הרבי מליובאוויטש, ר' מנחם מנדל שניאורסון, לבד מזה שהיה המשיח הכושל הגדול ביותר מאז שבתאי צבי, היה גם הוגה מיסטי ענק. כיורש וממשיך של המורשת התיאולוגית החב"דית העמוקה (לדעתי כנראה העמוקה ביותר בתולדות היהדות[1]) היה לו חומר רב שאיתו יכול היה לעצב את עולמו המטאפיזי, והוא השתמש בו בצורה מופלאה. לאחרונה כתבתי מאמר ארוך ומוער שנסוב סביב דמותו, ותוך כך נחשפתי ביתר עומק לתורתו. הייתי רוצה להביא מעט (אבל באמת, מעט שבמעט – מדובר באוקיינוס של הגות מיסטו-תיאולוגית) ממנה לפניכם.

ראשית כמה דברי הקדמה. את חב"ד ייסד ר' שניאור זלמן מלאדי, והוא, ותלמידו המובהק ר' אהרן לוי משטרסיליה, ובנו ר' דובער, הם שעיצבו את התיאולוגיה המיסטית העמוקה של חב"ד. היא עמוקה לדעתי משום שהיא הדוגמא הכי טובה לנונדואליזם יהודי, כלומר ההכרה שלית אתר פנוי מני ממש, היינו שהעולם כולו הוא עצמותו של אלוהים, שבאמת אין עוד מלבדו וכל מה שנראה שאינו האל (כמונו עצמנו) אינו אלא אשלייה[2]. זוהי תיאולוגיה אקוסמיסטית, אבל היא לא באמת שוללת את העולם, אלא רק שוללת את קיומו כנבדל מהאל, כך שלמעשה מחייבת אותו מאוד, כי היא קובעת שהוא אלוהים בכבודו ובעצמו.

לבד מקריאה בדבריו של הרבי מליובאוויטש (להלן: רמ"מ), כחלק מהמחקר לקראת הכתיבה קראתי דוקטורט שיצא לפני שנתיים עליו: "דירה בתחתונים: משנתו המשיחית של ר' מנחם מנדל שניאורסון" מאת אלון דהן. העבודה המצויינת הזאת מקיפה ויפה מאוד, ובמסגרתה מגיש דהן סקירה של התפיסה המיסטית של הרבי. אנסה לסכם את הדברים כאן: אכתוב על הראייה המיסטית של רמ"מ, וזאת בשונה מתפיסתו לגבי עצמו כמשיח, ארץ ישראל, היהדות והיהודים, יחסו לנשים וכו' וכו' – רק איך הוא תופס את הקיום (הפרטי והכללי) ביחס לאל. כאמור, הרשימה הזאת מבוססת כמעט כולה על עבודתו של דהן, אבל הניסוחים שונים, וכן הוספתי מדעתי ופרשנותי את הדברים, ולכן כל טעות נא לייחס אלי. (להקדמה על המטאפיזיקה של הקבלה הלוריאנית, שמהווה את הבסיס להגותו של רמ"מ, ראו רשימה זו.לנדבכים אחרים, דואליסטים יותר, בתיאולוגיה החב"דית, ראו כאן.)

—

נתחיל במטאפיזיקה: עבור רמ"מ הקיום משתרע על פני שלושה רבדים:
א) אין סוף, או עצמות: האלוהות עצמה, אינסופית, נצחית, ללא חלוקה, ללא ריבוי. אין לה שם או תיאור, והיא כרגע נמצאת מעבר לחלל הפנוי[3].
ב) סובב כל עלמין: הרובד האלוהי שבו המהות האלוהית גובלת בחלל הפנוי. כאן כבר יש פוטנציאל של חלוקה, של ריבוי, של צמצום אלוהי, וממנו נובעת הבריאה. לרובד הזה אנחנו קוראים בשם הוי"ה (היינו השם בן ארבע האותיות, השם המפורש).
ג) ממלא כל עלמין: כאן מצויים כל העולמות (אצילות, בריאה, יצירה, עשייה) והספירות. כאן יש כבר צמצום בפועל, וריבוי, ועורף ותחרות. לרובד הזה אנחנו קוראים אלוהים, או אדני. במרכזו אנחנו חיים.

בהתאם לחלוקה הזאת נבנית גם תכנית העבודה הרוחנית שלנו. עלינו למשוך ולהוריד מטה את השפע האלוהי (כן: לא להתעלות ולהתמזג עמו מעלה!), ובכך למלא את העולם בעצמותו של האל. דבר כזה, שכרגיל היה פשוט מאייד את העולם, אצל רמ"מ רק הופך אותו עוד יותר לאלוהי, אבל משאיר אותו על כנו. וזו גדולת התורה הזו: ההבנה שכדי להיות אלוהיים בשלמות אל לנו לבטל את הריבוי והשונות, אלא אדרבא: שהאלוהות כוללת בתוכה בשמחה דברים אלו (ואחרים. בכלל, היא כוללת הכל בשמחה בתוכה), ושלמעשה המימוש הכי עמוק של האלוהות היא בכללותה את העולם, וזו גם מטרתה: "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" אומר המדרש[4], כלומר האל הטוב רוצה להתממש דווקא בעולם החומרי הזה. אחדות האל והעולם, שעל פי רמ"מ כרגע עדיין לא קיימת (העולם הוא אלוהים, אבל אלוהים הוא רק "ממלא כל עלמין", לא "אין סוף"), תגיע עם הגאולה ותבטל את ההיררכיה שבין בורא לנברא: למעשה זה יהיה מעבר מפנאנתאיזם (שבו העולם הוא האל אבל האל גם יותר מהעולם) לפנתאיזם ממש (שבו העולם והאל חד הם). העולם עצמו יתקיים כישות אלוהית אינסופית, אך ללא ביטול קיומן של התופעות השונות שבו. מגניב.

אז מה עלינו לעשות כדי שכל זה, במהרה בימינו, יקרה? כפי שלאלוהות שלושה רבדי קיום, גם לנו שלושה רבדים של משיכתה תתברך ארצה.
א) ביטול בתכלית: עבודת השם העמוקה ביותר היא ביטול בתכלית, כלומר עבודה המבטלת את הסובייקט העובד באופן טוטלי, מעיקרו. "הסובייקט העובד כאילו מעולם לא נוצר" כותב דהן על כך, ואכן, הוא מעולם לא נוצר – רק אשלייה היה. זהו הישג נדיר ומהווה את שיאה של עבודת השם, ובאמצעותו נמשכת העצמות העליונה אל העולם התחתון (ברור: כי האדם הופך כולו לעצמות האל).
ב) ביטול היש: כאן על פי רמ"מ עדיין קיים "יש" כלשהו אותו מבטלים, על כן למרות שבוטל, הרי שנראה לנו שאכן היה מה לבטל, כלומר היה שם משהו ממשי מלכתחילה. זה לא רע, אבל לא הכי טוב, ומה שנמשך אל העולם התחתון כאן הוא אותו "סובב כל עלמין".
ג) עבודה עפ"י הטעם והדעת: עבודת המצוות הידועה, גם אם משלבים בה אי אילו כוונות ועושים אותה לשמה. עבודה כזאת מושכת שפע מהספירות, היא הנמוכה ביותר ומתאימה לכל אחד (כלומר, כל יהודי), והיא מקיימת את המציאות כפי שאנחנו מכירים אותה.

ברור שאותה עבודה של ביטול בתכלית היא מה שאנחנו (בעדות הניו-אייג') מכנים ההתפקחות מאשליית האגו. אין לנו "אני" כמהות ממשית ואף פעם לא היה, וההכרה בכך פותחת אותנו, גם אם זמנית, למגע בשפע שהוא הקיום עצמו (כתבתי על זה הרבה). באותה עצמות שנפתחת לפנינו "הכל טוב", ולכן לא יתכן בה חטא, או טומאה. הנה דבריו של רמ"מ על כך:

ונקודות הביאור בג' האופנים:
א) מציאות העולם תופסת מקום אצל האדם, שמשתמש בה ונהנה ממנה, ולכן יש אפשרות לטומאה הכי חמורה, ויש צורך בהגנה חזקה ביותר.
ב) מציאות העולם איננה תופסת מקום אצל האדם כי ההנאה והתענוג שלו הם בענייני קדושה, אבל, כיון שעבודתו היא מצד מציאותו (ההנאה והתענוג שלו בענייני קדושה), יכול להשתלשל מזה נתינת מקום למציאות העולם, ובמילא, יש אפשרות לענין של טומאה, ויש צורך בהגנה.
ג) עבודתו אינה מצד מציאותו (ההנאה והתענוג שלו), כי אם, לקיים רצונו של הקב"ה, ואז משוללת האפשרות לעניין של טומאה… (ספר המאמרים, מלוקט, ח"ד עמ' קסב, כל ההדגשות, כאן ולהבא, במקור)

אני מפרש קטע זה כך: מסתבר שאותו אדם שתופס את מציאות העולם כהוויה בפני עצמה לא עלינו, נתון למתקפות מצד היצר הרע וממילא גם פגיע לעומתן. הוא רואה את האל כאילו הוא נפרד מהעולם חו"ח, מתייחס אל "אלוהים" או "אדני" (היינו: ממלא כל עלמין, היינו הספירות), ומתוך כך ברור כי הוא מרגיש עצמו מצוּוה לקיים את ההלכה, וברור גם כי הוא זקוק לה כדי שלא ליפול לטומאה.

השלב הבא הוא אדם המתקשר עם "סובב כל עלמין", היינו האל ברמה הגבוהה יותר, הוא השם המפורש. אותו אדם כבר הגיע למדרגה של ביטול עצמי, וכתוצאה מכך ברור שהוא חשוף פחות למעלליו של היצר הרע. אולם מכיוון שלא ביטל עצמו לחלוטין עדיין עליו להזהר בדרכו, להשמר, ולשמור על מסגרת של כללים אליהם הוא מחוייב.

השלב השלישי הוא ביטול מוחלט והצפת הוויתו של האדם בעצמות, באינסוף ברוך הוא. אותו אדם שמגיע למיזוג מוחלט (כאן בעולם הזה) עם האלוהות הטהורה ממילא לא חשוף לטומאה, וגם לא לחטא. מצד שני, אי אפשר לומר שהוא חופשי לעשות כרצונו, שכן רצונו לא קיים עוד. הוא כולו זרוע של האלוה, הפועלת את פעולתה בספונטאניות טוטלית.

אותו אדם המרוקן עצמיותו לחלוטין וממולא בעצמות אינסוף יכול למשל למלא את צרכי גופו ללא חשש. אומר רמ"מ:

הרי כל זמן שנשארת מציאותו של האדם (ובלשון הידוע – יש מי שאוהב), יתכן שעיקר עבודתו תהי' בעניני הנשמה, 'חלק אלקה ממש', ובאופן שנשמתו עיקר וגופו טפל, ואילו בנוגע לגוף, מסתפק בכך שלא יפריע ולא יבלבל לעבודת הנשמה, ובמילא, לא שייך עוסק בהכתרת מלך […] יחשוב ויבקש צרכי הגוף! אבל כאשר הקבלת עול דהכתרת המלך היא בתכלית השלמות, שאינו מציאות לעצמו, אלא כל מציאותו היא מציאות המלך – הרי, מציאות הגוף וצרכי הגוף אינם מציאות בפ"ע שיש להשתדל שלא יבלבלו לעבודת הנשמה, כי, גם מציאותם היא מציאות המלך, ולכן שייך שיחשוב ויבקש גם על הגוף הגשמי וצרכיו הגשמיים, כפי שמתחייב מצד מציאות המלך. (התוועדויות, תשמ"ח, ח"ד, 203)

שימו לב איזה יופי: אצל אותו יחיד הגוף עצמו הופך לאלוהי, ואין יותר הבדל דמיוני בין גוף לנשמה. האדם, המיקרוקוסמוס, מתאחד בשלמות של גוף-נפש, בדיוק כפי שבמקרוקוסמוס על מנת להביא את המשיח יש לבטל את ההבחנה בין העולם לאלוהים. הגוף לא מתבטל, אלא מתקדש, כראוי בתפיסה נונדואליסטית אמיתית. כמה משפטים אחרי הציטוט לעיל חוזר ומבהיר רמ"מ:

ונמצא, שב"אני לדודי" מרומזים כל פרטי הדרגות דלעיל: (א) "אני לדודי" – שה"אני" מתמסר ל"דודי" ומקבל עליו לעבוד עבודתו בפועל ממש, בג' [שלוש] הקוין [הקווים] דתורה עבודה וגמילות חסדים […] (ב) "אני לדודי" – שהעבודה היא מתוך חיות כו' ורגש האהבה להקב"ה – "דודי", ענין התשובה […] (ג) "אני לדודי" בתכלית השלמות – שכל מציאות דה"אני" אינה אלא המציאות ד"דודי", ענין הגאולה […]. (שם, עמ' 204)

כלומר הגאולה היא הזהות המוחלטת בין האלוהות לאדם ("כל מציאות דה'אני' אינה אלא המציאות ד'דודי'"), וזו העבודה הגבוהה ביותר. עבודה מתוך אהבה היא נמוכה יותר, ומשמעותה תשובה מלאה, ועבודה של תורה, עבודה וגמילות חסדים, כלומר שמירת מצוות ומוסר וחסד ביומיום, היא הרמה הבסיסית של עבודת השם. כמובן שגם בשתי הרמות התחתונות של העבודה יש ערך רב, וממילא לרמה העליונה זוכים רק יחידי סגולה (ומובן שרמ"מ וחסידיו ראו בו יחיד סגולה שכזה[5]), אבל גם ברור שכמו שבזמן הגאולה השלמה מצב זה יהיה משותף לכולם, וכך כדי להחיש את הגאולה כדאי שכמה שיותר אנשים יגיעו למצב זה.

ככל שמתקרבים לגאולה עוד ועוד אנשים יבטלו עצמם ויהפכו ל"עצמות". בו זמנית הכרתו של כל אדם תתקרב עוד ועוד לביטול מוחלט. בסופו של דבר יימשך האינסוף לגמרי למטה, והעולם יהפוך לאלוהי (ברמה הגבוהה ביותר). כאמור, טרנספורמציה מבורכת זו לא תבטל את העולם, אבל היא כן תבטל את העולמות העליונים (אצילות, בריאה ויצירה) וכן את הספירות כולן (לבד ממלכות) שכן הכל ממילא יהיה האינסוף ברוך הוא. אז יפוג סוף סוף הפער בין האל לעולם, והדואליזם העגום הזה שכולנו מרגישים בו (ושהמסורות היהודית והנוצרית נבנו עליו) יעלם. ובא לציון גואל.

עצמוס שמצמוס, מה עם המצוות?

אבל איך יכול להיות, אולי תשאלו, שהמצוות אינן נחשבות לעבודת השם הגדולה ביותר? איך ייתכן שרב גדול בישראל אומר שיש משהו שהוא יותר גבוה מקיום מדוקדק של תרי"ג ציוויים? טוב, אז לבד מזה שבעמדה זו החזיקו כבר יהודים רבים וטובים (לא, לא רק ישו ושפינוזה, אלא גם, למשל, הרמב"ם), הרי שהיא קשורה אצל רמ"מ לתפיסה האונטולוגית-מטאפיזית שלו, והרי עיקרם של דברים:

הכלי שנתן לנו האל כדי להחיש איתו את הגאולה הוא התורה. אבל התורה היא לא רק המדריך שלנו למטרת החיים (גאולה) והאמצעים להשגתה (מצוות), אלא גם מסד העולם, כלומר היסוד המכונן של המציאות. התורה היתה קיימת לפני העולם ולמעשה (ככתוב בזוהר[6]) האל הביט בתורה וברא את העולם על פיה. ולא מדובר רק בחוקי הטבע, כלומר בתכנית המתאר של בעולם, אלא גם במהלך ההיסטוריה: הכל כבר כתוב. הסיפורים בתנ"ך אינם תיאורים של מה שקרה – הם הוראות מחייבות למה שיקרה. (כן, זה אומר שההיסטוריה מתקדמת בצורה דטרמיניסטית  לחלוטין. אולי לכן היה לרבי קשה כל כך לקבל את זה שהוא לא המשיח – הרי הובטח לו (על פי פרשנותו לתורה) שהוא האיש, ומה שכתוב לא יכול להיות טעות!). אותיות התורה אוצרות בתוכן את הכוח האלוהי, ולכן שימוש בהן יכול לברוא או להשמיד תופעות בעולם. לבסוף, ההלכה, שנגזרת מהתורה, גם כן מכוננת מציאות, ופסק הלכה של רב מוסמך הוא בריאה בזעיר אנפין (תרתי משמע). הנה:

וזוהי שייכות דהלכה לשם הוי', כי, הכח לשנות מציאות העולם שתהיה בהתאם לפסק הלכה, מבלי להתחשב עם מציאות העולם על פי טבע, נמשך רק משם הוי' שלמעלה מהטבע […] ומזה מובן מעלתו של המוסמך להוראה – שיש לו כח מיוחד של בעלות על מציאות העולם (כח שניתן מהקב"ה למשה רבינו, וממנו נמסר דור אחר דור עד לדורנו זה). (התוועדויות, תשי"ב, ו', 68-69)[7]

אבל כל זה נכון לגבי העולם הזה, כלומר העולם של "אלוהים" או "אדני". כל זה נכון לגבי תחום ה"ממלא כל עלמין". והרי יש תחומים שגבוהים ממנו… אז מה, האם ייתכן שכל התורה מדברת רק על העולם הזה, המוגבל? וודאי שלא. עליו מדברת חיצוניות התורה – אבל פנימיות התורה, הסוד, הוא תקף לגבי עצמות האלוהות. אז הנגלה שבתורה, ההלכה והמצוות, ההיסטוריה והמציאות – כל זה שייך ל"ממלא כל עלמין". אבל הנסתר שבתורה, זה כבר שייך ל"עצמות"[8].

הבעיה היא שמה שרואים כשפותחים ספר תורה זה את הנגלה. הנסתר נסתר. צריך מישהו שיפענח את הכתוב ויסביר לנו איך הוא מתייחס למימדים הגבוהים ביותר של המציאות. המישהו הזה הוא היהודי. זאת משום שנשמתו של היהודי היא עצמות, אינסוף. שלא כמו הגוי, היהודי הוא "חלק אלוה ממעל ממש" – כלומר זה לא שהוא "הגיע משם" או חלילה "נפל", זה לא ש"בבסיסו הוא אלוהי" – לא לא: הוא אלוהי. ואם הוא לא מבין את זה זבש"ו, אבל זה לא משנה את העובדה הפשוטה שהוא והרובד הכי גבוה באלוהות – חד הם (לכן אפשרית אצלו בכלל הרמה העמוקה ביותר של הביטול – הביטול מתוך הבנה שהוא מעולם לא היה קיים כנפרד מהאל! אבל כמובן שכך זה בעצם אצל כל בני האדם, וראו הערה 5 על כך ועל הגזענות המצערת הזו).

משום שהיהודי הוא (במובן מסויים, עמוק) האל, הרי שהוא מעל התורה. זאת הסיבה שהוא יכול לפסוק ולחדש בהלכה, וזאת הסיבה שהוא יכול לגלות סתרי תורה. ושימו לב מה כותב על כך דהן:

כללו של דבר, האחדות הכוללת של ישראל, עצמות האל והתורה, מעניקה לעם היהודי כוח עצום. אנו עדים לדמוקרטיזציה של הידע התורני, ופירוש הדבר כאן חורג הרבה מעבר למשמעות ההכרתית. לשלוט בידע התורני פירושו לשלוט בעולם ובכוחות הטבע הנשפעים משם אלוהים (בגימטריה הטבע) […] דברי רממ"ש ברורים למדי בעניין זה, ובשיחותיו האחרונות הוא מדגיש את החיוב המוטל על כל אדם [נראה שהכוונה ליהודי – ת.פ.] לחדש חידושים בכל חלקי התורה. (עמ' 62 בדיסרטציה, ההדגשה שלי)

והנה דבר הרבי עצמו:

ידוע שיש בכחו של כל יהודי, ויתירה מזו – יש לו חיוב, לחדש בתורה […] ולכן כדאי לעורר ולזרז את כל אלו השייכים לחדש בתורה […] שאפילו אם אין הם בטוחים אם חידושיהם מכוונים לאמיתתה של תורה, הרי שלא רק שלא יתעכבו מלכתוב החידושים, אלא – ישתדלו לכתבם, ולפרסם זאת גם בדפוס. (התוועדויות, תשנ"א, ג', 275-276)

כשיהודי[9] מחדש בתורה הוא עושה זאת בתוקף היותו (בעומקו) עצמות האל, שהיא מעל לתורה ברובד הגלוי שלה, ולפחות שווה, אם לא גם כן מעל, לתורה ברובד הנסתר שלה. ממילא מובן שהבנת זהותו האמיתית היא הדבר החשוב והגבוה ביותר שיכול יהודי לעשות, ודאי שגבוהה בהרבה מעל קיום מצוות [10]. חידושי התורה הם גם הדרך לשנות את העולם לטובה ולזרז את הגאולה, ועל היהודי לבטוח בכך שהוא מחדש כפי רצונו של האינסוף (שהוא, בעומקו, הוא), ולא רק להרבות בחידושים אלא גם להדפיסם ולפרסמם (שכן למילה, ולכתב, ולפרסום יש כוח מאגי)! אז קדימה יהודים טובים, חדשו חידושים טובים, פרסמו אותם בראש חוצות, והחישו את הגאולה.

הערות

[1] נו טוב, אני לא יודע מספיק כדי לומר דבר כזה. אבל זה הרושם שקיבלתי ממה שאני כן יודע. אני כן חייב לומר שר' נחמן גם מציג תיאולוגיה מיסטית עמוקה מאוד, אם כי לא נונדואליסטית. אבל דווקא מפני שהיא לא נונדואליסטית יש לה עומקים שאין בנונדואליזם. כי בואו נודה בזה פעם אחת ולתמיד: הנונדואליזם נותן תשובה כוללת, גדולה, כל כך טובה, עד שהוא לא מצליח באמת לתת תשובה לכל מני פרטים קטנים. כי איך תסביר בצורה נונדואלית ילד עם ארטיק? כלומר, ודאי שאפשר להסביר, אבל ההסבר הזה יבטל את הילד, ומה עשינו בזה? בקיצור, העולם מורכב ועשיר מדי בשביל תשובה אחת, נונדואליסטית ככל שתהיה, מה אפשר לעשות. ואם הנונדואליזם הוא "העולם הוא כטל" של המוטו של הבלוג הזה, הרי שר' נחמן הוא ה"אבל" (למרות שהנונדואליזם האמיתי כולל גם את ה"אבל", אבל עזבו את זה עכשיו – אנחנו נכנסים לתחום שמילים לא מסוגלות לו). כי ר' נחמן נותן תשובות יותר אקזיסטינציאליסטיות לשאלות הגדולות של החיים, והוא עושה זאת בכל כך הרבה חן, שקשה לא לאהוב אותו על כך, ולחוש כלפיו אסירי תודה. אני מקווה בהזדמנות לכתוב משהו על תורתו.

[2] ביידיש זה נשמע יותר טוב: "אלס איז גאט" – כה אמר רש"ז. אולם יש לציין שאני משתמש כאן במילה "אשלייה" במובנה המדוייק: היינו משהו שקיים, אלא שאנחנו תופסים אותו בצורה לא נכונה.

[3] על פי הקבלה הלוריאנית האלוהות היתה חייבת "לצמצם" עצמה בכדי לברוא בחלל שנוצר את העולם, שאם לא כן היה העולם מתמוסס חזרה אל תוכה. העולם נברא, אם כן, בתוך אותו "טהירו", שהוא חלל הפנוי מהאל. על פי תיאולוגיית חב"ד זהו ה"חלל פנוי". אולם בתורתה של חסידות ברסלב "חלל פנוי" הוא טבעת של ריק שעוטפת את העולם (שב"טהירו"), ומשמשת כאזור מפורז החוצץ בין קודש לקצת פחות קודש.

[4] תנחומא, נשא, ט"ז. אם כי לא במילים אלה בדיוק. מישהו יודע מהיכן הציטוט המדוייק?

[5] אגב, כפי שציינתי כאן, שמעתי לאחרונה את אליוט וולפסון מדבר על כך שעל פי הרבי מי שאינו יהודי, שוודאי לא יכול למשוך שפע מ"אלוהים" על ידי קיום מצוות, קל וחומר אינו יכול למשוך את עצמותו של האל ולבטל עצמו לחלוטין בפניה. כאמור, זה קשקוש בלבוש, ואין לך אלא לעיין במאות אם לא אלפי עדויות של מיסטיקנים גדולים במזרח (וכמה נוצרים ומוסלמים גם כן) כדי לדעת שזה פשוט לא נכון. הגישה הגזענית של חב"ד (ובמידה רבה היהדות כולה) היא אולי החטא הקדמון המצער ביותר של המסורת הזאת, פצע מכוער על פני היהדות שחייבים לרפא בהקדם.

[6] "אסתכל באורייתא וברא עלמא" – זוהר, ח"ב, קסא ע' א-ב.

[7] כמובן שזה נותן משמעות חדשה לאותו פסק הלכה שנתנו רבנים עוד בחייו של הרבי, ושהוא לחץ על הרבנים הראשיים של ישראל דאז, אברהם שפירא ומרדכי אליהו להצטרף אליו (והם, לבושתם, הסכימו), המכריז עליו כמשיח ומחייב את האל לגאול את העם דרכו. רמ"מ פשוט חשבו שהוא יכול לשנות את המציאות על פי פסק הלכה!

[8] חשוב לי לציין שעבור רמ"מ לא רק למילים ולאותיות בתורה יש חשיבות עמוקה, אלא, לא פחות ואולי אף יותר, לשתיקה יש מעמד עליון. "השתיקה …  נעלית מן העולמות" (לקוטי שיחות, ד', עמ' 1189).

[9] יש פעמים שהרבי מציין שעל היהודי להיות מוסמך כרב אורתודוקסי, ויש פעמים, כמו זו שלעיל, שלא.

[10] אולם יש לציין שהמצוות על פי רמ"מ (ובשונה מהרמב"ם) הן הכרחיות. אי אפשר לוותר עליהן, כי בעבודת המצוות קיימת תנועה פנימית של הקרבה (שהרי היהודי כופה אותן על עצמו), וקרבן זה מושך אל העולם סוג מסויים של שפע. זהו אמנם שפע מסוג נמוך יותר, אבל אל תשכחו שהגבוה בתפיסתו של רמ"מ אינו מבטל את הנמוך! הנמוך נחוץ לא פחות מהגבוה, הכרחי למעשה, עבור הגאולה השלמה.

לא מזמן רכשתי את כרך "הזוהר: אגדות ומעשים" שיצא בסדרה המשמחת של הוצאת ידיעות, "עם הספר". הזוהר כידוע כתוב במעין שילוב ייחודי של עברית, ארמית וניאולוגיזמים, והמהדורה שנמכרת לציבור ב- 35 שקלים אוצרת בתוכה קטעים שונים של הזוהר שנשאלו, מתורגמים לעברית, מתוך המקבץ הדומה שהוציא הרב דוד שלום בצרי. לפני הקטעים מוצבת הקדמה קצרה ומבוא נאה שכתבה מלילה הלנר אשד, ועוד נגיע אליו בהמשך.

כשקראתי קטעים מתוך הכרך, אף שלא לראשונה, לא יכולתי שלא להרים גבותיי שוב בתמיהה: האם אכן זה הזוהר המהולל? האם כך זה נראה "מבפנים"? תראו, אני לוקה בחוסר ידע מסויים בקשר לזוהר: מעולם לא קראתי בזוהר ברצינות, ולא למדתי את שפתו התיאולוגית העשירה לעומק. אנשים חכמים שאני סומך עליהם מוכנים להישבע שמדובר באחת מיצירות הפאר של האנושות, ביצירה שבמורכבותה וביופיה מתחרה בקלות בכל טקסט אחד, מכל שפה. אני מאמין שאכן כך. בשביל לרדת לעומקו של הזוהר, ולחוש ביופיו, צריך ללמוד לקרוא אותו, ולא רק מבחינת הבנת השפה, אלא מבחינת פיתוח הרגישות לניואנסים ולקשרים הפנימיים העדינים שבין חלקיו (כמו כל יצירת אמנות למעשה). כך שעל יופיו, או על עומקו או חוכמתו, אני לא אדבר, כי אני לא מבין בזה.

אני רוצה לדבר על אופיו של הזוהר, ובעיקר לשאול האם מדובר כאן אכן בטקסט מיסטי, אם לאו. כדי להכריע (או להתקרב להכרעה) בסוגייה זו צריך ראשית להגדיר מהי מיסטיקה. ובכן, אגדיר מיסטיקה בפשטות, כשאיפה והפעולה, התיאורטית והמעשית, להגעה למגע אינטימי (פיזי או תודעתי) עם המציאות המוחלטת (האלוהות, היָפֶה, נירוונה, האחד, המקור וכו'). זאת פחות או יותר ההגדרה המקובלת, בניסוחים שונים, באקדמיה. על פי הגדרה זו אני, למשל, מיסטיקן, כי לזה אני שואף ופועל. טקסטים שמתארים שאיפה ופעולה כזו הם לכן טקסטים מיסטיים. לדעת לזהות טקסטים מיסטיים זה שימושי, כי כך נוכל להבין שאנשים כמו אפלטון, הרמב"ם או שפינוזה, למרות שלא זה המוניטין שיצאו להם, הם למעשה מיסטיקנים. השאלה כעת היא האם הזוהר הוא טקסט מיסטי.

והתשובה שלי היא שרובו לא. כי הוא מלא בשני דברים: מעשיות חביבות על חכמים, ורמזים על קשרים סמיוטים וסמנטיים שונים בין ישויות שונות בארץ ובשמיים. שימו לב למשל לקטע הבא:

רבי יוסי ורבי ייסא היו מהלכים בדרך. אמר רבי ייסא: הרי ודאי למדנו – כל בניו של יעקב נתקנו בסדר שלם, והתברכו כל אחד ואחד כראוי לו. כיצד נפרש מקרא זה שכתוב: "מֵאָשֵׁר, שְׁמֵנָה לַחְמוֹ; וְהוּא יִתֵּן, מַעֲדַנֵּי-מֶלֶךְ" [בראשית, מ"ט, כ']? אמר לו: איני יודע, משום שלא שמעתי על כך מהמאור הקדוש [ר' שמעון בר יוחאי], אלא נלך אתה ואני אצל המאור הקדוש ונשאל אותו. הלכו, וכשהגיעו לפני ר' שמעון, אמרו הדבר ושאלו השאלה. אמר להם: ודאי סוד החוכמה הוא, ופתח ואמר להם סודות. כשסיים, אמרו: אם לא באנו לעולם אלא לדעת דבר זה – טוב לנו.
(פרשת ויחי, דף רלה, עמ' ב בזוהר; עמ' 74 בספר)

סליחה? אקסקוויז מי? א בייקינג פאודר? זה הכל? כן, זה הכל. מה היה לנו כאן? שני רבנים, תלמידי רשב"י, הולכים להם בדרך. פתאום עולה על דעתם שאלה שאין להם עליה תשובה (למה, אם כל בני יעקב התברכו, דווקא את אשר יעקב מברך שלחמו יהיה שמן?). הם רצים אל מורם רבם, והוא פותר להם את הקושייה. והפתרון אינו נגלה לקוראים (חוזר: הפתרון אינו נגלה לקוראים!). בתגובה, הרבנים שמחים ומאושרים. כפתור ופרח. אכן סיפור נאה. אבל האם יש כאן משהו שקשור למגע אינטימי עם האל? לא. יש כאן אגדתא נחמדה על פרשנות תורנית, ותו לא. (ואל תספרו לי שמה שאמר להם רשב"י הוא מיסטי, כי זה לא בטקסט. מה שלא בטקסט יכול להיות הכל. אני מדבר על הטקסט.) וכך נראים כמעט כל הקטעים בספר. שוב: כפי הנראה מדובר באחד הטקסטים המבריקים בתולדות האנושות. אבל קריאה ברורה לחוויה מיסטית אין כאן.

—

כדי להבין למה זה אינו טקסט מיסטי, אביא טקסט מיסטי יהודי. עכשיו, לא קל למצוא ביהדות טקסטים מיסטיים חריפים, כי יהודים על פי רוב ממעטים בתיאור חוויותיהם המיסטיות, או בתיאור טכניקות מיסטיות ברורות ליישום על ידי הקהל הרחב. המיסטיקה ביהדות היא תורת סוד, כל כבודה פנימה, היא נשמרת בצנעה, ומועברת מרב לתלמידו, על פי רוב בעלפה. ובכל זאת, ניתן כמובן למצוא עדויות למיסטיקה, בעיקר מתוך תנועת החסידות. אביא אם כן קטע של ר' יעקב יוסף מפולנה, שהיה רב של כמה קהילות, ושחייו השתנו כאשר שמע את הבעל שם טוב מדבר, התרשם מאוד והפך לתלמידו.

דשמעתי ממורי זלה"ה [=זכרו לחיי העולם הבא, שהוא הבעש"ט] משל שאמר קודם קריאת שופר, שהיה מלך אחד חכם גדול ועשה באחיזת עיניים חומות ומגדלים ושערים, וצוה שילכו אצלו דרך השערים והמגדלים, וצוה לפזר בכל שער ושער אוצרות המלך, ויש שהלך עד שער אחד וחזר, ויש וכו', עד שבנו ידידו התאמץ מאד שילך אל אביו המלך, אז ראה שאין שום מחיצה מפסיק [מפרידה] בינו לבין אביו כי הכל היה אחיזת עיניים, והנמשל מובן ודפח"ח [דברי פי חכם חן].

וכן כתבתי במקום אחר מה ששמעתי ממורי זלה"ה כי בידיעת האדם שהשם יתברך מלא כל הארץ כבודו וכל תנועה ומחשבה הכל ממנו יתברך אז בידיעה זו יתפרדו כל פועלי און וכו'. אם כן כל המלאכים וכל ההיכלות הכל נברא ונעשה כביכול מעצמותו יתברך, כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה [כאותו חגב שלבושו ממנו ובו] ובידיעה זאת יתפרדו כל פועלי און שאין שום מחיצה ושום מסך מבדיל בין האדם ובינו יתברך בידיעה זאת."
(בן פורת יוסף, פרשת מקץ, עמ' שלט-שמ; וכן שם, דרוש לשבת תשובה; דגל מחנה אפרים, הפטרת תבא, עמ' רנז-רנח;פרשת וילך, עמ' רסד-רסה)

מתוק מדבש. הקטע הזה מחולק לשניים: החלק הראשון הוא משל הארמון המפריד בינינו לבין המלך, שלמעשה, כך אנחנו מבינים אחרי שצלחנו את חומותיו ולא התפתינו לעצור אצל אוצרותיו, הוא כולו אשלייה – אין דבר המפריד בינינו לבין המלך. והנמשל כמובן ברור. ולמי שלא ברור, מבהיר ר' יעקב יוסף: "אין שום מחיצה ושום מסך מבדיל בין האדם ובינו יתברך" – אלוהים כאן ועכשיו, קרוב אלינו יותר ממחשבותינו. ולא סתם, אלא שההבנה שזה אכן כך, ה"ידיעה" הזו, ש"כל תנועה ומחשבה הכל ממנו יתברך", היא מתירה לנו את כל האוונות, כלומר האסונות, הצרות, ואף העוונות.

מה מיסטי כאן? שלא רק שמספרים לנו משל נחמד על כך שהעולם הזה אינו אלא עצמותו של הקב"ה, אלא שגם מכוונים אותנו לידיעה הזאת, אומרים לנו שחשוב לדעת את זה, ומספרים לנו שכאשר נדע את זה, כלומר כאשר נפנים לעומק ונכיר בכך, כאשר נחייה את זה (וכידוע השורש י.ד.ע. בעברית מלמד על ההפנמה העמוקה ביותר, שלא לומר מגע אינטימי), נשתחרר מצרותנו, ואף מחטאינו. יש כאן קריאה מפורשת, אם כן, לטרנספורמציה קיומית (שהיא בעיקרה תודעתית, כפי שמלמד משל הארמון הנ"ל), שמביאה למגע, שלא לומר אחדות (למה לא לומר? אחדות!!!) עם האל. זאת מיסטיקה.

—

בסוף זה מגיע למגדלי יוקרה פורחים באוויר כגון זה: תרשים מלומד שנבנה על תמות קבליות של Athanasius Kircher, מתוך ספרו Oedipus Aegyptiacus. לחצו כאן להגדלה.

אמרתי שעוד נחזור למבוא של מלילה הלנר אשד. מלילה היא חוקרת זוהר חשובה ומרצה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. אהבתי מאוד את ספרה "ונהר יוצא מעדן", ואם יותר לי, אני גם מאוד אוהב אותה אישית. במבוא (כמו גם בספר) היא שוטחת תזה בדבר האופי המיסטי של הזוהר, כלומר העובדה שהוא מכוון את הקורא ל"שינוי תודעתי", שינוי שמחברי הזוהר (חבורתו של ר' משה דה-ליאון, במאה ה- 13 בצפון ספרד) אף עברו כאשר הם הגו וכתבו את הזוהר. עכשיו, אני די מאמין שאכן כך היה, ושאכן כך ניתן להתרחש למי שקורא את הזוהר בצורה הנכונה. אבל אין ספק שאם כך האופי המיסטי של הזוהר חבוי תחת סגנון שהוא "מבחינת הפשט" פשוט לא מיסטי. כפי שמסבירה מלילה במבוא: "הדרך העיקרית בזוהר להעצמת הראייה [המיסטית] היא קריאה מיוחדת בכתבי הקודש. זוהי קריאה אינטנסיבית ביותר בטקסט המקראי […] המובילה את הקורא לחוויה או התנסות העולה מן הקריאה" (עמ' 13). כלומר מדובר בקריאה מסוג מיוחד, שהיא גם מרוכזת ומדידטיבית, וגם עשירה ואסוציאטיבית (בשביל המקובל כל מילה מקושרת לעולם שלם של סמלים ומשמעויות). כל זה נהדר, אבל הטקסט עצמו, כאמור, אינו מגלה לנו את זה, ודאי לא במילים מפורשות כמו אלה של ר' יעקב יוסף מפולנה.

למה זו בעיה? זו בעיה כי יהיו אנשים שיטעו לחשוב שחכמת הנסתר היהודית היא אך ורק סיפורי חכמים, לימוד של "סודות" והתהגגות אינסופית על מני מבנים מטאפיזיים כספירות ופרצופים. במקום לדעת "שהשם יתברך מלא כל הארץ כבודו וכל תנועה ומחשבה הכל ממנו יתברך" (כן, כן, כן!!!!!!!!!!) הם ידעו שספירת תפארת ממזגת בין חסד לגבורה, מה ההבדל בין נקודים לברודים, או לספר איך אור אינסוף נאצל מעתיק-יומין לאריך-אנפין, דרך זוג הפרצופיים אבא אמא, משם לנפתולי זעיר-אנפין ועד לפורקנו (בחסדי האל יתברך ויתעלה) בנוקבא. ידע (או, למעשה, מידע) כזה, מיותר לציין, פשוט מיותר לציין, או לכל הפחות משמעותי הרבה פחות מזה הראשון. אכן, זה בדיוק מה שקרה לאר"י וחבורתו, שפיתחו במקום מודעות להוויה המוחלטת תיאוסופיה ענפה ומפותלת, ועסקו במקום בגילוי האלוהי בהם ובעולם בגילוי "קברי צדיקים" בכל סביבות צפת. העובדה שהקבלה הלוריאנית השתלטה על היהדות היא בכייה לדורות, ואפילו החסידות לא הצליחה לנער אותנו מהנגע הזה. מה אפשר לעשות – יהודים אוהבים להתפלסף.

     הוא איבד כל משמעות. היה זה כשגילה כי כל דבר שיעשה, כל דבר שיחווה, כל דבר שעשוי לקרות לו או שהוא עשוי לראות אותו קורה, כל דבר כזה יהיה, בסופו של דבר, רק דבר. רק עוד דבר. ובבת אחת כמו נסגרו עליו שלוש-מאות שערי בינה ושלוש-מאות שערי חכמה, נסגרו עליו שלוש-מאות שערי דעת ונסגרו בפניו כל הרצונות וכל התשוקות, כל התקוות וכל מיני החלומות. הוא התרומם והתיישב על השמיכה שפרש על הקרקע לצד חבריו. ההכרה הזו פגעה בו כששכב לפני השינה, לפני השינה שכבר אותו הלילה לא באה, והוא נותר להביט קדימה אל תוך החושך בפה פתוח ובעיניים פעורות, פתוח אל ריקות הלילה, נותן לריקות שבתוכו להיפגש עם זו שמלפניו, ולא היה בו כלום וכלום לא היה עוד בשבילו.

     הוא לא בכה. דמעות לא ירדו מעיניו משום שדמעות דורשות כיוון, דורשות עבר או עתיד, שכן כדי להצטער על דבר-מה דרוש דבר-מה אחר להשוותו אליו, דרושה תקווה או חרטה, ולו, וזה הרי בדיוק מה שהבין, לו לא היה יותר דבר, משום שכל דבר היה בסך הכל דבר. הכל נהיה שווה אל מול ליבו. בדברים לא היה לו עניין יותר – הוא רצה משהו אחר, משהו באמת אחר. אך כל שהיה לו הם דברים, וכל שראה היו דברים, וכל שחשב היו דברים, והוא שקע יותר ויותר בתוך חוסר המשמעות שמילאה אותו, לראשונה בחייו.

     רק אתמול עוד היה מלא מרץ וכיוון, מלא שליחות קדושה, מלא ברכה וזעם. עכשיו ריק.

     כל הלילה לא ישן. הביט אל החושך – דבר – והעצים המעטים שמסביב – דברים – על החברים שישנים – דברים – ועל הכוכבים שמעליו – דברים. ישב והיה, בקושי נשם, הרגיש רע, אך ידע – והידיעה הזו גרמה לו להרגיש רע עוד יותר – ידע שגם ההרגשה הזו היא בסך הכל דבר, שאין בה שום ייחוד, שאין בה שום שינוי מהפכני, שום שינוי אמיתי, שאין בה אחרות. גם מה שהרגיש, גם מה שעבר במעמקי נפשו – גם אלו היו כולם דברים.

     עם אור ראשון החלו חבריו לנוע ולהתהפך על משכבם, החלו להתעורר, וגם תנועותיהם לא עודדו אותו. בלילה לא השתעמם מפני ששום דבר כבר לא עניין אותו וכל דבר היה תפל במידה שווה, ועכשיו גם אלו המתעוררים היו שווים בעיניו, עיניו הריקות, לתנועות העשבים ברוח ורעשי ההתעוררות שלהם היו חסרי פשר כנביחות הכלבים שנשמעו מרחוק.

     חבריו קמו וקיפלו את שמיכותיהם, והוא עדיין ישב ריקני על שלו, אך כשפנו אליו והאיצו בו קם מיד ונהג במותם. אבל בפועלו – לראשונה שם לב מלא לתנועותיו – היה מודע ממש לאופן בו אירגן את ציודו, לצורה בה זז, לרגשות המעטות אותן הרגיש. כל דבר נרשם בו וזכה לציון שמו, לתיוג חרישי בתוכו, וכל כינוי כזה הביע בו עוד תו עדין של אכזבה, של אֵבֶל על כי הכל כל-כך פשוט, כל-כך תמים, כל-כך רגיל. ולא היה זה מפני שארגון ציודו היה דבר יומיומי – וזה מה שהעצים בכל פעם את תוגתו – רגילותם של הדברים לא נבעה מחוסר ייחודם בין דברים אחרים, כאילו שיקיצה בבוקר אחרי שנת-לילה בצד הדרך לדמשק, בשליחות-קודש, היתה פחות מיוחדת מחוויות ליל-כלולות. שוב: ההשוואה בין דברים חדלה לגביו, מספיק היה לו שכל החפצים שאסף, הפעולות שעשה, כל הרגשות שהרגיש היו כולם דברים, היו כולם עצמים או תופעות, היו כולם התרחשויות, היו בסך הכל חלקי-מציאות כדי שתעלנה בו הרגשות של ריקנות, תפלות, סתמיות.

     הכל היה רגיל, והכל יהיה לעולם רק כרגיל, כי לא חשוב מה יתרחש, לא חשוב מה יקרה – אפילו אם יגיעו בשלום לדמשק ויתפסו שם את אותם כופרים ויאסרו אותם – כל דבר שיתרחש יהיה רק דבר, ובכך יהיה, כך הבין עכשיו לדאבונו, זהה בכל מובן משמעותי לכל דבר אחר. אין הבדל בין דברים, לפחות לא הבדל אמיתי, משמעותי.

     חבריו ברכו את ברכות השחר. אחר הטילו את מימיהם והחליפו הלצות, עודדו אחד את השני, ואת עצמם, לקראת המשך ההליכה. אז תקע כל אחד מהם מעט בשר מלוח בפיו, קשר על עצמו את ציודו. הגבוה גם בדק שהצידה הנוספת קשורה היטב לסוס היחיד שהיה להם. השמש כבר הדליקה את השדות סביבם כתום, והם התחילו לצעוד צפונה, שותקים. לפחות עוד כמה ימי הליכה היו לפניהם, והיה חשוב להם הלילה להגיע לנקודת ישוב, כדי שיוכלו למלא את נאדיות-המים שלהם, לקנות מזון נוסף ולישון בביטחה ובנוחות.

     הוא היה עייף, אך העייפות הינה בסך הכל תופעה נוספת. הוא הלך, וכל צעד היה ריק ממשמעות בדיוק כמו קודמו, כמו זה שאחריו. כל הבוקר עבר עליו כך, תוך מודעות שהיתה בהירה וחדה לכל התרחשות ותנועה, אך גם ריקה מכל תוכן ממשי, כלומר מכל תוכן משמעותי, מכל משמעות שהיתה יכולה לעורר בו רגש אמיתי. חבריו היו זרים לו לחלוטין, והם עצמם לא שמו אליו לב. דבוקים היו באותה התלהבות שאחזה גם בו בכל אותם ימים רוויי פעילות, ימים בהם חש יותר מאי-פעם את צדקת דרכו, את היותו לוחם למען הצודקת שבמטרות: למען שמירת אחדות עמו, אחדות דתו. עם מכתבים מאת הכהן הגדול בחגורותיהם, מכתבי-רשיון לאסור את המינים בבתי-הכנסיות בדמשק הם יצאו לדרך לפני כמה ימים, יצאו מירושלים מלאי רוח-קרב, מלאי שמחה. יצאו לעשות דין.

     אך עתה היה ללא כיוון וללא כל מטרה. זה התחיל כשרק שכבו לישון בצד הדרך. כמעט שכבר נרדם ואז עלה בתוך ראשו אותו חלק מן המגילה האסורה שהתגלגלה לידיו. הוא לא היה צריך לקרוא בה, ידע, אבל כאילו בעל-כורחו נמשך אליה ולפני שהחזירה אל שוכן-המדבר אשר נתנהּ לו, הספיקו עיניו לקלוט את הפסקה בה היא נחתמת. עיניו עברו עליה ושכלו מיד זכרה, כפי שמשחר נעוריו הורגל לזכור קטעי כתובים. ובה היה כתוב "ולפני דרוש המשפט את אשר לו והאמת את הראוי לה, נכין את נפשינו למען ניקח ולא נילקח, ונבטח ולא נבוש וננוח עם אבותינו ולא נעונה ביד אויבינו; כי נעורי העולם עוברים וכוח הבריאה כבר בא עד קיצו ובוא הזמנים הוא קצר ועבור יעברו להם וקרוב הכד אל המבוע והאנייה אל החוף ומורד הדרך אל העיר והחיים אל הקץ".

     והוא חשב עליה שוב והוא נזכר איך הכתוב הכה בו אז, כשקרא אותו לראשונה, ואיך פחד שאכן כן, שאכן נעורי העולם עבור עברו, ושהחיים כולם קרובים אל סופם, ושהכל הכל הולך לאין. ואז, בשוכבו בלילה תחת לרקיע הכוכבי שוב נחרד מדברי הנבואה הללו והתכווץ כולו אל תוך עצמו, אך פתע מחשבה שניה עלתה לפניו והוא פתאום כלל לא הבין על מה פחד, ואיך ייתכן בכלל שלעולם יבוא קץ, שהרי גם אם יושמד העולם כמו שהשמידו כבר האלוהים בפעם הראשונה עם המבול, וגם אם הפעם יהיה זה הרס מוחלט, ולא יהיו כל ניצולים ולא תהיה כל אדמה, הרי עדיין ישאר דבר, כלומר תמיד יהיה משהו, יהיו דברים, כי לא ייתכן שלא יהיה דבר, כי גם התוהו הוא דבר, וגם הרוח היא דבר, וגם ריק הוא דבר, דבר תמיד יהיה, לא ייתכן שלא יהיו דברים, לא ייתכן, כך חשב, לא ייתכן שיהיה רק אין.

     ובשנייה הראשונה שמח מאוד על תגליתו ונתמלא אושר, אלא שאחרי דקה נוספת שקע עמוק בתוך אותה המרה, שכן הבין שבדיוק משום שלא ייתכן קץ לעולם או חידלון מוחלט, הרי שכל עולם שיהיה, כל מציאות שנבראת וקיימת, שווה במהותה לכל אחת אחרת, שאין ממש היסטוריה, ושדווקא משום שאין אסון גדול בכך שהדברים כל הזמן שונים ומשתנים, גם אין למה לשאוף, אין מטרה ואין תכלית וסוף, אין שום דבר שהוא עדיף ממש על קודמו, כי יש רק תחלופת דברים, וממילא תמיד יהיו דברים, ואין בין הדברים בעצם ובאמת כאלו שטובים יותר ואין דברים שווים פחות, וכל דבר הוא רק דבר, וככזה הוא סתמי, רגיל, תפל. כך הכרה שהחלה כאמת גדולה ומשמחת, כסיבה לאושר ולחיים, הפכה גביש-מלח גדול, כבד, אשר סופח אליו כל טעם והופך הכל אחיד, הכל חסר ייחוד, הפכה לסלע משוננת הקורעת חור גדול ברשת המשמעויות, קורעת חור גדול ומותירהו ריק.

     ומאותו הרגע, המום לנוכח תגליתו המזוויעה, בילה את כל הלילה בוהה פקוח-עיניים בדברים כולם, בדברים שאינם מחזיקים עוד בשבילו כל משמעות.

     לפנות הצהריים, אחרי כמה שעות של הליכה, עצרו חבריו והוא עימם. תחת עץ בצד הדרך פרסו ארוחתם, בירכו על המזון ואכלו. הוא לא אכל ולא רצה גם להסביר מדוע. ישב דומם, ריק בתוך כלל כל הדברים, גם הם ריקים. כשקמו קם איתם והם המשיכו והלכו, והשמש חיממה מאוד, אך חום הוא רק עוד הרגשה.

     אין מהויות, התחיל לחשוב שוב, אין מהות לשום דבר. הכל דברים, וכל הדברים שווים, וכל דבר הוא רק דבר. על כן אין יהודי ואין יווני, אין עבד ואין בן-חורין, אין מילה ואין ערלה, אין זכר ואין נקבה. אוי-לי מהדברים כולם, חשב, אוי-לי מהמילים. אוי-לי מהגופים ואוי-לי מהחוקים. חייב להיות משהו, זעק בתוך עצמו, חייב להיות משהו שאיננו משהו, חייב להיות קיים יש שאיננו דבר, חייב להיות מוצא לאן לברוח מהעולם. אינני רוצה עוד שום דבר, בכה, איני רוצה עוד אף דבר מן הדברים, והוא השליך מנפשו בשאת-נפש ובמיאוס את כל הדברים שבה ובכללם את כל הרצונות ואת כל השאיפות ואף השליך ממנה את כל התקוות והתשוקות, ואז השליך בהכנעה גם את נפשו עצמה. והנה פתאום נגה עליו מסביב אור מן השמים.

כמו התגלמות בשרית, ואבטיפוס מוצק, למאבק הערטילאי והישן-נושן בין החוק לאהבה, המין ניצב בצומת שבין העונג לשליטה: אנחנו מאוד רוצים להתענג, אבל, כמובן וכתמיד, חשוב לנו מאוד שהכל יהיה תחת שליטה. וזה לא הולך, וכל מי שניסה לשלוט באורגזמה שלו (או של מישהו אחר) יודע את זה. כי בכל הקשור במין קשה לנו במיוחד לשלוט על עצמנו: כשרוצים לא עומד, כשלא רוצים – עומד (אצל נשים, כידוע, נסובים הדברים סביב המצאותם, או לא, של נוזלי הסיכה), כשרוצים שימשך לנצח זה נמשך פחות מדי, כשמאוד רוצים לגמור זה לפעמים בלתי נגמר. אני מנחש שמשום כך, משום ההפגנה הברוטלית של עצמאות הגוף בכל הקונטקסט המיני, משום כך נידון המין להיות נושא כל כך טעון בכל תרבות. שכן כיצורים בעלי אגו חשוב לנו מאוד לשלוט על עצמנו – זה הרי מה שאגו אמור לעשות.

תראו איך אותה הנגדה בין השליטה למין נכנסת לתרבות הפופולרית. ואם כבר פופ, אז הכי פופ: שנות השמונים. הנה שני שירים שעולים לי בראש עכשיו: הראשון, בקצב הדיסקו האלוהי, הוא I'm So Excited של ה- Pointer Sisters משנת 1982 (ראו הוזהרתם: האופנה בקליפ היא בהתאם לתקופה). השורה הראשונה (והכמעט יחידה) של הפזמון הולכת: "I'm so excited I just can't hide it; I'm about to lose control and I think I like it!" יש? היא כל כך נלהבת, שהיא חושבת, שהיא עומדת לאבד שליטה, אבל זה דווקא מוצא חן בעיניה! השיר השני הוא מה שהיה ידוע כ"סלואו", כלומר אותם שירים איטיים יותר שהיו ההזדמנויות היחידות שלנו, בני 14, להיות צמודים לבנות הכיתה. כלומר, אלו שהבנות היו מסכימות לרקוד איתם. כלומר, בד"כ לא אני. השיר הוא I've Had the Time of My Life מתוך הסרט בן-האלמוות Dirty Dancing (מעמודי התווך של נעורי) מ- 1987, שיר שאף זכה בגרמי ובאוסקר! בבית השני הזוג שר כך: היא (ג'ניפר וורנס): With my body and soul I want you more than you'll ever know הוא (ביל מדלי): So we'll just let it go, don't be afraid to lose control וגו'. היינו: בואי בובה, אל תפחדי לאבד שליטה, נזרום ונראה לאן זה יקח אותנו. ומה אנו למדים מכך? שגם בתרבות פופולרית באה לידי ביטוי התפיסה ש: א) מין ואהבה הם חוסר שליטה; ב) שחוסר שליטה הוא לא דבר חיובי; אבל ג) שלמרות זאת אנחנו בקטע ויהיה מגניב.

והעניין הוא באמת כלל עולמי: כל הנתלים בקאמה-סוטרה כאיזו דוגמא מזרחית לשחרור מיני אינם מבינים שמדובר בהפך בדיוק: אותו טקסט מלא בהסברים – ואיסורים – על מה יש לעשות ואיך. זה לא רק ספר המעודד הנאה ממין (אם כי גם זה – העונג המיני אינו נחשב בעיני ההודים הקדומים כרע, וזה כבר שיפור לעומת כל מני בני-מערב, מאוגוסטינוס דרך הרמב"ם ועד ממשיכיהם בימינו), אלא בראש ובראשונה מדריך המנסה להכניס חוק וסדר אל תוך התחום החמקמק והחלקלק של המיניות. למעשה, שני הקצוות של הטיפול החברתי במין, היינו הסגפנות וההמנעות ממין של הנזירים מצד אחד, והקטלוג והמשטור של המין על ידי הקאמה סוטרה (או בהלכות הטהרה והנידה ביהדות) מצד שני, הם שני צדדים של אותו יצר קפוץ להשגת שליטה עצמית: בשניהם בסופו של דבר מדובר בניסיון להתמודד עם המין בצורה רציונלית, ולשלוט בו. האופצייה הראשונה נואשת מראש ומוותרת על הכל, השנייה חושבת שלמאבק יש סיכוי ולצורך כך מנחיתה חוקים והלכות.

ומה בנוגע לאוננות? לכאורה, בעינוג העצמי בעיית השליטה נפתרה: כאן זה רק אנחנו עם עצמנו. מדוע, אם כן, ההתעסקות האובססיבית עם המעשה הזה? ברור לכל המעלעל בספרי הלכה שלא מדובר כאן בעוד עבירה מן המניין, בחטא נוסף שעל אף שיש כמובן להימנע ממנו, זה לא סוף העולם אם נופלים וחוטאים בו. הרי אפילו האיסור על גנבה למשל, שהוא כמובן אחד מעשרת הדיברות, זכה לפחות התייחסות, וודאי שעורר פחות אימה. כי כשהדברים מגיעים לאוננות ברור שמדובר בלא פחות מפשע חמור כנגד השמיים, בקטסטרופה בעלת מימדים קוסמיים, במגה-פיגוע בלבו של האל עצמו.

אז איך קורה שדורות של רבנים, כמרים וסמכויות דתיות אחרות מקדישים כל כך הרבה זמן למלחמה (האבודה מראש כמובן) להדביר את המנהג הבסך הכל די מינורי הזה? מישהו מסוגל להעלות על דעתו את הסיבה שבעטיה ספר הזוהר כותב שעל החטא הזה לא תיתכן תשובה, שבגללה ה"שולחן ערוך" מגדיר אותו כעבירה החמורה ביותר בתורה? ולמה כותב הרב אבינר שבמלחמה נגד האוננות "מתקדש שמו [של הקב"ה] בעולם"?!? ואיך יכול להיות שבכתבים נוצריים רבים האוננות מוגדרת כחטא עצום שהוא "בניגוד לדרך הטבע" (שטות מוחלטת, כידוע לכל בעל כלב)? מה יכולה להיות הסיבה לטירוף הזה?

השאלה היא בעצם זו: מדוע במקום להיות סעיף קטן וצדדי במערך הכללי של ההתייחסות הדתית למין, האוננות מודגשת כאיזה שיא של תועבה ורשע? לדעתי העניין שוב קשור לשליטה, אבל בוורייציה מעניינת, ומתוך התגלגלות האיסור הזה ניתן אולי ללמוד על כך.

דרישה לשליטה אבסולוטית

זנות היא אולי המקצוע העתיק בעולם, אבל אוננות קדמה לה כתחביב הקדום ביותר. בתרבות היוונית והרומית אוננות לא נחשבה לחטא, אלא להיפטרות טבעית מעודף (של זרע). כדרכם, הדגישו היוונים את הצורך במתינות ובשליטה עצמית, אבל בזמן ובמקום המתאימים ודאי שניתן, ואף רצוי, לאונן. גלנוס למשל, הרופא היווני המפורסם שכתביו השפיעו לאורך כל ימי הביניים, ראה את הזרע כ"ליחה", כלומר כאחד מהנוזלים עליהם מושתתים החיים. מכיוון שאיזון בין הליחות היה המתכון לבריאות, ברור שאם מצטבר עודף זרע יש לפלוט אותו במהרה.

התפיסה של המעשה כדבר שלילי מבחינה מהותית צמחה במערב יחד עם הדתות המונותאיסטיות: פתאום לאונן היה פשוט אסור. בדתות אלו התחדדה סוגיית השליטה העצמית, ועברה מלהיות המלצה שמבוססת על הגיון של מתינות ואיזון לציווי מוחלט המושטת על בינאריות של חטא מול קודש, טומאה מול טהרה. לדעתי הסיבה לכך היא פשוטה: היהדות והנצרות, שראו את העולם כולו כנתון לשליטתו המוחלטת של האל, ביקשו ממאמיניהם שישלטו באופן מוחלט בעולמם הפרטי, כלומר בגופם. האבסולוטיות של שלטון האל המונותאיסטי דורשת, בתחום זה כמו באחרים, אבסולוטיות גם מצד מאמיניו.

האבר הקדוש ההוא

כך אנחנו מוצאים אמרות חריפות מאוד על אוננות כבר בתלמוד (נידה, י"ג), והמוציא זרע לבטלה (בכוונה) נחשב לרוצח ולעובד עבודה זרה. יש מבין חז"ל הגורסים שעליו להיות מנודה וחכם אחד אף קובע כי הוא חייב מיתה! יחד עם זאת, למימדים הגדולים (והמופרכים) ביותר הגיע העניין בקבלה (כלומר החל מהמאה ה- 13), בעיקר בספר הזוהר ובקבלת האר"י.

כידוע, הקבלה רואה את האדם כמיקרוקוסמוס המשקף בזעיר אנפין את עולם האלוהות. פירושו של דבר הוא שהיהודי על פני האדמה דומה בנפשו וגופו למבנה האלוהי השמימי, כאשר גופו של האל הוא מערך של ספירות, שבהן יורד השפע האלוהי מתוך האחדות אל הריבוי. הקשר ההדוק בין היהודי לאל בא לידי ביטוי בכך שכל מצווה שהוא מקיים על פני הארץ משפיעה על ההיכלות השמימיים, ומניעה תהליכים אלוהיים חובקי-עולמות – זו הסיבה, למשל, שתפילות משפיעות על האל, וכך ניתן גם להביא לתיקון עולם על ידי קיום מצוות. אך כמובן, אם אפשר לתקן הרי שאפשר גם לקלקל, וברור מכך שכל חטא שהוא עושה מתגלגל לכדי קטסטרופה כלל-קוסמית.

ר' משה די ליאון למשל, מקובל גדול שחי במאה ה- 13 ומהבכירים שבמחברי ספר הזוהר, קובע ב"ספר הרימון" כי יש לשמור היטב על "האבר הקדוש ההוא" שכן "האדם הוא דוגמת האלוהי[ם]", ועל כן ברור ששימוש לא טהור באיבר הזכרי משפיע על האיבר האלוהי (שהוא, אגב, ספירת יסוד). בספר "משכן העדות" הוא כותב על כך ש"המוציא זרע לבטלה הוא נותן כח ועזר לצד אל אחר […] ובסיבה זאת מתפשטת הטומאה ומתארכת לעולם."

המאונן, אם כן, נותן כוח ל"צד אל אחר", שהוא כמובן ה"סטרא אחרא", כלומר הצד השני, הטמא, של המערכת הקוסמית. מפני ההקבלה בין האדם (הזכר) לאל, קיימת גם הקבלה בין מעשי היצירה של האל לאלו של האדם: כפי שהשפע האלוהי יורד דרך הספירות אל כנסת ישראל (הנקבית), כך השפע האנושי הוא הזרע שמפרה את הנקבה. הבעיה באוננות היא שנקבה אַיִן. יחד עם זאת אותו שפע אינו יוצא לריק, אלא מתחבר לכוחות טומאה, כלומר לשדים ורוחות של הסטרא אחרא. ר' יוסף הבא משושן, אחד מחבורת מחברי ספר הזוהר, כותב למשל (ספר טעמי מצוות, מצווה מ'):

סביב עטרה של ברית י' [כלומר סביב איבר המין הזכרי – ת.פ.] כיתות של מלאכי חבלה שהולכים לקטרג ולהוציא ש"ז [שכבת זרע] לבטלה, וכשיוצא אותו ש"ז באים ומתעטפים בו ונברא בו שד אחד

כלומר הזרע היוצא באוננות מביא ליצירת שדים (אמונה, אגב, שהיתה מקובלת גם בהודו עוד לפני הספירה).

הבריאה כהוצאת זרע אלוהית

אבל השיא מגיע ללא ספק עם קבלת האר"י. האר"י, שפיתח את תורתו בצפת במאה השש-עשרה, הרחיב את אותה הקבלה בין האל לאדם. למעשה יש יסוד סביר להניח שכל הבריאה כולה נתפסה אצלו כהוצאת זרע אלוהית. על פי המערך המיתולוגי שיצר האר"י, האל שלח זרם של אור אל תוך חלל שהוא פינה מעצמו (על ידי "צמצום"). זהו תהליך ההאצלה הידוע, שקרס אחרי השליש הראשון. אותה קריסה ("השבירה") היא שפיזרה את ניצוצות האור (החיובי) אל בין הקליפות של הדין (השלילי), ועלינו, בני האדם, להעלות את אותם ניצוצות חזרה אל האלוהות (לפירוט מהלך הבריאה על פי הקבלה הלוריאנית).

בספר "עץ החיים" הידוע, כותב תלמידו הבכיר של האר"י, ר' חיים ויטאל על בריאת העולם, בה האל היה לבדו ולכן לא יכול היה להזדווג:

והנה הזווג הראשון שהיה בעת בריאת העולם היה ע"י נס בבחירתו יתברך וברצונו הפשוט […] ואמנם בפעם א' [=הראשונה] ובזווג א' נתעורר הזכר [כלומר אלוהים] מעצמו בלתי התעוררות הנקבה ועלה בו רצון ותאוה להזדווג אפילו שלא היה עדיין בחי[נת] מ"נ [=מיין נוקבין, שהם הנוזלים הנקביים המאפשרים את המשגל] וע"כ [=על כן] הזווג הזה הוא נעלם מאד […] כי לא היה עדיין אז נקבה נבראת בעולם וא"כ עם מי יהיה הזווג בעת שנברא העולם? לכן הזווג ראשון ההוא היה ברצון העליון מחשבה מוחא עלאה [=מוח עליון] בסוד הרצון העליון שכולא דכורא [=שכולו זכר] ואין שם היכר נקבה והבן זה." (שער ל"ט, דרוש ב')

כלומר הבריאה היתה נס, מפני שההפרייה היתה שם ללא נקבה כלל. אלא שמכאן יוצא שהבריאה היתה גם סוג של אוננות. ויטאל, בצטטו את האר"י, משווה את אסון שבירת הכלים, אותה תקלה מטאפיזית שהביאה למפלה היצירתית שבגללה העולם שלנו לא מושלם, לזרע שיצא מבין אצבעותיו של יוסף הצדיק (על פי המדרש, כאשר התאפק לא לשכב עם אשת פוטיפר – למי שרוצה, הנה הדברים. לא הבאתי אותם כי הם עמוסים בלשון קבלית מסובכת).

לא קשה להבין מכאן שהשבירה המטאפיזית היא תוצאה של הניסיון להפרות ללא נקבה, כלומר של המצוקה האלוהית בכך שהוא רצה להשפיע שפע, אבל לא היה לו על מי ולמי. במילים אחרות, הקטסטרופה הקוסמית שעומדת בבסיס חוסר השלמות של העולם היא תוצאה של ההוצאה לריק של הזרע האלוהי, שהיתה בעצם צורה של אוננות. מסתבר שכל הצרות של העולם הזה הם מפני שלאלוהים לא היתה בת זוג כאשר הוא יצר אותו – הכל בגלל האוננות!

אם מטרת כל המצוות כולן היא תיקון העולם, כעת ברור לנו מהי הבעיה: אנחנו למעשה נקראים לתקן את התוצאות הנוראיות של החטא האלוהי הקדמון. בתחום המיני התיקון הוא כמובן זיווג עם נשותינו הכשרות, שהרי בכך אנחנו מסובבים לאחור את זרם הזרע המושחת, ומשתמשים בו כדי לפרות ולרבות, כלומר להמשיך את תהליך הבריאה בצורה טובה, מאוזנת. מצד שני, אם נאונן הרי שרק שנוסיף חטא אנושי על הפקשוש האלוהי!

אוננות כבריאה עצמית

מה ניתן ללמוד מההתייחסות חסרת הפרופורציות הזאת לאוננות? איך יכול להיות שאותו מעשה אינטימי מתגדל ומתעלה למימדים מטאפיזיים חובקי-עולם? לי אין ספק שמדובר כאן באותו צורך אנושי לריבונות עצמית. באוננות המתח בו טעון המעשה המיני, בו אנחנו נאבקים עם גופנו על הריבונות, מקבל מימד מודגש, שכן כאן זה רק אנחנו (האגו) מולו (הגוף). כאן יש יותר שליטה מצדנו. דווקא משום כך האוננות נחשבת לחטא בדתות המונותאיסטיות: ראשית, משום שאנחנו יכולים (תיאורטית) להימנע ממנה; אבל שנית, וחשוב יותר: מפני שבמין אוטואירוטי אין לנו הזדמנות ממשית ללמוד עד כמה אנחנו למעשה, לעומק, לא עצמאיים. עד כמה אנחנו נמצאים תמיד בתלות הדדית עם העולם כולו, ועם בני האדם כולם. עד כמה אנחנו לעולם לא יחידים אוטונומיים הסגורים לעצמם עם עצמם. שלא כמו במשגל, באוננות אנחנו מחזקים את האשלייה שלנו בדבר עצמאותינו. האוננות היא בריאה מתוך עצמנו, של עצמנו. ובריאה כזו, גם כאשר היא נעשית על ידי אלוהים עצמו, היא בריאה בלתי מושלמת.

אותו שפע אלוהי שבורא את העולם הוא מטאפורה מיתית לתהליך בו אנחנו יוצרים את עצמנו, מתוך עצמנו. כפי שכתבתי בעבר, האוננות היא תפיסה עצמית, במלוא מובן המילה: אנחנו מדגישים ואף מכוננים את קיומנו העצמאי. במילים פשוטות: האוננות יכולה לחזק אצלנו את האשלייה של האגו (אם כי, היא גם יכולה לגלות לנו שמדובר, אחרי הכל, רק באשלייה).

כל זה לא מצדיק לדעתי את הנפח המגוחך שתופס האיסור הזה בדת, וודאי שלא מדובר ברצח. אישית אני גם לא חושב שמשום כך אסור לאונן – אני לפחות מוצא את המעשה מרגיע ומרענן. אבל כן כדאי לעשותו במודעות, ולנסות להבחין במשחקי השליטה הקטנים ששזורים בו, ב"בעלות העצמית" שאנחנו מרגישים תוך כדי, ובמשחקי המחשבות של לפני ואחרי ("כדאי?"; "לא כדאי?"; "היה כדאי?"). אחרי הכל, כפי שבריאת העולם היתה מעשה חיובי, כך גם בריאת עצמנו. עלינו רק לשים לב שהבריאה, בנו כמו בעולם, היא לא הסוף, אלא רק ההתחלה: אחריה יש לעמול ולתקן, יש להיות מודע ויש להשתלם.

[עלה בגרסה מקוצרת באנרג'י. ישנם קטעים קצרים שאולי כבר קראתם ברשימה שהקדשתי לאוננות בקבלה – עם הקוראים הקבועים של הבלוג הסליחה. לצורך הכתיבה נעזרתי במחקר חדש מאת שילה פכטר: "שמירת הברית: לתולדותיו של איסור הוצאת זרע לבטלה". דבר אחר: למי שיש כוח וסיבולת, טום קרוז מדבר בשבחי הסיינטולוגיה בוידאו חדש שהכת מנסה להעלים, והוא חלק ממסע קידום לאיזה סרט פנימי. קרוז מתגלה כפנאט דלוק עיניים, מברבר הבלים כאילו הוא נביא, לא ממש שונה ממשחקו בסרטיו. ביותר מדרך אחת, מסתבר, הוא חי בסרט. אם כבר מגה-סלב פסיכי, אני מעדיף אלפי מונים את בריטני.]

זה כבר כמה שנים שמתגבשת אצלי הדעה שהקבלה היא אחת התקלות הקשות מהן סבלה היהדות: תורת סוד שמתפתחת במאה השלוש-עשרה (מאה שנה לאחר הרמב"ם, יותר מאלף ושש-מאות שנה אחרי הבודהה) ובמקום לכוון את האדם למודעות עצמית ולפתוח אותו אל המציאות האלוהית שבו ובעולם היא רוקמת מערך מטאפיזי אדיר על מני גופים אלוהיים שנמצאים לכאורה אי שם ומורידים את שפעו של הקב"ה אל העולם. הבעיה היא לא בנייה של מיתוס. הבעיה, כתמיד, היא הבנתו בצורה מילולית, וכך אכן הבינו, והאמינו, מרבית המקובלים [תיקון 15.1.08: ישנן סברות על פיהן מרבית המקובלים לפני האר"י דווקא חשבו שמדובר בסמלים, שמטרתם לעורר בנו חוויה רוחנית].

רק החסידות (אל אלוהים, מה היינו עושים ללא החסידות???), אחרי האסון של השבתאות (אסון שהוא בלתי נמנע אם מבינים באמת את משמעות המהלך הקבלי, שכן הוא מהווה את שיאו ההגיוני ביותר), הצליחה להפנים את כל הטררם התיאוסופי של הקבלה ולהפוך אותו לכוחות פנימיים ורבדים פסיכולוגיים, ובכך גם לזקק ולהעלות את החוכמה הרבה שאכן יש ברבדים הסימבוליים שלו. הנושא הגדול הזה ראוי לרשימה נפרדת כמובן (יש כל מני ז'אנרים של קבלה, יש בה גם עומק רב וכו'), וכעת נתמקד בפן קטן, אבל כזה שמהווה דוגמא נאה, של אותה תפיסת עולם קבלית ושל התוצאות המצערות שהיא מביאה. (למעוניינים בהסבר ראשוני על הקבלה כתופעה היסטורית ראו כאן)

כפי שכתבתי לא מזמן, במחקר חדש על איסור הוצאת זרע לבטלה מראה שילה פכטר כיצד מבחינתה של היהדות היה זה בתורת הקבלה שאותו חטא התנפח למימדים בדיוניים. בכוונתי להביא כאן כמה מהמקורות שהוא כותב עליהם כדי לסכם בצורה כללית מאוד את גלגוליו של החטא דרך גלגלי השיניים הקבליים.

כאמור, פכטר מראה כיצד בכתבי המקובלים השפע האלוהי עצמו הוקבל באדם לזרע, ועל כן השחתת הזרע נחשבה בעצם לקלקול של החיות הבאה מהאל. אותו שפע תחתון אינו נשפך לריק, אלא מתחבר לכוחות טומאה, כלומר לשדים ורוחות של הסטרא אחרא. בקבלת האר"י היה עניין רב לתאר לא רק את חטאי האדם, אלא גם את הדינמיקה האלוהית עצמה, ושם אנחנו מוצאים רמזים לכך שהבריאה כולה נחשבת לפליטה אוטואירוטית של האל.

ההתחלה

>
אבל נתחיל בעניין השדים. ר' יוסף הבא משושן, אחד מחבורת מחברי ספר הזוהר (המאה ה- 13 בצפון ספרד), כותב למשל (ספר טעמי מצוות, מצווה מ'):

סביב עטרה של ברית י' כיתות של מלאכי חבלה שהולכים לקטרג ולהוציא ש"ז [שכבת זרע] לבטלה, וכשיוצא אותו ש"ז באים ומתעטפים בו ונברא בו שד אחד.

בעוד אצל הנוצרים הוגי הסכולסטיקה מנסים לגלות את התשובה לשאלה המפורסמת "כמה מלאכים יכולים לרקוד על ראש סיכה", חכמינו ידעו לספר כי סביב ראש איבר המין הזכרי מצויים בדיוק עשר כיתות של מלאכי חבלה. אלו משתמשים בזרע הנפלט ללא בת זוג כדי לברוא שד נוסף. האמונה שזרע היוצא באוננות משמש מני שדים היתה מקובלת גם בהודו עוד לפני הספירה. מה שראוי לשים אליו לב כאן הוא שלא כוונת האדם היא כאן החשובה בהערכת המעשה, אלא המציאות החומרית. לכן אין כאן שום מקום להערכה פרטנית שמתחשבת בגופו של עניין ובכל מקרה בפני עצמו, אלא מבנה בינארי של שחור ולבן: אם שפכת זרע, הפריתָ את כוחות הרוע.

ר' משה די ליאון, מהבכירים שבמחברי ספר הזוהר, גם כן מתייחס אל הוצאת זרע לבטלה כחטא חמור ביותר. ב"ספר הרימון" הוא כותב כי "כל המוציא זרע לבטלה אינו רואה פני השכינה" (אני חייב לציין שזה קשקוש מוחלט) ועל כך שיש לשמור היטב על "האבר הקדוש ההוא" שכן "האדם הוא דוגמת האלוהי[ם]", ועל כן ברור ששימוש לא טהור באיבר הזכרי משפיע בצורה תיאורגית על האיבר האלוהי (שהוא ספירת יסוד). בספר "משכן העדות" הוא כותב זאת מפורשות:

[…] שלא יוציא זרע לבטלה יפגום האות וסוד שמו יה ויה, כי האות הזאת היא משפעת ומקיימת העולמות. וסוד שמו יה ויה הוא יסודו של עולם שמשם פורחות הנשמות העליונות וסוד המים הגנוזים מסוד השפעת המקור העליון הוא מקור חיים לכל העולם.

ומה קורה כאשר אכן מוציאים זרע לבטלה, מהו אותו הסוד?

והסוד בזה הוא דבר עמוק בסוד חכמי עליון הקדמונים, אמרו כי המוציא זרע לבטלה הוא נותן כח ועזר לצד אל אחר, והצד ההוא מקבל עניין תאוותו מתוך המקום ההוא שהוא סוד שמו יתעלה. והוא נותן כוח ועזר למולו ובסיבה זאת מתפשטת הטומאה ומתארכת לעולם.

כלומר המוציא זרע לבטלה אחראי להתפשטות הטומאה בעולם, וזאת מפני שהזרע שהושחת נותן כוח לצד השני, כלומר לסטרא אחרא. ראוי לציין עם זאת, שכפי שהסטרא אחרא עומד ממול לכוחות הקודש, כך גם החומרה שצמודה לחטא נגזרת מביטול הקדושה של המצווה – מצוות פרו ורבו. העמדה של ר' משה די ליאון היא ברורה (ומפורשת בספריו): הבעיה העמוקה באמת לדידו היא אי-העמדת צאצאים, שהיא, כדברי פכטר, "חטא כבד של פגיעה בזרימה האלוהית הפועלת בספירות". כלומר יש כאן התנגשות חזיתית עם הראייה היהודית המאוד "מחייבת עולם". הרעיון היהודי (החביב עלי ביותר) על פיו הבריאה היא מעשה חיובי וטוב מחייבת גם להמשיך את קיומו ולהרבות בבריאה. על כן האוננות היא חטא, ראשית כל לא כי היא מרבה שדים ומזיקים, אלא מפני שהיא מהווה מרד בבריאה האלוהית, בכיוון היצירתי של המציאות, והפניית הכוחות היצירתיים הקדושים לכיוון עקר (או טמא).

בספר הזוהר

ספר הזוהר לוקח את כל העניין צעד אחד קדימה ומחמיר מאוד את מימדי העבירה. על פי חלקים מסויימים בזוהר (הזוהר אינו כתוב כמקשה אחת, ועל פי המחקר כתבו את חלקיו השונים אנשים שונים בזמנים שונים, ולא על הכל הם מסכימים בינם לבין עצמם) אוננות היא חמורה מרצח, שכן רוצחים "הרגו בני אדם אחרים, וזה הרג בניו ממש, שפך דמים רבים" ועל כן "אין לך חטא בעולם שאין עליו תשובה חוץ מזה" (תרגום מא', דף רי"ט, עמ' ב'). המשחית את זרעו הוא אב הרוצח את ילדיו, וזהו החטא היחיד בעולם שאין עליו תשובה! בחלק אחר בזוהר נראה בברור את הגישה על פיה הזרע עצמו הוא קדוש, ועל כן כל בזבוז שלו הוא חטא – הכוונה של הגבר היהודי עצמו כלל לא משנה:

כל המוציא זרע לבטלה לא זוכה לראות פני שכינה ונקרא רע […] זהו מי שמוציא בידו או בדבר אחר […] ועל כן יבקש בן אדם מקב"ה שיזמן לו כלי כשר שלא יפגום זרעו. מי שמוציא זרע בכלי לא כשר פוגם את זרעו. ווי למי שפוגם את זרעו.

שימו לב: על פי הקטע הזה אפילו הוצאת זרע במקרה של משכב עם אישה, והיה והיא איננה כשרה, היא הוצאת זרע לבטלה! כלומר מה שמשמעותי הוא הזרע, ולא הכוונה של האדם, שהרי לא מדובר כלל באוננות. אבל למרות הציטוט הזה, רוב המאמרים בזוהר כן מתייחסים לכוונה של האדם. כך כשהוא קובע (חלק ג', דף ע"ו, ע"ב) שמי שמתעורר מתוך תאווה לנעמה (שדה מסויימת – כלומר מתעורר מתוך חלום אירוטי) ושוכב עם אשתו, הילד שיוולד יהיה שייך לצד הטומאה. כלומר התאווה הטמאה היא הקובעת, ולא המעשה עצמו (שהרי שכב עם אשתו הכשרה).

שלא כמו בנוגע למצוות אחרות, הזוהר לא נוגע בעניין הוצאת זרע במערכת הספירות, לא ברור על פיו מה נפגע בעולמות העליונים כתוצאה מהחטא, ואולי לכן מעמד החטא לא ברור. את הקישור המלא של הזרע לאלוהות יעשה האר"י.

אצל האר"י

בקבלת צפת (המאה ה- 16) בעצם קודש הזוהר כספר קאנוני (ההתיחסות אליו היתה כאל מקור תנאי). באופן טבעי גם ההתייחסות המחמירה שבו לחטא הוז"ל אומצה ואף הורחבה. האר"י ראה בזרימת השפע האלוהי אל העולם מקבילה למהלך הזרע אצל הגבר, ולמעשה יש יסוד סביר להניח שכל הבריאה כולה נתפסה אצלו כהוצאת זרע אלוהית. על פי המערך המיתולוגי שיצר האר"י, האל שלח זרם של אור אל תוך חלל שהוא פינה מעצמו. זהו תהליך ההאצלה הידוע, שהשתבש אחרי השליש הראשון. "השבירה" היא שפיזרה את ניצוצות האור (החיובי) אל בין הקליפות של הדין (השלילי), וכעת עלינו, בני האדם, להעלות את אותם ניצוצות חזרה אל האלוהות (פירוט מהלך הבריאה על פי הקבלה הלוריאנית ניתן למצוא כאן).

בספר "עץ החיים" הידוע, כותב תלמידו הבכיר של האר"י, ר' חיים ויטאל על בריאת העולם, בא האל היה לבדו ולכן לא יכול היה להזדווג:

והנה הזווג הראשון שהיה בעת בריאת העולם היה ע"י נס בבחירתו יתברך וברצונו הפשוט […] ואמנם בפעם א' [=הראשונה] ובזווג א' נתעורר הזכר מעצמו בלתי התעוררות הנקבה ועלה בו רצון ותאוה להזדווג אפילו שלא היה עדיין בחי' מ"נ [=מיין נוקבין, שהם הנוזלים הנקביים המאפשרים את המשגל] וע"כ [=על כן] הזווג הזה הוא נעלם מאד […] כי לא היה עדיין אז נקבה נבראת בעולם וא"כ עם מי יהיה הזווג בעת שנברא העולם לכן הזווג ראשון ההוא היה ברצון העליון מחשבה מוחא עלאה [=מוח עליון] בסוד הרצון העליון שכולא דכורא [=שכולו זכר] ואין שם היכר נקבה והבן זה." (שער ל"ט, דרוש ב'. הנה)

כלומר הבריאה היתה נס, מפני שההפרייה היתה שם ללא נקבה כלל. יצירת האל התחילה במחשבתו ורצונו – זה מסתדר מצויין עם התפיסה הקדומה שמקור הזרע הוא במוח, ושהוא נושא איתו את חוכמתו של הגבר. אלא שמכאן יוצא שהאל פלט את העולם מתוך מעשה של עינוג עצמי, וזה על פי ההלכה מעשה בעייתי ביותר. למעשה, עד כדי כך בעייתי, שאולי משום כך לא צלח תהליך הבריאה והתחוללה אותה "שבירת כלים" אומללה! אכן, ויטאל משווה את אסון שבירת הכלים לזרע שיצא מבין אצבעותיו של יוסף הצדיק (על פי המדרש, כאשר התאפק לא לשכב עם אשת פוטיפר – למי שרוצה, הנה הדברים. לא הבאתי אותם כי הם עמוסים בלשון קבלית עד שקשה מאוד להבין מה בעצם נאמר).

השבירה, אם כן, היא תוצאה של הניסיון האלוהי להפרות ללא נקבה, כלומר של המצוקה של האל בכך שהוא רצה להשפיע שפע, אבל לא היה לו על מי ולמי. האל רצה לאהוב, אבל לא היה אף אחד מלבדו! במילים אחרות, הקטסטרופה הקוסמית שעומדת בבסיס הנעבעכיות של העולם היא תוצאה של ההוצאה לריק של הזרע האלוהי, שהיתה בעצם ניסיון נוגע ללב לשפוע אהבה בלי אהובה! מכיוון שבעצם לא היתה לו יתברך ברירה אלא לנסות וליצור ללא נקבה, אפשר לומר שהבריאה בעצם נידונה מראש לכישלון, אבל גם ברור שהמאמץ בכל זאת היה מבורך, שהרי נברא עולם (והיהדות רואה בבריאה דבר חיובי ו"טוב מאוד").

אבל בעוד לאל לא היתה כל ברירה, לנו יש ויש, ועל כן שחזור החטא האלוהי בזעיר אנפין הוא דבר נורא, שהרי אנחנו ממשיכים את הכיוון השלילי של הבריאה, במקום לנסות ולתקנה. ראשית, כל עבירה שלנו משפיעה בצורה מקבילה על עולם האלוהות, ולכן היא גורמת שוב למעין הוצאת זרע לבטלה בעליונים. הנה:

אמנם נודע כי כל עבירה הנעשית למטה גורמת כנגדו למעלה וצריך להבין מה גורם למעלה והענין בקיצור כי כאשר ז"א [=זעיר אנפין, שהוא שש הספירות שמתחת שלוש העליונות, ומטרתם למשוך שפע מלמעלה אל המלכות] מתאוה לנוקבא [=מתאווה לנוקבא, שהיא כל כלי נקבי שזקוק לשפע, כמו ספירת מלכות או כנסת ישראל] כמ"ש [=כמו שכתוב] שאג ישאג על נוהו [ירמיהו, כ"ה, ל'] ולא מצאה למעלה בעולם אצילות כי הלכה בגלות למטה בבריאה אז אותו נשמה יוצאת מתאות הזכר בלי ציור נקבה ותיכף אז מזדמנת שפחה בישא בסוד ושפחה כי תירש גברתה לוקחת אותה הנשמה והבן היטב ותראה חומר העבירה מה גורם למעלה. (שער מ"ט, פרק ב'. הנה)

כלומר האור האלוהי מחפש זיווג אבל אינו מוצא, שכן גם כאן למטה אין זיווג. מה שקורה אז הוא הפריית ה"שפחה", כלומר כוחות הטומאה. יוצא מכאן שכמו שבבריאה השפע האלוהי הלך אל הקליפות (אחרי שבירת הכלים) גם באוננות זרע שלא מפרה נקבה הולך אל הסטרא אחרא, ועל כן מפרנס את עולם הטומאה:

נמצא שהמוציא שז"ל [=שכבת זרע לבטלה] גורם שאותם טיפות של הנשמות שעתידות לצאת ממנו בבחינת בנים שיתערבו בס"א [=סטרא אחרא] ושם יתלבשו בגופות הנעשות מסטרא דנחש אשת זנונים. ונמצא שהפך והחזיר הקדושה אל הטומאה והטוב אל הרע. (שער הכוונות, דרוש ז')

כידוע, על פי הקבלה מטרת כל המצוות כולן היא תיקון העולם, ואנחנו מבינים כעת שמדובר למעשה בתיקון התוצאות הנוראיות של החטא האלוהי הקדמון. התחום המיני הוא על כן החשוב ביותר, ובו התיקון הוא כמובן זיווג עם נשותינו הכשרות, שהרי בכך אנחנו מסובבים לאחור את זרם של זרע שיצא לבטלה, ומשתמשים בו כדי לפרות ולרבות, כלומר להמשיך את תהליך הבריאה, לטובה.

כאמור, בשביל האר"י התפיסה הזאת מקבלת מימד מאוד מאוד חומרי, והזרע עצמו, ולא הכוונה שמאחוריו, הופך לעיקר. כך, לא רק זרע המוצא לבטלה באוננות או בקרי לילה הולך אל הטומאה, אלא אפילו טיפות זרע עודפות בשאת ביאה כשרה! הנה:

צריך אתה לדעת שבשעת הזיווג, להיות שהוא מעשה בהמות ונתעורר תאוות הזימה, אזדמנית [=מגיעה] לילית שם ולוקחת הטיפה המתמצית מאבר הקדוש הנשאר בסדין ועושה מהן שדין" (ליקוטי תורה, פ' בראשית, ל"ט)

שדה האיומה לילית באה ומשתמשת בזרע שנשאר על הסדין כדי ליצור שדין. כלומר שדים. משום כך האר"י מפתח לחש מיוחד הנקרא "עטיפא דקטפא" שמטרתו להגן על הזוג המזדווג מפני לילית (למעוניינים, הלחש הוא: "עטיפא בקטפא אזדמנת שארי שארי לא תעול ולא תנפוק לא דידך ולא בעדבך. תוב תוב ימא אתרגישא גלגלוי ליך קראן. בחולקא קדישא אחדינא בקדושה דמלכא אתעטפנא"). כמו כן מורה האר"י להישאר כמה שיותר זמן בפנים אחרי הוצאת הזרע, ומי שאינו עושה כן "נקרא רשע" (פרדס רימונים, שס"ו).

נו מה? הרי אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, אבל מה נעשה שמי שנחשב (בטעות) כגדול המקובלים בכל הזמנים הוציא את מרצו על הבלים שכאלו? פלא שהגאון מוילנה לא ממש האמין שמרבית כתבי האר"י הם יותר מהמצאותיו הפרטיות? פלא שמאתיים חמישים שנה לאחר מכן היתה צריכה החסידות לנטרל את המימד המטאפיזי-חומרי של תורתו? אבל אנשים כל כך אוהבים שמספרים להם סיפורי בדים על אלוהים שזוהרו של האר"י לא נפגע וכיום עדיין מתייחסים לכל תג ותו של דבריו כאילו מדובר בתורה למשה מסיני. ומיותר לציין שלא היא. האר"י, הייתי אומר, שייך לאותם אנשים נדירים שחוש הדמיון שלהם כל כך מפותח עד שיחד עם חזון אדיר והשראה אלוהית משולהבת הם מסוגלים לברוא עולמות שלמים, עם הגיון פנימי משלהם, שמשקף מימדים עמוקים בהגיונו של עולמנו. במילים אחרות, הוא היה פנטזיונר, אבל כמו חלק ממנהיגי הגנוסטיקאים, יואכים מפיורה או רודולף שטיינר, וכמו סופרים רבים (טולקין ואסימוב הם דוגמאות זמינות) הוא היה פנטזיונר גאון.

ועד היום הזה

המימדים שתפסה הוצאת זרע לבטלה אצל האר"י הם באמת מיתולוגים, והבעיה העיקרית היא שעמדתו השפיעה דורות רבים אחריו. כך למשל, הרב משה גרף (שחי במאה השבע-עשרה וניבא שהגאולה תגיע בשנת ת"פ, כלומר 1720) גרס שמה שמעקב את הגאולה הוא אך ורק חטא הוז"ל! למעשה, כל מהלך ההיסטוריה נקבע על ידי אותו חטא. כפי שכותב פכטר במחקר שלו:

מתרקמת [אצל גרף] תמונה שלמה שכל כולה מושתתת על העוון של הוז"ל. דור המבול חטא בכך, אברהם ושרה תיקנו נפשות שנוצרו מכך, ער ואונן גרמו לנשמות בית דוד ומשיח להיות שרויים בקליפות, עקב כך זכו עמון ומואב להיות מוגנים, יוסף הועמד בניסיון וניצל, ישראל שירדו למצריים הם בבחינת הוז"ל, גלות מצריים נועדה לברר את הניצוצות שנוצרו בעקבות זאת, כל מהותו של בלק נבעה מאיסור זה, גלות יהודה ובניימין נבעה מכך, וכן הגלות האחרונה. קיבוץ מאסיבי כזה של מקורות הופך את המעשה למשמעותי מאוד בהיסטוריה היהודית בצורה שלא הופעה קודם לכן. (עמ' 230)

נהדר: הכל בגלל הוז"ל. ומה עדיין חסר כדי להשלים את התמונה? השואה כמובן. כן, היה גם רב גדול שחשב שאחד הגורמים לרציחתם של ששת המיליונים היה הוצאת זרע לבטלה. ר' אהרון ראטה, מייסד חסידות "תולדות אהרן" שנפתר שנתיים לאחר תום מלה"ע השניה כותב בספרו "טהרת קודש" ש

נתרבו פושעים מורדים המשחיתים זרעם רחמנא ליצלן […] עד שעלה קיטרוג הגדול בעוונותינו הרבים […] ונמסרנו בידי ארור עמלק ימ"ש להשמיד ולהרוג ולאבד […] כי כל ישראל הקדושים ערבים זה בזה. כי באם ישראל הקדושים נוטרין מדת יסוד [כלומר שומרים לא לאונן] אין כל אומה ולשון יכולים לשלוט בהם" (כרך א', י"ד)

מדהים לא? היה אפשר לחסוך את הטרחה של ועדת וינוגרד. ברור למה מלחמת לבנון 2 לא צלחה.

[בכתיבת הרשימה התבססתי בצורה נרחבת על מחקרו של שילה פכטר, "שמירת הברית: לתולדותיו של איסור הוצאת זרע לבטלה", שאושר לא מזמן בהצטיינות כחיבור לשם קבלת תואר דוקטור באוניברסיטה העברית.]