מה היינו עושים בלי השבת? לכל הפחות, לא היה לנו שבוע. באימפריה הרומית, לפני שהתנצרה, עבדו עם מחזורים של עשרה ימים. כך גם בסין העתיקה, ואילו בהודו היו מחזורים של שבועיים, על פי שלבי הופעתו והיעלמותו של הירח. המחשבה שיש לשבות כל יום שביעי הייתה זרה לכל התרבויות האלה, והפכה למוסכמה אוניברסלית רק עם התפשטותן של הנצרות והאיסלאם, שנסמכו כמובן על התפיסה היהודית. בין שאר התרומות של היהדות לעולם, גם את השבוע ואת השבת תרמנו.
באופן אירוני, לפי ההלכה ללא־יהודים אסור לשבות בשבת. על פי התלמוד "גוי ששבת חייב מיתה", שכן השבת היא אות וברית (רק) בין ישראל לבין אלוהיו. עונש מוות על שמירת שבת נראה כטירוף מוחלט, ודאי על רקע הגאווה המוצדקת של היהדות בהפצת הרעיון האוניברסלי של יום מנוחה שבועי. קשה להלל את אימוץ המנוחה ביום השביעי ובד בבד לעמוד מאחורי סקילת כל לא־יהודי שמקיים אותה.
כאן, כמו במקרים אחרים, ההלכה חורקת. כמובן שאיש לא מעלה על דעתו באמת להוציא מישהו להורג כיום, ויש להלכה כלים שונים וטובים לנטרל את האיום הזה, אולם בבסיסה הבעיה קיימת, ואנחנו מכירים מקרים אחרים שבהם החריקות ההלכתיות בעייתיות עוד יותר.
חשיבות ספרם החדש של דב אלבוים ואריאל פיקאר היא בהתמודדות הישירה והנחושה עם הבעייתיות הזאת, שקשורה לתפיסת ההלכה. שכן מעבר לספר המדריך את הקוראים כיצד לכונן לעצמם שבת משמעותית, ספרם של השניים מציג גישה חדשה ואמיצה כלפי ההלכה.
אבל אולי נברר קודם מהי בעצם ההלכה. באופן מסורתי, ההלכה היא מסגרת נורמטיבית שמגלמת בחיי היום־יום את הברית בין היהודי לאלוהיו ובין העם היהודי לאלוהיו. היא מבוססת על פרשנות מסועפת ויצירתית של כתבי הקודש היהודיים, ומטרתה לפרט בעזרת מסד ערכי ושלל כללי עשה ולא־תעשה את מגוון האפשרויות לממש בחיי היומיום את מערכת היחסים שלנו עם האל ועם הקדושה.
הדבר אולי מפתיע, אבל לא הייתה הלכה אחת לאורך רוב שנות קיומו של העם היהודי. יהודים כמובן ידעו שעליהם לשמור שבת ולאכול כשר, אולם לא הסכימו איך בדיוק יש לעשות זאת. הרב יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך, כותב כי בתקופתו התורה נעשתה ל"תורות אין מספר", ולפניו כתב רבי יעקב בן אשר, בעל הטורים, כי "לא נשארה הלכה פסוקה אשר אין בה דעות שונות". שני אלה, כמו גם הרמב"ם לפניהם, ביקשו להאחיד את ההלכה ולהפוך אותה לגוף בהיר וקבוע. הם הצליחו במידה רבה, לא מעט בזכות המצאת הדפוס. כפי שמראה דוד סורוצקין בספריו (ראו האחרון, 'לידתה של יהדות נורמטיבית'), הדפוס איפשר את הפצתם של ספרי הלכה וחיזק מאמצים לקנוניזציה והאחדה.
תהליכים אלה הועצמו מאוד בעידן המודרני. בתגובה לחילון ולזרמים היהודיים הלא־הלכתיים (כמו היהדות הרפורמית והציונית), יהודים שההלכה הייתה חשובה להם ניסחו מחדש את גישתם לשמירת הלכה, והפכו אותה לפעילות מחייבת, קפדנית ודקדקנית הרבה יותר. בעוד לפני 200 שנה רוב היהודים נעו על הציר המסורתי, האורתודוקסיה — התפתחות מודרנית בפני עצמה — הפכה את ההקפדה על קלה כחמורה לעיקרון מרכזי והכניסה קשיחות ודוגמטיות להלכה.
ספרם של אלבוים ופיקאר קורא תיגר על התפיסה ההלכתית הזאת. לא מכיוון שהוא לא עוסק בהלכה, אלא דווקא משום שהוא מציע הלכה מתוך תפיסה אחרת. פיקאר הוא ציוני־דתי, בעברו רב הקיבוץ הדתי שלוחות. אלבוים בא מבית חרדי ויצא בשאלה. שניהם מסכימים שההלכה היא יסוד מוסד בתרבות היהודית ושכולנו זקוקים להלכה, אולם שניהם דוחים את תפיסת ההלכה האורתודוקסית.
שניהם גם מסרבים לוותר על השבת. בספרם הם מדריכים את הקורא כיצד להפוך את היום השביעי לאוצר. הספר מחולק לשערים שונים דרכם השניים מבארים כיצד לעשות שבת של מנוחה, שבת של עונג, שבת של חירות ושבת של קדושה, כל אחת ודרכה. הם מזהים היטב שכללים וריטואלים קבועים אינם מנוגדים להתרגשות ולספונטניות, אלא מאפשרים אותם. מעבר לכך, אותם טקסים מחזוריים הם מה שמכונן ייחוד, מבנה זיכרון ואף, באופן אידיאלי, מגלה קדושה.
מצד שני, אין כאן כאמור ספר המשך ל'שמירת שבת כהלכתה'. המחברים סבורים שגישה דוגמטית וחרדתית להלכה תביס את עצמה, והשבת תהפוך מיום של עונג וחירות למסע מעיק של איסורים. אלבוים אינו רוצה לחזור לשבתות של ילדותו, שבהן "האיסורים הרבים, ההחמרות והחרדה ההלכתית שאפפה את השבת, נתפסו בעיני ככלא שהושלחתי לתוכו ליממה שלמה בכל שבוע".
המחברים מעוניינים "לשוב למסורת של היהדות החיה — דיאלוג מתמיד וסוער בין החוק לחיים". ההלכה עבורם אינה סט סגור של פקודות מלמעלה, אלא "תנועת חיים של תרבות במהלך ההיסטוריה". בכך הם מהדהדים את גישתם של אחד העם וביאליק, וקרובים גם ליוזמות שונות שעולות לאחרונה מתוך העולם האורתודוקסי, כמו תנועת 'לכתחילה' של ד"ר יואב שורק והרב חיים וידל (ראו למשל ספרו החדש והיפה של האחרון, 'אל מעבר לדתיות ולחילוניות').
אין זה אומר שהמחברים מחליטים תמיד להקל. יש פעמים שמתוך דאגה לאופי השבת הם מציעים שלא לנהוג כהלכה האורתודוקסית ולהחמיר יותר ממנה. כך למשל, הוראה אינה נחשבת מלאכה אסורה, אולם המחברים סבורים שמי שזו עבודתו, ראוי שישבות ממנה בשבת. גם הליכה ארוכה בעיר יכולה להיחשב לטעמם של המחברים יציאה מתחום שבת ולכן אסורה, אף אם העיר מוקפת בחוט "עירוב". התכלית היא כאמור חירות, עונג וקדושה, והמפתח הוא ההאזנה למשמעות ולמטרת החוק, ולא לפירושו הטכני או הפורמלי.
הספר נכתב בחן רב ובידענות רבה. המחברים עסוקים כל חייהם בבירור הרבדים השונים של המסורת היהודית, השכלתם היהודית מקיפה, והדברים ניכרים. הקוראים ייחשפו לתמונה עשירה שכוללת מקורות מגוונים על השבת והצעות מעשיות להפיכתה ליום מיוחד. בסוף כל פרק מופיעים עמודים של "אבני דרך", שהן מעין הצעות הלכה, שהרי פסיקות הלכה אין כאן.
לדאבון הלב, השבת, מתנת החירות של היהדות לעולם, הפכה עבור ישראלים רבים לזמן של כפייה דתית וגזילת חירות. הדבר תלוי בבחירה של רובנו להפקיר את השבת בידי הממסד האורתודוקסי, כמו גם בתפיסת ההלכה הקשיחה של אותו ממסד. אלבוים ופיקאר מציעים צעד ראשון בכיוון השני. הם מבקשים לתת כלים לקורא/ת לעצב את השבת שלה או שלו באופן משמעותי. להחזיר את הסמכות ואת האחריות של כולנו על השבת, כך שאינה רק עניין של "דתיים" וכך שדמותה לא נקבעת על ידי רבנים.
הנביא ישעיהו מכנה את השבת "עונג" (נח, יג), וכך ראוי שהיא תהיה. זה תלוי בראש ובראשונה בנו.
—
פורסם במדור ספרות ותרבות של ידיעות אחרונות
לאחרונה אני מבלה לא מעט זמן בין הדפים והסצנות של קברט. זו אחת הדרכים שלי להתמודד עם התקופה הנוכחית. היצירה, שנפרשת על פני שתי נובלות, מחזה, מחזמר ושני סרטים, מבוססת על כתיבה של כריסטופר אישרווד. המחזמר הועלה גם בישראל מספר פעמים, כשהראשונה שבהן הייתה על ידי תיאטרון הבימה במאי 1989, בתרגומו של אהוד מנור. העלילה מעט שונה בין הגרסאות, אבל בגדול סבה על בחור אנגלי ומועדון לילה בברלין, בשנות הדמדומים של רפובליקת ויימר.
לולאת האל 