הניו-אייג' הוא כבר תופעה שאי אפשר להתעלם ממנה. לא תמיד מהסיבות הנכונות: פעמים רבות הוא מזכיר יותר מכל דרדק מפונק שצורח לאמא שלו שתעשה לו נעים. אבל פעמים לא מעטות מדובר בקבוצה אמיצה של אנשים שלא מוכנה להסתפק בחיים שכל תכליתם צמאון לרכוש או למעמד, שלא מוכנה להתפשר על קיום לשם קיום בלבד, ושיוזמת, כל אחד לחוד וגם הרבה ביחד, מסעות של חקירה עצמית ושינוי מציאות אישית וקהילתית. הניו-אייג' מוסיף אתיקה של זהות על האתיקה הרווחת של המעשים, במובן שהוא לא מתעניין רק במה ראוי לעשות, אלא גם במה ראוי להיות. אנשי הניו-אייג' מבקשים להבין מי ומה הם ומי ומה ראוי שהם יהיו, ומשוכנעים ששינוי אמיתי בעולם יכול לבוא רק יחד עם שינוי אמיתי באדם. אם נזכור שבכמה אחוזים מתקציב הביטחון השנתי של ארה"ב אפשר לפתור את בעיית הרעב בעולם כולו, כלומר שבעיית הרעב (וזו רק דוגמא אחת) היא בעיה של רצון בלבד, נבין מיד שהם צודקים. אבל איך מביאים את אותו שינוי באדם? אל דאגה: לאלוהי הניו-אייג' פתרונים – וכאן אולי הבעיה: יש לו קצת יותר מדי פתרונים. אבל אני בטוח שנוכל לברור את הבר מהתבן בכוחות משותפים. ונתחיל בעשור הקודם:

הגורו של העשור

הגורו של העשור הוכתר לקראת סופו; זה היה לפני כשנה וחצי שאופרה ווינפרי הכניסה תחת כנפיה העצומות את אקהרט טולה, גורו נון-דואליסטי גרמני, ורדרד וחרישי, שלפני כן היה ידוע אולי במעגלי הרוחניקים, אבל היה רחוק מלהיות כריזמטי מספיק כדי לעורר התלהבות ובטח שלא להיות סנסציה עולמית. כל זה השתנה בסדרה של שידורי אינטרנט מהפכנים שווינפרי רקחה, שידורים בהם צפו מיליונים וגרמו לספריו להימכר בעוד עשרות מיליונים. טולה כיוון את האנשים פנימה ולימד אותם להרגיש את כוחו של הרגע הזה, הנוצרים השמרנים בארה"ב נמלאו זעם קדוש והכריזו שוינפרי היא "מכשפת ניו-אייג'" ו"האישה המסוכנת ביותר בעולם", ובפעם הראשונה קיבלה רוחניות רצינית, עמוקה ורדיקלית גושפנקא רשמית מהתרבות הפופולרית. משם הדרך לבחירת אובמה כבר היתה סלולה.

התנועה הרוחנית של העשור

לפני עשר שנים המילה "אינטגרלי" התייחסה לכל היותר למשהו שבא כחלק בלתי-נפרד ממשהו אחר (זוכרים פרסומת לסלולרי "עם ג'ויסטיק אינטגרלי"?) ואף אחד בטח לא חלם להשתמש בה כשם תואר לעצמו. עשר שנים חלפו והתנועה האינטגרלית היא אולי ההתפתחות המעניינת ביותר בשדה הניו-אייג' העולמי, כאשר מאות ספרים, מורים ואתרי אינטרנט מאחוריה ועל חזה ענודים אינספור אותות הערכה, שניים מהם מפי ביל קלינטון ואל גור. ההגות האינטגרלית מציעה תמונת עולם חדשה ומעניינת, ובפיה יומרה לא רק להוציא אותנו מהבוץ הרלטיוויסטי של הפוסטמודרניזם, אלא גם להצעיד אותנו אל האופק הבהיר של ההארה. קן וילבר הוא אולי שגרירה המובהק של החשיבה האינטגרלית, אבל למזלנו התנועה גדולה הרבה יותר ממנו (וילבר עצמו עוסק היום פחות בכתיבת ספרים ויותר במכירת מוצרים, ותנועתו פחות בעבודה רוחנית ויותר בפולחן אישיות. זו של וילבר). כיום קיימים שלל מרכזים ואתרים העוסקים בניתוח אינטגרלי כמעט של כל תופעה בעולם (למשל זה), ורק על החריגה מהנטייה המשעממת של הניו-אייג' לזלזל בכל דבר שמריח מהשכלה וחשיבה כבר מגיע לאינטגרלים שאפו וישכוייח.

התופעה הרוחנית המרכזית של העשור

אם ננסה לקבוע מהי התופעה הרוחנית שהכוכבים, האנרגיות, הישויות האתריות והמאסטרים מההימלאיה דחפו הכי חזק בעשור החולף ניתקל בבעיה של ריבוי מועמדים, שכן בעשר השנים האחרונות נפתחנו אל כמה וכמה התגלויות שראויות להיקרא תופעת העשור. ממזרח, למשל, הפציע שרי שרי ראווי שנקר, הגורו ההודי שסוחף אחריו מיליונים ומציע שילוב קליט של תרגילי נשימה, יוגה ויומרות להבאת שלום עולמי; ממערב הגיע אלינו הקאוצ'ינג, כלומר הרעיון שאנשים שאין להם כל הכשרה מיוחדת יכולים לארגן לאנשים שאין להם כל בעיה מיוחדת את החיים; תחת כל עץ רענן ניתן כיום ללמוד קבלה (או קבאלה), ממורים (ברג, לייטמן, אפילו האסיר אלי רייפמן) שמציעים משהו שהקשר בינו ובין הקבלה המסורתית דומה לעיתים לקשר שבין סירופ פטל לפטל; ומכל רמקול ניתן לשמוע שירים מהז'אנר העולה כפורח והמכונה "מוזיקה יהודית", פרוייקט שמקרב יהודים חילונים למקורות תרבותם ויהודים דתיים לאוזניות איי-פודם. אבחר בהתגלות האחרונה כחביבה עלי: מסיני תור ועד אריאל זילבר, משולי רנד ועד ברי סחרוף, מאתי אנקרי ועד אביתר בנאי, "המוזיקה היהודית" מגוונת וססגונית לא פחות מהיהדות עצמה. הן בסגנונות, הן בתכנים והן במטרה שאליה מכוונים השירים, כל יוצר מדגיש את היקר ללבו, והעובדה שיש לכל זה קהל צריכה לדעתי לשמח, מכיוון שמדובר בהתעוררות יצירתית – ורוחנית – שהיהדות מזמן לא חוותה.

הכת של העשור

היא מושכת אש כמו תחפושת מצמר גפן ורציונלית כמו ג'ק טייטל, עצבנית כמו רוטווילר חולה כלבת וממודרת והיררכית כמו פרוייקט הגרעין של אירן. מי ירצה להיות חלק מהטירוף הזה, אתם שואלים? טוב, מסתבר שעבור כל מני סלבריטאים עשירים היא אטרקטיבית כמו שלט חלוד של מחנה ריכוז – הם פשוט חייבים את זה. הסיינטולוגיה איתנו כבר יותר מחמישים שנה אבל נראה שבעשור האחרון היא זכתה ליותר תהילה – והשמצות – מאשר אי-פעם. מכל עבר צצים תחקירים על המתרחש בקרביה, לפני שנה וחצי הודלפו המסמכים הסודיים בהם ל. רון האברד כותב את התיאולוגיה החייזרית של התנועה, קבוצה בשם "אנונימוס" מארגנת נגדם קמפיין אינטרנטי והפגנות רחוב, ולאחרונה בית משפט בצרפת כבר קבע ש"הסיינטולוגיה היא הונאה". אז נכון שיש להם את הזוג קרוז, טרבולטה ולאחרונה כנראה גם את וויל סמית ואשתו, אבל אין ספק שעשור קשה עבר על סיינטולוגים, ונקווה שזה הבא יהיה קשה עוד יותר.

ההתחרפנות הרוחנית של העשור

כל תינוק רוחני יודע שניו-אייג' ללא מטורללים איננו ניו-אייג', ועל כן אין מנוס מלהכתיר את מטורלל העשור. אז נכון, טום קרוז בהחלט התחרפן בעשור הזה, אבל אחרי מחשבה שנייה החליט חבר השופטים (שכולל אותי. וזהו.) שהפרס ניתן לגיבורנו המקומי, שי "הבודהה מאוריון" טובלי. כי עם כל הכבוד לקרוז, ועד כמה שחירפונו מצטלם טוב, הוא לא במהותו חירפון רוחני. מאידך אצל טובלי אין ספק שמדובר בזיקית רוחנית חסרת מודעות עצמית או בושה במיל. אחרי שהוא התחיל את העשור כמורה רוחני, במחצית העשור הוא כבר היה הפה של אלוהים ותיקשר את צוות הבוראים של הגלקסיה, אחר כך המציא  אסכולה של יוגה, אחרי זה מצא צורת רפואה חדשה ותרופה לסרטן, והיום הוא פתאום מורה לקונדליני – והוא עוד לא בן 35! איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא? טובלי לא מפסיק להפתיע, ליזום, ולבדר – והכל תוך מעבר יסודי שכולל ממש את כל המנעד הפנורמי של הניו-אייג'. תן לנו עוד עשר שנים כאלה, גבר. יותר מזה אנחנו לא צריכים.

איש העסקים הרוחניק של העשור

בהיבט הכלכלי העשור שלנו היה פורה במיוחד, ונדמה שהעצות עסקיות מרבנים והשתטחות על קברים הפכו דבר כל כך מובן מאליו עבור מיליארדרים שלא ברור למה עיתוני הכלכלה לא מקדישים דף שסוקר איזה רב – או קבר – הוא בעל התשואה הגבוהה ביותר. נוחי דנקנר אצל הרנטגן, אילן בן דב עם הרב פינטו, לב לבייב כמובן חזק בחב"ד (ולאחרונה הצטרף אליו גומה אגייר), ועוד כהנה וכהנה אנשי עסקים שנזכרו שבחיים יש יותר מכסף (וכמה קל להזכר בזה כשיש לך המון כסף!). אבל את כתר איש-העסקים-הרוחניק לוקחת כמובן שרי "מסרים מלמעלה" אריסון, שלא צריכה רבנים או קברים בשביל לגעת בקודש אלא מתקשרת בעצמה את העתיד. היא פרסמה על כך ספר ("לידה"), נתנה ראיונות והכריזה בכל הזדמנות על סוף העולם כפי שמוכר לנו וביאת ימות המשיח, תוך שהיא קובעת לה עצמה תפקיד ושליחות כמבשרת ומאפשרת של העידן החדש. אחרייך אל הגאולה שרי!

הטרנד הרוחנו-דבילי של העשור

בקטגוריית הטרנד המפגר של הניו-אייג' התחרות קשה, אני מודה, כי מצד אחד יש לנו את הבליפ, עם קשקושי הפסאודו-מדע שלו על מכאניקת הקוונטים והמציאות המקבילה, ומאידך נפל עלינו הסוד עם פטפוטי המחשבה החיובית והכוונה-יוצרת-מציאות. לבי הרוחניקי נקרע בקרבי כאשר עלי להכריע בין שני זבלוני-הרוח האלה, והייתי שורף פיוז אסטרלי בניסיון להחליט מה יותר טימטום אלא שלמזלי אחד ממורי הסוד הצליח להרוג שני משתתפים לא מזמן בסדנה שקיים, ובכך הכתיר את עצמו ואת תורת הסוד כטרנד הרוחנו-דבילי המובהק של העשור. טמבל, לא אמרו לך שצריך לחשוב חיובי?

הטרנד הרוחנו-רציני של העשור

אבל העשור העוזב אותנו גם התברך בכמה וכמה טרנדים רוחנו-רציניים, כמו התגברותם של הטיולים להודו בקרב צעירי ארצנו, התרבותם של הגנים האנתרופוסופים בקרב עוללי ארצנו, ההתרחבותה של תופעת העלייה לרגל לאומן בקרב מתחזקי ארצנו והתעמקותו של העניין האקדמי בניו-אייג' בקרב חוקרי ארצנו. כל אחד מהמהלכים האלו מפגין עניין אמיתי, סקרנות בריאה, פתיחות לחדש ולזר ושילוב נאה של אידיאל ומעשה. אבחר באחרון כטרנד החביב עלי. מה לעשות, אני פשוט בעניין (ואפרופו: הכנס הישראלי השני "לחקר רוחניות עכשווית" יתקיים ב-8 למרץ באונ' חיפה).

עבודה של ניסן לוי שליוותה את המאמר באנרג'י

ומה הלאה? טוב, בעשור הבא ממילא יש לנו את 2012, ואחריה כבר שום דבר לא יהיה אותו דבר… אעלק.

 

[פורסם באתר מעריב]

דבר אחד ברור מעל לכל ספק שיקרה ב-2012, והוא שמיליונים רבים ימותו. כן, כל מי שבאותה שנה יהיה זקן או חולה מספיק, ימות. מצד שני, מיליונים יוולדו, ובאופן כללי עולם כמנהגו ינהג. לא יקרה שום דבר מיוחד. איך אני יודע? על פי הגיון פשוט וניסיון העבר: בכל פעם שקבוצה של חוזים (או הוזים) ניבאה את סופו של העולם או תחילתו של גן-עדן עלי אדמות, וזה קרה רק כמה מאות פעמים בהיסטוריה של המערב, היא טעתה. בכל פעם ופעם. מאה אחוזי כישלון. אז נכון שזה שהשמש זרחה עד היום לא אומר בהכרח שהיא תמשיך גם מחר בבוקר, אבל אתם מבינים על מה אני שם את הכסף.

החזון החדש, ה"תריסרי"' אינו שונה מכל חלום אחר באספמיה, ולמרות שהוא אולי יותר סקסי מההתלהבות של החב"דניקים מאדמו"רם המת, הוא לא באמת יותר מתוחכם. היתרון הברור שלו הוא שבעוד החב"דניקים לא יפסיקו לעולם לחכות, התריסריים יידעו כבר ב-22.12.2012 שצריך לקום לעבודה כרגיל. מצד שני ההיסטוריה גם הראתה לנו שזה שהנבואה נכשלת זה ממש לא אומר שמפסיקים להאמין בה. ישו למשל הבטיח לתלמידיו שיראו את מלכות גן-עדן עלי אדמות עוד בחייהם, וכשזה לא קרה אף אחד לא בא אליו בטענות.

"אבל רגע, הרי לא סתם פיתחנו אובססיה ל- 21.12.2012," יאמרו התריסריים, "הרי מדובר בסוף לוח השנה של התרבות הדרום-אמריקאית העתיקה של המאיה! המאיה האלה יודעים על מה שהם מדברים!!!" נו באמת, גיב מי א פאקינג ברייק. גם אם זה היה לוח השנה האחרון בעולם לא הייתי ממהר להיוועץ בלוח השנה של המאיה, שבאופן ספציפי היא התרבות העתיקה שאולי הכי פחות כדאי להצטער על הכחדתה. מדובר כמובן בציביליזציה ברברית במיוחד, שהיתה עסוקה רוב הזמן בהקרבה סיטונאית של קורבנות אדם, לא לפני שפשטו את עורם, חיררו את גופם ועקרו את לבם. כל זה כמובן לא סתם, אלא רק כדי לאסוף היטב את דמם, אותו מרחו על שפתי פיו של אלוהיהם איצַמְנָה ("בית הלטאה"). כן, אלה בהחלט אנשים שגילו משהו עמוק על החיים.

אבל בואו נדבר לא על החיים שלהם, אלא על אלו שלנו: נראה לי די ברור שהציפייה לימות המשיח נובעת ממצוקה פסיכולוגית פשוטה יחסית: העניין הוא שכולנו שמים לב שהעולם לא מושלם, וכולנו מרגישים שלא כך צריך להיות. יש לנו ערגה תמידית לשלמות, אבל היא כמובן לא נענית על ידי המציאות, ומפני שאנחנו לא מצליחים להשלים עם הפער שבין האידיאל שבראשנו למציאות שמול עינינו אנחנו משליכים את איחודם המושלם אל העתיד. ומכיוון שאנחנו מבינים שאין בכוחותינו הדלים לעשות את העולם מושלם, אנחנו חולמים על כוח עליון שיעשה אותו מושלם בשבילנו.

אבל חוץ מזה שזה קצת ילדותי, ולבד מזה שהציפייה לעתיד מונעת מאיתנו להעריך את ההווה, הבעיה עם המשיחיות לסוגיה היא שמדובר בעצם בסוג של משאלת מוות. יפה כתב כאן אמיתי מגד לא מזמן שהציפייה ל"פתרון" למציאות היא בעצם ציפייה לסוף החיים, כי כל עוד החיים נמשכים אין ולא יכול להיות פיתרון אחד סופי. לא קשה לראות את אותה דינמיקה מתממשת בציפייה לאותו גן-עדן עלי אדמות. הרי זו תמיד צפייה לסוף הזמן, לסוף ההיסטוריה, לסוף ההתקדמות, לסוף ההתפתחות. אנחנו מקווים לזמן שבו נפסיק לקוות. רוצים להפסיק לרצות. אנחנו רוצים להגיע למנוחה מלאה, לשלווה הגמורה, לחלום פז של שינה מתוקה. כן, זה לא שונה בהרבה ממוות. המשיחיות, אם כן, היא סוג של ניהיליזם, תשוקה אל האין.

אבל לעולם יהיה יש, והיש לעולם יהיה מגוון: תמיד יהיה בו טוב ורע, אושר וצער, מתוק ומלוח. אלה החיים, והם טובים מאוד ככה. ואם רוצים שהם יהיו טובים קצת יותר צריך לקום ולעשות אותם כאלה. אל תצפו ל-2012 ואל תסמכו ש-2012 תפתור לכם, או לכולנו, את הבעיות. על זכויות האדם, על הרווחה, על שיוויון הזדמנויות לנשים ולמיעוטים, על הפרדת דת ממדינה, על סוף הכיבוש – על כל אלה צריך לצאת ולהילחם כאן ועכשיו. המלאכה רבה, ומי שיישב ויחכה שבני המאיה יעשו אותה בשבילו יתאכזב.

או אולי לא. כי יהיה עוד דבר שבטוח יקרה ב- 2012: כל מני אנשים שחזו שמשהו גדול יקרה יתאמצו מאוד להסביר לעצמם איך למרות שלא רואים או מרגישים שום דבר, זה בכל זאת קרה.

[פורסם לפני יומיים באתר מעריב]

מזמן לא הגשתי לכם, קוראים יקרים, אסופה של לינקים מעניינים (העבודה העבודה העבודה) ולכן כמה מהם כאן קצת מיושנים, אבל לדעתי לא נס ליחם. קדימה:

1. ראשית כמה שיחות שהתקיימו בסוף אוקטובר ועלו לרשת ממש עכשיו. תחת הכותרת Rethinking Secularism: The power of religion in the public sphere דיברו ביחד וכל אחד לחוד כמה מענקי הרוח של זמננו: אחרון נפילי פרנקפורט יורגן הברמס, מר"ן צ'רלס טיילור, גברת ג'נדר טרבל ג'ודית באטלר והמרקסיסט השחור קורנל ווסט. כן, ניקח כמה שניות לנגב עם טישו את הבלגן שעשינו. ועכשיו הלינקים:
כל אחד מהם לחוד
דיון בין הברמס וטיילור
שמעתי בינתיים רק את הברמס וטיילור כל אחד לחוד. אצל הברמס קשה להבין מה הוא אומר (כלומר לא את הרעיונות, את המילים) וטיילור מציג שתי תפיסות שונות של secularism, שהוא חושב שאחת עדיפה על השנייה. המשך יבוא.

2. ואם כבר אודיו, אז ראיון מאוקטובר עם תומס מטצינגר בו הוא מציג את התיאוריה שלו (העצמי הוא מודל שמיוצר ע"י המוח). כתבתי עליו כאן. ותודה לאריאל שהפנה אותי אליו.

3. מצאתי ברשת (כאן ב-pdf) מאמר קלאסי של טום וולף מ-1976 על הניו-אייג': The 'Me' Decade and the Third Great Awakening. וולף עובר דרך סדנאות "שיפור עצמי" למיניהן ומתעד את החקירה-העצמית-תוך-פינוק-עצמי. לבד מהאנקדוטות שערכן בעיקר ארכיוני, הפסקאות הבאות הן היחידות שמחייבת קריאה לדעתי:

Whatever the Third Great Awakening amounts to, for better or for worse, will have to do with this unprecedented post-World War II American development: the luxury, enjoyed by so many millions of middling folk, of dwelling upon the self. At first glance, Shirley Polykoff's slogan—"If I've only one life, let me live it as a blonde!" —seems like merely another example of a superficial and irritating rhetorical trope (antanaclasis) that now happens to be fashionable among advertising copywriters.

But in fact the notion of "If I've only one life" challenges one of those assumptions of society that are so deep-rooted and ancient, they have no name—they are simply lived by. In this case: man's age-old belief in serial immortality. The husband and wife who sacrifice their own ambitions and their material assets in order to provide "a better future" for their children… the soldier who risks his life, or perhaps consciously sacrifices it, in battle… the man who devotes his life to some struggle for "his people" that cannot possibly be won in his lifetime… people (or most of them) who buy life insurance or leave wills… and, for that matter, most women upon becoming pregnant for the first time… are people who conceive of themselves, however unconsciously, as part of a great biological stream. Just as something of their ancestors lives on in them, so will something of them live on in their children… or in their people, their race, their community—for childless people, too, conduct their lives and try to arrange their postmortem affairs with concern for how the great stream is going to flow on. Most people, historically, have not lived their lives as if thinking, "I have only one life to live." Instead they have lived as if they are living their ancestors' lives and their offspring's lives and perhaps their neighbors' lives as well. They have seen themselves as inseparable from the great tide of chromosomes of which they are created and which they pass on. The mere fact that you were only going to be here a short time and would be dead soon enough did not give you the license to try to climb out of the stream and change the natural order of things. The Chinese, in ancestor worship, have literally worshiped the great tide itself, and not any god or gods. For anyone to renounce the notion of serial immortality, in the West or the East, has been to defy what seems like a law of Nature. Hence the wicked feeling—the excitement!—of "If I've only one life, let me live it as a ———!" Fill in the blank, if you dare.

4. ראיון מעניין אצל לונדון וקירשנבאום על כך שישנה עליה במספר הנשים העוזבות את החברה החרדית. שלומי דורון, שחוקר את העניין, מספר שהסיבה לעזיבה היא פעמים רבות המיאיסה בצורת החיים הדכאנית והמפלה כלפיהן הכוללת עבודה + לידה של 9 ילדים בממוצע. אחרי כל הבלגן שהיה סביב שרה איינפלד ויציאתה מחסידות גור, מעניין לשמוע את זה.

5. אבי לבקוביץ רב הפעלים מתמחה לאחרונה באיתור ווירדוז מגלומאנים ומשיחי צעצוע. הוא הפנה אותי אל ראיון מבדר (וידאו) עם פאר מלך המשיח, שמופיע גם בתמונה טובת הטעם משמאל (שלקוחה מכאן). ויש גם את האתר הזה, של אחד, עידן, שגם הוא המשיח.

6. קטעים מספר חדש, American Guru, על אנדרו כהן, מאת חסידיו לשעבר. הוא לא יוצא מזה טוב.

7. מאמר נאה על ההיסטוריה של הרוזנקרוצים באירופה.

8. ומאגודה סודית אחת למשניה: הספר החדש של דן בראון עוסק בבונים החופשיים. כאן תגלו עד כמה הוא מדייק ביחס לאגודה, ומה הוא המציא (התשובה: בסך הכל הוא דייק, הממזר).

9. נתונים על יותר ויותר אמריקאים שהופכים ל- unchurched believers: מאמינים ללא כנסייה, מבחירה כמובן.

10. אורי קציר מביא בבלוגו רשימה שאסף המשפטן עודד גדות של טרוריסטים יהודים. כחמישים גברים שרצחו 43 פלסטינאים ו-5 אזרחי ישראל, ביניהם ראש ממשלה אחד. הם כולם שומרי מצוות אורתודוקסים, אבל כמובן שזה בכלל לא קשור.

11. ב"משאל ראש השנה" של "תרבות וספרות" של "הארץ" שאלו אנשים על דלדולה של הרוח בשיראל. המשורר אמיר אור האשים את הניו-אייג':

ה"כאן ועכשיו", שבסבנטיז היה מחוז חפצם של מודטים טרנסצנדנטליים, נהפך למוטו של קייטנה רוחנית חדשה שבה החוויה האישית היא תכלית החיים. אם אתה כאן ועכשיו, לא משנה במה תמלא את חייך. העיקר שתהיה "קול" ותעביר לך את הזמן בכיף ובסיפוק: אכול ושתה, אחי, כי אין מחר. ולא שיש משהו רע באוכל, בכסף, בסקס, ובכל הפריפריה של העיסוק בהם. אבל אם כל מה שיש באדם הוא הגוף המתכלה והחומרים שסביבו, אדם לאדם מצרך. ולמה בעצם לא לחיות את הרגע? הרי בין כה וכה אי אפשר לשנות כלום.

זו רק פסקה אחת מהרשימה כמובן ואתם מוזמנים לקרוא את כולה. בתגובה לרשימה שלחתי מכתב למערכת והוא פורסם שבועיים לאחר מכן:

במשאל ראש השנה "על דלדולה של הרוח בישראל" מלין אמיר אור על "הקייטנה הרוחנית" של הניו-אייג', ומסיק ששקיעת הרוח בזמננו היא חסרת אחריות במיוחד מפני שהיא מצווה רק "לזרום" ולחוות את הרגע.
יש אמת במה שאור אומר, אבל זו אמת מאוד חד צדדית. הניו-אייג' הוא תופעה מגוונת ורבת רבדים, ולמרות שבהחלט אפשר לשמוע מכיוונן של סדנאות מדיטציה למיניהן את הקריאה "להרפות", ראוי לשים לב להקשר שבתוכה היא נשמעת. 
הלוך הרוח האתי שאנחנו רגילים אליו בחברה המערבית המודרנית הוא כזה של ציוויים, או במלים אחרות, זוהי אתיקה של פעולה, של מה ראוי ומה לא ראוי לעשות. בניגוד לאתוס הזה, ובדומה לאתיקה של יוון הקדומה למשל, הניו-אייג' מבקש לכונן אתיקה של הוויה, שבמרכזה עומדת השאלה מה ראוי ומה לא ראוי להיות. האתיקה הזאת, מעצם טבעה כמובן, עוסקת פחות בגיוס כוח אדם למבצעי הצלה או צדקה למיניהם, ויותר בטרנספורמציה פנימית. 
שלא כמו שאור טוען, אין כאן הפקרת האחריות, לא האישית ולא החברתית, אלא התבוננות עמוקה על מצבו של האדם ומעמדו הקיומי. נכון, זה לא מה שאנחנו רואים לרוב, אבל זה מפני שלרוב אנחנו רואים בני אדם ממוצעים, שרוחניות הניו-אייג היא להם לא יותר מאשר תחביב. האשמת הניו-אייג' בחטאיהם משולה לטפילת כל חטאי "דור האספרסו" על האספרסו.

12. בבוקר יום שישי, היום הראשון בשבוע הראשון של השנה החדשה של העשור החדש אתן הרצאה (לפני סרט) במסגרת סדרת "סינמה נירוונה" שבסינמטק תל אביב. הנה לשון הפלייר:

01-01-10
מי אני?
רמאנה מהארשי הוא אחד מהמורים הרוחניים ההודים הגדולים בהיסטוריה. נדבר עליו, על תורתו, ועל זרם האדוויטה-ודאנטה שבהינדואיזם, אליו שייכים כל המורים השונים שמדברים בסרט.

אחרי ההרצאה יוקרן הסרט: תרשים להתעוררות
בימוי:פרם אננדה / גרמניה 2009 / 92 דקות/,תיעודי/  אנגלית, תרגום לעברית
רגעי שיא מתוך ראיונות שנערכו עם 16 מורים הודים נאורים שנשאלו אותן 12 שאלות בנושאים רוחניים המבוססות על משנתו של רמנה מהרישי. הסרט הערוך בקפידה כולל את פסיפס תשובותיהם של המורים ומוגש לצופים כסאט-סאנג (מפגש עם האמת) מופלא עם מגוון של מורים מוארים כולל קטעי וידאו נדירים של רמנה מהרישי עצמו.

בקיצור הרצאה + סרט והכל ב-48 שקלים בלבד (למנויים 35, ואפשר גם כחלק מסדרה של ארבע הרצאות בהנחה – פרטים כאן). מי שלא בא מרובע.

במפגש האחרון בקורס שאני מעביר באונ' תל-אביב נגענו במה שמהווה לדעתי את ראשיתו ההיולית והבתולית של מה שלימים יתכנה הניו-אייג', או מה שאני אוהב לכנות נקודת העיבור של הניו-אייג' (יענו 'מומנט אוף קונספשן'), כאשר מאותו הרגע יגדל ויטפח העובר התמים בבטן אמו (היא התרבות המערבית) עד שכשלוש-מאות שנה לאחר מכן ייצא צווח ומפונק לאוויר העולם (נקודת לידתו, אם ממש רוצים לקבוע כזו, היא לדעתי ארה"ב 1836, ועל כך בפעם אחרת).

ומהי נקודת העיבור של הניו-אייג'? לשם כך אולי ניתן הגדרה פרוביזורית ותמציתית לאותה דתיות חסרת מרכז וסדר עליה אנחנו מדברים. הניו-אייג' לעניינינו אם כן הוא דת אישית מאוד, ופנימית מאוד. זה הכל. ובהרחבה קלה: דת אשר סמכותה נובעת מהאינדבידואל, אשר מתרחשת בעיקר בתוכו (בראשו ובלבו), ואשר מכוונת תכליתית חזרה אל עצמו.(1)

איפה דבר כזה התחיל במערב? איפה דובר לראשונה על קשר אישי, ופנימי, עם האל? ברפורמציה כמובן. ברפורמציה נזרעו הזרעים אשר מאות שנים מאוחר יותר יבשילו, יתבשלו ויגלשו מהסיר בדמות המרק הרוחני שאנו רואים סביבנו כיום. לא צריך להיות דורקהיים כדי לקבוע (כפי שהוא אכן קבע) שהרפורמציה שברה את ההיררכיה הברורה של הסמכות הכנסייתית כיחידה שקובעת מה ואיך להאמין ולעשות. הנצרות התפרקה לזרמים, אשר כל אחד מהם מדגיש את דרכו לעבודת האל. הנה סטיב ברוס, חוקר דתות מאונ' אברדין בבריטניה, אשר מנסח את העניין יפה:

האירוניה היא שהכנסייה כרתה את קברה בעצמה. החידושים שנועדו להחיות את הכנסייה חתרו תחתיה. […] הדת שיצרה הרפורמציה היתה מועדת לפרגמנטציה מפני שהיא הסירה את הממסד הכנסייתי כמקור לסמכות שבין האל לאדם. […] היא ריסקה בצורה לא מודעת את התרבות הדתית ההגמונית ויצרה את התחרות, אשר בחברות סובלניות ושוויוניות, תוביל בהכרח לרלטיביזם ופרניאליזם. על ידי ההתעקשות שלכל אדם האחריות למצבו הרוחני הרפורמציה גם תרמה באופן ישיר לצמיחת האינדיבידואליזם. (2)

אבל לרפורמציה, כמובן, צבעים רבים, ולא לותר כקלווין (או שניהם כתומס מונצר). כי בעוד קלווין היה קר כדג ובעל אופי סגפני-ייקי שיכול היה להקפיא טיפת זיעה בגלגולה בין ירכיה של הבתולה הקדושה, היה לותר שלנו קדרה מבעבעת של תשוקות, יצרים וזעם קדוש. ובעוד קלווין מחנך את צאן מרעיתו לחשוד ברגשות ולסמוך אך ורק על אמונתם וחריצותם (זהו הרי האתוס הפרוטסטנטי), לותר בונה את התיאולוגיה שלו גם על חוויה פנימית של ישועה (הבאה בעקבות חסדו של האל, ובעקבות האמונה כמובן).

למעשה, היתה זו חוויה פנימית של ישועה שהציתה בלותר את אש המרד, אותה התרסה מוכפלת ב-95 תזות שהוא הדביק לשערי הכנסייה בוויטנברג. כי המרד כנגד האינדולגנציות לא נולד מכך שלותר רצה לחסוך לנסיכים הגרמנים קצת כסף, אלא מתוך שכנוע פנימי עמוק שאת חסדו של אלוהים פשוט אי אפשר לקנות. אבל שאפשר גם אפשר לקבל – ולהרגיש את זה.

"נולדתי מחדש ונכנסתי אל תוך גן-העדן"

השנה היתה 1515, ולותר אז, בן 32, כבר נזיר קתולי (אוגוסטיני) ומרצה לתנ"ך באוניברסיטה של וויטנברג. כמו כל אדם גדול הוא נמצא במשבר אמונה, וכמו שהיה נהוג אז הוא מחפש בכתבי הקודש רפואה. שוב ושוב הוא קורא את הבשורה הטובה, ובאיגרת אל הרומאים הוא נפגש עם הפסוקים הבאים:

מְחֻיָּב אָנֹכִי לַיְּוָנִים וְלַלּעֲזִים גַּם לַחֲכָמִים וְלַפְּתָאִים: לָכֵן נְדָבַנִי לִבִּי לְהַשְׁמִיעַ אֶת־הַבְּשׂוֹרָה גַּם־אֶתְכֶם בְּנֵי רוֹמִי: כִּי אֵינֶנִּי בוֹשׁ מִבְּשׂוֹרַת הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר גְּבוּרַת אֱלֹהִים הִיא לִתְשׁוּעָה לְכָל־הַמַּאֲמִין לַיְּהוּדִי רִאשׁוֹנָה וְגַם־לַיְּוָנִי: כִּי־בָהּ נִגְלְתָה צִדְקַת אֱלֹהִים מֵאֱמוּנָה אֶל־אֱמוּנָה כַּכָּתוּב וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה: (1, 14-17)

הוא לא מצליח להבין מה לעזאזל אלוהים רוצה ממנו, ואיך יכול חוטא שכמוהו לנהוג אי פעם על פי "צדקת האלוהים", אבל כשהוא פורש לרגע לשירותים – פתאום נגה סביבו אור מן השמיים. זהו מה שבמחקר נקרא ה- tower experience או ה- revelation in the tower של לותר. הנה תיאורו שלו עצמו למה שקרה:

התבוננתי לילה ויום על המילים הללו עד שלבסוף, ברחמיו של האל, שמתי לב אל ההקשר שלהן: "כִּי־בָהּ נִגְלְתָה צִדְקַת אֱלֹהִים מֵאֱמוּנָה אֶל־אֱמוּנָה כַּכָּתוּב וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה". התחלתי להבין כי בפסוק זה צדקת האל היא מה שעל פיו חי הצדיק על ידי מתת האל, כלומר על ידי האמונה. התחלתי להבין שהפסוק הזה אומר שצדקת האל מתגלה דרך הבשורה הטובה, אבל שזהו צדק פאסיבי, כלומר הוא אשר על ידו האל הרחום מצדיק אותנו על ידי האמונה, ככתוב: "צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה". לפתע פתאום הרגשתי כאילו נולדתי מחדש ונכנסתי אל תוך גן-העדן עצמו מבעד לשערים פתוחים. מיד ראיתי את כל כתבי הקודש באור אחר. עברתי על כתבי הקודש בזכרוני ומצאתי שעבור מונחים אחרים קיימות משמעויות אנלוגיות, לדוגמא עבודת האל, שהיא העבודה שהאל פועל בנו; חוזקת האל, שעל ידה הוא הופך אותנו לחזקים; חוכמת האל, שעל ידה הוא הופך אותנו לחכמים; כוח האל, ישועת האל, תהילת האל. (3)

וזה המהפך שהוליד את הרפורמציה, את התרבות המערבית המודרנית, ואת הניו-אייג' (כן, טוקבקיסטים יקרים, היו גם סיבות אחרות, תודה). כי מה עושה כאן לותר? לותר כאן בעצם מבצע מהפכה עצומה, קופרניקאית, בדת: הוא מעביר את מרכז הכובד שלה מהאל אל האדם, מהחוץ פנימה, מהמסורת אל הרגש, מהכלל אל האינדבידואל. ליתר פירוט: "צדקת האל" הופכת מצדק מטאפיזי, אובייקטיבי, מופשט, אוניברסלי, להצדקה שהוא יתברך פועל אותה בתוכנו, כאשר הוא מצדיק אותנו, בצורה פרטית, מוחשית, סובייקטיבית, חוויתית. "בצורה זו," כותב מייקל אלן גילספי

לותר היה יכול להפוך את האל המופשט והמרוחק של הנומינליזם לכדי כוח פנימי שמילא בני אדם פרטיים. האמונה שצומחת בנו מתוך המפגש עם דבר האל בכתבי הקודש פועלת כך בתוכנו ומשנה אותנו. דרכה אנחנו נולדים מחדש באלוהים מפני שאלוהים בא ושוכן בתוכנו. (4)

אין להפריז בגודל המהפך: מאותו רגע לא בשמיים היא, אלא בפיך ובלבבך. בשביל לותר, אם כן, הישועה באה רק דרך האמונה (Sola Fide), שמגיעה רק דרך חסדו של האל (Sola Gratia), שמגיע כאשר אנחנו קוראים בכתבי הקודש (Sola Scriptura). והאמונה הזאת מורגשת כ"לידה מחדש", כלומר כטרנספורמציה פנימית, כלומר כחוויה רוחנית שמשנה את חיינו. נכון, היו גם מיסטיקנים אחרים לפניו, גם נוצרים כמובן, שהרגישו מעין ישועה פנימית – אבל איש מהם לא ייסד דת עולמית. לותר כן, והדת הזאת עוצבה בצלמו וכדמותו.

די ברור שאפשר למתוח קו ישר בין הדגש של לותר על ה"לידה מחדש" הגואלת לבין זה של האוונגליסטים בארה"ב בימינו (יורשיהם המודרנים של הפייטיסטים, שבעצמם רצו להדגיש עניין זה, שבמאה ה-17 כבר קצת נשכח אצל הלותרנים). ולטעמי די ברור שאפשר למתוח קו ישר בין הישועה-על-ידי-חוויה של לותר לדת הפנימית-אינדיבידואלית של הניו-אייג', דת שבה החוויה הפרטית היא מקור הסמכות ומקור הגאולה.

כשני ענפים מאותו עץ אבולוציוני התפתחו הזרמים הדתיים הללו מאותה נקודה קדמונית. האוונגליסטים שומרים עדיין על מקומו של ישו כמקור הבלעדי לחסדו של אל. אצל הניו-אייג'יסטים (בעיקר, לדעתי, בעקבות מגמות של רציונליזציה וגלובליזציה, עם תחנת ביניים ביוניטריאניזם) האל לא מוגבל לפעול דרך בנו יחידו, ומלוא כל הארץ כבודו.

נספח: אריק אריקסון והפסיכולוגיה של החירבון

אריק אריקסון, שהיה פסיכואנליסט ידוע ופרופסור בהארוורד, כתב ספר בו הוא מנתח את נפשו של לותר הצעיר (5). שתי אבחנות הן מעניינינו בספר זה, מכיוון שהן נוגעות לאותה חוויה מכוננת בהיסטוריה של לותר וכאמור לא מעט גם בזו של המערב.

ראשית גם אריקסון רואה בתיאור חוויתו של לותר נקודת ציון חשובה במסע התודעתי של האנושות:

לדעתי דבר לא הופך את לותר לאיש העתיד – העתיד שהוא ההווה הפסיכולוגי שלנו – יותר מאשר החדשנות המוחלטת שלו בדיווח על השלבים אשר ציינו את הפיכתו ל- homo religiosus אמיתי. […דבר ש]הופך את כל חוויתו למאורע היסטורי הרבה מעבר למשמעותה הפרטית, וביתר פירוט חוויתו היא צעד מכריע בתודעה ובאחריות האנושית. (עמ' 39)

נאה. עם זאת חוקרים רבים, אומר אריקסון, לא שבעו נחת מכך שכל העניין התרחש, על פי הודעתו של לותר עצמו, על האסלה (או סיר הלילה – מה שהיה אז). לא נעים שכך תתחיל התנועה שלמעשה בנתה את המערב כפי שאנחנו מכירים אותו כיום, לא? אבל בשביל פסיכואנליטיקאי כאריקסון זו כמובן הזמנה לארוחת מטעמים:

אין אמירה שהוציא לותר שגרמה יותר מזו [בענין מיקום ההתגלות] לאנשים בוגרים לזוע באי נחת יותר גדולה, או שגרמה לחוקרים רציניים להרים אפם מעלה בחוסר אמונה מהול בבוז. [… אבל] יש לעניין רלוונטיות פסיכיאטרית. […] לותר סבל כל חייו מעצירות […] אין כמעט ספק, שבזמן הזה שבו הכוח הרטורי של לותר שוחרר משביו הילדותי והאינפנטילי הוא הפך מטיפוס מאופק ומסוגר לאדם שנמצא בהתפרצות; הוא מצא שחרור לא-צפוי של ביטוי אישי, ועמו את העוצמה רבת הצדדים של אישיותו. […] כל קיומו היה טמון תמיד בבני-מעיו […] כאשר הוא למד לבסוף להשתחרר הוא הוציא לחירות העולם לא רק את היכולת הרטורית הגדולה של זמנו אלא גם את המזג הלוהט ביותר ואת הזעם שהפיק את הכושר הגדול ביותר ליריקת טינופת. (עמ' 204-206)

נו טוב, אריקסון עושה את שלו בכדי לצמצם את המרחק הממילא קטן בין פסיכואנליטיקאי לסופר מד"ב. מצד שני, כטיפוס אנאלי בעצמי… יש בזה משהו.

הערות

(1) Paul Heelas מגדולי חוקרי התופעה, התייחס אליה בספרו על התנועה כ- Self-Spirituality"" ואני חושב שהגדרתנו כאן היא פשוט פירוק של מונח זה)
(2) Steve Bruce, Cathedrals to Cults: the evolving forms of religious life, in Heelas, Paul, ed., Religion, Modernity and Postmodernity, 1998, pp. 19-35
(3) Preface to the Complete Edition of Luther's Latin Works (1545) by Dr. Martin Luther, 1483-1546  Translated by Bro. Andrew Thornton, OSB
(4) Michael Allen Gillespie, The Theological Origins of Modernity, Chicago University Press, Chicago, 2008, p. 107
(5) Erik H. Erikson, Young Man Luther: A Study in Psychoanalysis and History, Norton & Co', New-York, 1963

ודאי שמתם לב שבסוף-השבוע נפל דבר בתולדות הניו-אייג' הישראלי. שרי אריסון בישרה שהיא מקבלת מסרים "ישר מלמעלה". אכן, רצף הראיונות ומסיבות העיתונאים שנתנה המיליארדרית לרגל צאת ספרה "לידה" חשף את האני הפנימי שלה לעיני כל, ולא כולם התרשמו לטובה. הראיונות בידיעות אחרונות ובערוץ 2 הציגו אשה בעלת צביון רוחני ניו-אייג'י די סטנדרטי, ובכך כזה שאינו ממש מעניין. אלא שמשום שאריסון היא אחד האנשים החזקים והמשפיעים במשק הישראלי, דבריה עוררו תהודה רבה.

תהודה זו היא שמעניינת באמת בסיפור הזה, אך כדי להבין במה דברים אמורים אביא מדבריה של אריסון בראיון שנתנה לאמירה לם. הראיון, ראשית, רצוף כולו ססמאות ניו-אייג'יות מוכרות. כך מדגישה אריסון כמה פעמים שהיא "לא מצטערת על כלום" מכיוון ש"לכל מעגל בחיים שלי יש תפקיד". היא בכלל "מאמינה בקארמות ומאמינה שצריך לסגור את הקארמות", ולכן גם הנישואין עם עופר גלזר היו בסופו של דבר ברכה.

מאידך היא מאשימה את אנשי בנק ישראל, איתם נקלעה לחיכוך מתוקשר לא מזמן, שהם לא מבינים את החזון שלה, מפני שהם תקועים ב"עולם הישן", אך מיד מדגישה ש"לכל אחד יש את הבחירה לשנות את דרכו בכל רגע. אני מקווה שזה ישתנה". מהסבל שלנו יש כידוע להרפות, ולכן העובדה שלא הצליחה לחסוך מילדיה חוויה של גירושין היא "כאב ששיחררתי".

כל אחת מהאקסיומות הרוחניות הללו מוכרת כמובן, ומהווה חלק מהפסיכולוגיה העממית (folk psychology) הרוחנית שהשיח המרכזי בישראל כבר קיבל ועיכל מזמן. אלא שמכאן ממשיכה אריסון אל מחוזות שונים לחלוטין: לראשונה מודה אריסון שהיא עצמה מתקשרת. על פי דבריה מאז שהיתה ילדה היא מקבלת "תמונות ומסרים מילוליים", ובין אלה רמזים מקדימים על אירועים שעומדים להתרחש.

אני חוויתי מראש [ודוק: חוויתי, לא חזיתי], למשל, את מה שקרה לאריק שרון, והתחלתי לבכות ליד החברים שלי, אבל הם לא הבינו […] לפני כמה חודשים, למשל, קיבלתי מסר שהולך לקרות משהו עם המחשבים, שהם הולכים לקרוס. […] אז באתי לדני [דנקנר, יו"ר דירקטוריון בנק הפועלים] ואמרתי לו: 'תשמע, אני מרגישה לא נוח כי הולכים לקרוס המחשבים בבנק הפועלים, תעשה בדיקה'. שבועיים אחרי כן קרסו המחשבים.

נניח לשאלה מדוע לא הצליחה הבדיקה למנוע את הקריסה. העיקר הוא שאריסון, אחת הדמויות הציבוריות החזקות בארץ, למעשה מכריזה על עצמה כמתקשרת. ולא רק זה: אריסון מרגישה שהיא "בעניין הזה מובילה משהו, אבל העולם יגיע לשם", כלומר שיש לה תפקיד, והוא הבאת גן-עדן עלי אדמות: "עידן הכוחניות, המניפולציות, המלחמות, זה עולם שהולך ומת, זה לא יהיה יותר"; "אין לי ספק שהדברים בעולם ילכו וישתנו, כמו שבתוכי כבר התחולל השינוי העצום הזה". שרי אריסון כמשיח הניו-אייג'.

אז מה היה לנו כאן? ראשית נראה בעליל שהניו-אייג' בישראל, שנמצא בתרבות המרכזית כבר כחמש-עשרה שנה, חווה בסוף השבוע הזה קפיצה (קוונטית כמובן) למרכז האליטה הישראלית. בראיונות השונים יוצאת למעשה אריסון מהארון הרוחני ומכריזה על עצמה כמתקשרת ופחות-או-יותר-מוארת. הדברים, כאמור, עוררו ומעוררים רעש תקשורתי לא קטן, והשאלה המעניינת היא האם לבד מזעקות השבר וההתייחסות הצינית לדבריה, תתעורר מחאה אמיתית כנגדה.

הניו-אייג' הוא מעצם טבעו מערך תרבותי שובר היררכיות: כל אחד יכול להיות בו נביא, כל אחד יכול לייסד דת, כל אחד יכול להאמין במה שהוא רוצה ולהיות חבר באיזו דת או כת שהוא רוצה. מקור הסמכות עבור האינדיבידואל הניו-אייג'יסט הוא אך ורק האינדבידואל הניו-אייג'יסט, כלומר הוא עצמו ופנתיאון תובנותיו וחוויותיו. כרגיל בחברתנו הפוסט-מודרנית אין עם זה שום בעיה, וכולנו שמחים לתת לכל אחד לעבוד את אלוהיו או אליליו כמיטב הכרתו.

הבלגן מתחיל כאשר תפיסת-עולם א-היררכית שכזו נפגשת עם מערכת שבה עדיין חשוב לנו, אפילו בעידננו הפוסטמודרני, לשמור על היררכיות ברורות. מערכות כאלו הן למשל הצבא או הכלכלה, ועל כן אם לדוגמא יגלה הרמטכ"ל שהוא מקבל הערכות מודיעין מקוראת-בקפה, הדבר היה מטריד את הרוב המוחלט של אזרחי ישראל.

לכן כאשר אריסון מתוודה שהיא שומעת קולות השאלה המעניינת אינה זו העוסקת בבריאותה הנפשית או בהשגתה הרוחנית, אלא במידה בה דבריה יעוררו חוסר נוחות בקרב הציבור: האם התרעומת הציבורית תאלץ אותה לחזור בה מדבריה? האם אנשים יתחילו לסגור את חשבונותיהם בבנק הפועלים? או האם לבד מהרמת גבות וגיחוכים עולם כמנהגו ינהג? במילים אחרות, עד לאיזו דרגה בהיררכיה החברתית-מדינית ישלים הקונצנזוס הישראלי עם מפגן בוטה של חוסר רציונליות?

נכון לרגע זה נראה שדבריה של אריסון לא הפילו את השמיים. אף בעל סמכות לא קרא לבחון את יחסיה עם דירקטוריון הבנק שלה, ציבור בעלי החשבונות לא נכנס להיסטריה, ומניית הבנק בכלל עלתה אתמול ב- 1.59%. על אף התדהמה המופגנת והציניות שבה התקבלו דבריה בתקשורת, אנשים "רגילים" שאני דיברתי איתם גילו אהדה לדבריה, גם אם לא האמינו שהיא אכן חוזה עתידות. 

תגובות אלה מעידות יותר מכל עד כמה בישראל 2009 ההיגיון הניו-אייג'י, גם אם אינו מובן מאליו, בהחלט מובן, עד כמה התקשור עם ישויות רוחניות וההכרזה על מהפכות תודעתיות הפכו לדבר שמדי פעם "אנשים עושים". ראיונותיה של אריסון בימים האחרונים ודאי הציבו רף חדש בכל הנוגע לכניסתו של הניו-אייג' למיינסטרים, אבל ניתן בהחלט לקבוע כי יש לה תרומה ארוכת שנים לפרוייקט הזה, שלדעתה מקרב את הגאולה עליה היא מדברת. אין ספק שמגיע לה על כך, בהתאם להשקפה, קרדיט או גינוי. לי אישית דווקא חשוב לשמור את שתי הרגליים על האדמה העובדתית ואין לי הרבה סבלנות למתקשרים למיניהם, אבל היי, זה כנראה פשוט משהו שאנשים עושים.

מבחר מאמרים על תקשורי אריסון

שי גולדן שואל האם אריסון שפויה 

שרון שפורר חושבת שמדובר ב"מסרים מבהילים" 

אורן פרסיקו (כן, אחי היקר) כותב על הצנעת המימד הרוחני בראיון בידיעות

חנוך מרמרי תוקף את הטיפול התקשורתי בתקשורים

לילך סיגן שואלת על החוכמה התקשורתית של הוידויים של אירסון 

שירי לב ארי סוקרת את הספר

שני הציטוטים הבאים 

את הספר, אגב, חותמת אריסון: "תודה לעולמות העליונים, למדריכים ולמלאכים. תודה לאלוהים".

אריסון מתייחסת בספר בהרחבה גם לתורות הרבות שלמדה וטופלה בהן. בין השאר היא מזכירה "קורס בניסים", לידה מחדש, הילינג, שיטת סילבה, העלאת תדרים, הפורום, שיאצו, דיקור, צ'י-קונג, רייקי, קבלה ומדיטציה קבלית.

וסיכום כל הראיונות כאן מפי רן רימון והדס מגן 

ראיון לערוץ 7 בו אריסון מגלה שהיא "מחוברת ליהדות", וגם מעבר אליה 

סיכום כללי ודברים בוידאו ממסיבת העיתונאים 

 

[הרשימה (ללא הלינקים) התפרסמה אתמול באתר מעריב. באותו פרסום תמצאו גם הספד שלי לקן וילבר כפילוסוף רציני והמלצה על ספרו החדש של עידו הרטוגזון. ואחד הטוקבקים תחת המאמר במעריב נכנס הישר לתחרות התגובה האהובה עלי בכל הזמנים. הנה:

 

 

 

לבד מזה, עוד התפתחות חשובה השבוע: הרב אליישיב פסק שיהודים חילונים אינם "תינוקות שנישבו", כלומר אותו טריק הלכתי שהכשיר את אי-הריגתם על ידי יהודים אורתודוקסים.

וגם: סדרה של שלוש כתבות רחבות היקף על כת הסיינטולוגיה מהימים האחרונים, הבנויות על עדויות של סיננטולוגים בכירים ש"ערקו" –1, 2, 3]