במלאת שלושים למותו, מחר
אני זוכר אותנו, כמה מתלמידיו, יושבים בדירתו, רכונים מעל מאמר של היידגר, הכותב על האפשרות לפריצה וגילוי של ההוויה עצמה בעולם שכולו תופעות. אני זוכר, כשנה אחרי כן, את פליאתי על העניין שלו בתובנות הרוחניות שלי אחרי שחזרתי מעוד מסע בהודו. אני זוכר, שנים לפני כן, את חברי הטוב י' ואותי, סטודנטים צעירים באוניברסיטת חיפה, מנצלים כל הזדמנות לשמוע אותו מדבר. אני זוכר שנים לאחר מכן אותנו בחתונתו עם אלונה, אהובתו. אני זוכר יותר מעשור של פגישות, שיחות, התכתבויות, כל אלה בסופו של דבר על עניין מהותי אחד: איך לא להיכנע למשיכה האינרטית, המנרמלת, מטה; איך לפתח קשב, התכוונות ופתיחות לאחרוּת שבקיום, אף לקיומו של האחר לחלוטין.
אילן גור זאב היה אחת המורים הראשונים שלי, במלוא מובן המילה. הוא היה מרצה מסוג אחר, משום שהחומר שניסה להעביר היה מסוג אחר. הוא לא העביר אך ורק אינפורמציה, אלא התעקש לטעון את דבריו במשמעות ובערכים. כמובן, גם הוא העביר את אותם קורסי מבוא ענקיים, "בקולוסאום", כפי שהוא היה מכנה את האולם הגדול, המשופע, באוניברסיטה. אך היו אלה הקורסים הקטנים יותר, שעוצבו על ידו כרצונו, שבהם הוא יכול היה לתת את עצמו, וזאת בז'רגון הפוסטמודרני-ייחודי המאפיין אותו כל כך.
החיים האקדמיים היו עבור אילן ביטוי מוחשי, בעולם נטול האלוהים, להתעלותה של רוח האדם, לאפשרות לחריגה מ"מכונת העונג הפוסטמודרנית" ומימוש חיים ארוטיים, במשמעות האפלטונית של הביטוי. כך במחקריו הדגיש אילן את החובה עלינו, כבני אנוש, לשאוף למשמעות בעולם נטול משמעות, וכך בהוראתו, ביחסיו עם הסטודנטים שלו, הוא ניסה בפועל להעניק להם – לא "משמעות" לעוסה מראש, אלא את הצמאון והדחף לחפש ולמצוא בעצמם דרכים להתחמק מהאינסטרומנטליזציה של החברה בזמננו, אותה סטנדרטיזציה שמכוונת להכניסם לתלם, תלם שכולו האח הגדול, הן כקריאה לצייתנות פוליטית והשתלבות יצרנית כחלק מ"העם" ו"המדינה", והן כקריאה להתמוססות תודעתית מול שעשועי המדיה, שסופה לא רק שיכחת האמת, אלא גם שכחת השכחה, דעיכה סופית של האנושיות שבאדם.
אילן יצא לא רק נגד מוסדות האקדמיה, שפעמים רבות נותנים יד להשטחת השיח החינוכי ולבגידה פופוליסטית בחזון שאותו הם אמורים לקדם, אלא גם נגד הזרם המרכזי של הפילוסופיה ש"נעשית" באקדמיה כיום. הוא לא רק התייחס לזמן הזה, לימינו, ולא רק עשה זאת בתשוקה אמיתית, אלא גם לא התבייש לדבר "מטאפיזיקה", כלומר להתייחס בדבריו לקיום עצמו, להוויה, ולבני האדם כסוכניה וכישויות השואפות תמידית אליה והרחק ממנה בו זמנית. הוא דיבר על ההוויה כפריצה חצופה מתוך האין, ועל השאיפה לחזרה אל האין כפיתוי התמידי המלווה את האנושות מלידתה, מלידתו של כל אחד מאיתנו. לשיבה אל האין פנים רבות, החל מהתאבדות, דרך הבלעות מרצון בקונצנזוס מסויים (כאזרח, כחייל, כיהודי, כמאמין), ועד כניעה לכוחות השוק והתמזגות נהנתנית בתעשיית העונג הקפיטליסטית שסביבנו.
מול השאיפה אל האין הוא הציב את הרגישות ליש, את החריגה מהנורמליות והפתיחות האמיתית לאחרוּת, שמגשימה את האנושי שבנו, ומבטאת אהבת אמת. לחריגה זו אין כללים, שכן היא אינה עוד "שיטה". אין נוסחה שתאפשר לנו לפקוח עיניים ולהתעורר. אולם ניתן להגיע אליה, ואילן האמין שהאפשרות הזאת נפתחת על ידי שיחה ידידותית, על ידי אירוניה והומור, על ידי מודעות עצמית חסרת פשרות, ועל ידי אהבה.
בשנים האחרונות זיהה אילן את השאיפה אל האין עם הרצון למחוק כל זכר לאפשרות של טרנסצנדנציה. הוא איבחן שחלק מההתנגדות הפוליטית במערב למדינת ישראל מונעת על ידי הכמיהה אל השקט התעשייתי, תרתי משמע, וזאת מכיוון שהמסורת היהודית היא שהביאה לעולם את היומרה והאפשרות להתעלות מעבר לו, כלומר את האלוהות כישות טרנסצנדנטית. מתוך הציווי להתעלות, מתוך העמידה לקראת האופק האידיאלי הבלתי-נתפס, נולד הארוס המניע את המערב מוסרית וטכנולוגית. אותו ארוס גם הביא לניסיונות, הכושלים תמיד, לכונן את מלכות האלוהים על פני האדמה. ממלחמות הקודש ועד לרייך בן אלף השנים, הניסיון הנאיבי ליצור עולם מושלם נגמר תמיד בזוועות חסרות תקדים. על חורבנם – ושלילתם – של החלומות המשיחיים הללו התבססה התרבות המערבית הנוכחית הדואגת מראש לבטל כל ערגה טרנסצנדנטית. ובמדינת ישראל מזהה הלך הרוח העכשווי באירופה ערגה שכזו.
על פי גור זאב, חלק מאלה שמבקשים להתמזג בעונג הפוסטמודרני משתמשים בשיח האקדמי הפרוגרסיבי, שמכוון את חיציו הפוסט-קולונאליסטים לישראל, בין השאר כביטוי למלחמה בארוס הטרנסצנדנטי שמייצגת היהדות, ובתוכו גם הניכוס של האמת האבסולוטית, המלחמה חסרת הפשרות באלילות וברוע, והיומרה האתנוצנטרית להיררכיה ו'סגולה'. זו על פיו חלק מאותה "אנטישמיות חדשה" בזמננו, שבשונה מהאנטישמיות הותיקה יותר לא רואה את היהודי כאחר, אלא דווקא כעצם מהותו ושורשו של המערב – אותו מערב שהמונותאיזם שבלבו הביא לשנאות ולמלחמות כה רבות – ודווקא משום כך מנסה למחוק אותו.
כאמור, אין למצב הזה תשובה פשוטה, בוודאי לא בהצטרפות לאחד מצבאות הג'יהאד, בין אם היהודי, הנוצרי או המוסלמי, שמדמים את עצמם כמתייצבים אל מול החברה הנוכחית, אבל למעשה לא מתעלים מעליה, אלא חוזרים על הטעויות שהולידו אותה מלכתחילה. מנגד, אלו המבקשים לכלוא את היצר הרע של הקנאות משתיקים יחד איתו גם את התשוקה לאמת, ולכן "השעטה לקראת פרחיזציה כאידיאל", במילותיו מהרצאתו האחרונה, זו שבאה לידי ביטוי בהיפר-קפיטליזם ההדוניסטי, האנטי-אינטלקטואלי, היא בד בבד דיכוי האפשרות להתעלות והפיצוי לה, כאשר על העדר הטרנסצנדנציה אנחנו מפצים באינטנסיביות גוברת והולכת של מידע, בידור ומסכים מהבהבים.
רק בעמידה הומניסטית קשובה, אשר באומץ לא מוכנה לוותר על יושרה האינטלקטואלי עבור הבטחות של אמת פונדמנטליסטית נוסחתית או של חגיגת חוסר-האמת בבכחנליה הדוניסטית, יש תקווה לפריצה מתוך היער של חוסר המשמעות אל המַעֲרֶה, אותו צהר של אור, של ההוויה. לשם ניסה אילן להצביע. במסע האסימפטוטי לקראת המטרה הזו הוא הושיט יד לקולגות, קירב אליו תלמידים וקנה חברים, כמו גם יריבים לא מעטים.
אילן גור זאב, הוגה מבריק ומקורי, רואה לנפש האדם ורוח החברה, רליגיוזי בצורה עמוקה, אדם שהיה עצמו מביטוייה המובהקים של הרוח האירוטית, הפרומתאית, בזמננו, ובעל חיוך מתוק. על מחשבותיך וחריפותך, על חסרונותיך ורגישותך, על הארוס והאהבה – אהבתי אותך, אילן. היה שלום, היה שלום. האש שהדלקת לא תכבה.
סתם
—
התפרסם בגליון 18, חורף 2012, של אדם עולם.
ואולי בהזדמנות זו אפנה בקריאה נואשת: מי שהשאיל ממני את ספרו של גור זאב אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימיזם – שיחזיר.
לולאת האל 