האם קרה משהו בארבע מאות השנים האחרונות? האם ההומניזם, הפמיניזם, הליברליזם, הדמוקרטיה, המהפכה המדעית, תהליך החילון – האם כל אלה הם מאורעות חד פעמיים המסמנים שינוי טקטוני בתולדות האנושות, או אוסף מקרי של התפתחויות היסטוריות, מאורעות מעניינים כשלעצמם אבל חסרי כל ייחוד מבחינה מהותית, אירועים שאינם משמעותיים יותר מאינספור אחרים שנמצאים על הרצף ההיסטורי שהוא תולדות ההומו-ספיאנס?

השאלה הזאת, שבמקום אחר כיניתי השאלה החשובה ביותר שאדם יכול לשאול, ממסגרת עבורנו שאלות חשובות אחרות כמו שאלת קיומו של אלוהים או משמעות החיים. זאת מכיוון היא מבארת את הפרדיגמה דרכה אנחנו עונים על השאלות הללו. שכן אם תהליך החילון או הפמיניזם, לשם דוגמא, אינם מאורעות משמעותיים מהותית אלא רק עוד תופעות היסטורית, עלינו לענות על שאלת משמעות החיים בדיוק כפי שהיינו עונים עליה לפני חמש מאות או אלף או אלפיים שנה.

לעומת זאת, אם אלה (או המהפכה המדעית, או הדמוקרטיה, וכו') מהווים שינוי מהותי בתולדות האנושות, התשובה לשאלת משמעות החיים חייבת להתנסח אל מול המציאות החדשה הזאת, כלומר על רקע התובנה שמשהו יסודי מאוד השתנה. במילים אחרות, על מנת לחקור את משמעות החיים בעידננו לא מספיק להעתיק ולהדביק תשובות מלפני אלפיים שנה. עלינו להישען על העבר, אבל לחשוב בעצמנו, מחדש.

בספרם בשבחי הספק עונים פיטר ברגר ואנטון זיידרפלד על השאלה לעיל בחיוב. ברגר, מגדולי הסוציולוגים במאה העשרים, משתף בספר פעולה עם זיידרפלד הפילוסוף כדי לעמוד על מאפייני המודרנה ולהבין דרכם שתי נטיות שנובעות מתוכה: הרלטיביזם והפונדמנטליזם. על פי השניים עלינו ללמוד לא להיסחף לנקודות הקיצון הללו, ולהחזיק בהשקפת עולם שהיא מחד יציבה ובטוחה בעצמה, ושמאידך לא מוותרת על קמצוץ של ספק. איך עושים זאת?

ראשית מבינים את העידן המודרני. מאפיין ראשון שעומדים עליו המחברים הוא הגיוון. המודרנית, הם כותבים, "מרבגנת", כלומר מעודדת רבגוניות, ריבוי ושוני. הגיוון מגיע באופן בלתי נמנע עם תהליכים של תיעוש, עיור, אוריינות והתפתחות תקשורת המונים. בשונה מחיים בשבט או בכפר, החיים בעולם המודרני כוללים מגע בלתי נמנע עם בני אדם ורעיונות שזרים לנו. אם לא די בכך, מופעל עלינו לחץ תמידי להיות סובלניים ומכילים כלפיהן – שהרי בלתי אפשרי יהיה לקיים את החברה והכלכלה המודרניים אם שכנים, שכונות, ערים או מדינות יצאו להילחם זה בזה בגלל הבדלי השקפה, זהות או חילוקי דעות אמוניים.

בנוסף, העידן המודרני מאפשר לנו לראשונה גם אינספור אפשרויות בחירה. אם בעבר זהותנו הדתית, הלאומית או המקצועית היו קבועות מראש ובלתי משתנות למשך כל חיינו, אם בעבר לא היינו בוחרים אפילו עם מי נתחתן, כיום הפרט מעצב את חייו בעצמו. הוא או היא יכולים לבחור את מסלול חייהם, את תפיסת עולמם, את אמונותיהם ואף את מגדרם.
בשנות השבעים הקדיש ברגר ספר שלם למצב חדש זה, תחת הכותרת The Heretical Imperative ("הציווי הכופרני"). מקור המילה כפירה באנגלית, heresy, הוא במילה היוונית hairein, שפירושה לבחור. הכופר הוא זה שבוחר, ובימי קדם בחירה כמעט שלא היתה עולה על הדעת.

העידן המודרני שינה את מצבנו מיסודו. לא רק שאפשר כיום לבחור, אלא אנחנו נכפים לבחור, בין אם נרצה או לא. פשוט: לכל מי שחי בחברה המודרנית ברור שאם הוא רק רוצה – הוא יכול אחרת. אנחנו מכירים תפיסות עולם ודתות רבות ושונות ואנחנו חופשיים לאמץ אותן. וזה כשלעצמו אומר שגם אם נִדְבק בדת אבותינו, אנחנו בוחרים. אנחנו נאלצים לבחור, גם אם הבחירה היא להישאר בדת שאליה נולדנו. על פי ברגר בעוד לאדם הפרה-מודרני כפירה היתה אפשרות נדירה ומסוכנת, לאדם המודרני כפירה היא חובה. הכפירה – הבחירה – כפויה עלינו.

הגיוון הרב, והבחירות הרבות שאנחנו נכפים לערוך לגבי מסלול חיינו, מצטרפים למאפיין נוסף של העידן המודרני: האימסוד, שהוא ההפך ממיסוד. לכל חברה יש מוסדות שונים: מבנים חברתיים, נורמות, אידיאלים, מנהגים. המשפחה היא מוסד שכזה, כמו גם שיח הזכויות, וכן לחיצת יד בתחילת מפגש. בעוד שבעולם הפרה-מודרני מוסדות כאלה היו מובנים מאליהם ולא זוכים לבדל של פקפוק, בחברה המודרנית הם מושמים בסימן שאלה תמידי.

כפי שמציינים ברגר וזיידרפלד, בעידננו אנחנו סומכים על מקורות סובייקטיבים של סמכות: התבונה, המצפון, הרגש, החוויה. הסמכות הופרטה והופנמה, וכל אחד מאיתנו הוא אדון לעצמו. מוסדות חברתיים, שפעם נהנו מסמכות יציבה כמייצגי חכמת הדורות, מורשת הקהילה או דבר האלוהים, נידונים לערעור. המודרניות מאמסדת.

אז האם קרה משהו בארבע מאות השנים האחרונות? קרה הרבה מאוד: כולנו נכנסנו למציאות מרבגנת, כופרנית ומאמסדת. מסלול חיינו והאמונות שלנו נתונים לבחירה באופן חסר תקדים, ובאמצעות מקורות סמכות פרטיים. תהליך החילון הוא תולדה של שינויים אלה, כמו גם השינויים התרבותיים והחברתיים התכופים שאנו חווים.

אל מול מצב זה בני אדם מפתחים מגוון תגובות. ברגר וזיידרפלד עומדים על שתיים מהן: הרלטיביזם, והפונדמנטליזם. הרלטיביזם אינו רק סובלנות ופלורליזם, אלא התפיסה שרעיון האמת עצמו הוא מזיק. אין אמת אחת, ולדרוש אותה היא איוולת מסוכנת, או לחילופין (בתפיסות פוסטמודרניסטיות שונות) פעולה כוחנית של כפייה. מנגד, פרטים שהעידן החדש של הסובלנות והבחירה מעורר בהם חרדה נסוגים אל פונדמנטליזם דתי: ההתעקשות שיש רק דת אמת אחת, ורק פרשנות אחת נכונה לאותה דת: הפרשנות שלהם.

הבעיה העיקרית ברלטיביזם היא שזו טעות. יש אמת ולרוב לא כל כך קשה להגיע אליה. גם הרלטיביסטים האדוקים ביותר ידרשו מהרופא לדעת באופן ודאי האם הגידול בריאתם השמאלית הוא שפיר או ממאיר. הבעיה בפונדמנטליזם חמורה יותר: מדובר בתופעה אלימה שמגלה חוסר סובלנות מהותי לתפיסות אחרות ורומסת את כבוד האדם.

הפונדמנטליסטים, שמגיבים למצב המודרני על ידי דוגמטיות אמונית, מגלים צרות אופקים וחוסר יכולת להתמודד עם הגיוון של המצב המודרני. הם בהכרח יתדרדרו לאלימות בניסיון לאשרר את אמונותיהם ולהגשים את שאיפותיהם, כפי שניתן לראות בקלות באיראן, בעזה תחת שלטון החמאס או במאחזים הבלתי חוקיים ביו"ש. חברות שעליהן ישלטו פונדמנטליסטים תהיינה נחשלות בהכרח, משום שחוסר היכולת שלהם להודות בריבוי השקפות ותפיסות ידון אותן לסטגנציה ולחוסר התפתחות.

בין הרלטיביזם לפונדמנטליזם מצביעים ברגר וזיידרפלד על יסוד מרכזי שעליו ניתן לבנות תפיסת עולם חיובית: האדם. ליתר דיוק, כבוד האדם וחירותו. האדם הוא מקור המוסר לא מכיוון שהוא בודה אותו מלבו, אלא מכיוון שהוא העוגן שסביבו המוסר חייב לסוב. "טבע האדם," כותבים המחברים, "אינו פיקציה אלא מונח המציין דבר ממשי ובעל אופי אוניברסלי. המתקפות הנתעבות ביותר על כבוד האדם התאפשרו רק הודות להתכחשות לעובדה זו".

בעוד שההכרה בערכו של היצור האנושי משותפת לתרבויות רבות,

המסורות המונותאיסטיות הגדולות… מתארות את האדם כמי שנברא בצלם אלוהים, וסללו בכך את הדרך להכרה בכבוד ובחירות האנושיים ולתפיסה שוויונית.

באופן מרענן בכנותו עומדים ברגר וזיידרפלד על כך כי "רק בתרבות המערבית מוסדה הבנה זו של האנושות בצורת המשטר והחוק."

כוונתם היא כמובן לסדר הליברלי ולדמוקרטיה המערבית. צורות ממשל אלה עיגנו את ההכרה בכבוד האדם במוסדות חברתיים ופוליטיים, ובכך העניקו לו הגנה. מעבר לכך, הדמוקרטיה הליברלית נותנת מעצם טבעה מקום לספק, שכן החירות והאוטונומיה של האזרחים נשמרת רק בתנאים של אי-ודאות מסויימת, של אפשרות תזוזה, של אפשרות כפירה. הספק, כותבים המחברים, "מצוי בליבה של השיטה הדמוקרטית".

בשבחי הספק הוא קודם כל טקסט הומניסטי עמוק, שיושב היטב במסורת שהתחילה עם הספר ממנו נטל את כותרתו: בשבחי הסכלות של ארסמוס (1509). תרגומו של יניב פרקש קולח ובהיר, ויש להודות להוצאת לוין הצעירה ולאסף שגיב, העורך, שהביאו לנו אותו. הספר עושה רבות לביאור המצב המיוחד שבו אנחנו, האנשים המודרניים, מוצאים את עצמנו, ולמרות שנכתב ב-2009 מיטיב לנחש את המשבר הפוליטי הגלובלי שפוקד אותנו כיום. עמידתו על כבוד האדם וסגולות הדמוקרטיה הליברלית הופכים אותו גם לחלק חיוני בספרייה הנבנית כעת, ספריית המדריכים הקצרים למאבק על הדמוקרטיה. והמאבק רק בתחילתו.

—

פורסם במוסף 'ספרות ותרבות' של ידיעות אחרונות

דומני שהדרך הנכונה להבין את ספרו החדש של יובל נח הררי, 'נקסוס', היא לראותו כחוליה האחרונה והמשלימה בסדרת ספריו, כרך מסכם של עבודתו, שבו הוא לא רק מביא את חשיבתו לקצה הלוגי שלה, אלא גם, לראשונה, חורג מכתיבה דסקרפטיבית ומציע טקסט נורמטיבי ופרוגרמטי, מתוך עמדה – וגם זה חידוש – הומניסטית.

נחזור אחורה. את הרעיון המרכזי של ספרו הראשון של יובל נח הררי, 'קיצור תולדות האנושות', אפשר לסכם כך: בני אדם, יונקים הומינואידים חלשים פיזית, הצליחו לא רק להפוך לחיה השלטת בטבע אלא גם לשנות את העולם ולהגיע לרמות דמיוניות של שגשוג חומרי על ידי שימוש בכישרון ייחודי: היכולת לספר סיפורים.

סיפורים, טוען הררי, הם מה שקושר אותנו יחד, הם מה שמניע אותנו לפעולה, הם מה שמאפשר לנו לחקור את העולם ולפתח הבנה ושליטה בו. הם גם מה שמאפשר לנו לצאת למלחמות ולגזור הכחדה על בני אדם אחרים, שעל פי הסיפורים שלנו הם אויבים, כופרים או תתי-אדם.

העניין של הררי ביכולת האנושית לספר סיפורים ולהאמין בסיפורים – רובם ככולם, הוא כותב בפירוש, בדויים לחלוטין – הוא עמוד השדרה של כתיבתו. האדם הוא יצור מספר, והתרבות האנושית, כלומר כל דבר שמפותח יותר מאשר שבט קטן של ציידים-לקטים, מתאפשרת אך ורק הודות ליכולתנו לספר ולהאמין בסיפורים.

גם בספרו השני, 'ההיסטוריה של המחר', עוסק הררי בסיפורים ובמידע, כשהוא מנסה לסרטט מגמות עתידיות. בספר הוא חוזה שבעתיד יהפוך האדם לסייבורג, כלומר ליצור שמשולבים בו חלקים ואיברים סינטטיים: כימיים ואלקטרוניים (הררי מכנה אותו "הומו-דאוס"), ומנגד עבור אחרים יהיה אפשר בכלל לוותר על האדם ולעבור אל מערכות ממוחשבות כשלב האבולוציוני הבא (זו, עבורו, "דת המידע").

התפתחויות אלה תלויות גם הן ביכולת שלנו לספר סיפורים, אלא שאלו כבר לא יהיו סיפורים שהאדם במרכזם. הטכנולוגיה תתפוס יותר ויותר את מקום ההומינואיד האורגני, שישתכנע שהסיפור שלו נגמר, ושסיפור אחר, משופר ומלהיב יותר, מתחיל. תפיסות הומניסטיות וליברליות ישקעו לטובת האדרת האלגוריתם היודע-כל וזרימת המידע החופשית.

חוזקו של ספרו החדש של הררי, 'נקסוס' (הוצאת כנרת זמורה דביר), הוא בכך שהוא משלים את ספריו האחרים, גוזר את המסקנות מההנחות הבסיס שהועלו בהם, ועושה כל זאת אל מול המציאות החדשה שעלתה על במת האנושות בשנים האחרונות: הבינה המלאכותית. אולם בשונה מספריו הראשונים, הפעם הררי אינו רק מתאר, אלא מנסה לשנות: להזהיר אותנו ממה שעומד לקרות, ולהציע דרכים להשאיר את האדם, במובן ההומניסטי של המילה, במרכז. למעשה הספר הוא כתב אזהרה מנומק אל מול סכנות ה-AI, התרעה בשער שנסמכת על תובנותיו של הררי מספריו הקודמים ומעבודתו מול הוגים אחרים וראשי התעשיה הטכנולוגית בימינו.

ככזה, בעוד הספר ממשיך באותו קו מטריאליסטי שהופגן בספריו הקודמים, הפעם נראה שהררי גם חורג ממנו, לפחות במשתמע, ועומד על ערכו של האדם כאדם. הספר אינו רדוקציוניסטי כקודמיו. הררי מזהיר מפני אבדן הפרטיות שלנו, אבדן הזהות שלנו, אבדן החירות שלנו, אבדן האינטימיות שלנו, אבדן היכולת שלנו להבין מה קורה סביבנו ואבדן היכולת שלנו לתקשר באופן אמין זה עם זה. הסובייקט האנושי בסכנה. למעשה על פי הררי "אנחנו בתהליך של אבדן שליטה על עתיד המין האנושי" (210). אפשרויות אלה מדאיגות אותו (בצדק גמור כמובן), והוא מתריע מפניהן.

הררי, כהרגלו, עוסק ברעיונות גדולים שמתפרסים על פני פרקי זמן עצומים. מטבע הדברים הוא מפשט מאוד רעיונות קטנים יותר, בוודאי מונחים טכניים שונים. אריק גלסנר כתב ביקורת חריפה במוסף התרבות של 'ידיעות אחרונות' על הדרך שבה מגדיר הררי "מידע" ו"אמת", אולם דומני שמונחים אלה לא אמורים להיות מוגדרים בספר באופן דפניטיבי, אלא מוצעים לקורא כהנחות בסיס כך שעל גביהן אפשר לבנות את התזה המרכזית שהספר מציע.

ומהי התזה המרכזית? בבסיסה עומדת האבחנה של הררי בין "אמת" ו"סדר". מידע שאנחנו רוכשים, והסיפורים שאנחנו בונים סביבו, נועדו לערוך סדר, אולם הקשר שלהם עם האמת אינו הכרחי. סיפור הבריאה בפרק א' של ספר בראשית, למשל, עושה למי שמאמין בו סדר (איך נוצר היקום, מהי מהות האדם, למה חשוב לשמור שבת), אולם הוא לא אמיתי באופן עובדתי. יש לו חשיבות רבה בהנחלת ערכים שונים, אבל מי שירצה לבנות עליו מסגרת של ידע ייכשל.

סיפור בראשית נותן לנו מידע ועושה לנו סדר, אולם הוא לא מקרב אותנו אל אמת עובדתית. סיפור האבולוציה של המינים בטבע – כן. יתרונה של המהפכה המדעית, כותב הררי, הוא היתה שהיו לה מנגנוני תיקון עצמי. לכן הסיפורים שנוצרו כתולדה ממנה עושים לא רק סדר, אלא קושרים אותנו אל האמת. סיפורים אלה איפשרו לאנושות להגיע להישגים אדירים במאות השנים האחרונות, החל מהארכת תוחלת החיים ועד למהפכת המיחשוב.

עם זאת, כפי שהררי דואג להדגיש שוב ושוב, גם טכנולוגיה מפותחת אינה ערובה לשגשוג או קידמה. על סמך קשר ממשי עם האמת, הביא המדע טכנולוגיה מתקדמת. אבל אותה טכנולוגיה יכולה לשרת סיפורים שדווקא מרחיקים אותנו מן האמת. מהפכת הדפוס, למשל, הביאה להפצת רעיונות המתודה המדעית, אבל גם להפצת פמפלטים מיזוגניים כמו "פטיש המכשפות" (Malleus Maleficarum), שעוררו גל הוצאות להורג של רבבות נשים באירופה. פשוט: אלו סיפורים שעשו סדר והיו מפתים הרבה יותר עבור מיליוני בני אדם מאשר הסיפורים המבאסים של קופרניקוס על מערכת שמש הליוצנטרית.

וזה לוז העניין מבחינת הררי: רשתות המידע שלנו "נוטות להעדיף סדר על אמת. רשתות המידע האנושיות נוטות לייצר הרבה כוח ורק מעט חוכמה." (393) הסיפורים הנוצרים מרשתות המידע מעצימים, לעיתים, סכנות, אף מעבר לאלו שהאנושות התמודדה איתן עד כה.

והנה, כבר בשנים הקרובות נתמודד עם רשתות מידע מסוכנות, והפעם ממקור לא-אנושי. גם רשתות המידע שתציג האינטליגנציה המלאכותית יעדיפו סדר על אמת, אלא שהפעם הסדר הזה יהיה קשור לסיפורים שהם מספרים לעצמם. על פי הררי:

כשאנחנו אומרים שרשת המחשבים מועדת לטעויות, זה לא רק שאלגוריתמים מדי פעם עושים טעויות עובדתיות או מקבלים החלטות שגויות. חשוב מכך, בדיוק כמו הרשת האנושית לפניה, כך גם רשת המחשבים עלולה להיכשל במציאת האיזון הנכון בין אמת לסדר. במרדף אחר סדר, רשת המחשבים עלולה להמציא ולכפות עלינו מיתוסים בין-מחשביים כל כך עוצמתיים, שהם יגרמו לאסונות היסטוריים גדולים עוד יותר מציד המכשפות האירופי או הקולקטיביזציה של סטלין. (300)

זו לדעתי אחת הפסקאות המרתקות והחשובות בספר. הררי מציע שמחשבים אינטליגנטים המדברים בינם לבין עצמם יערכו סדר במידע שהם צוברים בעזרת סיפורים – בדיוק כמו בני אדם. אלא שהסיפורים הללו יהיו לא רק מנותקים מהאמת (כמו רבים מהסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו) אלא לא-אנושיים ולחלוטין בלתי מובנים לנו. מצד שני הם יכתיבו את תפיסת המציאות של מוחות חזקים בהרבה משלנו, ובעלי שליטה בכל שדה שנפקיד בידיהם – מרשת הרמזורים, דרך מערך מצלמות זיהוי-הפנים בעיר גדולה ועד לכלכלת מדינה.

בנוסף, בניגוד לחלק מהסיפורים שנוצרו על ידי בני אדם, בעלי המנגנון לתיקון עצמי, אין כל סיבה להניח שהמחשבים יפתחו מנגנון כזה, ולנו יהיה קשה לפתח אותו בשבילם, ודאי בנוגע לסיפורים שאיננו מבינים אותם, או אף את החוקיות שעומדת בבסיסים. סדר יהיה, אבל זה יהיה סדר שייתכן שיהיה מנותק מהאמת, ובכל מקרה יהיה לא-אנושי, ואולי אף אנטי-אנושי.

שימו לב שהתמה המרכזית בכתיבתו של הררי הובילה אותו בדיוק לנקודה הזאת, לנקודה בה הוא מדבר על יצורים אינטליגנטים שמשתמשים בסיפורים כדי לצבור כוח – אולם הפעם יצורים אינטליגנטים אלה אינם יונקים הומינואידים – הומו-ספיאנס – אלא מחשבים. אלו ילמדו מאיתנו את הפטנט שהביא לנו כוח אדיר ושגשוג עצום, וישתמשו בו כדי לצבור כוח עוד יותר אדיר ולהגיע למקומות אחרים לגמרי, שכן או לא כוללים שגשוג אנושי.

הררי כותב על הסכנה לדמוקרטיה, על הסכנה לרומנטיקה, על הסכנה לכלכלה, על הסכנה לעצם האמת. אם "ההיסטוריה היא אינטראקציה בין ביולוגיה לתרבות" (220), הוא כותב, מה יקרה כאשר את התרבות שלנו יקבעו מחשבים? מה יקרה כאשר מנועי AI יעכלו את כלל התרבות האנושית ויפלטו חזרה סיפורים מסונטזים על עצמנו, מתוכנתים לעורר בנו רגשות ולפתות אותנו להאמין בהם, אבל מזיקים לנו בשלל דרכים ורחוקים מן האמת?

הספר מרתק, כתוב היטב ומעורר מחשבה – וחשש. הוא כולל גם פרקים מעניינים על השפעתה של הבינה המלאכותית על משטרים דמוקרטים וטוטליטרים, ועל צמצום החירות האנושית על ידי שיתוף פעולה של ממשלות ו-AI, ועל יצירת "דאטא-קולוניאליזם", כלומר שליטה של מדינה עתירת AI במדינה אחרת, ענייה במשאבים כאלה, שהמידע שלה יישאב על ידי זו החזקה ויאפשר לאחרונה לשלוט בפוליטיקה שלה.

הוא גם מזהיר מהגדלה אקספוננציאלית של פערי עושר בין מדינות: במונחים כלכליים בלבד, הרווח מהבינה המלאכותית בשנים הקרובות עתיד להגיע, מצטט הררי מחקר מסויים, ל-15 מיליארד דולר, אולם 70% ממנו ילכו לארה"ב וסין בלבד. מה יקרה כאשר מדינות אלה ישתמשו בייתרון שלהן כדי לצבור עוד הון וכוח?

הררי קורא לנו להתפכח מהגישה הנאיבית למידע (יותר מידע = יותר שגשוג) ולהעמיד מוסדות אנושיים יציבים בעלי מנגנוני תיקון-עצמי חזקים. מוסדות כאלה הם למשל הסכמים בינלאומיים לפיקוח וריסון הבינה המלאכותית, וחוקים הדורשים ביזור, שקיפות ואחריותיות מצד המפתחים של הבינה המלאכותית. השנים הבאות, כותב הררי, יהיו מכריעות ביכולת של האנושות להגן על עצמה מפני ה-AI ואף להזניק את עצמה קדימה בעזרתה.

כל כך הרבה פעמים הזהירו אותנו מפני הזאב הטכנולוגי, עד שאנחנו מותנים לדחות בעייפות כל אזהרה נוספת. אבל מה אם הפעם באמת מתקרב זאב? הררי מקדיש את ספרו להנחה שכן, והוא עושה זאת מתוך דחיפות מוסרית, דאגה ראויה לשבח, ובאופן משכנע למדי.

אני שמח לבשר שיצא ספר חדש פרי עטי, ליברליזם: שורשיו, עקרונותיו, משבריו.

הספר הוא מבוא קצר, בהיר ונגיש לליברליזם. הכוונה היא לבאר מהם שורשי הליברליזם, מהם עקרונותיו, ומדוע הסדר הליברלי נקלע למשבר בעת הזאת.

התחלתי לכתוב את הספר הזה לפני ה"רפורמה" המשפטית, והמשכתי במהלכה. כשהתחילה המלחמה הוא היה כמעט גמור, אבל לפתע איבד מדחיפותו, ואילו כעת דומני שחזרנו בגדול לוויכוחים שליוו אותנו לפני ה-7.10.

אבל מהו ליברליזם?

אנחנו בתקופה משונה: מצד אחד, מאז שנות התשעים, הליברליזם הוא המשחק היחיד בעיר. אחרי נפילת הגוש הקומוניסטי הסדר הליברלי נותר לבדו כהיגיון המסדר של מדינות הלאום במערב ושל השוק הגלובלי. מצד שני, הליברליזם נקלע למשבר עמוק בכל העולם.

מימין מאתגר אותו הפופוליזם, ומפלגות פופוליסטיות צוברות כוח מהודו, דרך הונגריה ועד ארה"ב, כולל ישראל כמובן. לפופוליסטים אין אידיאולוגיה חילופית, אבל הם מצליחים לזכות לאהדה בזכות הבטחות לחזרה לזהות אתנית או לאומית אבודה.

משמאל הזהותנות, או פוליטיקת הזהויות האנטי-ליברלית, גם היא מעוניינת להחליף את הסדר הליברלי, אם כי גם היא לא ממש יודעת במה.

במקביל צומחים גם כוחות דתיים-פונדמנטליסטים, שמציעים דת קנאית וכוחנית, לרוב גם משיחית, כאלטרנטיבה לסדר הליברלי. במדינות מסויימות, למשל ישראל, יש לכוחות אלה עוצמה פוליטית רבה.

אז מהו ליברליזם?

אנחנו לוקחים את הסדר הליברלי כמובן מאליו, אבל עולם שבו "כל בני האדם שווים" ו"ניחנו בזכויות" הוא הכל חוץ ממובן מאליו. למעשה הוא תוצאה של מסע תרבותי וחברתי ארוך, של מאבקים של מאות שנים, של מהפכות, של אנשים נועזים ושל רעיונות גדולים. אנחנו נהנים היום מעמלם והקרבתם של אינספור אנשים ונשים, מתולדותיהם של אינספור מאבקים. יש כל כך הרבה על מה לשמוח ועל מה להגן.

אז מהו ליברליזם?

את הספר הזה כתבתי כדי לענות על השאלה הזאת. הכוונה היתה ליצור טקסט מבואי קצר (פחות ממאה עמודים), זול (49 ₪ בלבד) וקולח. תקוותי היא שהספר יעזור למחנה הדמוקרטי-ליברלי בישראל להבין טוב יותר את מטרותיו ואת הדרכים להגשימן.

הספר יוצא בהוצאת כנרת זמורה דביר, והוא גם ראשון מתוך סדרה שיוצאת מטעם מרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים באוניברסיטת רייכמן. הסדרה נקראת 'אתגרי הדמוקרטיה' ומטרתה להציע לציבור הישראלי ספרים קצרים, במחיר סביר, ששופכים אור על האתגרים העומדים בפני הדמוקרטיה בעולם ובישראל. כל הספרים יהיו תמציתיים, בהירים, לא יקרים ועשירים בידע ומידע. אני יודע כי אני גם עורך הסדרה.

אשמח לשמוע מה אתם חושבים על הספר. לרכישה:

הספר בצומת ספרים

הספר בסטימצקי

הספר ב’עברית’

דקות אחרי הפיצוץ מגיעים אנשי זק"א לזירת הפיגוע. מיד אחרי הגשת עזרה ראשונה לפצועים הם מתפנים לאיתור גופת המחבל, או מה שנשאר ממנה. עידן המחבלים המתאבדים הקשה על מציאתה של הגופה, אולם איבר אחד ממנה היה בולט ואף מבוקש: הראש. על פי רוב היה ראש המחבל ניתז מגופו ועף הרחק ממוקד הפיצוץ, ואנשי זק"א היו מתחרים במציאתו. המוצא היה מרים אותו כגביע, מתגאה בו, ופעמים רבות מצטלם איתו, לפני שהאיבר הכרות היה עובר לאחרים, לסבב נרחב של צילומים.

גדעון ארן, פרופסור אמריטוס לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, ליווה את אנשי זק"א באותן שנים בהן הארגון הפך מקומץ מתנדבים חרדים למוסד מוכר ולמופע קבוע בכל זירת פיגוע. ספרו החדש, The Cult of Dismembered Limbs: Jewish Rites of Death at the Scene of Palestinian Suicide Terrorism (הוצאת Oxford University Press), מביא לקורא מחקר מאלף על ההגיון החברתי והדתי של הארגון. בין השאר מתאר בו ארן כיצד ראש המחבל המתאבד הופך לפרס, טרף הנישא בידי אנשי זק"א ומוצג ביניהם לראווה.

אולם בכך לא תם תפקידו. במקרים אחדים הראש, או איבר אחר המזוהה כשייך למחבל, מסובב מעל ראשם של המתנדבים תוך מלמול "זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי". ניכר שמתרחש כאן טקס כפרות, במסגרתו הזק"אים הופכים לזכאים על ידי העברת חטאיהם לפצצה האנושית.

זהו ספרו השני של ארן על תופעת המחבלים המתאבדים. ב-2018 יצא ספרו The Smile of the Human Bomb, בו הוא מתרכז בהכנות החברתיות, הדתיות, הפסיכולוגיות והפיזיות של המחבל עד השניות שלפני הפיצוץ. ספרו הנוכחי עוסק בדקות שאחרי הפיצוץ, ובארגון זק"א הנוטל על עצמו את מה שנתפס כמלאכת קודש: איסוף הגופות, חלקי הגופות ודם היהודים הנרצחים.

לארן יש מזל סוציולוגי נדיר: הוא מצליח ללוות תנועות דתיות חדשות בשנותיהן הפורמטיביות. הדוקטורט שלו תיאר, מתוך עבודת שטח צמודה, את היווצרותם של גוש אמונים ותנועת ההתנחלויות בשנותיהם הראשונות. הפעם התלווה ארן לזק"א בשנים 2002-2006, שנות השיא של האינתיפאדה השניה, והספר מביא עדויות לעומק חדירתו אל השיח הפנים-ארגוני ואל תפיסותיהם של אנשיו. התוצאה היא מחקר מבריק החושף את הקורא לתת-זרם יהודי-חרדי חדש, על אמונותיו, מנהגיו וטקסיו.

זק"א ("זיהוי קורבנות אסון") צמח מתוך ארגון 'חסד של אמת', שבעצמו נוסד ב-1989 בעקבות הפיגוע בקו 405, בדרך לירושלים. האירוע, בו מחבל סובב בכוח את הגה האוטובוס והפנה אותו אל התהום בעליות לירושלים, התרחש למרגלות העיירה החרדית קריית יערים (טלז-סטוֹן). תלמידי הישיבה ירדו אל המדרון על מנת לנסות לחלץ פצועים, ושם, טוען ארן, על צלע ההר בואכה ירושלים, נולד החיבור בין חרדים לפיגועים.

הדבר התרחש כאשר תוך כדי החילוץ הכריזה המשטרה שמדובר באירוע טרור. בן רגע הפכו היהודים מקורבנות תאונה לנרצחים על קידוש השם. בו זמנית המחלצים החרדים הפכו באופן בלתי נמנע מאנשים טובים שנחלצו לעזרה למשמשים בקודש. זירת האירוע נטענה במשמעות דתית, והאלכימיה הנדרשת להפיכת אברכים לאנשי שירותי ההצלה התחוללה.

אחרי הפיגוע אסף הרב אלעזר גלבשטיין כמאה מתנדבים, שרבים מהם עבדו בקבוצת חברה קדישא שהוא ניהל, ו'חסד של אמת' נולד. הארגון סבל מבעיות תפעוליות וחוסר סדר, ואחרי כמה שנים נוצרה גם מתיחות פנימית בין גלבשטיין לבין חבר אחר בארגון, יהודה משי זהב. בסוף 1995 פרש משי זהב מארגונו של גלבשטיין והקים את זק"א.

נקודת ההקמה היתה משמעותית, שכן באותו זמן התחילו פיגועי ההתאבדות, אחרי הטבח במערת המכפלה שביצע ברוך גולדשטיין בפברואר 1994. זק"א ליווה אפוא את המרחב הציבורי הישראלי מאז ודרך כל שנותיה הקשות של האינתיפאדה השניה, והפך לחלק אינטגרלי בנוף שידורי האולפן הפתוח של ערוץ 2, שהתחיל בעצמו לשדר ב-1993.

בפיגוע בקו 405 נוסד גם היחס המיוחד של זק"א לדם. במשך דורות דם גוף האדם לא העסיק את פוסקי ההלכה, למעט ענייני הוסת והנידה. זירות תאונה ואף פיגועים לפני שנות ה-90 היו נשטפות בזרנוק מים ללא היסוס. ארן מתאר שהעניין באיסוף דמם השפוך של הקורבנות, המגיע כיום לרמות אובססיביות, החל באותו פיגוע. הפיכתם של החרדים למשמשים בקודש הפכה את דם הנרצחים לקדוש, וחייבה את שינוי היחס כלפיו. גופות הנרצחים נקברו עם בגדיהם ספוגי הדם, ואברכים המשיכו לסרוק את צלע ההר בחיפוש אחר שרידי גופות זמן רב אחרי פינוי הנפגעים.

מעמד הייסוד על ההר ליד ירושלים היה סימן לבאות. על פי העדויות שמביא ארן הכניסה לזירת הפיגוע היא מבחינת הזק"אים כניסה לאזור מקודש, ואילו הם עצמם נכנסים למעין טראנס. הם מתארים את עצמם ככלים בידיו של האל, פועלים ביעילות בתוך אקס-טריטוריה שנוצרה ממפץ של אלימות שלוחה – ושהפכה זמנית למקדש. המפגש עם הזוועה הוא גם מפגש עם הטוהר שיש עדין סיכוי להציל מתוך הטומאה, ושדה הקטל הופך למזבח סביבו ממהרים פועלי החסד ללקט את ניצוצות הקדושה מתוך שברי הכלים.

ואכן, זירת הפיגוע, על הדם והבשר הפצוע שבה, דומה הרבה יותר לבית המקדש מאשר בית כנסת בן זמננו. דם וקרביים ותימרות עשן. היא גם מציגה קורבנות מובהקים: המחבל מעלה עצמו לעולה למען מאבקו, והנפגעים הופכים לקורבנות בעל כורכם, נקטלים על מזבח המדינה או העם היהודי, מתעלים מבלי רצון כמתים על קידוש השם. אף הכינוי "פיגוע תופת" מזכיר את התופת המקראית, אותו מזבח בירושלים עליו הועלו קורבנות אדם.

ליקוט שרידי הגופות נחשב אפוא למלאכת קודש. איסוף איברי ילדים, מצטט ארן פעיל זק"א, הוא "כתקיעת שופר ביום כיפור, בה הטהרה קורעת שערי שמיים". מצוידים בפסקי הלכה שמתירים להם להמשיך גם מעבר לזמן תפילה, הזק"אים לא פוסקים ממלאכתם עד שהזירה, מבחינתם, "זוכתה", כלומר טוהרה משרידי הקורבנות. מנגד מיד עם סיום העבודה הם ממהרים להשלים את התפילות, מתוך אמונה שדווקא אלו יפרצו עד לרקיע העליון וישמעו על ידי בוראם.

ניכר שלפנינו אירוע שמהווה ביטוי שיא של דתיות. אנשי זק"א הם ככוהנים המשמשים בקודש, וזאת דווקא על ידי ירידה אל תהומות הזוועה. ההתמודדות הזו, בין יראת האל לאימת המוות, מחייבת יצירת דפוסים טקסיים שונים, נורמות ריטואליות שמכניסות את ההתנהלות למסלולים קבועים ועל כן נסבלים – הנהגות שארן דואג כמובן לתעד.

כך למשל, אם על פי ההלכה יש לשטוף ידיים ביציאה מבית הקברות, שכן יצאנו ממקום טומאה, הרי שאנשי זק"א שוטפים ידיים בכניסה לזירת פיגוע. עליהם להיטהר שכן הם עוברים ממקום קדוש פחות למקום קדוש יותר. ארן מספר שלדברי חלקם יש אף לטבול במקווה לפני, לא אחרי הכניסה לאירוע. גם היררכיה פנימית משחקת תפקיד: נקודת הפיצוץ עצמו היא קודש הקודשים, ועל כן הכניסה אליה מותרת רק לזק"אים בכירים. הם הכוהנים הגדולים של המקדש, למרות שכפי שמציין ארן, לכהנים, פרדוקסלית, אסור הלכתית להיכנס לזירת פיגוע.

זק"א עובדת עם רבנים שמספקים לאנשיה פסקי הלכה שונים. כך למשל, מותר לאנשי זק"א לראות גוף אישה מעורטל. מותר גם לנסוע לזירת פיגוע בשבת ולעשות שלל מלאכות אחרות האסורות בשבת, ולא רק למטרת פיקוח נפש (למשל, ספיגת דם לצורך קבורתו). זירת הפיגוע הופכת לאקס-טריטוריה של הלכה "בשינוי", אולם זאת דווקא על מנת לקיים מצוות יקרות וקדושות: הבאת יהודים נרצחים לקבורה.

חברות מסורתיות השתמשו מאז ומעולם בקבוצות חיצוניות על מנת לשרת אותן במשימות שהן לא היו יכולות לבצע מסיבות של טאבו. גויים של שבת הם דוגמא כזו, כמו גם היהודים באירופה שהלוו בריבית לנוצרים שהחזיקו שלהם הדבר אסור. הזק"אים הם קבוצה דומה עבור החברה הישראלית, אולם הם מגיעים מתוכה, ועל כן מעמדם מורכב ורגיש הרבה יותר. הם בד בבד קסטה נחותה של עובדי עבודות בזויות וכהנים גדולים המשמשים בקודש.

על פי ארן, הזק"אים כואבים ומתענגים, נבוכים ומתגאים בו זמנית בעבודתם ובהיתרים שקיבלו. הם נכנסים לאתר הרצוף באיסורי טאבו והם עוברים עליהם אחד אחד. פסקי ההלכה שמגבים את עבודתם מאפשרים להם לעבור עבירות ברשות, כלומר להישאר פורמלית במסגרת המסורת, אולם זה מפחית רק במקצת את המצוקה. מסורת אינה רק הלכה אלא דרך חיים, הביטוס שלם. עבור אנשי זק"א נוצרת אווירה טעונה של תעוזה, חתרנות, אופוריה וכאב.

הם קרועים. פשט פועלם זוועת עולם, פנימיותם קדושה מזהרת. התנהלותם עבירות הלכתיות, תכליתם צורך גבוה. המתח הזה, כותב ארן, מוליד אנרגיה מתפרצת שבאה לידי ביטוי בשמחה, בנחישות ואף בשירה (של מזמורי שבת) – כמו גם בטקסים המקאבריים המפורטים לעיל. מגיע הדבר לידי כך שהיו שהסבירו שכדאי שנהגי האמבולנסים בשבת יהיו דווקא יהודים, שכן זכות היא לחלל את השבת למען הצלת חיים וכיבוד המתים. ניכר כאן קו שבתאי מוכר: דווקא מתוך החטא – הנעשה למען מטרה עליונה! – מתעלים ומזדככים הניצוצות הנדירים ביותר.

מעמדה של זק"א בחברה החרדית נחות לעומת לומדי התורה. מגיעים אל הארגון אותם תלמידי ישיבה שהגמרא לא התגלגלה בקלות על לשונם, ואשר מחפשים פעילות גופנית יותר מישיבה. מאידך יש כלפי זק"א גם הערצה חרדית על פעילותם הגברית – מדים ואופנועים – ועל החיכוך עם המוות ועם הסכנה. וכמובן, זק"א משמשת כאליבי נוח לחרדים אל מול הדרישה להתגייס: הנה, הם מכריזים, אנחנו תורמים את חלקנו.

ואולי תרומתם אף גדולה ממה שהם משערים, ולאו דווקא לחיוב. ארן מראה כיצד ההנהגות הקפדניות שהציג זק"א ביחס לטיפול בגופות הפכו לנורמה עבור צה"ל וכלל החברה הישראלית. במהלך העשור הראשון לשנות האלפיים החלה הרבנות הצבאית לאמץ את דרכי זק"א בכל הנוגע לאיסוף שרידי גופות קטנטנים, מה שבא לידי ביטוי באירוע פיצוץ נגמ"שי צה"ל בציר פילדלפי (2004), בו הוקפצו חיילי קורס מ"כים לאזור על מנת לסרוק ידנית את השטח בחיפוש אחר שרידי הנופלים. גם אויבי ישראל שמים לב לכך. בנאומו הראשון הפונה אל הציבור הישראלי לאחר מלחמת לבנון השניה התגאה מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה כי בידי ארגונו חלקים של גופות חיילים, מודע היטב לרגישות המתגברת סביב הנושא.

זו אולי תולדה מתחייבת ממהותה של פעילות זק"א: הארגון אינו רק מטפל בזירות הפיגוע, אלא מקדש אותן. קדושה היא מהות אטרקטיבית, ודאי עבור חלקים ניכרים בחברה הישראלית. גלים של קדושה מתרחבים אפוא מתוך פעילות זק"א ומעצבים מחדש את יחסה של החברה היהודית בישראל למות בניה ובנותיה. קסטת הכוהנים של הארגון הופכת למורי דרך במציאות בה פיגועי תופת הם שגרה. תת-זרם חרדי בעל הנהגות ייחודיות הופך לתו-תקן ישראלי בכל הנוגע לטיפול בגופות.

אולם קדושה אינה מושכת ישראלים בלבד. זירת הפיגוע, בסופו של דבר, היא למרבה הזוועה גם זירת התקדשותו של המחבל, זירת עלייתו כשהיד השמימה במרכבת אש ודם. אנשי זק"א מתגאים במסירות הנפש שלהם, אולם גם כאן הם נמצאים במתח עם המחבל עצמו, שבאופן הכי מילולי מסר את נפשו. הם עושים עבודת קודש, אולם גם המחבל מחשיב עצמו שהיד, כלומר קדוש המעיד על אמונתו והמוכן להקריב את היקר מכל עבורה.

ארן עוקב אחרי המתח הזוועתי הזה ומביא ציטוטים של זק"אים שאינו יכולים שלא להתפעל ממחויבותו הדתית של המחבל. אין להם אלא להודות שזירת הפיגוע, שהיא כמקדש עבורם, היתה עוד קודם לכן אתר של הקרבה, כלומר העלאת עולה, על ידי המחבל לאלוהיו הוא. מקדש זוועתי וברברי של רצח הופך למקדש טהור ומקאברי של ליקוט שרידי הקורבנות, כאשר את השהיד עצמו אוספים, כאמור לעיל, כטרף ומשתמשים בחלקי גופתו לכפרה. ואכן, העברת העוונות אל המחבל לא היתה אפשרית אלמלא היתה בו לפחות טיפה של "זכות" לקבל עליה את החטא.

ההיסטוריה של הדתות מגלה לנו שדם, כולל דם בני אדם הנשפך בכוונה, שימש בקודש במסורות רבות. הקירבה למוות, ואף הזוועה, אינה מנוגדת לקדושה, אלא פעמים רבות התנאי לקיומה. למעשה מדובר באחד הדפוסים הקדומים והשגרתיים ביותר של התופעה הדתית. אלים רבים מספור ביקשו קורבנות, דרשו את דם בני הצאן והבקר של מאמיניהם ואף את דם בני מאמיניהם עצמם.

אירועי ה-7 באוקטובר הציבו את הארגון מול המבחן הלוגיסטי והנפשי הגדול בתולדותיו. כפי שהראה אהרן רבינוביץ (הארץ, 29.1), הוא לא תמיד עמדו בו, ואנשיו עסקו ביחסי ציבור וגיוס תרומות לא פחות מאשר בפינוי הנרצחים. ניכר שחיי שעה גוברים לעיתים על חיי עולם.

הארגון עדיין מתאושש ממותו של מקימו, יהודה משי זהב, לפני כשנתיים. החשדות על פיהם התקיף והטריד מספר גדול של גברים, נשים וילדים דחפו אותו לשלוח יד בנפשו. ארן כותב שמשי זהב תמיד נחשב בזק"א ל"פרא אדם", תדמית שהוא נהנה לטפח, אולם שלהערכתו לא היו סימנים ברורים שהעידו על פשעיו. לכל היותר ניתן לומר, כותב ארן, שהאיש נטרף על ידי המפלצת שיצר: שבירת טאבו גוררת שבירת טאבו.

ארגון זק"א ימשיך ללוות את מדינת ישראל כזרוע של האוטונומיה החרדית אשר בד בבד חודרת ומתעטפת בישראליות. כתגובה חרדית הולמת לפשעיהם הזוועתיים של המחבלים, זק"א עושה עבודה תיאולוגית מרתקת. ללא תגובה מדינית שתפריד בין העמים החיים כאן, המסורת היהודית צפויה לפתח עוד מינים וסוגים רבים של פולחני דם ומוות.

:

—

Gideon Aran, The Cult of Dismembered Limbs: Jewish Rites of Death at the Scene of Palestinian Suicide Terrorism, Oxford University Press, 2023, 338 pages

פורסם במוסף הארץ

המילה שבכותרת הספר הזה מוכרת לנו. היא הפכה בעשרים השנה האחרונות לעוד אחת ממילות הקסם שנכנסו אל התרבות הכללית ממעגלי הניו-אייג' והרוחניות העכשווית. שורשיה במדיטציה הבודהיסטית הקדומה, הויפאסנה, שיטה של תרגול רוחני שפיתח הבודהה, כלומר סידהרטה גוטמה, אדם שחי בצפון הודו לפני 2400 שנה.

כמו תרגולות רוחניות אחרות, דוגמת היוגה, הזן או הקבלה, הויפאסנה נשלפה מתוך הקשרה המסורתי הרחב, קוצצה, שויפה, נארזה מחדש ושווקה לבני המערב במסגרת ההתעוררות הרוחנית של שנות השישים. אז, מתוך "תרבות הנגד" והמרד של הצעירים "בממסד" ובסדר הקפיטליסטי, היוו הפרקטיקות הרוחניות האלה מוקדים של חתרנות ולעומתיות אל מול תרבות המיינסטרים הבורגנית, אולם מאז שנות השמונים הן עברו ניכוס על ידי כוחות השוק, ורוחניות הניו-אייג' הפכה למעשה לאחת מזרועותיו היעילות ביותר.

במסגרת התמורות הללו הפכה "מיינדפולנס" למילה שגורה לא רק בקרב מחפשים רוחניים אלא בחדרי ישיבות של אנשי עסקים, ויש להודות שתכופות המושג מדולל מתוכנו והופך לעוד כלי להסחת דעת, להמתקה של היומיום, או פשוט לפוזה ריקה של רוחניקיות שטחית.

אולם במהותה מיינדפולנס (כלומר תשומת לב, מודעות או קשיבות), כפי שהיא מפותחת במסורת הבודהיסטית, היא כלי רדיקלי של שחרור. כך גם לימד אותה הבודהה. ההנחה העומדת ביסודה היא שראיית המציאות לאשורה תחשוף לפנינו את טבעה האמיתי, הטבע שלמדנו לא להבחין בו, והמפגש עם ההוויה ישנה את כל תפיסת המציאות שלנו ואת כל דרך ההתנהלות שלנו בעולם.

כדי להיפגש שוב עם המציאות כפי שהיא לא צריך להתפלל או למלמל מנטרות, אלא פשוט להתבונן. אלא שזה לא כל כך פשוט. המוח שלנו מפריש מחשבות כמו שבלוטה מפרישה הורמונים, ומחשבות אלה, שכוללות דעות קדומות ותפיסות דוגמטיות, ממסכות את המציאות מפנינו. הויפאסנה, או מדיטציית המיינדפולנס, אמורה לשפר לנו את יכולת ההתבוננות. עד שנראה.

ג'וזף גולדסטין הוא ממורי הדרך הבודהיסטית המנוסים והמוערכים במערב. הוא התחיל את דרכו כאחד מראשוני "בוני הגשרים" בין התורה הבודהיסטית לבין התרבות האמריקאית, כשהגיע באמצע שנות השישים לתאילנד ולמד בה ובהודו תחת גדולי מורי הדהרמה ("הדרך") בזמנו. יחד עם ג'ק קורנפילד ושרון זלצברג, שגם הם תרגלו בודהיזם במשך שנים במזרח, הוא הקים ב-1975 את ה-Insight Meditation Society שהביאה לימוד ותרגול של מדיטציה בודהיסטית, ויפאסנה, באופן רציני אך ידידותי, לארה"ב.

למה היו אלה דווקא שלושה יהודים שהקימו את מרכז הויפאסנה החלוצי והאיכותי במערב? על השאלה הזאת נענה בהזדמנות אחרת. לנו חשוב ששנה אחרי זה, ב-1976, פרסם גולדסטין את המדריך הראשון שלו למדיטציה בודהיסטית (The Experience of Insight), שהפך לרב מכר ולקלאסיקה של הרוחניות המודרנית. הספר הנוכחי, שיצא באנגלית לפני עשר שנים, מהווה את המדריך האחרון שלו, והוא אוצר בתוכו את פירות הלימוד, התרגול והחכמה של יותר מחמישים שנה.

הספר בנוי כפרשנות על דרשה של הבודהה, הסטיפטהאנה סוטרה, כותרת שמתורגמת על ידי גולדסטין כ"ארבע הדרכים לביסוס תשומת הלב". זו הדרשה היסודית שבה לימד הבודהה ויפאסנה, כלומר את דרך תרגול המדיטציה שאמורה להביא לראייה צלולה ולתובנה באשר לאופי ההוויה. גולדסטין עובר על הסוטרה שורה אחרי שורה, מפרש, מבאר ומוסיף מתבונת פרשניה המסורתיים ומניסיונו האישי הרב. הדרשה מתעוררת לחיים ונפתחת בפני הקורא, וזאת מבלי לאבד את הקשר הישיר שלה לדבריו המקוריים של הבודהה.

גולדסטין מגיש לקוראים שער יקר ערך לחכמת הדהרמה, הדרך הבודהיסטית, והוא עושה את זה בבהירות ובמקצועיות יוצאת דופן. בנקודה מסויימת בספר הוא מסכם את התרגול וכותב כי

הרגעים הבודדים הראשונים שבהם חווינו תשומת לב של ממש היו לבדם נקודת מפנה בחיינו, מפני שהם איפשרו לנו להיווכח, אולי לראשונה, שניתן לאמן את התודעה, להבין אותה, לשחרר אותה. אלו הצצות למשהו שהוא מעבר לחוויה הרגילה, היומיומית והמקובלת; נגיעה בממד שמשנה את האופן אנו תופסים את עצמנו ואת העולם. אנחנו מבינים, במקביל, שישנה דרך ישירה המובילה לשם, דרך ברורה ומנוסחת בבהירות. הצצות כאלה מוסיפות חיות ואושר של משמעות לשאלות הנוגעות לאמת המוחלטת, מכיוון שגם אם לא תמיד נהיה במגע עם ממד זה, אנחנו מבינים שהוא המקור לכל דבר בעל ערך בחיינו.

אין נכון ואין חשוב מזה.

הספר תורגם יפה על ידי אורי משעול, ונערך מדעית על ידי ד"ר קרן ארבל, מהמומחיות הגדולות ביותר למדיטציה בודהיסטית בישראל. בסופו מוגשת לקורא הסוטרה כולה, מילון מונחים ואינדקס, כראוי. מגיע ישר כוח גם להוצאת הקיבוץ המאוחד על המתנה הזאת לקורא הישראלי.

גם מבלי המלחמה הנוראית שמתחוללת בימים האלה, אחד הדברים החסרים לנו ביותר הוא תשומת לב. אנחנו לא רגועים, לא שקולים, תודעתנו קופצת מעניין לעניין וממסך למסך, ואין לנו את הקשיבות לשים לב לרגע הנוכחי ולמה שהוא אוצר בתוכו. והוא אוצר בתוכו אמת, רווחה וחירות. הדרך של הבודהה לשם מוגשת בספר החשוב הזה. ואוסיף: לא מספיק לקרוא – צריך לתרגל.

:

—

פורסם במוסף התרבות של ידיעות אחרונות