הישראלי הממוצע נפגש עם הרבנות פעמים ספורות בחייו, אם כי ברגעים משמעותיים מאוד: בעיקר כשהוא מתחתן או קובר קרוב משפחה. נדמה לי שפגישות אלה הן פעמים רבות מעיקות ולא נעימות, ונדמה לי שזה כך מפני שנציגי הרבנות הם פעמים רבות מעיקים ולא נעימים. מהיכרותי הקצרה עם חברה-קדישא קיבלתי את הרושם שתשומת לבם נתונה בעיקר לצד ההלכתי הפורמלי ולצד הכספי של מעמד הקבורה, ואילו כל מערך ההרשמה לרבנות מתחיל בדרך כלל בהרצאות מגוחכות-משהו של רבניות דודתיות על "טהרת המשפחה" (מושג שעבור חילונים הוא לחלוטין חסר פשר), ונגמר בהפקדת טקס הנישואין עצמו בידי רבנים חסרי הומור, שלמרות זאת מנסים להצחיק והופכים את מעמד החופה למשהו שכולם מחכים שיעבור מהר, כדי שיוכלו לגשת לאוכל ולריקודים.

אם אכן זהו המצב על פי רוב, נשאלת השאלה: מדוע רוב הישראלים מסכימים לכך? בנוגע לקבורת קרובים, אני מנחש שלרוב האנשים קשה להתווכח עם סמכויות דתיות ברגעים קשים שכאלה, זאת גם כי המפגש עם המוות מחדיר בנו יראת שמיים פתאומית, וגם כי בזמנים כאלה פשוט אין כוח. בנוגע לחתונה, נדמה לי שלרוב הישראלים בעצם לא כל כך איכפת. הם בעיקר רוצים "לגמור עם הקטע הרשמי" ולהתפנות למסיבה, ולכן מוכנים לסבול את ההשפלה שבהאזנה להרצאות משונות על דברים שלא נוגעים להם ולקיים טקס שאת רוב רובו הם בכלל לא מבינים. הם יודעים שכדי להיחשב נשוי במדינה הזאת כך צריך, אז עושים.

מדוע אם כן נרשמים אנשים לנישואין ברבנות מדינת ישראל? כי זה החוק, כי כך עושים כולם, כי "מצאנו רב דווקא נחמד שיעשה את זה מהר", כי "אצלנו הרב לא התעקש שאביא הוכחה שהייתי במקווה", כי "אם לא נירשם הילדים יהיו ממזרים", כי "זאת המסורת".

כל הסיבות הללו לא ממש טובות. חלקן ממש רעות. חלקן לא תואמות למציאות. האם החוק במדינת ישראל קובע שעל יהודי להירשם לנישואין ברבנות? כן. הוא קובע גם שאדם אחר, המשיא זוג יהודים שלא דרך הרבנות, צפוי לקנס של עד 5000 שקלים. אכן, מעט מדינות בעולם מחייבות כיום את אזרחיהם להתחתן אך ורק בצורה דתית, ורק דרך הממסד הדתי שהן ממנות ומממנות. הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון היא אחת מהן.

אם נדלג על חוסר החשיבה והניסיונות למצוא רב שיהיה איכשהו נורמלי, נגיע אל שתי הסיבות האחרונות, שהן פשוט לא נכונות. על פי ההלכה, ממזרים אינם תוצאה של היריון מחוץ לנישואין אלא של ניאוף. אישה נשואה הנכנסת להיריון מגבר שאינו בעלה יולדת ממזר (ההפך, כאשר גבר נשוי מכניס אישה שאינה אשתו להיריון, אינו מוביל ללידת ממזר). ומה בדבר המסורת? אם הכוונה היא למסורת שתחילתה במאה העשרים, אז כן. הרי לפני כן לא היתה כלל מדינה ואנשים היו נרשמים בקהילותיהם ולא במוסד רשמי כלשהו. מדובר אם כן במסורת צעירה ביותר.

ולמה לא להירשם ברבנות? לכך יש סיבות רבות, טובות ואמיתיות. קודם כל מכיוון שלא כולם יכולים להירשם ברבנות. אם נולדתם בארץ, אתם לא מאומצים, ואתם לא ברשימת הממזרים (כן, יש כזו) – אתם מסודרים. אבל אם נולדתם, למשל, בארה"ב או באנגליה, תצטרכו להוכיח שהוריכם רשומים בקהילה יהודית שמוכרת על ידי רב אורתודוקסי. אם נולדתם ברוסיה, תהיו חייבים להוכיח שסבתא שלכם היתה יהודייה, גם אם צריך בשביל זה לגרור אותה מבית האבות לבית הדין (וזה במקרה בטוב. במקרה הרע היא קבורה בפרברי קייב ובמסמכים לא כתוב בכלל שהיא היתה יהודיה, כי הקומוניסטים לא חשבו שצריך סעיף כזה בטופס). אם נולדתם בארגנטינה, והמסמכים שלכם, כמו של רבים, נשרפו בפיגוע בשגרירות ב-1992, אתם בכלל בברוך.

עכשיו, אם במקרה התגיירתם, הרשו לי לברך אתכם בכניסתכם לעם היהודי, אבל שלא תחשבו שתוכלו פשוט להתחתן כאן. תהיו חייבים להוכיח שהגיור שלכם מוכר (כלומר, למשל, אינו צה"לי), ושאתם ממשיכים לשמור מצוות (גם כששמונים אחוזים מהעם היהודי לא שומר). ואם את במקרה גיורת או גרושה ואהובך כהן, תשכחי גם את מחתונה בארץ. בקיצור, הזכות להתחתן במדינת ישראל שמורה רק לבעלי כרטיס מועדון. זו אפלייה אנטי-דמוקרטית, ויש להפסיק לשתף איתה פעולה.

אבל יש עוד סיבות. למשל, העובדה שלרבנות אין שום הערכה לתפיסת העולם החילונית. לפקידי הרבנות החרדים (וגם לרבים מהסרוגים) זלזול מוחלט בהשקפת עולם ליברלית, דמוקרטית ופמיניסטית, שמשותפת לרובנו. הם בזים לכך שגרתם יחד לפני שהחלטתם להתחתן, הם בזים לכך שאת משכילה, הם בזים לעולמכם הערכי ולתפיסת היהדות שלכם ("עגלה ריקה", כן?), ובאופן עקרוני הם רואים בכם יהודים סוג ב'. למה להסכים להיות מושפלים?

ועוד לא נגענו ביחס המבזה הכרוך בתהליך הרישום עצמו. על השיעורים המצחיקים של הרבנית, על היחס האדנותי של הרב המחתן – דיברנו. אבל מה שרבים אינם יודעים הוא עם הזמן הולכות תופעות אלו ומחמירות. אם תשאלו את ההורים שלכם הם יספרו לכם שלרובם לא היה כלל שיעור על "טהרת המשפחה". כיום יש רבניות שדורשות נוכחות בחמישה שיעורים כאלה. לפעמים הן דורשות גם מהחתן להיות נוכח. למה? כי הן יכולות.

אותם רבנים-פקידים גם מחליטים כיום עבור חילונים רבים את תאריך החתונה. הם מחייבים אתכם לומר מתי קיבלה בת זוגתכם מחזור, וכך קובעים תאריכים אפשריים לחופה, למרות שאין כלל הלכה האוסרת על חופה בזמן מחזור. אז למה הם עושים את זה? כי הם רוצים למנוע מכם לגעת אחד בשני תחת החופה, למרות, שוב, שבשבילכם האמונה שאסור לגעת באישה במחזור היא הבל מוחלט. אז למה הם עושים את זה? כי הם מזלזלים בעולמכם הערכי. ועוד למה? כי הם יכולים. ולמה זה? כי אתם נותנים להם את הכוח לכך.

ועוד נקודה שחייבים לגעת בה: אם חס וחלילה תתגרשו, או אז שוב תהיו חייבים לעבור דרך הרבנות – והפעם תהיו באמת שבויים בידיהם, ובמיוחד את תהיי שבויה בידיהם. בתי דין רבניים הרי פועלים על פי ההלכה. ההלכה הרי דורשת שהגבר ייתן את הגט. כאשר הגבר מסרב (למה? כי הוא לא רוצה לשלם מזונות, כי הוא יכול בינתיים לעשות מה שהוא רוצה, כולל להכניס להריון את חברתו החדשה, כי הוא פשוט רוצה להתנקם באשה), האישה הופכת להיות מסורבת-גט. גברים רבים משחקים במקרה זה על השעון הביולוגי, וסוחטים אישה שרוצה ללדת עוד ילדים (ושלא רוצה שהם יחשבו לממזרים) כך שתסכים לכל תנאי (ויתור על המזונות וכו') עד שיתנו לה את הגט (וראו מאמריה הרבים של רבקה לוביץ בנושא).

לאחרונה התבשרנו גם שהרבנות מרחיבה את סמכויותיה, ובניגוד מפורש לפסיקת בג"ץ מחייבת גם אזרחים שנישאו בחו"ל ומבקשים להתגרש לעבור דרכה. המשמעות היא שגם מי שניסתה לחמוק מידה הגסה של הרבנות וטסה לחו"ל כדי להינשא תהיה חייבת לסמוך על טוב לבו של בעלה אם חלילה יתגרשו – וראו קליפ חביב שיצא לאחרונה בעניין זה.

משום כל הסיבות שלעיל אני וזוגתי לא נרשמנו ברבנות, ואנחנו גם לא מתכוונים להינשא בחו"ל. מבחינת פקידות המדינה נישאר רשמית רווקים, או מה שנקרא "ידועים בציבור" (למרות שכאמור נישואינו תקפים הלכתית, גם על פי ההלכה האורתודוקסית). וכן, זו האלטרנטיבה שאני מציע: תתחתנו מתוך מחשבה, מתוך לימוד המסורת, מתוך נאמנות לעולם הערכי שלכם, מתוך בעלות על יהדותכם, ואל תירשמו ברבנות. אגב, כ"ידועים בציבור" אתם ממילא מקבלים את כל הזכויות כחוק, בדקו והיווכחו.

זה לא עניין אנטי-ממסדי וזה לא מתוך שנאת חרדים. המטרה כאן היא לנהוג במוסריות כלפי כלל אזרחי המדינה, ולפעול מתוך אחריות לעתיד היהדות בישראל. לטובתם של האזרחים ושל היהדות צריך להפריד בין החוק האזרחי לממסד הדתי. המצב הנוכחי גורם לאפלייה בלתי-נסבלת מחד, ולחילול ה' גדול מאידך. "הממסד הדתי משחית את מרקם המדינה והמדינה משחיתה את רקמת הדת", כתב לאחרונה דב הלברטל, מי שהיה ראש לשכת הרב הראשי לישראל.

ושוב: תתחתנו בחורף או בקיץ, בגן או באולם, חד-מינית או אורתודוקסית, פשוט אל תשתפו ברגעים החשובים האלה את הממסד המכוער ההוא. את הרבנות צריך להפוך לבלתי-רלוונטית, לפחות עד שיהיה אפשר חוקית להתחתן (ולהתגרש) בלעדיה. אז תתאפשר חתונה לכל אזרחי המדינה, כל אחד על פי תפיסותיו, כל זרם ביהדות על פי אמונותיו. הגיוני שכך יהיה במדינה יהודית-דמוקרטית, לא?

קחו אחריות על הרגעים המשמעותיים של חייכם. אל תתנו לרבנות לסרס לכם את החתונה, ואל תתנו להם לשלוט בגורלכם הזוגי אחריה. התחתנו מתוך מחשבה, אחריות ומודעות. ושיהיה במזל.

—

תודה לאשתי היקרה על תרומתה הרבה לרשימה זו. הרשימה התפרסמה היום גם באתר מעריב. והנה הרשימה הקודמת בנושא, שתחתיה נאספו מעל מאה תגובות, ביניהן כמה דיאלוגים מעניינים לדעתי.

ביום שישי שעבר, ט' בשבט, 14 בינואר, התחתנתי. אני מודה למי ששמח בשמחתי – אכן היתה חתונה יפה ונעימה, לפחות לי ולכלתי היקרה. שמחנו, רקדנו ואכלנו, אבל הרי לא על אלה אכתוב. אני רוצה, ברשותכם, לנצל את ההזדמנות כדי לנסות לברר כמה שאלות בנוגע לחתונות בישראל בכלל. הנושא עולה מדי פעם לכותרות, ולא רק מפני שהוא תופס תשומת לב במובן ההוליוודי, אלא מפני שבמדינתנו הקטנה הוא מוקדו של מפגש מרכזי בין מרבית הציבור החילוני באורחות חייו, לבין הממסד הדתי מטעם המדינה.

לאותו ממסד ולאופי המפגש איתו ספציפית, אני רוצה להקדיש רשימה אחרת. כאן אני רוצה לספר קצת על הדרך שעשינו, זוגתי ואני, לקראת החתונה. אחת מהתוצאות הקשות של הפקדת, והפקרת, היהדות בידי הממסד האורתודוקסי היא שיהודים רבים, גם אורתודוקסים, לא יודעים דבר על העמדה ההלכתית בנוגע לתחנות החיים העיקריות שלהם (בהן אנחנו לרוב נפגשים עם הרבנות). אנשים פשוט לא מבינים איך מלים תינוק, איך נושאים אישה, איך קוברים הורה.

חלק מזה נוח מאוד לאותו ממסד, לא רק מתוך ניסיון להשאיר את הכוח והסמכות אצלו, אלא מפני שטקסים רבים, ומעמד הקידושין הוא דוגמא מובהקת לכך, מבטאים מערך ערכי שזר לחלוטין לתודעה המודרנית. אילו חתנים יהודים רבים היו יודעים שהם למעשה רוכשים את בנות הזוג שלהם באקט של קניין, ייתכן ששיתוף הפעולה שלהם היה מהוסס יותר. ויש להודות בעניין זה שחוסר הידע נוח מאוד גם לצד החילוני, שמכל מני סיבות לא ממש רוצה לדעת מהי השקפת העולם של המסורת.

יוצא מכך שאת הרגעים המשמעותיים ביותר של חיינו אנחנו מפקידים בידי זרים שאנחנו לא ממש מבינים אותם, ושהם לא ממש מבינים אותנו. נראה לי שמדובר באיוולת נוראית. תראו: השאלה המרכזית שלדעתי אנחנו צריכים לשאול את עצמנו בעומדנו לקראת רגע כזה, היא האם אנחנו מוכנים שאנשים אחרים (שלרוב לאו דווקא רוצים באמת בטובתנו, אבל זה באמת משני לעניין), יחליטו עבורנו איך הוא יראה. לשון אחר, האם אנחנו מתייחסים לטקס כאילו היה ניתוח, בו הרב הוא רופא מומחה שאמור "לסדר" את העניינים בשבילנו, או תקלה חשמלית שתיקונה מבוצע על ידי רב-חשמלאי-מוסמך שהזמנו בטלפון? האם החתונה (למשל, ולהלן) היא בעיה שצריך לפתור בעזרת איש-מקצוע?

או מכיוון אחר: האם החופה היא שירות שאנחנו קונים, מוצר שמגיע ברגע שבו אנחנו רוכשים אותו? האם אנחנו לקוחות של הרבנות? או שוב מכיוון אחר: האם הרב הוא מעין כומר או גורו שבכוחו המאגי לעשות את מה שאנחנו רוצים שיהיה? האם לרב (ורק לרב) יש כוחות קסם שמסוגלים להעביר אותנו תהליך משמעותי של נישואין? לדעתי התשובות על כל השאלות הללו היא לאו מוחלט. ובאופן מפתיע ההלכה מסכימה איתי, שכן כלל לא חייבים רב עבור נישואין. במילים אחרות, כאשר אנחנו שואלים את עצמנו מי בעל הבית בטקס הנישואין, הן ההגיון והן ההלכה מורים שאנחנו עצמנו – החתן והכלה. לכן אין סיבה שאנחנו לא ניקח אחריות על הרגעים המשמעותיים האלה.

לנו היה ברור מלכתחילה שאנחנו רוצים לעמוד מתחת לחופה כבעלי הבית, ולא כאורחים בחתונה שלנו עצמנו. אבל בשביל לקחת אחריות צריך לא רק רצון לכך, אלא גם ידע והבנה בנושא. אנחנו בין השאר קראנו את הפרק הרלוונטי בספר "ימי אדם" שיצא לאחרונה ומקבץ בתוכו הסברים מפורטים על טקסי חיים יהודיים. בימינו יש גם כמה מסגרות שמציעות סדנאות על הנושא, למשל במרכז החינוכי של קיבוץ חנתון או מטעם ארגון "הויה" ועוד. עשו את החתונה לשלכם.

כדת משה וישראל

ביום שישי שעבר, ט' בשבט, 14 בינואר, התחתנתי. בואו נאמר שסיפרתי לכם על כמה שההתרגשות היתה גדולה והאוכל היה טעים, כמה השמלה היתה יפה ודי-ג'יי מגניב. הבה ניגש ישר לעניינים דנן. אני רוצה לספר לכם קצת על הטקס, כי באשר אליו עברנו אני וזוגתי דרך ארוכה של חשיבה והכנה. בסך הכל, לשנינו אין בעיה מיוחדת עם זוגיות שאיננה ממוסדת, והסיבה שהתחתנו לא היתה מפני שחששנו "לחיות בחטא" או לחילופין מתוך הרצון להיות במרכזה של מסיבה גדולה. התחתנו מפני שחשבנו שראוי להיכנס למסגרת מחייבת של ברית, של קידושין, שתקשור את חיינו ברמה עמוקה ומשמעותית יותר לדעתנו.

יחד עם זאת, ודווקא משום כך, לא היינו יכולים להסתפק במבנה האורתודוקסי הסטנדרטי של המעמד, וזאת מכיוון שלדעתנו המעמד אמור להביא לידי ביטוי ערכים שאנחנו מאמינים בהם. לכן לא היינו מוכנים להפקיד אותו בידי הרבנות, מכל אותן הסיבות שציינתי לעיל. וכמו כן הרגשנו מחוייבים לשנות חלקים ממנו, משום האפלייה האינהרנטית בטקס האורתודוקסי, כפי שהוא נראה היום, לרעת הכלה.

מעט על העניין האחרון. טקס הקידושין, משום שהתגבש כמובן הרבה לפני שנשים נחשבו לשוות-מעמד לגברים, מנוהל כך שלמעשה אין כמעט צורך באישה. נכון, היא צריכה להסכים, אבל קולה לא נשמע, היא פסיבית לחלוטין, ולפעמים גם מכוסה לגמרי על ידי הינומה. זה לא צריך להפתיע אותנו, אם נזכור שהכלה למעשה נחשבת לפריט קניין שהחתן רוכש. מובן שבימינו כל המסגרת הקונספטואלית הזאת נראית מוזרה עד מופרכת, ואין ספק שההתמודדות של האורתודוקסיה עם הצורך לשנות את אופיו החד-צדדי של הטקס היא אתגר רציני עבורה. לנו לא היה זמן לחכות עד שהיא תואיל לעשות כן.

האמת היא שמעמד הקידושין שלנו (מסיבות לא-מהותיות שונות) היה כשר גם מבחינת ההלכה האורתודוקסית. יחד עם זאת, ערכנו כמה שינויים שאפשריים גם בתוך המסגרת הזאת, שמאפשרת גם היא גמישות לא מועטה (אם לא תלויים ברבנות). הדבר החשוב לנו ביותר היה שיעל (היא אשתי) גם תקדש אותי, וגם תיתן לי טבעת, זאת כדי שהקידושין יהיו הדדיים. את זה, בתוך המסגרת האורתודוקסית, לא היינו יכולים לעשות, שכן קידושים הדדיים הם בלתי אפשריים.

בטקסים אורתודוקסים אחדים שנכחתי בהם, לאחר שהזוג התעקש על כך, הכלה נתנה לחתן טבעת לאחר מעמד החופה, כאשר הרב דאג להדגיש שדבר זה נעשה שלא כחלק מהטקס, אלא רק "כאות לאהבתה" (או כל תירוץ חלקלק אחר שנועד לכסות על הצורך הברור בהדדיות). אנחנו לא רצינו דבר כזה.

הפתרון שמצאנו היה שבתחילת מעמד החופה יעל תעניק לי טבעת תוך כדי אמירת "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתה". המשפט הזה מהווה נוסחה קבלית מוכרת שנאמרת לפני עשיית מצווה ובכך "מכוונת" ליצירת אחדות שופעת בעולמות העליונים. משום שהיא מציינת זיווג כוח אלוהי זכרי עם כוח אלוהי נקבי, יש לה גם ערך מוסף למצוות הקידושין בעינינו. ומשום שהיא באה בתחילת הטקס, הרגשנו שבכך יעל, הכלה, מעלה בקודש את המעמד כולו, ומכוננת קרקע מבורכת שעליו הוא יכול לפרוח.

גם את הזכרת חורבנה של ירושלים הטענו במשמעות שחשובה בעינינו. יעל דיברה לפניו על ירושלים החרבה, לא פיזית, אלא מוסרית: "את ירושלים העתידית אנו רוצים לעלות על ראש שמחתנו, עיר שהיא סמל של צדק, נושאת את דגל השלום, שבתוכה יושבת חברה שדואגת לחלש, לגר, ליתום ולאלמנה, והלוקחת אחריות על האחר שבתוכה." התפללנו ביחד לירושלים עליה דיבר הנביא ישעיהו כשאמר " וְאָשִׁיבָה שׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשׁנָה, וְיעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה, אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק, קִרְיָה נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה, וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה."

כששקלנו מי יערוך את הטקס עצמו, חיפשנו דמות בעלת סמכות רוחנית בעינינו. את הטקס לא ערך רב, אלא אחיה של יעל, נתנאל, ואיתו גם ישבנו ושקדנו על הכנת המעמד כולו. העומקים והגבהים שמעמד החופה הגיע אליהם זקופים רבות לזכותו. עשינו עוד כמה דברים, כמו הצהרות הדדיות של מחוייבות שהצטרפו לכתובה המסורתית, חתימה על תנאי קידושין למניעת עגינות, וכן העלאת נשים, יחד עם גברים, לברך את שבע הברכות.

כאמור, בדרך אל הטקס עברנו זוגתי ואני דרך ארוכה של חשיבה והכנה. לכן לא סיפרתי את מה שסיפרתי כדי לתת מרשם לצורה שבה חתונה לכאורה אמורה להראות, אלא רק כדי לתת דוגמא לאיך היא יכולה להיראות. מה שחשוב הוא שלמעמד המשמעותי הזה נגיע מתוך מודעות וחשיבה. מה שחשוב הוא שהמעמד הזה יהיה משמעותי עבורנו, ויתן ביטוי אותנטי לעולם הערכים שלנו. מה שחשוב הוא שלא נפקיר את אחד הרגעים המשמעותיים בחיינו בידי אחרים, לא נתייחס לקידושין כאל משהו שמישהו צריך לעשות בשבילנו. ומה שעוד מאוד חשוב הוא שבשום פנים ואופן לא נירשם ברבנות. ועל כך ברשימה הבאה.

[תודה לאשתי היקרה על התרומה הרבה לרשימה זו. הרשימה התפרסמה היום גם באתר מעריב.]

בשנים האחרונות עושה האורתודוקסיה היהודית כל שביכולתה על מנת להשניא את עצמה על הציבור בישראל. תקציבים לישיבות, גנבים בש"ס, אפלייה בעמנואל, 'תג מחיר' בשטחים, אוטובוסים מופרדים, רבנים מתנשאים, עולים שלא יכולים להתחתן, חיילים שנקברים מחוץ לגדר, ילדים שעומדים בפני גירוש, שנאת אחים כלפי רפורמים, צפצוף ארוך על הדמוקרטיה, השתלטות עוינת על רחבת הכותל, משמרות צניעות, אמא טליבן, ניצול מיני, שנאת חינם, דמגוגיה, שקרים, סיקריקים, שובניזם, לאומנות, הומופוביה, מיזוגניה, קסנופוביה, אתנוצנטריזם, גזענות, אלילות, אלי ישי.

אכן מאמץ משולב ומרשים, שמראה על השקעה רבה ורצון אמיתי להכנס ראש בראש עם ההגינות והשפיות. ובהחלט נראה שלאחרונה הוא סוף סוף נושא פרי: הציבור בישראל אכן מתחיל לשנוא את האורתודוקסיה. לא לשנוא חרדים, שזה קל ופשוט, כמעט בנאלי, ונהוג בקרב עדותנו מזה זמן רב. הכוונה היא לראות את שומרי המצוות כמוזרים, ואף יותר חמור: כזרים. ומכיוון שעל זהותם היהודית לא מוכנים רוב החילונים לוותר (אבל לא כולם), מתחילה להתגנב אל לבם התחושה המוזרה שהאורתודוקסיה איננה מה שהיא מתיימרת להיות, כלומר היא לא "היהדות" (וראו דבריו החריפים של יורם קניוק שלשום בדיוק על כך).

בעוד שמבחינה חברתית הציבור החרדי הופך פחות ופחות מנותק מכלל ישראל, מבחינה תודעתית הוא וסרוגי הכיפה מתרחקים והולכים מגבולות המקובל בציבוריות הישראלית. לחרדים זה מקום יחסית מוכר, אם כי לאחרונה דברים שנסלחו להם בעבר כבר אינם נסלחים. חלקים מהסרוגים הם שהולכים והופכים עצמם ל"חרדים" מבחינת הזרות שלהם לערכים הבסיסיים של החברה בישראל כיום.

ממילא, אם כן, יוצא שחילונים רבים מתחילים לפקפק בהנחה, שמעולם לא הוקדשה לה בעצם חשיבה רבה, שהאורתודוקסיה מייצגת איזושהי יהדות אמיתית או אותנטית יותר מאשר זרמים אחרים שקמו במקביל אליה ביהדות המודרנית. ויש לזכור שעל בסיס ההנחה הזאת – וכמעט רק על בסיסה – מוגשים לאורתודוקסיה בישראל יתרונות, הנחות וכוח רב, החל משירות מקוצר לבני ישיבות הסדר, עד לתקציבים גדולים יותר לבתי הספר וכלה ברשיון להסתה לגזענות (ושימו לב שליתרונות אלה זוכים סרוגי הכיפה – על הציבור החרדי באמת מיותר לדבר).

דבר נוסף שעוזר להתפקחות המאוחרת הזאת הוא מסגרות הלימוד הפלורליסטיות/חילוניות הרבות, שהולכות ונעשות פופולריות, בהן נחשפים חילונים למקורות היהדות, חשיפה שמובילה לכמה מסקנות בלתי נמנעות, כגון המסקנה שאין הלכה אחת, שיש השפעות תרבותיות והיסטוריות על גיבושן של מצוות, ושבאופן כללי ההיסטוריה של העם היהודי קצת יותר מורכבת ממה שהאורתודוקסיה נוהגת לצייר בעיני רוחה ובאוזני חסידיה, ובכל אופן היא בהחלט לא מובילה באופן בלתי נמנע דווקא אליה.

עכשיו אני חייב לומר, שזה לא שאין לי אהבה ליהדות האורתודוקסית. בהחלט יש לי. ואני אפילו חושב שיש בה אמת, ויופי, וערך רב. לכן התהליך הזה הוא טוב ככל שהוא יוביל להכרה (שאמורה להיות מובנת מאליה) בערכן של צורות אחרות של יהדות, וככל שהוא יוביל לצמצום האפלייה בחוק לטובת שומרי המצוות האורתודוקסים. אבל הוא לא טוב, ככל שהוא יוביל להתפוררותה של האורתודוקסיה או להפיכתה לכת מתבדלת ומנותקת, מעין אפנדציט מנוון שמדלדל במעיו של הגוף היהודי. תוצאות כאלה תהיינה טרגיות, וההפסד לדעתי יהיה של כולנו.

שתי דוגמאות לפער ההולך ומתרחב בין האורתודוקסיה למרבית הציבור בישראל

אני רוצה להביא שתי דוגמאות לדילמות שעומדות בפני החברה בישראל, דילמות שקשורות בתפיסת היהדות שלנו, בתפיסת ההלכה האורתודוקסית, ובתפיסה של הקשר בין שתי אלה.

הדוגמא האחת היא מעמד הנישואין בישראל. בשבוע שעבר פורסם בוואי-נט שחוק "ברית הזוגיות" של ח"כ דוד רותם (ישראל ביתנו) סוף סוף הולך להפוך למעשי: "חסרי דת" יהיו יכולים להתחתן בארץ. הכוונה היא כמובן לכמה רבבות של עולים חדשים שאינם יהודים על פי ההלכה האורתודוקסית (אבל עלו לכאן על פי חוק השבות). ואכן,

רשם הזוגיות יבדוק תחילה האם שני בני הזוג אינם מופיעים במרשם האוכלוסין כיהודים ובמידה שאכן כך – יעביר את התיק לעיון בתי הדין, שם יבדקו על פי הרישומים אצלם, האם לאחד מבני הזוג אין קרוב מדרגה ראשונה שמוכר כיהודי. במקרים שבהם אחד המבקשים מופיע במשרד הפנים כיהודי – הבקשה תידחה על הסף על ידי הרשם.

כמובן, כי יהודים שייכים – כצמיתים אלה שהיו שייכים לאדונם הפיאודלי – לרבנות הראשית, ואין להם דרך חוקית אחרת להתחתן במדינתם. ואם מישהו רוצה לראות את עוצמת השנאה כנגד הרבנות, הוא מוזמן להציץ בטוקבקים של המאמר ההוא, מהם כמה עשרות שמבקשים רק שיסבירו להם איך הופכים ל"חסר דת". כמה מהם גם מסבירים שמבחינתם זה עניין פורמלי בלבד: הם ישארו יהודים, רק יורידו את הרבנות מהגב שלהם.

ואכן, לא קל להוריד את הרבנות מהגב. חשבתם אולי שתטוסו לקפריסין ותתחתנו שם? זה יופי, אבל זה לא יעזור אם אי פעם תרצו להתגרש, שכן הגבר עדיין יהיה יכול לגרור את התיק לבתי הדין של הרבנות, שם הוא כמובן זוכה ליחס מועדף, בהיות אשתו, על פי הרבנות, פריט קניין שברשותו. הנה טור של רבקה לוביץ על כך, שמסתיים בפסקה הזו:

כב' בית הדין: למה לא תתנו קצת שקט לאנשים שבחרו להינשא אזרחית? לא עולה על הדעת שבשם "מנהג המדינה" תכופו את עצמכם על אזרחי המדינה שהצביעו ברגליהם ועשו כול שיכלו בכדי להימנע מלבוא בשעריכם. ובכלל, מי רוצה להתדיין אצל דיינים אשר מתעסקים בשאלה אם אישה זכאית למזונות משום שכירות פועל בדין "שפחה לשמשו" או משום "מנהג המדינה"?

אבל בית הדין כמובן לא יתן ליהודים החילונים שקט, שכן הוא תאב כוח (בסדר, יש שם גם איזו תודעת שליחות של הגנה על היהדות מפני היכחדות מבחינתם). לפעמים גם נדמה שבית הדין ממש נהנה להתעלל בהם (ראו דוגמא מאתמול). מה תהיה התוצאה? זוגות רבים ינשאו מבלי להירשם ברבנות ומבלי לנסוע לחו"ל. כלומר תהיה חתונה (אולי אפילו כשרה מבחינת ההלכה האורתודוקסית), אבל היא לא תירשם בשום מקום. וזאת כדי להימנע ממגע עם הרבנות.

שמעתי על זוגות שעשו כך. הם אמנם רשומים במרשם האוכלוסין כרווק/ה, אבל זה לא ממש משנה, כי אין כיום כמעט הבדל מבחינת ההטבות והזכויות שבחוק בין זוגות נשואים ל"ידועים בציבור". רק במוצ"ש האחרון המליצה אשרת קוטלר ב"חדשות השבת" בערוץ 10 לא להתחתן על פי ההלכה. קיים גם אירגון שלוקח אחריות על הסיפור הזה ומארגן חתונות שמצד אחד הן יהודיות, ומד שני אינן בשום אופן רבניות: הוויה, ואפילו הייתי בחתונה מלבבת שהוא אירגן. מגמות אלה רק יתחזקו, והתוצאה היא הפיכתה של הרבנות לבלתי-רלוונטית, ויצירת ציבור שלם במדינה שהוא רווק ברישומיה ונשוי מבחינתו.

הדוגמא השנייה קשורה גם היא לעולים החדשים שאינם יהודים על פי האורתודוקסיה (ומכיוון שכך, לצערנו הרב, גם על פי המדינה), ורוצים להתגייר. על עוולות הגיור מדובר רבות לאחרונה, והנה בסוף השבוע הזה התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' מאמר נאה ורציני (הנה הוא ברשת) של אלחנן שילה (שזו לא הפעם הראשונה שהוא משמש כמעין מבקר-בית של הציבור הסרוג, ועושה זאת בצורה מרשימה) בו הוא לא רק מציג את הבעיה במלוא היקפה, אלא גם מנסה לתת לה פיתרון.

אבל לפני שנגיע אל מאמרו נבין מהם שני צדדי הבעיה. הצד הראשון הוא זה של העולים עצמם, שכמו כל אזרח רוצים לחיות את חייהם בצורה נורמלית (חתונה, קבורה וכו'), אבל לא יכולים לעשות כן במדינת היהודים, שכן זו שבוייה כאמור בתפיסה האורתודוקסית. עד כאן ברור. אבל הצד השני הוא זה של היהדות האורתודוקסית, שכן כמו בסוגיית החתונות הפרטיזניות, סוגיית הגיור תעמיד בפני הרבנות מציאות של ציבור שלם שאינו מכיר בה. אלא שכאן המצב מבחינת האורתודוקסיה מדאיג הרבה יותר. הרב יהודה גלעד מסביר למה:

במצב ההתבוללות הנורא בו מצוי העם היהודי בגולה, עם ישראל מאבד אלפי יהודים מדי שנה. מדינת ישראל הייתה בעשרות השנים האחרונות המקום היחיד בעולם בו ההתבוללות אינה קיימת כמעט לחלוטין. נישואים בין יהודים לגויים הגרים בארץ, ערבים, דרוזים וכיו"ב נדירים, וכך הייתה ישראל למקום היחיד בעולם המבטיח את העתיד הדמוגרפי של העם היהודי. בעשור האחרון, כידוע השתנו הדברים. בעליה הברוכה מבריה"מ לשעבר, עלו גם מאות אלפים של צאצאי יהודים שאינם יהודים על פי ההלכה. האנשים היקרים הללו התערו באופן מרשים בחיי המדינה, בחברה, בצבא, בכלכלה, ובכל מערכות החיים. השלב החותם את ההתערות של רבים מהם בחיי המדינה, הוא נישואין עם יהודים ישראלים בני הארץ הזאת.
[…]
צריך לומר זאת בברור, האפשרויות הן שתיים בלבד: האחת היא מאמץ נרחב לגיור הלכתי מאיר פנים, מעודד וידידותי המסתמך על הדעות המקלות של חלק גדול מפוסקי הדורות המאפשר קבלתם של רבים מעולים אלו לעם ישראל. והשנייה היא היצמדות לגישות המחמירות בהלכה אשר על פיהן אין לקבל גיורם של עולים אלו, כאשר המשמעות של קבלת דרך זו היא אלפי נישואי תערובת בין יהודים לגויים.

כלומר מבחינת האורתודוקסיה אם לא יגויירו אותם עולים, הדבר יגרום ל"נישואי תערובת", ועתידו של העם היהודי יסוכן. אבל הפיתרון שמציע הרב גלעד אינו ריאלי. לא מפני שהרבנים החרדים יתנגדו לו (לְמה הם לא מתנגדים?), אלא מפני שגם בגיור מקל, או צה"לי, פשוט לא מתגיירים מספרים גדולים מספיק מקרב אוכלוסיית העולים ההיא. וכאן אנחנו מגיעים למאמרו של שילה. במאמרו מביא שילה נתונים על פיהם במשך שני העשורים האחרונים גוירו פחות מ-5% מהעולים, וזאת אחרי שהממשלה בראשות שרון הקדישה לעניין כסף ומאמץ רב.

מה אם כן ניתן לעשות? שילה מציע גישה שונה לגמרי לגיור. על פיו הדרך אל תוך העם היהודי היתה פשוטה, גם אם ארכה זמן, כל עוד הוא ישב בארצו (כפי שניתן להבין גם ממגילת רות). זרים היו נטמעים בעם, שהיווה ממילא את הרוב באזור. רק בגלות נוצר תהליך פורמלי של "גיור", שבו מקבלים לקהילה הסגורה, קהילה שהיא מיעוט בארצה, אדם זר. שילה מביא כמה ציטוטים מציונים טובים מלפני מאה שנה (ברדיצ'בסקי, קלצקין) שדיברו בדיוק על זה וחזו את המצב כיום. בסופו של דבר, מפריד שילה בין ההיבט ההלכתי להיבט הלאומי של היהדות, ומציע שלעומת היהודי ההלכתי שאנחנו מכירים, "יהודי לאומי נחשב מי שחי בתוך הקולקטיב היהודי ורואה את עצמו חלק ממנו גם אם הוא איננו בן להורים יהודיים".

שילה מודה שליהודים חילונים קל הרבה יותר לקבל גישה זו, ולמעשה רבים מהם מקבלים אותה במובלע, כפי שאפשר לשמוע בזעקותיהם, למשל על כך שעולים חיילים שאינם יהודים על פי ההלכה נקברים מחוץ לגדר בית הקברות – השירות בצה"ל, וודאי המוות בשורותיו, הם כרטיס כניסה מספק עבורם ליהדות. אולם שילה קורא גם לרבני הכיפות הסרוגות לאמץ גישה כזאת, בה אותם לא-יהודים יחשבו חלק מהלאום היהודי, וחשוב יותר, ילדיהם ייחשבו כשרים לצורך נישואין עם בנותיהם של אותם רבנים (זאת על פי תקדימים הלכתיים בהם הניחו שהבאים להינשא הם "בחזקת כשרות" – דהיינו don't ask, don't tell הלכתי). הוא מחפש "אישיות תורנית בעלת משקל שתתמוך בהצעה זו", אחרת, כאמור, מבחינת האורתודוקסיה העתיד מסמן התבוללות.

אני בספק אם תימצא אישיות כזאת. מבחינה חברתית יש כאן מקרה קלאסי של התכווצות שנובעת מתוך חרדה מפני שינוי ומשתקת כל אפשרות לתזוזה, גם כשזו הכרחית על מנת להינצל. מבחינה אישית רוב הרבנים כיום מפחדים מכל צעד, מחוייב מציאות ככל שיהיה, שיזכה אותם בכינוי "ניאו-רפורמים". אולי רק אחרי פיצול רשמי בתוככי הציונות הדתית יוכל לקום מישהו כזה. או אולי תקום ועדה, "מועצת גדולי תורה" סרוגה שתהיה מסוגלת. ואולי צריך בכלל לחפש אותו מחוץ לציונות הדתית (וראו בעניין זה כתבה מעודדת מאוד של שלום ירושלמי על הרב חיים אמסלם).

הלכה שלא הולכת

אבל לענינינו פחות משנה האם האורתודוקסיה תצליח להציץ מתוך ד' אמות של הלכה אל החיים או שתסתגר ביניהן עוד יותר, מתבוננת בעניין רב בטבורה. זה פחות משנה שכן, כאמור, אם יתגבר התהליך שבו היהודים החילונים בארץ יתנתקו תודעתית מהתלות בה, עבור רוב העם שחי בציון הנושא כלל לא יהיה רלוונטי. אותם עולים לא-יהודים-על-פי-האורתודוקסיה ייחשבו יהודים לכל דבר ועניין עבור מרבית הציבור, וברגע שהנישואין ייצאו מידי הרבנות (או ברגע שתהפוך נפוצה האופצייה הפשוטה כל כך לא להתחתן דרכה) ממילא לא ישנה אילן היוחסין של ישראלי כזה או אחר. התוצאה, גם כאן, תהיה הפיכתה של הרבנות לבלתי-רלוונטית, ויצירת ציבור שלם במדינה שהוא לא-יהודי ברישומיה ויהודי מבחינתו ומבחינת רוב הציבור הישראלי.

שתי הדוגמאות הללו מצביעות על פער שהולך וגדל בין תודעתו העצמית של רוב הציבור בישראל מבחינה מוסרית ולאומית ובין הרבנות וההלכה האורתודוקסית. אלו שני תהליכים הנעים לקראת מצב בו באופן מעניין רק שינוי הלכתי יזום ומהותי יהיה מסוגל לתת תוקף ציבורי למעמד ההלכה. השאלה, אם כן, היא כמה שנים עוד נותרו לאורתודוקסיה להציל את עצמה משקיעה בחוסר רלוונטיות עבור מרבית החברה היהודית בישראל.

 

[בעניין דומה אך צדדי ראו רשימה קצרה על שומרי חצי-שבת בארה"ב]