עמיר פריימן

למרות שהיו לי כמה מורים רוחניים, מעולם לא היה לי גורו, כלומר מורה אחד ראשי (או בלעדי) מולו אני מכניע את רצוני ופותח את לבי, וסומך עליו שייקח אותי יד ביד אל סוף הדרך. ישנן הרבה סיבות לכך, ביניהן, אני בטוח, מידה גדולה מדי של גאווה ואגו. כדי להתמסר צריך בכל זאת לוותר במידה רבה על עצמאותנו, ובשביל זה כנראה תמיד הייתי גאה יותר מדי.

ואל תאמרו, קוראי היקרים, שטוב שכך. כלומר, לפחות לא שרק טוב שכך. יש בהתמסרות, בכניעה, סוד רוחני גדול, ומדי פעם היא לבטח נחוצה. הכניעה בפני סמכות חיצונית אינה יותר, בעומק העניין, מהכרה בחוסר הודאות של החיים ובחולשתנו אל מול כוחות היקום. הכרה בקטנותנו – והרי אנחנו אכן קטנים. הציות המוחלט, לצד התולדות האפשריות שלו לשלילה, יכול להיות כלי רב עוצמה ללימוד עצמי ולהתפתחות. אם אכן רצונו של אדם כבודו, הרי הויתור על רצונו הוא מחילה על כבודו, ויש דברים גדולים שניתן ללמוד מסליחה שכזאת, מהרפיה שכזאת, משחרור שכזה.

לכן העובדה שמוסד הגורו בצרות אינה מסימניו של עידן הדלי או של שחר רוחני חדש. המורה הרוחני אינו סרח עודף מימי קדם שניתן לוותר עליו כיום, כלומר עכשיו כשאנחנו אינדיבידואלים מודרניים, מתקדמים וכל כך חכמים. למעשה, כל מי שמניח שיש בנו מעצורים והתניות שאנחנו לא מסוגלים להשתחרר מהם לבדנו (אם מפני שהם נסתרים מאיתנו, אם מפני שהם גלויים אבל מחמיאים לנו) מניח גם שיש צורך בעזרה חיצונית. הגורו הוא סוג מסויים, ללא ספק חריף מאוד, של עזרה חיצונית.

ועוד: קשה להניח שקיימת התפתחות רוחנית שאינה בנויה גם מיחסים אינטר-סובייקטיבים. אף אדם איננו אי, כפי שכתב ג'ון דון, וכפי שהוסיף וויטגנשטיין – אין שפה שהיא פרטית. הגורו הוא – לצד בן הזוג וההורה – "אחר משמעותי" משמעותי ביותר. וכאמור, משמעות מתקבלת רק מפגישה עם הזולת. התובנות שמשתקפות מתוך מראה פסיכולוגית שמציב מולנו אדם קרוב, ודאי אם מדובר באדם חכם ומעמיק, יכולות להיות יקרות מפז.

ובכל זאת, כידוע, פעמים רבות כל כך מערכת היחסים הזאת הופכת די מהר לנצלנית ופוגענית. בטור הקודם נגענו קצת בירידתו מהבמה של אנדרו כהן, מהמורים הרוחניים הידועים של זמננו. כדי להבין טוב יותר את סוגיית הגורו, ולא פחות מכך את סוגיית אנדרו כהן, ביקשתי מידידי עמיר פריימן לשתף מחוויותיו ותובנותיו. פריימן, כיום פעיל חברתי חשוב בתחום החינוך ומנכ"ל התנועה להעצמת הרוח בחינוך, בילה עשרים ושתיים שנים מחייו בקהילתו של אנדרו כהן, ועזב אותה לפני כחמש שנים. שאלתי אותו כמה שאלות.

מה גרם לך להקדיש שנים רבות כל כך מחייו למורה, מה נתן לך כהן בדרכך הרוחנית?
ראשית כל, ואולי גם מעל לכל, המפגש אתו יצר בי מחויבות לחיים הרוחניים. עד שפגשתי בו הייתי עם רגל אחת ב"עולם החומר" – לימודים, קריירה, פרסום, כסף, נשים, ועם רגל שנייה ב"עולם הרוח" – שאלות קיומיות, אהבה לריק הגדול, משיכה למופלא, רגש דתי. גם שנתיים במנזר זן ביפן, עם מורה זן נפלא, לא שינו את עמדתי המפוצלת הזו. כתוצאה מהפגישה עם אנדרו ומהשהות במחיצתו, והודות לביטחון שהוא נתן לי בתקפותו ובחשיבותו של המסע הרוחני, נטעתי את שתי רגליי בעולם הרוח. בשבילי, פירוש הדבר הוא שפיניתי את כל-כולי לתהליך של סגירת הפער בין החוויות והתובנות העמוקות ביותר שלי לבין מי שאני כאדם. הלימוד והעבודה הרוחנית עשו הרבה טוב לנפש שלי, ומרגע שעשיתי את הבחירה לא הייתה לי שום סיבה להסתכל לאחור.

אפשר גם לומר שכשפגשתי באנדרו, בגיל 29, החיים שלי היו מרוכזים סביב עצמי, וגם ה"שאיפות הרוחניות" שלי היו מרוכזות לגמרי סביב עצמי. אנשים אחרים לא באמת עניינו אותי – אלא אם כן הם יכלו לשרת אותי בצורה כלשהי. וכמובן שלא הייתי מודע לאגוצנטריות שלי – איך יכולתי להיות? אך כשיצאתי מהקהילה לפני חמש שנים, בגיל 50, יכולתי לומר בלב שלם ש"החיים האלו אינם בשבילי" ולהטיל את עצמי לעשייה שקשורה בהתפתחות עומק, בהתפתחות פנימית, של החברה והתרבות שלנו – ושל קבוצות ואנשים שאני בא איתם במגע ויוצר איתם שיתופי פעולה וקשרי ידידות.

ועוד דבר: הודות לאנדרו הייתה לי ההזדמנות להשתתף בעבודה רוחנית מעמיקה, במסגרת קהילה של אנשים רציניים, אינטליגנטיים ומחוייבים, במשך שני עשורים. אני לא חושב שקהילות כאלו ועבודה קבוצתית מסוג כזה מתקיימים איפשהו בלי מורה רוחני. אני בכל אופן לא יודע על סיטואציות כאלו. אני מדבר על תהליך שבו פגשתי והתעמתתי עם הרבה מההתניות שמצמצמות ומגבילות את אנושיותי, את הביטוי החופשי, היצירתי והמלא שלי כיחיד ושלנו כבני אדם. אני מדבר על ההתניות שלי כנפרד מאחרים ומהעולם, כמוגבל באחריותו, כמונע מפחדים לא מודעים, כזקוק להכרה מאחרים, וכדומה.

אמרת שהפגישה עם אנדרו עזרה לך להחליט להקדיש את זמנך לעבודה רוחנית – מה היה במפגש ביניכם שגרם לכך?
כשפגשתי את אנדרו, בקיץ 1987, הייתי בסוף השנה החמישית ללימודי הרפואה בירושלים. ידיד טוב שלי, שפגש כבר את אנדרו באירופה, סיפר לי ש"מורה רוחני" הגיע לארץ והזמין אותי להצטרף לארוחת ערב אתו. אני זוכר את הרושם הראשוני – הופתעתי מאוד מצעירותו (הוא היה פחות-או-יותר בגילי) ומצחוקו המוזר, וחשבתי לעצמי: "הוא בסך הכול בחור יהודי נוירוטי טיפוסי מניו יורק…" זה בכלל לא היה מה שציפיתי מ"אדם מואר". אבל במהלך אותו ערב, בו דיברנו במשך שעות על הארה, על הזמן ועל תרגול רוחני, קלטתי שהאיש חשוף ופגיע, חף מפוזות וחסר חשיבות עצמית, באופן שעוד לא פגשתי בחיי. וחשתי שמשהו נוקשה ומכווץ בתוכי מתחיל להינמס ולהירגע בחברתו.

באותו ערב שאלתי אותו מדוע לדעתו טרם זכיתי להארה, למרות שנים של תרגול רוחני. הוא התבונן בי ארוכות וענה לי: "כי אתה מפחד". לא היה לי שמץ של מושג על מה הוא מדבר. שאלתי אותו "ממה לדעתך אני מפחד?", והוא אמר לי שעל שאלה זו יהיה עלי לענות בעצמי. באותו לילה ישבתי במיטתי במשך שעות וניסיתי לגלות – ממה אני מפחד? עד שהגעתי לתשובה שהשביעה את רצוני. בבוקר התקשרתי אליו וביקשתי להיפגש אתו. כשנפגשנו אמרתי לו, שיותר מכול אני פוחד מהאפשרות שאבזבז את חיי ואמות מבלי לדעת מי אני, מה כל זה ובשביל מה אני כאן. אני לא אשכח את המבט על פניו כשאמרתי זאת – הוא כל-כך שמח! ואז הוא הביט בי ברצינות רבה ואמר: שמור על הפחד הזה היטב. הוא ללא ספק יוביל אותך אל יעדך.

זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שמישהו תיקף, בכזה ביטחון ושכנוע, את החיפוש שלי אחר תשובות ל"שאלות הקיום" ואת האפשרות שאמצא תשובות אלו בעצמי. הרגשתי שהוא יודע בדיוק על מה אני מדבר, ושהביטחון והשכנוע שלו נובעים לא מאמונה אלא מניסיונו האישי. במבט לאחור, אני חושב שהאישור הזה, והביטחון והשכנוע שלו – אותם הוא ביטא שוב ושוב בדרכים שונות – הם שאפשרו לי, בתוך מספר שבועות, לעבור פריצת דרך בצורת סדרת חוויות, שהפכה אותי מ"מחפש רוחני" ל"מוצא רוחני" ושינתה מקצה אל קצה את סדר העדיפויות שלי בחיים. כתוצאה מכך החלטתי שמטרתי הראשונה בחיים היא לחיות באופן מלא ושלם "חיים מוארים", וכיוון שאיבדתי עניין בשאיפותיי הקודמות, עזבתי את לימודי הרפואה, עזבתי את הארץ ונסעתי לאנגליה, כדי להיות בחברתו של אנדרו ולהמשיך אתו בתהליך ההתעוררות הרוחנית שלי.

אותי הדברים שלך בכנות מרגשים מאוד. אבל אחרי כל היופי הזה, מה גרם לך להתפכח ולעזוב את אנדרו ואת הקהילה לפני חמש שנים? האם זה היה קשור להתפתחויות האחרונות?
הסיבות שבגללן עזבתי מאוד קשורות לסיבות שבגללן הוא הודח לאחרונה מתפקידו – אלא שכשעזבתי, ממדי הבעיה וחומרתה עוד לא היו ברורים, לא לי ולא לתלמידים הבכירים האחרים של אנדרו. באותה נקודה ראיתי את הסיבות לעזיבתי יותר כאישיות וספציפיות לי, ולא הבנתי שהן בעצם קשורות לבעיה בסיסית ועמוקה בהתנהלותו של אנדרו וביחסים של כולנו אתו. רק עם הזמן, וכמובן שמאז ששמעתי שאנדרו הודח וקראתי את ההתנצלות שלו ואת הביקורות עליו, התחלתי לראות עד כמה הסיפור שלי היה רק סימפטום לבעיה קשה והרסנית.

בכל אופן, עזיבתי התחילה משתי נקודות של ביקורת שהיו לי על הקהילה ועל אנדרו. האחת היתה שהרגשתי, שבמקום להתפתח ולהתקדם למקומות חדשים, כמו שהייתה חווייתי בחמש-עשרה השנים הראשונות בקהילה, אנחנו מסתובבים במעגלים במקום. שלמרות כל הדרמה והצלצולים, אנחנו לא זזים לשום מקום, לא מתחדשים, לא מגלים שום דבר חדש. והשנייה, שהחלה בערך שנה לפני שעזבתי, הייתה שלמרות שאנו אומרים שמטרתנו היא להשתתף בהתפתחות של התודעה והתרבות בעולם ולתרום לה, בעצם אנחנו משקיעים את כל האנרגיה שלנו בניסיון למשוך אנשים שיצטרפו אלינו, לתפיסה הרוחנית הספציפית שלנו. אפשר לומר שהתחלתי לראות את האגו שלנו, כתנועה רוחנית וכארגון, ולחוש יותר ויותר לא בנוח עם מה שראיתי.

הייתי אז אחד משני המנהלים של המרכז בארץ, והחלטתי שאם אנחנו באמת רוצים לתרום להתפתחות של החברה והתרבות, אז אנחנו צריכים "לצאת מהחומות" ולהיות מעורבים במה שקורה בחברה ובתרבות, ולא רק במרכז הקטן שלנו ביפו. ומרגע שעשיתי זאת, התחלתי לפרוח. תוך מספר חודשים ניהלתי קהילה בקפה דה מרקר בשם "תרבות הרוח", ראיינתי אנשים מובילים בתרבות לטור ב-YNET בשם "יש לי חלום", התחלתי בהקמת "התנועה להעצמת הרוח בחינוך", ויצרתי קשרים עם המון אנשים שעושים, עם מחויבות עמוקה והרבה נשמה ולב, למען התפתחות עומק של החברה שלנו. אפשר לומר שגיליתי שיש לי אחים ואחיות גם מחוץ לקהילה, אפילו מחוץ למה שנקרא "העולם הרוחני".

בהתחלה, להפתעתי, אנדרו תמך בי בכל העשייה הזאת, אבל בנקודה מסוימת הוא כנראה החליט שאני והמרכז הישראלי הופכים עצמאיים מדי, והחליט לעצור את זה. הוא דרש חד-משמעית שנתמקד רק בפעילויות ה"פנים-ארגוניות", שקשורות לתורה שלו. מאותה נקודה התחלתי לפקפק במניעיו ולחוש תרעומת הולכת וגוברת כלפיו. ואז, בזמן שהייתי בביקור במרכז בארה"ב, הוא קרא לי לשיחה והודיע לי שהחליט לסגור את המרכז בארץ, ושהוא רוצה שאחזור לארה"ב ואהיה ב"חבורת הליבה" שסביבו. באותו רגע משהו בי נשבר. ידעתי שהוא טועה לגמרי ושאסור לי לקבל את זה – שזו תהיה בגידה שלי בעצמי ובכל האנשים שאיתם יצרתי קשרים בארץ. פתאום, כאילו הקסם פג. מרגע שאמרתי לו "לא", הפסקתי לראות אותו כמורה שלי. חזרתי לארץ כ"אדם חופשי", ועם כל הקושי העצום והכאב של העזיבה, שלו ושל כל החברים שלי לדרך הרוחנית, של כל העולם שבו חייתי עשרים שנה, לא היה לי ספק שאני עושה את הדבר הנכון. וכל מה שקרה מאז מראה לי שצדקתי.

ממבט של תלמיד מחוייב ומנוסה מאוד, שגם ידע להפסיק וללכת הלאה, האם לדעתך "מוסד הגורו" תקף לעולם הרוחני המערבי בימינו?
היחסים המאוד מיוחדים בין מורה רוחני, רב או גורו ותלמידיו, היו תמיד ונותרו הזדמנות בלתי-רגילה להתפתחות רוחנית – וכר פורה מעין כמוהו לניצול מיני, כספי ונפשי ולפתולוגיות שונות ומשונות. כל מי שמחליט להיכנס ליחסים כאלו עם מורה/רב/גורו צריך לקחת בחשבון הן את ההזדמנות הנדירה והן את הסיכון הגדול – ולתפיסתי, אם הוא אדם בוגר ושפוי יחסית, האחריות להחלטה זו ולהשלכותיה היא בסופו-של-דבר עליו.

אני אולי לא יכול להעיד על עצמי, אבל נדמה לי שיצאתי מעשרים ושתיים שנותיי עם אנדרו "יותר בן-אדם" משנכנסתי אליהן – ואני יכול להעיד על כך שרבים מחבריי בקהילה עברו גם הם תהליך של לימוד, צמיחה והתבגרות נפשית ורוחנית משמעותי. מהיכרותי עם קהילות אחרות שבראשן עמד או עומד מורה רוחני, נראה לי שבקהילות אלו מתקיימת לפעמים עבודה רוחנית מיוחדת במינה, שלא הייתה יכולה להתקיים בשום נסיבות אחרות. ועם זאת, כה הרבה אנשים יצאו פגועים, עם נזקים נפשיים אמיתיים, מקהילות כאלו, וגם מקהילתו של אנדרו, ולעתים קרובות הנזק עולה על התועלת.

אז מה המסקנה, לגבי תקפותו של "מוסד המורה הרוחני" בימינו? לי היא עדיין לא ברורה, בעיקר כיוון שאיני רואה עדיין תחליף מציאותי בר-תוקף למוסד זה. אולי בדמיון, אבל עדיין לא ממש בעין. בשבילי, השאלה נותרת פתוחה.