האקבי, פיילין, וביבר מתחברים לישו בכותל

בעוד העולם הליברלי מפנה אל מדינת ישראל את עורפו בימים אלה, הרי שבקרב פרוטסטנטים אדוקים מצבנו מעולם לא היה טוב יותר. על כל מני תרומות של ארגונים נוצריים פרו-ציונים שמצפים לביאתו השניה של ישו (לפני או אחרי מלחמת גוג ומגוג, לפני או אחרי התנצרותם או מותם של היהודים) כבר שמענו רבות, וגם על כך שהם לפעמים אנטישמים מוחצנים. אולם לאחרונה היינו עדים לא רק למעבר של כספים מהבייבל-בלט לירושלים, אלא לכמה לביקורים של אישים רמי דרג ו/או פרסום ששייכים למחנה הסמי-פונדמנטליסטי, ומשהו מעניין הסתבר מביקורים אלה: נוצרים אדוקים מאוד אוהבים את הכותל המערבי.

מטעמי זכויות יוצרים לא אביא את התמונות, אבל ראו כאן את מייק האקבי מטמין פתק בכותל, כאן את שרה פיילין בדרכה לשם עם מגן דוד גדול על הצוואר, וכאן את ג'סטין ביבר שממש מחבק את האבנים הגדולות. שלושתם נוצרים אוונגליסטים, כלומר מהסוג האדוק-שמרני-מוסרני (בעד עונש מוות, נגד הפלות, לא ממש מתלהבים מהומוסקסואליות), והנה דווקא הם, ולא מבקרים נוצרים ליברלים יותר, מוצאים טעם במגע קרוב עם המקום הקדוש ביותר ליהודים. פיילין אף התרגשה מכך שהיא "זוכה לראות ולגעת באבן הפינה של אמונתנו". ביבר בכלל יודע לומר "שמע ישראל".

לכאורה נראה שיש כאן פרדוקס, שהרי נוצרים שכאלה אמורים להתעקש על ישו כדרך היחידה לגאולה, ועל כן להתעלם, אם לא ממש לזלזל, בדרכים אחרות להגיע אל האלוהות. מנגד כל מני ליברלים הם אלה שאמורים לפתח תודעה ניו-אייג'ית ולערבב דתות עד לקבלת הקוקטייל הרוחני שטעים להם. אבל לא פרדוקס הוא זה, אלא אחת התופעות המעניינות שיוצאות מהעולם המחולן והרב-תרבותי שאנו חיים בו. אותו עולם שמביא את הרב ליכטנשטיין לומר דברים חיוביים על הוגים דתיים נוצריים.

הרב ליכטנשטיין מקבל השראה מדתות אחרות

גליון דעות האחרון (51, ניסן תשע"א) מוקדש ליחס אל הלא-יהודי בציונות הדתית, ומביא כמה מאמרים מעניינים. אחד מהם הוא ראיון של יצחק בן דוד עם הרב אהרן ליכטנשטיין, מהחשובים והרציניים ברבני הציונות הדתית (ושמא, האורתודוקסיה המודרנית), שממעט להתראיין, אם כי לאחרונה נשמע קולו הן כנגד מכתב הרבנים ששלל השכרת דירות ל"נוכרים" והן כנגד מכתב הרבנים שכפר בתוקפה של הרשעת קצב.

בהתאם לנושא הגליון, נשאל ליכטנשטיין על היחס לעולם הלא-יהודי, ואמר דברים מעניינים מאוד. מבחינה עקרונית, כך אמר, על אף שחז"ל הורו ש"חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין", הרי שהוא חושב כי

דווקא בנושאים הקשורים לעבודת ה' ולא בנושאים מנותקים ו"ניטרליים", ההתעניינות בעולם הלא-יהודי טומנת בחובה פוטנציאל לדלות דברים משמעותיים יותר מבחינה דתית, ואילו ככל שעוסקים בנושאים כלליים, התועלת הדתית יורדת. אמנם, לא ניתן להתעלם מכך שיחד עם הפוטנציאל, רף הסיכון ההלכתי והקיומי עולה ככל שתחום העיסוק הוא יותר דתי.

לכאורה, מובן מאיליו שההתבוננות, ואף הטעימה מדרכי ההתייחסות של אחרים לאלוהות יכולות להעשיר את התייחסותינו שלנו אליה, ויעיד על כך כל מי שקרא את קירקגור או או היה בהודו. ובכל זאת, תפיסה אקסקלוסיביסטית של הדת, כאילו יש רק דרך אחת נכונה, לא יכולה, כאן כמו במקומות אחרים, להודות במובן מאליו. החידוש שמסתתר בדבריו של הרב ליכטנשטיין הוא, אם כן, התקדמותה של נטישת הראייה האקסקלוסיביסטית. כמו הנוצרים האוונגליסטים לעיל הוא כנראה חושב שגם דתות אחרות מבטאות כמיהה אותנטית לאלוהות (אם כי שלא כמוהם הוא מדבר על קבלת השראה מהן, ולא פולחן במקומות הקדושים שלהן, וההבדל אומר דרשני).

בהמשך נשאל הרב ישירות האם ניתן לספוג השראה דתית ספציפית גם מהנצרות, שמוגדרת לרוב כעבודה זרה, ועונה ש

אני חושב שכן, שניתן לשאוב משם דברים שישרתו את עבודת ה' שלנו. […] בסוגייה זו ישנו היבט היסטורי מעניין: בעבר, בעולם שבו התשתית התרבותית הכללית הייתה דתית, ההבדלים בין אמונות שונות היו עמוקים מאוד, והמודעות לפרטים המבדילים בין דת לדת ובין אמונה לאמונה הייתה גדולה. בעולם שלנו, שהתשתית שלו חילונית, ההתמודדות משתנה ובריתות חדשות עשויות להירקם. כיום לכל הדתות יש "אויב" משותף – החילון, שההתמודדות מולו יכולה לאחד את המוסלמי, הנוצרי והיהודי. ממילא, המאבק המתמקד בהבדלים הפנימיים בין כל לדת מאבד את מרכזיותו.

שתי טענות חשובות נטענות כאן. ראשית, בעוד שאני לא מבין למה פעם "ההבדלים בין אמונות שונות היו עמוקים מאוד" ואילו היום הם אינם עמוקים, בהחלט נכון שפעם "המודעות לפרטים המבדילים בין דת לדת ובין אמונה לאמונה הייתה גדולה", ואילו היום רבים מהמאמינים פשוט לא מכירים את העקרונות האמוניים שעומדים במרכז הדתות שלהם. בסקר שפרסם מכון Pew בספטמבר שעבר התברר ש- 45% מהקתולים בארה"ב לא יודעים שבכל פעם שהם משתתפים במיסה הם אוכלים את בשרו ושותים את דמו של ישו, אמונה שלשם נטיעתה בלבבות נטבחו בעבר מאות אלפים. ספק בעיני גם כמה יהודים יודעים שהם אמורים לכאורה להאמין בתחיית המתים, ונדמה לי שעוד פחות מכך אכן מאמינים בזה. כל זה מפני שמוקד הדת עבר מעקרונות מטאפיזיים והצהרות אמוניות לעקרונות מוסריים והפעלות חוויתיות, ואכמ"ל.

שנית, הרב ליכטנשטיין טוען שמפני שהדתות הממוסדות נמצאות במעין מגננה מפני החילון, הן יכולות להתאחד מולו כאוייב משותף. זה נכון, וזה גם לא חדש. כך למשל, כבר בפרלמנט הדתות בשיקגו ב-1893, אירוע שרבים רואים בו נקודת ציון מרכזית בהתעצבות הפלורליזם הבין-דתי (ורוחניות הניו-אייג'), נקבע, בין עשרת הנקודות שגיבשו מארגניו, שמטרתו היא:

To indicate the impregnable foundations of Theism, and the reasons for man's faith in Immortality, and thus to unite and strengthen the forces which are adverse to a materialistic philosophy of the universe

כלומר להעמיד חומת מגן מרובת-דתות כנגד המטריאליזם. מסתבר מכאן שפלורליזם דתי מתגבש מתוך איום משותף, או במילים אחרות, סובלנות לאחד באה משום חוסר סובלנות כלפי האחר.

טוב כופר רחוק מאח קרוב

אבל לא רק אל מול מגמת החילון יש חוסר סובלנות (חוסר סובלנות די מובן בסה"כ, שנוצר גם על רקע חוסר הסובלנות המופגן מצד חילונים רבים לדת), אלא אף בתוך הדתות, ולא ביניהן, נשמר חוסר הסובלנות. וכאן אולי הנקודה המעניינת ביותר: בעוד שהרב ליכטנשטיין מוכן לקרוא קארל בארת, ובעוד שהאקבי ופיילין מוכנים לתקוע פתק בכותל, יהיה להם קשה הרבה יותר לשלב ידיים עם זרמים אחרים מהדתות שלהם עצמם. כך נדמה לי שלעולם לא נמצא את הרב ליכטנשטיין (למרות שהוא מציין באותו מאמר עצמו, בהסתייגות מה, שהוא בעד שיתוף פעולה עם הזרמים היהודיים הלא-אורתודוקסים) נכנס לבית כנסת רפורמי כדי לקבל השראה דתית (קל וחומר כדי להתפלל), וקשה גם לדמיין את מייק האקבי מגיע לביקור בבזיליקת פטרוס הקדוש בותיקן כדי לשאת שם תפילה.* אולי כולנו נגד החילון, אבל לכולנו יש אויבים גדולים יותר.

והסיבה שהאויבים "מבפנים" הם גדולים יותר היא משום שהם מאיימים לא על האמונה שלנו, כמו החילונים, אלא על הזהות שלנו. זרמים אחרים בני אותה דת לא מספרים לנו שאפשר לא-להאמין, אלא שאפשר להאמין בצורה אחרת. הם בעצם רומזים שניתן להיות יהודי או נוצרי, רק באופן אחר ממה שחשבנו. זרמים אחרים בני דתנו מגלים לנו לא שיש דרכים אחרות בעולם להיות דתי, אלא שיש דרכים אחרות בעולם להיות יהודי או נוצרי. הם מזכירים לנו שהלוגו שהצמדנו לעצמנו נכתב בקוד פתוח, שהוא יכול להשתנות, שהוא לא יציב. וזה מאיים לא על ערכינו או אמונתנו, אלא על עצם קיומנו, מפני שאין דבר מפחיד יותר מזהות לא יציבה.

הרב-תרבותיות מעודדת סובלנות בין דתות, ואנשים נוטים להתעודד ולהפוך לסובלנים. זה לא מאוד קשה, משום שסובלנות בין דתית לא מאיימת על הזהות העצמית – להפך: היא מחזקת אותה, שכן אנחנו מגדירים את עצמנו מול השכן השונה מאיתנו. סובלנות בין זרמים שונים בני אותה דת היא כבר סיפור אחר, שהרי כאן האפשרות להגדיר אותם כזרים היא מצומצמת יותר, וההכרה שיש דרכים אחרות להגדיר את עצמנו קרובה יותר.

כאן גם ניכר המכנה הזהותי המשותף בין האוונגליסטים לכותל ובין האורתודוקסים (כבני אלון) אליהם: העמידה על המשמר מול החברה החילונית-ליברלית-נהנתנית-ליברטנית. כאמור, עקרונות תיאולוגים כבר לא עושים לנו את זה, והרבה יותר מכך מדברים אלינו ערכים מוסריים. מה שאיפשר לנציגים בני דתות שונות להתכנס בשיקגו בסוף המאה שעברה היה (בין השאר) נשיאת העיניים המשותפת אל מעבר לאדם. כך גם מה שמקרב את האקבי ופיילין לכותל זו ההתנגדות המשותפת להם ולחלק מהאורתודוקסיה היהודית להשקפת העולם הליברלית. כוחות המשיכה של הקרבה הערכית חזקים יותר מכוחות הדחייה של המרחק התיאולוגי. במילים אחרות, מסתבר שלפחות לפעמים שמרנות ערכית היא מאפיין חזק יותר של זהות מאשר שייכות דתית.

—

* כמובן שקשה הרבה עוד יותר לדמיין מישהו משלושתם זובח קוקוס לקרישנה במקדש הינדואיסטי. יש גבול גם למרחק מהמסורת שלנו שנהיה מוכנים ללכת.

[ואיכשהו זה אפילו קשור: ב-19 למאי אדבר באוניברסיטת חיפה בכנס תחת הכותרת ישראל בין אנטי-יהודיות, אנטי-שמיות ופרוגרסיביות חדשה. פרטים כאן.]

1. מאמר מצויין וחשוב של איתי רום בגלובס על עסקים ורוחניות מתקשר למה שכתבתי לפי שבוע במעריב. הדיון נסוב סביב ערכם של ערכים רוחנייים סביב שולחן מועצת המנהלים, ועל הבעיתיות שבכפייתם מלמעלה למטה על המועסקים. הנה כמה קטעים טובים:

"כשאתה מגיע לראש הפירמידה", אומר אלי לזר, מנכ"ל חברת HRF לשירותי משאבי אנוש ופיננסים, ולשעבר מנהל משאבי אנוש בקודאק ובטאואר, "אתה יכול לדבר על התחברות לאני האמיתי שלך, על הגשמה אישית. אותו מנהל בכיר השיג המון בחיים, יש לו המון כסף, והוא חש איזה חסך והיום זה באופנה לדבר על תהליכים רוחניים. השאלה היא האם זה מועיל לארגון? אני לא בטוח. לעובד הפשוט, מנגד, אין הלוקסוס לדבר על זה, כי בסולם הצרכים הוא עוד נאבק על חיי היום-יום שלו, על זה שלא יפטרו אותו. במיוחד בענף ההייטק, לפני דיבורים על הגשמה אישית וערכים, העובד הולך היום הביתה כשהוא מודאג אם מחר תהיה לו עבודה".

אל מול התומכים הנלהבים של התופעה, שרואים בניהול בסגנון הישן נוקשות שחלף זמנה, מתייצבים מתנגדיה הטוענים לסתירה מובנית בין רוחניות לבין עולם העסקים, שמתמצה, אחרי הכול, ברדיפה אחר החומר. יו"ר טבע, אלי הורביץ, מתח לפני מספר חודשים ביקורת על הטרנד: "הערבוב בין רוחניות ועסקים הוא פשוט לא נכון לדעתי", אמר, "בעשייה שלנו יש המון אחריות כלפי משקיעים. זה לא פשוט לנהל חברה כמו טבע, עם שווי שוק של כמעט 40 מיליארד דולר, כשחלק מזה שייך לפנסיונרים ששמו את הכסף שהם חסכו כל החיים עלינו. אפשר לנהל חברה כמו טבע על פי הרגש ולא על פי ההיגיון? פשוט לא".

הורביץ מייצג את הגישה השלטת בקרב דור המנהלים הוותיק. הדמות ההפוכה לו הוא אלי רייפמן, הבעלים הצעיר של חברת ההייטק הכושלת אמבלייז שהפך בתקופה האחרונה למרצה מבוקש לקבלה. "אם מחר בבוקר אבקש ממר אלי הורביץ", הגיב לאחרונה לדבריו של יו"ר טבע, "…לשבת בשקט עשר דקות ולהפסיק לחשוב, הוא יגלה שלא רק שהוא לא מצליח…אלא שיש לו מנגנון מובנה בתוכו שחושב במקומו והוא לא שולט עליו…אם אתה לא שולט במחשבות שלך, כנראה שאתה לא שולט בהחלטות שלך. זה אלף-בית ברוחניות בעסקים".

[ד"ר אורה סתר, שמשמשת כמרכזת האקדמית של תכנית "עסקים, ניהול ורוחניות" במכון להב באוניברסיטת תל-אביב:] "יש הליכה על גבול דק מאוד. ראיתי מקומות שהעלו בי סימני שאלה, כולל ארגונים שכולם לכאורה נורא מאושרים בהם וכולם נורא מחוברים לייעוד ולחזון ולערכים של החברה. יש כמה חברות הייטק שבהן נעשה שימוש במושגים האלה כדי להשתיק חילוקי דעות ולחזק אינטרסים של קבוצות מסויימות לעומת אחרות. הסכנה הגדולה היא במקום שהוא לא באמת רוחני אלא משתמש ברטוריקה רוחנית. יש לא מעט חברות שעובדות מאד חזק על התרבות הפנימית שלהן, קצת כמו כת. אין בהן לגיטימציה להשמיע התנגדות, קולות אחרים. בעיניי זה מפחיד כשכולם מדברים באותו קול. זה אומר שאין לגיטימציה לאינטרסים שונים, אלא רק לאינטרס אחד ששולט".

נוחי דנקנר, למשל, אולי עבר חוויות רוחניות נפלאות אבל לקופאיות היוניברס קלאב, רשת המרכולים השייכת לשופרסל שבשליטתו, איפשרו לשבת במשמרת רק לאחר שפתחו במאבק תקשורתי סוער; שרי אריסון היתה בעיצומו של מסע רוחני כשהחליטה לפטר 900 עובדים מבנק הפועלים בעת שהבנק הציג רווחים נאים; יגאל שרמייסטר הוא אולי תלמיד זן אולם הפרת זכויותיהם הבסיסיות של המאבטחים בקבוצת "השמירה" שבבעלותו הפכה בשנים האחרונות לשם דבר, עד שמשרד המשפטים שקל לשלול את רשיונה.

[ד"ר סתר:] "חלק גדול מאנשי העסקים הבכירים שקוראים לעצמם רוחניים, מייצרים קושי אמיתי", אומרת סתר, "חלקם עוברים תהליך עם עצמם, ואין להם מושג איך ליישם אותו בחיים שלהם. הם לא קולטים שבפועל הם עושים משהו שמנוגד לגמרי לרוחניות שהם מדברים עליה. כשלבן-דב היתה הבעיה עם בעלי האג"חים והוא פתח את הישיבה בהצהרה שהוא אוהב אותם זו אמירה יפה, ואני בטוחה שהיא באה מתוך התמודדות פנימית אמיתית, אבל וואלה, לא בטוח שאתה יכול לשלם להם, יש לך בעיה רצינית. מנכ"ל של חברה גדולה נתן לי הרצאה ארוכה ומדהימה על חמלה, ומיד אחר-כך הוא תיאר לי תגובה שלו למצב מסוים שהיתה נטולת חמלה לחלוטין. הוא לא רואה מה שהוא עושה, אנשים לפעמים עיוורים למעשים של עצמם. עבודה רוחנית אמיתית היא תהליך קשה, ורוב האנשים לא בראש שלהם לעשות את העבודה הזו".

המאמר, שבאמת ראוי לשבח, גם כותב מעט על קידומה של הסיינטולוגיה בידי חנן זוגלובק, לשעבר בכיר בחברה של המשפחה.

2. ואפרופו סיינטולוגיה, חברתי הטובה מעין שטרנפלד ואנוכי הסתובבנו לנו במתחם פסטיבל הסרטים בחיפה, ובין שאר הדוכנים נתקלנו גם בדוכן של הסיינטולוגיה, שאנשיה ניסו לעשות לה נפשות, כלומר תטאנים. מכיוון שמעולם לא נבדקתי על ידי ה- E-meter המפורסם שהמציא ל. רון האברד (ושהוא למעשה לא יותר מאשר גירסה פרימיטיבית של מכונת אמת), קפצתי על ההזדמנות לבדוק כמה רוחות רעות של חייזרים עדיין דבוקות לי לתטאן, שהוא הלא נשמתי שלי על פי התיאולוגיה הסיינטולוגית. התברר שאף לא אחת. המחט במכשיר סירבה לעלות, כלומר סימנה שמבחינתה אני כובש אפס מרבצי לחץ. המודד הסיינטולוגי הנחמד הסביר שכנראה זה בגלל שאני עייף (באמת הייתי עייף – נראה לי שתפסתי איזה וירוס), ולכן המכשיר לא מוצא אצלי עצבנות. שאלתי אותו אם אולי בכל זאת יכול להיות שאני פשוט נקי מרוחות חייזרים, והוא אמר שהסיינטולוגיה בכלל לא עוסקת בזה, ושזו סתם פרופגנדה אמריקנסקי אימפריליסקי קפיטליסקי. משום מה החלטתי לכבד את רצונו להישאר בבורותו (אולי סתם לא היה לי כוח לעימות), ולא סיפרתי לו שבמו ידי תירגמתי לעברית את הטקסט שבו האברד, בכתב ידו, מתאר את כל עניין החייזרים.

3. מאמר בוואי-נט המציג ספר חדש של סטיוארט קאופמן, "להמציא מחדש את הקדושה", המנסה לשלב את אלוהים חזרה בתמונת העולם המדעית. מסתבר שהיצירתיות בטבע היא מספיק אלוהים בשביל קאופמן:

תהליך ההתהוות היצירתי הזה, טוען קאופמן, "מדהים כל כך, מהמם, מעורר יראת כבוד, הכרת תודה וכבוד, עד כי בשביל רבים מאתנו זה מספיק אלוהים, אלוהים טבעי לגמרי, הוא למעשה היצירתיות עצמה של היקום".

נו טוב, עדיף מאיזה מלך רגזן.

4. כתבה מאוד יפה של שרית פוקס על רינה שני.

5. עוד מאמר בסדרת המאמרים האינסופית על הקשר בין רוחניות לנוירולוגיה, הפעם במגזין Science & Spirit.

6. יאיר שלג כתב ב"הארץ" מאמר מעניין על הגבולות ההולכים ומיטשטשים בין חלקים באורתודוקסיה הסרוגה ("האגף הליברלי" כלשונו) לבין הזרם הקונסרבטיבי ביהדות. כלומר, שכל מני חברה מהקבוצה הראשונה חוצים את הקווים לעבר האחרונה, בעיקר בעקבות סוגיות של יחס לנשים ומני דוֹגמות שקשה לקבל רציונלית. המאמר מעניין מאוד, וביותר מעניינות שתי פסקאות שמובאות בסופו, המנסות לנחש לאן פני הדברים מובילים. הנה הן:

מה צופן העתיד לתהליך הזה? לאו [הרב ד"ר בני לאו – ת.פ.] מעריך ש"האורתודוקסיה עומדת להתפצל באופן רשמי. יהיה מחנה אורתודוקסי שמרני שבמרכזו החרדים, ומולו מחנה אורתודוקסי מודרני, שמן הסתם יבחר לעצמו שם חדש, והם לא יוכלו לחיות עוד תחת קורת גג אחת של זרם משותף. העימותים האחרונים סביב השמיטה  והגיור, והכוונה להקים בתי דין חלופיים לאלה של הרבנות הראשית שנשלטת בידי החרדים, מבשרים על הכיוון הזה. מצד שני, אני מעריך שעדיין יישמר בידול בין הזרם ה'אורתודוקסי מודרני' לקונסרווטיווים, מכיוון שאכן יש הבדלים משמעותיים ביניהם".

גולינקין [פרופ' דוד גולינקין, נשיא מכון שכטר ויו"ר ועד ההלכה של התנועה המסורתית בישראל – ת.פ.] מתאר תסריט שונה, שבו גם הקונסרווטיווים עצמם, במיוחד בארצות הברית, עומדים לפני פיצול, במיוחד על רקע ההחלטה שם להכיר בנישואים וברבנים הומוסקסואלים. להערכתו, יש סיכוי שהקונסרווטיווים השמרנים והאורתודוקסים הליברלים יתחילו לשתף פעולה ויקימו קהילות משותפות. להערכתו, ייתכן שבעיית הרגישות ל"תווית הקונסרווטיווית" תיפתר בכך שאותן קהילות לא ירגישו כלל צורך להגדיר את עצמן מעבר להיותן "שומרי מצוות": "המגמה של הסתייגות מהזדהות ברורה עם אחד הזרמים ממילא הולכת ומתפשטת עכשיו בארצות הברית, ובהחלט ייתכן שהתהליך יקרה גם כאן".

7. איתמר שאלתיאל כתב רשימה קצרה ויפיפיה על היחס בין הספרות לחיים, שקשורה לנושאי הבלוג הזה, תאמינו לי.

8. באותו בלוג גם אני כתבתי משהו קצר על הקמפיינים הנוכחיים, של מועצת יש"ע ושל מאיר פרוש, שמזלזלים מאוד באינטליגנציה של הציבור.

9. מחקר שמתפרסם בכתב העת הנחשב Science מוצא שאמונה מגבירה אלטרואיזם.

10. ה"רב" מיכאל לייטמן מודה בבלוג שלו שהוא כתב עבודת דוקטור שהוא לא האמין בה כדי לקבל את התואר, ושהוא מנצל את תואר הדוקטור שלו כדי שדברים שהוא כותב, שלא נחשבים מדעיים, יתקבלו על דעת הבריות. ציטוט נבחר:

גם אני כתבתי עבודת מחקר בנושא "קבלה כשיטת השגה לא ראציונאלית", למרות שבשבילי הקבלה היא המדע הכי רציונאלי שיש. לאחר מכן כבר יכולתי להופיע ברמה אחרת, כדוקטור לפילוסופיה יכולתי להרצות בפורומים, ולהציג רעיונות. כבעל תואר (PhD) אני משנה משהו בתודעה של אנשים.

11. שי טובלי ממשיך במסע הליצני שלו במחוזות הגיחוך הכרוני עם מאמר פרי עטו על כך שהוא עצמו לא רוחני ורוחניות בכלל זה שטויות.

12. על פי ממשל בוש אין צורך למנוע סיוע ממשלתי ממקומות עבודה שמפלים אנשים על פי דתם. הנה. זה אותו אחד שיצא "להפיץ חופש בעולם".

13. אובמה הוא כל כך קוּל שאני חושד שלמרות שהוא לא מודה בזה, הממזר תירגל מדיטציה במשך שנים. ראו אותו מחייך אל מול האשמותיו של מקיין על היותו קרוב לאחד הטרוריסטים האמריקאים שפעלו נגד "המערכת" בשנות השישים:

הבנאדם הוא גוש קרח. כותב על כך דייויד ברוקס, בעל טור בניו-יורק טיימס:

לא היה רגע בו, לפחות בפומבי, נראה שאוחזת אותו סערה פנימית. זה לא כוח הרצון של שליטה עצמית שהוא מציג, אלא לא-מודע מאורגן. על ידי תהליך עמוק, מלמטה למעלה, הוא פיתח אסטרטגיות של שוויון-נפש, ועתה הוא נהיה מכונת הומאוסטזיס. כאשר בוב שייפר שאל אותו שאלות קשות בעימות ביום רביעי [בשבוע שעבר – ת.פ.] הוא צעד אחורה ותיאר את המצב הרחב יותר. כאשר ג'ון מקיין הלם בו בדבר ביקורת – אפילו בנוגע לעובּרים שמשאירים אותם למות על שולחן – הוא חייך בשעשוע על המשחק הפוליטי שהם משחקים. בכל רגע מאתגר האינסטינקט שלו היה להוציא את עצמו מהמשווה ולאמץ נקודת מבט של צופה.

מרשים ביותר. מנהיג העולם החופשי כאדם משוחרר?

14. הסרט החדש של הקומיקאי ביל מאהר, Religulous, ששמו מורכב מצירוף המילים "דתי" ו"מגוחך", יצא, והוא עושה צחוק מהאמונה. הנה האתר ובו קטעים נבחרים לצפייה. האתר גם מפנה את גולשיו לאתר Disbeliefnet שהוא כמובן התוצר הפרודי של Beliefnet, אתר הדתות הפופולרי ביותר בעולם, ושמציג עוד מגוון ירידות, לא מאוד מתוחכמות, על דתות העולם. כמו הכרטיס שמשמאל.

15. למי שעוד לא ראה, וידאו מ- 2004 ובו טקס ובו שרה פיילין עוברת טיהור ובו מוגשת לה הגנה נגד כישוף, ואלוהים מתבקש לפלס לה דרך בפוליטיקה. הנה הדיווח של וואי-נט. במאמר באתר politico מבהירים שהטקס שנערך ל(או על )פיילין הוא עניין שגרתי בכל כנסייה פנטקוסטלית. כפי שכתבתי כאן, פיילין הצהירה שהפסיקה להיות פנטקוסטלית, ועברה לאוונגליזם מצוי, ב- 2002, כאשר רצתה להיבחר למושלת אלסקה. נראה, אם כן, שהיא לא לגמרי סגורה על הזרם הדתי בו היא נמצאת (נו טוב, בימינו מי כן?). לא זאת אף זאת: מרי גלייזר, מנהיגה רוחנית שמאמינה שעל הדתות להילחם אחת בשנייה מבחינה רוחנית אומרת שפיילין נמצאת ב"קבוצת התפילה" שלה. ממש יופי. איריס יער אדלבאום מוסיפה עוד פרטים מעניינים על דתה האקצנטרית משהו של פיילין. בקיצור, אישה מופלאה, הפיילין הזאת.

אז הנה מט דיימון, שאינו טיפש מסתבר, נכנס בפיילין ואומר מילים צלולות וברורות על הפחד הגדול שבאפשרות שפיילין תהיה נשיאה. הוא מסיים במשפט: "אני רוצה לדעת אם היא באמת חושבת שדינוזאורים היו כאן לפני 4000 שנה. זה חשוב. אני רוצה לדעת את זה. אני באמת רוצה. כי היא הולכת לקבל את הצפנים הגרעיניים." נכון. זה עד כדי כך פשוט. ומפחיד.

16. מאמר על ריבוי האוטוביוגרפיות הרוחניות ששוטף את ארה"ב, גם, ובעיקר, מכיוון אנשים שאין להם ממש מה לומר חוץ מזה שהם גילו שיש משמעות לחיים, או שהמשמעות מבוטאת טוב יותר לא בדת שהם נולדו אליה, אלא בדת אחרת. המאמר עוסק ספציפית בספר החביב שבתמונה.

17. האם שמעתם על קבוצת Zeitgeist? אני רק לאחרונה, כשצפיתי בסרט הזה, שהוא המשך של הסרט הקודם שהם הכינו, שמפורט בחלקיו להלן. הסרטים שלהם עשויים היטב, ומנסים, בקצרה, לשטוח תיאוריות קונספירטיביות על איך העולם מתנהל ומה מסתירים מאיתנו, הציבור הרחב. עכשיו, באופן אישי אני חושב שתיאוריות קונספירציה הן חלק ממגוון ההפרשות המוגלתיות של המוח האנושי, אבל מה שמייחד (נדמה לי) את החברה האלה, הוא שהפתרון שהם מציגים כולל שינוי תודעתי של הפרט, כלומר תהליך רוחני שהפרט אמור לעבור, ואשר בסופו הוא תופס את עצמו נכוחה.

הסרט האחרון (שיצא השנה, הלינק האחרון) שלהם מתחיל בהסבר על הכלכלה המודרנית ומסיים בנסיון לטעון שטכנולוגיה ולא פוליטיקה היא התשובה לבעיות העולם. יש לו כמה נקודות חשובות ומעניינות. כשהוא מדבר על הדרכים בהן ארה"ב מנצלת את עוצמתה הכלכלית והצבאית כדי לשלוט באומות אחרות הוא מרתק. הוא כמובן לא מעט דמגוגי, ואני חושב שיש עובדות שהוא לא מדייק בהן, אבל לרוב הוא אומר דברים שלפחות עושים רושם כנכונים. לבד מלשים יהבם מעט יותר מדי על טכנולוגיה, הם אכן מדגישים את הכרחיותו של תהליך רוחני עבור טרנספורמציה עולמית אמיתית.

הסרט הקודם שלהם, שיצא ב- 2007, מחולק בלינקים הבאים לשלושה חלקים, שאף מתורגמים לעברית (אם כי המילים בתרגום מופיעות משמאל לימין). החלק הראשון של הסרט הוא מסע התקפי כנגד הדתות המונותאיסטיות, בראשן הנצרות. הנצרות עבורו היא לא יותר מאשר מיתוס פגאני-גנוסטי המלמד על עידן הגדי, בו אנו נמצאים, ועל עידן הדלי שאמור להתחיל ב- 2150. המונותאיזם על פי יוצרי הסרט הוא "ההונאה של העידן הנוכחי", והכנסייה פשוט ניצלה מיתוס פגאני תמים לצורך תאוות השלטון וההרג שלה. התזה שלהם מעניינת, אך הבסיס העובדתי שלה הוא דל, והיא רצופה הגזמות ואי-דיוקים.

החלק השני של הסרט עוסק ב"מיתוס של 9/11", כלומר בשזירת תיאוריית קונספירציה על פיה ההתקפות נגד מגדלי התאומים והפנטגון היו תרגיל של הניאו-שמרנים כדי ליצור אוייב חדש לעם האמריקאי ("הטרור"), שכנגדו יתגבשו, שבגללו יסכימו לחיות תחת מעקב ושעבורו יוציאו הון. כאמור, אין לי הרבה סבלנות לשטויות הללו, אבל הטיעונים שהעדויות שמביאים החברה האלה מעניינים, ובניגוד לתחום הקודם של הדתות, כאן אין לי מספיק ידע כדי להכריע האם הם מדייקים (אגב, מסתבר שגם ערוץ הטלוויזיה הממשלתי הרוסי מקדם תזות כאלה).

החלק השלישי מדבר על כלכלה: הקמתו של הבנק המרכזי האמריקאי, כיצד כסף פירושו תמיד חוב, כיצד מס ההכנסה האמריקאי הוא לא חוקתי ואין למעשה חוק שמחייב אותו, וכיצד בעלי ההון דוחפים את אמריקה שוב ושוב למלחמה. אחר כך עוסקים בחינוך וכיצד ממשלת ארה"ב מנסה לטמטם את הציבור, ואיך בסופו של דבר ישתילו בכולנו ג'וקים שיאפשרו לנו לקנות דברים אבל גם, כמובן, יעקבו אחרינו ויתנו לעוקבים שליטה עלינו. עשר הדקות האחרונות של הסרט מדברות על האפשרות שלנו להיחלץ מכל זה, והיא עוברת בתפיסה העצמית שלנו (ולכן בעצם אני כותב על הסרט הזה). קולותיהם של ריצ'רד אלפרט וצ'ארלס סייגן נשמעים, וקוראים לתפיסת עצמנו והיקום כישות אורגנית אחת.

18. ולסיום, סטיבן קולבר (ואיזה מטיף מצחיק) עלמעמד האל אם מקיין יפסיד בבחירות:

נו טוב, הרי משה אומר דברים דומים (לאלו של המטיף הזה) לה' כדי שלא יכה את בני ישראל, ואני גם זוכר שלפני הפינוי מעזה מישהו טען שזה לא יקרה כי אלוהים לא יעז להשפיל ככה את הרב אליהו, שהתנבא שזה לא יקרה.

1. אחת התכונות שבאות כמעט באופן טבעי עם שמרנות קיצונית היא צביעות, והפסטיבל סביב בחירתה של שרה פיילין למועמדת לסגנות נשיא ארה"ב של הרפובליקאים מספק שפע עדויות לכך. פיילין, שאמורה להביא למקיין את קולות הנוצרים האדוקים למיניהם, היא לכאורה מודל של שמרנות: מתנגדת להפלות (אפילו במחיר לידת תינוק עם תסמונת דאון, אפילו במקרים של אונס וגילוי עריות), מתנגדת לחינוך מיני, בעד לימוד "בריאתנות" במקביל לתיאוריות מדעיות בבית הספר, ובטוחה שדרושה אמונה באלוהים כדי להצליח, הן ברמה הפרטית והן בלאומית. כשהיתה ראש עיירה שאלה את הספרנית המקומית איך ניתן להחרים ספרים מסויימים, וכשזו הזדעזעה וניסתה למחות, פיילין כמעט פיטרה אותה. בקיצור, היא טוענת שהיא פיטבוּל עם ליפסטיק, אבל מזכירה יותר אייטולה עם פריזורה.

מצד שני בתה בת ה-17 בהריון. והיא (הבת) לא נשואה. כמובן, זאת תוצאה ישירה של הטמינה השמרנית של הראש בחול – כאילו ילדיה לעולם לא יחשקו במין לפני שיתחתנו, ולכן גם לא צריך לספר להם (סליחה, אסור לספר להם) על המצאת הקונדום. אבל להמוני האוונגליסטים זה לא משנה. נכון שהיא לא הצליחה להנחיל בבתה את הערכים שהיא מאמינה בהם, אבל היא מתאימה להיות סגן נשיא ארה"ב. אה, ועוד דבר: כפי שמציין הבלוגיסט המשובח הזה, לכל שמרן אמיתי צריכה להיות בעיה עם אשה שיוצאת לטפח קריירה כאשר בבית מחכים לה חמישה ילדים, שהצעיר ביניהם בן שנה וחצי, ולוקה בתסמונת דאון. ואם אתם חושבים שהיא מצליחה לחנך אותם היטב (על פי שיטתה) גם ככה, נחזור שוב להריון של בתה הקטינה.

הגולש הרצל שלך אלי את הסרטון הבא, המדגים יפה את מלאכת האיפה ואיפה האהובה כל כך על השמרנים הרפובליקאים:

הדיסוננס בין התיאוריה לחיים, שמתגלה בקלות כאשר מנסים בבת אחת לחיות ולהחזיק בציפורניים בערכים נוקשים (ברור: גם בערכי שמאל נוקשים) הוא בסך הכל די מבדר, ואכן משמש מקור זמין לבדיחות עוד משחר ההיסטוריה. הייתי מצפה, עם זאת, מהעיתונות האמריקאית להדגיש יותר את הפער הזה בין האמונות למעשים, ולו רק בשביל שלשמרנים למיניהם תהיה הזדמנות יקרה לרפלקסיה.

אגב, אמונותיה הדתיות של פיילין דווקא נעשו פחות קיצוניות (וגם אם יותר בנאליות) עם השנים. היא התחילה בתור פנטקוסטלית, כלומר חברה בכנסייה שמהווה כ- 3.5% מהאוכלוסייה בארה"ב, ושמאמינה בקשר חוויתי אישי עם האל (וישו כמובן), בהכרח ב"לידה מחדש" כדי להיות נוצרי אמיתי, בנוכחות רוח הקודש בקרב המאמינים ובחדווה שב"דיבור בלשונות" ("גלוסולוליה" באקדמית) ובריפוי אלוהי-מאגי. פיילין סגרה את הפרק הזה בחייה ב- 2002, כאשר השתתפה בבחירות לממשל באלסקה. כעת היא מסתפקת בלהיות אוונגליסטית מהשורה (טוב שכך, אגב, מבחינתה, שכן ישנו מתח תיאולוגי נושן בין אוונגליסטים רגילים, שמהווים 26% (!) מהמבוגרים בארה"ב, לבין פנטקוסטלים), ולצערי כבר מצפה פחות לחוויה ישירה של האל.

2. ערוץ הניו-אייג' של אתר מעריב הביא אתמול רשימה פרי עטם של "תלמידי הרב יצחק גינזבורג". גינזבורג (הנה אתר באנגלית), בעל תשובה בעל רקע חב"די, הוא היום אחד המקובלים הרציניים הפופולריים ביותר, והפלא הוא שהוא באמת עמוק מאוד מאוד. תורתו מורכבת ומתוחכמת, שואבת מהמיסטיקה החב"דית המופלאה, אבל גם מוכנה לתת מקום ל"חוכמות הגויים". לצערי כל זה לא מפריע לרב גינזבורג להיות גזען נוראי ובעל גישה משיחית פנאטית.

העובדה שדבריו של גינזבורג מתפרסמים באינטרנט היא משמעותית. הקבלה כמובן כבר מזמן איננה תורת סוד, אבל כאן בכל זאת מדובר במקובל אמיתי, רציני, שלא מרדד את התורה, אלא אף מוסיף עליה מורכבות ופיתוחים. היציאה הזאת שלו אל הציבור הרחב (ועוד בערוץ הניו-אייג' – לא בערוץ יהדות!) היא נועזת, מכיוון שהיא הופכת אותו חשוף לביקורת של רבנים אחרים על פופולריזציה שלילית של הקבלה, או על ניסיון למכור את עצמו לכאורה. אבל גינזבורג ממש לא צריך למכור את עצמו (הוא אחד הרבנים הפופולריים ביותר בקרב הציבור האורתודוקסי המחפש רוחניות), ואני בטוח שלהפצת מעיינות הקבלה ישנה עבורו משמעות משיחית – אני מנחש שהפרסום נעשה מתוך מוטיבציה להחיש את בוא הגאולה.

3. קוראי הבלוג הזה ודאי יודעים שאני לא משוגע לגמרי על תנועת "בני ברוך", אבל עם כל הבעיות שלהם ככת אפוקליפטית, יש להם בהחלט כמה וכמה צדדים חיוביים. ראו את באייטם הבא שהופיע בגליון האחרון של מגזין "קבלה לעם". ברשימה זו מבהירים הלייטמנים ש

המושגים שאנו פוגשים בספרי הקבלה, מתארים חוויה רוחנית שעובר המקובל בעת שהוא מגלה רמת מודעות נעלה יותר. מושגים הנתפסים כמתארים פעולות או מקומות, משקפים, למעשה, את המסע הפנימי שחווה המקובל.

והם מביאים פירוט. כך למשל נשמה היא "חוש נוסף שדרכו האדם יכול להרגיש את הבורא"; אור הוא "הרגשת האדם את הכוח העליון מכונה "אור""; והם מפרטים גם ש"כאשר מתוארת העפלתו של משה להר סיני, הפרשנות הקבלית למילה "הר" היא הרהוריו הפנימיים של האדם, ואילו מקור המילה "סיני" הוא שנאה. עלייתו של משה אל פסגת ההר מסמלת את התעלותו של האדם מעל הספקות וההרהורים הפנימיים שתוקפים אותו, אל מעל השנאה לזולת".

כבר כתבתי כאן על המגמה הזאת שבה מטאפיזיקה הופכת לחוויה סובייקטיבית, וגם כתבתי שלדעתי זה לא רע בכלל. לפחות בתחום הזה עושים בני-ברוך שירות טוב לרוחניות היהדית, בכך שהם מפרקים בלי להתנצל את המבנים האונטולוגיים המיותרים של קבלת האר"י, והופכים אותם (כמיטב המסורת של החסידות כמובן) לתנועות נפשיות.

אגב, כשחיפשתי את המאמר שלי (בלינק הנ"ל), מצאתי שהוא נלקח כולו, קומפלט, לאתר בני ברוך! הנה. יש כאן ודאי הפרת זכויות, ולא הייתי מתנגד לקבל תשלום עבור השירות (או לפחות בקשת רשות!), אבל בסך הכל אני שמח שלא שינו מילה והם מוכנים ללמוד גם מכופר כמוני.

4. מאמר מעניין ב- Zeek על יחסו של סלובוי ז'יז'ק ליהודים. מסתבר שלדידו בעוד המצב הפוסטמודרני מסמס את זהויות העמים כולם, חוץ משל היהודים (או משהו כזה). הכתבה כולה שווה בשביל הפסקה הבאה, שהיא ציטוט מפי ז'יז'ק:

עם כינונה של המדינה היהודית, דגם חדש של יהודי נולד: יהודי שמתנגד לזהויה של מדינת היהודים כביתו האמיתי, יהודי ש"מחסיר" עצמו ממדינתו, ושמכליל את מדינת ישראל במניין המדינות שמהן הוא מתעקש לשמור מרחק, שבהן הוא חי רק במרווחים הדקים שלהן.

מעניין, לא? היהודי החרדי הפך גם את מדינת ישראל לגולה, וזה הישג מרשים לבן של עם שבמכוון ייסד מדינה לעצמו כדי לצאת מהגולה. אולי לא רק יהודים מסוגלים להתפצל אפילו ממדינתם הם, אבל אנחנו בהחלט טובים בזה מאוד.

5. כשגולשת שאלה את הרב יובל שרלו האם מותר להשתמש ב"איגרות הקודש" (כלומר אוסף מכתביו של הרבי מליובאוויטש) כאורים ותומים לחיזוי כוכבים ומזלות, פסק שרלו שלא (מתוך הכתבה בוואי-נט):

"חסידי חב"ד מאמינים באגרות הקודש וזו זכותם, ברם מי שאינו חלק מחבורת חסידי חב"ד אינו מכיר כלל וכלל במושג הזה". הרב שרלו מזכיר כי "אין אנו דורשים אל המתים" ומונה שלוש סיבות לדבר: איסור תורה, היעדר בסיס להנחה כי "פתיחה" בספר כלשהו באופן מסוים נותנת לנו "תשובות מלמעלה" וכן חוסר היכולת לפרש נכון את מכתבי האדמו"ר.

אז קודם כל, זה אמיץ מאוד מצידו של שרלו, והוא ראוי לכבוד. לקום מול תנועת חב"ד, שעל כל אלילותה הצעקנית כיום היא עדיין חלק נכבד ועוצמתי ביהדות זה ודאי לא פשוט. ראשית, אם כן, שאפו. מה שאני לא כל כך מבין זה איך התגנב לו לדבריו של שרלו ביטוי מתחתית חבית הפוסטמודרניזם של המולטי-קולטי: מה זאת אומרת "זו זכותם"?!?

אם יש איסור מהתורה, אז ממש ממש לא זכותם, לא? (שלא תטעו: אני ודאי חושב שזו זכותם.) או שזכות כל אחד מאיתנו להחליט מה אנחנו מקיימים ומה לא מתוך חוקי התורה, שמהווים רק מעין מסורת חביבה, או הצעת הגשה של כללי מוסר ודת? ואולי הרב שרלו מוכן להנחות את תלמידיו במה אסור מהתורה, אבל לא מוכן לקחת צעד נוסף ולהוקיע יהודים אחרים שמתיימרים להיות אורתודוקסים אבל התרחקו לא מעט מהמקובל במסגרת יהודית הזאת? ובטח ובטח לא יעז הרב שרלו לפסוק ששחיטתם אינה שחיטה ואין להצטרף אליהם למניין.

6. הכנסייה האמריקאית הזאת חושבת שאלוהים שונא הומואים, ומכיוון שכך גם כל מי שנותן להומואים להתקיים, כמו ארה"ב. כלומר אלוהים שונא את כולם (חוץ מהמשטר האיראני), ולדעתם כולם עתידים להישרף בגיהנום (חוץ מהם עצמם).

7. ראיון טוב ונדיר של בועז פרנקלין עם טוני פרסונס, מורה רוחני טוב ונדיר.

8. ראיון חביב עם דניאל דנט, אתאיסט מושבע ופילוסוף מפורסם, שאומר בין השאר:

הבעיה עם כל הצעה להפסקת אש בה המדע והדת מסכימים להסתפק בתחומי שיפוט או ממלכות נפרדות, היא שזה למעשה אומר שניתן לקיסר את אשר לקיסר, ולאלוהים את אשר הקיסר אומר שמותר לתת לאלוהים [כלומר המדע הוא שיחליט מה נשאר בתחום השיפוט של הדת, ולא להפך – ת.פ.]. הניסיון האחרון, על ידי [סטפן ג'יי] גולד, לא מצא אהדה רבה מדי בין הדתיים בדיוק משום שהוא מוכן להשאיר להם כל כך מעט. כמובן, אני רחוק מלהציע להשאיר להם יותר.

דנט אומר כאן דבר פשוט: אלוהים שמוכן להסתפק רק באותם תחומים בחיים שאיתם למדע אין נגיעה (נגיד, כמו אמונה, או ערכים, למרות שגם אל אלה כבר אפשר להגיע מתוך המדע), הוא אלוהים צנוע כל כך שמאמיניו לא יחפצו בו. אם כל מה שנותר הוא אמונה תמימה בישות ערטילאית שלא אומרת כלום, זאת לא דת בשום מובן מוכר או בשום מובן שיהיה מקובל על רוב הדתיים.

9. זה ממזמן, אבל זה טוב: נעה ידלין, שאת כתיבתה ההומוריסטית אני מעריץ, כותבת ב"עין השביעית" על "הפוליגרף" כתוכנית דתית-נוצרית.

10. יפתח אלעזר קוטל ב"עין השביעית" כתבת אימה של "ידיעות אחרונות" על קבוצת היהודים המשיחיים.

11. לעמותת תובנה, המארגנת קורסי ויפאסנה, יש עכשיו עלון מקוון, מומלץ.

12. אסף פדרמן ברשימה מעניינת על ריטריט עם נזיר הזן הויאטנמי תיך נהאת האן.

13. סיני גז שלח לי את השאלון ועתה הוא עלה עם תשובותי באתרו. הנה.

14. קורה לי דבר מעניין: דווקא ככל שעובר הזמן אני יותר ויותר מבואס מגניבת הרכב שלי. בעוד שלפני שקניתי אותו בכלל לא חשבתי שאני צריך מכונית אחרת, הרי שאחרי שנהגתי בגולף 94 חודש, מסתבר לי שקשה לחזור למרבלה 88.

15. לא קשור אבל חשוב: "מאות סטודנטים תושבי רצועת עזה התקבלו ללימודים באוניברסיטאות בחו"ל, אך למרות שפתיחת שנת הלימודים האקדמית הולכת ומתקרבת הם אינם יכולים להגיע ללימודיהם כתוצאה מהסגר שמטילה ישראל על הרצועה מאז יוני 2007. למרות שלאחרונה איפשרה ישראל את יציאתם מעזה של סטודנטים בודדים – מאות עדיין אינם רשאים לצאת מהרצועה. הסגר מעמיד את צעיריה המוכשרים של רצועת עזה, המבקשים ללמוד ולתרום לחברתם, בסכנה של הפסד מקומותיהם באוניברסיטאות בחו"ל."

די ברור שזאת פשוט נבזות. אין שום סיבה טובה לכך, וזה כמובן רק תורם לשנאה ולדיכוי. כאן אפשר לשלוח מסר לממשלתנו ולבקש שיסירו את המצור האקדמי הזה מעל עזה.