שזפו עיניכם בגרף הבא, שפורסם ממש עכשיו על ידי פורום Pew, בו מוצגים אחוזי המתנגדים והתומכים באפשרות חוקית לנישואי הומואים ולסביות בארה"ב בעשור האחרון:

לא רע, נכון? למעשה, אלו תוצאות די מדהימות. בתוך עשור עלה ב-10% מספר התומכים בנישואין להומואים בארה"ב, ואחוזי המתנגדים ירדו ב-11%, עד שכעת חיה הצירים התקרבו לכדי נשיקה אינטימית. אם המגמה הזאת תימשך, בקרוב יהיו לעניין יותר תומכים ממתנגדים בארה"ב.

כל זאת למרות שאף פוליטיקאי מרכזי לא תומך בזה, כלומר למרות שלכאורה העמדה הזאת אינה כלל אפשרות לגיטימית, אינה כלל על השולחן. אבל הציבור בשלו. אז מי מוביל אותו? הייתי אומר ששילוב של רוח הזמן הקפיטליסטית-אקספרסיביסטית וההגיון הבריא. וכמובן, החלשותן של הדוגמות הדתיות כמקור סמכות. ראו את הגרף הזה, מאותו מקור, המציג אחוזי תמיכה באפשרות חוקית לנישואי הומואים ולסביות על פי התפלגות דתית:

ככל שאתה יותר מאמין בצורה יותר פונדמנטליסטית, אתה פחות בעד נישואי גייז. אבל גם הזרמים הנוצריים רואים לאט לאט את האור, ותומכים בעניין יותר ויותר (חוץ מהנפילה המשונה הזאת אצל האוונגליסטים הלבנים שם בסוף – אולי תוצאה של תנועת מסיבת התה?). סקר נוסף מהזמן האחרון מגלה שרק 33% מהאמריקאים אומרים שיש סיכוי נמוך יותר שיצביעו עבור מועמד הומו לנשיאות – זאת לעומת 46% שחשבו כך ב-2007. כך שמסתבר שהשנים האחרונות היו מוצלחות ביותר עבור הקהילה ההומוסקסואלית במערב.

וכאמור, ההשפעה המעניינת ביותר היא על הזרמים הדתיים המונותאיסטים, אשר מבחינה היסטורית ניתן להאשימם בחלק גדול מהדעה הקדומה השלילית כנגד הומוסקסואליות. הנה, רק לפני מעט יותר מחודש החליטה המועצה העליונה של הכנסייה הפרסבטריאנית באה"ב לאפשר הסמכת כהני דת שהם הומואים מוצהרים או לסביות מוצהרות. בכך מצטרפת הכנסייה, שלה כשני מיליון מאמינים, לכנסיות פרוטסטנטיות רבות אחרות שכבר אישרו את הענין בעבר. הכנסייה הפרוטסטנטית הגדולה ביותר, ה- United Methodist, עדיין מתחבטת בעניין. אבל בסוף זה יגיע. דעת הקהל בעניין הופכת אותו לבלתי נמנע עבור כל זרם מונותאיסטי מערבי שמוכן להוציא את פסוקי התורה מפשוטם.

גם ביהדות הרפורמית והקונסרבטיבית זה כבר קרה. אצל הרפורמים ב-1990 הוחלט שלהט"בים מוצהרים ומוצהרות יהיו יכולים להיות מוסמכים לרבנות. הקונסרבטיבים החליטו ב-1992 לא לאשר דבר כזה, אבל ב-2006 חזרו בהם והחליטו כן לאשרו. ההחלטה של הקונסרבטיבים, אגב, נשענה על הנימוקים הבאים (שנוסחו על ידי הרב ברדלי ארטסון, מצוטט מתוך ספרו המצויין של שמואל רוזנר שטעטל, בייגל, ביסבול):

סקס, בימים קדומים, היה פעולה ולא נטייה. משמעות הפעולה נקבעה על פי ההקשר שלה [ואוסיף: לא על פי הכוונה או הרגש שמאחוריה – ת.פ.]. במקרה של מין עם בני אותו מין, ההקשר תמיד היה כזה שבו היתה התיחסות לבן אדם כאל אובייקט […] או בהקשר של דיכוי.

וברדלי מביא את שני המקרים מהמקרא שבהם אנו מוצאים יחסים הומוסקסואלים: סדום ופילגש בגבעה. כלומר מדובר על תשוקה לאונס המוני – ממש לא על שני מבוגרים שאוהבים (או סתם נהנים) יחד. כיום, אם כן, כשמדובר בהומוסקסואליות, ההקשר שונה. ולא רק זה: כיום יש חשיבות לרגש ולכוונה, ולא רק למעשה. למעשה אפילו הייתי אומר שיש חשיבות הרבה יותר גדולה לרגש או לכוונה, וכבר כתבתי על זה לא מעט, גם בהקשר ההומוסקסואלי.

לכן הקרב שמנהלת הדת השמרנית יותר בעניין זה הוא קרב בלימה קשה ביותר. במקום שלא המעשה עצמו אלא הכוונה היא העיקר, ובמקום שנטייה מינית היא מרכיב של הזהות ולא פעולה מינית חריגה, קשה מאוד להמשיך לפסול הומוסקסואליות.

(ועבור קוראי השמרנים יותר: אנא, אל תתלו את הנתונים הללו ב"שבר מוסרי כללי" במערב או "פריצת כל הגבולות" בגלל ה"פוסטמודרניזם" וכו' וכו', כי מבט שטחי בכל אתר חדשות יראה שפשעים, וחטאים, כמו פדופיליה, סחר בנשים, ניצול מיני במקומות עבודה ועוד מינים שונים בהחלט מטרידים את הציבור. כך שיש כאן הכשרה מאוד ברורה של מעשה מיני מסויים, תוך המשך, ואף הגברת השלילה, של אחרים.)

בלוז להומו הדתי

ואכן, נראה שגם בקרב רבנים אורתודוקסים בארץ מורגש שינוי (למעשה, אני חושב שקו פרשת המים היה פיצוץ פרשת מוטי אלון). לפני כמה חודשים התפרסמה בישראל היום כתבת מגזין העוסקת בפגישה של אירגון כמוך עם הרבנים יעקב מדן, רפי פוירשטיין ומנחם בורשטיין, פגישה שהמתרחש בה יכול ללמד אותנו כמה דברים מעניינים על היתרונות והחסרונות של ההצמדות ללשון החוק (כתבתי עליה כבר כאן, ואביא קיצור להלן).

כך למשל, ניתן להבין מהכתבה שהרב מדן מאשר למעשה מגורים משותפים לזוג גברים:

שאלו אותי וניסו ללחוץ אותי בעניין הזה כמה פעמים. לא אענה, אין תשובה כוללת חד-משמעית, אין רשימת הלכות מסודרת. יש לנו הלכות ברורות בין איש לאשתו אבל אין לנו דבר מסודר בנושא גבר וגבר. אפשר לנצל את העניין הזה, יש גישה גמישה, אבל כל מקרה צריך להיבדק לגופו, צריך לבדוק מה רמת הסיכונים, מה הגיל ומה ההשפעות הפסיכולוגיות. לא כל מה שמתאים לאחד מתאים לאחר. צריך ללכת לרבנים שמבינים את המצוקה, יהיו סייגים ויש מקום להקל, ברמה מסוימת אולי אפשר לחיות חיים משותפים, לא אמרתי באיזו רמה. ההנחיה הכללית צריכה להיות הכרת המצוקה.

וגם הרב פוירשטיין מחזיק בעמדה דומה: "מה זה 'לחיות עם גבר?'", שואל הרב פוירשטיין, "זה גם משהו שדורש הרחבה. אני רואה פתרונות מסוימים, ודאי שלא כשעושים את המעשה האסור, אבל אולי אפשר למצוא טווח פעולה"

כלומר בהיסוס, בגמגום, מאשרים למעשה הרבנים זוגיות, חיי רגש, אולי אפילו חיי מין, רק ללא משכב זכר ממש. זה כנראה המקסימום שהאורתודוקסיה מסוגלת, והאמת היא שזה לא מעט מבחינתה. מה שמצחיק קצת הוא שבצורה אירונית יש כאן הצמדות למילוליות החוק, מעין פונדמנטליזם נקודתי, שנותן מרחב ליברלי לעשות כל מה שהתורה לא אמרה במפורש שהוא אסור (וברור שאף אחד לפני 3000 שנה לא חשב על חיי זוגיות של שני גברים – כלומר, אף אחד מחוץ ליוון).

הרבנים פוירשטיין ומדן, אם כן, נמצאים מבחינה רגשית ותודעתית במודרנה. הם לא רואים בזוגיות רגשית, רומנטית, בין גברים דבר רע, ומכיוון שהתורה לא אסרה על זה במפורש הם שמחים לאשר. מאידך מבחינת היחס שלהם להלכה הם רחוקים מהעולם המודרני. עבורם היא התגלות חד משמעית, מיתית. במקרה הזה הם שמחים לנצל מעין לקונה בחוק המקראי ולהיצמד ללשון החוק ולא לרוח החוק. במקרים אחרים, אני מנחש, הם לא יהססו לגייס את "רוח ההלכה" כדי לאסור את מה שלא מוצא חן בעיניהם (נאמר, מסיבות פרועות, או איפור כבד).

ההתמודדות של האורתודוקסיה עם ההומוסקסואליות, כמו גם עם הפמיניזם, היא אתגר גדול, משום שלכל בר דעת ברור היום שמדובר במציאות חיה, שלא הולכת להיעלם, מציאות שבסופו של דבר מעוררת ברבנים רבים, עם כל הפחד וההסתייגות, גם הזדהות. אפשר ללמוד הרבה על המצב התודעתי של הרב מתוך פסיקותיו בעניין. כך ניכר שבעוד שפוירשטיין ומדן מודרניים, הרב בצרי – שאמר לפני שבוע ש"זו לא מחלה. הם רוצים לעשות תועבה כי היצר הרע והשטן מכניסים להם בראש להיות מתועבים" – נמצא עמוק בימי הביניים.

ודוק: לא רק מבחינת אמונותיו הקבליות-דמונולוגיות נשאר בצרי בעולם מיתי, אלא מבחינת תפיסת העולם האנתרופולוגית שלו. בעוד הרב בצרי תופס בני אדם כמונעים על ידי תשוקות שמעוררים בהם כוחות דמוניים החיצוניים להם, הרבנים פוירשטיין ומדן תופסים אותם כמונעים על ידי תשוקות הנובעות מטבעם, מגופם. ובעוד בצרי מייחס משמעות דמונית למעשה פיזי בין שני אנשים, ללא התחשבות בכוונתם, פויירשטיין ומדן מייחסים חשיבות עליונה לכוונה, ונדמה שרק פסוק מפורש בתורה מונע מהם ללכת עם לבם ולהכשיר מין הומוסקסואלי לחלוטין.

כמובן, הדרך ארוכה היא ורבה. ראו כאן רשימה חשובה של בת עמי נוימאיר-פוטשניק, לסבית דתיה וחברת הוועדה המנהלת של בת קול, שכותבת על המאבק להכרה ולסובלנות בסיסית, שלפעמים קשה לקבל גם מהרבנים הליברלים יותר (לא מעט, היא כותבת, בגלל הפחד שאוחז בם מתגובות הציבור שלהם והרבנים השמרנים יותר).

כל אותה התנגשות ציביליזציות וזה

קו הגבול המבדיל בין תודעה מודרנית לפרה-מודרנית, לפחות מבחינות אחדות, עובר בצורה לא מפתיעה גם בין תרבות המערב כולה לתרבות המוסלמית. כפי שכתבתי כאן,

קו השבר הערכי העיקרי בין המערב למדינות המוסלמיות (שכמובן שונות מאוד בינן לבין עצמן, אבל אם נכליל) הוא היחס לנשים ולהומואים. מחקרים מראים שדווקא בכל הנוגע לשיוויון בין המינים, למה שנקרא "מעמד האישה" ולסובלנות כלפי הומוסקסואליות הציביליזציות בהחלט חלוקות.

כתבתי "דווקא" כניגוד לרצון בדמוקרטיה, שכן רווח בארצות מוסלמיות. כלומר היכן שהמערב המודרני-ליברלי-אקספרסיביסטי-קונסיומריסטי עדיין לא חדר, בין אם זו מצריים או הראש של הרב בצרי, הומופוביה ושובניזם עדיין מולכים בגאון. היכן שההיגיון המערבי ביסס את עצמו קשה יותר ויותר להצדיק אפלייה כלפי הומואים. בישראל המערבית הפער בין מה שהאדם הממוצע ירגיש בקשר ללהט"בים לבין מה שההלכה תקבע ילך ויגדל, זאת ככל שהומואים ילכו ויתקבלו בחברה, כפי שקורה במערב בעשרות השניים האחרונות באופן עקבי. ובקרב הדור הצעיר בכלל:

האקבי, פיילין, וביבר מתחברים לישו בכותל

בעוד העולם הליברלי מפנה אל מדינת ישראל את עורפו בימים אלה, הרי שבקרב פרוטסטנטים אדוקים מצבנו מעולם לא היה טוב יותר. על כל מני תרומות של ארגונים נוצריים פרו-ציונים שמצפים לביאתו השניה של ישו (לפני או אחרי מלחמת גוג ומגוג, לפני או אחרי התנצרותם או מותם של היהודים) כבר שמענו רבות, וגם על כך שהם לפעמים אנטישמים מוחצנים. אולם לאחרונה היינו עדים לא רק למעבר של כספים מהבייבל-בלט לירושלים, אלא לכמה לביקורים של אישים רמי דרג ו/או פרסום ששייכים למחנה הסמי-פונדמנטליסטי, ומשהו מעניין הסתבר מביקורים אלה: נוצרים אדוקים מאוד אוהבים את הכותל המערבי.

מטעמי זכויות יוצרים לא אביא את התמונות, אבל ראו כאן את מייק האקבי מטמין פתק בכותל, כאן את שרה פיילין בדרכה לשם עם מגן דוד גדול על הצוואר, וכאן את ג'סטין ביבר שממש מחבק את האבנים הגדולות. שלושתם נוצרים אוונגליסטים, כלומר מהסוג האדוק-שמרני-מוסרני (בעד עונש מוות, נגד הפלות, לא ממש מתלהבים מהומוסקסואליות), והנה דווקא הם, ולא מבקרים נוצרים ליברלים יותר, מוצאים טעם במגע קרוב עם המקום הקדוש ביותר ליהודים. פיילין אף התרגשה מכך שהיא "זוכה לראות ולגעת באבן הפינה של אמונתנו". ביבר בכלל יודע לומר "שמע ישראל".

לכאורה נראה שיש כאן פרדוקס, שהרי נוצרים שכאלה אמורים להתעקש על ישו כדרך היחידה לגאולה, ועל כן להתעלם, אם לא ממש לזלזל, בדרכים אחרות להגיע אל האלוהות. מנגד כל מני ליברלים הם אלה שאמורים לפתח תודעה ניו-אייג'ית ולערבב דתות עד לקבלת הקוקטייל הרוחני שטעים להם. אבל לא פרדוקס הוא זה, אלא אחת התופעות המעניינות שיוצאות מהעולם המחולן והרב-תרבותי שאנו חיים בו. אותו עולם שמביא את הרב ליכטנשטיין לומר דברים חיוביים על הוגים דתיים נוצריים.

הרב ליכטנשטיין מקבל השראה מדתות אחרות

גליון דעות האחרון (51, ניסן תשע"א) מוקדש ליחס אל הלא-יהודי בציונות הדתית, ומביא כמה מאמרים מעניינים. אחד מהם הוא ראיון של יצחק בן דוד עם הרב אהרן ליכטנשטיין, מהחשובים והרציניים ברבני הציונות הדתית (ושמא, האורתודוקסיה המודרנית), שממעט להתראיין, אם כי לאחרונה נשמע קולו הן כנגד מכתב הרבנים ששלל השכרת דירות ל"נוכרים" והן כנגד מכתב הרבנים שכפר בתוקפה של הרשעת קצב.

בהתאם לנושא הגליון, נשאל ליכטנשטיין על היחס לעולם הלא-יהודי, ואמר דברים מעניינים מאוד. מבחינה עקרונית, כך אמר, על אף שחז"ל הורו ש"חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין", הרי שהוא חושב כי

דווקא בנושאים הקשורים לעבודת ה' ולא בנושאים מנותקים ו"ניטרליים", ההתעניינות בעולם הלא-יהודי טומנת בחובה פוטנציאל לדלות דברים משמעותיים יותר מבחינה דתית, ואילו ככל שעוסקים בנושאים כלליים, התועלת הדתית יורדת. אמנם, לא ניתן להתעלם מכך שיחד עם הפוטנציאל, רף הסיכון ההלכתי והקיומי עולה ככל שתחום העיסוק הוא יותר דתי.

לכאורה, מובן מאיליו שההתבוננות, ואף הטעימה מדרכי ההתייחסות של אחרים לאלוהות יכולות להעשיר את התייחסותינו שלנו אליה, ויעיד על כך כל מי שקרא את קירקגור או או היה בהודו. ובכל זאת, תפיסה אקסקלוסיביסטית של הדת, כאילו יש רק דרך אחת נכונה, לא יכולה, כאן כמו במקומות אחרים, להודות במובן מאליו. החידוש שמסתתר בדבריו של הרב ליכטנשטיין הוא, אם כן, התקדמותה של נטישת הראייה האקסקלוסיביסטית. כמו הנוצרים האוונגליסטים לעיל הוא כנראה חושב שגם דתות אחרות מבטאות כמיהה אותנטית לאלוהות (אם כי שלא כמוהם הוא מדבר על קבלת השראה מהן, ולא פולחן במקומות הקדושים שלהן, וההבדל אומר דרשני).

בהמשך נשאל הרב ישירות האם ניתן לספוג השראה דתית ספציפית גם מהנצרות, שמוגדרת לרוב כעבודה זרה, ועונה ש

אני חושב שכן, שניתן לשאוב משם דברים שישרתו את עבודת ה' שלנו. […] בסוגייה זו ישנו היבט היסטורי מעניין: בעבר, בעולם שבו התשתית התרבותית הכללית הייתה דתית, ההבדלים בין אמונות שונות היו עמוקים מאוד, והמודעות לפרטים המבדילים בין דת לדת ובין אמונה לאמונה הייתה גדולה. בעולם שלנו, שהתשתית שלו חילונית, ההתמודדות משתנה ובריתות חדשות עשויות להירקם. כיום לכל הדתות יש "אויב" משותף – החילון, שההתמודדות מולו יכולה לאחד את המוסלמי, הנוצרי והיהודי. ממילא, המאבק המתמקד בהבדלים הפנימיים בין כל לדת מאבד את מרכזיותו.

שתי טענות חשובות נטענות כאן. ראשית, בעוד שאני לא מבין למה פעם "ההבדלים בין אמונות שונות היו עמוקים מאוד" ואילו היום הם אינם עמוקים, בהחלט נכון שפעם "המודעות לפרטים המבדילים בין דת לדת ובין אמונה לאמונה הייתה גדולה", ואילו היום רבים מהמאמינים פשוט לא מכירים את העקרונות האמוניים שעומדים במרכז הדתות שלהם. בסקר שפרסם מכון Pew בספטמבר שעבר התברר ש- 45% מהקתולים בארה"ב לא יודעים שבכל פעם שהם משתתפים במיסה הם אוכלים את בשרו ושותים את דמו של ישו, אמונה שלשם נטיעתה בלבבות נטבחו בעבר מאות אלפים. ספק בעיני גם כמה יהודים יודעים שהם אמורים לכאורה להאמין בתחיית המתים, ונדמה לי שעוד פחות מכך אכן מאמינים בזה. כל זה מפני שמוקד הדת עבר מעקרונות מטאפיזיים והצהרות אמוניות לעקרונות מוסריים והפעלות חוויתיות, ואכמ"ל.

שנית, הרב ליכטנשטיין טוען שמפני שהדתות הממוסדות נמצאות במעין מגננה מפני החילון, הן יכולות להתאחד מולו כאוייב משותף. זה נכון, וזה גם לא חדש. כך למשל, כבר בפרלמנט הדתות בשיקגו ב-1893, אירוע שרבים רואים בו נקודת ציון מרכזית בהתעצבות הפלורליזם הבין-דתי (ורוחניות הניו-אייג'), נקבע, בין עשרת הנקודות שגיבשו מארגניו, שמטרתו היא:

To indicate the impregnable foundations of Theism, and the reasons for man's faith in Immortality, and thus to unite and strengthen the forces which are adverse to a materialistic philosophy of the universe

כלומר להעמיד חומת מגן מרובת-דתות כנגד המטריאליזם. מסתבר מכאן שפלורליזם דתי מתגבש מתוך איום משותף, או במילים אחרות, סובלנות לאחד באה משום חוסר סובלנות כלפי האחר.

טוב כופר רחוק מאח קרוב

אבל לא רק אל מול מגמת החילון יש חוסר סובלנות (חוסר סובלנות די מובן בסה"כ, שנוצר גם על רקע חוסר הסובלנות המופגן מצד חילונים רבים לדת), אלא אף בתוך הדתות, ולא ביניהן, נשמר חוסר הסובלנות. וכאן אולי הנקודה המעניינת ביותר: בעוד שהרב ליכטנשטיין מוכן לקרוא קארל בארת, ובעוד שהאקבי ופיילין מוכנים לתקוע פתק בכותל, יהיה להם קשה הרבה יותר לשלב ידיים עם זרמים אחרים מהדתות שלהם עצמם. כך נדמה לי שלעולם לא נמצא את הרב ליכטנשטיין (למרות שהוא מציין באותו מאמר עצמו, בהסתייגות מה, שהוא בעד שיתוף פעולה עם הזרמים היהודיים הלא-אורתודוקסים) נכנס לבית כנסת רפורמי כדי לקבל השראה דתית (קל וחומר כדי להתפלל), וקשה גם לדמיין את מייק האקבי מגיע לביקור בבזיליקת פטרוס הקדוש בותיקן כדי לשאת שם תפילה.* אולי כולנו נגד החילון, אבל לכולנו יש אויבים גדולים יותר.

והסיבה שהאויבים "מבפנים" הם גדולים יותר היא משום שהם מאיימים לא על האמונה שלנו, כמו החילונים, אלא על הזהות שלנו. זרמים אחרים בני אותה דת לא מספרים לנו שאפשר לא-להאמין, אלא שאפשר להאמין בצורה אחרת. הם בעצם רומזים שניתן להיות יהודי או נוצרי, רק באופן אחר ממה שחשבנו. זרמים אחרים בני דתנו מגלים לנו לא שיש דרכים אחרות בעולם להיות דתי, אלא שיש דרכים אחרות בעולם להיות יהודי או נוצרי. הם מזכירים לנו שהלוגו שהצמדנו לעצמנו נכתב בקוד פתוח, שהוא יכול להשתנות, שהוא לא יציב. וזה מאיים לא על ערכינו או אמונתנו, אלא על עצם קיומנו, מפני שאין דבר מפחיד יותר מזהות לא יציבה.

הרב-תרבותיות מעודדת סובלנות בין דתות, ואנשים נוטים להתעודד ולהפוך לסובלנים. זה לא מאוד קשה, משום שסובלנות בין דתית לא מאיימת על הזהות העצמית – להפך: היא מחזקת אותה, שכן אנחנו מגדירים את עצמנו מול השכן השונה מאיתנו. סובלנות בין זרמים שונים בני אותה דת היא כבר סיפור אחר, שהרי כאן האפשרות להגדיר אותם כזרים היא מצומצמת יותר, וההכרה שיש דרכים אחרות להגדיר את עצמנו קרובה יותר.

כאן גם ניכר המכנה הזהותי המשותף בין האוונגליסטים לכותל ובין האורתודוקסים (כבני אלון) אליהם: העמידה על המשמר מול החברה החילונית-ליברלית-נהנתנית-ליברטנית. כאמור, עקרונות תיאולוגים כבר לא עושים לנו את זה, והרבה יותר מכך מדברים אלינו ערכים מוסריים. מה שאיפשר לנציגים בני דתות שונות להתכנס בשיקגו בסוף המאה שעברה היה (בין השאר) נשיאת העיניים המשותפת אל מעבר לאדם. כך גם מה שמקרב את האקבי ופיילין לכותל זו ההתנגדות המשותפת להם ולחלק מהאורתודוקסיה היהודית להשקפת העולם הליברלית. כוחות המשיכה של הקרבה הערכית חזקים יותר מכוחות הדחייה של המרחק התיאולוגי. במילים אחרות, מסתבר שלפחות לפעמים שמרנות ערכית היא מאפיין חזק יותר של זהות מאשר שייכות דתית.

—

* כמובן שקשה הרבה עוד יותר לדמיין מישהו משלושתם זובח קוקוס לקרישנה במקדש הינדואיסטי. יש גבול גם למרחק מהמסורת שלנו שנהיה מוכנים ללכת.

[ואיכשהו זה אפילו קשור: ב-19 למאי אדבר באוניברסיטת חיפה בכנס תחת הכותרת ישראל בין אנטי-יהודיות, אנטי-שמיות ופרוגרסיביות חדשה. פרטים כאן.]