לשבט המסאי (Maasai), שחי בצפון מזרח אפריקה, יש אמונה מעניינת: הם מאמינים שאלוהים נתן להם את כל הפרות שבעולם. זאת אמונה מאוד חשובה להם, כי מבשר הפרות הם מכינים מזון, מעורן לבוש ומגלליהן בקתות. זאת אמונה מעצבנת עבור שכיניהם, משום שהמסאי נוהגים לקחת מהם את פרותיהם. השכנים קראים לזה "גניבה", אולם עבור המסאי מדובר כמובן בהשבתו של רכוש שהאל עצמו נתן להם.

המסאי הם פגאנים, ואין להתפלא יותר מדי על חוסר התחכום שבאמונותיהם, או על המימד המאוד אגוצנטרי שבהן. מעט מטריד לגלות חוסר תחכום אמוני שכזה אצל הרב הראשי של אשדוד, יוסף שיינין. כחלק מניסיונו להסביר מדוע אין להשכיר דירות לערבים אזרחי ישראל אמר אתמול הרב שיינין "ארץ ישראל מיועדת לעם ישראל. כך ייעד הקדוש ברוך הוא וכך פרש גם רש"י".

היהדות היא אכן דת קדומה ביותר, וצפוי שתחזיק שרידים מעברה העתיק. אולם אחרי כמה אלפי שנים היה אפשר לצפות לעידון ושכלול מסויים של פרטי החומר העשיר שירשו בניה, כך שלא ידמה לפוחלץ גרוטסקי שתלוי בחוסר טעם על קיר הסלון.

מה מציק לרש"י

לזכותו של הרב שיינין יש לציין שלא רק את הקב"ה הוא מביא כאסמכתא לשטר הקניין שיש לדעתו ליהודים על הארץ, אלא גם את רש"י. לגנותו יש לציין שהוא לא מבין את רש"י. הנה כך מתחיל רש"י את פירושו הידוע לתורה:

אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מ"החודש הזה לכם" (שמות יב ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" (תהלים קיא ו), שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה "לאשר ישר בעיניו" (ירמיהו כז ה), ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.

מה מציק לרש"י? מציד לו שהתורה לכאורה לא היתה צריכה להיפתח בסיפורים יפים על בריאת העולם, אלא במצוות, כי הרי לשם כך, הוא משוכנע, היא ניתנה. אז למה בכל זאת כך? אין זאת אלא להקדים תשובה לשאלת הגויים על כך שישראל יושבים בארץ ישראל על חשבון אחרים, כי אם יאמרו כך נענה להם אנו שהקב"ה הוא שברא את הכל, הוא שמחלק את האדמה למי שהוא רוצה, והוא שאת ארץ הקודש "ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

כאילו באופן נבואי התייחס לפירוש רש"י זה הרב בני לאו בגליון החדש (והשני בסך הכל) של דרשֶני (שהוא כתב עת חצי שנתי "להגות ותרבות יהודית בהוצאת מכון שלום הרטמן", עורך אמוץ עשהאל) שיצא זה עתה. במאמר תחת הכותרת "בין גבורת מתתיהו למורשת ירמיהו" כותב לאו על המקור לדברי רש"י ומביא את הפסוקים מירמיהו (כז, ה-ו):

אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶת-הָאָרֶץ אֶת-הָאָדָם וְאֶת-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאָרֶץ בְּכֹחִי הַגָּדוֹל וּבִזְרוֹעִי הַנְּטוּיָה וּנְתַתִּיהָ לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָי. וְעַתָּה אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת-כָּל-הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל עַבְדִּי וְגַם אֶת-חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ.

על פסוקים אלה כותב לאו

זהו המקור הראשון למשפט המצוטט ביותר בקרב הדוברים הציונים שמבקשים להיאחז בדברי רש"י, הפותח את התורה בטיעון שכל הארץ של ה' היא, וברצונו נטלה מאומות העולם ונתנה לנו. אלא שהמקור לרש"י, ירמיהו, אומר בדיוק את ההפך: "ברצונו נתנה לנו, וברצונו נטלה מאיתנו ונתנה להם."

על פי המקור עליו נסמך רש"י, מסתבר לנו כי הרב שיינין לא ממש מבין מה הוא כותב, שכן רש"י מתאר כיצד הקב"ה, מתוקף כך שהוא ברא את הארץ כולה, לוקח את ארץ ישראל מעם ישראל ונותן אותה לנבוכדנצר. הארץ אינה של ישראל בכל תנאי, והקב"ה יכול להחליט לתתה לאחרים. לאו טוען שזה קורה כאשר בני ישראל לא מתנהגים כראוי, ויש לו על מה לסמוך את דבריו כמובן.

כל שבט ואמונותיו

אבל יש להוסיף ולומר כי גם לו היה הרב שיינין לומד כראוי ומבין כיאות את רש"י, ערכה של הטענה שמשום שרש"י כתב משהו, או משום שמספר מסויים (אגב, לא יותר מדי גדול) של יהודים מאמינים באותו משהו, המשהו הזה נכון, זהה בדיוק לערכה של טענתם של בני המסאי כי כל הפרות בעולם שייכות להם ולכן אין להתלונן על כך שהם "מחזירים" לעצמם פרות שהיו ברשות אחרים. זו אמונה וזו אמונה. זו מבוססת על מיתוס וזו מבוססת על מיתוס. וראוי ששתיהן תהיינה מוגבלות לתחום הפרט.

למה? מהסיבה הפשוטה שאי אפשר לתקשר אמונות. אמונות אינן משהו שניתן לבחון בכלים רציונליים, וממילא אי אפשר לשכנע מישהו שמתנגד לה שאמונה מסויימת היא אמת. במובן הזה אמונות הן כמו רגשות: דווקא ככל שהן עזות יותר, כך פחות אפשר להסביר אותן. מכיוון שאנחנו מעוניינים לשמור על יכולת של תקשורת בין בני אדם, כדאי למנוע מלתת לאמונות מקום משמעותי במרחב הציבורי (יורגן הברמס, שם שם).

במקרה הספציפי הזה די ברור שהניסיון לתלות את אפליית האזרחים הערבים במדינת ישראל בחוק המקראי אינו הרבה יותר מאשר גזענות בכסות הלכתית. הרבנות הראשית לכאורה מסתייגת, הרב יהודה גלעד זעק כנגד התועבה הזאת ב"לונדון וקירשנבאום" אתמול, והרב שרלו כבר חלק בכתב על העמדה הזו לפני שבועיים, אבל קשה לא לשים לב לפרופורציות המדכאות בין מספר התומכים למספר המסתייגים. רק עם נבל וכסל הגוי הקטן הזה.

ועוד משהו לגבי זה: הרב שיינין כבר הראה בעבר שהחוק והדמוקרטיה ממנו והלאה, כאשר סירב למלא צו בג"ץ ולהעניק כשרות למאפייה של יהודים משיחיים. כעת הוא כאמור מביא את פירושו השגוי לרש"י בהתייחסו לפסק ההלכה החדש עליו חתמו רבני ערים רבים, שקובע שאסור להזכיר דירות לאזרחים ערבים. בהקשר זה הרב שיינין מצוטט כאומר ש"הגזענות מקורה בתורה", שהרי על פי התורה הם קבעו את הלכתם וכו'.

אם אכן התורה מובילה בצורה חד משמעית לגזענות הרי שאין לתורה תקווה ותקומה. אמרתי בעבר ואומר זאת שוב: אין עתיד שאינו כיתתי ליהדות אתנוצנטרית וגזענית. לא רק מרבית העולם אלא מרבית היהודים בעולם לא ירצו להיות חלק מדת מפוחדת ושונאת-אדם. אולם הפרשנות הגזענית של ההלכה, הגם שיש לה כמובן על מה לסמוך, אינה נובעת באופן דטרמיניסטי מהמקורות. אם כבר פתחנו והבאנו מהגליון החדש של דרשני, נביא ציטוט נוסף ממאמר של פרופ' מנחם לורברבוים על סוגיית דת ומדינה. לורברבוים מדבר על אפשרויות הפרדתן של אלו, וקובע שלא יהיה נכון לאמץ בישראל את הדגם הצרפתי של הפרדה מוחלטת. אולם לגבי הקולות הדתיים האנטי-דמוקרטיים הוא קובע כי

אימוץ מהפכנות תאוקרטית על ידי רבנים (אם מיצהר נגד ריבונותה המדינית של המדינה, ואם מש"ס נגד מערכת המשפט שלה) אינו נגזרת של צו אלוהי מוחלט, אלא הוא כרוך בבחירות פרשניות. הוא מצריך דחייה של אפשרויות אחרות שהן בעלות לגיטימציה עמוקה במסורת.

חילונים יהודים וחילונים ישראלים

ונביא עוד מעט מדרשני, כי עוד שני מאמרים בו נוגעים לעניינינו. כך למשל, הרב ד"ר דניאל הרטמן מנסה לתת מפרט אוכלוסין מעודכן על פי הנטייה הדתית של הקבוצות בישראל. הרטמן מתבסס על סקרים וקובע כי "ששת שבטי ישראל" כיום הם:

1. החרדים – כמעט 10% מהציבור היהודי
2. הציונות הדתית – כ- 10%
3. הציבור המסורתי – 35%-30%
4. החילונים היהודים – 35%-30%
5. החילונים הישראלים – 10%
6. הלא–יהודים היהודים – כ- 5%

החידוש של הרטמן כאן הוא חלוקת החילונים לשתי קבוצות. ההבדל בין החילונים היהודים לחילונים הישראלים הוא שה"שבט" הראשון

[אינו] רואה באורתודוקסיה את הנשא העיקרי של הזהות הדתית היהודית, וגם לא את גילומה האותנטי. מבחינתו, שורשי החילוניות היהודית אמנם נטועים בעבר, אבל ביסודה היא מבשרת זהות יהודית חדשה. עבור שבט זה, מדינת ישראל, אדמתה, תרבותה וערכיה הם יסודות לחיים יהודיים חדשים שמחליפים את בית הכנסת, את האמונה הדתית ואת קיום המצוות. ה"ישראליוּת" היא ביטוי חדש ופורה לחיים היהודיים של פעם, ולא תחליף לה, והיא משתקפת במציאות העכשווית של העם היהודי במדינתו הריבונית ובאתגרים הערכיים של חיי היום-יום במדינה היהודית.

ה"שבט" החילוני-ישראלי שונה:

אם עבור השבט החילוני–יהודי הישראליוּת צובעת את המסורת היהודית במשמעות חדשה, אצל החילונים הגמורים היא מחליפה את היהדות לגמרי. שבט זה מעדיף לראות עצמו כישראלי ולא כיהודי. […] לשבט זה משתייכת אותה עשירית מיהודי ישראל שאינם צמים ביום כיפור או מקיימים סדר פסח. בשבילם, היהדות אינה אתוס קולקטיבי וגם לא מורשת לאומית; היא נטל שיש להשילו. הישראלים החילונים מקבלים ברצון את שליטת האורתודוקסיה ביהדות. אליהם מתייחסת האימרה הישראלית הידועה "בית הכנסת שאינני מתפלל בו הוא אורתודוקסי". אחיזתה של הרבנות האורתודוקסית ביהדות היא ברכה גדולה לישראלים אלו, משום שהיא מקנה לגיטימציה לדחיית הדת שלהם.

אני לא יודע אם אכן 30-35% מהיהודים בארץ אינם רואים באורתודוקסיה את הנשא העיקרי של הזהות הדתית היהודית, אבל אני חושב שמספרם של אלה הולך וגדל. עדות לכך מביא בגליון יאיר שלג ("קץ המרד החילוני"), שלספר החדש שלו כבר התייחסתי. שלג מדבר על "רנסנס יהודי בישראל" שמתפתח בשני מסלולים מקבילים: התרבותי והרוחני.

המסלול התרבותי בא אפוא לידי ביטוי בעיקר בבתי המדרש ובפעילויות המתקיימות במרחב הציבורי ושואפות להשפיע עליו – תיקוני ליל שבועות, קהילות תפילה הפונות לקהל הרחב, חלופות חילוניות לטקסי החגים ולטקסי מחזור החיים היהודי, מן הלידה, ההגעה למצוות, והנישואין ועד הפטירה והאבל. לעומתו, המסלול הרוחני עונה על רצונם של יחידים בהתעלות רוחנית: לימודי קבלה, התקרבות לחסידות, וריאציות יהודיות לתופעת ה"ניו-אייג' העולמי", וכיוצא באלו.

אחלה מן אחסן. שלג ממשיך ומתאר בצורה מעניינת מאוד את המסלולים, גורמיהם ותולדותיהם. המסלול הרוחני לדידו "נראה כווריאציה מקומית של תופעת הניו–אייג' העולמית, שגם מניעי צמיחתה דומים" (ובדיוק כך כתבתי לפני שבועיים במקור ראשון), ואילו המסלול התרבותי "נולד בעיקר מן החסך החברתי התרבותי שנוצר בחברה הישראלית עם התפרקותם של שני העוגנים הערכיים הגדולים שביניהן היא עגנה בעשורים הראשונים לקיומה: הציונות והסוציאליזם."

על פי שלג הבעיתיות של המסלול התרבותי הוא שהוא אליטיסטי באופיו (חשבו על חתך האוכלוסייה שמגיע לאלול או בינה) ולכן "במקום להפוך מנוף לשינוי תרבותי של החברה ולמאבק בתרבות ערוץ 2, [הוא הפך ל]מקום מפלט מהחברה ומתרבותה העכשווית". אבל הנקודה החשובה מבחינת ענינינו כרגע היא זו:

הרנסנס היהודי אינו מרמז על נכונות חילונית להתפשר עם כפייתן של נורמות דתיות ברשות הפרט. אדרבה, אותה רוח אינדיבידואלית שמאפשרת לחילונים לאמץ יסודות מן היהדות בלי לחוש שהם בוגדים בזהותם החילונית, מדרבנת אותם גם לעמוד על שלהם בהתמודדות עם הכפייה הדתית – למשל בתחום טקסי החתונה, שבו רבים מהם מבקשים לעצב להם חלופות חילוניות–ליברליות. יתר על כן, אותם חוגים חילוניים הבולטים בעיסוק אקטיבי ביהדות הם החוגים שמהם צומחות החלופות לכפייה הדתית, וזאת משום שהם אלה המרגישים שזהותם היהודית עמוקה ומבוססת דיה, ושאין להם סיבה להפקיד אותה בידי החוגים האורתודוקסיים.

אפשר להניח שהמגמה בה יהודים ישראלים מנכסים מחדש את דתם-תרבותם תלך ותתרחב כל עוד האורתודוקסיה מציגה דת זעפנית, קטנונית וגזענית. והגליון של דרשני טוב. משום מה אין להשיג אותו בחנויות, אלא רק דרך מכון הרטמן, במייל ldorsheni@shi.org.il