בילדותי הערצתי את סדרת "מלחמת הכוכבים", בנעורי שיחקתי מאות שעות ב"מבוכים ודרקונים", ואילו היום אני מסתפק ב"נקודה". אסייג את דברי מיד: יש בבטאון הימין הדתי מאמרים רבים שהם רציניים ולפחות רגל אחת שלהם מוצבת על האדמה. למעשה, יש גם כאלה שבאופן מודע מבקשים להיצמד לעובדות ולא להיסחף בלהט המשיחי (כמו מאמרו המצויין של נדב שנרב בגליון הנוכחי – ינואר 2008). אבל מדי פעם גם ניתן למצוא איזו פנינת מד"ב לתפארת, כמו המאמר של פרופ' הלל ויס על "הקונגרס היהודי החדש" (גם הוא בגליון האחרון – אולי שמעתם על כוונת חברי ה"קונגרס" להעביר לבוש בביקורו כאן "איגרת" בו הם מבקשים שיסייע בבניין בית המקדש השלישי. מה שנקרא, ריאל פוליטיק).

מה במאמר? בסך הכל ההודעה על ייסודו של גוף חדש שיכלול תחת כנפיו את כל יהודי העולם, וגם ידריך אותם בחייהם הפרטיים והקולקטיביים – נהדר, לא? ההודאה יוצאת מטעם חברי ה"סנהדרין", שגם היא גוף חדש (כלומר מחודש) שמתיימר לכלול תחת כנפיו את כל יהודי העולם וגו'. הנה הקטע המהותי מתוך המאמר – הוספתי לו פרשנות, כמיטב מסורת ישראל סבא:

"הגיע זמן להעמיד קונגרס יהודי חדש. לא קונגרס ציוני, קונגרס יהודי. בציונות כבר היינו. כינוס, עצרת של כל העם היהודי, עצרת יהודית לאומית מתמדת, שהיא מקור הסמכות המרכזי שאמור לייצג את העם, שהוא הריבון מכוח ריבונו של עולם; גוף שממשיך בפעילותו גם אחרי כינוס הקונגרס. עד שיקום שלטון יהודי חדש ותקין בארץ ישראל, הקונגרס הוא שיחזיק במפתחות הקיום ההודי כלפי ארעא וכלפי שמיא. כלפי שמיא, במובן של העמדת בית דין של כלל ישראל, על פי כלל תופסי התורה בישראל, "למען תחיה וירשת את הארץ"; וכלפי ארעא, בארגון המוסדות הלאומיים למען המטרות הלאומיות. הקונגרס החדש חייב להיות לא רק ציוני – בוודאי לא פוסט-ציוני – לא חרדי, לא חילוני ולא ציוני דתי, לא רפורמי ולא קונסרבטיבי, אלא קונגרס יהודי ריבוני. הוא יהיה קונגרס של כולם, אך על בסיס החלטות כנס ההכנה. קרוב לודאי שבשלב זה לא כל היהודים מבינים שאין להם פתח הימלטות מהקונגרס, אבל במהרה הם יבינו גם יבינו."

—

בציונות כבר היינו: ציונות זה פאסה. עובדה: ההתנתקות. עכשיו אנחנו בקטע של יהדות. נטו. הארד קור. עצרת של כל העם היהודי: מה לא ברור? "כל" הבנתם? "עם" הבנתם? "יהודי" הבנתם? זהו. כולו. לגמרי. הכל כולל הכל. כווווולם. כלומר, חוץ מאלה שמתנגדים לעצרת, שהם רוב העם היהודי. אמור לייצג את העם: "אמור". כפשוטו. ריבון מכוח ריבונו של עולם: הכוח מועבר בתמסורת ישירה מריבנו של עולם אל מוחו של ויס. משם, לעם. עד שיקום שלטון יהודי חדש ותקין בארץ ישראל: כלומר הקונגרס הוא גוף עוקף ממשלה דמוקרטית נבחרת. מה הבעיה? הוא ריבון מכוח ריבונו של עולם, שכחתם? העמדת בית דין של כלל ישראל, על פי כלל תופסי התורה בישראל: כן חבר'ה: מי מישראל שלא ילבש ציצית או שלא תלבש שמלה, ישפט, ימצא אשם ויענש בהתאם. לנגזרים למוות תינתן בחירה בין סקילה, שריפה, עריפה וחניקה. הוא יהיה קונגרס של כולם, אך על בסיס החלטות כנס ההכנה: אההההה… תמיד צריך לקרוא את האותיות הקטנות. אתה הבנת את זה ברוך? יענו, ישראבלוף. של כולם, אבל… רק שלנו, כי בכנס ההכנה השתתפו, למשל, הרב דב ליאור, ולמשל, הרב ישראל אריאל, וגם ח"כ אריה אלדד. אתם מצליחים לנחש מה הם הכינו לנו, לכווווולנו, שם בכנס ההכנה? קרוב לודאי שבשלב זה לא כל היהודים מבינים שאין להם פתח הימלטות מהקונגרס, אבל במהרה הם יבינו גם יבינו: משפט כל כך מקסים שהייתי חייב לצטט את כולו. כי בשלב זה גם אני עצמי לא מבין, אבל אני בטוח שבקרוב מאוד אבין גם אבין. כך מבטיח פרופ' ויס, ומילה של ויס היא מילה. למרות ש… מוזר, כי ידוע שמתוך כל האנשים שמזדהים כיהודים יותר מ- 80% לא שומרים הלכה בצורה אורתודוקסית, אז איך בדיוק ויס יכפה עליהם לעשות כן, או אפילו להתעניין בכך? ומוזר, כי גם מקרב אלה ששומרים, הרי שרובם בכלל חרדים, שלא ממש מזדהים עם הפנטזיות של ויס, אז גם אותם יהיה קשה לגייס למאמץ המלחמתי. ומוזר, כי אפילו מקרב הציבור הלאומי-דתי, עצמו ובשרו של ויס, רוב האנשים מתעלמים, אם לא ממש מזלזלים, בויס, וכך גם יחסם כלפי ה"סנהדרין" החדשה. בעיה, לא? אבל היי, זה מה שטוב כשמאמינים: לא צריך לחשוב באמת. כי לאלוקים הפתרונים. יופי פרופסור: אחריך.

גליון מרחשון (אוקטובר) של נקודה חיכה לי היום בתיבת הדואר, ועם ארוחת הבוקר עיינתי בקטע הקצר שב"עמוד הפותח" (מעין פובליציסטיקת הלם שכזאת לפתיחת הגליון). שרה ג'ו בן צבי כותבת שם על הבגידה הקרובה בירושלים בועידת אנאפוליס ("פינה אפלה באנאפוליס" כדבריה), בגידה שהימין הדתי יהיה שותף לה אם לא ייצא להפגין ולזעוק מבעוד מועד.

בן צבי פורטת על נימי תפילות תשרי שעברו זה מכבר, תפילות שמבקשות מהקב"ה שיביאנו "לציון עירך ברינה ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם, שם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם". המילים הללו לדעתה לא מצליחות באמת לתת לנו את תחושת החג. היא מוחה על הסטריליות שלהן, שמאפשרת

להתעלם מהדם הניתז, מההשתוללויות של שלושה עשר פרים שנשחטים בזה אחר זה בחצר המקדש ביום הראשון של חג הסוכות, מהקיומיות של הקרבנות ושל העמידה ללא מחיצות מול עובדות של חיים ומוות, מול פני א-ל עליון.

קראתי שוב, כי היה לי קצת קשה להאמין – הרי בדרך כלל עוטפים את הצפייה לבניין בית המקדש השלישי בסיפורים על נפלאות ימות המשיח, והנה מישהי סוף סוף שמה את הסכין על השולחן: חידוש עבודת הקורבנות, דם ואש ותמרות עשן, וריח הבשר החרוך על הבוקר.

למרות שאני תמיד נהנה לראות אדם הנותן לרגשות הרליגיוזיים שלו דרור, קשה שלא להתחלחל מול התצוגה הבוטה הזאת של קמאיות פגאנית רווית דם. זה לא כאילו שאין לנו גם ככה די והותר "עמידה ללא מחיצות מול עובדות של חיים ומוות" בארץ הזאת, ואני לא מצליח להבין למה דווקא לתוספת מזה נהיה זכאים עם פרוס הגאולה השלמה. במילים אחרות, אמור לי מהו חזון אחרית הימים שלך, ואומר לך באיזו תקופה הדתיות שלך תקועה.

ביום כיפור לפני שנה הזמינו אותי שכני לארוחה מפסקת. דיירים רבים בשכונה השקטה שלי בקריית אתא עלו בשנות החמישים ממרוקו, וכך נהניתי מאוכל טעים במיוחד, שלאחריו יצאנו כולנו (כלומר הגברים של המשפחה ואני) אל החצר כדי לעכל. על פי השעון הצום כבר החל, ולכן התאפקתי לא להביע את תדהמתי בקול על כך שמארחי שלפו איש איש את חפיסת סיגריותיו והחלו לעשן בנחת. תוך דקות גם הובא להם גם תה מתוק מהמטבח. רבע שעה אחרי כן כבר היינו בדרך לבית הכנסת.

יהודה שנהב, בחציה השני של הביקורת שלו ב"הארץ" על האינציקלופדיה ל"תרבות יהודית בעידן חילוני" מספר על איך שסבתו, פארחה מועלם, ליגלגה על האבחנה, הנוצרית במקורה, בין דתי לחילוני.

היא היתה יהודייה אדוקה – אבל לא העמידה סייגים נוקשים להתנהגות. בארוחת ערב שבת, למשל, יכולים היו המסובים לעשן בנחת סיגריה לאחר התפילה. כדאי גם להדגיש, כי רוב מצביעי ש"ס אינם דתיים חרדים כמו הפוליטיקאים המייצגים אותם. לא בכדי, אם כך, כינו הסוציולוגים בישראל את המזרחים 'מסורתיים': הם ביקשו לעקוף, באמצעות קטיגוריה זו, את בעיית חוסר ההתמיינות של המזרחים לקטגוריות האירופיות.

שנהב אם כן מצביע על כך שמבחינה סוציולוגית אי אפשר למתוח קו ברור בין דתיים לחילוניים, ודאי שלא רק על פי יחסם להלכה. כפי שכתבתי, המושג של "דת" כתחום נבדל (גם אם מיוחס) בחיים היא המצאה נוצרית, ואילו ביהדות (ומזרחה) עבודת האל לא התקיימה במסגרת החיים, אלה החיים התקיימו במסגרתה. אבל דבר נוסף עולה מתוך דבריו של שנהב על סבתו: התפיסה, שהתקיימה ביהדות המזרח, שלא העמידה את הזהות היהודית של האדם רק על דקדוקיו ההלכתיים. תפיסה שבאירופה הבליחה לרגע עם תחילת תנועת החסידות, אבל שנחנקה מיד עם מיסודה של זו ושמאז הולכת ונעלמת.

ידוע לכל שבעבר שמירת ההלכה לא היתה קפדנית כבימנו – היא פשוט לא היתה יכולה להיות, כאשר שעונים, אם בכלל היו קיימים, לא היו מדוייקים, מוצרי מזון לא היו ארוזים הרמטית, לא בכל עיירת גויים היתה מסעדה כשרה או גדר שהפכה אותה כולה ל"רשות היחיד" בשבת, ולא לכל קהילה יהודית היה רב שהיה באמת תלמיד חכם. אולי זה מה שהציל את יהדות אירופה מלהפוך לגמרי לבדיחה. כי האפשרות לאדיקות פנאטית בדקדוקי הלכה התרחבה עם הזמן ועם הכיוון מערבה, וממש בימינו מגיעה לשיאה. וכמו שיאים רבים, גם זה מתאפיין בגרוטסקיות.

הלכה מסומסת

נדמה לי שהיה זה באנרג'י יהדות ששמעתי על זה לראשונה: שאלות הלכתיות ב- sms. הרב אבינר, מסופר שם, מקבל מדי יום "לא פחות מ-150הודעות סמס עם שאלות שונות ומשונות, כאשר בתקופות חמות כמו פסח מגיע מספרם ל-300. בתקופות נדירות ורגישות במיוחד כמו ערב יום הכיפורים וימי מלחמת לבנון השניה נסק מספרם ל-600 הודעות ביום."

ומה שואלים חיילי צבא השם?

אחת הפניות האחרונות, למשל, התקבלה מבחור שכתב: "אני יושב באוטובוס ליד איש חרדי שלא יושב ליד נשים והנה נכנסה גברת זקנה שאין לה איפה לשבת. מה לעשות? לקום?" (תשובה: "תן לה מקומך והוא יעשה כטוב בעיניו"). חייל שאל בזמן פשיטה על אחד הבתים ברמאללה: "האם אני יכול לגנוב מערבי סחורה שברור שהיא גנובה?" (תשובה: "לא, אסור לגנוב אפילו שגנוב"). במקרה אחר סימס לרב תלמיד צעיר ותמים מתחת לשלחן: "האם מותר לשקר למורה שהכנתי שיעורי בית".

מרבית הביקורת על התופעה בקרב המגזר הדתי, ויש כזו, נוגעת לעצלות שהיא מעודדת בקרב שומרי המצוות ("במקום לפתוח ספר, שולחים שאלה") ועל השטחיות ההכרחית של התשובות. משום מה לא שמים לב שהסכנה האמיתית בתופעה הזאת היא הפיכתה של ההלכה באופן סופי לקודקס יבשושי של חוקים, כאילו לא לעצב את החיים באופן חיובי, אלא לאסור ולדכא אותם היא באה. סכנה נוספת, חמורה עוד יותר, היא איפוסה המוחלט של כל יכולת חשיבה עצמאית מצד התלמיד: שימו לב שהשאלות המוזכרות מעלה הן כולן דילמות מוסריות. הנוסע באוטובוס, התלמיד התמים ואותו חייל (תמים גם הוא, אני בטוח, תמימות קדושה שכזו) מבקשים הדרכה רוחנית, כאילו הם לא מבינים לבד טוב ומה רע (כן: לא מה מותר ומה אסור, מה טוב ומה רע).

מנקודת מבט סוציולוגית אולי צודק שנהב וקשה מאוד להבחין בין "חילוני" ל"דתי", ועוד יותר קשה להעמיד את החילוניות כקטיגוריה עצמאית בעלת מהות נבדלת. אבל הייתי רוצה לתת הגדרה תיאולוגית פשוטה (וקצת פשטנית) למושגים הללו: חילוני הוא מי שאין לו קשר עם אלוהים (או כל מציאות שחורגת מתפיסת העולם כמחסן של חפצים). דתי הוא מי שיש לו. על פי ההגדרה הזאת אותם מסמסי הלכה הינם למעשה חילונים שומרי מצוות. אין להם שום קשר עם משהו נשגב. אין להם שום מגע עם מציאות שחורגת מהתפיסה האנושית הרגילה, המכאניסטית, האינסטרומנטלית, של החיים. הם בסך הכל מנסים להסתדר ולהפיק את המיטב מקיום שטחי ותפל, וההלכה מקיימת עבורם מערכת דטרמיניסטית של דת-נמלים, שרק השם משותף לה ולדת אמיתית. ואפילו לזה הם זקוקים לעזרה און-ליין.

כן: ברור שגם היום, מי שמעוניין בפתרון הלכתי לבעיה אקוטית הולך לרב ומדבר איתו. אבל נדמה לי שיחד עם "פרויקט השו"ת" ותקליטורי אוספי "כל כתבי הקודש" למחשב, המגמה של אוטומטיזיצה של ההלכה (ועל פי תפיסה זו: של היהדות) אינה ניתנת להכחשה. מתורת חיים, שמנסה לחדור ללב הפועם של הדברים ולענות על צרכים של קיום אנושי רב-גוני, הופכת ההלכה למטריצה מדוייקת שאמורה לכסות כרשת כל גבעה או פינה בחיים, ולמעשה, אבוי, ליישר את עקוביהם על פי אידיאל של התנהגות צייתנית ומכאנית. ומי שמנסה ליישר כך את החיים דומה לזה שמעדיף תעלת בטון על נהר שוקק – או אולי אפילו מעוניין בשלולית מעפישה.

אם נמשיך את קו ההיגיון (הצלול, הברור, המדויק כל כך) הזה, הצעד הבא כבר יכול להיות מענה-מצוות אוטומטי, בו לא רב אנושי אלא מחשב יישב בקצה השני של קו ה- sms הלוהט, ויקבע הלכות על פי תוכנה פשוטה (למי שמעוניין: הזדמנות לסטארט-אפ). ממילא ברור שכל שיקול אנושי זר לרב שלא רואה ואף לא שומע (וודאי שלא מכיר) את תלמידו. כבר לא צריך להסתכל על התמונה הגדולה, על אופי האדם והייחוד, שתמיד קיים, במצבו הפרטי. אין צורך להעמיק ולאפשר לו לנהוג כפי שראוי לו עצמו, על ידי מציאת פתרונות הלכתיים יצירתיים לבעיותיו היחידאיות; אין צורך לטרוח ולמצוא את שביל הזהב בין צרכיו לבין צרכי המערכת; בכלל: אין צורך לחשוב. יש רק לשלוף את "התשובה הנכונה" ולסמס אותה חזרה. יהדות שמתנתקת סופית מהאנושיות.

לכן התשובה הברורה לרובו-רב תהיה כמובן שומר-מצוותומט: רובוט צייתן (תוצרת יפן) שיתקשר עם מקור ההלכה ויקיים את המצוות קלה כחמורה. מכיוון שחשיבה, שלא לדבר על דבקות או כוונה, איננה כפי הנראה מרכיב חיוני בשמירת ההלכה, אותו שומר-מצוותומט יקבל עליו את התרי"ג, הר כגיגית, יעשה וישמע וידקדק בקוצו של כל יוד, ואילו בעליו היהודי יוכל בינתיים לחיות את חייו בשלווה. מי יודע, הוא אולי עוד יעמיק את הקשר שלו עם אלוהים.

אבל לא צריך לחכות. המדינה מלאה בשומרי-מצוותומטים. ויש מי שמעודד את קיומם. "'אני משתדל לענות בזמן לכולם', אומר הרב אבינר בחיוך. 'יש לי ברירה? אנשים פונים אלי בזמן אמת וצריכים תשובה מידית'". הייתי רוצה לחשוב שיש ברירה: להפסיק את עבודת המצוות האובססיבית הזאת ולהתחיל לעבוד את אלוהים. צעד ראשון בכיוון: ללמד אנשים לחשוב בכוחות עצמם.

1. ראשית, אני שמח מאוד להביא כאן סרט תיעודי שהופק על אחד המורים הרוחניים הגדולים של המאה העשרים, ניסרגדטה מהאראג'. מהאראג' (כתבתי עליו מאמר בזמנו) חי כל חייו בשכונת עוני בבומביי, שם מכר סיגריות בידי לפרנסתו. הוא מת ב- 1981 אחרי שבילה את השליש האחרון של חייו בשיחות יומיומיות עם מחפשים רוחניים מכל העולם. הטובות מהן ראו אור בספר "I AM THAT", שהפך במהירות ל"קלאסיקה מודרנית" של הניו-אייג' בזכות הניסוחים הבהירים שבו והעוצמה הרבה של המילים. מהאראג' היה בין העמוקים ביותר של גל הניאו-אדוויטה, ואני עצמי למדתי רבות מתלמידו רמש בלסקר.

את הסרט הבא מנחה יוסטון סמית, חוקר דתות מוערך ומפורסם, ויש בו גם ראיונות מעניינים, בין השאר עם ג'ק קורנפילד, אחד ממורי המדיטציה הבודהיסטית המפורסמים בעולם. הנה הלינק, למקרה שהמסך לא פועל:

2. הנה כתבת מגזין מצויינת על הסיינטולוגיה שהתפרסמה לפני כשנה ברולינג סטון. ג'נט רייטמן חדרה לתוככי הכת המתוחכמת (מבחינה אירגונית, לא תיאולוגית) והמאיימת הזאת, ודיברה הן עם בכירים בהיררכיה התוך-כיתתית, הן עם פורשים ממורמרים והן עם חברים מסכנים בכת שהיו מאוד רוצים לצאת, אבל שכל משפחתם בפנים והם יודעים שאם הם יגלו חוסר נאמנות ינותק עמם כל קשר. הכתבה היתה מועמדת השנה לפרס National Magazine Awards (בדקו לינק לכתבות טובות אחרות במגוון נושאים) בקטגוריית התחקירים. היא אמנם לא זכתה, אבל עדיין.

3. משהו על המתנחלים. כלומר לא על כולם כמובן: אותי מעניינים בעיקר אנשי הימין הדתי, הפונדמנטליסטי, המשיחי, התיאו-פשיסטי. השבוע התבשרנו שמועצת יש"(ע) לובשת פנים חדשות ומרעננת את שורותיה, בניסיון לאיחוד כל הזרמים, הכתות, הרבנים, האסכולות, הסקציות והפקציות בתוך ארבע אמות של מנגנון אופרטיבי אחד. שאיפה ראוייה כמובן, שלעניות דעתי אין לה הרבה סיכוי להחזיק מעמד והיא תתפורר במבחן הראשון הבא שבו שוב יצוץ הקונפליקט בין נאמנות לחוקי המדינה (ולדידם, לקדושתה) לבין תכנית הגאולה (כלומר איסור הנסיגה משום שטח כבוש).

ועוד זה מדבר, והנה מתברר שעוד ועוד רבנים קוראים לעלייה להר הבית, דבר שהיה טאבו עד לא מזמן, ומסיבות הלכתיות: לא ברור איפה בדיוק קודש הקודשים, ולכן חל איסור על יהודים (שאינם הכהן הגדול, ושגם אינם יכולים להטהר כראוי) להגיע לשם כי הם עלולים לטמא את המקום. כך לפחות חשבו הראי"ה קוק ובנו הרצי"ה, וכמובן רוב מוחלט ומכריע של הרבנים עד לפני כמה שנים. אבל היי, לא אנשי אמונה כרבני יש"(ע) יתנו להלכה להפריע למאוויהם האידיאולוגים (שלא לומר, הפטישיסטים). אז משנים את ההלכה, דבר שכאמור אפילו שוחרי מקדש רגשנים כרבנים קוק לא העזו לעשות.

[הפסקה הבאה נכתבה כמה שעות לאחר עליית הרשימה – פשוט שכחתי] בגליון נקודה האחרון (מאי) מתפרסם ראיון עם ישראל הראל, המייסד והעורך הראשון של הבטאון. הוא מדבר בצורה כנה וברורה על הכשלון הגדול של תנועת ההתנחלויות "להפוך למובילה את המדינה, לפחות מבחינת המופת והדוגמה האישית", כל זאת משום הקיצוניות והפרגמנטציה שמאפיינים כל כך הרבה את החברה הדתיית ימנית משיחית. הנה:

אלה שמדברים על 'כלל ישראל' מקימים את הישובים הסגרגטיביים ביותר ומסתגרים בהם; הספרות שהם מוציאים היא רובה ככולה אסופות תורניות; העיתונות היא בעיקרה עיתונות של בית כנסת. רמתה של האחרת – "המקצועית" – ידועה, ועל כן לא משפיעה על איש. בקיצור, ליומרה לרשת את אלה שכביכול פשטו את הרגל אין כיסוי כמותי, ארגוני, ועדיין לא – אם כי בתחום זה המצב טוב יותר – איכותי. […] אנשי דור ההמשך, במיוחד אלה באגף הרבני, אימצו לעצמם, למרות הרטוריקה הכלל ישראלית, התנהלות של כת.

לאחרונה עלה בבלוג של גדי טאוב סרט שצולם בכנס באוניברסיטה העברית שנערך לכבוד ספרו האחרון על המתנחלים. למי שלא מעניין הסרט כולו, אני ממליץ מאוד לשמוע את פרופ' משה הלברטל מדבר. הלברטל, חובש כיפה, הוא היום אחד האנשים המבריקים והעמוקים באקדמיה, בודאי בכל הקשור למה שנקרא "מחשבת ישראל". הוא מצליח לעשות בדיוק מה שאינטלקטואל ראוי אמור: לקחת את העובדות שמולו (ומולנו) ולהתאים אותן, מתוך רוחב מבט, ידע גדול והבנה עמוקה, למקומן המדוייק בפאזל המשתנה של המציאות – וגם לנסח את זה יפה. הנה הוידאו – כשהוא עולה פשוט לכו לדקה ה- 28, וצפויות לכם 12 דקות של תובנות על התנועה היהודית המשיחית-לאומית. בכמה מילים: גוש אמונים כוורייציה של תנועת נוער למבוגרים, או לחילופין, כ"צינור שמעביר את ביב השופכין האירופאי [כלומר כל הרפש הרגשני, הברוטלי והאתנוצנטרי של הפאשיזם הניאו-רומנטי] לתוך היהדות"

4. כל מדינה והפונדמנטליסטים שלה: בארה"ב הם הקימו את מוזיאון הבריאתנות, שאמור להראות שה"תיאוריה" שהעולם נברא בששה ימים תקפה, ואילו האבולוציוניסטים הכופרים טועים ומטעים. מליונים הושקעו בקשקוש הזה. מה שנורא הוא שאין לי ספק שהם יחזירו את ההשקעה תוך זמן קצר.

ובאותה רוח רעה, הנה מאמר, Jesus Christ's Superstars,  ובו סקירה של כמה חברי קונגרס פונדמנטליסטים ודעותיהם המעניינות. הם אלה שחושבים שניוט גינגריץ הוא ליבררלי מדי, ומציעים לנסות לנצר את העירקים כאמצעי להפסקת האלימות שם (כן: הפסקת האלימות), ולאיים להעלות את מכּה בפטרייה גרעינית השמיימה אם תתרחש עוד התקפת טרור בארה"ב. כמו שהיוונים היו אומרים, "הכל במתינות".

5. מאמר מעניין על "המצאת ההינדו", כלומר התזה, ההגיונית למדי, שהינדואיזם אינו דת כפי שאנחנו אוהבים להגדיר אותן, כלומר מערכת בעלת מרכז (תיאולוגי) קבוע וגבולות ברורים, והניסיון לראות אותו ככזו מקורו בתהליכים אוריינטליסטים שבאו עם הכיבוש הבריטי של הודו.

6. אתר "FORA" מביא שלל הרצאות מצולמות על נושאי דת, מריצ'רד דוקינס, דרך ג'ייקוב נידלמן ועד קרן ארמסטרונג.

7. המגזין המכוון "Slate" מקדיש זמן למוח, ומביא מאמרים על השפעת גינקו על המוח, הפער המצטמצם בין דת למדע והאזורים ש"נדלקים" לנו במוח כאשר אנחנו חווים חוויה רוחנית.

[לבד מזה אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדארפור]