הלכה אנד דה סיטי

אחרי שראש עריית ניו-יורק מייקל בלומברג אסר על עישון כמעט בכל מקום חוץ מביתו הפרטי של המעשן, ואחרי שאסר גם על מכירת מאכלים הרוויים בשומן טראנס במסעדות, התבשרנו לפני שבוע שהוא מתכוון גם לאסור על מכירת משקאות ממותקים בכוסות הגדולות מ 470 מ"ל (בערך) במסעדות, בתי קולנוע, אצטדיונים ועוד. תושבי העיר עדיין יהיו יכולים לקנות שתי כוסות קטנות יותר של אותם משקאות, אבל כוס אחת גדולה – לא.

בלומברג איתן בדעתו לדאוג באופן פטרוני לבריאותם של תושבי עירו, בין אם יאהבו את זה ובין אם לא. והם אכן לא ממש אוהבים את זה. התקנה החדשה שהוא מעוניין לתקן בעירו נתקלה בתגובה קשה מצד תושביה. היו שכינו אותה "רודנות", ואילו מאמר המערכת של הניו-יורק טיימס השתמש, כדי לתאר אותה, במילה "גננוּת" (nannying).

זעקתם של תושבי העיר מובנת: הם בסך הכל רוצים לבחור בעצמם אם לגמוע סוכר לרוויה או לא, או כפי שניסחה זאת אחת מהם: "אני מצטערת, אבל אם אתה רוצה להיות שמן מאוד (obese), אתה רוצה להיות שמן מאוד." רצונו של אדם משמניו, אם כי קשה להאמין שמספרים ניכרים מאלה ששותים משקאות מסוכרים אכן רוצים להיות שמנים מאוד. נדמה לי שהם פשוט רוצים שיהיה להם מתוק בפה.

המהלכים האחרונים של בלומברג משקפים אופנה חדשה בארה"ב שבמסגרתה מחוקקים חוקים שמיועדים להגן על הציבור מפני עצמו, וליתר דיוק להילחם בתופעת השמנת היתר שתופחת בארה"ב למימדים בהחלט לא בריאים. כך בלוס-אנג'לס מועצת העיר אישרה לפני כשנתיים תקנה האוסרת על פתיחת מזללות מזון מהיר בדרום העיר, כלומר באזור העני של העיר, שבו האפשרויות לאכול מזון משמין וזול גרמו לתושביו בעיות בריאותיות רבות, ובאותו זמן בערך נחקק חוק האוסר על מכירת צעצועים במסגרת "ארוחות ילדים" שבהן יותר מ-600 קלוריות. הגבלת החופש במקרים אלה ("אנחנו לא חושבים שבקהילה שלנו צריכות להיות 10, 15 או 18 דרכים לאכילת המבורגר") מיועדת לשמור על הציבור מפני עצמו, והנימוקים גם כאן הם בריאותיים.

השאלה היא עד כמה יש למדינה זכות להתייחס אל אזרחיה כמו אל ילדים. בכל חברה יש חוקים, זה ברור, אבל התקנות לעיל מבוססות על ההנחה שהאדם המבוגר אינו יכול לבדו לדאוג לעצמו. במילים אחרות, התפיסה הבסיסית היא שיהיו פיתויים שאם יוצגו בפני אדם ממוצע הוא יכנע להם, גם תוך ידיעה ברורה שהוא פוגע בעצמו. על כן יש לדאוג שפיתויים כגון אלה פשוט לא יוצגו בפניו.

עשה סייג לשומן

מה שמעניין הוא שההגיון כאן משקף את ההגיון שחוקים הלכתיים רבים בנויים על גביו, דהיינו הצבת גבולות לאדם על מנת שלא יזיק לעצמו. חוקים אלה גם הם מבוססים על ההנחה שאם גבול ברור (וקדוש) לא יוצב בפניו, אותו אדם לא יכול שלא להתפתות ולפגוע בעצמו (אני כמובן מתעלם לרגע מהמשמעויות הדתיות של המצוות). נדמה לי שאם נהיה כנים לגמרי נודה שזה אכן המצב. אם השבת לא מעוגנת במגוון של הלכות, היא לא יכולה שלא לאבד מאופייה הספציפי כ"ארמון בזמן" שלא עונים בו למיילים. קשה לנו מדי לתרץ לעצמנו למה המנוחה שלנו חייבת לכלול הימנעות מכך, והתירוץ החסר הזה גורר אחריו חוסר מנוחה.

בתקנות שהוא מתקן הולך אם כן בלומברג בדרכה של ההלכה, ומציג גבולות לבחירותיו של הפרט. אמנם, הוא לא מתרץ זאת בנימוקים דתיים, אלא בריאותיים – המדינה חדלה זה כמה מאות שנים להכפיף את אזרחיה לתפיסה דתית מסויימת, והיום יש לנמק את עצמנו בצורה רציונלית (שלא לומר פיסקלית). אולם מדובר בכל זאת באותה תפיסה עקרונית: אדם ללא גבולות הנכפים עליו מבחוץ מועד להזיק לעצמו.

מקור: וויקיפדיה

על אוטונומיה ומחוייבות

אבל מה על האוטונומיה של הפרט? האם אין אובדנה מחיר יקר מדי עבור ההימנעות מהשמנת יתר? האם אין התפיסה שאנחנו יצורים תבוניים, אחראיים ובעלי חופש לבחירת גורלנו מהיסודות העמוקים ביותר של זהותנו כבני אדם? האם אין התקנות הבלומברגיות מערערות את התפיסה הזאת בצורה חריפה מדי?

כדי לבחון את השאלה הזאת ראוי לשים לב שבמגוון תחומים אנחנו מצדיקים את צמצום אפשרות הבחירה שלנו. אולי אנחנו חושבים, למשל, שטוב שהמדינה מגבילה את זכותו של אדם שלא להזריק לכלבו חיסון נגד כלבת, או כן להזריק לעצמו הירואין. ייתכן שאנחנו גם חושבים שטוב שהמדינה מחוקקת חוקים המגבילים את חופש הבחירה בנוגע למינו של התינוק שבני זוג מתכננים להוליד.

ויחד עם זאת, המחשבה שיגבילו את האפשרות שלנו להתפתות קשה לנו במיוחד. עמנואל לוינס מדבר על זה תחת הכותרת "הפיתוי של הפיתוי". הפיתוי של הפיתוי "מתאר אולי את מצבו של האדם המערבי […] הוא שואף לחיים פתוחים: הוא צמא לנסות את הכל, לחוות את הכל" ('תשע קריאות תלמודיות', עמ' 38). לוינס מבהיר שעוד יותר מעצם ההתנסות בפיתוי, הפיתוי של הפיתוי הוא החדווה שאנחנו מוצאים באפשרות להתפתות, בחופש שיש לנו לבחור האם לגלוש במורד או להתגבר על היצר. על פי לוינס האדם המערבי מאוהב באפשרות לבחור האם לחטוא או להתעלות על עצמו.

ההתגברות על הפיתוי של הפיתוי הוא "החירות הקשה" שמציעה, על פי לוינס, היהדות. המחוייבות לגבול, לאותו גבול שמונע מאיתנו את האפשרות הבלתי מוגבלת להתפתות. יש, אמנם, עוד אפשרויות מוגבלות להתפתות. יש פיתויים, אך אין את הפיתוי של הפיתוי, מפני שהאפשרויות הן מראש מוגבלות. אבל חשוב יותר מזה: הגבלת האפשרויות הופכת אותנו לבעלי אחריות; ההגבלה הזאת על עצמנו היא שמכוננת את המחוייבות שלנו לעצמנו ולזולת.

"ההתגברות על פיתוי הפיתוי משמעה אולי ההליכה בעצמך רחוק יותר מאשר אל עצמך" כותב לוינס (שם, עמ' 40). ההליכה מעבר לעצמנו פירושה המחוייבות שלנו אל הזולת והאחריות שלנו על עצמנו. האגו תופס את עצמו בהקשר, ומתפכח מאשליית בידודו וחירותו המוחלטים. ואכן, כל צורה של חופש או אוטונומיה קיצוניים היא תמיד הכחשה של מחוייבות. כל צורה של מחוייבות היא תמיד הגבלה של האפשרויות העומדות בפנינו. כניסתו של אדם לסד של גבול היא היא כניסתו למחוייבות, ולהפך.

ה"גננות" או ה"רודנות" שמציע ראש עריית ניו-יורק הינה, אם כן, לא יותר מאשר ההכרה במצב התמידי שלנו כבני אדם מחוייבים. אנחנו מעולם לא היינו לבד, חסרי אחריות. אנחנו מראש ותמיד מחוייבים לזולת ולעצמנו. המחוייבות הזאת נגזרת ומתחייבת מצמצום האפשרויות העומדות לפנינו, מצמצום הפיתוי של הפיתוי. כרגע, אמנם, המחוייבות הזאת נכפית על תושבי ניו-יורק הר כגיגית. אולם אם יבחרו בבלומברג לכהונה נוספת יהיה אפשר לומר ש"קיימו וקיבלו" אותה ממש. חוסר אפשרות הבחירה שלהם לאכול שומן טראנס או לשתות המון סוכר יהיה אז לא רק הגנה מפני סכנות בריאותיות, אלא גם יתרום לעיצובם כבני אדם אחראיים.

סתם

התפרסם באתר אבי חי

52 תגובות

  1. כדאי להוסיף את האלמנט הכלכלי העומד ברקע לדאגה — בסופו של דבר מדובר בסוג של רפואה מונעת, כלומר, בחסכון כספי בהוצאות העתידיות של המדינה (או העיר) על טיפול בבעיות רפואיות הקשורות להשמנה מוגזמת.

    אהבתי

  2. א. מתפקח -לא צריך להיות "מתפכח"?
    ב. איזו דאגה לזולת אני מפגין בכך שאני לא אוכל מזון משמין?

    אהבתי

  3. דווקא בתקנה האחרונה (לגבי הגבלת גודל הכוס) אני לא מוצא כזה פסול. אף אחד לא מגביל את צריכת המשקאות הממותקים של אדם, אלא רק מחייב אותו לשים לב לזה שהוא שותה כמות גדולה. מעניין יהיה לראות אם אנשים אכן יקנו שתי כוסות, או שהרבה אנשים יחליטו להשאר עם אחת קטנה (מה שיחזק את הטענה שהתקנה היא תקנה טובה).

    הערה קטנה לגבי הכתיבה: המשפט "אם השבת לא מעוגנת במגוון של הלכות, היא לא יכולה שלא לאבד מאופייה הספציפי כ"ארמון בזמן" שלא עונים בו למיילים" הצריך ממני קריאה שניה ושלישית כי משהו שם לא הסתדר לי בקריאות הראשונות. אולי שיעור של 20% מילות שלילה במשפט הוא קצת גבוה מדי…

    אהבתי

  4. המדרון החלקלק בדרך לדיקטטורה.
    ההלכה היהודית הובילה אחוזים ניכרים מהעם למחוזות טרוף ופגיעה קשה בעצמם ובאחרים (מקרה קיצון: במסעי הצלב הורים שחטו אצ ילדיהם ובלבד שלא יגדלו חלילה כנוצרים)
    התאוריה של לוינס כוחה יפה כל עוד מדובר ביחיד המגביל את עצמו מרצונו לא במערכת חיצונית הכופה את היחיד באמצעות סנקציות לעשות מה שנראה לה טוב עבורו

    אהבתי

        1. even the wiki dose not say from where we know about this case. if you will check it you will see that it is just a legend and as napolion said– history is a legend that we agree about it.

          אהבתי

  5. אתה טוען שהגבלת האפשרויות הופכת אותנו לבעלי אחריות. אני מאוד מתקשה להבין את זה. והייתי ממש שמח אם היית עוזר לי להבין את זה. יכול להיות שאתה טוען שהאחריות היא לשמירת הגבולות? או ש… ?

    אהבתי

    1. אני טוען שאוטונומיה קיצונית היא חוסר אחריות, פשוט מפני שחירות מוחלטת היא חוסר התחשבות בזולת (לא מזדון דווקא, אלא פשוט כמצב עובדתי). ואני טוען שהגבלה מראש של האפשרויות שעומדות בפנינו היא גילוי אחריות מצידנו כלפי עצמנו וכלפי הזולת, משום שהיא ההכרה שלנו בהקשר הקהילתי של העצמיות שלנו, ועיצוב האופי שלנו בכיוון פחות אגוצנטרי. לבד מזה, הגבלה כמובן דורשת מאיתנו כוח רצון, נחישות, איפוק, סבלנות ועוד כל מני תכונות שטוב לנו לטפח.

      אהבתי

      1. ברור שהגבלות הכפויות מלמעלה מונעת קיום תכונות כגון "כוח רצון, נחישות, איפוק, סבלנות ועוד כל מני תכונות שטוב לנו לטפח".
        אם האח הגדול דואג להכל ויודע יותר מאיתנו מה טוב לנו מה בצע בתכונות אלו?

        אהבתי

        1. YB, אני לא חושב שהגבלות כפויות מונעות קיום תכונות שכאלה, למרות שודאי שהן תתפתחנה בצורה מיטבית על ידי הגבלות שאנחנו בוחרים לעצמנו.

          בקשר להערתך למטה על ליברליות, אני חושב שהשאלה היא למה אתה מתכוון במושג. אני מזכיר לך שהמילה עצמה הצביע בעבר על הרצון לשחרר את האדם, אולם השאלה היא לא רק חופש ממה אלא גם חופש למה. (כתבתי על זה כאן: https://tomerpersico.com/2011/07/27/importance_of_judaism/ ). מכיוון שאני חושב שהאדם אינו חופשי באמת אלא עד שהוא מגשים את הפוטנציאל שלו (כלומר הדוניזם דקדנטי או חיים של רצחנות פסיכוטית אינם חופש אמיתי), אני חושב שחשוב לתת כיוון מסויים לחיים. כמובן, שאלה גדולה היא עד כמה ניתן לכפות את האידאה שלנו של "חופש אמיתי" על הזולת. זאת שאלה גדולה וקשה, אבל אני חושב שאי אפשר להימנע מלהתעסק בה על ידי ההכרעה לתת לכולם פשוט לעשות מה שהם רוצים.

          אהבתי

          1. אני חושב שהגבלות כפויות ימנעו פיתוח תכונות אלו וקרוב לודאי יגרמו את הפכן.

            "מכיוון שאני חושב שהאדם אינו חופשי באמת אלא עד שהוא מגשים את הפוטנציאל שלו "
            רוסו, רובספייר וסליחה על האזכור גם הרבה פשיסטים וקומוניסטים יסכימו אתך.
            אנשים שיש להם את היוהרה להחליט איך "אדם מממש את הפוטנציאל שלו", מהו "חופש אמיתי" ולכפות אותו על הזולת הם המסוכנים ביותר.
            אני לא יודע מהו "חופש אמיתי" ומתי אני קל וחומר אחרים "ממצים את הפוטנציאל שלנו" אבל אני סולד ופוחד מכאלו שטוענים שהם יודעים זאת ומנסים לכפות זאת עלי.
            אני מעוניין בחופש כפשוטו בלי תוספות.
            כפי שהראו קרל פופר ופרידריך האייק (ורבים אחרים) בדרך כלל חיפוש מה שאתה מנית מוביל לחשיבה טוטליטרית ולפחות חופש.

            על בסיס מה אתה מתנגד לכפייה דתית? גם חז"ל חשבו (או כך מפרשים אותם בימינו)שקיום התורה הוא החופש האמיתי "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", יכול להיות שאתה חושב שהחופש האמיתי הוא אחר משלהם אבל בסך הכל נשארת השאלה איזה סוג "חופש אמיתי" לכפות על הזולת.

            אהבתי

            1. אני מסכים איתך ששיטות פאשיסטיות רבות הושטתו על ההנחה שעל השלטון לכוון את הפרט לקראת "חופש אמיתי". זה בהחלט נכון, אבל אני חושב שלא נכון לפסול רעיון רק מפני שהשתמשו בו בצורה נוראית. הויכוח שלי איתך הוא האם "חופש כפשוטו" הוא אכן חופש, ואת הטיעונים שלי נגד העמדה הזאת הבאתי במאמר שקישרתי אליו קודם. בכל מקרה, אני כמובן מתנגד לכפייה דתית כלשהי והשאלה כאן היא תמיד עניין של מידה. אתה טוען שמפני שקשה לקבוע את המידה הנכונה, או מפני שקל להחליק מהמידה הנכונה אל המידה המאוד-לא-נכונה, כדאי להשאיר איש איש לנפשו וזהו. אני טוען שהחלטה כזאת היא לא פחות מסוכנת עבור האדם והאנושות.

              אהבתי

            2. אני מעונין בחופש כפשוטו בלי תוספות. נשמע טוב. מה זה בדיוק אומר? ואולי חופש זה חופש מזה שרוצה חופש כפשוטו בלי תוספות?

              אהבתי

      2. אני חושב שאפשר לפתור את כל ה"אי הבנה" בכך שנצביע למשמעויות השונות שלנו למילה "אנחנו". נראה שאתה רואה "אותנו" כגוף קולקטיבי עם עצמי קולקטיבי ודעה קולקטיבית, זה כמובן, במילותיך שלך: "אמונה שגויה באשר לטבע המציאות" זו היא פשוט האנשה של המושג קהילה.

        אבל במידה וזה לא ההבדל בין הנחותינו, אפשר לשאול אם הגבולות שאתה מציע לכולנו, האם הן נופלות על האינדיבידואל מהשמיים (מהכומר או מהמחוקק), במידה ובהגבלות כאלה אנחנו עוסקים, תמיד יהיו שלל של הגבלות כאשר לעיתים הן אפילו יסתרו אחת את השניה. והן לא מתקיימות ללא השלכות. אפילו אם ההשלכה היא פגיעה במוניטין. ואז בעצם מה היא האחריות של האינדיבידואל? להמנע מהשלכות שלא לרוחו?

        אבל במידה ואתה מדבר על הגבלות פנימיות יש בעיה אחרת. בוא נסתכל על דוגמה.
        אם אני יוצא למסע, ואני מחליט (בהנחה שאלה לא גבולות שיורדים משמיים) שאסור לי ללכת ביום מספר זוגי של קילומטרים (הגבלה של האפשרויות שעומדות בפני), אני הופך לבן אדם אחראי? יש שיגידו שכן. אבל מה קורה אם אחרי 20 קילומטר אני מוצא מקום מושלם לעצור בו. אני יכול עכשיו להחליט שזה יהיה לא אחראי מצידי לא לעצור בו. ויש כאלה שיסכימו איתי. ואלה שלא, מה יגידו לי? "אחריותך היא לא לשנות את דעתך" או שאולי "אחריותך לא להגביל את עצמך לשווא".

        בכל מקרה, אפשר להגיד, שכל בחירה וכל מאמץ מוביל להגבלות כאלו ואחרות (אני יכול להדגים גם את זה) ואני לא רואה מה אחראי, או מה פחות אגוצנטרי בעוד הגבלות? ובטח שלא מה הן מלמדות אותנו (יותר מכל משחק אחר כמובן(רק על הקווים))

        אהבתי

  6. התקנות בניו-יורק לא מגבילות צריכה אלא שיווק. אי שם באמצע המאה הקודם גילו רשתות המזון המהיר שאם המוכרים ישאלו "אתה רוצה צ'יפס עם זה" כל פעם שמישהו מבקש המבורגר, הכנסותיהן יגדלו משמעותית (ואיתן גם צריכת הקלוריות והיקף המותניים של הלקוחות). מאז יש תחרות בלתי פוסקת, מי יצליח למצוא דרכים מתוחכמות יותר לעקוף את חוש הביקורת של הצרכן, ולגרום לו לרצות (ולקנות) דברים שהוא לא צריך ושהוא בכלל לא רצה מלכתחילה. יש הבדל מהותי בין זה לבין הפיתוי במשמעות שאורן מדבר עליה. בפיתוי מהסוג הישן, עומד אדם מול המקרר (נניח), או לכל היותר מול אדם אחר שמנסה לשכנע אותו לחטוא, אחד מול אחד. ברשתות המזון המהיר עומד האדם לבדו מול מערכת משומנת שמאחורי עשרות שנים של ניסיון והרבה מיליונים במחקר, ושכל מטרתה לגרום לו לקנות משהו. זה לא כוחות, כמו שאומרים הילדים. אז עכשיו העיר היטתה איזנה קצת את הדברים. מי שבאמת רוצה יותר מיץ, עדיין יכול לקנות שתי כוסות. ואם הוא יקנה רק אחת כדי לא לטרוח, כנראה שהוא לא רצה את הגדולה עד כדי כך מלכתחילה.

    אהבתי

  7. מאמר מרתק.
    אני לא בטוח שזה האדם המודרני שמאוהב בפיתוי של הפיתוי, כמו התורה עצמה. אפשר לראות את ההלכה כקוראת לאדם לבחור כל הזמן בין הטוב והרע, (אפשר לראות אותה באופן אחר כמובן, כפייתי וסוגר אפשרויות) "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע… נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים" (דברים ל'). לפי פסוק זה אלוהים נותן אפשרויות אלה לפני האדם. אמנם הצבעה לבלומברג יכולה להיתפס כבחירה אך זאת בחירה ששוללת מן האדם את ה"לפניך", את היכולת לבחור שוב ושוב. אפשר להצדיק צעד זה בכך שהפיתויים היום בלתי נסבלים, אך במה שונה כפייה זו מכפייה של הרחקת נשים מן המרחב הציבורי כדי שהגבר לא יצטרך לעמוד בפני פיתוי? (כמובן שהרחקת נשים פוגעת גם בנשים, אני מתייחס ל"פתרון הבעיה" עבור הגברים). יכולת הבחירה היא מיטבינו האנושי, בלומברג משנה את המרחב ושולל מן האדם יכולת זו. אבי מורי נוהג לראות את תפילת כל נדרי כביטול כל הנדרים שלקחנו על עצמינו, במיוחד הטובים, אלו ששוללים מאיתנו את האפשרות לבחור שוב בטוב.
    אפשר להציע דרך אחרת. במקום כפיה, חינוך לבריאות. במקום מלחמה במזון המהיר, נגישות גבוהה יותר למזון הבריא. נראה לי שאמריקה מעדיפה את הפרוהיבישן, על סבסוד של מזון בריא, וזאת מטעמי תרבות כלכלית ותפיסת עולם של האדם. צר לי, אך זו אינה מוצאת חן בעיני כל כך.

    אהבתי

    1. מסכימה לחלוטין, כפי שנסח זאת א. ד. גורדון:
      "לא יהיה ניצחון של האור על החושך כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור"

      אהבתי

      1. חושך ואור, פנים וחוץ, למעלה ולמטה, כאן ושם, אלוהים ושטן, רע וטוב, ניצחון והפסד, אני ואתה…

        אהבתי

  8. אין הבדל עקרוני בין כפייה דתית מכל סוג לבין כפייה מהסוג שמקדם ראש עיריית ניו-יורק.
    מדובר בחשיבה טוטליטרית שלפיה תפקיד השלטון לחנך את האזרחים במקום לשרת אותם.
    זה אחד מהכשלים של הסוציאליסטים, אלו שמכונים ליברלים בארה"ב ורבים אחרים, הם תומכים לכאורה בהרחבת זכויות הפרט ומקדשים אותן אבל מסרבים לוותר על הפטרונות שלהם וכאשר זה מגיע לנושאים שקרובים לליבם לא מהססים לכפות את דעתם על האזרחים.
    לעניין זה אין כל הבדל אם בלומברג יבחר מחדש או לא, ל51% מתושבי ניו-יורק אין סמכות לכפות את דעתם על ה49% האחרים יותר מאשר להיפך, זה פשוט ניצול הכוח.

    ההשוואה להלכה ולסייגיה מגוחכת, האדם הדתי בוחר בהלכה על סייגיה ומחליט להגביל את עצמו (בהתאם להמלצות חז"ל) כדי לא להיכשל.
    ההשוואה הנכונה היא לדינה תיאוקרטית שכופה על אזרחיה ציוויים דתיים.

    אהבתי

    1. הגבתי למטה שהגבלות כאלו מוגבלות למרחב הציבורי. ביתו של האדם הוא מבצרו האחרון לבחירה חופשית. החוק הציבורי הוא דיאלוג עם מגוון גדול של ציבורים. כאשר ההגבלות על עישון בעיר ניו יורק, החמירו בהדרגה והרחיבו את ההגדרה של מרחב ציבורי, נועד למען החירות של אלו שלא מעשנים, להיות במסעדה נקיה מריח של סגריות. לעולם הדאגה לבטחון ובריאות הציבור ניצבת מאחורי כוחות החקיקה. כשעברנו לניו יורק לפני שנים טובות, המהפיכה הסללולרית רק הגיע, ישראל הקדימה את ארה"ב לפחות בכמה שנים טובות, יצא שהייתי עדה פעמים לראות איך מציאות קודמת לחקיקה, כשאני באתי מהרגלים מבית לגבי אתיקה וביטחון אסור ומותר בשיחות טלפון. לאמריקאים להפתעתי לא היו גבולות, הם דברו בכל מקום כל הזמן.בפיה בסרט, הצגה,נהיגה, עד שלא באו כמו בישראל, ושמו להם גבולות. יש צפיה מובנית מבחינה רוחנית פסיכולוגית, לא מודעת שגורם על ישים לנו גבולות. יש רצון וצורך לבני אדם שמשהו גדול מהם ישים להם את הגבול. ישנם אנשים שלא זקוקים לכך, ישנם אנשים הרואים את עצמם כברי סמכות לשים גבולות ואוהבים לעשות זאת. לרב הם רצים לפוליטיקה ומחוקקים חוקים כפתרון פלא לבעיה האישית שלהם. ראינו את זה הרבה בזמן האחרון. האדם הציבורי הוא תמיד אישי. ומכאן מתחילה ומסתיימת הסאגה האנושית.

      אהבתי

  9. מייאש לראות כמה מעט ליברלים אמיתיים יש בעולם.
    מה שיש זה כאלו שמאמינים באמונות מסויימות וכאלו שמאמינים באחרות, יש כאלו שאמונותיהם מכתיבות איסורים רבים ויש כאלו שהן מכתיבות איסורים מועטים.
    כמעט כולם ששים ושמחים לכפות את אמונותיהם על אחרים.

    יש כנראה מעט מאוד סובלנות (נכונות עקרונית להתנהגות לא נכונה לדעתי על ידי הזולת) והרבה פלורליזם וספקנות (אי ביטחון מהי האמת ומה נכון לעשות ולכן המנעות מכפייה).
    סדנא דארעא חד הוא, מהאייתולות באירן ועד הפסוודו ליברלים בארה"ב.

    אהבתי

  10. הצגה מעניינת ומורכבת של הנושא.
    לגבי האנלוגיה בין תקנות עירוניות לתקנות דתיות, צריך להבדיל בין כפיה דתית חיצונית, שאכן שוללת מהאדם את יכולת הבחירה, לבין בחירה מרצון במערכת דתית שיש בה הגבלות מסויימות. בפני התושב הניו-יורקי אכן אין ברירה (חוץ מעזיבת העיר, על המחיר האישי הכרוך בכך). לעומת זאת, בשאלה של אורח חיים דתי, האדם עצמו בוחר לא רק את ה"אם" אלא גם את ה"איך", בתוך או מחוץ לזרמים הדתיים השונים.
    גם הבחירה הזאת אינה הרמטית. דווקא אדם שמקבל על עצמו מערכת איסורים, עומד בפני האתגר היומיומי של עמידה בהם. לא לחינם נקבע בתלמוד הכלל של "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". פירוש 'התוספות' לכלל זה מתבסס על ההנחה הפסיכולוגית שהחובה לעשות או להימנע ממשהו גורמת לרתיעה ולדחף "לעשות דווקא" ולכן מצריכה יותר כוחות נפש, מאשר מי שהדבר נתון להחלטתו ויודע שבכל רגע הוא יכול להרפות ולא לעמוד בדרישות.

    אהבתי

    1. שימי לב לעובדה שלא אסרו על אנשים בניורק לשתות ולאכול באופן לא בריא אלא אוסרים על המוכרים למכור דברים בצורה לא בריאה, אין פה כפייה על התושב אלא כפייה על מי שמספק את האוכל.

      אהבתי

  11. בספר "המשכוכית" מתנבאת קוני ויליס, שהמשך רדיפות המעשנים, יביא לפתיחת "מאורות עישון" מחתרתיות בניו יורק ובלוס אנג'לס.

    אהבתי את "קיימו וקיבלו".
    יפה מאוד.
    נחיה ונראה איך ישפיעו התקנות על עתידן הפוליטי של בלומברג.

    אהבתי

  12. אלמנט שחסר מאוד בדיון הזה הוא זה המאקרו-כלכלי.
    הסיבה שמשקאות קלים – ושאר סוגי הג'אנק פוד – הם כל כך זולים בארה"ב הוא הסבסוד הנדיב שמקבלים הסוכר (בצורת תירס), השמן (סויה) והמזון לבהמות (שוב, תירס וסויה) שמתגלגל לבשר זול, לעומת היעדר סבסוד של סוגים בריאים יותר של מזונות צמחיים. מייקל פולאן ניסח את זה כאבסורד בעובדה שמוצר תעשייתי מתוחכם – עוגיות אוריאו – עולה פחות מאוסף של שורשים (גזר).

    כלומר, לא מדובר פה במערכת שמנסה להגביל את הפרט – אלא במערכת שמציבה אוסף של פיתויים בכוונת מכוון בפני הפרט, ואז נוזפת בו כשהוא נופל. ומישהו הזכיר כאן קודם את 'בפני עיוור'.

    (מעניין לציין, אגב, שסוג המזון היחיד שמסובסד (בעקיפין) כיום בישראל הוא פירות וירקות טריים, שפטורים ממע"מ – מצבנו דווקא טוב)

    אהבתי

    1. תוספת לנקודה האחרונה – למעשה, המדינה גורמת להעלאת מחירי הבשר, אמנם לא מסיבות בריאותיות אלא כתוצאה עקיפה מחקיקה שמניעיה דתיים, המגבילה גידול חזירים וייבוא בשר לא כשר.

      זו כנראה אחת הסיבות לכך, שצריכת הבשר הכוללת בישראל נמוכה משמעותית ביחס למערב, ומתוכה חלק גדול הוא בשר עוף, שהוא רזה יחסית.

      אהבתי

  13. אהבתי את ההשוואה לסייגים וגדרים בהלכה.
    בכל זאת, צריך להסתכל גם בקונטקסט האמריקאי והוא שכבר שנים המערכת האמריקאית מתייחסת לאזרח כילד. ניתן לראות את זה בדרישות בטיחות (safety) מופרזות שיוצרות מרחבים סטריליים חפים מצורך בקומון-סנס ובאחריות אישית וניתן לראות את זה בפסיקות מופרכות כמו הפיצויים שנפסקו לקונה קפה כי הקפה היה חם מדי וגרם לו לכוויה. כלומר הגננות טבועה בשיטה האמריקאית ובלומברג רק ממשיך בזה.

    אהבתי

    1. צודק אורן,אבל מצד שני – חוקי התנועה האמריקאים (ברוב המדינות) נותנים הרבה יותר שיקול דעת לנהג. (ברמזור אדום מותר לפנות שמאלה אלא אם כן מצוין אחרת, רמזור ירוק מאפשר פניה שמאלה אבל לא מבטיח שהכביש חסום לכל הכיוונים האחרים, לא קשה לדמיין מה היו התוצאות של שיטה כזו בישראל)

      אהבתי

  14. היי תומר… הכותרת של התגובה שלי היא ""מי יאכילנו בשר" מפרשת בהעלותך.. של שבוע שעבר, אני תושבת ניו יורק, ומיד אחרי ההכרזה של בלומברג על ההגבלות הללו.. בעלי היקר סיפר לי שהוא עבר במדיסון סקוור פארק הירוק והפורח, שהלבין מאהלים שהיו מפוזרים, בשטח גדול, כאלו שבני ישראל חנו שם… ריח עשן חריף של בשר שרוף, והמוני אדם מחזיקים ביד אחת קולה וביד שניה שיפודי בשר צרובים. זה היה ארוע שיזם דני מאייר, יהודי אדום שיער, ומסעדן מאוד מצליח, בבעלותו מספר מסעדות מפורסמות בכל העולם, בתוך כל אוהל היה מנגל, ומאחוריו אדם מזיע שצורב בשר חזיר, (זה היה ארוע כולינרי שאול מאירופה החוגג את פוריותו של החזיר) הוא מכר לגדודי אנשים, שעלו לרגל לפארק..במשך יומים… חסר היה שם כהן או השאמן שיקריב קורבנות.. :) וויתרו על הפולחן בשביל המסחר, והותירו את המסחר בלבד..

    קשה לקבור את התאוה לשומן וסוכר.. :)

    ולגבי מה שכתבת, גם בפרשת בהעלותך יש את המתח הזה בין ידע על האלהי.. לבין התאוה העיורת האנושית לצרוך משום מה אוכל זבל לא בריא לגוף ולנפש. כשבעבר הבשר היה לא בריא לנפש, קברות התאוה. מרחיק אתכם מן הקדושה וכו, והיום הוא לא בריא לגוף גורם לחסימות עורקים, כלמר הדם.. הנפש לא יכולה לזרום בגוף. אם בעבר לאדם לא הייתה שום יכולת לקשור בין האוכל שהוא אוכל לבין ההשפעה על הגוף והנפש.. אך הייתה הכוונה אל הטהרות וקדושה מבלי לדעת למה ומדוע.. בימינו נוצרת מציאות יש מיש, היגע שומן עד נפש.. כלמר שנים של מחקר והתבוננות, וסטטיסטיקות, ומישל אובמה… אם כן מסתבר שככל שאנחנו יודעים יותר.. ככל שאנחנו מקשרים בין תחלואה ותזונה, או בריאות ותזונה, יש סיבה רציונלית למנוע אותה בעזרת בחקיקה. בניגוד להלכה ששם האיסורים הם גורפים גם במרחב האישי וגם במרחב הציבורי.. החוק הים מוגבל למרחב הציבורי.. מותר לאדם לעשן בביתו. הפרטיות האישית היא המבצר האחרון של הבחירה החופשית.

    אהבתי

  15. (בתור מעשן שהיה רוצה לחדול מתישהו) אני חושש תמיד כשהממשלה מחליטה עבור האזרח. וייתכן שאני שמרן. ככל שמועמקים תכתיבי המדינה לאזרח החופש קטן. עד פה אין בעיה. הבעיה שאין לבור הזה תחתית וכל אחד מאיתנו ימצא בסוף שמשהו מחירותו נגזל בעבור ה"אמת" הגדולה.

    אהבתי

    1. כל אחד יכול לבחור לראות את המציאות כראות עיניו. אני מאמינה בכוחות האיזון שיש בחברה בריאה, כולנו יודעים מבלי לדעת כיצד לשמור על הקיים הטוב ולשפר אותו. זה בדנ"א, גם אם לכאורה יש תקופות של חוסר שפיות גלובלית.. לחברה יש מנגנוני הגנה לא מודעים שמאזנים אותה, ככל שתהיה חריגה בזכויות הפרט, תתעורר מחאה. זו מערכת מאוד דינמית.

      אהבתי

      1. כל אחד יכול לבחור לראות את המציאות כראות עיניו… זהו, מתה האמת, מתה. אבל אולי, אולי ,'וידעתם את האמת והאמת תוציאכם לחרות' אולי כך? אולי?

        אהבתי

        1. אולי זו האמת… שהאמת היא דינאמית, שיסוד האמת הוא בשנויים והתפתחות ויצירה ניצחית.. מביאה בתולדות.. דומה לחיים.. האמת היא החיים. היא אנטגרלית ומחייבת אותנו להשתנות איתה ולצמוח? זו ההגדרה של האמת. תחושה רגעית של שלמות חולפת, נצחיות שחולפת.

          זהו, האמת חיה, חיה ונושמת.. מאתגרת אותנו כמו מאמן קשוח ומלא אהבה וחדור מוטיבציה..

          ממש מתחת לאף עוברת לאורך ההסטוריה האנושית.. שזורה מול העיניים שלנו

          דברים ל, ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע…. העידתי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך

          פשוט.. לא?
          אמת אחת: אנחנו חלק אנגטרלי וחשוב באמת.. מקיימים עמה יחסי תודעה התבוננות ביקורת ומחקר.
          אמת שניה: שבתוך האבסולוטיות של החיים ושל המוות יש לנו מרחב של בחירה.
          אמת שלישית: שהאמת נשמעת אמיתית יותר כשהיא באה מאילן גבוה,
          אמת רביעית פתגם אתיופי: כשאדם מעמיד שהוא ישן גם צופר לא יעיר אותו..

          אהבתי

    2. כמו שכתבתי כאן למעלה, הממשלה לא מחליטה עבר האזרח הקטן מה מותר לו, אלה עבור החברה הגדולה, אילו אמצעים מותרים לה כדי לפתות את הצרכן לקנות. יש אנשים שגם זה מפריע להם, אבל זה לא אותו דבר.

      אהבתי

      1. ארך – ומדוע זה לא אותו הדבר. יחליטו מלמעלה שאסור לצרוך ספרים מסויימים. שאסור להאמין (או לבטא אמונה זו בצורה מסויימת) במשהו. אני מסכים עם הליברלים שההמון טיפש ולא יכול להחליט ומסכים עם השמרנים שמטרת השלטון להסדיר (במינימום) את התנאים הנדרשים לחיים (ויכוח אחר על ההגדרה).
        כששלטון (דתי/אזרחי) מכניס רגל לדלת ביתך אין לדעת היכן הוא יעצור.

        תמר – אני גם רוצה להאמין שככל שיש יותר אור/חושך יש במקביל גם תנועה מהצד השני של חושך/אור. השאלה היא לאן אנחנו צריכים להגיע לפני שהשינוי הזה קורא.

        אהבתי

        1. אז אתה נגד כל מה שמוחלט מלמעלה? זה שאסור לרצוח זה בסדר? זה שאסור למסעדה להגיש אוכל שלא נשמר בקירור זה בסדר? אם אתה כל כך מפחד לתת לממשלה להכניס רגל בדלת, אז תבטל את הממשלה וזהו, לא? ואם אתה כן מוכן שהממשלה תקבע לנו דברים, אז השאלה היא איפה עובר הגבול בין סביר ולא סביר. בעיני אין שום דמיון בין הגבלה של אמצעי השיווק של חברה מסחרית לבין הגבלה של איזה ספרים מותר לקרוא, אבל אם בעיניך יש, אז מה אתה כן מסכים שהממשלה תעשה?

          אהבתי

          1. ארך,
            אתה מעלה בדיוק את הבעיה שאיתה אני מתמודד במחשבותיי. ולא אמרתי שיש לי תשובה. צר לי אם הובנתי לא נכון. אין ספק שבחברה יש צורך לקבל החלטות עבור כולם ותמיד יהיה מי שייפגע. שאלת קו הגבול היא הבעייתית. ולא הבעתי עמדת התנגדות אלא חשש מפני כך שאין לה תשובה לשאלה הזו, לא בתחום שמחוץ לפילוסופיה.
            כשתהיה לי תשובה יותר טובה ומלאה (ולצערי אהיה כנראה זקן מדי עד אז) אשמח לחלוק אותה. עד אז אמשיך לתהות….

            אהבתי

  16. "חופשי זה לגמרי לבד "- 1982, מלחמת לבנון ה-ה-ה. להקת בנזין, מילים: יעקב גלעד
    לחן: יהודה פוליקר

    שילוב של שני מונחים סנסקריטיים: "מוקשה"- שחרור, חופש, עצמאות. "קאיוואליה"- לבדיות. שתי פרשנויות אפשריות למרחב שבין המחיר והתמורה, בין היחיד והחברה. קשה, קשה…

    אהבתי

  17. מעבר לפן התיאורי בפוסט, האם אתה מחזיק בדברי לוינס? האם ניתן לזהות סייגים במשנת החירות שלך וסיוג הביקורת כלפי כבלי החוקים שאתה נוהג להציג?

    אהבתי

      1. השאלה השניה קשורה לראשונה ועסוקה באופי של הפוסטים שלך אותם קראתי. (עם דגש רק על אלה שקראתי). אתה מרבה לבקר ולעיתים לבוז לממסד אשר מייצג לפעמים את תודעת האנטי פיתוי או חירות קשה. הקו בפוסט זה שונה, ומאזן מעט את התודעה המעט אנרכיסטית לענ"ד שאתה מציג מפעם לפעם.

        אהבתי

  18. לגבי הרחקת מזון מהיר משכונות עוני , אי אפשר להתעלם מהמצב העגום בארה״ב, שבו זול וזמין יותר לקנות המבורגר מאשר ירקות לסלט ולחם פשוט.
    כלומר זה לא רק לצמצם מבחר, לפעמים פשוט אין מבחר בשכונות עניות. ירקות טריים הם לא זמינים וכל מה שאפשר לקנות בחנות השכונתית מעובד ורווי סירופ פרוקטוז מרוכז. לישראלים המצב הזה אולי קצת זר כי בכל מקום אפשר למצוא פה ירקות…

    אהבתי

  19. "הם בסך הכל רוצים לבחור בעצמם". אדם לא בוחר בעצמו להים obesse, או להכניס לגופו חומרים מסרטנים בכמויות.
    יש משהו שגורם לו לרצות את הדברים הללו. מה זה המשהו הזה? הוא לא כזה מסתורי, די בולט אפילו: תרבות הצריכה, פירסום אינסטנסיבי, תאגידי ענק שיכולים להרשות לעצמם להשקיע מליארדים בפירסום ובאנשי מקצוע שיחקרו איך הפירסום משקיע הכי טוב.
    מצחיק ש"הזכות לבחירה" מרימה את ראשה דווקא בשלב השני, אחרי שהתאגידי כבר עשו סיבוב על המח והתרבות שלנו.
    אם כבר זכות בחירה, אז עד הסוף. בלי פירסומות, מיסמוס תרבות הצריכה.
    ואם לא, אז אין מה לנופף בזכות הבחירה אל מול כמה חוקים שמנסים ללכת בכיוון הנכון.

    אין כמובן קשר לחוקים שבתורה – הם מעצם טבעם מיועדים לשלוט בהמונים, ואין בהם דבר פרט לכך.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s