אחרי שראש עריית ניו-יורק מייקל בלומברג אסר על עישון כמעט בכל מקום חוץ מביתו הפרטי של המעשן, ואחרי שאסר גם על מכירת מאכלים הרוויים בשומן טראנס במסעדות, התבשרנו לפני שבוע שהוא מתכוון גם לאסור על מכירת משקאות ממותקים בכוסות הגדולות מ 470 מ"ל (בערך) במסעדות, בתי קולנוע, אצטדיונים ועוד. תושבי העיר עדיין יהיו יכולים לקנות שתי כוסות קטנות יותר של אותם משקאות, אבל כוס אחת גדולה – לא.

בלומברג איתן בדעתו לדאוג באופן פטרוני לבריאותם של תושבי עירו, בין אם יאהבו את זה ובין אם לא. והם אכן לא ממש אוהבים את זה. התקנה החדשה שהוא מעוניין לתקן בעירו נתקלה בתגובה קשה מצד תושביה. היו שכינו אותה "רודנות", ואילו מאמר המערכת של הניו-יורק טיימס השתמש, כדי לתאר אותה, במילה "גננוּת" (nannying).

זעקתם של תושבי העיר מובנת: הם בסך הכל רוצים לבחור בעצמם אם לגמוע סוכר לרוויה או לא, או כפי שניסחה זאת אחת מהם: "אני מצטערת, אבל אם אתה רוצה להיות שמן מאוד (obese), אתה רוצה להיות שמן מאוד." רצונו של אדם משמניו, אם כי קשה להאמין שמספרים ניכרים מאלה ששותים משקאות מסוכרים אכן רוצים להיות שמנים מאוד. נדמה לי שהם פשוט רוצים שיהיה להם מתוק בפה.

המהלכים האחרונים של בלומברג משקפים אופנה חדשה בארה"ב שבמסגרתה מחוקקים חוקים שמיועדים להגן על הציבור מפני עצמו, וליתר דיוק להילחם בתופעת השמנת היתר שתופחת בארה"ב למימדים בהחלט לא בריאים. כך בלוס-אנג'לס מועצת העיר אישרה לפני כשנתיים תקנה האוסרת על פתיחת מזללות מזון מהיר בדרום העיר, כלומר באזור העני של העיר, שבו האפשרויות לאכול מזון משמין וזול גרמו לתושביו בעיות בריאותיות רבות, ובאותו זמן בערך נחקק חוק האוסר על מכירת צעצועים במסגרת "ארוחות ילדים" שבהן יותר מ-600 קלוריות. הגבלת החופש במקרים אלה ("אנחנו לא חושבים שבקהילה שלנו צריכות להיות 10, 15 או 18 דרכים לאכילת המבורגר") מיועדת לשמור על הציבור מפני עצמו, והנימוקים גם כאן הם בריאותיים.

השאלה היא עד כמה יש למדינה זכות להתייחס אל אזרחיה כמו אל ילדים. בכל חברה יש חוקים, זה ברור, אבל התקנות לעיל מבוססות על ההנחה שהאדם המבוגר אינו יכול לבדו לדאוג לעצמו. במילים אחרות, התפיסה הבסיסית היא שיהיו פיתויים שאם יוצגו בפני אדם ממוצע הוא יכנע להם, גם תוך ידיעה ברורה שהוא פוגע בעצמו. על כן יש לדאוג שפיתויים כגון אלה פשוט לא יוצגו בפניו.

עשה סייג לשומן

מה שמעניין הוא שההגיון כאן משקף את ההגיון שחוקים הלכתיים רבים בנויים על גביו, דהיינו הצבת גבולות לאדם על מנת שלא יזיק לעצמו. חוקים אלה גם הם מבוססים על ההנחה שאם גבול ברור (וקדוש) לא יוצב בפניו, אותו אדם לא יכול שלא להתפתות ולפגוע בעצמו (אני כמובן מתעלם לרגע מהמשמעויות הדתיות של המצוות). נדמה לי שאם נהיה כנים לגמרי נודה שזה אכן המצב. אם השבת לא מעוגנת במגוון של הלכות, היא לא יכולה שלא לאבד מאופייה הספציפי כ"ארמון בזמן" שלא עונים בו למיילים. קשה לנו מדי לתרץ לעצמנו למה המנוחה שלנו חייבת לכלול הימנעות מכך, והתירוץ החסר הזה גורר אחריו חוסר מנוחה.

בתקנות שהוא מתקן הולך אם כן בלומברג בדרכה של ההלכה, ומציג גבולות לבחירותיו של הפרט. אמנם, הוא לא מתרץ זאת בנימוקים דתיים, אלא בריאותיים – המדינה חדלה זה כמה מאות שנים להכפיף את אזרחיה לתפיסה דתית מסויימת, והיום יש לנמק את עצמנו בצורה רציונלית (שלא לומר פיסקלית). אולם מדובר בכל זאת באותה תפיסה עקרונית: אדם ללא גבולות הנכפים עליו מבחוץ מועד להזיק לעצמו.

על אוטונומיה ומחוייבות

אבל מה על האוטונומיה של הפרט? האם אין אובדנה מחיר יקר מדי עבור ההימנעות מהשמנת יתר? האם אין התפיסה שאנחנו יצורים תבוניים, אחראיים ובעלי חופש לבחירת גורלנו מהיסודות העמוקים ביותר של זהותנו כבני אדם? האם אין התקנות הבלומברגיות מערערות את התפיסה הזאת בצורה חריפה מדי?

כדי לבחון את השאלה הזאת ראוי לשים לב שבמגוון תחומים אנחנו מצדיקים את צמצום אפשרות הבחירה שלנו. אולי אנחנו חושבים, למשל, שטוב שהמדינה מגבילה את זכותו של אדם שלא להזריק לכלבו חיסון נגד כלבת, או כן להזריק לעצמו הירואין. ייתכן שאנחנו גם חושבים שטוב שהמדינה מחוקקת חוקים המגבילים את חופש הבחירה בנוגע למינו של התינוק שבני זוג מתכננים להוליד.

ויחד עם זאת, המחשבה שיגבילו את האפשרות שלנו להתפתות קשה לנו במיוחד. עמנואל לוינס מדבר על זה תחת הכותרת "הפיתוי של הפיתוי". הפיתוי של הפיתוי "מתאר אולי את מצבו של האדם המערבי […] הוא שואף לחיים פתוחים: הוא צמא לנסות את הכל, לחוות את הכל" ('תשע קריאות תלמודיות', עמ' 38). לוינס מבהיר שעוד יותר מעצם ההתנסות בפיתוי, הפיתוי של הפיתוי הוא החדווה שאנחנו מוצאים באפשרות להתפתות, בחופש שיש לנו לבחור האם לגלוש במורד או להתגבר על היצר. על פי לוינס האדם המערבי מאוהב באפשרות לבחור האם לחטוא או להתעלות על עצמו.

ההתגברות על הפיתוי של הפיתוי הוא "החירות הקשה" שמציעה, על פי לוינס, היהדות. המחוייבות לגבול, לאותו גבול שמונע מאיתנו את האפשרות הבלתי מוגבלת להתפתות. יש, אמנם, עוד אפשרויות מוגבלות להתפתות. יש פיתויים, אך אין את הפיתוי של הפיתוי, מפני שהאפשרויות הן מראש מוגבלות. אבל חשוב יותר מזה: הגבלת האפשרויות הופכת אותנו לבעלי אחריות; ההגבלה הזאת על עצמנו היא שמכוננת את המחוייבות שלנו לעצמנו ולזולת.

"ההתגברות על פיתוי הפיתוי משמעה אולי ההליכה בעצמך רחוק יותר מאשר אל עצמך" כותב לוינס (שם, עמ' 40). ההליכה מעבר לעצמנו פירושה המחוייבות שלנו אל הזולת והאחריות שלנו על עצמנו. האגו תופס את עצמו בהקשר, ומתפכח מאשליית בידודו וחירותו המוחלטים. ואכן, כל צורה של חופש או אוטונומיה קיצוניים היא תמיד הכחשה של מחוייבות. כל צורה של מחוייבות היא תמיד הגבלה של האפשרויות העומדות בפנינו. כניסתו של אדם לסד של גבול היא היא כניסתו למחוייבות, ולהפך.

ה"גננות" או ה"רודנות" שמציע ראש עריית ניו-יורק הינה, אם כן, לא יותר מאשר ההכרה במצב התמידי שלנו כבני אדם מחוייבים. אנחנו מעולם לא היינו לבד, חסרי אחריות. אנחנו מראש ותמיד מחוייבים לזולת ולעצמנו. המחוייבות הזאת נגזרת ומתחייבת מצמצום האפשרויות העומדות לפנינו, מצמצום הפיתוי של הפיתוי. כרגע, אמנם, המחוייבות הזאת נכפית על תושבי ניו-יורק הר כגיגית. אולם אם יבחרו בבלומברג לכהונה נוספת יהיה אפשר לומר ש"קיימו וקיבלו" אותה ממש. חוסר אפשרות הבחירה שלהם לאכול שומן טראנס או לשתות המון סוכר יהיה אז לא רק הגנה מפני סכנות בריאותיות, אלא גם יתרום לעיצובם כבני אדם אחראיים.

סתם

—

התפרסם באתר אבי חי