רוחניות ועסקים

בודהיזם: על הספר מאת רופרט גתין ועל הדהרמה היום במערב

בודהיזם: היסטוריה הגות ותרגול, רופרט גתין, אלטרנטיבות, 2014, 390 עמ', 99 ₪

buddha3

אריאנה האפינגטון, המייסדת והעורכת של האתר החדשותי המצליח 'האפינגטון פוסט' ואשת עסקים ממולחת, מתרגלת מדיטציה. בספרה האחרון, Thrive, שיצא לאור במארס השנה, היא מזכירה את המילה 66 פעמים, וזאת בטקסט שאורכו פחות משלוש מאות עמודים. מדיטציה, היא מסבירה, אינה עוסקת רק בהישגים רוחניים כהארה מלאה, אלא טובה גם לטיפוח תובנות, להעצמת הפליאה מהעולם, להגברת הריכוז ואפילו להארכת החיים. אם כל זה לא שכנע אתכם שכדאי לתרגל, הרי שהאפינגטון קובעת במאמר שכתבה עוד לפני צאת הספר שתרגול מדיטציה "באופן מוכח מביא ליתרון עסקי" – ועם השורה התחתונה של המאזן, כידוע, אי אפשר להתווכח.

קיימות טכניקות רבות של מדיטציה, אולם זו שהאפינגטון מתייחסת אליה היא מדיטציית תשומת-לב (mindfulness), שהינה בעצמה עיבוד מערבי עכשווי לטכניקת הויפאסנה הבודהיסטית. קשה להפריז בצורה שבה הפכה הטכניקה הזאת למקובלת בארצות הברית ואירופה בשני העשורים האחרונים: ממחקרי מעבדה על השפעותיה, דרך הכנסתה לבתי כלא ולהבדיל בתי ספר, ועד אימוצה על ידי האלפיון העסקי העליון (סטיב ג'ובס ומארק צוקרברג למשל). התהליך שעברה הטכניקה המדיטטיבית הזאת מרתק, משום שהוא כולל את שליפתה מהקשרה המסורתי, אריזתה מחדש ככלי בריאותי-עסקי במקום רוחני-טרנספורמטיבי, ושיווקה במסגרת השוק החופשי. מתרגול שהיה נחלתם של נזירים בודהיסטים, אנשים שפרשו מהחברה ובמובנים רבים חתרו תחת ערכיה, הוא הפך לתחביבם של המסודרים ולסממן מעודכן להצלחה ואנינות.

כדי להבין את שורשיה ההיסטוריים והפילוסופיים של הויפאסנה – ועד כמה אלו רחוקים מנוסחת האפינגטון – כדאי לקרוא את ספרו המצויין של רופרט גתין. הספר, שיצא באנגלית לפני כמעט עשרים שנה, הוא מהמבואות הטובים ביותר למסורת הבודהיסטית, ואולי הטוב שבהם. גתין עצמו הוא פרופסור בריטי המתמחה בבודהיזם, ולא פחות חשוב, מתרגל מדיטציה בעצמו. בספר הוא סוקר בצורה מקיפה ומעמיקה את התפתחותו של הבודהיזם, החל מראשיתו בצפון הודו של המאה החמישית לפנה"ס ועד להתפשטותו בכל רחבי מזרח אסיה. הוא עושה זאת בצורה מרשימה.

אולם אולי נתחיל ונשאל: מהו הבודהיזם? האם מדובר בדת? בפילוסופיה? בפולחן אלילים? בניהיליזם? השאלות האלה ותיקות, ומהוות חלק מההתייחסות של המערב למסורת הבודהיסטית כבר מהמפגשים הראשונים בין מיסיונרים ישועיים לבודהיסטים במאה ה-17. גתין מתמודד עם הסוגייה הזאת ומסביר שהבודהיזם הוא קודם כל "דרך", דרך שהאדם הולך בה על מנת להיחלץ מהסבל שבחיים. הבודהיזם הוא "שיטת אימון", או "שיטה מעשית להתמודדות עם סבל", ועל כן ממילא אינו מתאים לקטגוריות המערביות (נוצריות) של פילוסופיה ו/או דת.

במילים אחרות, הבודהיזם הוא אתיקה, דהיינו מערכת של "דאגה לעצמי" שבמסגרתה האדם מקפיד על מסגרת מוסרית ורוחנית מתוך כוונה לעבור טרנספורמציה שנתפסת כשחרור ממצבו הקודם. על בסיס זה ניתן להבין מדוע המסורת הזאת נוחה כל כך לעיבוד פופולרי היום, כלומר בתקופה בה ההגיון התועלתני-אינסטרומנטלי שולט בכיפה. רבים כל כך במערב כיום קצו בדת כמוסד חברתי, ומבכרים חיפוש אינדיבידואלי, רוחני או קיומי. עם זאת, כפי שמבהיר גתין, הבודהיזם במקורו רואה בפעילויות שנחשבת דתית, כגון אמונה, פולחן אלילים ותפילה, חלק מועיל ואפילו חיוני באימון שמוביל לאותה טרנספורמציה. זה בדיוק החלק שעליו מוותרים המערביים המתעניינים בו.

ולא רק את החלק הזה זונחים. גתין מקדיש פרק שלם לקוסמולוגיה הבודהיסטית המורכבת: שלושים ואחד "מישורי קיום" המטפסים ממדורי גיהנום שונים, דרך רקיעי אלים ("שבעי רצון", "המתענגים על היצירה"), היכלות זוהר ("זורם", "שופע ללא גבול"), ערבות יופי ("המלבב", "השליו") ועד "העולם נעדר הצורה" של "בסיס האי-תפיסה ובסיס האי-אי-תפיסה". גתין דואג להבהיר שלא מדובר במטאפורות למצבי תודעה, אלא במימדי מציאות שמבחינת המסורת הבודהיסטית בהחלט קיימים "אי שם". מישורי קיום אלה אמנם היו מקבילים בתפיסתם לרמות תודעה שונות, אולם אפשר גם היה להיוולד באחד מהם אחרי מותנו, לטוב או לרע.

הקורא בספר אינו יכול שלא להתפעם מהעושר העצום של ההגות הבודהיסטית. מכללים מוסריים שונים, דרך ניתוח פסיכולוגי-רוחני דקדקני של מצב האדם ותודעתו, ועד מחשבה פילוסופית דקה, מורכבת ומעמיקה. רק הקאנון של הבודהיזם הסיני, למשל, מונה 2,184 חיבורים, שכל אחד מהם מחזיק כאלף עמודים. איזה אחוז מיותר משני מיליון עמודי הטקסט הבודהיסטי הזה מגיע אל מעריצי הבודהיזם במערב? חלק משמעותי ממנו, מבהיר גתין, אפילו לא תורגם לשפה אירופאית כלשהי.

גתין פורש לפנינו את התחכום של החשיבה הבודהיסטית בנחישות מתומצתת. הוא מסביר על הפסיכולוגיה המתוחכמת שפיתחה המסורת, על השלבים השונים – ומעוררי היראה – של תרגול המדיטציה הבודהיסטית, על הרמות הרוחניות השונות שניתן על פי המסורת להשיג ועל מאפייניהן, וכמובן על הנירוונה עצמה, המטרה הסופית של הדרך הבודהיסטית. הנירוונה מיוחדת בכך שהיא משתחררת לא רק מכל ראייה אשלייתית של המציאות, אלא אף מאחיזה בכל השקפה קבועה כלשהי, ובכלל זאת ההשקפה הבודהיסטית עצמה. גמישותה הספונטנית של הנירוונה אינה מוגבלת לדבר, אף לא למה שלימד הבודהה עצמו, והרי לכם מערכת דתית שכוללת מניה וביה את שלילתה העצמית.

פרק שלם בספר מוקדש למה שהוא אולי הרעיון הקשה והקונטרוברסלי ביותר של הבודהה: הקביעה שאין לנו כל עצמיות או "אני" קבוע. על פי הבודהה איננו אלא חמישה מצרפים, דהיינו אוספים של תכונות המחולקים לחמישה קטגוריות: התופעות הגופניות, התחושות, התפיסה ההכרתית, הדפוסים המנטליים והמודעות הבסיסית. אין כל מרכז פיקוד ושליטה הממונה על כל אלה וההנחה שהוא קיים הינה אשלייה הדנה אותנו לסבל מתמשך. התחושה שיש לנו אני קבוע היא "רק תווית שאנחנו מדביקים לתופעות הגופניות והמנטליות" מבהיר גתין, תווית אשר ממנה ראוי להרפות. אין גם טעם לשאול כיצד נתפקד ללא עצמי. כבר עכשיו, מסביר הבודהה, אנחנו לחלוטין נטולי עצמי.

הספר של גתין מאפשר לקורא המערבי להבין טוב יותר למה בדיוק התכוון הבודהה. הוא מלא וגדוש, מקיף ומפורט, ונקרא כטקסט-בוק לנושא, אם כי בהתאם לכך אופיו יבשושי, עצי משהו. מדובר במבוא מעולה למסורת הבודהיסטית, שזוכה לחסידים הולכים ורבים עולם המערבי, גם אם לא כולם מבינים אותו לאשורו. וחבל, מפני שיש טעם רב לבחון ברצינות את המסורת הפילוסופית והרוחנית המפוארת הזאת; היא מחזיקה תובנות חשובות מאוד גם לגבי חיינו כיום.

האם ידע הבודהה לאן תגיע תורתו כאשר התחיל ללמד לפני יותר כאלפיים חמש מאות שנה? הוא עצמו דיבר על התדרדרותה של תורתו עם חלוף הזמן, ובתחילת דרכו אף חשב שעדיף שלא ילמד כלל (דוגמאות נוספות לחתרנות הרפלקסיבית של המסורת הבודהיסטית), אולם כשהתחיל ללמד הקים סביבו מסדר של נזירים, שמאוחר יותר התפתח למסורת שוקקת שגם בעלי בתים והדיוטות לקחו בה חלק. בתקופה בה, יותר מחמשת אלפים קילומטר מזרחית ממנו, חידשו בני ישראל את עבודת הקורבנות בירושלים בבית המקדש השני וחגגו את ביטול גזר דינו של המן הרשע בפרס, הטיף הבודהה לסובלנות, לטיפוח התודעה, לחכמה מושלמת ולהתפכחות מאשליית העצמי הנפרד. אם אריאנה האפינגטון היתה שואלת אותי, הייתי בהחלט ממליץ לה להתעמק בתורתו, וכשלב ראשון לקרוא את ספרו של גתין. זאת אף כי ייתכן שהקריאה בו לא תביא לה כל יתרון עסקי.

:

פורסם במוסף 'ספרים' של הארץ

האתוס הניו-אייג'י והרוח ההיפר-קפיטליסטית – אילן בן-דב כמשל

באוגוסט 2009 קנה איש העסקים אילן בן-דב את 'פרטנר' ב-5.29 מיליארד שקל. הוא עשה זאת אחרי שקיבל עצה מפורשת מהרב הצדיק יאשיהו פינטו. בראיון לשלום ירושלמי אמר אז בן-דב ש"ישבתי תקופה ארוכה עם הרבה מזומנים ביד. לא רציתי לעשות עסקה עד שלא תגיע הציפור עם עלה הזית. עכשיו יש תיקון". אחרי ששוויה של פרטנר נפל והגיע ל-2.8 מיליארד שקלים בתחילת השבוע, בן-דב כנראה החליט שהתיקון נגמר והיונה עפה. הוא ביצע התקפלות, מכר את חלקו בחברה וסיכם את תקופתו כיו"ר הדירקטוריון במשפט: "פרטנר הייתה גדולה עליי". לא צויין האם הוא התייעץ עם הרב פינטו לפני שהחליט לבצע את המכירה.

בעקבות טיסת בן-דב והרב פינטו לקבר ה'פלא יועץ' בבולגריה, שבועיים אחרי העסקה ההיא של בן-דב, כתב הרב יובל שרלו באתר הישיבה שהוא עומד בראשה, ישיבת ההסדר "אורות שאול" בפתח תקווה, תשובה לתלמיד ששאל אותו לדעתו על העניין. אצטט אותה בהרחבה. על פי שרלו

מדובר בעיסקה לא רעה שעושים אנשי עסקים: מה בסך הכל הם נדרשים לעשות? הם נוסעים לחוץ לארץ להשתטח על קברי צדיק, ואף עושים זאת עם רב חשוב. נסיעה זו אינה מחייבת אותם דבר: לא בשינוי נאמנותם להלכה האישית, ולא בניהול עסקיהם על יסודות הצדקה והמשפט; הם תורמים לחצרו של רב צדיק סכום מסוים של כסף; הם נאלצים לסבול טיסה לכמה שעות ולומר כמה דברי תפילה. זה הכל.

וראו מה הם מקבלים בתמורה: הם מקבלים ייעוץ א-לוהי והכרעה בעניני עסקיהם; הם מקבלים תחושה עמוקה של התקשרות לאמונה, שהלוא הם אמרו דברי תפילה על קברי צדיקים; הם זוכים לפרסום חינם בשל הנסיעה המתוקשרת לקברי צדיקים; תדמיתם הציבורית מקבלת נופך מסוים של מסתוריות ואזוטריות שלא הזיקה לאיש מעולם אם היא לא הייתה חזקה מידי; הם מצליחים לגרום לכך שהא-לוהים עובד כביכול אצלם, ומעתה והלאה דרכם העסקית סלולה לפניהם. לא כדאי?

כך נתפשת היום אפוא האמונה. סוג מסוים של עיסקה, שאינה מחייבת אלא הליכה לקבר צדיק בלווי רב, תרומת כסף, תחושה פנימית של משהו טמיר ונעלם, תקשורת-תרבות-עיתון ושלטון מעורבים זה בזה, והכל בעטיפה של אמונה, מיסטיקה וסוד. האם לא זו ההגדרה של עבודה זרה?

בן-דב הוא אחד מאותם אנשי עסקים רוחניים שהולכים ומתרבים בימינו. הכוהנת הגדולה של הקהילה הרוחנו-עסקית היא כמובן שרי אריסון, אבל יש עוד רבים מהם בינינו, ויש מספר עוד יותר גדול של מורים רוחניים, רבנים וגורואים המעוניינים לייעץ להם היכן ואיך להשקיע (תמורת סכומים לא ממש סמליים כמובן). מאפייני הז'אנר: שימוש בתובנות מהמסורות הדתיות בכדי להצדיק מהלכים כלכליים ולקבל תחושת ביטחון שההכרעות הכלכליות שהם עורכים הן הנכונות ביותר. הסיבה: כלכלה היא חידה בתוך מיסתורין התקוע בעכוזה של אניגמה. לאף אחד אין מושג בשקל לאן ילך השוק. ככל שחוסר הוודאות גדול יותר, השימוש במאגיה (אמונות תפלות, קמעות, רפואת אליל) גדול יותר. ראו מה קורה בספורט. לכן גם אני לא רוצה ללעוג לבן-דב. זאת כלל לא הכוונה, ואולי במצבו הייתי נדרש לאותם אמצעים. מרבה נכסים מרבה דאגה, ומרבה דאגה מרבה חיפוש אחר ביטחון ונחמה. מה שכן, כטרנד ניו-אייג'י משמעותי ומעניין יש לשים אליו לב.

judi nir new age

השימוש של בן-דב במונחים יהודיים כדי להסביר את מהלכיו העסקיים מרתק. הציפור עם עלה הזית מתיבת נח היא זו שמבשרת על סוף המבול של ההססנות העסקית. התיקון הקבלי הופך לאפשרות לבצע רכישה. השפה ה'יהודית' עוברת טרנספורמציה ניו-אייג'ית והופכת מהמסגרת לברית בין אדם לאלוהים לחלק מעסקה כלכלית. שימו לב לתשובותיו לשאלות נוספות של ירושלמי באותו ראיון:

פעם אמרת שאתה זורבה בודהיסטי.
"אני יהודי גאה שכל הזמן נושא תפילה. האדם הוא מכלול שלם, שלוקח משהו מכל דבר. אני נושא תפילות, מקבל ברכות. למילה יש ערך עליון בעיניי. כולנו מתפללים וחושבים מה יהיה. מי שצריך בשביל זה שטריימל זה בסדר גמור, אבל לא בהכרח".

אתה ער לגל הרוחניות ששוטף את הארץ?
"זה הבסיס של העם היהודי".

מה דעתך על שרי אריסון והמסרים שהיא מקבלת?
"נפלא. אתה לא מקבל מסרים? אני לא מקבל מסרים? אתה יכול לקרוא לזה גם אינטואיציה".

אריסון מתייחסת למסרים שהיא מקבלת כמו אל נבואות.
"אפשר להסתכל על זה בצורה שונה. כל אחד חושב על העתיד. כל אחד מסתכל על זה בצורה אחרת".

הניו-אייג' פרץ לתודעה כתנועת המונים בשנות השישים, כחלק מ"תרבות הנגד". זו כללה, לצד הפגנות סטודנטים מתוך ביקורת נאו-מרקסיסטית נגד "הממסד" (ובכלל זה השוק החופשי, המלחמה בוייטנאם ולמען זכויות אזרח ושוויון לנשים, שחורים והומואים), ולצד ביטויים תרבותיים של מרידה כללית בכל סמכות או מסורת (אוהדי ג'יימס דין ומרלון ברנדו, rebels without a cause), גם את האגף הרוחני של "ילדי הפרחים" וההיפים, שדגל בפרישה מהמרוץ והתחברות לגוף, לאדמה ולאלוהות (“turn on, tune in and drop out”). הרוחניים בשנות השישים ראו בחברה המודרנית מוקד של ניכור וצביעות ומלכודת של חיים חסרי משמעות. הם חיו בקומונות, התאספו בפסטיבלים, עשו סמים הלוצינוגנים ופעמים רבות שאבו אמונות והשקפות מתורות המזרח.

החל משנות השבעים, ובמשנה תוקף בשנות השמונים, כל זה נעלם. לא בגלל שהחברה המודרנית הפכה פחות מנוכרת או צבועה, אלא מכיוון שכוחות השוק למדו כיצד לאמץ אל ליבם את אותן נשמות מרדניות. אולי זה לא אמור להפתיע אותנו: העקרונות שהניעו את אותו המרד היו בסופו של דבר בדיוק אלו שהניעו את הקפיטליזם. כשאתה קורא לאינדבידואליזם, ליצירתיות, לאוטונומיה וחירות, לניידות ולעצמאות, כשאתה מתעקש על זכותך לפרטיות ולביטוי אישי וייחודי, אל תתפלא אם את התשובה תקבל דווקא מפיו של השוק החופשי. השוק גם יידע להתאים את עצמו במדויק לצרכיך – או להמציא בשבילך צרכים שאותם רק הוא יוכל למלא.

התעשיינים והפוליטיקאים, שלא שבעו נחת מהאינדבידואליזם הגואה ומהאנטי-ממסדיות של 'ילדי הפרחים' הבינו שדיכויו בדרך הסובייטית לא רק שאינו אפקטיבי, אלא כלל אינו מן הנצרך. במודע או שלא במודע הם תפסו שדווקא את אותה רוח של אינדבידואליות שמתמרדת נגד רודנות פוליטית, שמתנערת מהממסד הדתי, שמבקשת לבטא אותנטיות, יחודיות וחירות אישית – את אותה רוח של אינדבידואליות אפשר בקלות לשעבד לצרכיו של השוק החופשי. התעשייה הקפיטליסטית למדה לנתב את הכמיהות למקוריות ויחודיות ולעשות מהן מנוף ליצירת כסף. היא לימדה אותנו אמצעי מאוד פשוט לביטוי עצמי: דרך המוצרים שאנחנו קונים. מעתה אין צורך להתאמץ יותר מדי כדי לבטא את הייחודיות שלי: אם אני מרכיב משקפי היפסטר אני מיוחד, ואם אני קונה סנדלי 'טבע נאות' אני אותנטי וקרוב לטבע. מה, לא?

בשנות השמונים, אחרי שהיה כבר ברור לכולם שיחסיו של האדם עם האל הם דבר פרטי ופסיכולוגי בעיקרו, התחילו לצאת לשוק גרסאות "תפורות לפי מידה" של דת, שמכוונות מראש לענות לצרכיו (הלאו דווקא רוחניים) של האדם – וכמובן לצרכי השוק העולמי. ברור, אני מקווה, שסדנאות מיצים, קורס שחזור גלגולים או מפגשי קריאת הילות אינם פרקטיקות רוחניות של מסורת עתיקה כלשהי. לא, אלו מוצרים המייצרים לעצמם צרכנים. עד לשנות התשעים כבר היה הניו-אייג' (בגלגולו החדש, שאני מכנה פשוט "הרוחניות העכשווית") תחום המוגדר בגלוי כ"פלח שוק", ואת המסע הרוחני היה ברור שעושים כחלק "אלטרנטיבי" של מסע הקניות. הניו-אייג' לא רק שחדל להתנגד לכוחות השוק החופשי, אלא הפך לאחד מזרועותיו המשוכללות והרווחיות ביותר.

על המעבר מדחיית הקפיטליזם לאימוצו הנלהב ברוחניות המודרנית כתבתי ביתר פירוט כאן, כאן וכאן.

אפשר להבחין בסימנים בכל מקום ובכל זמן. אתה רוצה לשתות כוס קפה של בוקר ומגלה שנגמר החלב, יוצא למכולת והנה לפניך אדם שחיפשת בנרות ולא היה לך מושג כיצד לאתרו. בדרך לעבודה אתה תקוע בפקק מתמשך, במכונית לידך אתה רואה פנים מוכרות. אתם מנופפים לשלום זה לזה, פותחים את החלון "אתקשר אליך" הוא אומר, והזדמנות עסקית מדהימה מתגלגלת לידך בלי שהתכוונת בכלל. אתה יושב בפגישה לילית עם בעלי מקצוע ואנשי עסקים. העסקה עומדת להיסגר, אתה מהסס וחושב. לפתע אתה מקבל הודעת טקסט בטלפון הסלולרי ממכר ותיק, רב ידוע שלא שמעת ממנו זמן רב: "אילן, שיהיה לך בהצלחה". אתה מחייך וממשיך בעסקה. — אילן בן-דב, אנחנו לא לבד: היקום, חוקיו וקבועיו – ראשית החיים ותכליתם, 2008, "יצא לאור בתמיכתו של אילן בן-דב וחברת לוטוס", עמ' 4

הסכנה היא שהדת תהפוך ללא יותר מאשר מחלקת שרות של הציביליזציה הגלובלית, אשר אינה עוד מעצבת את ערכיה אלא רק מתקנת את הנזק הרוחני שהיא גורמת.  Harvey Cox, 2003

סאתיה סאי באבא – מותו של אל הודי מודרני

לא לזה התכוון ניטשה כשאמר שאלוהים מת. לא להודי כחוש עם תספורת אפרו, מירקל-מן מזדקן שמוכר קסמים ברופי ומסרים ניו-אייג'יים עם קמצוץ קארי. לא לקדוש משונה שבארצם של היוגים המסוגלים למות ברצונם, ישובים בתנוחת לוטוס ונושפים אויר אחרון, אפילו לא היה יכול לחזות את מותו בדיוק של עשור. אבל תהיה זו טעות לחשוב שזה כל מה שהיה סאתיה סאי באבא . ממשלת הודו, למשל, חשבה שהוא חשוב מספיק כדי לתת לו לוויה ממלכתית

ההודי עם הטורבן שעושה "נמסטה" עם הידיים מול ארון הזכוכית הוא ראש ממשלת הודו מנמוהן סינג'. לשמאלו עומדת סוניה גנדהי, נצר למשפחת נהרו ואינדירה, ראשי הממשלה לשעבר, ונשיאת מפלגת הקונגרס ההודית, השלטת בהודו בעת הזאת (וכמעט תמיד). הגופה בארון הזכוכית שייכת לסאתיה סאי באבא, אחד מהקדושים הפופולרים ביותר בהודו אי פעם, הנחשב לאלוהים בגוף אדם עבור מיליוני מאמיניו. ללמדנו שמותו של סאי באבא הוא אירוע בסדר גודל לאומי בהודו, מדינה שמניין אזרחיה הרבה מעל מיליארד איש. סאי באבא כזכור חלה לפני כחודש, ומת מקריסת מערכות ביום א' שעבר. בן 85 היה במותו. הוא התנבא שיחיה עד גיל 96.

באשרם של סאתיה סאי באבא, ביקרתי לראשונה ולאחרונה לפני 14 שנים. שהיתי בו כמה ימים, תחילה בצפייה לבואו של איש האלוהים, ואחר כך בצפייה ל"דארשן", כלומר להזדמנות לראותו, אקט שנחשב בהודו למבורך ומיטיב. והוא הגיע, ונראה. ישבתי לי בין 15,000 מאמינים, באולם עצום בפותפרתי, קצת צפונה לבנגלור, כיתות כיתות, על הריצפה בריבועים, כאשר בין הקבוצות יש מעברים, שתי וערב, שבהם צעד סאי באבא. הוא היה הולך לאן שנשאה אותו הרוח, לא ליד כולם כמובן, אבל לידי הוא הלך, ואף לקח מידי מכתב שכתבתי לו (זה הנוהל). במכתב, שכתבתי בעברית (אם אלוהים לא יודע עברית, מה הוא כן יודע?), הודתי לו על האירוח באשרם, על החיים הטובים שיש לי, וביקשתי שישמור על משפחתי ועלי. לא קיבלתי תשובה ברורה, אבל משפחתי ואני די בסדר.

ימי באשרם העצום היו נעימים, אבל לא ממש מעניינים. "אני בחדר עם עוד חמישה חברה מכל העולם (אחד מסלובקיה)" כתבתי ביומן שלי מאז (11.4.97) – האשרם יכול להלין עד 10,000 מבקרים. וגם "ארוחת בוקר במזנון האוכל המערבי היתה בת, בת זונה (דייסה, סלט פירות, טוסט עם גבינה, טוסט עם חמאת בוטנים, עוגה וקפה – 18 רופי)" – כלומר כשקל וחצי. גם זה עניין אותי בהיותי בן 22. אבל הנה כמה דברים יותר מעניינים:

אני ממש מתלבט בקשר לסאי באבא. מצד אחד, כולם פה מאמינים שהוא אלוהים וכנראה שיש לו באמת כוחות מיוחדים (היום בבוקר ראיתי אותו "בורא" ויבוטי, כלומר אפר קדוש). מצד שני, גם ללאמה זופה כולם האמינו [בקורס במנזר טיבטי שבו הייתי לפני כן], וגם לשבתאי צבי, מהר באבא, הרבי מליובאוויטש ועוד ועוד… וכוחות על טבעיים מוכיחים את עצמם ולא יותר. היום דיברתי עם אחד מארה"ב שאמר שבאבא אמר בפירוש שהוא לא המשיח היהודי אבל שזה יגיע. עוד הוא ניבא שגלגול חדש של מוחמד יוולד על איזו אבן שהיתה משמעותית בגלגולו הראשון ויביא סוף לקונפליקט היהודי-ערבי. הלוואי. בכל אופן, מחר יום הולדת לראמה. מזל טוב.

האם היו לסאי באבא כוחות מיוחדים? אני עדיין מאמין שכן, למרות סרטונים לא מעטים (למשל זה) שמראים שרבים מה"ניסים" שהציג היו לא יותר מאשר תעלולי קוסמים דרג ז'. אני משער את זה ממגוון סיבות. למשל, מפני שכילד בן 14 הצליח להדהים מספיק אנשים כדי לעלות למעמדו הנוכחי, וכן, למשל, מפני שדמותו של באבא הופיעה בחלומותיהם או בביתם(!) של אנשים רבים, מהם כאלה שלא ראו אותו או שמעו עליו מעולם, והיא זו שמשכה אותם אליו (אני זוכר איך אישה מערבית אחת, שהאשימה את באבא בניצול מיני של בנה,* מספרת בראיון ל-BBC שהוא היה פוקד את חלומותיה, עד שפעם במקרה ראתה תמונה שלו ומיד זיהתה את האיש מהחלומות. כך הגיעה אליו עם משפחתה). כמובן, זה כשלעצמו לא ממש משנה ולא מוכיח דבר. כפי שכתבתי אז, כוחות על טבעיים מוכיחים את עצמם ולא יותר.

אז מה כן היה לסאתיה סאי באבא? לא לאיש, אלא לתנועה העצומה שהוא בנה והנהיג? סאי באבא נמנה עם אותם מנהיגים רוחניים הודיים מודרניים (היו כבר כאלה במאה ה-19) שמוצאים בכל הדתות ביטוי לאותה אמת, אותה אמת שההינדואיזם מציג לדעתם בצורה הברורה ביותר. על סמך הנחה זו (ושמא היה זה לא יותר מתרגיל שיווקי) בנה באבא תנועה אוניברסליסטית ופרניאליסטית, וטען שמכיוון שכל הדתות מדברות על אותה אמת בסיסית (האמת שהוא הציג) הרי שאין טעם לריב, ויש טעם לעבוד במשותף את האל.

סאי באבא עצמו היה מעודד את מאמיניו הלא-הודים להמשיך ולעסוק בחיי הדת המקוריים שלהם, לבד מתוספת האמונה בו כהתגלמות האלוהים. כפי שמעיד הציטוט מהיומן שלי, ממילא היה לו מה לומר על כל דת ועל כל סכסוך בין דתי. מצד שני, הוא הצהיר שמשימת חייו היא להחזיר לגדולתה את הדת הוֶדית, והודו היא על פיו "המקור של כל המוסר, הרוחניות והחוכמה בעולם" – כלומר, הוא לפני הכל ואחרי הכל הינדי נאמן.

תנועתו של סאי באבא היא תנועת בהקטי, כלומר דבקות באלוהות, וככזו העדיפה רגש על שכל. הניסים שהיה מנפיק עוררו הערצה, ודמותו עיטרה מקדשים וקמעות לרוב. יחד עם זאת יש לציין שהאהבה הופנתה לא רק אליו, אלא, במצוותו, כלפי האנושות כולה, והוא עודד מאוד עזרה לזולת ויזם מפעלי צדקה לרוב.

קשה לדעת כמה אנשים בעולם מאמינים בסאי באבא, כי קשה לקבוע מי הוא מאמין שלו. האם אדם שמציב במקדשו הפרטי במטבח הבית, לצד פסלון של גאנש ופסלון של לקשמי, גם פסלון של סאי באבא הוא מאמין? או האם רק מי שעובד את באבא אישית וממרר עכשיו בבכי על מותו הוא מאמין? בהודו גם אם אתה אלוהים הרי שבסך הכל גם אתה אלוהים. בכל אופן, ההערכות נעות בין 6 מיליון ל-37 מיליון, מאמינים, ביניהם מספרים מרשימים של פוליטיקאים, שופטים, אנשי עסקים וספורטאים מפורסמים. לורנס באב קובע שסאי באבא הוא "איש האלוהים/הקדוש הבכיר של המעמד הבינוני, גבוה-קאסטה ודובר אנגלית של הודו" (בספר Redemptive Encounters: Three Modern Styles in the Hindu Tradition). ראו כאן כמה סיפורי ניסים מפי משכילים. וכאן אנחנו מגיעים לחשיבות שלו לחיי הדת בהודו כיום.

ביום רביעי נערכה הלוויתו של סאי באבא, בהשתתפות אנשי ממשל, לצד חצי מיליון מאמינים. ראשית נורה מטח יריות מ-21 רובים, על פי כללי הטקס של הדת האזרחית ההודית. אחר כך בא תורן של הדתות הישנות יותר, ומול ארונו מולמלו פסוקים מכתבי הקודש של הנצרות, האיסלאם, הסיקיזם, הבודהיזם והיהדות (אני מת לדעת מי הרב שעשה את זה). לאחר מכן ברהמינים זימרו פסוקים מהודות, מים מנהרותיה הקדושים של הודו הותזו על הארון, ולקינוח נשפך עליו גם שתן פרה. באבא עצמו נקבר ולא נשרף, בהתאם לנוהג לגבי קדושים בהינדואיזם. כל זה רק אחרי ביקורו של ראש הממשלה כמובן.

אז מה נתן לסאי באבא מעמד של מוסד מדיני? מצד אחד, הצלחתו הפנומנלית. לפני מותו חלש באבא על אימפריה עצומה של מפעלי רווחה (בתי ספר, בתי חולים, בתי תמחוי, בניית תשתיות לכפרים), ומאמיניו פתחו מעל אלף נציגויות ביותר ממאה מדינות ברחבי העולם. הערך הכספי של הארגון שהוא עמד בראשו הוערך בעשרה מיליארד דולר, והוא עצמו, כאמור, הוערך כאל חי. לא רע לילד הודי עני שבגיל 14 הכריז שהוא גלגולו הנוכחי של קדוש מוכר והתחיל מיד לעשות ניסים. זו בעצם הגרסה ההודית לחלום האמריקאי.

דבר נוסף שעזר לו מאוד הוא שהוא הטיף לשלום בין-דתי מחד, ושמר היטב על הגבולות בין דת למדינה מאידך (למרות שלחצו עליו, הוא הגורו הגדול היחיד שסירב, למשל, להתייחס למריבה בין הינדים למוסלמים בנוגע למסגד באיודיה). עבור הממסד בהודו הדמוקרטית שני אלה חשובים מאוד. שילוב הסגולות האלה, וכישרון לא מבוטל ביחצנות וניהול קהל, הפך את סאי באבא לקדוש ההודי הגדול של המחצית השנייה של המאה העשרים.

ומה עכשיו? ספר מעניין שנקרא When Prophets Die מציג אוסף מאמרים על גורלן של תנועות רוחניות מודרניות כאשר נביאן המייסד מת. הבעיה עתיקה כימי הבודהיזם והנצרות: איך להמשיך להחזיק תנועה דתית שהתבססה על הנהגה כריזמטית – ללא ההנהגה הכריזמטית. בהקדמה לספר קובע J. Gordon Melton, מחלוצי חקר הניו-אייג', שבניגוד אולי לצפוי, רק במקרים נדירים מותו של הגורו מביא להתפרקותה של הקבוצה. הדבר מתרחש כמעט רק כאשר הקבוצה נמצאת בשלביה הראשוניים, וטרם הספיק למסד לעצמה מבנה ודוגמה אמונית ברורים. לאחר שאלו נוצרו, אין בעצם הכרח במנהיג הרוחני. ההנהגה הכריזמטית עוברת להנהגה הבירוקרטית, במושגיו של מקס ובר.

לתנועתו של באבא, אם כן, לא נשקפת כל סכנה. מדובר במערכת מבוצרת של פקידוּת בירוקרטית, ממש קונצרן. עוזרו או אחיינו יתפסו את ההנהגה בפועל, ובכוח סאי באבא ימשיך להיות הרוח שבמפרשים.

אולם אין ספק שהאובדן עבור מאמיניו הוא גדול. אמונתם באלוהותו היא ממשית ועצומה – ובל נשכח שמה שמייחד את האמונה באלוהים הזה היא מערכת יחסים האישית מאוד עם מאמיניו, המתקיימת על ידי ראיית האל ממש, בהופעתו בחלומות או חזיונות, ובפגישות אישיות שהיה מעניק – צ'ופר מתוק ומבוקש מאוד כמובן. "מאמיניו של בהגוואן סאתיה סאי באבא מגדירים בצורה מוחלטת את זהותם העצמית על ידי פנייה למערכת היחסים שלהם עם באבא", כותב נוריס פאלמר במאמר על התנועה בספר Gurus in America. ויחד עם זאת, לא צריך לדאוג. עבור המאמינים התחליף לראיית באבא תהיה העליה לרגל ל'סמאדהי' (כלומר ה'ציון') שלו, שיהפוך לאתר קדוש ומעיין נובע של ניסים ונפלאות. חזיונות של דמותו ימשיכו כמובן ללא הפרעה.

סאי באבא מת, יחי סאי באבא

פרמה סאי באבא העתידי. לפחות חתיך לא רק זה, אלא שבאבא הבטיח שאחרי מותו הוא יתגלגל בגוף חדש, והחסידים כבר מצפים לכך . הגלגול הבא אמור להתחיל בתינוק שיימצא נטוש על נהר Kaveri הקדוש. שמו יקרא פְּרֵמָה סאי באבא, והוא צפוי להתגלות או בשנה הבאה, או ב- 2019 או ב-2030 (יש מעט בלבול מכיוון שבאבא מת לפני הזמן). נקווה שהנבואה לא תעודד נטישות המוניות של תינוקות על גדות אותו נהר. כך או כך, יש למה לצפות.

ומה עם הנבואה שכבר נכשלה? בכל זאת, סאי באבא התנבא שיחיה עוד 11 שנים, וממילא אמר גם שהוא יכול לחיות ולמות כרצונו. ברשימה הקודמת על העניין, כשהוא היה רק חולה, הבאתי ציטוט של חסיד פולני שטען ש"באבא הוא אלוהים – זה רק זמני". זה הזכיר לי את ריקודי חסידי חב"ד תוך שירת "דער רעבע איז געזונט" קולנית כאשר הרבי מליובאוויטש לקה בשבץ. גם מיד אחרי מותו היו חסידים שטענו שזהו רק מבחן אמונה, והרבי יקום בקרוב מאוד לתחייה. מאז עברו 17 שנה, ואין סימן לתחיית המתים. השאלה היחידה, אם כן, היא מה יהיה תירוץ התיאולוגי שינתן לכשלון נבואתו של הבאבא. אם מישהו שומע על משהו, שיאמר.

* בקשר לאותן האשמות חמורות בניצול מיני של נערים – אני מאמין שהן מבוססות, והייתי רוצה לעמוד על התגובות השגורות של המאמינים להן. חלקם מכחישים הכל כמובן – העובדות שונות לחלוטין. חלקם מתרצים זאת בכך שהם טוענים שמדובר ב"טיפול טנטרי" שהעניק באבא לחסידיו הצעירים, שהיו כנראה זקוקים לו במיוחד (מזכיר לכם מישהו?) – כלומר העובדות הן אכן כך, אבל פרשנותן שגויה. התגובה מהסוג השלישי לכך היא שוב הודאה בעובדות, אך במקום לנסות למצוא להן הסבר מיטיב, יש משיכת כתפיים ותמיהה על עצם הרצון שלנו לשפוט את אלוהים. נכון שהוא עשה כך, אבל מי אנחנו שנתיימר להבין את מעשיו של האל? כאן, אם כן, כפי שכותב נוריס פאלמר הנ"ל, "אלוהותו של באבא מקבלת תוקף מעצם העובדה שהוא חורג מהתפיסה שלנו על מה שראוי – וככל שהחריגה גדולה יותר, כך ודאית יותר אלוהותו". וגם זה מזכיר אי אילו תנועות רוחניות קרובות יותר אלינו.

[עוד דבר: למתעניינים, לרגל מותו של באבא, כתבה טובה שמספרת גם קצת על סצנת הניו-אייג' בהודו]

טובלי תובע אותי

מתוך כתב התביעה

טוב, אז הוגשה נגדי תביעת דיבה. נעים זה לא, בזבוז זמן וכסף זה כן. טובלי ולסטר תובעים אותי על שהוצאתי לכאורה (אוי, המילה הזאת עכשיו נכתבת עלי!) את דיבתם רעה, בכך שפרסמתי מאמרים שונים על פועלו הרב-תחומי והבין-גלקטי של טובלי. לא רק המאמר האחרון, שהביא עדות קשה מתוך הקהילה של טובלי, מפריע להם – הם הולכים אל ההיסטוריה ומצטטים מאמרים החל מ-2006. נו טוב, טובלי עבר גלגולים רבים מאז. בשלב זה הם דורשים 220 אלף שקל.

אז מעבר לשאלה מדוע הבודהה מאוריון, המתקשר הבלעדי של צוות הבוראים של הגלקסיה, זקוק לשירותיה של מערכת המשפט של מדינת ישראל, ואחרי ששאלנו את עצמנו מה ערכו של מורה רוחני שאינו מסוגל להתמודד בכוחות עצמו עם יריב שאינו יותר מכותב בלוג, אני חושב שראוי להתייחס ברצינות לשאלת חופש הביטוי.

לדעתי התביעה של טובלי היא פגיעה מסוכנת בחופש הביטוי. אני לא מתכוון שבמידה ואפסיד במשפט היא תפגע בחופש הביטוי שלי, אלא שכבר עכשיו מדובר בניסיון להשתיק קול של ביקורת, רק מפני שהוא לא מוצא חן בעיני מושאה. זאת משלוש סיבות.

ראשית, מדובר בפגיעה ממשית באפשרות של פרסום מידע, ובמשנה תוקף פרסום מידע באינטרנט, על ידי אנשים כמוני. שהרי טובלי לא תובע כלי תקשורת כמו אתר מעריב, עיתון הארץ או ערוץ 2 שפרסמו בעבר כתבות מאוד לא מחמיאות עליו (למשל זאת, או זאת). הוא תובע בלוגר, שמפרסם רשימות בבלוג פרטי, ללא יועץ משפטי וללא גב כלכלי. כלומר טובלי לא תובע את מי שבאמת פרסם, בצורה מאסיבית, בהפצה המונית, מידע לא מחמיא עליו, אלא את מי שנוח לו לתבוע, את מי שנוח לו לאיים עליו.

בהמשך לכך, שנית, זאת פגיעה בחופש הביטוי מכיוון שטובלי מצפה שאכנס ללחץ, ומיד אפתח במשא ומתן ואסכים להוריד את הרשימות שלי בתמורה לביטול התביעה. טובלי יודע שאין לי כסף לשלם במקרה שאפסיד. הוא יודע שבקושי יש לי כסף לממן הגנה. אני הרי חי ממשכורת של מורה בתיכון ומלגת דוקטורנט באוניברסיטה. כלומר, נוח לו לתבוע אותי גם בגלל שהוא לא מפחד ממני, ונוח לו לתבוע אותי גם בגלל שהוא חושב שאני מפחד ממנו.

שלישית, טובלי דורש מבית המשפט שיורה לי להוריד את הרשימות עוד לפני פתיחת המשפט בענינינו (למביני עניין, הוא ביקש צו עשה זמני). כלומר הוא אפילו לא מוכן לחכות עד שבית המשפט יפסוק מי מאיתנו צודק, אלא מחפש להשתיק אותי כבר עכשיו. אני כמובן טוען שכתבתי עליו אמת, ואם אכן כך, הרי שמה שכתבתי חיוני מאוד לטובתו ולשלומו של הציבור. מדובר, אם כן, בפעולה אלימה, וזאת מאדם שמטיף לשלום ואהבה.

כמה מילים העבר וההווה של הבלוג

פתחתי את הבלוג הזה לפני כמעט חמש שנים. ברשימת סיכום, אחרי שנתיים של כתיבה, כתבתי:

הבלוג מוקדש לענייני רוחניות, ומתוקף כך גם לענייני דתות. […] אני משתדל להביא לכאן ידיעות שלא מגיעות לתקשורת הכללית, או ניתוחים של נושאים מתוך הזוית הרוחנית או הדתית, שגם כמובן קשה למצוא במדיה הפופולרית. בכלל, אני חושב שיש הרבה אי הבנה, וחוסר ידע, בנוגע לדתות (וודאי לרוחניות) בתקשורת, ואני מנסה לשפר את המצב, עד כמה שאני יכול. […] המטרה שלי בסופו של דבר היא אחת: להעשיר את השיח הדתי-רוחני בארץ.

אני עדיין חושב כך ועושה כך. ועוד: לא סוד הוא שהעיתונות במשבר. גם על עניינים שהיא מבינה קשה לה לפעמים לכתוב. הזירה הציבורית נותרת בנושאים רבים ריקה, יתומה. בלוגרים טובים לא יכולים להיות תשובה מלאה לכך, אבל הם חלק מהתשובה, וחלק שיכול להיות משמעותי. מה שאני כותב, כולל מה שכתבתי על טובלי, מנסה לשפוך אור על תופעות נסתרות, מוסתרות או פשוט לא מובנות. אני חושב שזה חשוב, ואם לא הייתי חושב כך ודאי הייתי מנצל את זמני ויכולותי אחרת.

בהמשך לדברים אלה, התביעה של טובלי מעלה משהו שניתן לכנות "הדילמה של הבלוגר". מצד אחד הבלוגר פועל להעשרת השיח הציבורי בנושאים שיקרים ללבו. הוא לא עושה את זה בשביל כסף (גם אלה שמבקשים תרומות לא עושים את זה בשביל הכסף), ולרוב הוא משקיע בעניין הרבה יותר מכל טובה שצומחת לו ממנו. במובנים רבים מדובר בשירות pro bono לרווחת הכלל. בכל אופן כך אני מרגיש לגבי עצמי.

מצד שני, באמת שאין לי שום רצון להפסיד כסף שיש לי, ובטח שלא 220,000 ש"ח שאין לי. הדבר ההגיוני ביותר עבורי, לכן, הוא להיכנס למשא ומתן עם טובלי ושות', ולסגור על התנצלות רפה בבלוג והסרת הרשימות. ברור לי שזה אפשרי, ואני בטוח שזה גם יקל מאוד על קרוביי. אלא שבמובן מסויים במעשה כזה אחריב במו ידי את כל מה שעשיתי בבלוג הזה מתחילתו, אחטא למטרתו ואשחית את רוחו.

הבחירה לא לעשות כן היא החלטה "ציבורית" על חשבונו של אינטרס אישי. כאמור לעיל, המטרה שלי בסופו של דבר היא אחת: להעשיר את השיח הדתי-רוחני בארץ, ואני לא רוצה לתת יד להשתקה, בעניין זה כבעניינים אחרים, של השיח הציבורי.

מתוך כתב התביעה

כמה מילים על העתיד של הבלוג

ועם כל זאת, ברור לכל בר דעת שיש כאן צומת מסויים בדברי ימי הבלוג שלי, אולי גם של אחרים. כאמור, כבלוגר אין לי את הגב הכלכלי שיש לעיתונאי, ולא את ההגנה המשפטית שמספק עיתון, על יועציו ועו"דיניו. אני לבד. זה הופך אותי להרבה יותר פגיע כמובן, ומן ההגיון שאזהר הרבה יותר. השאלה היא בעצם מה מידת הזהירות שעלי להפגין. על הדברים שכתבתי על טובלי אני בטוח שאוכל להגן בבית משפט. הם אמת והם מהווים עניין לציבור. ידעתי מה אני כותב ונזהרתי. לכן, גם אם אזהר בעתיד, ואזהר, אני רוצה להמשיך להיות מסוגל לפרסם דברים שכאלה, מתוך תחושה שטובת הציבור מחייבת לתת להם פרסום. כדי לעשות זאת אני צריך איזשהו גב.

כוונתי היא שייתכן שאצטרך להעסיק יועץ משפטי. או לחילופין, אהיה חייב לקבל איזשהו גיבוי כלכלי אם וכאשר יתבעו אותי – כבר בשלב זה ההגנה מול טובלי עולה לי אלפי שקלים. לחילופין, אני יכול פשוט להימנע, במודע או שלא במודע, מלכתוב על מני כתות ומורים רוחניים בעיתיים, ולהסתפק בניתוחים פוליטיים-תיאולוגיים והגות רוחנית. אלה האופציות שעומדות לפני.

קוראי היקרים, אני ממש לא רוצה לשים אתכם בעמדה שבה אתם לכאורה חייבים לי משהו. אתם לא חייבים לי כלום. אני שמח לכתוב ושמח שאתם שמחים לקרוא. אין לי גם שום כוונה לגבות דמי מנוי ולהפוך את הבלוג לעסק.

מה שאני כן רוצה לעשות הוא לבקש תרומה, ממי שמרגיש שהוא רוצה ושטוב לו לתרום. התרומה יכולה להיות אות להוקרה והערכה כללית על כתיבתי, מזה קרוב לחמש שנים, של הבלוג הזה, והיא יכולה להיות עזרה למימון הוצאות המשפט מול טובלי, וכל מני הוצאות אחרות שנלוות לכך. כפתורי תרומה בסוף רשימה זו ובטור השמאלי של הבלוג.

באשר לעדים, עדות ועדויות: המשפט טרם נפתח, ואני לא יודע איך הוא יתנהל. אולם אשמח לקבל מייל מכל מי שחושב שיש לו מה לספר על טובלי ומעלליו. כל המעוניינים לתרום למאבק בצורה הזו, אנא שלחו אלי מייל, בכתובת tomerpersico שבשירות המייל של yahoo.com. אנא ציינו בכותרת המייל "עדות על טובלי", ובתוכו פרטו מה קרה ממש לכם עם טובלי, ו/או מה שמעתם מאחרים שקרה ממש להם. אין צורך לשתף שמועות מדרגה שלישית. ברשותכם כרגע לא אענה על המיילים האלה, ואשמור אותם לכשיהיה בהם צורך.

זה המצב כרגע. אני מרגיש שאני נכנס עכשיו לשדה לא מוכר, ואין לי מושג איך הפרשה הזאת תשפיע על כתיבתי. אני מקווה שהיא לא תשפיע. נצטרך לתת לדברים לחיות את חייהם, ונראה לאן הם יובילו אותנו. וכמובן, עדכונים יבואו על כל התפתחות.

עדכון 10:11: לינקים לכל מאמרי הקודמים על שי טובלי

 

על עסקים ורוחניות, על כשפים וסגנות נשיא, על אורתודוקסים וקונסרבטיבים, ועוד

1. מאמר מצויין וחשוב של איתי רום בגלובס על עסקים ורוחניות מתקשר למה שכתבתי לפי שבוע במעריב. הדיון נסוב סביב ערכם של ערכים רוחנייים סביב שולחן מועצת המנהלים, ועל הבעיתיות שבכפייתם מלמעלה למטה על המועסקים. הנה כמה קטעים טובים:

"כשאתה מגיע לראש הפירמידה", אומר אלי לזר, מנכ"ל חברת HRF לשירותי משאבי אנוש ופיננסים, ולשעבר מנהל משאבי אנוש בקודאק ובטאואר, "אתה יכול לדבר על התחברות לאני האמיתי שלך, על הגשמה אישית. אותו מנהל בכיר השיג המון בחיים, יש לו המון כסף, והוא חש איזה חסך והיום זה באופנה לדבר על תהליכים רוחניים. השאלה היא האם זה מועיל לארגון? אני לא בטוח. לעובד הפשוט, מנגד, אין הלוקסוס לדבר על זה, כי בסולם הצרכים הוא עוד נאבק על חיי היום-יום שלו, על זה שלא יפטרו אותו. במיוחד בענף ההייטק, לפני דיבורים על הגשמה אישית וערכים, העובד הולך היום הביתה כשהוא מודאג אם מחר תהיה לו עבודה".

אל מול התומכים הנלהבים של התופעה, שרואים בניהול בסגנון הישן נוקשות שחלף זמנה, מתייצבים מתנגדיה הטוענים לסתירה מובנית בין רוחניות לבין עולם העסקים, שמתמצה, אחרי הכול, ברדיפה אחר החומר. יו"ר טבע, אלי הורביץ, מתח לפני מספר חודשים ביקורת על הטרנד: "הערבוב בין רוחניות ועסקים הוא פשוט לא נכון לדעתי", אמר, "בעשייה שלנו יש המון אחריות כלפי משקיעים. זה לא פשוט לנהל חברה כמו טבע, עם שווי שוק של כמעט 40 מיליארד דולר, כשחלק מזה שייך לפנסיונרים ששמו את הכסף שהם חסכו כל החיים עלינו. אפשר לנהל חברה כמו טבע על פי הרגש ולא על פי ההיגיון? פשוט לא".

הורביץ מייצג את הגישה השלטת בקרב דור המנהלים הוותיק. הדמות ההפוכה לו הוא אלי רייפמן, הבעלים הצעיר של חברת ההייטק הכושלת אמבלייז שהפך בתקופה האחרונה למרצה מבוקש לקבלה. "אם מחר בבוקר אבקש ממר אלי הורביץ", הגיב לאחרונה לדבריו של יו"ר טבע, "…לשבת בשקט עשר דקות ולהפסיק לחשוב, הוא יגלה שלא רק שהוא לא מצליח…אלא שיש לו מנגנון מובנה בתוכו שחושב במקומו והוא לא שולט עליו…אם אתה לא שולט במחשבות שלך, כנראה שאתה לא שולט בהחלטות שלך. זה אלף-בית ברוחניות בעסקים".

[ד"ר אורה סתר, שמשמשת כמרכזת האקדמית של תכנית "עסקים, ניהול ורוחניות" במכון להב באוניברסיטת תל-אביב:] "יש הליכה על גבול דק מאוד. ראיתי מקומות שהעלו בי סימני שאלה, כולל ארגונים שכולם לכאורה נורא מאושרים בהם וכולם נורא מחוברים לייעוד ולחזון ולערכים של החברה. יש כמה חברות הייטק שבהן נעשה שימוש במושגים האלה כדי להשתיק חילוקי דעות ולחזק אינטרסים של קבוצות מסויימות לעומת אחרות. הסכנה הגדולה היא במקום שהוא לא באמת רוחני אלא משתמש ברטוריקה רוחנית. יש לא מעט חברות שעובדות מאד חזק על התרבות הפנימית שלהן, קצת כמו כת. אין בהן לגיטימציה להשמיע התנגדות, קולות אחרים. בעיניי זה מפחיד כשכולם מדברים באותו קול. זה אומר שאין לגיטימציה לאינטרסים שונים, אלא רק לאינטרס אחד ששולט".

נוחי דנקנר, למשל, אולי עבר חוויות רוחניות נפלאות אבל לקופאיות היוניברס קלאב, רשת המרכולים השייכת לשופרסל שבשליטתו, איפשרו לשבת במשמרת רק לאחר שפתחו במאבק תקשורתי סוער; שרי אריסון היתה בעיצומו של מסע רוחני כשהחליטה לפטר 900 עובדים מבנק הפועלים בעת שהבנק הציג רווחים נאים; יגאל שרמייסטר הוא אולי תלמיד זן אולם הפרת זכויותיהם הבסיסיות של המאבטחים בקבוצת "השמירה" שבבעלותו הפכה בשנים האחרונות לשם דבר, עד שמשרד המשפטים שקל לשלול את רשיונה.

[ד"ר סתר:] "חלק גדול מאנשי העסקים הבכירים שקוראים לעצמם רוחניים, מייצרים קושי אמיתי", אומרת סתר, "חלקם עוברים תהליך עם עצמם, ואין להם מושג איך ליישם אותו בחיים שלהם. הם לא קולטים שבפועל הם עושים משהו שמנוגד לגמרי לרוחניות שהם מדברים עליה. כשלבן-דב היתה הבעיה עם בעלי האג"חים והוא פתח את הישיבה בהצהרה שהוא אוהב אותם זו אמירה יפה, ואני בטוחה שהיא באה מתוך התמודדות פנימית אמיתית, אבל וואלה, לא בטוח שאתה יכול לשלם להם, יש לך בעיה רצינית. מנכ"ל של חברה גדולה נתן לי הרצאה ארוכה ומדהימה על חמלה, ומיד אחר-כך הוא תיאר לי תגובה שלו למצב מסוים שהיתה נטולת חמלה לחלוטין. הוא לא רואה מה שהוא עושה, אנשים לפעמים עיוורים למעשים של עצמם. עבודה רוחנית אמיתית היא תהליך קשה, ורוב האנשים לא בראש שלהם לעשות את העבודה הזו".

המאמר, שבאמת ראוי לשבח, גם כותב מעט על קידומה של הסיינטולוגיה בידי חנן זוגלובק, לשעבר בכיר בחברה של המשפחה.

אני נבחן במכשיר המעולה של האברד

2. ואפרופו סיינטולוגיה, חברתי הטובה מעין שטרנפלד ואנוכי הסתובבנו לנו במתחם פסטיבל הסרטים בחיפה, ובין שאר הדוכנים נתקלנו גם בדוכן של הסיינטולוגיה, שאנשיה ניסו לעשות לה נפשות, כלומר תטאנים. מכיוון שמעולם לא נבדקתי על ידי ה- E-meter המפורסם שהמציא ל. רון האברד (ושהוא למעשה לא יותר מאשר גירסה פרימיטיבית של מכונת אמת), קפצתי על ההזדמנות לבדוק כמה רוחות רעות של חייזרים עדיין דבוקות לי לתטאן, שהוא הלא נשמתי שלי על פי התיאולוגיה הסיינטולוגית. התברר שאף לא אחת. המחט במכשיר סירבה לעלות, כלומר סימנה שמבחינתה אני כובש אפס מרבצי לחץ. המודד הסיינטולוגי הנחמד הסביר שכנראה זה בגלל שאני עייף (באמת הייתי עייף – נראה לי שתפסתי איזה וירוס), ולכן המכשיר לא מוצא אצלי עצבנות. שאלתי אותו אם אולי בכל זאת יכול להיות שאני פשוט נקי מרוחות חייזרים, והוא אמר שהסיינטולוגיה בכלל לא עוסקת בזה, ושזו סתם פרופגנדה אמריקנסקי אימפריליסקי קפיטליסקי. משום מה החלטתי לכבד את רצונו להישאר בבורותו (אולי סתם לא היה לי כוח לעימות), ולא סיפרתי לו שבמו ידי תירגמתי לעברית את הטקסט שבו האברד, בכתב ידו, מתאר את כל עניין החייזרים.

מעין נבחנת במכשיר המעולה של האברד

3. מאמר בוואי-נט המציג ספר חדש של סטיוארט קאופמן, "להמציא מחדש את הקדושה", המנסה לשלב את אלוהים חזרה בתמונת העולם המדעית. מסתבר שהיצירתיות בטבע היא מספיק אלוהים בשביל קאופמן:

תהליך ההתהוות היצירתי הזה, טוען קאופמן, "מדהים כל כך, מהמם, מעורר יראת כבוד, הכרת תודה וכבוד, עד כי בשביל רבים מאתנו זה מספיק אלוהים, אלוהים טבעי לגמרי, הוא למעשה היצירתיות עצמה של היקום".

נו טוב, עדיף מאיזה מלך רגזן.

4. כתבה מאוד יפה של שרית פוקס על רינה שני.

5. עוד מאמר בסדרת המאמרים האינסופית על הקשר בין רוחניות לנוירולוגיה, הפעם במגזין Science & Spirit.

ג'ון טרבולטה נבחן במכשיר המעולה של האברד

6. יאיר שלג כתב ב"הארץ" מאמר מעניין על הגבולות ההולכים ומיטשטשים בין חלקים באורתודוקסיה הסרוגה ("האגף הליברלי" כלשונו) לבין הזרם הקונסרבטיבי ביהדות. כלומר, שכל מני חברה מהקבוצה הראשונה חוצים את הקווים לעבר האחרונה, בעיקר בעקבות סוגיות של יחס לנשים ומני דוֹגמות שקשה לקבל רציונלית. המאמר מעניין מאוד, וביותר מעניינות שתי פסקאות שמובאות בסופו, המנסות לנחש לאן פני הדברים מובילים. הנה הן:

מה צופן העתיד לתהליך הזה? לאו [הרב ד"ר בני לאו – ת.פ.] מעריך ש"האורתודוקסיה עומדת להתפצל באופן רשמי. יהיה מחנה אורתודוקסי שמרני שבמרכזו החרדים, ומולו מחנה אורתודוקסי מודרני, שמן הסתם יבחר לעצמו שם חדש, והם לא יוכלו לחיות עוד תחת קורת גג אחת של זרם משותף. העימותים האחרונים סביב השמיטה  והגיור, והכוונה להקים בתי דין חלופיים לאלה של הרבנות הראשית שנשלטת בידי החרדים, מבשרים על הכיוון הזה. מצד שני, אני מעריך שעדיין יישמר בידול בין הזרם ה'אורתודוקסי מודרני' לקונסרווטיווים, מכיוון שאכן יש הבדלים משמעותיים ביניהם".

גולינקין [פרופ' דוד גולינקין, נשיא מכון שכטר ויו"ר ועד ההלכה של התנועה המסורתית בישראל – ת.פ.] מתאר תסריט שונה, שבו גם הקונסרווטיווים עצמם, במיוחד בארצות הברית, עומדים לפני פיצול, במיוחד על רקע ההחלטה שם להכיר בנישואים וברבנים הומוסקסואלים. להערכתו, יש סיכוי שהקונסרווטיווים השמרנים והאורתודוקסים הליברלים יתחילו לשתף פעולה ויקימו קהילות משותפות. להערכתו, ייתכן שבעיית הרגישות ל"תווית הקונסרווטיווית" תיפתר בכך שאותן קהילות לא ירגישו כלל צורך להגדיר את עצמן מעבר להיותן "שומרי מצוות": "המגמה של הסתייגות מהזדהות ברורה עם אחד הזרמים ממילא הולכת ומתפשטת עכשיו בארצות הברית, ובהחלט ייתכן שהתהליך יקרה גם כאן".

7. איתמר שאלתיאל כתב רשימה קצרה ויפיפיה על היחס בין הספרות לחיים, שקשורה לנושאי הבלוג הזה, תאמינו לי.

8. באותו בלוג גם אני כתבתי משהו קצר על הקמפיינים הנוכחיים, של מועצת יש"ע ושל מאיר פרוש, שמזלזלים מאוד באינטליגנציה של הציבור.

9. מחקר שמתפרסם בכתב העת הנחשב Science מוצא שאמונה מגבירה אלטרואיזם.

10. ה"רב" מיכאל לייטמן מודה בבלוג שלו שהוא כתב עבודת דוקטור שהוא לא האמין בה כדי לקבל את התואר, ושהוא מנצל את תואר הדוקטור שלו כדי שדברים שהוא כותב, שלא נחשבים מדעיים, יתקבלו על דעת הבריות. ציטוט נבחר:

גם אני כתבתי עבודת מחקר בנושא "קבלה כשיטת השגה לא ראציונאלית", למרות שבשבילי הקבלה היא המדע הכי רציונאלי שיש. לאחר מכן כבר יכולתי להופיע ברמה אחרת, כדוקטור לפילוסופיה יכולתי להרצות בפורומים, ולהציג רעיונות. כבעל תואר (PhD) אני משנה משהו בתודעה של אנשים.

11. שי טובלי ממשיך במסע הליצני שלו במחוזות הגיחוך הכרוני עם מאמר פרי עטו על כך שהוא עצמו לא רוחני ורוחניות בכלל זה שטויות.

12. על פי ממשל בוש אין צורך למנוע סיוע ממשלתי ממקומות עבודה שמפלים אנשים על פי דתם. הנה. זה אותו אחד שיצא "להפיץ חופש בעולם".

13. אובמה הוא כל כך קוּל שאני חושד שלמרות שהוא לא מודה בזה, הממזר תירגל מדיטציה במשך שנים. ראו אותו מחייך אל מול האשמותיו של מקיין על היותו קרוב לאחד הטרוריסטים האמריקאים שפעלו נגד "המערכת" בשנות השישים:

הבנאדם הוא גוש קרח. כותב על כך דייויד ברוקס, בעל טור בניו-יורק טיימס:

לא היה רגע בו, לפחות בפומבי, נראה שאוחזת אותו סערה פנימית. זה לא כוח הרצון של שליטה עצמית שהוא מציג, אלא לא-מודע מאורגן. על ידי תהליך עמוק, מלמטה למעלה, הוא פיתח אסטרטגיות של שוויון-נפש, ועתה הוא נהיה מכונת הומאוסטזיס. כאשר בוב שייפר שאל אותו שאלות קשות בעימות ביום רביעי [בשבוע שעבר – ת.פ.] הוא צעד אחורה ותיאר את המצב הרחב יותר. כאשר ג'ון מקיין הלם בו בדבר ביקורת – אפילו בנוגע לעובּרים שמשאירים אותם למות על שולחן – הוא חייך בשעשוע על המשחק הפוליטי שהם משחקים. בכל רגע מאתגר האינסטינקט שלו היה להוציא את עצמו מהמשווה ולאמץ נקודת מבט של צופה.

מרשים ביותר. מנהיג העולם החופשי כאדם משוחרר?

14. הסרט החדש של הקומיקאי ביל מאהר, Religulous, ששמו מורכב מצירוף המילים "דתי" ו"מגוחך", יצא, והוא עושה צחוק מהאמונה. הנה האתר ובו קטעים נבחרים לצפייה. האתר גם מפנה את גולשיו לאתר Disbeliefnet שהוא כמובן התוצר הפרודי של Beliefnet, אתר הדתות הפופולרי ביותר בעולם, ושמציג עוד מגוון ירידות, לא מאוד מתוחכמות, על דתות העולם. כמו הכרטיס שמשמאל.

15. למי שעוד לא ראה, וידאו מ- 2004 ובו טקס ובו שרה פיילין עוברת טיהור ובו מוגשת לה הגנה נגד כישוף, ואלוהים מתבקש לפלס לה דרך בפוליטיקה. הנה הדיווח של וואי-נט. במאמר באתר politico מבהירים שהטקס שנערך ל(או על )פיילין הוא עניין שגרתי בכל כנסייה פנטקוסטלית. כפי שכתבתי כאן, פיילין הצהירה שהפסיקה להיות פנטקוסטלית, ועברה לאוונגליזם מצוי, ב- 2002, כאשר רצתה להיבחר למושלת אלסקה. נראה, אם כן, שהיא לא לגמרי סגורה על הזרם הדתי בו היא נמצאת (נו טוב, בימינו מי כן?). לא זאת אף זאת: מרי גלייזר, מנהיגה רוחנית שמאמינה שעל הדתות להילחם אחת בשנייה מבחינה רוחנית אומרת שפיילין נמצאת ב"קבוצת התפילה" שלה. ממש יופי. איריס יער אדלבאום מוסיפה עוד פרטים מעניינים על דתה האקצנטרית משהו של פיילין. בקיצור, אישה מופלאה, הפיילין הזאת.

אז הנה מט דיימון, שאינו טיפש מסתבר, נכנס בפיילין ואומר מילים צלולות וברורות על הפחד הגדול שבאפשרות שפיילין תהיה נשיאה. הוא מסיים במשפט: "אני רוצה לדעת אם היא באמת חושבת שדינוזאורים היו כאן לפני 4000 שנה. זה חשוב. אני רוצה לדעת את זה. אני באמת רוצה. כי היא הולכת לקבל את הצפנים הגרעיניים." נכון. זה עד כדי כך פשוט. ומפחיד.

16. מאמר על ריבוי האוטוביוגרפיות הרוחניות ששוטף את ארה"ב, גם, ובעיקר, מכיוון אנשים שאין להם ממש מה לומר חוץ מזה שהם גילו שיש משמעות לחיים, או שהמשמעות מבוטאת טוב יותר לא בדת שהם נולדו אליה, אלא בדת אחרת. המאמר עוסק ספציפית בספר החביב שבתמונה.

17. האם שמעתם על קבוצת Zeitgeist? אני רק לאחרונה, כשצפיתי בסרט הזה, שהוא המשך של הסרט הקודם שהם הכינו, שמפורט בחלקיו להלן. הסרטים שלהם עשויים היטב, ומנסים, בקצרה, לשטוח תיאוריות קונספירטיביות על איך העולם מתנהל ומה מסתירים מאיתנו, הציבור הרחב. עכשיו, באופן אישי אני חושב שתיאוריות קונספירציה הן חלק ממגוון ההפרשות המוגלתיות של המוח האנושי, אבל מה שמייחד (נדמה לי) את החברה האלה, הוא שהפתרון שהם מציגים כולל שינוי תודעתי של הפרט, כלומר תהליך רוחני שהפרט אמור לעבור, ואשר בסופו הוא תופס את עצמו נכוחה.

הסרט האחרון (שיצא השנה, הלינק האחרון) שלהם מתחיל בהסבר על הכלכלה המודרנית ומסיים בנסיון לטעון שטכנולוגיה ולא פוליטיקה היא התשובה לבעיות העולם. יש לו כמה נקודות חשובות ומעניינות. כשהוא מדבר על הדרכים בהן ארה"ב מנצלת את עוצמתה הכלכלית והצבאית כדי לשלוט באומות אחרות הוא מרתק. הוא כמובן לא מעט דמגוגי, ואני חושב שיש עובדות שהוא לא מדייק בהן, אבל לרוב הוא אומר דברים שלפחות עושים רושם כנכונים. לבד מלשים יהבם מעט יותר מדי על טכנולוגיה, הם אכן מדגישים את הכרחיותו של תהליך רוחני עבור טרנספורמציה עולמית אמיתית.

הסרט הקודם שלהם, שיצא ב- 2007, מחולק בלינקים הבאים לשלושה חלקים, שאף מתורגמים לעברית (אם כי המילים בתרגום מופיעות משמאל לימין). החלק הראשון של הסרט הוא מסע התקפי כנגד הדתות המונותאיסטיות, בראשן הנצרות. הנצרות עבורו היא לא יותר מאשר מיתוס פגאני-גנוסטי המלמד על עידן הגדי, בו אנו נמצאים, ועל עידן הדלי שאמור להתחיל ב- 2150. המונותאיזם על פי יוצרי הסרט הוא "ההונאה של העידן הנוכחי", והכנסייה פשוט ניצלה מיתוס פגאני תמים לצורך תאוות השלטון וההרג שלה. התזה שלהם מעניינת, אך הבסיס העובדתי שלה הוא דל, והיא רצופה הגזמות ואי-דיוקים.

החלק השני של הסרט עוסק ב"מיתוס של 9/11", כלומר בשזירת תיאוריית קונספירציה על פיה ההתקפות נגד מגדלי התאומים והפנטגון היו תרגיל של הניאו-שמרנים כדי ליצור אוייב חדש לעם האמריקאי ("הטרור"), שכנגדו יתגבשו, שבגללו יסכימו לחיות תחת מעקב ושעבורו יוציאו הון. כאמור, אין לי הרבה סבלנות לשטויות הללו, אבל הטיעונים שהעדויות שמביאים החברה האלה מעניינים, ובניגוד לתחום הקודם של הדתות, כאן אין לי מספיק ידע כדי להכריע האם הם מדייקים (אגב, מסתבר שגם ערוץ הטלוויזיה הממשלתי הרוסי מקדם תזות כאלה).

החלק השלישי מדבר על כלכלה: הקמתו של הבנק המרכזי האמריקאי, כיצד כסף פירושו תמיד חוב, כיצד מס ההכנסה האמריקאי הוא לא חוקתי ואין למעשה חוק שמחייב אותו, וכיצד בעלי ההון דוחפים את אמריקה שוב ושוב למלחמה. אחר כך עוסקים בחינוך וכיצד ממשלת ארה"ב מנסה לטמטם את הציבור, ואיך בסופו של דבר ישתילו בכולנו ג'וקים שיאפשרו לנו לקנות דברים אבל גם, כמובן, יעקבו אחרינו ויתנו לעוקבים שליטה עלינו. עשר הדקות האחרונות של הסרט מדברות על האפשרות שלנו להיחלץ מכל זה, והיא עוברת בתפיסה העצמית שלנו (ולכן בעצם אני כותב על הסרט הזה). קולותיהם של ריצ'רד אלפרט וצ'ארלס סייגן נשמעים, וקוראים לתפיסת עצמנו והיקום כישות אורגנית אחת.

18. ולסיום, סטיבן קולבר (ואיזה מטיף מצחיק) עלמעמד האל אם מקיין יפסיד בבחירות:

נו טוב, הרי משה אומר דברים דומים (לאלו של המטיף הזה) לה' כדי שלא יכה את בני ישראל, ואני גם זוכר שלפני הפינוי מעזה מישהו טען שזה לא יקרה כי אלוהים לא יעז להשפיל ככה את הרב אליהו, שהתנבא שזה לא יקרה.