בשנת 1978, כשההפגנות נגד שה מוחמד רזא פהלאווי צברו נפח וקצב, ביקר מישל פוקו בטהרן. כאחד האינטלקטואלים הבולטים בזמנו הוא כתב על אווירת המהפכה שאחזה באיראן עבור העיתונות הצרפתית והאיטלקית, נסע לעיר קום ושוחח עם האייתוללות במקום, וגם ישב לדיאלוג עם האינטלקטואל האיראני באקיר פארהם.

בשיחה, שנסובה על המפגש בין הגות לפוליטיקה, התייחס פוקו למערב, וציין כי השאיפה לכונן חברה "בלתי-מנוכרת, צלולה ומאוזנת" הביאה, במהלך מאות השנים האחרונות, ליצירת הקפיטליזם התעשייתי, שעל פי פוקו הינו "החברה הקשה, הפראית, האנוכית, חסרת-היושר והדכאנית ביותר שניתן לדמיין".

המערב, כך נראה, הוא הרוע המוחלט. אבל תקווה חדשה עלתה במזרח, ובאופן ממוקד באיראן, בה צעירים ומבוגרים כאחד נאבקים כדי להסיר מעל גבם את מגף הרודנות. פוקו אמר לפארהם שהוא מסכים אם אלה שאומרים שמרקס אולי צדק באשר להיותה של הדת אופיום להמונים, אולם לא כשזה מגיע לאיסלאם השיעי. כאן מדובר בסיפור אחר. הדת השיעית שונה, העריך פוקו, משום "התפקיד שהיא ממלאת בהתעוררות פוליטית".

פוקו הריע להמונים וכתב בהתלהבות על התנועה להדחת השה, שהיה ללא ספק רודן מושחת ואכזרי. עם זאת בקריאת מאמריו מתקבלת ההרגשה שיותר מאשר התקווה לחירות עבור האיראנים, מלהיבה את פוקו מה שהוא תפס כדחייתה של המודרניות על ידם. "האירועים האחרונים", הוא כתב ל- Corriere della sera האיטלקי חודש לאחר שיחתו עם פארהם,

אינם באופן פשוט הנסיגה מהמודרנה של יסודות חברתיים נחשלים, אלא הדחייה, על ידי תרבות שלמה ועם שלם, של המודרניזציה, שהיא בעצמה מציאות ארכאית.

לא התנועה החומיניסטית, אפוא, היא הנחשלת, אלא המודרניזציה. כמציאות ארכאית, היא חייבת להיות מפורקת, ופוקו חוגג את מה שהוא תופס כדחייתה בידי האיראנים: "המודרניזציה כפרוייקט פוליטי וכעיקרון של תמורה חברתית אינה רלוונטית עוד באיראן", כתב בהתלהבות.

כחלק מהמסורת הפילוסופית הצרפתית (המודרנית בעצמה, יש לומר), זיהה פוקו את המהפכה עם "הרצון הכללי" של העם האיראני. בהתאם לכך הוא קיווה, בסתירה מפתיעה לשאר הגותו, שבעוד המודרנה הביאה לניכר בין האיראנים לבין עצמם, אימוצו של איסלאם שיעי פונדמנטליסטי יחזיר אותם לזהותם האותנטית ויאפשר להם לממש חירות אמיתית.

פוקו חזה שהתנועה המהפכנית האיסלמיסטית תסתיים לא בתיאוקרטיה דכאנית אלא ב"פוליטיקה רוחנית" שתאפשר עידן חדש של פוליטיקה בלתי-מנוכרת לא רק במזרח התיכון, אלא בעולם כולו. הכישלון המוסרי והפוליטי שלו רדף אותו בשנים המעטות שנותרו לו לחיות.

החזרה לרומן של פוקו עם המהפכה האיראנית אינה נוסטלגיה, לא כאשר רק לפני חודשים בודדים התעקשה הוגה חשובה כג'ודית באטלר שהתקפת החמאס על אזרחי ישראל ב-7.10, שכללה טבח המוני, אונס שיטתי וחטיפת משפחות שלמות לעזה היא "התנגדות חמושה" ו"אינה התקפה טרוריסטית". עושה רושם שבאטלר, שרק לפני ארבע שנים כתבה ספר שמגנה אלימות פוליטית (The Force of Nonviolence), מוצאת כעת דרכים למסגר את הזוועות הגדולות ביותר כ"התנגדות" לגיטימית.

היקסמותם של חוגים בשמאל הרדיקלי מטרור שנחשב אנטי-קולוניאליסטי היא תופעה פחות או יותר קבועה, עוד מימי התמיכה של ברית המועצות באש"ף. גם אחרי מתקפת אל-קאעידה על מגדלי התאומים ב-11.9.2001 יכול היה ז'אן בודריאר לטעון כי

המערכת כפתה על האחר [=אל קאידה] לשנות את כללי המשחק… טרור היא פעולה שמשחזרת את הייחודיות הבלתי ניתנת לצמצום (irreducible singularity) ללב של מערכת סחר החליפין הכללית.

כמו אצל פוקו, גם בדבריו של בודריאר אנחנו נתקלים בתפיסה של הקפיטליזם כרוע המוחלט אשר בו מורדים הטרוריסטים, ושוב חוזים גם בתקווה לקיום אותנטי הבאה לעולם דרך חבלי הלידה הכואבים אך ההכרחיים של טבח המוני.

פונדמנטליזם איסלמיסטי הוא ידיד ותיק של ההוגים מהז'אנר הזה, וללא ספק הזרות החריפה שלו מהמערב החילוני מוסיפה לקסם ה"אותנטי" שלו. אבל אין לאיסלמיזם מונופול על החיבה שלהם לטרור אנטי-קולוניאליסטי, כפי שניתן לראות, למשל, בסימפטיה שהפגין ז'אן פול סארטר כלפי כנופיית באדר-מיינהוף, או מההקדמה הידועה לשמצה שלו לספרו של פרנץ פאנון, 'מקוללים עלי אדמות'. סארטר מעלה עקרונות דומים לאלה של פוקו ובודריאר כאשר הוא פוסק שבהתנגדות של המדוכא לאדונו הקולוניאליסטי

לחסל אירופאי פירושו להרוג שתי ציפורים באבן אחת: להשמיד את המדכא ואת המדוכא באותה עת: נותר אדם מת, ואדם חופשי.

שוב נמצא כאן לגיטימציה לטרור, ושוב נלמד שהדרך לקיום אותנטי עוברת דרך רצח, אם כי כאן הטרוריסט הוא לוחם החירות הילידי, לא האיסלמיסט הפונדמנטליסטי. אבל יש משהו נוסף שמשותף לכל הדוגמאות לעיל. יש לשים לב שבכולן המטרה של האלימות ה"משחררת" היא זהה: המטרה היא תמיד המערב.

***

יותר מאשר היקסמות רומנטית מהפרא הלא-כל-כך-אציל, מה שניצב לפנינו הוא דחייה של המערב, וגינוי שלו ושל יוצאת חלציו, המודרנה, כאלימים באופן אינהרנטי, כדכאניים, כאימפריאליסטים, פטריארכלים, או בפשטות כמרושעים. לכיוון המחשבה הזה יש היסטוריה, כפי שהראו אבישי מרגלית ויאן בורומה בספרם Occidentalism, שכותרתו מנוסחת כנגטיב, כמובן, לספר 'אורינטליזם' של אדוארד סעיד.

מרגלית ובורומה מראים כיצד החל מהמאה ה-18 והלאה "המערב" הושמץ תמיד על ידי שכניו מהמזרח, גם אם לא היתה מעולם הסכמה מי בדיוק היה אותו מערב. כל אומה ראתה את המערביים לה כמייצגים את "המערביות" ועל כן ראויים לגינוי וסלידה. הצרפתים זלזלו באנגלים; גרמניה סברה כי "פריז, אירופה, המערב", כפי שכתב ריכרד ואגנר, רקובות מ"חופש וניכור"; הוגים רוסים כטולסטוי ודוסטוייבסקי חשבו אותו דבר גם על גרמניה, ואינטלקטואלים הודים, סינים ויפנים ראו את כל אירופה ואמריקה כמנוונות ומושחתות.

כמה כיווני מחשבה משולבים בתפיסות הללו. רומנטיקה כמובן, שרואה ברציונליות ובתבונה מבנים מזויפים המנותקים מהחיים עצמם. לזה יש להוסיף את התפיסה הפרה-מודרנית של המסחר כפעולה נחותה ומשפילה; את החשיבות שמעניקה חברה מסורתית להיררכיה וסמכות; ואת ההתנגדות הדתית לחילון. המערב הקפיטליסטי, הליברלי והחילוני הופך על כן לדמון. אבל מעל לכל, אני מבקש לטעון, אנו עדים כאן לתחושת האבדן והחרדה שמגיעה כאשר קהילה הופכת לחברה.

המעבר מקהילה לחברה, מגמיינשפט (Gemeinschaft) לגזלשפט (Gesellschaft), אינו רק השאלה הבסיסית שעליה שדה הסוציולוגיה בנוי, אלא מהווה את סך כל הפחדים כולם עבור כל חברה מסורתית. הגלגול מקיום במסגרת חמולתית אורגנית אל ציבוריות פתוחה המורכבת מאינדיבידואלים אוטונומים, מעולם הרווי במיתוס ודת אל יקום שממנו הוסר הקסם, אל חברה המאורגנת על בסיס מריטוקרטיה ומסחר, הוא מה שקרל מרקס כינה "ניכור", מה שאמיל דורקהיים כינה "אנומיה", מה שמקס ובר, בסוף 'האתוס הפרוטסטנטי ורוח הקפיטליזם' המופתי שלו, תיאר כ"התאבנות מכאניסטית, המפרכסת מתוך חשיבות עצמית". זהו המשבר ששנאת המערב מגיבה אליו, מה שבעומקו של דבר פוקו, בודריאר, סארטר ובאטלר מוחים כנגדו.

התגובה למשבר הזה מגיעה בגלים – ובצורות שונות. גם הפשיזם הרי מרד ב"דקדנס", של החברה הליברלית והבטיח קהילת-אומה (Volksgemeinschaft) נועזת ונאמנה. והאם אין המרקסיזם, המתנגד גם הוא לליברליזם, המבטיח חברה חדשה משוחררת מניכור, מחפש גם הוא חזרה אל האחווה השבטית הפרה-מודרנית? כפי שכותב הסוציולוג הדגול פיטר ברגר, "המחאה כנגד האבסטרקציות של המודרנה נמצאת בלב באידיאל הסוציאליסטי."

***

כרגע המרד הזה במודרנה מתמקד בישראל. כנוכחות המובהקת ביותר של "המערב" בלב "המזרח", כמה שנתפס כשריד הנבזי האחרון לשלטון קולוניאליסטי ולאימפריאליזם, ישראל משמשת ככליא ברק לקצפם של האוקסידנטליסטים. מובן שהרבה מהביקורת על ישראל מוצדקת: ישראל שולטת צבאית על מיליונים ולמרבה הזוועה אינה מאותתת שהיא מבקשת לשים לכך סוף. אולם הסגסוגת שמשלבת פוסט-קולוניאליזם, פוסט-לאומיות ותיאוריות אנטי-גזעניות, שמתממשת כצהלות שמחה על ה"התנגדות" של החמאס, מסמנת משהו עמוק יותר מאשר התנגדות מוצדקת לכיבוש.

מספיק לשמוע את הקריאות להשמדה המוחלטת של ישראל או לחיסולם של יהודים באשר הם, מספיק לחזות בסטודנטים באוניברסיטת קולומביה מוחאים כף ושרים "אנחנו אוהבים אותך חמאס, שרוף את תל אביב עד עפר", כדי להבין שהתופעה שאנחנו עדים לה נובעת מתפיסה שלא מתמצה במאבק לעצמאות פלסטינית. ההמון שדורש "הפסקת אש עכשיו" ומיד אחרי כן "אינתיפאדה גלובלית" מהדהד את פוקו ובודריאר, בראותו הפעם לא את השה האיראני או השוק הקפיטליסטי אלא את ישראל כהתגלמות המזוקקת של המערב שעליה יש להתגבר. מתוך מיקומה, גאוותה וניגודה לעומת שכניה הפכה ישראל לצלם המערב שהוכנס אל ההיכל האוריינטלי, למטונימיה לכל הציביליזציה המערבית הנמשכת מתנועת הנאורות ועד לקומפלקס הצבאי-תעשייתי.

בדיוק כפי שהדחת השה היתה משנית עבור פוקו בהשוואה לדחיית המודרנה, או שהג'יהאד הפונדמנטליסטי של אל-קאעידה היה בלתי נראה עבור בודריאר המרוכז כולו במאבק בקפיטליזם, כך אפשרות הגשמת הזכות להגדרה-עצמית של הפלסטינים אינה אלא תולדה משנית הנלווית למטרה העיקרית עבור אותם מפגינים: הכחדתו של האי המערבי בלב הים המזרחי.

יהדותה של ישראל מקפיצה את הסיפור כמה רמות. כאמה-מולידתה של הנצרות נתפסת היהדות כשורש הקדום ביותר של המערב, הגרעין המהותי של המערביות. בזאת הופכת ישראל לטוטם מערבי המציג לראווה את מבחר הרוחות המרושעות של כל ההיסטוריה המערבית. מדובר בסוג חדש של אנטישמיות, המגנה את היהודים לא כזרים אלא דווקא כמערביים ביותר. באירוניה היסטורית מדהימה היהודים לא נתפסים עוד כשבט שמי, מזרחי, זר ומשונה, גם לא כגזע נחות של תתי-אדם, אלא כמייצגים הטהורים ביותר של המערב וכנציגים הגאים ביותר של העליונות הלבנה.

לא זאת אף זאת: כמהות המקורית של המערב נושאת ישראל בחטאו הקדמון: קולוניאליזם תרבותי ופוליטי. כך יוצא שגביית המחיר מישראל אינה רק נצרכת כצעד במסע הארוך לצדק גלובלי, אלא משמשת גם כאמצעי כפרה עבור המוחים המערביים. שריפת ישראל, בובת הווּדו של המערב, תזכך את המערב כולו מעוונותיו. הרצון להחריב את ישראל הוא תרפויטי, ולמעשה גאולי: חטאי אבותינו הקולוניאליסטים סוחרי העבדים סוף סוף ינוקו. מדינת היהודים מוגשת אפוא כעולה למען כפרת חטאיו הקדמונים של המערב.

***

באוקטובר 2021, שנתיים לפני המלחמה בעזה ומעט אחרי שהצבא האמריקאי נסוג לאפגניסטן, יצא עמי הורוביץ לגייס כסף עבור הטאליבן בקמפוס אוניברסיטת ברקלי. הוא סיפר לסטודנטים שפגש, שהטליבן זקוק לכסף על מנת "להכות באינטרסים אמריקאים מסביב לעולם ובמולדתם" משום ש"יש להכניע את ארצות הברית", וזכה לתגובות חיוביות ותרומות לא מעטות. שנאת המערב, במעגלים חברתיים מסויימים, הפכה למובנת מאליה, כמעט בנאלית. הסיבות המוצהרות – "אימפריאליזם" או "עליונות לבנה" אינן הרבה יותר מסיסמאות. למעשה מדובר בדחייה, על ידי תרבות שלמה, של המודרניזציה. אנחנו לא יכולים לסלוח לעצמנו על כך שהפכנו למודרניים.

:

—

פורסם במוסף ספרות ותרבות של ידיעות אחרונות.

הקורא ב'פרוטוקולים של זקני ציון' מגלה דבר מעניין: היהודים שמבקשים להשתלט על העולם מתכוונים לעשות זאת באמצעות הפצת ערכים ליברלים.

על פי 'הפרוטוקולים' היהודים מבקשים למוטט את ההיררכיות המסורתיות, לשכנע את ההמון ששוויון הוא דבר חיובי, להרוס את האריסטוקרטיה האירופאית, להפיץ דמוקרטיה, לבסס זכויות אדם אוניברסליות, לעמוד על חופש הביטוי, לעודד חילוניות ואפילו לגבש מס רכוש פרוגרסיבי.

החיבור המפורסם המאשים את היהודים בקנוניה לשליטה עולמית גורס, כך מסתבר, שמטרה זו תושג על ידי הזרקת "רעל הליברליזם" לעורקי האנושות על מנת להחלישה. זאת מכיוון שעבור המחברי הטקסט האנטישמי הארכיטיפי הזה (השערה אחת גורסת שאלה היו שוטרי החרש של הצאר הרוסי) ערכי הנאורות והסדר הליברלי העולה הם האויב. מכיוון שזה מה שנחשב עבורם פסגת הרוע, זה מה שהיהודים תכננו.

זו מהות האנטישמיות. היא אינה רק שנאת היהודים, אלא הזיהוי שלהם עם החטא המפלצתי ביותר. אם זה לא רצח בן האלוהים, זה רצח ילדים עבור שימוש ריטואלי בדמם. אם זו לא סחיטה חמדנית של העניים, זה זיהום הגזע העליון. אם זה לא קפיטליזם, זה קומוניזם. אם זה לא קוסמופוליטיות חסרת שורשים, זה לאומנות וקולוניאליזם.

כשחבר הפרלמנט הבריטי לשעבר כריס וויליאמסון כותב ש"ישראל איבדה את זכות קיומה" על בסיס הפרופגנדה השקרית של החמאס שישראל הפציצה בית חולים, הוא מביע אנטישמיות, ולו רק מפני שהוא מייחד את ישראל מכל המדינות לחורבן – שהרי אין מדינה אחת אחרת, גם לא רוסיה או איראן או צפון קוריאה, שהוא סבור שתאבד את זכות קיומה משום פשעיה.

אבל יש כאן יותר מזה. מה שאנחנו עדים לו עם וויליאמסון, כמו גם עם צעירים אמריקאים שזועקים, בשם הפלסטינים, "לא לשתי מדינות, אנחנו רוצים את הכל" או שקורעים מודעות על החטופים הישראלים בשבי החמאס, הוא תפיסת המדינה היהודית כישות הפוליטית הזדונית והמרושעת ביותר בעולם. כשורש הרוע. אנו חוזים כאן במוטציה נוספת, חדשה, של האובססיה האנטישמית.

שילוב של שיח פוסט-קולוניאליסטי, אקלים פוסט-לאומי וביקורת עצמית ארסית של המערב הולידו תפיסת עולם בה קולוניאליזם נחשב לחטא הקדמון, ההגמוניה המערבית התרבותית והכלכלית כפירותיו הרעילים, והשגבת המופלים לרעה והמדוכאים כגאולת ימות המשיח. ואת הגאולה יש להגשים בכל אמצעי.

בתסריט התיאולוגי הזה היהודים ממוקמים שוב כהתגלמות השטן בבשר. הם הקולוניאליסטים, הלאומנים, המדכאים הגדולים ביותר, ומדינת ישראל היא הביטוי השלם והחריף ביותר של שליטת המערב על הילידים. הרשע המוחלט של ישראל גדול מהזוועות הגובלות ברצח-עם שמבצעת סין באויגורים, עמוק מהדיכוי התיאוקרטי של זכויות אדם וגופי נשים באיראן, ובוודאי שאין מה להשוות אותו לכיבוש הסהרה המערבית על ידי מרוקו או למלחמות הפרוקסי של איראן וסעודיה בתימן. מבחינתם מדינת ישראל ניצבת כנקודה סינגולרית של זדון ורוע.

כמובן, ישראל אכן משליטה ממשל צבאי על מיליונים, ועסוקה בהשתלטות מתמשכת על אדמות פלסטיניות, ובכלל זה אדמות פרטיות. אין אפשרות להצדיק כיבוש צבאי בן 56 שנה, בוודאי מטעם מדינה שמחשיבה עצמה כדמוקרטיה. אולם האובססיה האנטישמית לא מסתפקת בביקורת ראויה על כך, אלא מקימה על האמת הזאת מבנה מטאפיזי מופרך על פיו ישראל היא תמצית התועבה, הטרפה שמטמאת את האנושות כולה.

על פי המסגור המיתי הזה מדינת ישראל אינה פשוט עוד מדינה סוררת, שחקן לא הוגן בקהילה הבינלאומית, מדינה נוספת המפרה את החוק הבינלאומי. היא הראשית והאחרית של הדיכוי הקולוניאלי על פני כדור הארץ, ההתגלמות הקיצונית ביותר של ההגמוניה המערבית (סאבטקסט: לבנה) על הסובייקט הילידי. לכן, כמובן, היא איבדה את זכות קיומה.

לפנינו פרק חדש בתולדות האנטישמיות. מה שחדש אינו שהאנטישמיות מגיעה משמאל. סבלנו מאנטישמיות שמאלית כבר בימי הסטאליניזם. מה שחדש באפיק האנטישמי הנוכחי הוא הצבת היהודי לראשונה לא כזר, אלא כאב.

אנטישמיות קלאסית רואה את היהודים כאחר המובהק. היהדות היא אחותה הגדולה של הנצרות, ובהתאם לדינמיקה מצויה של יריבות בין אחאים היא חייבת להידחות כערירית, קנאית, מרושעת ואנכרוניסטית. היהודים הופכים אפוא לנוכרים הנצחיים, לנודדים ללא גבול, לזר שעל גבול הישוב, לאיום התמידי על טהרת הקהילה ועל שלמות המשפחה.

אולם כפי שהבחין פרופ' אילן גור זאב ז"ל, האנטישמיות החדשה רואה ביהדות לא את האחר למערב, אלא את מקורו. היהדות כאן היא המבוע הפטריארכלי, ההיררכי, המיליטנטי, האלים והקולוניאליסטי של כל מה שרע ומרושע, של כל מה שחייב להיפסל במערב – הפעם כאקט אדיפלי של רצח אב. היהודים הם כעת הביטוי המובהק ביותר של הקולוניאליזם המערבי, ההתגלמות הנוכחית של ההגמוניה האימפריאליסטית על התרבויות המקומיות, המדכאים האולטימטיבים.

כאן היהודים נדחים אפוא לא מפני שהם זרים למערב אלא דווקא מפני שהם מאוד מערבים, מפני שהם ניצבים כמהות וכשורש של המערב, מפני שבסיבוב בלתי יאמן של הנסיבות הם כעת "לבנים". באופן שקשה למצוא אירוני ממנו היהודים אינם עוד קורבנות העליונות הלבנה, אלא הביטוי המובהק ביותר שלה.

כמו האנטישמיות הישנה, גם האנטישמיות החדשה מבקשת להכחיד את המהות היהודית מהעולם, אולם בעוד עבור הראשונה מחיקת היהדות נערכה תוך ניסיון לאישור ואישוש עצמיותו של האנטישמי, לשמירנ על עצמו מתחרות, מזיהום או מטומאה, עבור האנטישמיות החדשה מחיקת היהדות נערכת כחלק מתהליך לידה מחדש, של קתרזיס, כדרך לזיכוך פנימי מחטא קדמון.

באקלים הנוכחי של הביקורת העצמית החריפה של המערב, של השנאה העצמית המערבית שנפוצה במעגלי הרדיקליזם האקטיביסטי והאקדמי, הכחשת זכותה של ישראל להתקיים מתבצעת כטקס של טיהור וכפרה על חטאי הקולוניאליזם ההיסטורי. השמדתה של ישראל, הסמל העולמי העליון, לכאורה, של הקולוניאליזם והדיכוי, תשחרר את הרדיקלים המערביים מאשמה שהצטברה במאות שנים של שלטון קולוניאלי, אשמה אשר, הם מתוסכלים לגלות, שום כמות של זיהוי מיקרו-אגרסיות או הצהרות טקסיות על שייכותה הילידית של קרקע מסויימת יכולה לשטוף.

אם על פי הפרוטוקולים של זקני ציון היהודים מביאים למערב את הרעל של הליברליזם, עבור הפוסט-קולוניאליסטים של הרווארד היהודים מאיימים על טוהר הליברליזם של המערב; ואם עבור מחברי הפרוטוקולים יש להציל את האנושות מידיהם של היהודים, עבור הפוסט-קולוניאליסטים יש להציל את האנושות באמצעות היהודים – על ידי העלאתם לעולה לצורך מירוק חטאיה.

אם פעם האנטישמיות היתה הסוציאליזם של הכסילים, כיום היא תנועת השחרור שלהם. כאלטר-אגו הנצחי למערב הנוצרי, היהודי ממשיך להיות השעיר לעזאזל. בימים אלה ממש היהודי נצלב שוב עבור חטאי אחרים, עולה לקורבן על מנת לזכך את המערב מחטאיו. אולי אף מעצמיותו.

— פורסם במוסף הארץ