נפתח בשריד מהמסע האחרון שלי בהודו: ה-Times of India מביא (18.2.12) את דבריהם של ארכיאולוגים הינדים שמתלוננים על כך שבעוד ש"ארכיאולוגים באירופה" כבר גילו את מקום לידתו המדוייק של ישו, את הצלב עליו נצלב, את ביתו של פטרוס הקדוש ואף עצמות של "ענקים שהתקיימו לפני מלכותו של דוד", הרי שבהודו לא נעשו מספיק מאמצים כדי למצוא ראיות לקיומו של קרישנה, שבהתבסס על הסיפורים בפורנות ובמהאברתה ניתן להבין שהוא התהלך על אדמת תת-היבשת. על כן נחשב האל רק ל"דמות מיתולוגית", ר"ל. הארכיאולוג המרואיין בכתבה גורס שתגבור לימודי הארכיאולוגיה יפתור את הבעיה.

בעוד תחושת הנחיתות מול המערב המבוטאת כאן שגורה למדי בהודו, הערבוב המגוחך בין מיתולוגיה למדע דווקא חריג כאשר מדובר באנשים משכילים ובעיתון רב-תפוצה שכזה (מדובר במעין ידיעות אחרונות של הודו). בקרב האליטה המשכילה בהודו קיימת פעמים רבות דחייה של האמונה הפשוטה באלים, והיא תחזיק בגרסה מתוחכמת ומונותאיסטית יותר של הינדואיזם (בדרך כלל עיבוד של אדוויטה ודאנטה), או במקרים קיצוניים יותר תהיה אתאיסטית, ואף אנטי-תאיסטית. גם המשכילים הרבים שמאמינים באלים (ויש כאלה, ב"ה) לא יגרסו שקרישנה התהלך, מילולית, ממש, על פני האדמה, או גם אם כן, שאפשר למצוא ראיות ארכיאולוגיות לכך.

אבל הסיפור האמיתי כאן הוא קריאתו של המדע לתת כתף ולסייע לאמונה: אנא, מבקש הארכיאולוג, תנו לי כוח אדם ומשאבים כדי לגלות ממצאים ולהוכיח את קיומו של האל, קרישנה. את ישו כבר הוכיחו, ולמה לאל שלנו לא מגיע?

ואם לא ארכיאולוגיה, אז פיזיקה תת-אטומית

מעניין לעניין באותו סוג של עניין. הממצאים המוזרים והקונטרה-אינטואיטיבים של מכניקת הקוונטים משמשים כבר עשרות שנים כתימוכין (רעועים וחסרי יושר אינטלקטואלי) לתפיסות ניו-אייג'יות שונות, ורבים וטובים הצליחו לשכנע את עצמם ואחרים ש"התודעה קובעת את המציאות" (למשל) על ידי העלאתו (באוב? לא ברור) של החתול של שרדינגר, או "להוכיח" ש"הכל קשור להכל" על ידי פנייה לתיאוריות שמתארות בצורה דומה את העולם התת-אטומי. מרב המכר העולמי הטאו של הפיזיקה ועד לשובר הקופות בליפ, תמיד היה אפשר לסמוך על חוסר הבנתנו המוחלט בקוונטים כדי להבהיר לנו איך משהו אחר שאנחנו לא מבינים באופן מוחלט אכן מתקיים.

והנה, נראה שרבנים אורתודוקסים שונים התקנאו בניכוס הניו-אייג'י של הקוונטים, והם אינם מתכוונים לתת לגויים להינות לבד מאוצר בלתי-נדלה זה של אפולוגטיקה תיאולוגית. בגיליון החדש של כתב העת Tradition (שעדיין לא עלה לאתר כתב העת), שיוצא לאור מידי ה-RCA (הסתדרות הרבנים באמריקה), מנסה הרב דוד בלייך (J. David Bleich), בתגובה לנדנודיו החוזרים ונשנים של נתן סליפקין, להשתמש בחלקיקים תת-אטומיים כדי לתמוך בעמדת חז"ל על פיה ישנם יצורים שנוצרים באופן ספונטני, כלומר לא על ידי פרייה ורבייה.

למה זה חשוב? ובכן, בין שאר אבחנותיהם הלא-כל-כך-מדוייקות על המציאות, גרסו חז"ל שכל מני יצורים מסוגלים להתקרץ משום דבר. או כמעט משום דבר – נדמה לי שהרשימה כוללת היווצרותם של כינים מזיעה, עכברים מעפר וסלמנדרות מאש. עניין הכינים משמעותי במיוחד, משום שיש לו השלכות הלכתיות, שכן אם מדובר ביצורים שנולדים מזיעה, מותר להורגם בשבת (בניגוד ליצורים שנולדים מתוך הפרייה מינית).

כך יוצא שהרמב"ם, שידיעותיו על עולם החי היו כנראה רק קצת יותר טובות מאלה של חז"ל, קבע כי "מותר להרוג את הכינים בשבת מפני שהן מן הזיעה", והחרה-החזיק אחריו בעל השולחן ערוך. כיום רוב הרבנים האורתודוקסים דבקים בהלכה הזו, וזאת למרות שהטעם שמוביל את חז"ל לפסיקתה הופרך כבר בראשית המאה ה-18 על ידי המדע המודרני, בעודו בחיתוליו – דהיינו, גילו שכינים אכן פרות ורבות, ולא נוצרות מזיעה (ראו סיכום קצר של הסוגייה כאן, ואת נימוקי הרב שרלו להיתר הריגת כינים בכל זאת בשבת כאן).

ישנם יהודים שומרי מצוות כיום, שייוצגו ארכיטיפית להלן על ידי נתן סליפקין, שהשלימו עם כך שחז"ל לא ידעו הכל על העולם. לכאורה עניין פשוט – למה שחז"ל ידעו כיצד נוצרות כינים? בנוסף, העמדה הזאת כלל לא חדשה, וכבר גדולים כרמב"ם והפחד יצחק גרסו שחז"ל מסוגלים לטעות באשר לאופי העולם הטבעי. אבל כיום, כשהמחקר המדעי מערער בצורה חסרת תקדים וחריפה ביותר את עיקרי אמונה, יש רבנים, חרדים בעיקר כמובן, שגורסים שההתבצרות מולו חייבת להיות הרמטית, ולכן אין להשלים עם כל פקפוק באמת האבסולוטית והמילולית של המקורות.

כאשר סליפקין פרסם ספר שבו הוא מסכים עם הממצאים המדעיים בדבר גילו של העולם הוכרז על ידי גדולים שונים (ביניהם הרבנים אליישיב, פינשטיין ושטיינמן) חרם על ספריו (קראו כאן וכאן על הסיפור, וכאן על חלקו בתהליך הפונדמנטליזציה של האורתודוקסיה בארה"ב). החרם סימן את סגירתה הסופית של התודעה החרדית (לפחות זו הרשמית – היו וישנם רבנים חרדים שמתנגדים לחרם) ואת התבצרותה בעמדות שאינן בנות הגנה ביחס לגיל העולם, האבולוציה וכיוצא באלו. סליפקין מצידו פתח בלוג הנקרא Rationalist Judaism, אשר בפוסט האחרון בו קראתי על המאמר הקוונטי של בלייך.

ומה אם כן רוצה הרב בלייך? ובכן, הרב בלייך מייצג סוג מוזר ומיוחד של יהודים, כאלה שעונים הן אחרי שגיונותיהם של גדולי התורה, אבל מכיוון שבכל זאת קמצוץ בינה בראשם, קשה להם לפטור בלא כלום את ממצאי המדע. לכן הם יעשו ככל יכולתם כדי לישב בין אלה לבין אלה. במאמרו שהתפרסם ממש עכשיו מגייס הרב בלייך את הפיזיקה התת-אטומית כדי לקבוע את היתכנות לידת כינים מתוך כלום. על פי בלייך (מצוטט בתרגום מתוך הבלוג של סליפקין) "פיזיקאים הראו שחלקיק תת-אטומי הידוע כגולדסטון-בוסון יכול להיווצר ספונטנית בריק", ולכן, לכאורה, גם כינים יכולות לצוץ מתוך זיעה. [עדכון, 9:03 : לחלקיק בכלל קוראים בוזון-היגס, ואילו גולדסטון הוא משפט הקשור לתיאוריה של פיזיקה תת-אטומית.]

הרב בלייך נותן עוד כמה נימוקים (לא רציניים) למה אכן אפשרי שכינים נוצרות מזיעה. לעניינינו חשוב שהוא נאמן למסורת השימוש במכאניקה הקוונטית על ידי תורות ניו-אייג' בכך שכמו אצלם, גם אצלו אין כל קשר לוגי בין קביעותיו בקשר להתנהגותם של החלקיקים התת-אטומיים לבין המסקנות אותן הוא מבקש לגזור באשר לעולם האטומי, המולקולרי, התאי, הרב-תאי, הצומח, החי והאנושי עליו הוא רוצה לומר דבר מה. וכי אם חלקיק גולדסטון-בוסון כלשהו נוצר בתוך ריק זאת אומרת שכּינה יכולה להיוולד מתוך זיעה? מסופקתני אם אפילו קוראי Tradition הרוצים מאוד להאמין בכך יצליחו לבצע את הקפיצה הקוונטית הדרושה כדי לקבל טיעון קלוש זה.

עדיין, בכל זאת, המחקר המדעי כמקור סמכות

כאמור, יש להבין את החרם על ספרי סליפקין כחלק מההתבצרות אל מול העולם המודרני שחלק מהאורתודוקסיה נגועה בה. בעוד הרמב"ם היה יכול ללא בושה לשלב את התיאוריות האריסטוטליות ה(פסאודו)מדעיות של זמנו בתיאולוגיה שלו, כיום, עם הדה-מיתולוגיזציה והדה-מטפיזיקיזציה שהחשיבה הרציונלית-מדעית מובילה אליה אין אפשרות אלא להודות שחלקים מהמקורות אינם נכונים מילולית, או לחילופין להכריז שכל המדע הוא כפירה וקשקוש ולהמשיך להאמין שהעולם בן פחות מ-6000 שנה ושהאשה הראשונה נזרקה מגן קסום אחרי שאכלה פרי אסור שנתן לה נחש מדבר.

במקרה הראשון עדיין ניתן לשמר את מעמדם של המקורות על ידי אסטרטגיה נפוצה (ופעמים רבות חיובית לדעתי) שבמסגרתה מוצאים משמעות "פנימית", דהיינו אלגורית, של הכתוב. במקרה השני אנחנו דנים עצמנו לחיים של בורות. המעניין אצל הרב בלייך, כמו גם אצל הארכיאולוג ההינדי המצוטט לעיל, הוא השילוב בין העמדה השניה לבין הרצון, בכל זאת ולמרות הכל, להישען על המחקר המדעי.

שני דברים, אם כן, למדנו מהדוגמאות האלה. ראשית, שהמציאות התת-אטומית המוזרה משמשת כאבקת פיות אותה ניתן לפזר על כל דבר שהוא כדי לגרום לו לעוף (כלומר להפוך אותו למבוסס מחקרית) – זו השיטה היעילה והנפוצה בה מסבירים דבר בלתי-מובן אחד על ידי דבר בלתי-מובן אחר. שנית, ראינו שעל אף ההסתייגות של חלק מהמסורות הדתיות מהחשיבה המדעית, המדע עדיין נחשב לסמכות עליונה. עדיין צריך את הגושפנקא המדעית כדי להרגיש שלאמונה דתית מסויימת יש בסיס. כך בהודו, כדי להוכיח שקרישנה התהלך על פני האדמה, וכך עבור הרב בלייך, כדי להוכיח שכינים יכולות להיווצר מזיעה (אפשר לציין כאן גם את הרב זמיר כהן שמשקיע אנרגיה כבירה בניסיון להראות שממצאי המדע משתלבים למופת עם המשמעות המילולית של פסוקי המקרא). ההספדים שהכריזו על דעיכת המדע כסמכות בעולם הפוסט-מודרני היו מוגזמים.

סתם

—

בעוד קצת יותר משבועיים יתקיים הכנס הישראלי הרביעי לחקר הרוחניות העכשווית, בו ירצו רבים וטובים, ואני ביניהם. הפרטים כאן. מומלץ מאוד.