למרות שהיו לי כמה מורים רוחניים, מעולם לא היה לי גורו, כלומר מורה אחד ראשי (או בלעדי) מולו אני מכניע את רצוני ופותח את לבי, וסומך עליו שייקח אותי יד ביד אל סוף הדרך. ישנן הרבה סיבות לכך, ביניהן, אני בטוח, מידה גדולה מדי של גאווה ואגו. כדי להתמסר צריך בכל זאת לוותר במידה רבה על עצמאותנו, ובשביל זה כנראה תמיד הייתי גאה יותר מדי.

ואל תאמרו, קוראי היקרים, שטוב שכך. כלומר, לפחות לא שרק טוב שכך. יש בהתמסרות, בכניעה, סוד רוחני גדול, ומדי פעם היא לבטח נחוצה. הכניעה בפני סמכות חיצונית אינה יותר, בעומק העניין, מהכרה בחוסר הודאות של החיים ובחולשתנו אל מול כוחות היקום. הכרה בקטנותנו – והרי אנחנו אכן קטנים. הציות המוחלט, לצד התולדות האפשריות שלו לשלילה, יכול להיות כלי רב עוצמה ללימוד עצמי ולהתפתחות. אם אכן רצונו של אדם כבודו, הרי הויתור על רצונו הוא מחילה על כבודו, ויש דברים גדולים שניתן ללמוד מסליחה שכזאת, מהרפיה שכזאת, משחרור שכזה.

לכן העובדה שמוסד הגורו בצרות אינה מסימניו של עידן הדלי או של שחר רוחני חדש. המורה הרוחני אינו סרח עודף מימי קדם שניתן לוותר עליו כיום, כלומר עכשיו כשאנחנו אינדיבידואלים מודרניים, מתקדמים וכל כך חכמים. למעשה, כל מי שמניח שיש בנו מעצורים והתניות שאנחנו לא מסוגלים להשתחרר מהם לבדנו (אם מפני שהם נסתרים מאיתנו, אם מפני שהם גלויים אבל מחמיאים לנו) מניח גם שיש צורך בעזרה חיצונית. הגורו הוא סוג מסויים, ללא ספק חריף מאוד, של עזרה חיצונית.

ועוד: קשה להניח שקיימת התפתחות רוחנית שאינה בנויה גם מיחסים אינטר-סובייקטיבים. אף אדם איננו אי, כפי שכתב ג'ון דון, וכפי שהוסיף וויטגנשטיין – אין שפה שהיא פרטית. הגורו הוא – לצד בן הזוג וההורה – "אחר משמעותי" משמעותי ביותר. וכאמור, משמעות מתקבלת רק מפגישה עם הזולת. התובנות שמשתקפות מתוך מראה פסיכולוגית שמציב מולנו אדם קרוב, ודאי אם מדובר באדם חכם ומעמיק, יכולות להיות יקרות מפז.

ובכל זאת, כידוע, פעמים רבות כל כך מערכת היחסים הזאת הופכת די מהר לנצלנית ופוגענית. בטור הקודם נגענו קצת בירידתו מהבמה של אנדרו כהן, מהמורים הרוחניים הידועים של זמננו. כדי להבין טוב יותר את סוגיית הגורו, ולא פחות מכך את סוגיית אנדרו כהן, ביקשתי מידידי עמיר פריימן לשתף מחוויותיו ותובנותיו. פריימן, כיום פעיל חברתי חשוב בתחום החינוך ומנכ"ל התנועה להעצמת הרוח בחינוך, בילה עשרים ושתיים שנים מחייו בקהילתו של אנדרו כהן, ועזב אותה לפני כחמש שנים. שאלתי אותו כמה שאלות.

מה גרם לך להקדיש שנים רבות כל כך מחייו למורה, מה נתן לך כהן בדרכך הרוחנית?
ראשית כל, ואולי גם מעל לכל, המפגש אתו יצר בי מחויבות לחיים הרוחניים. עד שפגשתי בו הייתי עם רגל אחת ב"עולם החומר" – לימודים, קריירה, פרסום, כסף, נשים, ועם רגל שנייה ב"עולם הרוח" – שאלות קיומיות, אהבה לריק הגדול, משיכה למופלא, רגש דתי. גם שנתיים במנזר זן ביפן, עם מורה זן נפלא, לא שינו את עמדתי המפוצלת הזו. כתוצאה מהפגישה עם אנדרו ומהשהות במחיצתו, והודות לביטחון שהוא נתן לי בתקפותו ובחשיבותו של המסע הרוחני, נטעתי את שתי רגליי בעולם הרוח. בשבילי, פירוש הדבר הוא שפיניתי את כל-כולי לתהליך של סגירת הפער בין החוויות והתובנות העמוקות ביותר שלי לבין מי שאני כאדם. הלימוד והעבודה הרוחנית עשו הרבה טוב לנפש שלי, ומרגע שעשיתי את הבחירה לא הייתה לי שום סיבה להסתכל לאחור.

אפשר גם לומר שכשפגשתי באנדרו, בגיל 29, החיים שלי היו מרוכזים סביב עצמי, וגם ה"שאיפות הרוחניות" שלי היו מרוכזות לגמרי סביב עצמי. אנשים אחרים לא באמת עניינו אותי – אלא אם כן הם יכלו לשרת אותי בצורה כלשהי. וכמובן שלא הייתי מודע לאגוצנטריות שלי – איך יכולתי להיות? אך כשיצאתי מהקהילה לפני חמש שנים, בגיל 50, יכולתי לומר בלב שלם ש"החיים האלו אינם בשבילי" ולהטיל את עצמי לעשייה שקשורה בהתפתחות עומק, בהתפתחות פנימית, של החברה והתרבות שלנו – ושל קבוצות ואנשים שאני בא איתם במגע ויוצר איתם שיתופי פעולה וקשרי ידידות.

ועוד דבר: הודות לאנדרו הייתה לי ההזדמנות להשתתף בעבודה רוחנית מעמיקה, במסגרת קהילה של אנשים רציניים, אינטליגנטיים ומחוייבים, במשך שני עשורים. אני לא חושב שקהילות כאלו ועבודה קבוצתית מסוג כזה מתקיימים איפשהו בלי מורה רוחני. אני בכל אופן לא יודע על סיטואציות כאלו. אני מדבר על תהליך שבו פגשתי והתעמתתי עם הרבה מההתניות שמצמצמות ומגבילות את אנושיותי, את הביטוי החופשי, היצירתי והמלא שלי כיחיד ושלנו כבני אדם. אני מדבר על ההתניות שלי כנפרד מאחרים ומהעולם, כמוגבל באחריותו, כמונע מפחדים לא מודעים, כזקוק להכרה מאחרים, וכדומה.

אמרת שהפגישה עם אנדרו עזרה לך להחליט להקדיש את זמנך לעבודה רוחנית – מה היה במפגש ביניכם שגרם לכך?
כשפגשתי את אנדרו, בקיץ 1987, הייתי בסוף השנה החמישית ללימודי הרפואה בירושלים. ידיד טוב שלי, שפגש כבר את אנדרו באירופה, סיפר לי ש"מורה רוחני" הגיע לארץ והזמין אותי להצטרף לארוחת ערב אתו. אני זוכר את הרושם הראשוני – הופתעתי מאוד מצעירותו (הוא היה פחות-או-יותר בגילי) ומצחוקו המוזר, וחשבתי לעצמי: "הוא בסך הכול בחור יהודי נוירוטי טיפוסי מניו יורק…" זה בכלל לא היה מה שציפיתי מ"אדם מואר". אבל במהלך אותו ערב, בו דיברנו במשך שעות על הארה, על הזמן ועל תרגול רוחני, קלטתי שהאיש חשוף ופגיע, חף מפוזות וחסר חשיבות עצמית, באופן שעוד לא פגשתי בחיי. וחשתי שמשהו נוקשה ומכווץ בתוכי מתחיל להינמס ולהירגע בחברתו.

באותו ערב שאלתי אותו מדוע לדעתו טרם זכיתי להארה, למרות שנים של תרגול רוחני. הוא התבונן בי ארוכות וענה לי: "כי אתה מפחד". לא היה לי שמץ של מושג על מה הוא מדבר. שאלתי אותו "ממה לדעתך אני מפחד?", והוא אמר לי שעל שאלה זו יהיה עלי לענות בעצמי. באותו לילה ישבתי במיטתי במשך שעות וניסיתי לגלות – ממה אני מפחד? עד שהגעתי לתשובה שהשביעה את רצוני. בבוקר התקשרתי אליו וביקשתי להיפגש אתו. כשנפגשנו אמרתי לו, שיותר מכול אני פוחד מהאפשרות שאבזבז את חיי ואמות מבלי לדעת מי אני, מה כל זה ובשביל מה אני כאן. אני לא אשכח את המבט על פניו כשאמרתי זאת – הוא כל-כך שמח! ואז הוא הביט בי ברצינות רבה ואמר: שמור על הפחד הזה היטב. הוא ללא ספק יוביל אותך אל יעדך.

זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שמישהו תיקף, בכזה ביטחון ושכנוע, את החיפוש שלי אחר תשובות ל"שאלות הקיום" ואת האפשרות שאמצא תשובות אלו בעצמי. הרגשתי שהוא יודע בדיוק על מה אני מדבר, ושהביטחון והשכנוע שלו נובעים לא מאמונה אלא מניסיונו האישי. במבט לאחור, אני חושב שהאישור הזה, והביטחון והשכנוע שלו – אותם הוא ביטא שוב ושוב בדרכים שונות – הם שאפשרו לי, בתוך מספר שבועות, לעבור פריצת דרך בצורת סדרת חוויות, שהפכה אותי מ"מחפש רוחני" ל"מוצא רוחני" ושינתה מקצה אל קצה את סדר העדיפויות שלי בחיים. כתוצאה מכך החלטתי שמטרתי הראשונה בחיים היא לחיות באופן מלא ושלם "חיים מוארים", וכיוון שאיבדתי עניין בשאיפותיי הקודמות, עזבתי את לימודי הרפואה, עזבתי את הארץ ונסעתי לאנגליה, כדי להיות בחברתו של אנדרו ולהמשיך אתו בתהליך ההתעוררות הרוחנית שלי.

אותי הדברים שלך בכנות מרגשים מאוד. אבל אחרי כל היופי הזה, מה גרם לך להתפכח ולעזוב את אנדרו ואת הקהילה לפני חמש שנים? האם זה היה קשור להתפתחויות האחרונות?
הסיבות שבגללן עזבתי מאוד קשורות לסיבות שבגללן הוא הודח לאחרונה מתפקידו – אלא שכשעזבתי, ממדי הבעיה וחומרתה עוד לא היו ברורים, לא לי ולא לתלמידים הבכירים האחרים של אנדרו. באותה נקודה ראיתי את הסיבות לעזיבתי יותר כאישיות וספציפיות לי, ולא הבנתי שהן בעצם קשורות לבעיה בסיסית ועמוקה בהתנהלותו של אנדרו וביחסים של כולנו אתו. רק עם הזמן, וכמובן שמאז ששמעתי שאנדרו הודח וקראתי את ההתנצלות שלו ואת הביקורות עליו, התחלתי לראות עד כמה הסיפור שלי היה רק סימפטום לבעיה קשה והרסנית.

בכל אופן, עזיבתי התחילה משתי נקודות של ביקורת שהיו לי על הקהילה ועל אנדרו. האחת היתה שהרגשתי, שבמקום להתפתח ולהתקדם למקומות חדשים, כמו שהייתה חווייתי בחמש-עשרה השנים הראשונות בקהילה, אנחנו מסתובבים במעגלים במקום. שלמרות כל הדרמה והצלצולים, אנחנו לא זזים לשום מקום, לא מתחדשים, לא מגלים שום דבר חדש. והשנייה, שהחלה בערך שנה לפני שעזבתי, הייתה שלמרות שאנו אומרים שמטרתנו היא להשתתף בהתפתחות של התודעה והתרבות בעולם ולתרום לה, בעצם אנחנו משקיעים את כל האנרגיה שלנו בניסיון למשוך אנשים שיצטרפו אלינו, לתפיסה הרוחנית הספציפית שלנו. אפשר לומר שהתחלתי לראות את האגו שלנו, כתנועה רוחנית וכארגון, ולחוש יותר ויותר לא בנוח עם מה שראיתי.

הייתי אז אחד משני המנהלים של המרכז בארץ, והחלטתי שאם אנחנו באמת רוצים לתרום להתפתחות של החברה והתרבות, אז אנחנו צריכים "לצאת מהחומות" ולהיות מעורבים במה שקורה בחברה ובתרבות, ולא רק במרכז הקטן שלנו ביפו. ומרגע שעשיתי זאת, התחלתי לפרוח. תוך מספר חודשים ניהלתי קהילה בקפה דה מרקר בשם "תרבות הרוח", ראיינתי אנשים מובילים בתרבות לטור ב-YNET בשם "יש לי חלום", התחלתי בהקמת "התנועה להעצמת הרוח בחינוך", ויצרתי קשרים עם המון אנשים שעושים, עם מחויבות עמוקה והרבה נשמה ולב, למען התפתחות עומק של החברה שלנו. אפשר לומר שגיליתי שיש לי אחים ואחיות גם מחוץ לקהילה, אפילו מחוץ למה שנקרא "העולם הרוחני".

בהתחלה, להפתעתי, אנדרו תמך בי בכל העשייה הזאת, אבל בנקודה מסוימת הוא כנראה החליט שאני והמרכז הישראלי הופכים עצמאיים מדי, והחליט לעצור את זה. הוא דרש חד-משמעית שנתמקד רק בפעילויות ה"פנים-ארגוניות", שקשורות לתורה שלו. מאותה נקודה התחלתי לפקפק במניעיו ולחוש תרעומת הולכת וגוברת כלפיו. ואז, בזמן שהייתי בביקור במרכז בארה"ב, הוא קרא לי לשיחה והודיע לי שהחליט לסגור את המרכז בארץ, ושהוא רוצה שאחזור לארה"ב ואהיה ב"חבורת הליבה" שסביבו. באותו רגע משהו בי נשבר. ידעתי שהוא טועה לגמרי ושאסור לי לקבל את זה – שזו תהיה בגידה שלי בעצמי ובכל האנשים שאיתם יצרתי קשרים בארץ. פתאום, כאילו הקסם פג. מרגע שאמרתי לו "לא", הפסקתי לראות אותו כמורה שלי. חזרתי לארץ כ"אדם חופשי", ועם כל הקושי העצום והכאב של העזיבה, שלו ושל כל החברים שלי לדרך הרוחנית, של כל העולם שבו חייתי עשרים שנה, לא היה לי ספק שאני עושה את הדבר הנכון. וכל מה שקרה מאז מראה לי שצדקתי.

ממבט של תלמיד מחוייב ומנוסה מאוד, שגם ידע להפסיק וללכת הלאה, האם לדעתך "מוסד הגורו" תקף לעולם הרוחני המערבי בימינו?
היחסים המאוד מיוחדים בין מורה רוחני, רב או גורו ותלמידיו, היו תמיד ונותרו הזדמנות בלתי-רגילה להתפתחות רוחנית – וכר פורה מעין כמוהו לניצול מיני, כספי ונפשי ולפתולוגיות שונות ומשונות. כל מי שמחליט להיכנס ליחסים כאלו עם מורה/רב/גורו צריך לקחת בחשבון הן את ההזדמנות הנדירה והן את הסיכון הגדול – ולתפיסתי, אם הוא אדם בוגר ושפוי יחסית, האחריות להחלטה זו ולהשלכותיה היא בסופו-של-דבר עליו.

אני אולי לא יכול להעיד על עצמי, אבל נדמה לי שיצאתי מעשרים ושתיים שנותיי עם אנדרו "יותר בן-אדם" משנכנסתי אליהן – ואני יכול להעיד על כך שרבים מחבריי בקהילה עברו גם הם תהליך של לימוד, צמיחה והתבגרות נפשית ורוחנית משמעותי. מהיכרותי עם קהילות אחרות שבראשן עמד או עומד מורה רוחני, נראה לי שבקהילות אלו מתקיימת לפעמים עבודה רוחנית מיוחדת במינה, שלא הייתה יכולה להתקיים בשום נסיבות אחרות. ועם זאת, כה הרבה אנשים יצאו פגועים, עם נזקים נפשיים אמיתיים, מקהילות כאלו, וגם מקהילתו של אנדרו, ולעתים קרובות הנזק עולה על התועלת.

אז מה המסקנה, לגבי תקפותו של "מוסד המורה הרוחני" בימינו? לי היא עדיין לא ברורה, בעיקר כיוון שאיני רואה עדיין תחליף מציאותי בר-תוקף למוסד זה. אולי בדמיון, אבל עדיין לא ממש בעין. בשבילי, השאלה נותרת פתוחה.

—

התפרסם במוסף 'ערב שבת' של מעריב, 26.7.13. כרגע לא מתוכנן עוד טור שלי במעריב, משום שעדיין לא קיבלתי שכר עבור הכתיבה שלי בארבעת החודשים האחרונים.

זר לא יבין זאת, זר חלילה אף ילעג, אולם לפני שבוע התחוללה רעידת אדמה בעולם הניו-אייג', זעזוע טקטוני כמוהו לא זוכרים זקני רישיקש. התגלה שאנדרו כהן, אחד המורים הרוחניים הידועים בעולם, ועד לפני שנים בודדות אחת הדמויות החזקות והמשפיעות בעולם הרוחניות העכשווית במערב, עומד לפרוש מתפקידו כגורו ולהתפטר מראשות התנועה שהקים, EnlightenNext, זאת על רקע טענות חוזרות ונשנות על התנהלות רודנית וניצול כספי ונפשי (אבל לא מיני) של חסידיו. בהודעה רשמית כהן הצהיר שהוא יפרוש בקרוב, והתנצל בפני תלמידיו על העוולות שגרם להם בעבר. בקצרה: הוא הודה שלמרות שחשב אחרת, דווקא יש לו אגו.

עלייתו ונפילתו של כהן ליוו נתח לא קטן מתולדות הניו-אייג' בזמננו. הוא התחיל את דרכו בסוף שנות השמונים, תחילה כממשיך דרכו של פפג'י (Papaji) הידוע, גורו הודי שהעמיד תלמידים רבים. לאחר שנים ספורות ניתק כהן את יחסיו עמו, ויצא לדרך עצמאית. תורתו (והוראתו) הרוחנית עברה טרנספורמציות לא מעטות: בראשית עמד על כך שאין מה לעשות למען הארה רוחנית ושחרור תודעתי, ושיש רק לרצות בכך יותר מכל דבר אחר. כשראה שדרך זו מביאה לחוויות רוחניות אבל לא לשינוי מהותי בתלמידיו שבר לכיוון השני, והשית עליהם תרגולים רוחניים מפרכים, ביניהם התנזרות מינית, עמידה במבחנים גופניים קשים, השפלות שונות ודרישה חוזרת של תרומות כספיות – הכל על מנת "לשבור את האגו".

בעשור האחרון הדגיש כהן יותר ויותר רוחניות מטיפוס האבולוציוני, בו על כל אחד מאיתנו להתמיר את תודעתו כחלק מההתפתחות הכללית של הקוסמוס, ולמענה. הוא שיתף פעולה עם קן וילבר (Wilber), מורה רוחני בפני עצמו ואחד ההוגים המעניינים החיים כיום בארה"ב, וניסח יחד איתו מודל של "הארה אבולוציונית", אשר לטענתו חיבר בין המיטב שבתורות הרוחניות המזרחיות והחשיבה המערבית.

החל מ-1994 ערך כהן מגזין פופולרי ביותר תחת הכותרת What Is Enlightenment? (קאנט כנראה לא עמד על זכויותיו), דרכו העלה שאלות חשובות עבור מחפשים רוחניים רבים, ולא פחות חשוב, קבע במידה לא מבוטלת את האג'נדה עבור רבים מהעולם הזה. המגזין היה מוקד כוח אדיר עבור כהן, משום שדרכו היה יכול ליצור כוכבים בשמי הניו-אייג', כמו גם להפילם. ברם עם השנים הלך המגזין והפך לשופר חסר תחכום של תורתו של כהן עצמו, איבד קוראים והפך למעמסה כספית על תנועתו (הוא נסגר לפני כשנתיים). עם זאת, רק בשנה שעברה, כשכבר היה הרבה אחרי שיאו, נבחר כהן למקום ה-28 מתוך מאה ברשימת האנשים המשפיעים ביותר מבחינה רוחנית החיים כיום של מגזין Watkins Mind Body Spirit, מתחת לדלאי לאמה, אבל מעל לאפיפיור.

רודנות, חכמה מטורפת ושקרים, שקרים ארורים

כבר לפני יותר מחמש-עשרה שנה התחילו לצוץ תלונות על הכוחנות והניצול שמאפיינים את הנהגתו של כהן. ב-1997 הוציאה לאור אמו של כהן ספר ביקורתי בשם "אם האלוהים" על חוויותיה כתלמידתו. עוד ספר של תלמיד מאוכזב הופיע ב-2003, וספר שלישי ב-2011. זה האחרון הציג מקבץ עדויות מפי כמה תלמידים בכירים לשעבר. אלו תיארו מסכת השפלות והתעללויות שהעביר כהן את חסידיו, וציירו את הגורו המשופם כאגומניאק תאב כוח ומתנות יקרות. על פי הספר כהן היה סוחט תרומות עתק מתלמידיו, שולח אותם למשימות סתמיות כדי להחדיר בהם ענווה, מעניש אותם על כל חריגה מכלליו וממציא עוד כהנה וכהנה תכסיסים כדי לקדמם בדרך הרוחנית. מעולם לא היה מודה בטעות, ומצד שני תמיד היה לוקח קרדיט על כל התפתחות חיובית בקהילתו. (ראו כאן עוד על מסכת ההתעללויות/הכחשות/שקרים.)

כדאי להתעכב מעט על ניסיונות התגובה של כהן לגילויים הללו. תחילה הכחיש כהן ופטר את העניין כ"שמועות" של חורשי רעתו. עם ריבוי העדויות – ובעיקר, יש להדגיש, עם התרחבותה של רשת האינטרנט – הבין כהן שהוא לא יכול לנפנף בידיו ולקוות ליצור אפקט קסום של שיכחה, והתחיל להודות, ואף להתגאות, בכך שהוא "מורה קשוח" ו"לא מנומס". לימים אף הועלתה הטענה שאת כל התנהגותו ניתן לתרץ על ידי המושג המופלא "crazy wisdom", דהיינו "חכמה מטורפת".

למי שלא בקיא ברזי התרצנות הרוחניקית דהאידנא נאמר שהמונח מגיע מהבודהיזם הטיבטי, שבו הוא משמש לתיאור חוכמתם פורצת הגבולות, החוקים והמוסכמות של אלה שרוקנו עצמם לגמרי מכל אגו או אשליה. חכמים אלה אינם יכולים לכאורה לטעות בפועלם, משום שהם ברזוננס מלא עם פעולתו של היקום. בהקשר של רוחניות הניו-אייג' הפורחת במערב עבר המונח הזה מוטציה נבזית, וכיום הוא בעצם מתפרש כרישיון של המורה לגרום לתלמיד כאב פיזי או משברים נפשיים על מנת לעורר אותו מעיוורונו. הבעייתיות כאן ברורה: מכיוון שהמורה "מואר" וחכם בצורה משוגעת, הרי עד כמה שמעשיו נראים לעיניים אנושיות מופרכים או מרושעים, עקרונית לא ייתכן שהוא טועה. על כן, כל התעללות שלו בתלמיד מוכשרת מיד, ואף מהוללת כניסיון רדיקלי לשחרר אותו מכל צרותיו.

כעת נראה שגם זה לא עזר. בשנים האחרונות, לא מעט בקשר ישיר לריבוי העדויות על הבעייתיות שבהתנהגותו, סבל ארגונו של כהן מפרישה של תלמידים בכירים וקשיים כלכליים כבדים למדי. המגזין כאמור נסגר, ואף האחוזה שתפקדה כקומונה/מפקדה/אשרם של הקהילה הוצאה למכירה. חלק מהאשם במצב הזה מוטל על כתפיו של כהן. הוא התעקש להמשיך ולהחזיק את המגזין חי הרבה אחרי שלא היה בזה הגיון כלכלי, לא מעט, אני מעריך, משום הכוח וההשפעה שהוא העניק לו. גם סגירת המרכז של התנועה הוציא את התלמידים הן מתחת השפעתו הישירה של אנדרו והן מתוך הדינמיקה הקבוצתית שמאפיינת מקומות כאלה, מה שאיפשר חשיבה יותר עצמאית וביקורתית. המצב הגיע לכדי כך שהלכה והתגבשה הההכרעה שהתנועה לא יכולה להמשיך עוד כפי שהתנהלה עד כה. כהן אולץ לרדת ממעמדו.

לפני שבוע נפוצה בפומבי תכתובת דוא"ל פנימית של הקהילה של כהן שבה נידונים הדרכים שניתן לנהל מבחינת יחסי הציבור את המשבר שתכנס אליו התנועה כאשר כהן יודיע רשמית על התפטרותו מראשותה, פרישתו מעמדת הגורו, והתנצלותו על חלק ממעשיו בעבר. יום אחרי כן הוא עצמו פרסם את ההודעה הרשמית, בה הודה ש"למרות העומק של ההתעוררות שלי, האגו שלי עדיין חי וקיים."

מוסד הגורו לאן

כאמור, מדובר בנקודת ציון בתולדות הרוחניות העכשווית המערבית, והייתי רוצה לנצל אותה כדי לנסות לבחון לא רק את כהן, אלא את מוסד הגורו כולו. לא היה צריך את נפילתו של כהן כדי לדעת שהמוסד הזה בצרות, אולם כאחד מהמורים הרוחניים הבולטים במערב, אין ספק שכהן מדגיש עד כמה עגום המצב. הבעיה מתחילה בכך שכמו המושג "crazy wisdom", גם מוסד הגורו הוצא מהקשרו. מורים רוחניים המרכזים סביבם תלמידים קיימים כבר אלפי שנים כחלק מדתות המזרח, וכאלף שנים כחלק מהיהדות והאיסלם. השונה בימינו הוא שבעוד שבעבר אותם מורים פעלו בתוך קונטקסט קבוע וידוע – כלומר בתוך מסורת רוחנית מסוימת, הרי שכיום אין פעמים רבות כל מסגרת נורמטיבית שבתוכה הם ותלמידיהם פועלים. מוסד הגורו מוצא מתוך הקשרו המסורתי (תרתי משמע), ונשתל אל תוך תנאים הזרים להווייתו.

עניין זה הוא משמעותי ביותר, שכן במקום להיות מוקף במסגרת של איזונים ובלמים שיכולה להגביל ולייצב אותו, המורה הרוחני המערבי למעשה מפתח את דרכו הרוחנית בעצמו, ומשום כך הוא אינו נהנה מניסיון הדורות הקודמים, ורצונו אינו מרוסן על ידי חוקים ואיסורים מסורתיים. אם בעבר הגורו היה מבקש מהתלמיד להיכנע לרצונו בסמכותה של המסורת שהוא אחד מחוליותיה, הגורו של ימינו מבקש מחסידיו להיכנע רק לו, ורק לסמכותו. במקום להצטרף למורשת רוחנית ותיקה ומורכבת שעמדה במבחן הזמן, התלמיד כיום מקשר עצמו לאדם אחד, יחיד ואולי גם מיוחד, אבל לאו דווקא חכם או אחראי במיוחד, ובמקרים אחרים סתם שרלטן.

ניכרת כאן העצמה של הבעייתיות הידועה של הרוחניות העכשווית: לצד החופש לבחור וליטול רעיונות ותרגולים שונים ממסורות מגוונות ולעצב את הדרך הרוחנית המתאימה לפרט ביותר, ולצד האחריות האישית שהחיפוש הרוחני ללא מסורת קבועה מחייב אותו, קיימים גם אותם חסרונות שנובעים מחוסר ניסיון ומחוסר גבולות. בחיפוש אישי מצב זה עלול להוביל לדרכים חסרות תוחלת, אולם כאשר אנחנו מוסרים את הסמכות על התפתחותנו הרוחנית לגורם חיצוני, שגם הוא אינו נהנה מניסיון ומהגבלות על פעילותו, התוצאות עלולות להיות עגומות הרבה יותר. לא מורה רוחני אחד ולא שניים נשבו בקסם הקטלני שהערצה וכוח מפילים על אדם וניצלו את הסמכות שלהם לרעה. בלית כללי פעולה ברורים קשה אז מאוד להוכיח אותו ולגרום לו להכיר בטעויותיו.

ועם כל זאת, שלילת מוסד הגורו באופן גורף היא פתרון שאינו רק חסר סיכוי ריאלי, אלא גם מבטא שטחיות וחוסר הבנה. מורים רוחניים קיימים לא רק, כפי שאולי ימהרו להלעיז המביטים מחוץ, מפני שאנשים אוהבים לוותר על החופש שלהם או מפחדים מבדידותם. המורה הרוחני קיים מכיוון שהמוסד הזה אכן עוזר לנו לגלות דברים חדשים על עצמנו. בנוסף, יש לזכור שחסרי מסורת רוחנית ככל שהיו, נראה שתלמידיו של כהן – גם אם באיחור נוראי – הצליחו לחלץ עצמם משליטתו ולהעמידו במקומו.

לי עצמי היו מורים רוחניים רבים, אולם מעולם לא היה לי גורו ממש. בטור הבא אבקש להעמיק עוד יותר בשאלת הגורו ובמקרה הפרטי של אנדרו כהן. לצורך כך אראיין תלמיד ותיק מתוך קהילתו של כהן שפרש לפני שנים ספורות מקהילתו, ויחד ננסה להבין מהן סגולותיו, ומהן מלכודותיו, של הגורו. בנוסף, אעדכן על ההתפתחויות בקהילה, עם פרישתו. המשך, אם כן, יבוא.

:

—

• התפרסם במוסף 'ערב שבת' של מעריב, 5.7.13. הפרק הבא יפורסם שם בהנחה שמעריב עדיין יהיה קיים עוד שבועיים. אם לא, רק קוראי הבלוג יהנו ממנו.
• בבלוג המשנה שלי, מינים, פרסמתי לאחרונה כמה רשימות קצרות שלדעתי יש בהן עניין מיוחד. על אחוז הרפורמים והקונסרבטיבים באוכלוסייה בארץ, על חשיבות שילוב חרדים באקדמיה ללא פגיעה במעמד הנשים שם, על אנדרטה לאתאיזם, על כך שהרב שמואל אליהו אינו ראוי להיות רב ראשי, על קביעת בית משפט אמריקאי שיוגה אינה דת, ועל פילוסופיה נוצרית באקדמיה.
• לפני כמה ימים התפרסמה רשימה שלי ב'עין השביעית' על פרסום שגוי ומגמתי ב'ישראל היום' בקשר לרבי מליובאוויטש ושני ספרים עליו. כדאי לעקוב שם אחרי התגובות, שמרחיבות את הפולמוס.

ישעיהו בן אהרון מצטרף למועדון המאוד לא אקסקלוסיבי של מורים רוחניים סורחים. פרשת מעידותיו מעידה על חשיבותה של מסורת רוחנית

טור שהתפרסם בגליון אדם עולם שיצא זה עתה (11, מאי-יוני 2010), ואחריו דברי הסבר

לפעמים שר ההיסטוריה מתזמן היטב את צעדיו. לאחרונה נודע כי שלוש דמויות בולטות בציבוריות הישראלית השתמשו בכוחן או במעמדן כדי לנצל, איש איש בתחומו ובמעגלו החברתי, את צאן מרעיתם / תלמידיהם / מעריציהם. שלושה אלה – יצחק לאור, מוטי אלון וישעיהו בן-אהרון – שנגדם הוגשו באחרונה תלונות על ניצול מיני, מצטרפים (אם אכן עשו את המיוחס להם) לרשימה ארוכה מאוד של אישים מוכשרים ונערצים שלכאורה ניצלו את מעמדם כדי לבגוד בעקרונותיהם. למעשה, העת האחרונה הייתה פורייה אף עוד יותר בתחום נעיצת הסיכה בבלונים רוחניים: מעבר לימים התגלה שסוואמי ניטיאננדה, אחד הכוכבים הצעירים בסצנה הרוחנית שבהודו, לא ממש שומר על נדר הסאניאס (לחיי פרישות – הוא צולם במיטה עם כוכבת בוליוודית). ומנגד, בארצות-הברית יצא ספר ובו אסופה של מאמרים לא סימפטיים על אנדרו כהן, אחד המורים הרוחניים הידועים בעולם כיום.

ארחיב מעט על סיפורו של כהן, כי הוא שופך אור דווקא על המקרים הקרובים אלינו, ולכן רלוונטי לנו יותר. דיווחים על רודנותו של כהן אינם חדשים, ולמעשה אף אמו, שהייתה תלמידתו תקופה מסוימת, כתבה ספר ובו גינתה את הנהגתו. ואולם הספר החדש, "American Guru" שמו, מקבץ עדויות שונות מגוף ראשון על מסכת השפלות והתעללויות שמעביר כהן את חסידיו, ומצייר את הגורו המשופם כאגומניאק תאב כוח ומתנות יקרות. כהן היה סוחט תרומות עתק מתלמידיו, שולח אותם למשימות סתמיות כדי "לשבור להם את האגו", מעניש אותם על כל חריגה מכלליו, מורה להם לסטור זה לזה וממציא עוד כהנה וכהנה תכסיסים כדי לקדמם בדרך הרוחנית. מעולם לא היה מודה בטעות, ומצד שני תמיד היה לוקח קרדיט על כל התפתחות חיובית בקהילתו. בכל מצב היה דואג בעיקר לשמו הטוב. אף על פי שחסידיו של כהן רבים, הם גם מתחלפים בקצב מהיר, ו-123 מבין 130 תלמידיו המקוריים עזבו אותו במהלך השנים.

מה שאמור לעניין אותנו בסיפור הזה הוא תגובתו של כהן לגילויים הללו, והיא נעה בין הכחשה גורפת (שמריבוי העדויות ופירוטן די ברור שהיא שקרית) לטענה שאת כל התנהגותו ניתן לתרץ על ידי המושג המופלא "crazy wisdom". למי שלא בקיא ברזי התרצנות הרוחנית דהעידנא נאמר, שהמונח מגיע מהבודהיזם הטיבטי, שבו הוא משמש לתיאור חוכמתם פורצת הגבולות, החוקים והנימוסים של אלה שרוקנו עצמם לגמרי מכל אגו או אשליה. חכמים אלה אינם יכולים לכאורה לטעות בפועלם, משום שהם ברסוננס מלא עם פעולתו של היקום.

בהקשר של רוחניות הניו-אייג' הפורחת במערב עבר המונח הזה טרנספורמציה, וכיום הוא בעצם מתפרש כרישיון של המורה לגרום לתלמיד כאב על מנת לעורר אותו מעיוורונו. הבעייתיות כאן ברורה מיד: מכיוון שהמורה "מואר" וחכם בצורה משוגעת, הרי עד כמה שמעשיו נראים לעיניים אנושיות מופרכים או נבזיים, עקרונית לא ייתכן שהוא טועה. על כן, כל התעללות שלו בתלמיד מוכשרת מיד, ואף מהוללת כניסיון רדיקלי להביא אותו אל מעבר לכל צרותיו.

השימוש בתירוץ הזה, שנשלף מהקשרו המקורי, הוא רק סימפטום לבעיה. הבעיה עצמה היא מוסד הגורו במערב. מורים רוחניים היו תמיד כמובן, אבל כמעט בכל תקופה ומקום הם פעלו בתוך קונטקסט קבוע וידוע – כלומר בתוך מסורת מסוימת. המיוחד ברוחניות הניו-אייג' הוא שאין למעשה כל מסגרת נורמטיבית שבתוכה פועלים, או אמורים לפעול, המחפשים הרוחניים ומוריהם. עולה שמוסד הגורו מוצא מתוך הקשרו המסורתי (תרתי משמע), ונשתל אל תוך תנאים הזרים להווייתו בפירוש. במערב כיום המורה הרוחני על-פי רוב אינו מוקף במסורת הכרוכה במסגרת של איזונים ובלמים, שיכולה להגביל ולייצב אותו, ונותר לו רק להמציא את עצמו, פשוטו כמשמעו, ולהמציא תוך כדי גם את דרכו הרוחנית.

מכאן, בַּמקום שבו הגורו המסורתי היה מבקש מהתלמיד להיכנע לרצונו בסמכותה של המסורת שהוא אחד מחוליותיה, הגורו של ימינו מבקש מחסידיו להיכנע רק לו, ורק לסמכותו. במקום להצטרף למערך רוחני ותיק ומסועף שעמד במבחן הזמן, התלמיד מקשר עצמו לאדם אחד, יחיד ואולי גם מיוחד, אבל לאו דווקא חכם במיוחד, ובמקרים אחרים סתם שרלטן. בִּמקום שתהיה סביב פעולתו של הגורו מסגרת שלמה שלא תאפשר חריגות מסוכנות ופגיעות, ישנו רק רצונו האוטונומי של הגורו היחיד, ומי יאמר לו לא, כאשר הוא מוקף בעדת חסידים מלחכי פנכה ואומרי הן? מצפונו, יש לקוות. אך לפעמים הוא חסר מצפון, או חסר עמוד שדרה להישמע לו, או חסר כל אחריות, והתוצאות קשות.

אנדרו כהן הוא דוגמא למורה רוחני שלא כפוף לדבר, ושמכפיף את חסידיו אך ורק לרצונו. אם כך, גם כאשר מתגלה שרצונו לוקה, אין הרבה מה לעשות בעניין: הוא פשוט מודיע שלדעתו מה שהוא עשה זה בדיוק מה שצריך לעשות כדי לעורר את חסידיו. שוב: מי יגיד לו לא?

כאן נחשפת אם כן החשיבות הגדולה שבמסורת רוחנית: הן הרב אלון והן בן-אהרון, בהיותם חברים בדרך רוחנית (ולא נביאיה המייסדים), לא היו יכולים להכשיר את מעשיהם לכאורה, וממילא האנשים הקשורים לאותה מסגרת למעשה גזרו עליהם את סיום תפקידם כמורים. המרחב בתוך המסורת יכול להיות רחב למדי, אבל כל עוד המורה פועל כנציג של תנועה מסוימת, ברור שיש דברים שאסור לו לעשות. מכיוון שכל מסורת שעמדה במבחן הזמן הייתה חייבת להתחשב בחברה שסביבה, אף ברור שאותם דברים שאסור לעשות יחפפו פחות או יותר את כללי האתיקה הבסיסיים שעליהם מושתתת כל חברה חפצת חיים.

אם נדייק יותר, נמצא שהאנתרופוסופיה כתנועה רוחנית נמצאת בתווך בין הדתות הממוסדות הוותיקות לבין זרמי הניו-אייג' השונים. אמנם באנתרופוסופיה אין "ציווים" ברורים שניתן לחרוג מהם, אבל בהחלט קיימת תפיסת עולם מוסרית שמתוכה אמורים חבריה לגבש את דרכם. בן אהרון פעל לכאורה בניגוד לערכים שעליהם הרצה ולדרך שאותה התווה לתלמידיו, ולכן, מעשיו הביאו להוקעתו בסביבתו, שכן כמו הרב אלון הוא היה שייך לקהילה בעלת כיוון מוסרי ברור ופעל במסגרתה – קהילה שחבריה היו נכונים להתעורר, לנער חוצנם ממנו ולהביא לסגירת הקורסים שלו.

התגובה של מנהיגי ציבור הכיפות הסרוגות, כמו גם התגובה של חברי הרדוף – הקיבוץ שבו חי ופועל ישעיהו בן אהרון – מוכיחות שכאשר מורה רוחני פועל בתוך מסגרת הגדולה ממנו, הוא אינו יכול לעשות ככל העולה על רוחו, ויהיה גדול ואהוב ככל שיהיה. וכן, גם סוואמי ניטיאננדה החליט לפרוש מכל הוראה רוחנית, ולאחרונה הוא אף נעצר.

הסבר קצר:

על ניתיאננדה כתבתי רק עכשיו, והנה הלינק.

על אנדרו כהן, הפרק הקודם, כתבתי כאן, ובסיום הלינק על ניתיאננדה יש גם כמה מילים עדכניות עליו ועל חבריו. אגב, חשוב לציין שכהן לא הואשם מעולם בניצול מיני של תלמידותיו. למעשה אני יודע שכהן אמר פעם בשיחה פרטית שמין מעולם לא עניין אותו, והוא כמובן זוקף זאת לזכות רמתו הרוחנית הגבוהה. אני חושב שהוא סתם בוק.

הרב אלון השיק אתר אינטרנט ולכאורה "חוזר", אבל ברור שבפעולותיו הוא בעיקר מבזה את עצמו ואת הציבור ממנו הוא בא.

השערוריה שמרתיחה את עולם האנתרופוסופיה בארץ (ובמידה מסוימת אף בעולם) ולא שמעתם עליה קשורה באחת הדמויות המרכזיות בתנועה זו כאן, ישעיהו בן אהרון כאמור (כן, בנו של יצחק בן אהרון). בן אהרון הוא ממקימי ומנהיגי קיבוץ הרדוף האנתרופוסופי, הוא כתב מספר ספרים בעברית על התורה ופיתוחיה מכיוונים יהודיים-ישראליים, העמיד תלמידים רבים בתחום ובאופן כללי ניצב כאחד מעמודי התווך של התנועה בארץ.

לאחרונה נחשף שכפי הנראה ניצל מינית במשך שנים את חסידותיו ותלמידותיו, וכמה מהן הגישו נגדו תלונה במשטרה. הנ"ל מכחיש ו/או אומר שהכל היה בהסכמה ו/או אומר שלא עשה שום דבר רע, והעניין כרגע בדיון משפטי שנוגע אף בשאלות פנים-אנתרופוסופיות, שכן בן אהרון טוען שאי אפשר לומר שעשה משהו "בניגוד לאנתרופוסופיה" ולכן אין מה להתלונן כלפיו, ומתנגדיו כמובן טוענים אחרת.

הבעיה היא גם משפטית, שכן בחוק המגן על קרבנות ניצול מיני אין קטגוריה של "מורה רוחני". רוצה לומר, אם מעסיק, מורה, מרצה או מטפל כלשהו ניצלו את מערכת היחסים המיוחדת ביניכם כדי לשדלכם ליחסי מין, ניתן להגיש נגדו תלונה ומשפט יפתח, שכן מה שהוא עשה הוא פלילי על פי חוק. אבל אם מורה רוחני עושה אותו דבר החוק לא מכיר בפליליות של מעשיו. לכן יש סיכוי טוב שהתיק כנגד בן אהרון יסגר.

אני עצמי נפגשתי עם בן אהרון לפני כמה שנים, לשיחה נעימה של החלפת רעיונות, וכמובן לא עלה על דעתי וכו'. מאז לא דיברתי איתו. כפי שכתבתי ברשימה לעיל, הקהילה בהרדוף הקיאה אותו מתוכה, וכשמדובר באדם עם כל כך הרבה זכויות (וכריזמה), זה דבר שראוי להערכה. במאמר המערכת בגליון האחרון כותב העורך, נועם שרון, "שמירת סוד, בשם 'ההגנה על שמה הטוב של האנתרופוסופיה', היא מעשה מעוות מוסרית, שעתיד לפגוע בכולנו ולגרום לנזקים כבדים, כפרטים וכקהילה".

—

כאמור, הרשימה הזו התפרסמה בגליון החדש של אדם עולם, שיוצא במתכונת חדשה (ובעיצוב חדש) מתוך ניסיון ליצור מגזין שיספק ויעניין הרבה צדדים: "הורים שהקשר שלהם לאנתרופוסופיה מסתכם בזה שילדיהם בחינוך ולדורף מחד, ואנתרופוסופים כבדים מאידך; שוחרי אנתרופוסופיה מחד, ומתעניינים ברוח מאידך".

נועם שרון, העורך, ממשיך ואומר כי

המגזין אדם עולם נולד בתוך הקהילה האנתרופוסופית ויש לו תפקיד בתוכה. את התפקיד הכי גדול אני רואה בתור כלי שמעודד תהליכים של פתיחות, הידברות בינינו לביו עצמנו ובינינו לעולם. יחד עם זאת אני מאמין שלאנתרופוסופיה בישראל היום יש מספיק זהות עצמית כדי לצאת החוצה ולפגוש את העולם מבלי ללכת לאיבוד. המפגש הזה עם העולם חשוב קודם כל לנו, כדי שנקבל מראה. גם העיתון שואף לצאת החוצה ולהיות מגזין משפיע בישראל. השאיפה להתרחב היא כורך המציאות, גם מבחינה כלכלית ויותר מזה מבחינה רוחנית. רוחנית זוהי טעות לעשות מגזין לקהילה של יודעי חן. מסר רוחני היום הוא מעצם טבעו אוניברסאלי, פונה לכל אדם. אם הדברים שאתה כותב אינם נהירים לקורא בר-דעת, זה אומר שמשהו לא בסדר בקוהרנטיות שלך. באדם עולם אנחנו מאוד מתאמצים לבטא את הרעיונות האנתרופוסופיים, שגם פיתחו לעצמם שפה משלהם, בעברית פשוטה וצחה. אני מקווה שגם מצליחים.

הנה כתבה אחת מתוך הגליון החדש שפורסמה באינטרנט, על גן חובה ממלכתי-אנתרופוסופי ראשון.

עדכון 6.5.10: התיק נגד בן-אהרון נסגר.

[עוד דבר קטן: תמה סדנת השיפוצים שנערכה לפוסטים ישנים בבלוג, שעברו בצורה מעוותת מהבלוג הקודם. אני מתנצל בפני קוראי גוגל-רידר, שמשום מה קורא פוסטים מעודכנים כחדשים. אז זה נגמר לעת עתה (אם כי אולי מדי פעם אעדכן איזה פוסט פה פוסט שם). מה הרווחנו? פוסטים משופצים, וענן תגיות כאן משמאל. תודה למי שעזרו, גלעד ס. ואבי לבקוביץ (לאחרון יש לו בלוג מעניין כאן ואתר מבדר כאן)]

מזמן לא הגשתי לכם, קוראים יקרים, אסופה של לינקים מעניינים (העבודה העבודה העבודה) ולכן כמה מהם כאן קצת מיושנים, אבל לדעתי לא נס ליחם. קדימה:

1. ראשית כמה שיחות שהתקיימו בסוף אוקטובר ועלו לרשת ממש עכשיו. תחת הכותרת Rethinking Secularism: The power of religion in the public sphere דיברו ביחד וכל אחד לחוד כמה מענקי הרוח של זמננו: אחרון נפילי פרנקפורט יורגן הברמס, מר"ן צ'רלס טיילור, גברת ג'נדר טרבל ג'ודית באטלר והמרקסיסט השחור קורנל ווסט. כן, ניקח כמה שניות לנגב עם טישו את הבלגן שעשינו. ועכשיו הלינקים:
כל אחד מהם לחוד
דיון בין הברמס וטיילור
שמעתי בינתיים רק את הברמס וטיילור כל אחד לחוד. אצל הברמס קשה להבין מה הוא אומר (כלומר לא את הרעיונות, את המילים) וטיילור מציג שתי תפיסות שונות של secularism, שהוא חושב שאחת עדיפה על השנייה. המשך יבוא.

2. ואם כבר אודיו, אז ראיון מאוקטובר עם תומס מטצינגר בו הוא מציג את התיאוריה שלו (העצמי הוא מודל שמיוצר ע"י המוח). כתבתי עליו כאן. ותודה לאריאל שהפנה אותי אליו.

3. מצאתי ברשת (כאן ב-pdf) מאמר קלאסי של טום וולף מ-1976 על הניו-אייג': The 'Me' Decade and the Third Great Awakening. וולף עובר דרך סדנאות "שיפור עצמי" למיניהן ומתעד את החקירה-העצמית-תוך-פינוק-עצמי. לבד מהאנקדוטות שערכן בעיקר ארכיוני, הפסקאות הבאות הן היחידות שמחייבת קריאה לדעתי:

Whatever the Third Great Awakening amounts to, for better or for worse, will have to do with this unprecedented post-World War II American development: the luxury, enjoyed by so many millions of middling folk, of dwelling upon the self. At first glance, Shirley Polykoff's slogan—"If I've only one life, let me live it as a blonde!" —seems like merely another example of a superficial and irritating rhetorical trope (antanaclasis) that now happens to be fashionable among advertising copywriters.

But in fact the notion of "If I've only one life" challenges one of those assumptions of society that are so deep-rooted and ancient, they have no name—they are simply lived by. In this case: man's age-old belief in serial immortality. The husband and wife who sacrifice their own ambitions and their material assets in order to provide "a better future" for their children… the soldier who risks his life, or perhaps consciously sacrifices it, in battle… the man who devotes his life to some struggle for "his people" that cannot possibly be won in his lifetime… people (or most of them) who buy life insurance or leave wills… and, for that matter, most women upon becoming pregnant for the first time… are people who conceive of themselves, however unconsciously, as part of a great biological stream. Just as something of their ancestors lives on in them, so will something of them live on in their children… or in their people, their race, their community—for childless people, too, conduct their lives and try to arrange their postmortem affairs with concern for how the great stream is going to flow on. Most people, historically, have not lived their lives as if thinking, "I have only one life to live." Instead they have lived as if they are living their ancestors' lives and their offspring's lives and perhaps their neighbors' lives as well. They have seen themselves as inseparable from the great tide of chromosomes of which they are created and which they pass on. The mere fact that you were only going to be here a short time and would be dead soon enough did not give you the license to try to climb out of the stream and change the natural order of things. The Chinese, in ancestor worship, have literally worshiped the great tide itself, and not any god or gods. For anyone to renounce the notion of serial immortality, in the West or the East, has been to defy what seems like a law of Nature. Hence the wicked feeling—the excitement!—of "If I've only one life, let me live it as a ———!" Fill in the blank, if you dare.

4. ראיון מעניין אצל לונדון וקירשנבאום על כך שישנה עליה במספר הנשים העוזבות את החברה החרדית. שלומי דורון, שחוקר את העניין, מספר שהסיבה לעזיבה היא פעמים רבות המיאיסה בצורת החיים הדכאנית והמפלה כלפיהן הכוללת עבודה + לידה של 9 ילדים בממוצע. אחרי כל הבלגן שהיה סביב שרה איינפלד ויציאתה מחסידות גור, מעניין לשמוע את זה.

5. אבי לבקוביץ רב הפעלים מתמחה לאחרונה באיתור ווירדוז מגלומאנים ומשיחי צעצוע. הוא הפנה אותי אל ראיון מבדר (וידאו) עם פאר מלך המשיח, שמופיע גם בתמונה טובת הטעם משמאל (שלקוחה מכאן). ויש גם את האתר הזה, של אחד, עידן, שגם הוא המשיח.

6. קטעים מספר חדש, American Guru, על אנדרו כהן, מאת חסידיו לשעבר. הוא לא יוצא מזה טוב.

7. מאמר נאה על ההיסטוריה של הרוזנקרוצים באירופה.

8. ומאגודה סודית אחת למשניה: הספר החדש של דן בראון עוסק בבונים החופשיים. כאן תגלו עד כמה הוא מדייק ביחס לאגודה, ומה הוא המציא (התשובה: בסך הכל הוא דייק, הממזר).

9. נתונים על יותר ויותר אמריקאים שהופכים ל- unchurched believers: מאמינים ללא כנסייה, מבחירה כמובן.

10. אורי קציר מביא בבלוגו רשימה שאסף המשפטן עודד גדות של טרוריסטים יהודים. כחמישים גברים שרצחו 43 פלסטינאים ו-5 אזרחי ישראל, ביניהם ראש ממשלה אחד. הם כולם שומרי מצוות אורתודוקסים, אבל כמובן שזה בכלל לא קשור.

11. ב"משאל ראש השנה" של "תרבות וספרות" של "הארץ" שאלו אנשים על דלדולה של הרוח בשיראל. המשורר אמיר אור האשים את הניו-אייג':

ה"כאן ועכשיו", שבסבנטיז היה מחוז חפצם של מודטים טרנסצנדנטליים, נהפך למוטו של קייטנה רוחנית חדשה שבה החוויה האישית היא תכלית החיים. אם אתה כאן ועכשיו, לא משנה במה תמלא את חייך. העיקר שתהיה "קול" ותעביר לך את הזמן בכיף ובסיפוק: אכול ושתה, אחי, כי אין מחר. ולא שיש משהו רע באוכל, בכסף, בסקס, ובכל הפריפריה של העיסוק בהם. אבל אם כל מה שיש באדם הוא הגוף המתכלה והחומרים שסביבו, אדם לאדם מצרך. ולמה בעצם לא לחיות את הרגע? הרי בין כה וכה אי אפשר לשנות כלום.

זו רק פסקה אחת מהרשימה כמובן ואתם מוזמנים לקרוא את כולה. בתגובה לרשימה שלחתי מכתב למערכת והוא פורסם שבועיים לאחר מכן:

במשאל ראש השנה "על דלדולה של הרוח בישראל" מלין אמיר אור על "הקייטנה הרוחנית" של הניו-אייג', ומסיק ששקיעת הרוח בזמננו היא חסרת אחריות במיוחד מפני שהיא מצווה רק "לזרום" ולחוות את הרגע.
יש אמת במה שאור אומר, אבל זו אמת מאוד חד צדדית. הניו-אייג' הוא תופעה מגוונת ורבת רבדים, ולמרות שבהחלט אפשר לשמוע מכיוונן של סדנאות מדיטציה למיניהן את הקריאה "להרפות", ראוי לשים לב להקשר שבתוכה היא נשמעת. 
הלוך הרוח האתי שאנחנו רגילים אליו בחברה המערבית המודרנית הוא כזה של ציוויים, או במלים אחרות, זוהי אתיקה של פעולה, של מה ראוי ומה לא ראוי לעשות. בניגוד לאתוס הזה, ובדומה לאתיקה של יוון הקדומה למשל, הניו-אייג' מבקש לכונן אתיקה של הוויה, שבמרכזה עומדת השאלה מה ראוי ומה לא ראוי להיות. האתיקה הזאת, מעצם טבעה כמובן, עוסקת פחות בגיוס כוח אדם למבצעי הצלה או צדקה למיניהם, ויותר בטרנספורמציה פנימית. 
שלא כמו שאור טוען, אין כאן הפקרת האחריות, לא האישית ולא החברתית, אלא התבוננות עמוקה על מצבו של האדם ומעמדו הקיומי. נכון, זה לא מה שאנחנו רואים לרוב, אבל זה מפני שלרוב אנחנו רואים בני אדם ממוצעים, שרוחניות הניו-אייג היא להם לא יותר מאשר תחביב. האשמת הניו-אייג' בחטאיהם משולה לטפילת כל חטאי "דור האספרסו" על האספרסו.

12. בבוקר יום שישי, היום הראשון בשבוע הראשון של השנה החדשה של העשור החדש אתן הרצאה (לפני סרט) במסגרת סדרת "סינמה נירוונה" שבסינמטק תל אביב. הנה לשון הפלייר:

01-01-10
מי אני?
רמאנה מהארשי הוא אחד מהמורים הרוחניים ההודים הגדולים בהיסטוריה. נדבר עליו, על תורתו, ועל זרם האדוויטה-ודאנטה שבהינדואיזם, אליו שייכים כל המורים השונים שמדברים בסרט.

אחרי ההרצאה יוקרן הסרט: תרשים להתעוררות
בימוי:פרם אננדה / גרמניה 2009 / 92 דקות/,תיעודי/  אנגלית, תרגום לעברית
רגעי שיא מתוך ראיונות שנערכו עם 16 מורים הודים נאורים שנשאלו אותן 12 שאלות בנושאים רוחניים המבוססות על משנתו של רמנה מהרישי. הסרט הערוך בקפידה כולל את פסיפס תשובותיהם של המורים ומוגש לצופים כסאט-סאנג (מפגש עם האמת) מופלא עם מגוון של מורים מוארים כולל קטעי וידאו נדירים של רמנה מהרישי עצמו.

בקיצור הרצאה + סרט והכל ב-48 שקלים בלבד (למנויים 35, ואפשר גם כחלק מסדרה של ארבע הרצאות בהנחה – פרטים כאן). מי שלא בא מרובע.

אנדרו כהן הוא אחד המורים הרוחניים המפורסמים בעולם. הוא רואה את עצמו כהתגלמות חוד החנית של מהפכת "ההארה האבולוציונית", וכאדם המביא לידי מימוש את הפוטנציאל האנושי המקסימאלי נכון להיום. הוא עורך מגזין רב תפוצה על ענייני רוח (EnlightenNext) ותלמידיו פזורים במרכזים רבים ברחבי העולם (כולל אחד ביפו). רבים ממאמריו פורסמו באתר זה [כלומר בערוץ הניו-אייג' של אתר מעריב].

יחד עם זאת, במהלך 20 השנים שהוא מלמד עלו כנגדו תלונות לא מעטות, מצד תלמידים לשעבר ואף מצד אמו, על יחס משפיל ונצלני שהוא מפגין כלפי תלמידיו. עד כה נהג כהן לבטל "שמועות" אלו בכך שהיה טוען שהן מונעות על ידי זדון או תסכול, מופצות על ידי תלמידים לשעבר שפשוט לא היו מסוגלים לעמוד בדרישותיו. יחד עם זאת, מעולם לא יצאה הכחשה רשמית לדברים בהם הוא מואשם: כהן תמיד הודה שהוא מורה קשוח, ולמעשה התהדר בפרובוקציות שעורר. כעת נפל דבר.

על פי תצהיר רשמי מטעמו שהתפרסם לאחרונה כהן מכחיש שאי פעם ביצע מעשים שעליהם מעידים רבים מתלמידיו לשעבר. מריבוי העדויות הסותרות את הקביעה הזו ניתן לחשוד שכהן ושליחיו משקרים. אבל אולי כדאי להתחיל את הסיפור הזה בהתחלה.

לוי נגד כהן

קוראים ותיקים של אתר זה [הכוונה היא לערוץ הניו-אייג' של אתר מעריב] ודאי זוכרים שלל מאמרים משל כהן, ואולי שאלו את עצמם מדוע מעולם לא התפרסם ראיון עמו, אף שהגיע כמה פעמים לארץ. למעשה יונתן לוי, שהיה כתב ועורך באתר, ביקש כמה פעמים לראיין את כהן. אנשיו של כהן הסכימו, אבל בתנאי שכהן לא יישאל שאלות על אותן האשמות כנגדו, בעיקר אלו שהתפרסמו בבלוג What Enlightenment??! בו כותבים שלל תלמידים לשעבר של כהן. הם הסבירו שכהן עדיין לא התייחס להאשמות אלו בפומבי, ועל כן לא ראוי שיישאל עליהן. על פי עדותו של לוי הם הבטיחו שאחרי שכהן יתייחס לדברים, לוי יוכל לשאול אותו מה שירצה.

באוקטובר 2006 כהן אכן התייחס אל ההאשמות כלפיו ברשימה ארוכה בבלוגו תחת הכותרת "הצהרת יושרה". לצד תשבוחות ומחמאות שכהן מחלק לעצמו הוא בעיקר טוען שהיוצאים נגדו פשוט נשברו תחת הלחץ בו הוא העמיד אותם. שמח וטוב לב ביקש לוי שוב לראיין את כהן. הפעם נענה בשלילה חד משמעית. משום שלא ראה ברירה אחרת, החליט לוי לכתוב מאמר על ממצאיו ללא ראיון. יחד עם זאת הוא שלח אל כהן את רשימת ההאשמות כנגדו שעליהן הוא מתכוון לכתוב, וביקש את תגובתו. הוא הוסיף וכתב שאם יתברר שכל ההאשמות שקריות, הוא לא יכתוב את המאמר.

כתשובה קיבל לוי הכחשה גורפת של באי כוחו של כהן להאשמות, וכן מכתב מאיים מעורך דינו של כהן, המזהיר אותו לבל יכתוב משהו. לוי אכן לא כתב. אבל הסיפור הזה כולו התפרסם כעת באותו בלוג ממנו חשש כהן בתחילה. ומה שעולה מהסיפור הזה הוא ודאות מוחלטת שצד אחד לפחות הוא שקרן מוחלט: או שלל תלמידיו לשעבר של כהן המעידים על מעשיו, או כהן וארגונו המכחישים אותם.

עבודת כהנים

אביא דוגמאות מעטות להאשמות המוכחשות.

באי כוחו של כהן מכחישים, למשל, שאי פעם הופעל מצידו לחץ על תלמידים לתרום כסף לארגונו. אולם סטס מברידס טוען שאחרי שרצה לתרום 3000$ כדי לכפר על טעות שעשה הובהר לו שזה לא יספיק ושעליו לתרום יותר. לבסוף תרם 20,000$. סוזן ברידל, שהיתה מעורכי המגזין של כהן, מעידה כי שברה את חיסכון הפנסיה שלה ונתנה את כל 60,000$ שהיו בו "תחת לחץ כבד", זאת כדי שיסולח לה, אחרי שברחה מהקהילה של אנדרו והתחרטה.

מימי כץ, שהיתה העוזרת האישית של כהן, מוסרת כי היתה עדה לעוד מקרים רבים של הפעלת לחץ על מנת לסחות כסף מתלמידים, ששיאם הפעלת "לחץ עצום" (כדבריה) על אחת ג'יין אוניל כדי שתתן לאנדרו שני מליון דולר עבור קניית האחוזה בה הוא מרכז את פעילותו היום (Foxhollow). גם ג'יין אוניל עצמה טוענת שהופעל עליה לחץ כבד לתרום את הסכום.

בהקשר לכך גם מכחישים באי כוחו של כהן שאי פעם הוציאו צו שאוסר על אחד מתלמידיו לשעבר לפרסם את תלונותיו. אבל תלמיד לשעבר בשם ביל יינר פרסם חוזה חתום שמציג הסכם שתיקה שכזה. בהסכם יינר מסכים לא לפתוח את הפה במשך חמש שנים בתמורה לכך שיקבל את הכסף שתרם לכהן (80,000$) בחזרה. חמש השנים עברו.

באי כוחו של כהן מכחישים שאי פעם ציווה על תלמיד לקיים יחסי מין עם זונות. יונתן לוי נפגש עם תלמיד שהעיד בפניו כי קיבל פקודה מפורשת מכהן ללכת לזונות בלונדון ולקיים יחסים עמן שלוש פעמים בכל יום במשך יותר משבועיים. הבעיה כאן בשביל כהן היא שגם תלמיד נוכחי שלו, קרייג המילטון, מודה שהדבר קרה.

באי כוחו של כהן מכחישים שציווה על תלמידיו לקיים תרגולת רוחנית של השתחוויות חוזרות ונשנות כלפי תמונה שלו. תלמידים שונים מעידים שכך בדיוק היה, ושכל הקהילה היתה משתחווה כל בוקר, לפעמים 1000 פעם בבוקר, אל מול תמונתו של כהן.

באי כוחו של כהן מכחישים שכהן שלט על חייהם המיניים והזוגיים של תלמידיו. תלמידיו לשעבר מעידים כי חיבר והפריד זוגות על פי רצונו. 

באי כוחו של כהן מכחישים שכהן ביקש מתלמידיו לבצע וידויים רשמיים על חטאיהם. תלמידיו לשעבר מעידים אחרת, ולאחת מהם שמורים "וידויים" כתובים שלה. 

באי כוחו של כהן מכחישים שהוא תבע מתלמידיו להיכנע לחלוטין למרותו. תלמידיו לשעבר טוענים שזו היתה תביעה מפורשת.

טוב, מספיק. עדויות נוספות שנמצאות בהצהרות התלמידים כפי שנשלחו אל יונתן לוי ניתן לקרוא כאן. 

לא קרייזי?

חשוב לציין כי כל ההאשמות הללו בהחלט לא מציגות את כהן כגורו המרושע ביותר של הניו-אייג' (או המקורי ביותר). מדובר בלא יותר מהתנהגות כיתתית סטנדרטית בהחלט. בסך הכל גם לא מדובר בשום דבר שלא יכול להיות מתורץ במסגרת תרגולת רוחנית אינטנסיבית.

בדיוק בגלל זה תגובתו של כהן מעניינת, משום שבדרך כלל כאשר מורים רוחניים מואשמים בהתנהגות כזאת הם משתמשים באותו תירוץ מופלא בדבר היותם פועלים על פי עקרונות ה-"Crazy Wisdom", שבהקשר זה מתפרשים כרישיון של המורה לגרום לתלמיד כאב על מנת לעורר אותו מעיוורונו. אבל כהן, בניגוד גם למדיניות שלו בעבר, בחר פתאום להכחיש הכל, ולכן בעצם חשף את עצמו כחשוד בשקר גס.

מדוע עשה זאת? לא נותר אלא לשער שכהן ואנשיו ניסו להניא את לוי מלכתוב, על ידי איום בתביעה מחד, ועל ידי הכחשה גורפת מאידך (שכן לוי כזכור אמר שאם דבר אינו נכון הוא לא יכתוב). בתמימות מסויימת הם הניחו שאם יתעקשו שכלום לא קרה עדויות התלמידים לשעבר פשוט ייעלמו. כעת לא רק התלונות אלא גם הכחשתם המפוקפקת קיבלה פומבי, ומעניין יהיה לראות כיצד כל זה ישפיע על מפעל מהפכת ההארה האבולוציונית.

בתגובה לבקשתי להתייחס אל הפרסום מסרו באי כוחו של כהן ש"לכל אחד יש זכות לפרסם את דעתו באינטרנט […] מסיבות שונות רמת האמת והדיוק משתנים מאוד מאתר לאתר."

[פורסם בגרסה "רכה" באתר מעריב]