בסוף פברואר השנה נכנסה רוני אברמסון לשיעור יוגה. בין התנוחות והמתיחות היא נדהמה לגלות שהמורה מספרת לה על חודש אדר, על מגילת אסתר, על חג הפורים ועל ריבונו של עולם. אברמסון, שכל רצונה היה בשיעור יוגה סטנדרטי, הרגישה שהיא לא מקבלת את מה ששילמה עבורו, ולא רק זה אלא שהיא חווה מתקפה זוטה של כפייה דתית. היא כתבה על הסיפור מאמר קצר לעיתון 'הארץ' בו היא מבקשת לאפשר לחילונים לתרגל יוגה בלי שיכפו עליהם להקשיב לדרשות דתיות.

במובן מסויים היא צודקת לחלוטין – מה ליוגה ולחג הפורים? למה נגזר עליה לשמש כקהל שבוי עבור מדרשיה היצירתיים של המורה ליוגה? במובן אחר, ההיסטוריה של היוגה מאפשרת לנו להעריך את האירוניה העמוקה שבסיטואציה הזו: היוגה, שמתחילתה היתה שיטה רוחנית, שלא לומר דתית, עברה תהליך רדיקלי של חילון והפכה במערב לסדרה של תרגילי התעמלות. עד כדי כך נפערה תהום בין מה שהיתה פעם היוגה לבין מה שהיא היום, שבני מערב המעוניינים לרכוש שיעור יוגה כמוצר נוסף בעגלת הקניות שלהם כבר חסרי מודעות לחלוטין באשר למקורותיה, ומזדעזעים כאשר מישהו משרבב להם פנימה את אלוהים.

נקודת העיבור החיה

נהוג לראות בסוואמי ויוקאננדה (Swami Vivekananda) את אביה של היוגה הלא-מסורתית, המודרנית. ויוקאננדה גדל בבנגל (צפון מזרח הודו) של סוף המאה ה-19, במשפחה שהשתייכה למעמד הבינוני העולה באזור. הבנגלים היו המתמערבים ביותר מבין ההודים שתחת הכיבוש הבריטי, והושפעו מהתרבות המערבית בצורה עמוקה. ויוקאננדה, בהתאם, תכנן להיות עורך דין. אבל כשפגש ב-1881 את ראמאקרישנה, אחד הקדושים הגדולים של הודו בכל הזמנים, חייו השתנו לנצח והוא עטה גלימת נזורה. כנזיר הינדי ביקש ויוקאננדה להחיות את הדת במולדתו, אולם הקארמה שלו זימנה לו גורל אחר: הוא היה בין הנבחרים לייצג את ההינדואיזם ב"פרלמנט העולמי של הדתות" שהתקיים בשיקגו ב- 1893.

"פרלמנט הדתות" היה אחד הניסיונות הראשונים לרב-שיח בין-דתי, וקיבץ אליו נציגים של דתות כל העולם. ויוקאננדה לא היה היחיד שייצג את ההינדואיזם, אולם הוא הפך במהרה למפורסם שבנציגיו. אבל איך אפשר בכלל ליצג את ההינדואיזם? הרי יותר מאשר דת זו אסופה ססגונית של אמונות, זרמים, מנהגים, חוקים, אסכולות פילוסופיות מתחרות וכמה אלפי אלים ואלילים. הפתרון של ויוקאננדה לבעיה הזאת היה פשוט: הוא התיימר להביא לקהל האמריקאי "את המרכז עצמו, את נקודת העיבור החיה" של ההינדואיזם, כלשונו. ומהו אותו מרכז, מהי אותה נקודת עיבור? זו אינה אלא החוויה החיה בה הנשמה הפרטית נפגשת עם האלוהות. זהו, קבע ויוקאננדה, ההינדואיזם עצמו. עבור המבקשים להגיע לנקודה חיה זו, הוסיף, פיתח ההינדואיזם את היוגה.

טכניקה אוניברסלית

ויוקאננדה טען שהיוגה היא טכניקה אוניברסלית שטובה לכולם – גברים ונשים, הודים ומערביים – ושאין גם כל צורך להפוך להינדי כדי להנות מפירותיה. הוא קבע שהיא, למעשה, לוז ומהות הדתות כולן, ושנוצרים (או מוסלמים, או יהודים) יצליחו להיות נוצרים (או מוסלמים, או יהודים) טובים יותר אם יתרגלוה. הוא הסביר שהיוגה היא מתנת הודו הרוחנית למערב החומרני.

והוא זכה לתשואות סוערות. האמריקאים מתו עליו. ויוקאננדה יצא מיד למסע הרצאות ברחבי ארה"ב, שהמשיך בכתיבת ספרים שהפכו לרבי מכר עולמיים, שהמשיך בהקמת מרכזים רוחניים ולימודיים. משום הפופולריות הרבה שלו באמריקה הפך ויוקאננדה בהודו לגיבור לאומי. ההודים, שהיו רגילים לבוז שהפנו כלפיהם המערביים בשל ההינדואיזם הפירימיטיבי והאלילי לכאורה, היו יכולים בזכותו לזקוף ראשם בגאון ולהרגיש שלהם, שדווקא להם, יש את הדת – והפילוסופיה – העמוקה מכולן. הנה, אפילו האמריקאים מודים שהיוגה היא הדרך הרוחנית האוניברסלית!

מרכזי יוגה מודרניים, בהשראתו של ויוקאננדה, נפתחו הן באמריקה והן על אדמת הודו. היוגה הפכה לספינת הדגל של הרוחניות ההודית במסעה ללגיטימציה מחודשת, וויוקאננדה היה הקפטן על הסיפון. הבעיה היא שבשביל המסלול המהיר שבחר הקברניט נאלץ הצוות להיפטר מרוב המטען. כדאי, אולי, לחזור לרגע למקורותיה של היוגה כדי להבין כיצד נבדלה גרסתו של ויוקאננדה ליוגה ולפילוסופיה ההודית מהיוגה המסורתית.

ספינת הדגל

הטקסט הקאנוני של היוגה נקרא 'סוטרות היוגה של פטנג'לי'. החיבור הקצר הזה נכתב סביב המאה ה-3 לספירה, והוא מציג את היוגה כדרך רוחנית מסועפת אשר יוצאת מתוך ההנחה שעל האני האמיתי והטהור שלנו, ה"פורושה" (Purusha), להתנתק מהעולם ומכל אשר בו, שהוא הפרקריטי (Prakriti). אותו פורושה, יש לציין, שונה מכל מה שאנחנו מגדירים בדרך כלל כ"אני": אין לו מחשבות, או זכרונות, או תקוות, או כל קו אופי שהוא. בקיצור, הוא בכלל לא "אני" במובן המקובל, וכל מה שמקובל לראותו כ"אני" נחשב לפרקריטי שעלינו להניח מאחור במסענו הרוחני.

מטרת העל, האידיאל העליון של היוגה על פי פטנג'לי, אינם אפוא ראיית האל או אף אחדות איתו, אלא מה שמכונה קאיוליה (Kaivalya), שפירושה "לבדיות". היוגי אמור להגיע למצב בו הפורושה שלו מנותקת לחלוטין מהפרקריטי, ו"הוא" מתקיים בבדידות מזהרת ונצחית כתודעה טהורה ונטולת כל תוכן. קשה למצוא מישהו שמצב קיומי שכזה מפתה אותו היום, ואולי לכן ויוקאננדה לא הרבה לציין אותו בפני מעריציו האמריקאים.

יש לומר שמאז המאה השלישית היוגה עברה תמורות רבות ושינויים רחבי היקף, ומטרה כפגישה או אחדות עם האל הפכה למקובלת במעגליה. מצד שני, עד המאה ה-19 היא מעולם לא נתפסה כטכניקה ניטרלית ואוניברסלית המתאימה לבני כל הדתות. היא בוודאי לא נתפסה מעולם כסדרה של תרגילי התעמלות המיועדים להביא את מתרגליה החילוניים לבריאות גופנית וזקיפות קומה.

אפקט הפיצה

חוקר ההינדואיזם אגהננדה בהרטי (Agehananda Bharati) טבע כבר ב-1970 את המונח "אפקט הפיצה" (Pizza Effect) כדי לתאר את שהתרחש כאן. הפיצה, במקורה האיטלקי סוג של לחם פשוט ללא תוספות מיוחדות, הגיעה לארה"ב יחד עם המהגרים האיטלקים. בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות הפכה הפיצה למגש בצקי עשיר של גבינה וירקות, וזכתה לפופולאריות רבה. כשראו ברומא מה רבה האהבה לגרסה האמריקאית של המאכל המסורתי שלהם, התחילו גם הם לאפות פיצה כפי שאנחנו מכירים אותה היום, ולמעשה הפיצה קיבלה על עצמה גם באיטליה את חידושי אמריקה. כיום לא רק שאנחנו עיוורים לתהליך שעבר המאכל הפופולרי הזה, אלא שברור לנו גם שפיצה כמו שפיצה צריכה להיות – פיצה מקורית – אפשר לאכול רק באיטליה.

אפקט הפיצה, אם כן, מתאר תהליך של אקולטורציה, דהיינו שינוי, שילוב והתאמה תרבותית, שבמסגרתו פריט מסורתי עובר אמריקניזציה, ואז חוזר למולדתו ומקבל שם הכרה פופולרית בצורתו החדשה. צורה זו הופכת להיות הצורה האותנטית של אותו פריט לא רק עבור האמריקאים (או בני המערב בכלל), אלא עבור התרבות המקומית, וזאת מתוך תמימות קדושה ששמחה לקנות מהשוק הגלובלי את כל מה שהוא מוכן למכור. אגהננדה בהרטי מצביע על כך שהודים רבים מתרגלים יוגה מודרנית, וכלל לא מסורתית, יוגה שחזרה אליהם אחרי ש"שופצה" באמריקה. (ואולי בנקודה זו מעניין לציין שבהרטי עצמו היה אוסטרי קתולי בשם לאופולד פישר שהפך לנזיר הינדי.)

במקרה שלפנינו אפקט הפיצה פועל לשני הכיוונים: ויוקאננדה הביא לאמריקה את היוגה, שהצליחה שם בצורה פנומנלית, והפכה לפריט יצוא הממלא את לבותיהם של ההודים בגאווה (הנה הם מלמדים את המערב הדקדנטי רוחניות אמיתית מהי!). מצד שני, היוגה של ויוקאננדה לא היתה היוגה העתיקה, אלא עיבוד מודרני ומשוכנז של המסורת ההודית, המוותר על ההקשר המסורתי על אמונותיו ומנהגיו, וכולל על בסיס הבצק הראשוני תוספות שונות כגון הומניזם, פמיניזם, מטריאליזם ואמפיריציזם. את כל אלה למד ויוקאננדה מהקולוניאליסטים הבריטים. האמריקאים שהתאהבו בבשורה שהביא ויוקאננדה התאהבו בגרסה מתמערבת של היוגה, וזאת עוד לפני ששינו אותה בעצמם, איש איש לפי טעמו. הם קנו סחורה הודית שכבר על אדמת הודו קיבלה לא מעט מצלמו ודמותו של המערב.

יוגה יהודית, יהדות יוגית

היוגה שאנחנו מוצאים לפנינו כיום, אם כן, היא תוצר מודרני המתיימר לזקק טכניקה אוניברסלית מתוך המסורת ההודית. לפעמים היא עדיין שומרת על יומרות רוחניות, ומתרגליה מתייחסים אליה כחלק מהמסע הרוחני שלהם. פעמים אחרות היא הפכה, כאמור, ללא יותר מאשר אתלטיקה קלה, או אז היא נתפסת כדרך ההודית העתיקה לשמור על עור מתוח, עכוז מעוצב, ולמצוא בן או בת זוג בעלי נתונים דומים. כל זה לא בהכרח רע: טוב שאנשים שונים מוצאים תועלת במורשת תרבותית זרה, ושיש להם את החופש לבחור ולהתאים לעצמם את מה שמקדם אותם לתפיסתם. בכל זאת, דמוקרטיה.

מנגד, הפליאה על כך שאלוהים מוזכר בשיעור יוגה אינה במקום. מתחילתה היתה היוגה עניין דתי, ואין שום סיבה שהיא לא תמשיך להיות. נכון עם זאת שהיא מעולם לא היתה קשורה לחג הפורים, אם כי גם זה אינו אלא אחד השינויים שהיוגה עוברת בזמננו. והנה, בנקודה זו אנחנו גם נחשפים לאחד השינויים שהיהדות עוברת בזמננו: כאן אנחנו מקבלים יהדות ניו-אייג'ית אשר מבקשת לנצל טכניקה רוחנית זרה בכדי להעשיר את עולמה. יוגה יהודית מייצרת יהדות יוגית. כמו היוגה בעידן המודרני, גם היהדות משתנה, והופכת פעמים רבות מברית בין אל מסויים לעם מסויים, או מלאומיות שבטית, ל"דרך רוחנית". וגם זה לא רע בכלל.

:

—

פורסם במוסף 'ערב שבת' של 'מעריב', 19.4.13

פתחתי בלוג ובו תרגומים לכמה רשימות שלי באנגלית. אתם מוזמנים להפנות את חבריכם שאינם דוברי עברית.

היום מתחיל קורס קצר שלי על מדיטציה יהודית במרכז נווה שכטר בתל-אביב. עדיין אפשר להצטרף. פרטים כאן.

בעוד חודש וקצת יתקיים הכנס הישראלי החמישי לחקר דת ורוחניות עכשווית, עם מרצים מהארץ ומחו"ל, שאני מהעומדים מאחוריו ובין דובריו. כאן התוכנייה.

האקבי, פיילין, וביבר מתחברים לישו בכותל

בעוד העולם הליברלי מפנה אל מדינת ישראל את עורפו בימים אלה, הרי שבקרב פרוטסטנטים אדוקים מצבנו מעולם לא היה טוב יותר. על כל מני תרומות של ארגונים נוצריים פרו-ציונים שמצפים לביאתו השניה של ישו (לפני או אחרי מלחמת גוג ומגוג, לפני או אחרי התנצרותם או מותם של היהודים) כבר שמענו רבות, וגם על כך שהם לפעמים אנטישמים מוחצנים. אולם לאחרונה היינו עדים לא רק למעבר של כספים מהבייבל-בלט לירושלים, אלא לכמה לביקורים של אישים רמי דרג ו/או פרסום ששייכים למחנה הסמי-פונדמנטליסטי, ומשהו מעניין הסתבר מביקורים אלה: נוצרים אדוקים מאוד אוהבים את הכותל המערבי.

מטעמי זכויות יוצרים לא אביא את התמונות, אבל ראו כאן את מייק האקבי מטמין פתק בכותל, כאן את שרה פיילין בדרכה לשם עם מגן דוד גדול על הצוואר, וכאן את ג'סטין ביבר שממש מחבק את האבנים הגדולות. שלושתם נוצרים אוונגליסטים, כלומר מהסוג האדוק-שמרני-מוסרני (בעד עונש מוות, נגד הפלות, לא ממש מתלהבים מהומוסקסואליות), והנה דווקא הם, ולא מבקרים נוצרים ליברלים יותר, מוצאים טעם במגע קרוב עם המקום הקדוש ביותר ליהודים. פיילין אף התרגשה מכך שהיא "זוכה לראות ולגעת באבן הפינה של אמונתנו". ביבר בכלל יודע לומר "שמע ישראל".

לכאורה נראה שיש כאן פרדוקס, שהרי נוצרים שכאלה אמורים להתעקש על ישו כדרך היחידה לגאולה, ועל כן להתעלם, אם לא ממש לזלזל, בדרכים אחרות להגיע אל האלוהות. מנגד כל מני ליברלים הם אלה שאמורים לפתח תודעה ניו-אייג'ית ולערבב דתות עד לקבלת הקוקטייל הרוחני שטעים להם. אבל לא פרדוקס הוא זה, אלא אחת התופעות המעניינות שיוצאות מהעולם המחולן והרב-תרבותי שאנו חיים בו. אותו עולם שמביא את הרב ליכטנשטיין לומר דברים חיוביים על הוגים דתיים נוצריים.

הרב ליכטנשטיין מקבל השראה מדתות אחרות

גליון דעות האחרון (51, ניסן תשע"א) מוקדש ליחס אל הלא-יהודי בציונות הדתית, ומביא כמה מאמרים מעניינים. אחד מהם הוא ראיון של יצחק בן דוד עם הרב אהרן ליכטנשטיין, מהחשובים והרציניים ברבני הציונות הדתית (ושמא, האורתודוקסיה המודרנית), שממעט להתראיין, אם כי לאחרונה נשמע קולו הן כנגד מכתב הרבנים ששלל השכרת דירות ל"נוכרים" והן כנגד מכתב הרבנים שכפר בתוקפה של הרשעת קצב.

בהתאם לנושא הגליון, נשאל ליכטנשטיין על היחס לעולם הלא-יהודי, ואמר דברים מעניינים מאוד. מבחינה עקרונית, כך אמר, על אף שחז"ל הורו ש"חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין", הרי שהוא חושב כי

דווקא בנושאים הקשורים לעבודת ה' ולא בנושאים מנותקים ו"ניטרליים", ההתעניינות בעולם הלא-יהודי טומנת בחובה פוטנציאל לדלות דברים משמעותיים יותר מבחינה דתית, ואילו ככל שעוסקים בנושאים כלליים, התועלת הדתית יורדת. אמנם, לא ניתן להתעלם מכך שיחד עם הפוטנציאל, רף הסיכון ההלכתי והקיומי עולה ככל שתחום העיסוק הוא יותר דתי.

לכאורה, מובן מאיליו שההתבוננות, ואף הטעימה מדרכי ההתייחסות של אחרים לאלוהות יכולות להעשיר את התייחסותינו שלנו אליה, ויעיד על כך כל מי שקרא את קירקגור או או היה בהודו. ובכל זאת, תפיסה אקסקלוסיביסטית של הדת, כאילו יש רק דרך אחת נכונה, לא יכולה, כאן כמו במקומות אחרים, להודות במובן מאליו. החידוש שמסתתר בדבריו של הרב ליכטנשטיין הוא, אם כן, התקדמותה של נטישת הראייה האקסקלוסיביסטית. כמו הנוצרים האוונגליסטים לעיל הוא כנראה חושב שגם דתות אחרות מבטאות כמיהה אותנטית לאלוהות (אם כי שלא כמוהם הוא מדבר על קבלת השראה מהן, ולא פולחן במקומות הקדושים שלהן, וההבדל אומר דרשני).

בהמשך נשאל הרב ישירות האם ניתן לספוג השראה דתית ספציפית גם מהנצרות, שמוגדרת לרוב כעבודה זרה, ועונה ש

אני חושב שכן, שניתן לשאוב משם דברים שישרתו את עבודת ה' שלנו. […] בסוגייה זו ישנו היבט היסטורי מעניין: בעבר, בעולם שבו התשתית התרבותית הכללית הייתה דתית, ההבדלים בין אמונות שונות היו עמוקים מאוד, והמודעות לפרטים המבדילים בין דת לדת ובין אמונה לאמונה הייתה גדולה. בעולם שלנו, שהתשתית שלו חילונית, ההתמודדות משתנה ובריתות חדשות עשויות להירקם. כיום לכל הדתות יש "אויב" משותף – החילון, שההתמודדות מולו יכולה לאחד את המוסלמי, הנוצרי והיהודי. ממילא, המאבק המתמקד בהבדלים הפנימיים בין כל לדת מאבד את מרכזיותו.

שתי טענות חשובות נטענות כאן. ראשית, בעוד שאני לא מבין למה פעם "ההבדלים בין אמונות שונות היו עמוקים מאוד" ואילו היום הם אינם עמוקים, בהחלט נכון שפעם "המודעות לפרטים המבדילים בין דת לדת ובין אמונה לאמונה הייתה גדולה", ואילו היום רבים מהמאמינים פשוט לא מכירים את העקרונות האמוניים שעומדים במרכז הדתות שלהם. בסקר שפרסם מכון Pew בספטמבר שעבר התברר ש- 45% מהקתולים בארה"ב לא יודעים שבכל פעם שהם משתתפים במיסה הם אוכלים את בשרו ושותים את דמו של ישו, אמונה שלשם נטיעתה בלבבות נטבחו בעבר מאות אלפים. ספק בעיני גם כמה יהודים יודעים שהם אמורים לכאורה להאמין בתחיית המתים, ונדמה לי שעוד פחות מכך אכן מאמינים בזה. כל זה מפני שמוקד הדת עבר מעקרונות מטאפיזיים והצהרות אמוניות לעקרונות מוסריים והפעלות חוויתיות, ואכמ"ל.

שנית, הרב ליכטנשטיין טוען שמפני שהדתות הממוסדות נמצאות במעין מגננה מפני החילון, הן יכולות להתאחד מולו כאוייב משותף. זה נכון, וזה גם לא חדש. כך למשל, כבר בפרלמנט הדתות בשיקגו ב-1893, אירוע שרבים רואים בו נקודת ציון מרכזית בהתעצבות הפלורליזם הבין-דתי (ורוחניות הניו-אייג'), נקבע, בין עשרת הנקודות שגיבשו מארגניו, שמטרתו היא:

To indicate the impregnable foundations of Theism, and the reasons for man's faith in Immortality, and thus to unite and strengthen the forces which are adverse to a materialistic philosophy of the universe

כלומר להעמיד חומת מגן מרובת-דתות כנגד המטריאליזם. מסתבר מכאן שפלורליזם דתי מתגבש מתוך איום משותף, או במילים אחרות, סובלנות לאחד באה משום חוסר סובלנות כלפי האחר.

טוב כופר רחוק מאח קרוב

אבל לא רק אל מול מגמת החילון יש חוסר סובלנות (חוסר סובלנות די מובן בסה"כ, שנוצר גם על רקע חוסר הסובלנות המופגן מצד חילונים רבים לדת), אלא אף בתוך הדתות, ולא ביניהן, נשמר חוסר הסובלנות. וכאן אולי הנקודה המעניינת ביותר: בעוד שהרב ליכטנשטיין מוכן לקרוא קארל בארת, ובעוד שהאקבי ופיילין מוכנים לתקוע פתק בכותל, יהיה להם קשה הרבה יותר לשלב ידיים עם זרמים אחרים מהדתות שלהם עצמם. כך נדמה לי שלעולם לא נמצא את הרב ליכטנשטיין (למרות שהוא מציין באותו מאמר עצמו, בהסתייגות מה, שהוא בעד שיתוף פעולה עם הזרמים היהודיים הלא-אורתודוקסים) נכנס לבית כנסת רפורמי כדי לקבל השראה דתית (קל וחומר כדי להתפלל), וקשה גם לדמיין את מייק האקבי מגיע לביקור בבזיליקת פטרוס הקדוש בותיקן כדי לשאת שם תפילה.* אולי כולנו נגד החילון, אבל לכולנו יש אויבים גדולים יותר.

והסיבה שהאויבים "מבפנים" הם גדולים יותר היא משום שהם מאיימים לא על האמונה שלנו, כמו החילונים, אלא על הזהות שלנו. זרמים אחרים בני אותה דת לא מספרים לנו שאפשר לא-להאמין, אלא שאפשר להאמין בצורה אחרת. הם בעצם רומזים שניתן להיות יהודי או נוצרי, רק באופן אחר ממה שחשבנו. זרמים אחרים בני דתנו מגלים לנו לא שיש דרכים אחרות בעולם להיות דתי, אלא שיש דרכים אחרות בעולם להיות יהודי או נוצרי. הם מזכירים לנו שהלוגו שהצמדנו לעצמנו נכתב בקוד פתוח, שהוא יכול להשתנות, שהוא לא יציב. וזה מאיים לא על ערכינו או אמונתנו, אלא על עצם קיומנו, מפני שאין דבר מפחיד יותר מזהות לא יציבה.

הרב-תרבותיות מעודדת סובלנות בין דתות, ואנשים נוטים להתעודד ולהפוך לסובלנים. זה לא מאוד קשה, משום שסובלנות בין דתית לא מאיימת על הזהות העצמית – להפך: היא מחזקת אותה, שכן אנחנו מגדירים את עצמנו מול השכן השונה מאיתנו. סובלנות בין זרמים שונים בני אותה דת היא כבר סיפור אחר, שהרי כאן האפשרות להגדיר אותם כזרים היא מצומצמת יותר, וההכרה שיש דרכים אחרות להגדיר את עצמנו קרובה יותר.

כאן גם ניכר המכנה הזהותי המשותף בין האוונגליסטים לכותל ובין האורתודוקסים (כבני אלון) אליהם: העמידה על המשמר מול החברה החילונית-ליברלית-נהנתנית-ליברטנית. כאמור, עקרונות תיאולוגים כבר לא עושים לנו את זה, והרבה יותר מכך מדברים אלינו ערכים מוסריים. מה שאיפשר לנציגים בני דתות שונות להתכנס בשיקגו בסוף המאה שעברה היה (בין השאר) נשיאת העיניים המשותפת אל מעבר לאדם. כך גם מה שמקרב את האקבי ופיילין לכותל זו ההתנגדות המשותפת להם ולחלק מהאורתודוקסיה היהודית להשקפת העולם הליברלית. כוחות המשיכה של הקרבה הערכית חזקים יותר מכוחות הדחייה של המרחק התיאולוגי. במילים אחרות, מסתבר שלפחות לפעמים שמרנות ערכית היא מאפיין חזק יותר של זהות מאשר שייכות דתית.

—

* כמובן שקשה הרבה עוד יותר לדמיין מישהו משלושתם זובח קוקוס לקרישנה במקדש הינדואיסטי. יש גבול גם למרחק מהמסורת שלנו שנהיה מוכנים ללכת.

[ואיכשהו זה אפילו קשור: ב-19 למאי אדבר באוניברסיטת חיפה בכנס תחת הכותרת ישראל בין אנטי-יהודיות, אנטי-שמיות ופרוגרסיביות חדשה. פרטים כאן.]