את נקודת פריצתו של הניו-אייג' אל מרכז הבמה בישראל אפשר לציין במדויק: ב- 17.12.02 [תוקן] הודיעה שרי אריסון במסיבת עיתונאים על פיטורי 900 מעובדי הבנק שלה, בנק הפועלים. לבד מלהבטיח לדאוג לזכויותיהם של המפוטרים, הרגיעה אותם אריסון גם בדבר חוכמה עתיק יומין: תמיד כשנסגרת דלת, היא אמרה, נפתח חלון. וכך זה קרה: ההיגיון הרוחני של הניו-אייג' פרץ מתוך הטלוויזיות שלנו בשידור חי ופגע לנו בול בעין השלישית.

למה שעשתה אריסון ישנן כמובן משמעויות מרחיקות לכת, שכן היא למעשה השתמשה בצורת חשיבה ניו-אייג'ית כדי להצדיק מהלך כלכלי קפיטליסטי. כבר לפני מאה שנה קבע הסוציולוג וחוקר הדתות הידוע מקס ובר שמה שדורשים המעמדות העליונים מהדת הוא בראש ובראשונה לגיטימציה לעושרם הרב, להבדל הגדול שקיים בין אורך חייהם לבין זה של רוב בני האדם. אין כל ספק שכיום מקבלים העשירים המעוניינים בכך את ההכשר המוסרי לרדיפתם הבלתי נלאית אחרי רווח מתורות רוחניות פופולריות, אולם כדי להבין כיצד פרח הניו-אייג' מעל כל מיליונר (ותחת כל סֶלֶבּ רענן), צריך לחזור אל תחילתו, כשהקבלה עוד היתה תורת סוד ויוגה עשו רק הודים.

קצת רקע

אבל ראשית כדאי שנבהיר לעצמנו מהו בכלל הניו-אייג'. בלי להכנס להגדרות אקדמיות מדי, ניתן לומר שהניו-אייג', כתופעה תרבותית, מורכב משלל גדול של תנועות רוחניות, אורחות חיים ומוצרים, שניתן לאפיין אותם בנכונות לאקלקטיות (כלומר גיוון) וסינקרטיות (כלומר מיזוג) של אמונות ותרגולים מכל הבא ליד. זו דת אישית מאוד, הנתונה לבחירתו הבלעדית של הפרט, ודורשת רמה נמוכה מאוד של מחוייבות. המוקד של החיים הדתיים בניו-אייג' הוא לרוב החווייה הערומה (לעיתים: תרתי משמע), והניו-אייג'יסטים שואפים פחות להאמין ויותר להרגיש את המציאות האלוהית. מרבית המוצקים במרק הניו-אייג'י מחולצים מתורות המזרח, אולם כידוע אין בוחלים גם בדתות המונותאיסטיות על נגזרותיהן, ואף בשמאניזם ופגאניזם.

הניו אייג', כפי שאפשר להבין גם משמו, הוא תופעה מודרנית, ושורשיו נעוצים במהפכה הפרוטסטנטית של המאה ה-16 באירופה: אז לראשונה קיבלה לגיטימציה רחבה התפיסה שאת הקשר שלנו עם האל אנחנו מכוננים בראש ובראשונה בעצמנו, כפרוייקט אינדבידואלי שבו כל אדם דואג לגאולתו האישית. לאורך מאות השנים הבאות השינויים הכלכליים, הטכנולוגיים והמדיניים איפשרו פתיחות והפרייה הדדית לא רק בין ארצות המערב, אלא גם ביניהן לבין המזרח, ושעריהן של הודו וסין נפתחו כדי לגלות את העושר התרבותי והדתי שהסתתר מאחוריהן. הרעיונות המוזרים של דתות המזרח הגיעו אל המערב בדיוק כשהדמוקרטיה והדאגה זכויות האדם הבשילו, וכך התאפשר לכל אחד לאמץ אל לבו איזו אמונה או מנהג דתי שרצה.

עד תחילת המאה העשרים כל המרכיבים של הניו-אייג' כפי שאנחנו מכירים אותו כבר היו קיימים: היוגה כבר הגיעה למערב, הבודהיזם, ובראשו הזן, כבר ריתק אינטלקטואלים ואמנים, וגם סודות הסוּפים עשו להם נפשות. אבל רק אחרי מלחמת העולם השנייה, וביתר שאת עם פרוץ תנועת-הנגד ומהפכת ילדי הפרחים של שנות השישים הפך הניו-אייג' לתופעה תרבותית רחבה ותוססת. היאוש מהאידיאולוגיות הגדולות שהכזיבו, הפחד הפתאומי מהמדע ומההרס שבכוחנו לעולל באמצעותו לעצמנו, העלייה החדה ברמת החיים ואיתה תרבות הפנאי, הראקציה לשמרנות של שנות החמישים וכמובן עצם זמינותם הגואה של טקסטים ומורים רוחניים – כל אלה הביאו לפריחתה של צורה חדשה, עליזה ומבוזרת של דתיות. זהו למעשה הזמן שבו הפירמה המיושנת והלא אטרקטיבית "דת" מוחלפת באופן סופי במותג הצעיר והמגניב "רוחנית".

בשנות השישים הניו-אייג' התפוצץ כמו הר-געש: כנגד "שטיפת המוח" של "המערכת" הועצם הדגש על האינדבידואל, והקריאה לאותנטיות ויצירתיות תורגמו לרוחניות בה לא רק מותר, אלא חובה על כל אחד לבחור בדיוק את הכיוון הפרטי המתאים לו. הפניית העורף לממסד כללה גם ויתור על שירותיה של הדת הממסודת, וכדי לספק את צרכיהם הרוחניים פנו ההמונים מזרחה: דתות הודו וסין קיבלו הילה של אמת נסתרת, שרק מחכה שיגלו אותה, ודיבורים על גלגול נשמות, יוגה ומדיטציה הפכו לחומר לשיחות סלון וחוגי בית. יחד עם אלו החזרה הרומנטית אל הטבע הולידה את הענף השמאני-פגאני של הניו-אייג', שיונק מהמסורות העתיקות של הדתות האירופאיות שלפני הנצרות, מהאינדיאנים האמריקאים, ומאגדות אטלנטיס האבודה למינהן, ושבדרך כלל גם שם דגש על המימד הנקבי של האלוהות.

כך נפתח רחב השער לעידן הדלי בארה"ב, ועבור עברה בו רכבת זהב של מורים רוחניים וטכניקות מדיטטיביות: ב- 1963, אחרי שנהנו קצת יותר מדי מניסויי ה- LSD אותו חקרו, מסולקים ד"ר טימותי לירי וד"ר ריצ'רד אלפרט מהארוורד. אלפרט משוכנע שגילה את אלוהים, מגיע להודו, מוצא גורו ומשנה את שמו לראם דאס. לירי הופך כידוע לאחד מחלוצי, ונביאי, התנועה לעידוד שימוש בסמים פסיכודליים. ב- 1964, בבית מלון בני-יורק, מלמד בוב דילן את הביטלס לעשן גראס, וב- 1968, עדיין בהיי, הם תרים אחרי הארה אצל המהארישי מהש יוגי בהודו, והופכים אותו לגורו המפורסם בעולם. באותו זמן מגיע סוואמי פרבהופאדה לחופי ניו-יורק ותנועת "הרה קרישנה" שהוא מקים מתפשטת ברחבי ארה"ב ומונה במהרה רבבות מאמינים. בצד השני של אמריקה, בקולורדו, מקים צ'ונגים טרונגפה, לאמה טיבטי כריזמטי ופרוע, מכללה ללימודי בודהיזם. סן פרנסיסקו הופכת למֶכָּה של הרוחניות החדשה וילדי הפרחים יוצאים להפיץ אור ואהבה.

בינתיים בארץ הקודש

אבל אלינו כידוע הכל מגיע מאוחר. בישראל עסוקים אז בבניין וביצור הארץ, ומעט מאוד תשומת לב מוענקת להופעות הראשונות של הניו-אייג' בארץ הקודש. יחד עם זאת המתבוננים היטב יכלו להבחין בראשית הפריחה: ניצנים ראשונים של רוחניות אינדבידואלית נראו בארץ בסוף שנות החמישים, כאשר פנחס שדה מפרסם את ספרו האוטוביוגרפי "החיים כמשל", בו הוא מתאר, לצד שיריו וסיפורי אהובותיו, גם את מאבקו למצוא משמעות וקשר אישי עם האלוהות. "אחוש את חוויתך המוצנעת בתוכי כמו תקווה / וכמו פרי / אתה שורש הדברים ורעיונם / אתה פרים ותכליתם" כתב באחד משיריו הרליגיוזים.

בתקופה זו גם מוקם הישוב יודפת על פי העקרונות הרוחניים שלימד יוסף שכטר, מורה בבית הספר הריאלי בחיפה. שכטר היה לא רק מחנך, אלא הוגה דעות חריף, והגותו נמשכת מהאקזיסטנציאליזם ועד לדתיות מיסטית. שכטר היה מראשוני הישראלים שדיברו במפורש על חידוש וסובייקטיביזציה של היהדות: "אחת הטענות של המחזיקים בישן הוא שאי אפשר לסמוך על ההרגשה הסובייקטיבית שלנו בענייני ערכים, ועל כורכנו עלינו לסמוך על המסורת הישנה שהיא מוצקה ומוחלטת. […] חשוב להכיר שההשקפה הזו נולדה מתוך מבוכה, מתוך פחד מפני היחסי, ואינה מובילה אל המוחלט האמיתי. במוחלט האמיתי חשים אנשים בעלי מדרגה נפשית גבוהה במצבים מיוחדים בחייהם" (מתוך "על בעיות הדת"). אותה הסתמכות על עצמנו ושאיפה ל"מצבים מיוחדים" היא, כאמור, מאבני היסוד של הרוחניות הניו-אייג'ית.

כמעט עשור מאוחר יותר, בתחילת 1969, זוכה שלמה קאלו, על פי עדותו, להארה תוך כדי נסיעה באוטובוס: "יום ראשון הראשון של שנת 1969 לספירה, שתיים בצהריים. שמיים נעלמים, לא היו מעולם, ארץ נמוגה והיתה כלא היתה. אור. אושר. חרות. אהבה. נצח. אינסוף" (מתוך "ערעל"). עוד באותה שנה מקים קאלו את הוצאת דע"ת ("דע עצמך תמיד"), ומיד פונה לתרגם את מיטב הכתבים המיסטיים של המזרח, אז עדיין חסרים מאוד לדוברי העברית. בעקבות הספרים הגיעו התלמידים, והסמל שבחר קאלו לקהילתו, Y, מציין V מעל I, כלומר את הניצחון על האני, ניצחון שכדי להגיע אליו התשוקות, ובראשן המין, הם מכשלות, האישה מהווה פיתוי שלילי תמידי, ויש לדאוג לרסן היטב את החושים. עם השנים הפנה קאלו עורף למזרח, ופיתח זן מיוחד של רוחניות יהודית-נוצרית. כיום, ממקום מושבו ביפו, הוא עדיין מלמד מאות חסידים על חסדו ואהבתו של ישוע, אותו הוא טופס כמשיח עליו התנבאו נביאי ישראל, והמקור העליון לגאולה, שיכולה לבוא רק כחסד אלוהי.

בעשור הבא, בשנות השבעים, האירו שני כוכבים את שמיו הדלילים של הניו-אייג' הישראלי: הראשונה היתה רינה שני, שאחרי סוטול חיובי במיוחד גילתה את האור, שינתה את שמה ל- Rain Shine והחלה להפיץ את תורתה הרוחנית. היא הקימה קומונות במגדיאל ובזכרון יעקב עליהן פיקדה ביד רמה, כאשר ביד השניה העבירה עשב לעישון במעגלי חסידיה ההולכים ומתרחבים. היא דיברה על פתיחת התודעה, ההתמסרות למודעות, הויתור על האגו למען האל. ב- 1983 נפטרה בהודו אחרי שסירבה לקבל תרופות לצהבת בה חלתה.

משה קרוי, הכוכב השני שזרח בשנות השבעים התחיל אמנם כנביא האגואיזם המחושב, אבל במהרה שקע בהזיות על מלחמת בני האור בבני החושך וערבב קבלה, גנוזיס, הינדואיזם וסיינטולוגיה. העולם, כתב (ב"מלחמת בני האור בבני החושך"), "איננו פרי בריאתו של אל אוהב. אין הוא פרי מקרה. הוא פרי בריאותו של סדיסט קוסמי נתעב." העידן החדש שלו הוא עידן משיחי-אפוקליפטי בו העולם מתמוסס חזרה אל האינסוף. ב- 1989 התאבד בדירתו בתל-אביב תוך ציפיה שמותו יביא את האפוקליפסה שתגאל את העולם. בין אלה לאלה צצו בארץ גם מתרגלי יוגה, מדיטציה טרנסאנדנטלית, סיינטולוגיה ו"אימן". אבל משום מה העסק לא המריא. הניו-אייג' נותר בשוליים, והשוליים נותרו סהרוריים.

על כנפי היד הנעלמה

אבל היכן שהרוח הטהורה נכשלה, יצליחו בגדול כוחות השוק – ראשית בארה"ב, ואחריה אצלנו. התעשיינים והפוליטיקאים, שלא שבעו נחת מהאינדבידואליזם הגואה, הבינו שדיכויו בדרך הסובייטית לא רק שאינו אפקטיבי, אלא כלל אינו מן הנצרך. בהברקה גאונית הם תפסו שדווקא את אותה רוח של אינדבידואליות שמתמרדת נגד רודנות פוליטית, שמתנערת מהממסד הדתי, שמבקשת לבטא אותנטיות, יחודיות וחירות אישית – את אותה רוח של אינדבידואליות אפשר בקלות לשעבד לצרכיו של השוק החופשי. התעשייה הקפיטליסטית למדה לנתב את הכמיהות למקוריות ויחודיות ולעשות מהן מנוף ליצירת כסף. היא לימדה אותנו אמצעי מאוד פשוט לביטוי עצמי: דרך המוצרים שאנחנו קונים. מעתה אין צורך להתאמץ יותר מדי כדי לבטא את הייחודיות שלי: אם אני קונה "קלווין קליין" אני מיוחד, ואם אני קונה סנדלי "טבע נאות" אני אותנטי וקרוב לטבע. פשוט, לא?

כמו תחומים רבים אחרים בחיינו, עברה הרוחניות בשנות השבעים והשמונים תהליך של קומודיפיקציה, כלומר הפיכתה למצרך. ההפרטה של החוויה הדתית חדלה להיות רק קריאה לשחרור מהממסד הדתי המאובן, והחלה לתפוס את אותה משמעות שהיא תופסת במערכת החינוך או במערכת הבריאות, דהיינו נתינת הכוח והלגיטימציה לחברות ואנשים פרטיים למכור לנו את צרכי חיינו הבסיסיים. מה שקרה הוא שהמסורות הדתיות הגדולות פורקו ונחתכו לפרוסות קטנות וקלות לבליעה, נארזו מחדש באריזות צבעוניות ויפות לעין, ושווקו לקהל הרחב – תמורת מיטב כספו כמובן. כך קיבלנו, למשל, את אושו, הגורו ההודי חובב הרולס-רוייסים, שהקים מתחמים שדמו יותר לגני-שעשועים מאשר לאשרמים; קיבלנו אלפי "מתקשרים" שתמורת סכום הגון ישמשו בשבילכם ככלי לקולו של פרעה מצרי קדום, וקיבלנו קניוני יוגה בהם ניתן להצטופף עם מאות אנשים אחרים ולבחור בין עשרות סוגי יוגה (שלמעטים מהם קשר ממשי ליוגה ההודית).

עד לשנות התשעים כבר היה הניו-אייג' תחום המוגדר בגלוי כ"פלח שוק", ואת המסע הרוחני היה ברור שעושים פשוט כחלק ה"אלטרנטיבי" של מסע הקניות. כעת פרקטיקות רוחניות שימשו באופן תדיר כשמן ארומטי לגלגלי השוק: מה שמשווק כרוחניות נועד במוצהר לאפשר לנו להרוויח יותר כסף. כשדיפאק צ'ופרה, המחבר הסדרתי של רבי המכר הרוחניים, מלמד אותנו איך למשוך "עושר ושפע" לצד המסע לקראת הארה, רובין שארמה מורה איך להיות נזירים ולמכור את הפרארי (כלומר איך להצליח בעסקים ולקנות פרארי), והספר והסרט "הסוד", המבטיחים גם הם רווחה כלכלית תחת יומרה רוחנית, הופכים לרבי מכר כלל-עולמיים, ברור שהניו-אייג' הוא בסך הכל אחד מזרועותיו המתוחכמות של השוק החופשי.

כחלק מהשוק, מפתה הקוקטייל הניו-אייג'י את האזרח לצרוך "רוחניות" בצורה שלמעשה מעולם לא התקיימה, כלומר כמוצר סינתטי ומעושה. האם מישהו, איפשהו, בכל תולדות ההיסטוריה האנושית, חשב שיש לו צורך לערוך "שחזור גלגולים", לדאוג שיקראו את ה"הילה" שלו או לעבור "סדנת מיצים"? האם לא ניתן להניח שלרוב אין הפרקטיקות הללו הרבה יותר מאשר מוצרים המהונדסים מראש להתאים לחיכו הענוגה של הצרכן? הייתכן ששדה הרוחניות פשוט עבר השתלטות עוינת על ידי הקפיטליזם, שכעת משתמש בסמליו ותכניו (ובהון התרבותי שקשור אליו) כדי למכור לנו מוצרים "רוחניים" שאנחנו בכלל לא צריכים?

אחת הדוגמאות הטובות ביותר לשיתוף הפעולה ההדוק בין השוק החופשי לרוחניות הניו-אייג'יסטית היא אותן סדנאות רוחניות למיניהן שמארגנות חברות מסחריות לעובדיהן. אין להעלות על הדעת שבעלי החברה מעוניינים בשחרורם הרוחני של עובדיהם כמובן. האמת שונה בתכלית: אותן סדנאות נועדו לתפקד כשסתום חירום ללחץ המצטבר בשעות העבודה הבלתי אפשריות שבהן עובדים כיום מרבית המערביים. ברור לכל שכיום אפילו בדרגות הבכירות עובדים אנשים בצורה אינטנסיבית וחסרת-מנוחה שבחברות קדומות רק עבדים היו נתונים לה. לא שחרור רוחני, אלא שחרור לחץ עומד אל מול עיניהם של המארגנים סדנאות אלה. לא מדובר בפינוק העובדים, אלא בהליך מבוקר והכרחי המונע את "שריפתו" של העובד, והניו-אייג' הופך ללא יותר מאשר פרוזק רוחני.

מה רע בזה?

התנאים האלה מביאים לכך שבמקום להוות מסגרת שבתוכה מכוננים החיים כולם, במקום להקנות לנו ערכים והשקפת עולם, הרוחניות שלנו הופכת פעמים רבות ללא יותר מאשר "מחלקת השירות והתמיכה" של חיינו. מפני שכל כך קשה לנו בעבודה, במשפחה ועם עצמנו, אנחנו פונים לשדות הרוח כדי למצוא מזור זמני לכאבים שלנו – וממילא נסתפק בדיוק במידת הרוחניות שתאפשר לנו להמשיך באורך החיים שהביא אותנו מלכתחילה כמעט לכדי קריסה.

וכמובן, כאן אנחנו חוזרים לנקודה בה פתחנו, כאשר בפיה של שרי אריסון ההיגיון הרוחני של הניו-אייג' משמש להצדקת קפיטליזם אנוכי שמטרתו היחידה היא השגת רווח כספי (כמובן שתמיד פיטרו אנשים מעבודותיהם – מה שמשמעותי כאן הוא הגושפנקא ה"רוחנית" לפיטורין). הרוחניות של אריסון היא לפחות בחלקה תוצר של המצרוך הנרחב שעברה תרבות הניו-אייג', ושל שעבודה בידי כוחות השוק. בתחילת שנות התשעים, אם כן, סוף כל סוף פרצה הרוחניות בישראל בקול גדול אל חיינו – אבל זו כמובן כבר היתה רוחניות מבוייתת, שלא קוראת תיגר על המובן מאליו, אלא אדרבא, משמשת כשופרו ומסייעת להמשך שליטתו.

לא זאת אף זאת: אמירתה של אריסון יכולה לגלות לנו גם את הצד המאוד לא קהילתי שמביאה איתה הרוחניות האינדבידואלית של ימינו. מכיוון שכמעט שאין מימד של קהילתיות ברוחניות של הניו-אייג', הופכת הדת, שפעם היתה גורם מאחד (בכך שהציעה השקפת עולם משותפת ומערך של תמיכה חברתית), במקרה הטוב לדרך חיים אישית, ובמקרה הרע ללא יותר מאשר תחביב. כאשר אנשים מאמצים גישה פאטליסטית בה הכל נגזר מראש, או שנמנעים מעזרה הדדית משום ש"ממילא לכל אחד הקארמה שלו", הסולידריות הבסיסית של החברה נפגעת. כך יוצא שלא רק שהמארג החברתי חסר את המימד הרוחני שתמך בליכודו בעבר, אלא שהרוחניות הפרטית יכולה גם לשמש תירוץ להתחמקות מדאגה לחברה.

כל זה לא בא כדי להספיד את הניו-אייג', וודאי שלא צריך לחזור למצב הנורא שבו הדת הממוסדת נכפית על האזרחים. טוב שכל אחד מאיתנו יכול לבחור את דרכו, וטוב שיש לנו מגוון כה רחב של שיטות רוחניות לבחור מתוכן. ארצנו הקטנטונת היא כיום אחד השווקים התוססים ביותר של רוחניות ניו-אייג'ית. רבבות "יוצאי הודו" מביאים איתם את טעם דתות המזרח, וגם בלעדיהם אוויר ארץ ישראל עשיר ב"אנרגיות": אין טרנד עולמי שמתפספס אצלנו (כולל יבוא ה"קואוצ'רים" – ללא תרגום המונח), אין כמעט מורה רוחני שלא מגיע אלינו (מאנדרו כהן, דרך ג'ק קורנפילד ועד הדלאי לאמה), ואנחנו גם ממציאים כמה אופנות רוחניות משלנו ("ימימה" זה להיט).

השפע הזה יכול לגרום לבלבול או לשטחיות, אבל הוא יכול גם להיות הזמנה להעשרה והעמקה. מעולם לא עמד בפני האדם הפרטי מבחר כזה של מידע פסיכולוגי, רוחני ודתי. אולם בדיוק משום שאין עוד מי שיכפה עלינו את אמונותינו, האחריות לחיפוש הרוחני נופלת כולה עלינו. מול מגוון שכזה דרושה רצינות, ומספיק אומץ וכנות כדי לחקור מה באמת טוב בשבילנו, ומה משמש, כפי שאמר מרקס, רק כאופיום להמונים. מכיוון שזה אפשרי עבורנו, יהיה זה כמעט חטא מצידנו לא להענות לאתגר הזה ולבדוק בצורה אותנטית את החיים שלנו.

אם זה לא מספיק, הרי שנראה שעתיד כדור הארץ הקטן שלנו תלוי ביכולת שלנו להעמיק ולהבין את עצמנו ואת החיים. ייתכן שהאדמה הזאת לא תאפשר חיים ראויים לשמם אם לא נשנה את דרכינו. האחריות, כאמור, היא עלינו, וכל אחד כמובן אחראי לבחור בכנות את הדרך המשמעותית בשבילו. אבל אם עלי להציע קו מנחה עקרוני שניתן על פיו לזהות תורה רוחנית אותנטית, הרי שאומר שזו תהיה תורה הכוללת בבסיסה ראייה פתוחה וכנה של הדברים, והתייחסות מוסרית וטובה לא רק כלפי עצמנו, אלא גם כלפי הזולת.

 

[הופיע היום בגרסה מעט מקוצרת במוסף מיוחד לחג המצורף לעיתון מעריב. עדכון 16.10: עלה גם באתר מעריב]

2012, למי שעדיין לא יודע, הוא התאריך אליו נושאים עיניים רוחניקים מכל קצבות הניו-אייג' כזמן שבו יחל סוף כל סוף אותו עידן חדש שעל שמו הם נקראים. כל זאת מפני שלכאורה לוח השנה הישן של בני המאיה מסתיים בדיוק ב- 21/12/2012, ומשום מה כל מני משיחיים נאחזים בזה כסימן שדווקא אז יפתח עידן חדש של שלום ואהבה ללא גבולות (או יבוא קץ העולם. ואם תחשבו על זה תבינו שאין הבדל מהותי בין שתי התחזיות הללו).  למי שעוד לא מכיר את הערגה המשיחית הניו-אייג'ית ההמונית הזאת, הנה טריילר של סרט שעומד לצאת בדצמבר הזה, שמנסה להציג ולסכם את המאנייה ההולכת וגוברת בקשר ל-2012:

והנה דברים שאמרתי על הנושא (ועל משיחיות בכלל) בראיון לעידו הרטוגזון שכתב לחיים אחרים עבור גליון מאי השנה. הראיון הוא חלק מכתבה גדולה שבה הרטוגזון מראיין כל מני אושיות הקשורות ל-2012 – חלקן גם מופיעות בסרט הנ"ל – וגם אותי (אני בתפקיד הפּרטי-פוּפר). והכי חשוב: הצליחו גם לתפוס אותי בצילום טוב.

[כן, קניתי סורק.]

1. שרי מקובר-בליקוב ראיינה את קרן ברג, אשתו של הרב ברג שעומד בראש מכון קבלת ההבלים "המרכז לקבלה", ל"סופשבוע" של מעריב, וקטע מהראיון התפרסם גם באתר העיתון (והנה עוד כתבה על פעילותה של הרבנית בארץ הקודש). את עיני תפסו כמה פרטים קטנים. ראשית, לשאלה: "למה פאה?" עונה הרבנית:

כל אדם שמתחתן הופך לכלי מלא. השיער שלו הוא אנטנה שמעבירה אנרגיה. כשאישה נשואה מקבלת את המחזור החודשי, הכוח של האנרגיה יורד ויש לה תסמונות כמו הורמונים שמשתוללים ועוברים דרך השיער ועלולים לייצר עומס. כדי לאזן את האנרגיה המתפרצת הזו, צריך לכסות את השיער בפאה או במטפחת.

WTF? זה אמור להיות הסבר, או פרודיה מגוחכת על ז'ארגון ניו-אייג'י חסר מודעות עצמית ברופי? השאלה המעניינת כאן לדעתי היא לא איך אנשים מאמינים לקשקושים האלה (כי אנשים שלא מעוניינים לחשוב היו ויהיו תמיד), אלא למה דווקא בצורה כזאת הסבירה הרבנית את מצוות כיסוי הראש לנשים נשואות. זה מעניין מפני שאם נבדוק נגלה שתיאוריות הסבריות לשאלות נסתרות עוקבות תמיד אחרי הפרדיגמה המדעית (או הפרוטו-מדעית) של התקופה.

כך למשל בימי קדם, כאשר המציאות נתפסה דרך שרידים של חשיבה אנימיסטית, כלומר האמונה שלכל חפץ יש נפש פרטית (או לפחות "יעוד"), התפתחו תיאוריות על ניצוצות אלוהיים שטמונים או כלואים בחומר ושאותם ניתן או צריך לשחרר. המניכאים, אותה דת גנוסטית פופולרית מהמאות הראשונות לספירה שייסד הנביא הפרסי מאני, גרסו כך, והיו מצווים לאכול ירקות ופירות כדי לשחרר מהם את אותם ניצוצות אלוהיים (לתשומת לבכם, הירק עם מירב הניצוצות לשחרור: מלפפון). אל האר"י הגיעה אותה "תיאוריה" יותר מאלף שנה אחר כך (למה תמיד הכל מגיע לכאן באיחור?), והיא הפכה לחלק חשוב בתורתו הקבלית (וזו עוד נקודה לחשבון הגדרתו של גרשם שלום את המיסטיקה היהודית הקדומה "גנוזיס יהודי"). גם הנפש כמובן נחשבה אז לניצוץ טהור הטמון בגוף הטמא, ומתוך תפיסה דואליסטית שכזאת אפשר להבין את זעקתו של פאולוס: "אוי לי מגוף המוות הזה!"

על השובל הארוך של המהפכה התעשייתית ועם התרבות מנועי הבערה-הפנימית הגיעו הסברים חדשים ותואמים גם על עצמנו. בעולם בו התרבו מכונות בכלל, ומכונות המונעות על ידי הזרקת דלק או לחץ איור, מים או קיטור בפרט, לפתע פתאום הוסברה הנפש על ידי פנייה להידראוליקה ומערכות-בוכנה. כך אצל פרויד הנפש שלנו היא מכונה גדולה המונעת על ידי לחצים שונים, מווסתת אותם על ידי שסתומים מגוונים, או מנתבת אותם לכיוונים כאלה (מעודנים, טובים) או אחרים (מודחקים, רעים). אחד הויכוחים בין ממשיכי פרויד היה האם הבעיה שלנו היא שהשסתומים שיש לנו אינם חזקים מספיק (אנה פרויד) או שאולי חזקים מדי, ועדיף לשחרר (וילהלם רייך).

והנה כיום, כאשר נחשפנו לכך שהעולם שלנו מלא בגלי אנרגיה (רדיו, רנטגן, רדיואקטיביות) ושמא הוא עצמו כל כולו אנרגיה (כפי שניתן לתפוס את מכאניקת הקוונטים, תורת המיתרים וכו'), לפתע גם אנחנו עצמנו איננו אלא גלים שובבים של אנרגיה. כמובן שמכאן שעלינו להסדיר את "הזרימה" שלנו עם זו של הקוסמוס, לא "לחסום" את האנרגיה שלנו או של הבית שלנו או של היקום, ולזהות, ולהתקרב, אל מקומות ומעשים שיש בהם "אנרגיות". ומכאן מגיעים שלל "אנטנות", "עומס" (כדברי הרבנית) וגם מחשבות חיוביות, הילות, תקשורים וחייזרים: הכל קשור לז'אנר האנרגטי השוטף אותנו בגליו.

וזה עוד בלי לומר מילה על גיוסה של ההלכה הפשוטה כשצריך. ראו כאן:

שמונה שנים מאוחר יותר, כשהיא גרושה טרייה ואם לשתי בנות, שבה ופגשה את ברג באירוע חברתי. איש העסקים הפך לתלמיד הבקיא בתורת הקבלה. "מתוך דחף פתאומי הצעתי לו עסקה, שהוא ילמד אותי קבלה, ואני אחזור לעבוד אצלו בחינם", היא משחזרת. "והרב הסכים. באותו ערב יצאנו לארוחה כדי לדון בפרטים וכבר אז היה ברור לנו לחלוטין שנועדנו זה לזו". למענה עזב ברג אישה ושמונה ילדים. אבל לרעייתו השנייה אין בעיה עם העובדה המטרידה הזו. "נכון הוא רב ומנהיג רוחני", היא אומרת בשלווה. "אבל גם על פי ההלכה, גבר לא חייב להיות גרוש כשהוא יוצא עם מישהי אחרת. רק האישה".

איזה מזל שההלכה מפלה נשים לרעה. אל דאגה: גם לזה יש הסבר אנרגטי מלומד.

ורק עוד קצת על הרבנית: לפני כשבועיים ראיתי כתבה ב"חדשות 10" עליה. כאשר שאל הכתב את קרן ברג מה היא מייעצת למדונה תלמידתה שנראית לאחרונה קצת רע, אמרה זו מיד שמדונה צריכה לזכור שתמיד כשנסגרת דלת נפתח חלון. אז נכון: זה אותו המשפט בו השתמשה שרי אריסון כבר לפני כעשור כדי לתרץ את פיטורי 900 עובדי הבנק שלה. ונכון: זה משפט אידיוטי וקלישאה איומה. אבל דעו לכם שהקיץ הצלחתי סוף סוף לגלות את הניצוץ האלוקי הטמון בפסוק הזה – או שמא את משמעותו האנרגטית – כי אכן נכון שעם קצת קארמה טובה כשנסגרת דלת נפתח חלון, אבל אם אתה ממש מקובל אתה יודע גם שכשנסגר חלון נפתח מזגן.

2. פרופ' חביבה פדיה היא אדם מאוד מעניין. חוקרת מיסטיקה יהודית, נצר למשפחת מקובלים בעצמה, משוררת, מסאית, ועוד כל מני דברים (ראו התיאור שלה בבלוגה). לאחרונה, אם כן, גיליתי את הבלוג שלה ונרשמתי מיד לרשימת התפוצה.

3. מלחמות האורתודוקסים: נערי גבעות פנאטים תוקפים את זמביש, שר המתנחלים; חרדים מבטלים את הרצאתו של הרב יובל שרלו בכנס בבית חולים בבני-ברק; וסרוגי-כיפות משבשים את נאומו של הרב שרמן, מפוסלי הגיורים של הרב דרוקמן, ובתגובה ב"יתד נאמן" מתייחסים לדרוקמן ללא התואר "רב". אמנם ט' באב רק עבר, אבל לדעתי בכל שנאת החינם הזאת גם יש נקודה חיובית: עם משטמה פנימית שכזאת בין האורתודוקסים לבין עצמם הולך וקשה לשמור על האשלייה שיש הלכה אחת ויהדות אחת.

4. ובשולי המהלומות ההדדיות, ד"ר אמנון שפירא מתנגד שיכתירו את הרב מרדכי אליהו כרבה של הציונות הדתית, ובאותה הזדמנות מזכיר את הפארסה המבזה שבמבוכתה היינו שרויים כולנו, כאשר כבוד הרב חשב בטעות כי הוא ניחן ברוח נבואית וקבע לפני ההתנתקות ש"היה לא תהיה. פתאום יבוא הנביא. יהיו נסים גלויים. לא תהיה התנתקות". וזה מזכיר לי שגם לרב הקודם "של הציונות הדתית" היתה פליטה מוקדמת פסאודו-נבואית שכזו: כמה חודשים אחרי מלחמת יום כיפור, כאשר הגבול הושב לקודמו וקוניטרה נמסרה חזרה לסורים, קבע הרב צבי יהודה קוק באוזני חסידיו כי "למרות הכל אין נסיגה", ש"קוניטרה היתה ותהיה בידינו לעולם", ושאין עיניים אנושיות מבחינות בכך משום ש"האידיאה שתכיר בה בגלוי ותציגה בפומבי עוד צריכה להתברר" (כתבתי על זה כאן). טוב, אז או שהאידאה מבוששת להתברר, או שצדקו חכמינו בדבריהם בנוגע לבידי מי בדיוק נמסרה נבואה לאחר שחרב בית המקדש.

5. זוכרים שדיווחתי על כנס "קבלה והתחדשות רוחנית בת-זממנו" שהתקיים באונ' בן-גוריון? ובכן, עכשיו תוכלו לוודא שלא כתבתי דברים שלא אמרו: כל הכנס ניתן לשמיעה כאן.

6. וזוכרים שכתבתי על השידורים האינטרנטיים פורצי הדרך (הרוחנית) של אופרה וינפרי ואקהרט טולה, שעוררו עליה את זעמם של הנוצרים האדוקים? ובכן, שחר שילוח מאתר מעריב מביאה פולו-אפ מצויין על מלחמת הנוצרים ב"מכשפת הניו-אייג'", שכולל גם סרטון שהם מפיצים כנגדה (ונצפה יותר מ- 7.5 מיליון פעם), ומראה אותה אומרת (תחזיקו חזק, זה נורא:) שישו אינו הדרך היחידה לגאולה!

7. אובמה-מאניה: לאמה סוריה דאס ממליץ לאובמה להפוך לבודהיסט-טיבטי ב"קולבר ריפורט":

ויותר חשוב ומעניין: מקיין מפרסם תשדיר ובו אובמה מוצג כמשיח:

התשדיר הזה כנראה יותר מתוחכם ממה שהוא נראה. אובמה כאן לכאורה לובש דמות משיח, אבל לעיניים הנכונות הוא מוצג כאנטיכריסט. כזכור, כל מני אוונגליסטים מלחשים שאובמה בעצם הוא האנטיכריסט, שכן כמוהו הוא כריזמטי, סוחף את ההמונים ומבטיח שלום ואחדות (הממזר!). על פי קבוצת אליסון, עמותה שקשורה לקמפיין של הדמוקרטים, הסרטון הזה רצוף רמזים מתוחכמים שאובמה הוא האנטיכריסט, רמזים שיובנו רק למי שמצוי בשיח האוונגליסטי, ובעיקר לקוראי סדרת הספרים הסופר-פופולרית (70 מיליון עותקים) בחוגים אלה, Left Behind. ברשימת הבלוג הבאה, של אחד מעורכי האתר Beliefnet, תוכלו למצוא את ריכוז הטיעונים של העמותה, שמראים קשר ברור בין איך שאובמה מיוצג לאיך שהאנטיכריסט מיוצג בסדרת הספרים.

אז מה בעצם קורה כאן? התשדיר נגמר בשאלה:"Barack Obama may be The One, but is he ready to lead???" – שאלה שהיא פשוט דבילית או חסרת משמעות למי שלא מבין מה מתכוונים במילים "האחד", שהרי אם אובמה הוא אכן המשיח, ודאי שהוא מוכן להנהגה! אבל לצופים שקולטים את הרמזים העניין ברור, והשאלה היא רטורית לחלוטין: אובמה הוא האנטיכריסט, והוא ינהיג את העולם לאבדון. הבלוגר הזה מציין שרוב הציבור אמנם לא יבין את המסר, אבל התשדיר יפעל כמשרוקית כלבים עבור נוצרים אוונגליסטים רבים, שישמעו את זעקת האזהרה היטב, וימהרו להצביע מקיין (אף שהם לא אוהבים אותו), ולו רק כדי שהאנטיכריסט לא ישלוט.

8. אלן וואטס הוא אחד הפילוסופים/מורים-רוחניים שהשפיעו עלי הכי הרבה. קטע מספר שלו תורגם באתר מעריב. ואם כבר וואטס, אז כאן מתחילה סדרה של כמה סרטונים שבהם הוא מדבר יפה מאוד על המצב האנושי.

9. חולצות T יפות עם שלל מסרים בודהיסטים חיוביים לרכישה כאן. על פי האתר "סכום נכבד מהרווחים של כל חולצה שתירכשו ייתרם לתמיכה בהתהוותו של מרכז מדיטציה חדש בארץ"! הנה דוגמא:

1. מוסף הארץ ממשיך להיות שופר נאה לתרבות הניו-אייג', וכניו-אייג'יסט אני כמובן בעד. הפעם הוא שולח את עפרי שובל לראיין את אלי רייפמן, בעל חברת היי-טק שכמו שהיו אומרים פעם, dabbles in the Arts, כלומר למד לבדו קבלה (קרא יותר מ- 2000 טקסטים על פי עדותו), וכיום מרצה את תורתו מול אולמות מלאים. אז כידוע, הקבלה היום היא מה שהיוגה היתה בעבר, כלומר זו האופנה הרוחנית השלטת, ונראה שמספיק לרקום את המותג "קבלה" על שרבולי גלימתך כדי שתהפוך לגורו המונים. השאלה היא כמובן מה מסתתר מאחורי אותו מותג, ואצל רייפמן נראה שהתשובה יחסית פשוטה: מדובר בגוד אולד ויפאסנה. ראו את הלקט הבא של ציטוטים מתוך הכתבה, בהם רייפמן מתייחס לשיטתו:

א. רייפמן: "חייבים צמידים. זו מתנה אישית ממני אליכם. הצמיד מתזכר אתכם להתמקד בנשימות. זה מה שמביא אתכם להווה. ככה, לא ישלוט בכם הסיטרא אחרא".

ב. אשה מהשורות הראשונות שואלת את רייפמן אם לאכול הרבה זה רע? אנחות וצקצוקי לשון נשמעים מסביב. זה הרי חומר למתחילים. איפה היא היתה כשרייפמן לימד מה זה רע? רייפמן משיב: "לא. לאכול זה לא רע. הרע הוא הכניעה ליצר. אני שמן מודע. אני בדיאטה קבלית של התנגדות וצמצום. אנחנו צריכים לזהות מתי היצר משתלט עלינו. הרעב תוקף ואנחנו יורדים על המקרר גיאוגרפית, עד שהסיטרא אחרא נרגע. תתבונני, אחותי. תתבונני באוכל ובתחושה של הרעב. קחי ביס, ותתבונני. עוד ביס.

ג. הקהל מרותק. השיעור קולח, מהנה. סטנד-אפ משובח עם ערך מוסף. עכשיו עוברים למדיטציה. רייפמן מסביר כיצד עושים זאת נכון ומבקש להתרכז בכפות הרגליים, ברכיים, ידיים, פנים.

ד. בהרצאות שלך, אתה מלמד כיצד לא לתת לאגו להשתלט לנו על החיים, אבל מעיד על עצמך שיש לך אגו בגודל פלנטה.

ה. רייפמן ישן שלוש שעות בלילה, אבל לא רק שהוא אינו עייף, הוא גם אף פעם לא חולה. הוא מייחס את זה למשמעת אימונים ולמדיטציה, שהוא עושה פעמיים ביום. "אני מגיע בחמש בבוקר למשרד, עושה מדיטציה לבד בחדר, ומי שרוצה, מצטרף. החדרים פה שקופים. כשאני יושב ועושה מדיטציה, אנשים רואים. לפעמים פשוט באים ומצטרפים. יושבים מולי על הכורסה, עוצמים עיניים, מתרכזים.

ו. פעם, הייתי במצב של שידור כל הזמן, בכיבוש, עצבים, אגרסיות. זה נכון גם במשא ומתן. כשהיה אדם צועק מולי, הייתי נכנס בו בחזרה בכל הכוח. היום, אני יודע שמי שצועק נמצא במצוקה. אני מקשיב יותר היום. זה חלק מהשינוי הקבלי. אם פעם לא הייתי מפטר אדם, כי הייתי מאוד רגשני ולא היה לי נעים, היום אני מבין את ההשלכות המקצועיות של זה".

ז. הוא נוסע לעבודה על אופנוע כבד, לפעמים מגוון בטויוטה היבריד. "אומרים שאם אתה נפגע מאופנוע, הפגיעה היא תמיד קשה, גם ב-15 קמ"ש, אלא שמה שהורג הוא לא המהירות – ושימי לב לקשר הקבלי – אלא חוסר המודעות. ברכב יש לך תחושה כוזבת של מיגון. אתה מרשה לעצמך לסמס, לחטט בתיק איפור, לשחק במוסיקה. אם אתה במודעות מלאה, שזו הרמה הגבוהה של כל התורות הרוחניות, אין מצב שאתה לא רואה את האחר. ברמת רוחניות גבוהה, הפירוד נעלם, אנחנו אחד, ואני חש בזה".

אז מה היה לנו כאן? ציטוט א' מדבר על מודעות להווה – טכניקה בודהיסטית בסיסית. ב-ב' אנחנו מצווים להרפות, שוב על ידי מודעות, מכל הצמדות או תשוקה – אלף-בית של בודהיזם. ג' מתאר התבוננות וסריקה של הגוף – ממש קורס ויפאסנה של גואנקה. ב-ד' אנחנו שומעים על האגו, שלא טוב שהוא גדול – אין צורך להכביר מילים. ב-ה' מסופר לנו על מדיטציה. אלא אם רייפמן מתבונן בצרופי אותיות, זה נשמע לי די בודהיסטי. ו' מספר לנו שהוא השתנה לטובה כאדם והפך ליותר רגיש. מעולם לא קראתי בטקסט קבלי שזאת מטרת הקבלה. לעומת זאת, בבודהיזם…  ב-ז' שוב מודגשת המודעות, " שזו הרמה הגבוהה של כל התורות הרוחניות". יפה, אבל בל נשכח מי אמר את זה קודם. ואולי כדאי גם לתת קרדיט: אני מוכן להתערב שרייפמן עשה לפחות קורס ויפאסנה אחד, ושל גואנקה.

אגב, כמובן שהטרמינולוגיה קבלית: "סטרא אחרא" וכו' – בכל זאת, צריך לחבר את הקהל למקורות, אבל המהות היא תורתו של הבודהה. למעשה הייתי שמח (באמת) אם מישהו יכול להראות לי טקסט קבלי אחד שמתאר את הדברים הללו. אולי יש טקסטים חסידיים שמתקרבים לזה, זה כן. בכל אופן, מדובר כנראה במגמה כללית בעולם קבלת-הפופ, שכן כבר לפני שנה כתבתי על הנטייה לבודהיזציה בקבלה – וכתבתי שאני ממש בעד. כי בסופו של דבר מה זה חשוב: תקראו לזה קבלה, ווּדוּ, וויקה, טקסים רוזנקרוצים, פולחן בעל פעור – העיקר שתעשו את זה. התורה של הבודהה עובדת, וטוב שמעיינותיו נפוצים החוצה. אם רייפמן מלמד אנשים, ובהצלחה, מודעות להווה, אני מאחל לו את כל הטוב שבעולם.

2. היא אומרת שפשוט למדה להתשמש באינטואיציה, אבל מעריציה משוכנעים שהיא psychic. כך או כך, חברות גדולות בארה"ב מוכנות לשלם לה 10,000$ לחודש עבור יעוץ בכיווני השקעה ולימוד הצוות שלהם כיצד לפתח את האינטואיציה שלו. היא גם מוכנה לייעץ באופן פרטי (למשל לג'ניפר אניסטון ולדמי מור – אם כי חשבתי שהאחרונה בקטע הקבלי – או שגם זה נחשב קבלה?). לורה דיי היא כדור הבדולח של המאה העשרים ואחת. כתבה של ניוזוויק.

3. קת'רין וויקר, עיתונאים לשעבר מה"דאלס מורנינג ניוז", מדברת בפודקאסט הזה על הגודל הקטן הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב של הקהילה האוונגליסטית בארה"ב, ועל הפיצולים הרבים שבתוכה. היא כתבה על זה ספר: The Fall of the Evangelical Nation (ותודה לאחי, אורן).

4. הרבה לפני אליאור חן: זוכרים את הרב מרדכי גפני, עד לפני שלוש שנים כוכב עולה בשמי ההתעוררות הרוחנית היהודית הניו-אייג'ית בארץ? אז ודאי זכור לכם שהוא ברח לארה"ב אחרי שנודע לו שקבוצת תלמידות לו הגישו נגדו תלונה במשטרה על ניצול מיני (הנה כל הסיפור באנרג'י). טוב, אז עכשיו יש לו אתר חדש, בו הוא טוען שעבר תהליך של "ריפוי", ושבכל מקרה כל יחסי המין היו בהסכמה מלאה וללא שקרים מצידו. אני לא ממש מאמין לו, ואני מבסס את חוסר האמונה שלי על היכרות עם אנשים שהיו שם.

5. ראיון קצר עם רוברט ת'וּרמן, חוקר בודהיזם ואבא של אוּמה.

6. אם אני יותר ויותר מסכים בזמן האחרון עם יוסי גורביץ בהתקפותיו על הדת, זה יכול להיות א) בגלל שאני נעשה יותר ויותר דפוק ב) האורתודוקסיה היהודית נעשית יותר ויותר דפוקה ג) גורביץ נעשה יותר ויותר שפוי. נראה לי שכל התשובות נכונות. הנה פוסט טוב שלו אחרי הבזיון המיזוגני של טקס גשר המיתרים בירושלים.

7. מאמר של נחי אלון שפורסם ב"ארץ אחרת" עלה בוואי-נט, על הנכונות שלנו להיכנע לדמויות סמכותיות, יענו מני גורו. בתחילה הוא מביא ציטוטים מספר שנכתב על ידי תלמיד לשעבר של אנדרו כהן, שמתאר את הדינמיקה הפנימית בקבוצה שלו באותה תקופה.

8. הרצאת וידאו של האנתרופולוג ווייד דיויס על אמונות ודתות שונות מרחבי העולם. קצת תזזיתית ומתלהבת מדי, אבל מעניינת.

9. אתמול פורסם ב"ניו-יורק טיימס" על לוח אבן עתיק שמתברר שנושא עליו כתובת מהמאה הראשונה לפני הספירה, שיכולה לזעזע את עולם המחקר על הנצרות (ואולי גם כמה נוצרים). על הלוח מתוארת שיחה בין המלאך גבריאל למשיח, בה מורה המלאך לאדם שהוא ימות, ויקום לתחייה אחרי שלושה ימים. כלומר: הרעיון הזה כנראה היה רעיון יהודי עוד לפני שהנוצרים הראשונים (שממילא היו יהודים כמובן) אימצו אותו. כלומר זו לא תיאולוגיה נוצרית מקורית, ומסתבר שגם בקרב היהודים היו שחשבו שמשיח אינו רק מלך פוליטי מבית דוד.

המאמר מצטט את דניאל בויארין, חוקר תלמוד מבריק מארה"ב, שמחזק את טענתו שכדי להבין את הנצרות צריך להבין את היהדות, וגם את ישראל קנוהל, מחוקרי המקרא הגדולים בעולם, שהגילוי מתאים למה שטען בספר משנת 2000, והוא שהיה רעיון של משיח שסובל ומת וקם לתחיה ביהדות לפני חייו של ישו. קנוהל טוען שהמשיח שמוזכר בלוח הוא כנראה אחד שמעון, שעל פי יוספון נרצח על ידי מפקד צבא רומי. מה שאותי מאוד מעניין הוא מה שקנוהל אומר בסוף, והוא שאם כל זה נכון, אין בעיה להניח שישו הלך בצורה מודעת, ורצונית, אל עינוייו ומותו (וכך תמיד הרגשתי) – שכן הוא הכיר את סיפור המשיח שמת, וחשב שכך הוא יגשים את הגורל שחייב להיות מנת חלקו.

10. "ל.ס.ד. היה אחד משני או שלושת הדברים הכי חשובים שעשיתי בחיי", אומר סטיב ג'ובס, בסוף מאמר לזכרו של אלברט הופמן. המאמר הופיע כבר לפני חודשיים, אבל הוא מעניין, בעיקר בהדגשו את הפוטנציאל הרוחני שראה הופמן בסם שפיתח: הוא חשב שניתן בעזרתו לשוב ולתפוס את "הזוהר והיופי שבטבע, שמדבר הישר אל הלב". הכותב, אדוארד רותסטין, שהסם לא זר לו, מבחין יפה שבכל זאת יש הבדל בין חוויה שכזו לבין ראיית התלות ההדדית שבין כל הדברים שהמדיטציה הבודהיסטית אמורה להביא אותנו אליה.

11. John F. Haught, חוקר ותיאולוג נוצרי, כותב בצורה נאה על האתאיסטים החדשים (דוקינס, דנט, הריס, היצ'ינס). לבד מכמה טיעונים חלשים (כולל זה הידוע שגם רציונליות היא אמונה, ושיש צורך באמונה כדי לקבל את המתודה המדעית. קשקוש.) הוא מצליח לעניין כאשר משווה אותם ל"אתאיסטים קלאסיים" כמו ניטשה, קאמי וסארטר. בניגוד אל החדשים, שחושבים שאם רק נפסיק להאמין באלוהים הכל יהיה פשוט סבביבבי, הדגישו ה"קלאסיים" שללא אלוהים כעוגן מוסרי וקיומי חיי אנוש יהפכו לקשים מנשוא. "אתאיזם", הוא מצטט את סארטר, "הינו עניין אכזרי וארוך-טווח". שלושתם חשבו שמרבית בני האדם יהיו חלשים מדי כדי לקבל את מות האלוהים כעובדה. הנה ציטוט מפיו:

לבד מחוסר הסובלנות שלו לחוסר-סובלנות והמנה הנכבדת של דרוויניזם שעליה מבוססים רוב הכרזותיו, האתאיזם ה'רך' [כלומר החדש – ת.פ.] כמעט שאינו נבדל מהומניזם חילוני ישן שהאתאיסטים ה'קשים' ביקרו משום חלביותו. האתאיסטים ה'רכים' מניחים שניתן, בעזרת הדרוויניזם, להרפות מאלוהים כמו מסנטה-קלאוס, בלי שנצטרך להיות עדים להתמוטטות החברה המערבית כולה – ובכלל זה כל השקפותינו על מה הוא רציונלי ומה הוא מוסרי.

12. ובהמשך למתקפה מהצד הנוצרי, הספר של האפיפיור על (כלומר נגד) תורת האבולוציה יצא באנגלית. בספר בנדיקטוס XIV טוען שהמדע צר מדי כדי להסביר את העולם, והוא מנסה לבסס את טיעונו בצורה פילוסופית ותיאולוגית, ולא על בסיס אמונה פשוטה או מציאת חורים בתיאוריה הדרוויניסטית.

לכמה ימים של מנוחה בסיני לקחתי את שירה של עגנון ואת Elmer Gantry של סינקליר לואיס. את שירה הנחתי בצד אחרי כמאה וחמישים עמודים (מסתבר שאפשר לכתוב יפה אבל משעמם), אך מספרו של לואיס התמוגגתי הלוך ומגוג. לואיס, הסופר האמריקאי הנקרא ביותר בשנות העשרים של המאה שעברה, שזכה בפוליצר על ספרו Arrowsmith ושהיה לסופר האמריקאי הראשון שהפך לחתן פרס נובל לספרות, כתב כאן יצירה מקיפה ("דוקומנטרית", קרא לה H. G. Wells*) על התמונה הדתית בארה"ב של ראשית המאה העשרים.

דרך הגיבור, ששמו כשם הספר, טיפוס מגעיל וחסר-מודעות-עצמית שעושה את דרכו במעלה ההיררכיה של הכנסיות הפרוטסטנטיות, הוא מציג בצבעים חיים, בהומור אירוני, בכשרון ועושר לשוני בלתי רגיל ואחרי מלאכת מחקר מרשימה את כל הצביעות של הממסד הכנסייתי הפרוטסטנטי-פוריטני-פונדמנטליסטי-אוונגליסטי. (הצביעות משותפת כמובן לכל ממסד דתי, מעצם כך שתכופות הוא אינו עומד בסטנדרטים שהוא מציב, אבל בנצרות, כך נדמה לי, הצביעות מודגשת במיוחד, מהסיבה הפשוטה ששם נוהגים לדרוש מכולם להתנהג כמו ישו, אף על פי שמודים מראש, כמו שאמר אלן וואטס, שישו עצמו זכה ליתרון מסויים על פנינו מתוקף היותו אלוהים).

הרשו לי לתרגם ולצטט את הכריכה האחורית של הספר, שכן היא מסכמת את העניין היטב:

אלמר גנטרי, שזכה להכרה בינלאומית כציון-דרך בספרות האמריקאית, חולל שערוריה בקרב קוראים כשראה אור לראשונה [1927], ובעקבותיו 'הוזמן' סינקליר לואיס לתא כלא בניו-האמפשייר וללינץ' בכיכובו בוירג'יניה. הדיוקן שהוא מצייר, של אוונגליסט זהוב-לשון שעולה לגדולה בתוך הכנסייה – 'מציל-נשמות' שחי חיים של דו-פרצופיות, חושניות ואגוצנטריות גסה – הוא גם תמונה של תקופה בה שלטה וולגריות גרוטסקית, שאלמלא לואיס לא היתה משאירה כל זכר. אלמר גנטרי זכה להיות מכוּנה העיון האדיר, החיוני והחודר ביותר על הצביעות האנושית מאז עבודותיו של וולטיר.

בקיצור, כמו שעשה חיים גראדה לסצנה היהודית (ה"מוסרניקית") של מזרח אירופה בין המלחמות בספרו (המומלץ מאוד) צמח אטלס, עשה כאן לואיס, ותפס עבורנו נתח הוויה, אם כי כנראה מעט מוקצן לשלילה, של מקום ותקופה.

—

אבל לבד מזה שהספר מומלץ, כחוקר דת באופן כללי וניו-אייג' באופן פרטי שמחתי מאוד למצוא בו עדויות לסצנה הרוחְנית בארה"ב דאז. כתבתי כבר איפשהו שעד שנות העשרים של המאה שעברה כבר נאספו רוב המרכיבים של הניו-אייג' כפי שאנחנו מכירים אותו היום, למרות שהוא פרץ לתרבות ההמונים רק עם "תרבות הנגד" של "ילדי הפרחים" בשנות השישים. כמובן שלא אני גיליתי את זה, אבל הספר של לואיס מספק ראיות חד משמעיות לעניין.

ראשית, כידוע, וכפי שכתבתי לא מזמן, הניו-אייג' קשור מאוד למה שנקרא "הפניה הסובייקטיבית", כלומר הנטייה הגוברת והולכת של בני המערב לפתח לעצמם עולם פנימי, סובייקטיבי, ולהחשיב אותו יותר מזה החיצוני, האובייקטיבי, שעד לפני כמה מאות היווה את הבסיס המובן מאליו לכל חייהם. והנה, על פי לואיס, כאשר אלמר גנטרי מחפש תעסוקה אחרי שהועף מאצל הכנסייה הבפטיסטית משום ששיקר והתהולל, הוא מוצא מופע אוונגליסטי נודד. דמות הדרשנית בו, שארון פלקונר, מבוססת על אחת מחלוצות האוונגליזם, Aimee Semple MacPherson שהיתה דמות ססגונית וחשובה (ומפוקפקת) בעולם הנוצרי באמריקה. כאשר שארון, בת דמותה, נושאת דרשה היא קוראת:

הו, אנשי היקרים, אנשי היקרים, אני לא הולכת לשאת דרשה הערב – אנחנו כל כך עייפים מדרשות מעיקות שרוצות שנהיה נחמדים וטובים! אני לא הולכת לומר לכם שאתם חוטאים, כי מי מאיתנו אינו חוטא?אני לא הולכת לפרש את כתבי הקודש – אנחנו כולנו משועממים מזקנים עייפים שמסבירים לנו את התנ"ך! לא! הערב אנחנו נמצא את הכתבים הזהובים שכתובים לנו בלבותינו, אנחנו הולכים לשיר יחד, לצחוק יחד, לשמוח יחד […] שבנו עצמנו אכן נמצאת חיה הרוח הנוכחת של ישו המשיח הנצחי והגואל!

שימו לב איך כבר כאן, כבר אז (יצא לאור כאמור ב- 1927) הדגש אצל האוונגליסטים מוסט מסמכות חיצונית (הספר, הפרשנות המוסכמת, האל שבשמיים) אל עצמנו (הרגש שלנו, הרוח שבנו). יפה.

שנית, תחנה נוספת במסעו של גנטרי לתהילה דתית היתה מעורבות בכל עסקי ה- New-Thought שפרחו בארה"ב בתקופה ההיא. המדובר בגרסה המקורית של "הסוד", ובתנועה לא קטנה של אנשים שהיו בטוחים שמחשבותיהם בוראות מציאות. גנטרי חובר לאיזו מכשפה זקנה שעושה מהעניין קרדום לחפור בו. הנה תחילתו של פרק 16 של הספר (בתרגום חופשי):

אף שלעין הממוצעת והבלתי-חקרנית מרת אוונס רידל היתה אך ורק נפח ממין נקבה, מרת רידל וחסידיה ידעו, בצורה פשוטה וחייכנית, שהיא למעשה מייסדת עידן שבו חולי, עוני וטיפשות יעברו מהעולם לנצח.

היא היתה בעלת "ניצחון: המפקדה לכוח-המחשבה" בניו-יורק, ואפילו בלוס-אנג'לס לא היה מרכז חשוב יותר של פילוסופיה לעוסה-מראש ומוסרניות מתיפיפת. היא ערכה כתב-עת שהיה מלא ברעיונות זוהרים כגון "כל העולם הוא רק שביל שעליו אנחנו איננו אלא חברים למסע". היא ערכה טקסים בכל יום א' בבוקר ובערב באולם אוטרפין ברחוב שמונים-ושבע, ובינות לרגעים של מחשבה שקטה היא נאבקה עם הבלתי-ניתן-להסבר. היא לימדה, או הגתה, שיעורים בריכוז, שפע, אהבה, מטאפיזיקה, מיסטיקה מזרחית, והמימד הרביעי.

היא הדריכה קבוצות עלית קטנות איך לשמור על בן הזוג, איך להבין פילוסופיה סנסקריטית בלי להבין פילוסופיה או סנסקריט, ואיך להרזות בלי לוותר על דברי מאפה. היא ריפאה את כל המחלות שהיו במילון הרפואי, ועוד כמה שלא היו בו; ובפגישות של יעוץ אישי, תמורת עשרה דולר לחצי שעה, היא הסבירה לנשים זקנות ותפלות כיצד לעורר תשוקה בכוכב כדורגל.

היה לה צוות, שכלל סוואמי הודי אמיתי – בכל אופן, הוא היה הודי אמיתי – אבל היא חיפשה עוזר ראשי.

מדהים לא? כל הקקופוניה המוכרת של הניו-אייג', וכל זה כבר ב- 1927. מסתבר שלא הרבה מדי השתנה.

* פריט מידע זה, ומעט על לואיס עצמו, למדתי מההקדמה של ג'ייסון סטיבנס, שמלווה את הרומן במהדורה החדשה של Signet Classics.

[יוני שדמי כתב אתמול המלצה מאוד יפה לבלוג הזה ב"כלכליסט", ויש אפילו איור שלי, מאת ליאב צברי:

האמת? לא בלתי דומה.]