כל משיח, כידוע, זקוק למבשר, וכפי שיוחנן המטביל היה לישו, רבי עקיבא לבר כוכבא ונתן העזתי לשבתאי צבי, כך בזמננו חזינו בויוקאננדה למען ראמאקרישנה, התיאוסופים עבור קרישנמורטי והביטלס בשביל המהארישי. קבלו עכשיו, אם כן, את אופרה ווינפרי כנביאה של אקהרט טולֶה.

כי אופרה, האישה המפורסמת/עשירה/משפיעה/נערצת ביותר בארה"ב, יצאה החודש עם הבחירה הבאה שלה למועדון הספרים שהיא מקדמת, בחירה שהיא עצמה מכנה "האמיצה ביותר שלי עד היום": ספרו האחרון של המורה הרוחני אקהרט טולה. בנאום ההמלצה לספר (חפשו אותו כאן) היא מעידה בהתלהבות שהספר "עורר" אותה, שהוא ישנה את הצורה בה אנחנו תופסים את העולם ואת עצמנו, שכל חייה היא אהבה את הרעיון של "הגעה לעצמי הגבוה" שלנו, ושהספר הזה הוא הטוב ביותר שהיא קראה מעולם בנושא: "הספר הזה יעורר את העצמי הגבוה בכם!", היא מכריזה.

אז היא כמובן ממליצה לקרוא את הספר, אבל לא רק: אופרה הולכת להעביר קורס (כן, קורס!) משותף עם טולה, שמיועד למי ש"מוכן לחיות את החיים הטובים ביותר [האפשריים] בשבילו". הוא יימשך עשרה שבועות, בהם טולה את ווינפרי ילמדו יחד את הספר, פרק אחרי פרק, באירוע "חסר תקדים" שיועבר בשידור חי, בצורה מקוונת, לעולם כולו, ובחינם.

ואני אומר: וואו. ואני אסביר: לא פגשתי את טולה, אבל קראתי את ספרו הראשון (The Power of Now, תורגם כ"כוחו של הרגע הזה"), ושמעתי מספר הרצאות מוקלטות שלו. לדידי הבנאדם בסך הכל יודע על מה שהוא מדבר, וממה ששמעתי אני מעריך אותו כאדם טוב ואינטליגנטי. טולה הוא מורה רוחני מהסוג הניאו-אדוויטי, והוא מגיש את עקרונותיה הדי פשוטים ממילא בציפוי נעים ונוח לבליעה. נכון, אולי יותר מדי נעים ונוח, ולעיתים לא מעטות הוא נסחף אל תוך מני חלומות ניו-אייג' (הוא מאוד בקטע של פאן-פסיכיזם; מדבר על כדור הארץ כאורגניזם אינטליגנטי מודע), אבל בסך הכל המסר העיקרי שלו הוא חשוב ורציני.

והמסר הוא שאנחנו לא מי שאנחנו חושבים שאנחנו. שאנחנו לא המחשבות ולא הרצונות ולא ההיסטוריה שלנו, אלא "המימד האלמותי", "הנוכחות האלוהית", "הקיום", "ההכרה" וכו'. קוראי הבלוג ודאי יודעים שאני חושב שזה יופי יופי, ושלטעמי זהו מסר שמאוד חשוב שישמע בקול גדול.

מצד שני, לא כל כך ברור לי איך שזה מתקשר ל"עצמי גבוה", שהרי טולה לא חושב שאנחנו אינדבידואלים בכל מובן מהותי. וכן ברור לי שאופרה וצופיה לא ממש רוצים לשמוע שהם לא נשמה נצחית, ודווקא כן מאוד רוצים לשמוע שיש להם "עצמי גבוה"… לא נורא: יהיה מעניין לראות איך המסר הרדיקלי של טולה יעבור אמריקניזציה, שלא לומר מקדונלדיזציה. (אגב, ייתכן שהמסר שלו כבר דולל: הקורס יהיה על ספרו השני, A New Earth: Awakening to Your Life's Purpose (תורגם כ"ארץ חדשה" ויצא בהוצאת אופוס, הנה פרק ממנו). כאמור, לא קראתי את הספר הזה, ואולי אקהרט הצטפד עם השנים – זה קורה בדתות הכי טובות.)

אבל גם אם יוקהה המסר בדרך אל ההמונים (ומדובר באמת בהמונים: מועדון הספרים של אופרה מונה כמיליון איש, ובתוכניתה צופים עשרות מליונים) זהו אירוע חשוב מאוד: אם אני לא טועה זאת הפעם הראשונה שרוחניות שבסיסה רציני, מציאותי ועמוק מקבלת גושפנקא רשמית מהתרבות הפופולרית. זה לא איזה ניוז-אייטם על גורו מגניב או על סלב שנתפס לקבלה. זה לא עוד נדבך פשוט מהרומן המזוגזג והבלתי מחייב שעורכת הבורגנות עם הרוחְניות. זו תוכנית טלוויזיה מגא-פופולרית שמקדישה זמן ניכר להפצת רעיונות נון-דואליים (אני מקווה), ולדעתי זה משמעותי. טולה עצמו כבר מפורסם מאוד (ספרו הראשון תורגם ל-33 שפות), אבל כעת הוא הולך להיות ללא ספק אחד המורים הרוחניים הידועים והעשירים בעולם. נראה אם זה יעלה לו לראש.

הקורס ישודר כל יום שני, החל מה- 3 למרץ בשעה 9/8c – יש למישהו מושג כמה זה בשקלים? בכל אופן, הקטעים ישמרו על האתר של ווינפרי ויהיה אפשר לצפות בזה מאוחר יותר.

[הנה ראיון של אור רכלבסקי עם טולה; והנה סרטון, אחד מני רבים, של טולה ברשת – בדקה הראשונה הוא מגיש את כל התורה כולה על רגל אחת]

"מקימי", ספרה של נועה ירון-דיין, הוא כבר תופעה: עוד מעט והוא חצי שנה ברשימות רב המכר, יש לו אתר בית עם פורום שוקק, והפופולריות שלו – לא כרומן, אלא כטקסט חניכה דתי – כל כך גדולה עד שהרב אבינר, למשל, היה צריך להזהיר את צאן מרעיתו שלא לעלעל בו, שכן הוא "לא צנוע". כששמעתי את זה קניתי אותו מיד כמובן, וכשקראתי הבנתי על מה הרב אבינר מדבר. אבל נדמה לי שהבנתי עוד כמה דברים, והרי הם לפניכם.

אתחיל בכך שאהבתי את מקימי. הספר כתוב תל-אביבית שוטפת, חיה מאוד, ואין בו רגע דל. נהניתי מהקריאה, והספר ריגש אותי. יותר מזה: הוא חדר אלי, אל נשמתי. נגע בי. נראה לי שגם את נועה ירון-דיין, אם היא דומה לגיבורת הספר עלמה, הייתי מחבב מאוד. אבל אני כמובן לא מכיר את גברת ירון-דיין כלל, ואין לי כל רצון, או יכולת, לדון בחייה הרוחניים. בכוונתי כאן לדון אך ורק בספר, ובחיפוש הרוחני של עלמה, גיבורתו. שני אלה מעניינים אותי, מפני ששניהם לדעתי מגלמים ביטוי מובהק של רוחניות ניו-אייג'ית.

ההגיון הדתי של הקפיטליזם המאוחר

על הניו-אייג' כתבתי כבר בכמה מקומות, ולא אאריך שוב בתיאור קווי המתאר שלו כתופעה חברתית ותרבותית, אלא אעלה רק נדבך אחד בו שהוא במיוחד מעניינינו. אחד מעמודי התווך של הרוחניות הניו-אייג'ית הוא האינדבידואליזם הקיצוני שלה: המחפש הרוחני נדרש לסמוך על עצמו, להכריע את הכרעותיו בצורה אוטונומית, להטיל ספק בכל מסורת או תורה רוחנית עד שלא תוכח כרלוונטית בשבילו, ובאופן כללי להגיע לקשר אישי מאוד עם האלוהות (או, לחלופין, להגיע להארה, שהיא כמובן צורה של גאולה פרטית). את הדרישה הזאת לריבונות עצמית והכרעה אישית שואב הניו-אייג' מהמסורת ההומניסטית של המודרניזם.

אלא שבשונה מאוד מההומניזם, הניו-אייג' מתאפיין גם באנטי-רציונליזם ואף אנטי-אינטלקטואליזם חריף. נכון: כמעט כל מסורת מיסטית, בין אם היא מיתית כקבלה ובין אם פסיכולוגיסטית כבודהיזם, תכלול בקרבה מימד א-רציונלי, שכן האבסולוט הוא מטבעו מעל לכל קטיגוריה וחורג מכל הגדרה. אבל ברוחניות הניו-אייג'ית, בצורה לגמרי לא הכרחית (ואף שגויה לדעתי), מושם דגש על המימד הא-רציונלי, וזה אף מוקצן לכדי גישה אנטי-רציונלית כוללת. עיוות נוסף שסובל ממנו הניו-אייג' הוא הסלידה מכל מה שמריח מהשכלה ואינטלקט, כך שלא רק את כללי המשחק הרציונלי אין מקבלים, אלא גם את תוצריו, וזאת אף ברבדים שאין כל מניעה להתבונן בהם (גם) דרך הפריזמה הזו, ואף ראוי שכך יהיה – כלומר בכל רובד שאינו המוחלט לשכעצמו.

באין קריטריונים רציונלים איתם ניתן לברור בין תורות, פרקטיקות או עמדות רוחניות שונות, אנחנו נשארים רק עם החוויה העירומה, בין אם היא חילונית או רוחנית. 'אני מאמין בזה כי זה מרגיש לי נכון'. 'אני עושה את זה כי זה עושה לי טוב'. אין לנו אלא דלת אמות של חוויה, ועל פי רמות הרגש שדבר מה מעורר בי אחליט אם הוא אמיתי (אמיתי בשבילי, כמובן). בכך, אגב, מתאימה רוחניות הניו-אייג' למצב הפוסטמודרני, שגם בו מודגשת החוויה המידית מעל לכל. במילים אחרות, הניו-אייג' הוא ההגיון הדתי של הקפיטליזם המאוחר.

והנה, אופי זה של רוחניות דומה בקווים רבים לזו של חסידות רבי נחמן מברסלב. החסידות יוצאת הדופן הזו, שמתחילתה היתה מנודה לא רק מפני ה"מתנגדים", אלא אף מפני חסידויות אחרות, הדגישה תמיד את המימד המיידי והחוויתי של עבודת האל. בעוד שגם צדיקים חסידים אחרים ראו חשיבות רבה, אין ספק, בנגיעה ישירה ואינטימית של תלמידיהם במציאות האלוהית, הרי שרבי נחמן מברסלב העצים את העניין באופן מיוחד.

ר' נחמן, למשל, המליץ על סוגים של עבודה רוחנית שמחזקים את המימד החוויתי גם אצל הדיוטות מבחינה מיסטית (התבודדות, שיחה ישירה עם אלוהים), דיבר הרבה מאוד על אהבה, "פשיטות" ו"תמימות", סיפר סיפורים, שורר שירים וניגונים, והעלה כאידיאל גם את הלב השבור. אם זה לא מספיק, הוא היה אנטי-אינטלקטואלי בצורה ברורה, חשב שפילוסופיה היא סכנה ולא החשיב במיוחד אפילו לימודי גמרא, אסר על קריאת "מורה נבוכים" של הרמב"ם, וקבע שסגולה גדולה היא היכולת לקפוץ קפיצת אמונה שהיא מעל ומעבר לשכל. האם יש ספק למה, בעידן הפוסטמודרניסטי של רוחניות הניו-אייג', חסידות ברסלב קורצת לכל כך הרבה חוזרים בתשובה?

נ נו נוע נועה מתל-אביב

ואכן, כל המאפיינים הללו נמצאים בשפע בספרה של ירון-דיין. גיבורת הספר, עלמה, מתחילה אותו ככוכבנית מצליחה למדי, שמבחוץ נראים חייה ככליל השלמות ומבפנים, עבורה, הם עוני ואומללות (שם הספר מגיע מהפסוק בתהילים: "מְקִימִי מֵעָפָר דָּל, מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן"). עלמה מתלוננת שוב ושוב על הריקנות שהיא מרגישה. מילויו של אותו חלל הוא הוא מהות החזרה בתשובה שלה.

אותו חלל מתמלא על ידי שילוב של תובנות ברסלביות מעודנות ואמונות תפלות שטחיות, כאשר ברוח הניו אייג' הדת משמשת ככלי להגשמה עצמית: המצוות אינן חוקים או ציוויים, אלא "עצות" (עמ' 143), והתנ"ך הוא כמובן "ספר הוראות" (195) שבעזרתו עושים "עבודה רוחנית" (223) כלומר אף אחד לא כופה עליך (חלילה!) לקיים מצוות, זה פשוט כדאי. תעשה את זה כי זה משתלם. תעשה את זה לא כדת שקיבלת על עצמך הר כגיגית, אלא כשיטה להתפתחות רוחנית (לא שזה רע – פשוט צריך להבחין בזה). כשעלמה מדברת עם אחותה הקטנה, שכועסת על התהליך שהיא עוברת, היא מייעצת גם לה: "אם אין משהו עמוק שאת מחוייבת כלפיו, שאת מאמינה בו גם כשאת לא מאמינה בעצמך, אז זה פשוט לא עובד." (210) – התורה היא פשוט כלי שעובד.

וכאמור, היא עובדת בכך שהיא יכולה לעורר בנו חוויות רוחניות. אכן, חוויות אלה מהוות את הגושפנקא הרשמית לאמיתות השיטה (כלומר התורה). מדברים על דת, וחושבים עליה, אבל הקריטריון המרכזי לודאות הוא החוויה: "האמונה מתחילה איפה שהשכל נגמר" מספר להם ברסלבר כריזמטי (142), והציווי לזרוק את השכל לעזאזל מהדהד כמעט מכל פרק בספר.

התובנות שמציג נציג חסידות ברסלב מתקבלות אצל עלמה ובן זוגה כמעט ללא שאלות. אין ניסיון לשכנע אותם בצורה רציונלית, ואין גם צורך: להגיון, למהלך חשיבה רציונלי, ממילא אין תוקף בשבילם. הפסוק "נעשה ונשמע" מקבל פירוש מקורי: "אם לא נעשה, אז איך נשמע? אם לא נחווה קודם את החוויה, אז איך נדע?" (197) החוויה היא הקרטריון העיקרי, אם לא היחיד, לדעת.

הרגע המכריע בעלילה, רגע השיא בתהליך החזרה בתשובה (וויליאם ג'יימס היה קורא לזה "קונברסיה") של עלמה, גם כן מתמלא על ידי חוויה: בעוד שחברתה נוגה מנסה להניא אותה מלהפוך לדוסית ובן, בן זוגה, מנסה להגן על החלטתם לחזור בתשובה, עלמה נסוגה אל המטבח כדי להיות עם עצמה. היא לא שלמה עם התהליך שהיא עוברת ויש לה ספקות גדולים. היא פונה אל על כדי לקבל סימן שהיא בדרך הנכונה, והנה נפתחים השמיים ו"השם בחר לגעת בי בפעם הראשונה. קראתי על זה בספר של ברסלב. קוראים לרגע הזה 'הארת הרצון'" (199).

עלמה מרגישה את נוכחות האל, מתמלאת באהבת אלוהים, "חווה התגלות" כלשונה. בסופה של החוויה הרוחנית היפיפיה הזאת עלמה כבר יודעת. "קרה משהו?" שואל בן, והיא עונה "ששש… אני יודעת". וזהו, משבר האמונה, הספק הגדול, חלף, והיא פול גז בדרך לתשובה מלאה. עכשיו, הדבר האחרון שאני רוצה הוא לזלזל בחוויה הנפלאה הזאת, שהיא מתוקה וחיובית וגם חשובה מאוד לעניות דעתי. חוויה כזאת יכולה להבהיר לנו שאנחנו מכירים רק את אפס קצהו של הפוטנציאל האנושי, יכולה להראות לנו שיש רבדים של עומק וגבהים של שגב שמעולם לא שיערנו כמוהם, יכולה לרמוז לנו שיש משהו בסיסי, מהותי, שהוא טוב בקיום ויכולה לפתוח בשבילנו מסע של גילויים נוספים על עצמנו ועל החיים.

מה שחוויה כזאת לא יכולה לדעתי לעשות היא להצביע בשבילנו על כיוון מסויים הכרחי. פשוט, כי בדיקה קצרה תגלה שחוויות כאלה קרו, ועדיין קורות, לאנשים רבים בכל העולם ובכל מסורת רוחנית (וגם כאלה ללא כל מסורת רוחנית). כשעלמה מבססת את הודאות שלה על חוויה (הרי את השכל, כאמור, העפנו מזמן), היא מבססת אותה על משענת קנה רצוץ. כי החוויה כאן היום ואיננה מחר. וכי החוויה, לכשעצמה, אולי אומרת משהו על החיים, אבל לא אומרת כלום על דת מסויימת.

ואגב, עלמה מבינה את זה: היא אמנם מצהירה ש"אני קיבלתי אמונה. אני יודעת שהוא [הקב"ה] קיים. אני מרגישה אותו" (250), אבל מיד אומרת ש"גם אם כל העולם הזה כולל הדתיים והחרדים הם שקר, השם יתברך הוא אמת. אני יודעת את זה, כמו שאני יודעת שעכשיו לילה" (254). זה העניין: החוויה בעצם לא אומרת שום דבר מעבר לזה שיש מימדים בחיים שלא הכרנו. ואם אנחנו זורקים את השכל אנחנו כמעט תמיד מוותרים על האפשרות לגלות את המימדים הללו, וכמעט תמיד מוותרים על האפשרות לגלות אותם לאחרים. כי בסופו של דבר אנחנו גם, ולעומק, יצורים חושבים, ומדברים.

ססמת הקרב נגד התבונה

אבל אין צורך להכביר את מילותי הקטנות על האיוולת שברגשנות האנטי-אינטלקטואלית, אם ניתן לי להיעזר בלשון הזהב של ג.ו.פ. היגל:

ההתפלספות הטבעית [כלומר, של ההמונים – ת.פ. …] מציעה במקרה הטוב רטוריקה של אמיתות שדופות; כאשר מגנים אותה על חוסר החשיבות של אמיתות אלה, היא מבטיחה לנו כי המשמעות והמילוי מצויים בלבה […] ובדברה על תום הלב וטוהר המצפון וכיוצא באלה נדמה לה שהיא אומרת סופי-פסוקים, שעליהם אי אפשר להשיג ושמעבר להם אי אפשר לדרוש כלום.

אולם מה שנחוץ אינו להשאיר את הטוב ביותר בתוך הפנימיות, אלא דווקא להוציאו מתוך מחילות אלה אל האור. [… כמו כן] לא קשה להבחין בעמימות ובעקמימות של אמיתות אלה, ואף להראות לתודעה המחזיקה בהן, כי באותה מידה יש בה אמיתות מנוגדות בתכלית. כאשר התודעה [ההיא] מנסה להיחלץ ממבוכה זו, היא עתידה ליפול לתוך מבוכות חדשות, וסופה שתתפרץ ותאמר נחרצות כי כך וכך הם פני הדברים, וכל השאר הוא סופיזם גרידא.

ביטוי זה, 'סופיזם', הוא סיסמת הקרב שהשכל הרגיל משתמש בה נגד התבונה המתורבתת, בדיוק כמו שהביטוי 'הזיות' משמש את הבורות הפילוסופית כדי לציין את הפילוסופיה אחת-ולתמיד. כיוון שהשכל הרגיל מסתמך על הרגש כאוראקל הפנימי שלו, הרי בכך גמר עם כל מי שאינו מסכים לדעתו, ועליו להכריז כי אין לו מה להוסיף למי שאינו מרגיש כמוהו ואינו מוצא בתוך עצמו אותם הדברים; או במילים אחרות, הוא רומס ברגליו את שורש האנושיות.

שכן טבע האנושיות הוא לחתור לקראת הסכמה הדדית עם הזולת, ואין קיום לאנושיות אלא בתור שיתוף תודעות שנתגשם. ואילו האנטי-אנושי, החייתי, עומד על כך שבני אדם נשארים ברמה של הרגש ומסוגלים למגע הדדי רק באמצעותו. (מתוך הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח, עמ' 182-183 ,תר. ירמיהו יובל)

היגל היגל, גאון גרמני שכמוך. טוב, אז אני אולי לא הייתי נחרץ כמוהו לגבי החייתיות של הרגש (אולי אפילו להפך: יש להן ודאי הרגשות, אבל האם חיות הן בעלות רגשות? אולי המפותחות שבהן, וגם אז ברמה פשוטה הרבה יותר מאשר בני אדם), אבל יש אכן משהו מאוד אינדבידואלי ברגש, מאוד פרטי. זה כוחו, אבל זו גם חולשתו, ודאיי כאשר אנחנו מנסים לבסס דרך רוחנית משותפת.

כמה פעמים במהלך הספר צוחקת הגיבורה על רוחניות הניו אייג', שבשבילה כולה "קטורת וקריסטלים והודו" (228). אבל הניו אייג' הוא גם הגיון מסויים, ופרדיגמה דרכה מתבוננים על העולם. בהגיון הזה, בפרדיגמה הזאת, עלמה (ואני מנחש שגם ירון-דיין) הינה שותפה מלאה: היא יוצאת מאותו מקום, מונעת על ידי אותם מניעים, ומחפשת להגשים את אותן מטרות: שלמות ושלווה והגשמה עצמית. אם פשוט החלפנו קטורת וקריסטלים במפה לבנה ונרות שבת לא עשינו הרבה.

יחד עם זה, חשוב לציין: יש גם הבדלים גדולים בין חזרה בתשובה כמו של ירון-דיין לבין רוב רובו של הניו-אייג'. בראש ובראשונה: ירון-דיין לקחה על עצמה מחוייבות, מילה זרה ומוזרה עבור רוב הרוחניקים. כיום היא כורעת תחת עול מצוות ואמהות לשישה ילדים. גם השאיפות הרוחניות שלה, למרות שמוצאם במסע אישי, מכילות גם מימד כללי וקהילתי: בסוף ספרה היא נושאת תפילה למען הגאולה השלמה של כולנו. בשני רבדים אלה המסע הרוחני שלה שונה מאוד מזה של רובנו, ועל כך נתונה לה הערכתי.

[עלה בגרסה מקוצרת באנרג'י. האמת היא שיש עוד הרבה מה לומר על הספר הזה, שלדעתי הוא נקודת ציון בתנועת החזרה בתשובה של ימינו. בינתיים, ובאותו קו שפרסתי לעיל, שימו לב לאלישבע פדרמן, שרוצה קצת מ"הלב" של "מקימי", והנה ראיון קצרצר עם נועה ירון-דיין בו היא שוללת את הניו-אייג'  – ומיד אחר כך מצטטת את "המטריקס". מענינת גם ההתייחסות של בן זוגה של ירון-דיין, יובל, לעקרון התמימות בעבודת ה', שהתפרסמה בפורום של אתר הבית של מקימי: הוא מדבר סרה במדע ("דיקטטורת אימה, שלטון בלהות") ואומר: "אנחנו דור של לב. של חוויה. של משחקי מחשב תלת ממדיים, של דמיון הוליוודי מרקיע שחקים. אנחנו חייבים להרגיש!!! חייבים לחוות, רבנו הבטיח חוויות, רבנו הבטיח התעוררות, הרגש, חמימות, אהבה, בכי משחרר, התבודדות, דבקות, שמחה. את זה אנחנו רוצים. בשביל זה אנחנו מוכנים להשליך הכול."

לבד מזה, בנענע עלה מאמרון שלי שמדריך את המעוניינים כיצד להקים כת כמפעל פיננסי רווחי.]

אילו היה לניו-אייג' אפיפיור שמו היה דיפאק צ'ופרה, אבל אין לו (בכל זאת, זה הניו-אייג'), ולכן צ'ופרה מסתפק בלהיות מגה-סלב רוחני, סופר-גורו להמונים ופופוליזטור רב-מכר של רעיונות חצי-אפויים (לפעמים, אגב, לרעיונות חצי אפויים יש ערך רוחני רב – ע"ע מָצות). בין הרצאה על מודעות לציבור הרחב ובין סדנה על "מנהיגות רוחנית" למנהלים בכירים וקאוצ'ריהם הוא נאות (בנדיבות רבה, יש לציין) להיפגש עם חברי "הסלון האינטגרלי" שמארגנת האשה המופלאה ורבת-הפעלים כרמל ויסמן.

אחרי שקצת ליכלכתי עליו לפני פחות מחודש, החלטתי להגיע ולפגוש פנים אל פנים את האיש והאגדה, לתהות על קנקנו הרוחני ולראות הכצעקתה. המפגש נערך במרכזם המפואר של קבוצת Enlightennext בארץ (כלומר, תלמידיו של אנדרו כהן), וצ'ופרה נכנס, בזמן הנקבע מראש, מלווה באשתו. הוא התיישב על כסא במעגל הגדול שהוכן, ואחרי דברי הקדמה קצרים מפי כרמל פתח את הבמה לשאלות.

ואנשים שאלו, אבל זה לא כל כך משנה מה, כי צ'ופרה עבר די מהר ל- speech mode, והחל להפגיז את הקהל בדברים שבוודאי חזר עליהם כבר אי אילו אלפי פעמים. הוא עבר מנושא לנושא במהירות, מונה בעיקר רשימות של דברים כגון "מה המדע יודע ולא יודע היום", "מהי הצלחה" וכיוצא באלו עניינים שברומו של עולם הניו-אייג'.

הוא התחיל בכך שקבע שהדבר האינטגרלי היחיד באמת היא ההכרה עצמה, הכוללת כל ומשפיעה על הכל. משום שהטבע, כך אמר, ברמה הבסיסית ביותר הוא חוסר-המשכיות, ואנחנו אלו שמתרגמים, בעזרת המערכת החושית שלנו, חוסר המשכיות להמשכיות – כמו תמונות בסרט שהופכות לתנועה על המסך. אז זו ההכרה שלנו – לא המוח, ההכרה, הדגיש צ'ופרה – שמתרגמת את הזרמים החשמליים והגלים השונים לכדי מה שאנחנו מכנים "מציאות". שהרי, הוא אמר, תנועות האלקטרונים בטבע הן חסרות צבע או צליל, חסרות רגש או ריח. זו ההכרה שלנו שמעבדת עבורנו את כל הנתונים המשעממים שהיא קולטת ויוצרת מהם תמונה עשירה ומעניינת.

אבל משום כך, הוא הדגיש, החוויה שאני "כאן" והעולם "שם" היא לא נכונה: העולם קיים בתוך ההכרה שלי. אתם, הוא פנה אל הקהל, קיימים בתוך ההכרה שלי ואני קיים בתוך ההכרה שלכם! מה שיאמרו לכם מדענים, הוא קבע, הוא שברמה הכי עמוקה של המציאות ישנם רק "גלים של אפשרויות", וזו ההכרה שלנו שיוצרת מהם מציאות.

וכך זה המשיך: צ'ופרה דיבר על סימולטניות, כלומר על ההתקדמות הלא-ליניארית של היקום, בה דברים רבים מתרחשים במקביל (הוא טרח גם לקרוא לזה Non Local Convolution), על מצב החוסר-ודאות שמאפיין את הרמות הבסיסיות של החומר, על קפיצות קוונטיות של אפשרויות ועל "אפקט הצופה", כלומר ההכרח של חלקיקי החומר להכריע מה ואיפה הם ברגע שאנחנו מביטים לעברם.

בקיצור, בצורה נינוחה, בשפה רהוטה, בצורה נגישה וללא כל סימן של יוהרה, הגיש לנו צ'ופרה סלט עסיסי של עקרונות קוונטים מקוצצים ברוטב רוחני (בכלל, זה לא מדהים איך הקוונטים נכנסים היום לכל חור? נדמה כאילו ללא קוונטים אין ניו-אייג', וקשה להבין איך ערכו אנשים מסעות רוחניים שלמים לפני שהגילויים על מכאניקת הקוונטים התפרסמו!). על פי הידע המדעי המאוד צנוע שלי, הדברים של צ'ופרה לא היו מדוייקים, או מנוסחים בצורה רצינית. מצד שני, אולי לא הוגן לדרוש דיוק יתר בהרצאה כללית של פחות משעה. מצד שלישי, צ'ופרה ידוע כבר זמן רב כמי שפרשנותו לגילויים המדעיים של המאה העשרים היא, איך לומר, יצירתית.

הלאה הפיזיקה, הביאו מטאפיזיקה

החלק היותר מעניין מבחינתי התחיל לאחר שכרמל שאלה את הדוקטור איך הוא תופס את הרוע בעולם. צ'ופרה פתח ואמר שהוא לא חושב שיש לראות ברוע אויב, ושהוא אחרי הכל "ההשלכה של הצל הקולקטיבי שלנו" – עד כאן פסיכולוגיית-המונים פשוטה. אבל הוא המשיך ואמר שברמה הקוסמית הרוע הוא כוח כמו כל כוח אחר, וככזה הכרחי. אם היתה רק יצירתיות בעולם, אמר צ'ופרה, הרי שהיקום היה שורף את עצמו מיד; אם היתה רק אינרציה, שהיא מקבילה לרוע על פיו, היקום היה קורס. לכן דרושים השניים: היצירתיות שפורצת דרך והאינרציה שמגבילה אותה מעט. כוחות הטוב תמיד מנצחים במעט על כוחות הרוע, אבל לעולם אינם מביסים אותם. ככה הריקוד היצירתי של המציאות יכול להמשיך.

אנחנו צריכים להיצמד לצד הטוב, היצירתי, מפני שהוא בסופו של דבר תמיד עליון על הצד האינרטי, אבל אנחנו צריכים לדאוג, כך אמר, לא לעשות מזה עניין אישי, שכן אנחנו בסך הכל פועלים על פי אותם כוחות שמפעילים את היקום כולו. חוקי הטבע הם אנחנו. אין כאן מימד אישי – אין "אני" שהוא טוב ו"אחר" שהוא רע. בהתייחס לשאלה על מוסר אמר צ'ופרה שמחוייבות מוסרית אמיתית יכולה לבוא רק אם אנחנו משנים את נקודת המבט שלנו, מכזו היוצאת מתוך האגו, לכזו המתעלה מעבר אליו. ללא זה המוסר הופך להיות עוד צורה של ריכוז בעצמנו.

אחרי הדברים היפים (באמת) הללו, ורגע לפני סיום הפגישה, שאלתי את צ'ופרה איך הוא משלב את הדיבורים על התעלות מעבר לאגו עם כל מני ספרים שהוא כתב וסדנאות שהוא הנחה, בהם דווקא הצד האגואיסטי, שלא לומר נרקסיסטי, מודגש מאוד. איך משתלבת השאיפה שלו שאנשים יאמצו מבט פתוח ורחב על המציאות עם ספרים שמורים כיצד לנצל את "חוקי היקום" בכדי "ליצור עושר ושפע"?

ד.צ'.: "תפילה מפורסמת של אוגוסטינוס הקדוש מבקשת: 'אלוהים, אפשר לי נזירות ופתור אותי מהתשוקה – רק עוד לא'… אתה יודע, כשאני התחלתי את המסע שלי רציתי רק להיגמל מעישון; ותראה לאן זה לקח אותי. אתה מתחיל היכן שאתה נמצא […] אפילו חלק מהאנשים שקוראים את "הסוד" ישתנו בעקבות זה."

ת.פ.: "אולי, אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לספק להם את האמצעים והתירוצים להיות מרוכזים בעצמם."

ד.צ'.: " שמעת על היררכיית הצרכים של אברהם מאסלו? אנחנו צריכים למלא את אלו הנמוכים לפני שנוכל להגיע אל הגבוהים. כתבתי ספרים רבים שמכסים מגוון רחב של נושאים, וכל אחד יכול לקחת את מה שהוא צריך."

יש בדבריו אמת, אבל ההרגשה שלי היתה שלצ'ופרה לא הכי נעים עם אותם מדריכי עושר שכתב (הגם שאלו העשירו אותו עצמו לא מעט), והסאב-טקסט של דבריו היה 'שמע, עברתי דרך ארוכה, ועשיתי בה גם כמה דברים שהיום אני לא הכי גאה בהם, אבל גם להם יש מקום.'

צ'ופרה כפי הנראה אכן התפתח עם השנים. יגאל מוריה (שפתח בלוג בעל פוטנציאל מענין), שמיודד עם צ'ופרה עוד מהימים הרחוקים בהם שניהם היו תלמידי המהארישי יוגי, סיפר לי כמה הוא התרשם מכך שלמרות התהילה של צ'ופרה וההערצה העצומה שלה הוא זוכה ברחבי העולם, הוא חף מהעמדת פנים ומהמאניירות ההוליוודיות שסלבריטאים אחרים במעמדו נגועים בהם. צ'ופרה עצמו העיד שעבר שלבים שונים, ושאם פעם להצליח לכתוב רב-מכר היה חשוב לו מאוד, הרי שהיום הוא רואה את הדברים אחרת (אם כי ידוע שאחרי הרב-מכר העשירי זה כבר קצת פחות מרגש). בסופו של דבר אין ספק שהשיחה איתו היתה נעימה מאוד, רוב הזמן בגובה העניים, ושהוא עשה רושם של אדם נחמד. צ'ופרה גם ציין שלאחרונה ייסד (על פי האתר, יחד עם רבים אחרים) את ה- Alliance for a New Humanity, ארגון שעוסק בפעילות הומניטרית, ועל הבאת התיאוריה לכדי מעשה גם מקבלים כמה נקודות.

ומה עם הפטפטת הפסאודו-מדעית? האם יש לה הצדקה? צ'ופרה הציג עמדה אופטימית, על פיה הטוב תמיד רב יותר מהרע, ועל כן האנושות היא בתהליך התפתחות מתמיד, ובמידה רבה בלתי נמנע. אני מתאר לעצמי שהמחזיקים בעמדה זו (שהיא בסופו של דבר לבו הפועם של הניו-אייג') אכן יכולים לסמוך על השחר העולה שיאיר את עיניהם של ההמונים, גם ואפילו דרך זיבלוני רוח כגון "הסוד".

לדעתי העמדה הזאת מבלבלת פעמים רבות בין שתי רמות של התפתחות: בין היקום והאנושות – שני דברים שונים לחלוטין. האם היקום נמצא בהתפתחות מתמדת? לדעתי כן. האם הוא במהותו טוב? גם כן, לדעתי. אבל האם זה אומר שהאנושות נמצאת בהתפתחות, ושזו התפתחות חד משמעית לטובה? אני כלל לא בטוח. לדעתי כפי שהדינוזאורים נכחדו ופינו את מקומם ליצורים אחרים, ייתכן מאוד, אם היא לא תתעורר בזמן, שהאנשות תחדל מלהתקיים. זה לא יפריע הרבה ליקום, אבל לי אישית זה יהיה מאוד חבל.

הנה סרטון שמתעד את הפגישה, מבית היוצר של הגב' וייסמן הבלתי-נדלית (בסופו ניתן לראות את עבדכם הנאמן מציק לג'יגה-גורו):

[עלה באנרג'י. אפרופו "הסוד" המעייף, כתבתי משהו קצר ושלילי עליו, אבל אני לא יכול לפרסם עד שזה לא יפורסם, וזה יכול לקחת זמן. בינתיים ראו בנושא זה רשימתו המצויינת של של ברמן, וכן המאמר הבא של יאיר שוורץ, שמביא גם רקע היסטורי של הרעיונות שבו. הנה רשימה קצרה ומעניינת של דיאנה בטלר-בס על הבחירה בין אובמה להאקבי כבחירה בין שתי קצוות של פרוטסטנטיות אמריקאית, שמקורם עוד במאה ה-19.]

בעוד פחות מחודש, בינואר הזה, ינחת דיפאק צ'ופרה, המגה-גורו ואב כל הקואוצ'רים, לראשונה בישראל. צ'ופרה ינחה ערב על "מודעות כבסיס ליצירת המציאות" ויום אחרי זה ילמד אנשי עסקים (תמורת 1200 שקל לא כולל מע"מ) איך הם יכולים להגיע ל"מקסום הפוטנציאל" שלהם. כאשר באמתחתו רבי מכר עולמיים כ"שבע החוקים הרוחניים של ההצלחה", ו–“Creating Affluence: Wealth Consciousness in the Field of All Possibilities"ברור שהוא כבר מזמן מקסם את הפוטנציאל שלו.

כשמיליארדי דולרים מוצאים מדי שנה בארה"ב על פעילויות "אלטרנטיביות" שמארגנות חברות מסחריות, קשה להאמין שמדובר כאן רק ברצונם הטוב של המנהלים לפנק את עובדיהם. העובדה ששוק הסדנאות הרוחניות, ספרי ההדרכה והקאוצ'ינג הוא כל כך גדול ומסועף, ומנגד העובדה שכמעט איש מצרכניו אינו משנה ולו בנימה את אורח חייו בעקבות החשיפה אליו, מלמדות שתכליתו בסופו של דבר איננה העשרה רוחנית, אלא כפי הנראה משהו הרבה פחות מאתגר. משהו כמו הגברת התפוקה בעבודה.

בשונה מאוד מקבלת התשובות לשאלות הגדולות של החיים במסגרת הדת, שאילת אותן שאלות מתוך אותה מסגרת היתה תמיד מעשה חתרני. אדם שעירער על המובן מאליו מתוך מניעים דתיים נחשב סכנה לחברה, ולרוב – מאז ישוע מנצרת ועד יאן הוס – גם טופל בהתאם. כאשר הנביאים המקראיים  מחו נגד השחיתות של הממסד הדתי וקראו למה שראו כצדק חברתי, דרושות היו מאות שנים עד שהיהדות תירגמה את זעקותיהם להלכה. שאיפות רוחניות, מאז האיסיים ועד הפרוטסטנטים, התגלמו כמעט תמיד לכדי עמדה לעומתית לסדר הקיים.

החתרנות של העמדה שהדגישה מוסר ורוחניות חיה כלפי הממסד הדתי והכלכלי החזיקה מעמד עד שנות השישים של המאה העשרים ועד בכלל. 'תרבות הנגד' אמנם געשה מתוך כיוונים חברתיים ופוליטיים, אבל את הצד הרוחני שלה לא ניתן להכחיש: העוינות ל"מערכת" כללה גם דחייה של הממסד הדתי היהודי-נוצרי, ופנייה מזרחה להינדואיזם ולבודהיזם. כוכבם הקורץ של היוגה והזן דרך, וקולם המפתה של מורים רוחניים לחש מכל פינה. להיות "רוחני" פירושו היה למרוד במצב הקיים, והזעם – קדוש או לא, זה עניין של השקפת עולם – חימם את הלבבות מליברפול ועד וודסטוק.

הזעם הזה שכך בשנות השבעים. במבט לאחור ייתכן ולא היה לו סיכוי אל מול כוחות השוק. לא בגלל שאלו האחרונים הם בלתי מנוצחים, אלא בגלל שהעקרונות שהניעו את אותו המרד היו בסופו של דבר בדיוק אלו שהניעו (מאז הרפורמציה) את הכלכלה. כשאתה קורא לאינדבידואליזם, ליצירתיות, לאוטונומיה וחירות, לניידות ופרטיות, אל תתפלא אם את התשובה תקבל דווקא מפיו של השוק החופשי, שגם יידע להתאים אותה במדויק לצרכיך – או להמציא בשבילך צרכים שאותם רק הוא יוכל למלא.

עד לשנות התשעים כבר היה הניו-אייג' (כך כידוע קוראים לאותו ערב רב של אמונות, פעילויות ומוצרים) תחום המוגדר בגלוי כ"פלח שוק", ואת המסע הרוחני היה ברור שעושים כחלק "אלטרנטיבי" של מסע הקניות. כעת, אולי לא לראשונה אבל לראשונה בכזו בוטות, פרקטיקות רוחניות משמשות באופן תדיר כשמן בגלגלי השוק. כאשר רובין שארמה מלמד אנשים איך להיות נזירים ולמכור את הפרארי שלהם (תרגום: איך להצליח בעסקים ולקנות לעצמם פרארי), והספר והסרט "הסוד", המבטיחים גם הם רווחה כלכלית תחת יומרה רוחנית הופכים לרבי מכר כלל-עולמיים, ברור שהניו-אייג' הפך לשפחתו של השוק החופשי, ועוד נהנה מזה.

הקוקטייל הניו-אייג'י מפתה את האזרח לצרוך "רוחניות" בצורה שמעולם לא התקיימה, כלומר כמוצר סינתטי ומעושה. האם מישהו, מתישהו, חשב שיש לו צורך לערוך "שחזור גלגולים"? ומה בנוגע ל"קריאת הילות" או "סדנת מיצים"? האם אי פעם בהיסטוריה האנושית הוצעו פרקטיקות כאלה, שלרוב (לא תמיד) אינן יותר ממוצרים המהונדסים מראש להתאים לחיכו הענוגה של הצרכן? מה שקרה כאן הוא ששדה הרוחניות עבר השתלטות עוינת על ידי הקפיטליזם, שכעת משתמש בסמליו ותכניו (ובהון התרבותי שקשור אליו) כדי למכור לנו מוצרים "רוחניים" שאנחנו כלל לא צריכים. מדובר אם כן בדת התפורה לפי מידת הצרכן, המכוונת ליצירת צרכים חדשים, בדיוניים, אצלו ומכירת ההזדמנות שלו לספקם, ושמטרתה לא לקדם את ידיעתו על עצמו, אלא אך ורק להעשיר את קופות מציעי השירותים.

וכמובן, אותן סדנאות ניו-אייג' שמארגנות חברות לעובדיהן, שאינן באמת לצורך התפתחותם הנפשית או המוסרית, אלא משמשות כשסתום חירום להוצאת קיטור שהצטבר בשעות עבודה בלתי-אפשריות. לא שחרור רוחני אלא שחרור של לחץ הוא העומד לפני מועצות המנהלים, שיודעים שאין להם ברירה אלא "לפנק" את עובדיהם הנרצעים. מציעי הסדנאות, המאמנים האישיים, הקואוצ'רים והמטפלים למיניהם (האיצטגנינים והמעוננים של ימינו, אותם נביאי שקר שתמיד ליחכו את פינכתם של השליטים) משתפים פעולה ברצון עם ההגיון האינסטרומנטלי המושל בכיפה ומאפשרים למנהלים פתרונות קלים שנועדו להמשיך את המצב הקיים. אותן סדנאות לא מעודדות התמודדות אמיתית של העובדים עם הבעיות שלהם, אלא להפך: מסיטות את דעתם מהסיבות האמיתיות לאומללותם ומוכרות להם שיקויי קסמים שיפיגו לזמן מה את מצוקתם. בכך הופכת גם הרוחניות, בתה הסוררת של הדת, לעוד סם אופיאטי שאיתו משכך הקפיטליזם את כאבם של ההמונים.

[עלה היום באנרג'י. למי שרוצה לעקוב אחרי נפתולי השערוריה-זוטה שבמיטת הטנטרה המקומית, הנה תגובתו של אוהד אזרחי לעניין, והנה רפיק פוסק את פסוקו. לבד מזה, כמה המלצות: ראשית, בלוג-אפוריזמי-הזן החדש והמדויק של חנן כהן, זה. שנית, בלוג חדש שנתגלה לי שלשום על "הרווח בין ההבנה לידיעה", ומהתרשמות ראשונית מדובר בלא פחות מאשר כותב מבריק ביותר, ועמוק. יצא חדש גם איזה וידאו של לארי בריליאנט, בעברו תלמיד של הגורו נים קרולי באבא, שמרצה בצורה מרגשת בפני עובדי גוגל על הסיבות להיות מאוד פסימיים באשר לעתיד האנושות, והסיבות להיות מאוד אופטימים.וברגע האחרון: שירה סתיו בפרודיה שנונה ובמקומה על קשקוש הניו-אייג' האחרון: "הסוד", היום במוסף "ספרים" של "הארץ"]

ראיון שלי עם אמין מתפרסם היום באנרג'י. אמין הוא מורה רוחני ישראלי, מהז'אנר של הטוענים להארה, והמכוונים את תלמידיהם לשם. לא ידעתי כלום על אמין לפני שנפגשנו, ולא ציפיתי ליותר מדי, אבל פגישות עם מורים שכאלה תמיד עניינו אותי, ממגוון של סיבות (ראו ההקדמה שלי לראיון עצמו). הגעתי לדירה בתל-אביב בשעה שקבענו וישבנו אחד מול השני, שותים מיץ תפוחים שהוא מזג.

אני חושב שאפשר לראות מהתמונה שאמין הוא טיפוס שקט ופשוט. אני יכול להעיד שהוא גם מאוד נחמד, ולהערכתי גם מאוד כן. אוהד אזרחי ציין בפני פעם, דווקא תוך כדי ויכוח מר שהיה בינינו, שבחסידות קיימת חלוקה של מורים גדולים לכאלה שהם בחינת "אין" וכאלה שהם בחינת "יש". אמין הוא בוודאי בחינת אין: הוא עניו מאוד, שקט, ועושה רושם שהוא משתדל לא לתפוס יותר מקום מאשר הוא חייב. אני אוהב מורים כאלה, ויש לי הרגשה שהם אותנטיים יותר מאלו המכריזים על עצמם שהם התגלמות האל על פני האדמה (למרות שגם האחרונים מייצגים משהו חשוב – יש מימד קונסטרוקטיבי ביצר הרע, לעזאזל).  

ואת אמין אני אוהב מעוד כמה סיבות. ראשית, הוא מדבר בשפה נקייה מבולשיט, וזה נדיר בשדות הניו-אייג'. לא רק זאת, הוא דואג לפוצץ כמה בועות צבעוניות ופופולריות מאוד, בראש ובראשונה זו המנסה לצייר התעוררות רוחנית כאיזו אורגזמה תודעתית שאחריה נשאר רק ליפול אחורה על המיטה ולחייך בסיפוק. ולא היא. כפי שאמר לי פעם איזה מורה שפגשתי בטירוונאמאלאי (וֶרְנֶר), ההתעוררות היא בסך הכל תחילתו של פרק חדש בחיים, אבל הספר ממשיך להיכתב.

אני גם אוהב אותו משתי סיבות נוספות: כי סיפור המסע הרוחני שלו שונה מאוד משלי, וגם כי הוא דומה בכמה דברים. הוא שונה בכך שהוא התרחש מתוך מעין תהליך ספונטאני, שבו הוא פשוט נדחף אל ההתעוררות על ידי העקרונות שהיו חשובים לו, והחוויות שקרו לו (בדומה לסוזן סגל, ומשותף להם גם הפחד שתקף אותם תוך כדי התהליך). שנים רבות אמין אפילו לא התייחס אל מה שקורה לו כאל משהו שקשור ברוחניות.
הוא דומה בכל מני חוויות שקרו לו, ובמסקנות שהוא הסיק מהן, שמתוך הדמיון הרב שלהן עם אלו שלי (ומתוך שובניזם רוחני מסיים) אני גם יכול להעיד שלפחות לטעמי התהליך שהוא עבר הוא אותנטי.

לבחירתכם גרסה ארוכה יותר של הראיון בבלוג, או גרסה מקוצרת וערוכה יותר באנרג'י.