת סתם, שאלתי, הרי יש סיבה להערכה שכזו. "לא," הוא אמר, "אין שום סיבה. למחשבה אין סיבה – היא פשוט באה. סיבה יש רק לעמדה שלנו כלפיה: אם אנחנו לוקחים אותה ברצינות – או לא. אישית," אמר, "אני אף פעם לא לוקח שום מחשבה יותר מדי ברצינות."

התחלתי להקשות עליו, להתנגד לחוצפה האדירה שבדבריו, אבל לפני שהוצאתי משפט שלם מפי הוא התחיל נואם נואם, שוטף אותי בהגיגיו המתרסקים מטה כמפלי מים: "תראה," אמר, "המחשבות הרי משחקות אחת עם השנייה תופסת. כל אחת מנסה להאחז בזנב אחותה. הבעיה שלנו היא שהראשונה לא מנסה ממש לברוח מהשנייה – היא אוהבת להרגיש את כפות ידיה הלחות של המחשבה הבאה אחריה אוחזות באחוריה. כך יוצא שיותר מאשר הן משחקות תופסת הן נעות בשיירות, זורמות בשרשראות חיות כמו בריקוד ברזילאי. וככה הן רוקדות, שרשראות שרשראות, צמודות צמודות מאופק ועד אופק, מחשבה אחרי מחשבה אחרי מחשבה, עד שנדמה לך שהן נחש גדול, ארוך, עבה וחלקלק, נחש עקלתון, נחש חנק עצום ללא ראש או קצה. אבל זו אשלייה: זה לא נחש, זה חבל. זו חבילה של מחשבות, מסודרות בשורה. כמו אורְחַת גמלים: שיירת הגיגים עם דבשות מלאות מילים.

"אבל אתה, בטיפשותך, לא רק שאתה חושב שזה נחש חי ולא חבל מת, גם נדמה לך שהנחש הזה הוא אתה. נדמה לך שאתה שרשרת המחשבות! אתה חושב שאתה המחשבות שלך, עד כמה מטורף שזה נשמע! ואתה לא. אתה לא. תאמין לי, אתה לא. וכשתתעורר מהטעות הזאת תבין כמה הזוי היה להאמין שכן, וכמה מתסכל.

"הבעיה היא שהנחש הזה של המחשבות הוא מתוחכם, וכשתפסיק להאמין בו ולחשוב שהוא אתה, הוא ישכנע אותך שאתה אולי לא הוא, אבל אתה בעצם המקור שלו. שאתה הוא המרכז שסביבו מלופף אותו נחש מחשבות מחניק. כי פתאום תגלה שהמחשבות יודעות לנוע לא רק בשורות, אלא גם במעגלים. 

"כן, כך הן תרקודנה, המחשבות: במעגלים. רוקדות רוקדות ומתוך כך יוצרות דמיון שווא של מרכז אשר סביבו חולל לו הריקוד. ומי במרכז? נכון, אתה! אתה במרכז העולם ואתה במרכז ההכרה. הכל סובב סביבך והכל נובע ממך. לא רק זה: למעשה אתה חושב שאתה הוא המרכז, שהמרכז הזה הוא הוא אתה היסודי, אתה המהותי, אתה האמיתי. אוי, כמה ילדותי.

"לא: אין מרכז, רק מעגל, אבל לראות את זה, לתפוס את זה קשה כמו לכלב לתפוס את זנבו שלו, למרות שהוא יכול לכלות ימים שלמים ברדיפה. ברור: הרדיפה רק מרחיקה את הזנב, וכל ניסיון להבנה הוא רק עוד מחשבה שנוספת למעגל הריקודים. תנסה להבין: כל מחשבה על המעגל מרחיבה אותו, ומצד שני כל ניסיון שלא לחשוב מגביר עוד את קצב הריקוד! נסה ותראה. אתה תקוע, אם כן, במעגל. במעגל קסמים.

"כן, המצב לא נראה טוב עבורך. לא: המצב נראה רע. אבל אל תתייאש, כי לאמת יש כוח שלשקר אף פעם לא יהיה. זהו כוח ההוויה. וכוחה של ההוויה היא הקיום שלה. וכוחו של הקיום הוא שהוא נוכח. וכל נוכחות הרי היא מגלה את עצמה. כך שהגאולה היא רק עניין של זמן. כי למרות כל הבלגן שמתחולל אצלך בראש, מדי פעם, לעיתים נדירות, פתאום, אתה רואה משהו, אתה תופס משהו: בכפות רגליך שלך אתה מבחין, בעקביך בעודם בורחים ממך – אתה חוזה בתהליך האינסופי בדיוק כשהוא מתחיל שוב (עד כמה שזה פרדוקסלי). בהתגלות הזאת האורובורוס כל כך מופתע שהוא שומת את זנבו מפיו ונושם בפעם הראשונה אויר נקי, ללא מאמץ. אז אתה מבין שכל הזמן רק הלכת במעגלים, רק הלכת והסתחררת, בעוד שכל הזמן היית יכול פשוט לשבת במקום – וזה היה בדיוק אותו מקום אליו הגעת בעזרת כל מאמציך! לכן אתה מחייך: היית יכול, כפי שאמר פעם מישהו, פשוט לנשק בעצמך את שפתיך שלך וכך ליהנות לנצח! אבל טוב שנישקת אחרים: שפתיך מרגישות עכשיו אחרת: עשירות יותר, מלאות וטעימות יותר.

"תראה, הבעיה היא לא המחשבות עצמן. את זה חשוב מאוד להבין: אין מחשבה רעה, יש רע למחשבה. המחשבות פשוט כלואות בתוך ההכרה שלך, אתה מבין? כמו זבובים בתוך צנצנת. כמו דגיגים בתוך אקווריום – לכן המים הטהורים הופכים מעופשים. אתה פשוט כולא אותן בתוך חומות, סוגר אותן ולא נותן להן אויר. אתה תופס אותן, מבין? תופס אותן לא נכון.

"שחרר את המחשבות! נפץ את חומות ההכרה שלך ותן למחשבות לפרוח לאן שרק תרצנה. כי כפי שזה עכשיו הן פשוט שורצות בצפיפות, מתחככות זו בזו, יוצרות חום ומחנק, נתקלות כל הזמן אחת בשניה ובחומות ההכרה. מכיוון שאין להן מה לעשות, הן מתרבות. מכיוון שכך, הלחץ רק גובר. אם תתן להן חופש הצפיפות תפחת וממילא גם מספרן ילך וידלדל. מעגלי הריקודים ילכו ויעשו צרים. ההכרה תתקרר ותרווח.

"תן למחשבות חופש. שחרר אותן. פתח את גבולות התודעה. הרפה את חבלי ההכרה. שבור את סורגי המיינד. איך? לא בכוח. בְּהתענגות של אהבה. כי אהבה היא תנועה מההכרה בו זמנית החוצה ואל תוך עצמה. האהבה היא המסוגלת לעבור את קירות המיינד, כי אהבה היא מזיגת נהרות התודעה אחד אל השני, מעבר למדבריות שגרגירי החול שבהם הם זכרונות ומושגים. האהבה תחלחל דרכם, תרטיב אותם, תעשה אותם קרים יותר, רכים יותר, נוחים יותר, מתפשרים יותר. וכל פעם שאתה שולח נהר של אהבה מצדך, היה בטוח שים של אהבה נמצא ממול, מעבר לחול, עולה לקראתך בגאות של חסד."

ושישתה: הו ראמה, הישאר תמיד מבוסס היטב במצב ההוא של חופש מוחלט מתנועת המחשבה, והעזר באותו השקט של השינה העמוקה.

ראמה: אדוני, אני שמעתי על השקט של הדיבור, השקט של העיניים ושל החושים האחרים, ואני גם שמעתי על השקט הנוקשה של הסגפנות הקיצונית. אבל מהו השקט של השינה העמוקה?

ושישתה: ראמה, ישנם שני סוגים של מוּני, כלומר חכם המקפיד על שתיקה. האחד הוא סגפן נוקשה והאחר הוא חכם חופשי. הראשון מדכא בכוח את חושיו ועוסק באופן פנאטי בפעילויות יבשות. החכם המשוחרר, לעומת זאת, יודע את האמת כאמת ואת הלא-קיים כלא-קיים. הוא רכש ידע עצמי אבל נוהג כאדם רגיל. מה שנחשב לשתיקה מבוסס על טבעם והתנהגותם של החכמים האלה.

ארבע סוגים של שתיקה תוארו: שתיקת הדיבור, שתיקת החושים, שתיקת האלימות והשתיקה של השינה העמוקה. ישנה עוד שתיקה, והיא השתיקה של המיינד. אבל זאת אפשרית רק למי שמת או למי שתירגל את השתיקה הנוקשה או את השתיקה של שינה עמוקה. מאלו, השלוש הראשונות משלבות עקרונות מהשתיקה הנוקשה. רק הרביעית באמת עוזרת כדי להגיע לשחרור. לכן, גם אם אני מסתכן בזעם מצד אלו שמתרגלים את שלושת הסוגים הראשונים של השתיקה, אני טוען שאין דבר בהם שהוא בעל ערך.

השתיקה של השינה העמוקה היא העוזרת להגיע לשחרור. בה אנחנו לא מדכאים ולא מעודדים את  הפראנה, כלומר את כוח החיות. בה אנחנו לא מזינים וגם לא מרעיבים את החושים. בה אנחנו לא מדכאים וגם לא מעודדים את תודעת הריבוי. בה המיינד אינו מיינד ואינו לא-מיינד. אין חלוקה ולכן אין מאמץ להתגבר על החלוקה. מצב זה מכונה השתיקה של השינה העמוקה, ומי שמבוסס בו יכול לעשות מדיטציה ויכול לא לעשות מדיטציה. ישנו ידע של מה שהווה כפי שהוא וישנו חופש מספק.זוהי ריקות מוחלטת. ללא משענת. יש לזה טבע של שלווה עליונה, שעליה לא ניתן לומר אם היא אמיתית או אם היא אינה אמיתית. זהו המצב בו יודע החכם שאין אני ולא אחר, לא מיינד ולא כל דבר שיוצא מהמיינד. זהו המצב בו יודע החכם שהאני הוא רק רעיון ביקום, ולמעשה הוא קיום טהור. לזה יקרא שתיקה של שינה עמוקה. בקיום הטהור הזה שהוא תודעה אינסופית, איפה נוכל למצוא "אני" או "אחר"?

—

בהיותם מבוססים בהכרת האמת, החכמים הגדולים חיו לנצח בשלום ושוויון-נפש. הם היו חופשיים מנטיות פסיכולוגיות ולכן הם לא חיפשו או דחו את החיים או את המוות. הם היו יציבים ומקובעים בחוויתם כמו הר מרו נוסף. אבל הם תרו ביערות, באיים ובערים, הם טסו בשמיים כאילו היו מלאכים או אלים, הם הכניעו את אויביהם ושלטו כקיסרים והם העסיקו עצמם בפעילויות שונות בהתאמה להוראות שבכתבים, שכן הם הבינו שכך ראוי לנהוג. הם נהנו מתענוגות החיים: הם ביקרו בגני-עינוגים והתארחו אצל עלמות שמימיות. הם מילאו במלואם את חובות הבית. הם אפילו השתתפו במלחמות אדירות והם שמרו בכל המצבים הנוראיים האלה על שוויון-הנפש, במקום שאחרים היו מאבדים את שלוותם או את האיזון המנטלי שלהם.

המיינד שלהם נכנס לחלוטין למצב של אלוהות ולכן היה משוחרר לחלוטין מאשליה, מהרעיון האגואיסטי של "אני עושה את זה" ומתשוקה להישגים – למרות שהם לא דחו הישגים או את הגמול שבצידם. הם לא עסקו בהתפארות יהירה כאשר הם הביסו את אויביהם והם לא נכנעו ליאוש או דיכאון כאשר הם עצמם הובסו. הם עסקו בפעילויות טבעיות, בהרשותם לכל מעשיהם לנבוע מתוכם ללא מאמץ.

לך בעקבותם, הו ראמה. הרשה לאישיות שלך להיות חסרת-אגו ותן למעשים המתאימים לנבוע מתוכך באופן ספונטאני. שכן ההכרה האינסופית הבלתי מחולקת היא לבדה האמת, ומה שלבש דמות של ריבוי שאינו אמיתי ואינו לא-אמיתי. על כן חיה ללא היאחזות לכל מה שכאן.

 

לפני כעשרה ימים נפגשתי עם טיוהר, המואר שלנו בקוסטה-ריקה. טיוהר הוא בלי ספק המפורסם מבין הדור החדש של המורים הרוחניים הישראלים (כלומר הדור שאחרי אנשים כמו שלמה קאלו ורינה שני, שיצא מתוך גל הטיולים הבתר-צבאיים למזרח וניתן לאפיין את הרוחניות שלו כהינדואיסטית למדי) והוא גם הישראלי היחיד שהפך לגורו בינלאומי (לא, אורי גלר לא נחשב), כאשר הכפר האקולוגי-רוחני שלו בקוסטה-ריקה מושך מחפשים רוחניים מכל העולם. נפגשתי איתו לצורך ראיון שמתפרסם היום באנרג'י (לינק להלן, והחצי השני של הראיון יבוא מחר).

טיוהר התגלה כבחור עדין ונחמד, עניו מאוד, שאפילו התנדב לברר בשבילי איזה אוטובוס אני צריך לקחת לבית הוריו ברמת השרון. הוא שקוע בשאנטי, אבל לאו דווקא בשאנטי-באנטי, אלא באמת ברוגע ושלווה. השיחה איתו היתה נעימה מאוד, למרות שדברן גדול הוא לא.

אני לא רוצה להיכנס להערכות על מידת ה"מוארות" שלו, וודאי שגם בין מי שידעו את חוסר המהות של האגו שלהם יש דרגות שונות של עומק והשגה (וכמובן גם ביטוי חיצוני חיצוני שונה – למרות כמה מאפיינים משותפים, כמו קלות (ease) טבעית, יציבות, נועם מסויים וכו', כמעט לא היו שני מורים רוחניים שפגשתי שהתנהגו באופן זהה. ואולי זה צריך להיות מובן מאליו: החופש הוא מוחלט, והמציאות היא עשירה מאוד. באופן פרדוקסלי דווקא איבוד האשלייה של האינדבידואליות מאפשרת לך להיות אינדבידואל אמיתי, כלומר להשתחרר סוף סוף מהקונפורמיזם שמדכא את כולנו ברמה כזאת או אחרת ולממש את מלוא פוטנציאל הפריחה היחודית של התופעה הטבעית שהיא כל אחד מאיתנו), ואסתפק ואומר שלמרות ניחוחות דואליסטים קלים בדבריו, לדעתי הבחור בסך הכל יודע על מה שהוא מדבר מניסיון אישי חי.

כאמור, דיבור הוא לא הצד החזק של טיוהר, והוא בטח לא אינטלקטואל, לטוב ולרע. לטוב, כי כנראה השגתו באמת באה לו באופן טבעי, כלומר לא מדובר במקרה בו אדם משכנע את עצמו, במודע או שלא במודע, שהוא "הגיע", או אדם ש"מייצר" לעצמו חוויה רוחנית, דבר שבהחלט אפשרי למי ששולט בצורה מספקת (שוב, במודע או שלא במודע) בכוח הריכוז ו/או בקונדליני. כלומר כנראה שכאן מדובר בפריצה ספונטאנית של הארה, ללא יותר מדי הכנה מוקדמת (שעלולה לייצר אשליה של הארה). זה טוב גם כי הפתאומיות והספונטאניות של כל העניין מבהירה לו היטב שלא הוא עשה את זה, אלא שזה דבר שפשוט קרה, והגאווה הלא היא מכשלה גדולה.

זה רע מפני שקשה לו להסביר את עצמו, ואני גם לא בטוח עד כמה הוא יכול למנוע מעצמו (כלומר מנטיות המיינד שלו) לאחוז במצב הזה כמצב סופי ולמנוע מההתפתחות להמשיך, ולהעמיק, כל זאת מפני שאולי הוא לא מודע לכך שאפשרות כזאת תמיד קיימת (למרות שהאמת היא שאני לא חושב שחסימה כזאת תתרחש במקרה שלו. ההתרשמות שלי היא שהיצר שלו לא גדול מספיק).

שני דברים עלו בי אחרי המפגש איתו. אחד הוא מה שניתן לקרוא לו "הדמוקרטיות של החסד": אף אחד לא יודע ולא יכול לנחש מתי ואיפה תיפול איזו שקית מלאה בחסד ותתפוצץ על ראשו של אדם, שוטפת אותו, מטהרת אותו, אולי אפילו מטביעה אותו לחלוטין. כמובן, זה הרי טיבו של חסד, שהוא מגיע ללא התרעה, ללא הגיון וללא סיבה ("שלושה באין בהיסח הדעת ואלו הן: משיח, מציאה ועקרב" – סנהדרין צ"ז, א') ואם היינו יכולים להביא אותו הרי הוא לא היה חסד ראוי לשמו. החסד, כמו הנס, הוא משהו אלוהי-טרנסאנדנטי לחלוטין, במובן זה שהוא חוץ עולמי, נקי לגמרי מתלות או אף קשר עם חוקי המציאות הסיבתיים-שלשלתיים (הוא היושר שפורץ לעיגולים), חף מנגיעה עם העולם הזה וסדרו. עד שהוא קורה, כמובן. אז הוא פשוט מגיע. או לא. כשבא לו. בצורה ספונטאנית, קפריזית, פלאית, מפתיעה ומשמחת. כמו שישו אמר: "אני בעולם, אבל לא ממנו", והוא אכן נולד לא כתוצאה של סיבתיות טבעית, וזו החכמה הגדולה שבמיתוס לידת הבתולין.
לכן טיוהר זה, כלומר משה קסטיאל מרמת גן, נצר לאימפריית הרהיטים "קסטיאל", פשוט זכה בו. מדי פעם שומעים בחדשות על איזו דלעת ענקית שפתאום נולדה באיזה מושב בצפון הנגב. ככה זה, להבדיל.

הדבר השני שעלה בי הוא כמה זקוק טיוהר שכזה לאדם כמוני שיהיה אמרגנו הרוחני. שינהיג וינווט וימשוך בחוטים מאחורי הקלעים (שלא לומר מאחורי הפרגוד) ובעיקר כדי שיכתוב תיאולוגיה מתאימה וראויה לשמה שתהווה מסד תיאורטי ואידיאולוגי, כלומר תיאולוגי, לפעולותיו. כן: מעין פאולוס שכזה. או נתן העזתי שכזה. או נתן מנמירוב שכזה. כי, כפי שאנחנו למדים מההיסטוריה, כמו שלפני כל משיח ראוי לשמו יש מבשר (יוחנן המטביל לישו, "הבאב" לבהאללה) מאחורי כל משיח מצליח עומד אמרגן סוטריולוגי מוכשר שממונה על הפיתוח הרעיוני של הקו המשיחי (עיצוב), על קביעת החדשנות מחד והסופיות האולטימטיבית שבבשורה מאידך (מיתוג), וכמובן על יחסי הציבור, על הפרסום, על העבודה השחורה שמגלה את האור הזוהר בוהק (שיווק).
טוב, כמובן שאני צוחק. וטיוהר בכל אופן לא זקוק לי. הוא כבר מוקף נתנים שונים שבונים סביבו את הכפר הרוחני שלו ודואגים להפיץ את "הבשורה הטובה". שיהיה בהצלחה.
 
הנה החצי הראשון של המאמר: "האיש שלנו בקוסטה ריקה"
[עודכן ב- 11/10/06:] והנה החצי השני: "סקס, שקרים ווידאו-סאטסאנג"