אמת ידועה היא שהיהדות בכללה מגלה יחס חשדני כלפי יופי חיצוני, אמת שניתן לראותה בצורה הבולטת ביותר בחצרות חסידים מסויימות ההופכות גישה זו לעיקרון מאפיין ומקפידות להתהדר בחוסר הידור. אולם העמדה כלפי "שקר החן" עומדת דווקא ביחס הפוך לתפיסה הכללית של המסורת היהודית ביחס לאסתטיקה, לפחות בכל הקשור להנאות החושים האחרים. כך אנו מוצאים, לשם דוגמא קטנה, ש"מצוה לברור יין טוב לקדש עליו" בשבת (שו"ע), דהיינו יין משובח וטעים, ובאופן כללי היהודי נדרש ביום הקדוש דווקא "להתענג בתענוגים". זאת בניגוד גמור למסורות דתיות אחרות, הגורסות שיש דווקא להסתגף כדי להתקרב אל האלוהים.

היחס העקרוני החיובי הזה כלפי החיים, אמירת ההן השמחה הזו כלפי העולם, באים לידי ביטוי ברור כמעט בכל כתיבתו של הראי"ה קוק. הרב תופס את המציאות כפי שהיא כגילוי אלוהי, ועל כן קל לו לקדש חלקים קטנים וגדולים ממנה, החל מדקדוקי הלכה ועד לתנועת הציונות כולה (למרות, ואפילו כולל, פריצת הגדרות של חלוציה). הרב נוטה הרבה יותר להלל מאשר לגנות, לאמץ אל לבו מאשר לדחות, ומרושם כללי מכתיבתו עולה שהראי"ה קוק הוא המחייב הגדול של החיים.

אך לא רק כלפי תופעות העולם האובייקטיבי, אלא אף כלפי תחושותינו הסובייקטיביות מגלה הרב יחס אוהד, ואף יותר מכך. בקטע קצרצר מאורות הקודש (ב, שצו) כותב הרב ש"הרעיון שכל ההויה כולה היא רק ענין האלהות ואין עוד דבר לגמרי מבלעדי ד' הוא מענג את הלב מאוד. והתענוג הרוחני שהרעיון הזה מסבב הוא המופת על צד האמת המתבטא על ידו."

במבט ראשון אפשר לפספס את נועזות הדברים. הרב קובע כאן שהתענוג הרוחני שרעיון מסויים מסובב בנפשותינו הוא ההוכחה שלרעיון זה יש תוקף. כלומר עצם זה שרעיון מסויים הרחיב את דעתנו או הגביר את עוצמת חיינו הוא המופת לכך שיש בו אמת. הקריטריון לבחינת נוסחה מסויימת, אם כן, אינו אנליטי, רציונלי או אף קוגניטיבי באופן כללי, אלא פסיכוסומטי במלוא מובן המילה, כלומר שיתוף והיזון חוזר והדדי בין הנפש והגוף. אם נחזור ונבחן את המצווה להתענג בשבת, מתברר לנו שעל פי השקפה זו ההנאה ביום השביעי אינה רק לשם נוחותנו ואף לא רק משום שכך שכינה שורה בינינו, אלא היא לב ליבו של המעשה הרוחני, שכן יש בה כדי להעיד על אמיתותו ותוקפו הכללי.

הסכנה שבדברים אלה ברורה: הדוניזם דקדנטי עם לגיטימציה רוחנית. אולי לכן דאג הרב לכתוב שמדובר ב"תענוג רוחני" דווקא, וכך ייחד אותו והבדילו. אבל גם דקדוק זה אינו יכול להסוות את הטון הכללי של דבריו, שמדגיש יותר מכל את ראייתו החיובית, האופטימית תמיד של העולם. בקיצור נמרץ, אפשר לומר שהרב פשוט בטח בבני אדם: הוא הרגיש שהם, באופן כמעט טבעי, מונעים מהטוב – ואל הטוב.

ביטחון זה חוזר כבלולאה אל ראייתו של הרב את האלוהות כמקיפת כל וכפנימית לכל. אם אכן לית אתר פנוי מני, הרי שגם יצרינו הפנימיים מקורם באותה אחדות ברוכה. ברם עמדה זו נמצאת במתח מסויים עם המערך ההלכתי, שמבחינה עקרונית הוא הטרונומי וחיצוני לאדם: להבדיל מהמצוות שנכפות עלינו "מלמעלה" ושסמכותן נובעת ממסורת של קבלה ושכלול רב-דורי, כאן אמיתותה של השקפה או מעשה נובעת מהיחס הרוחני החיובי שנובע לקראתה בתוכנו. התענוג הרוחני הפנימי הוא שמוביל אותנו להבין אמת גדולה על קיומנו.

נביאי המקרא מבטאים את אותו הלך רוח כאשר הם קוראים לתיקון מוסרי, למשפט ולחסד. כפי שכולנו מרגישים, הרצון הפשוט לעשות טוב הוא משהו שמשותף לנו ונובע מפנימיותנו. כאשר נאמר שחוקי המוסר הם אותן מצוות שטעמיהן גלויים ומובנים (ושייתכן שאף היינו מסיקים אותן ללא מעמד הר סיני) נאמר בין השאר שאנחנו מרגישים, בעצמנו ובפנימיותנו, שראוי לשמרן, ומרגישים שאנחנו בהחלט רוצים לעשות כן. בהימנעות מעשיית רע לזולת יש את אותו תענוג רוחני שיש בחושבנו על תפיסת האלוהות המפולשת בכל.

הנבואה והמוסר אכן קשורים על פי הרב בקשר הדוק ונובעים מאותו מקור, שהוא גם פנימי. אותו שפע אורגני, טבעי של טוּב הוא מה שמניע גם את כתיבתו של הרב, ולפחות במובן זה ממקם אותו כחוליה נוספת, מודרנית, בשושלת הנבואה הישראלית. עד כה מרבית תלמידי הרב נטלו מתורתו את הדגש על בניין הלאום והארץ, אולם אין לי ספק שבעתיד יעבור יותר ויותר הדגש לרבדים היותר פנימיים של תורתו, וזו תפרנס ותטפח נתיבים ונתיבי נתיבים של תורה, חכמה, יפעת צדק והתחדשות רוחנית.



[הרשימה התפרסמה במוסף "שבת" של מקור ראשון, אתמול, בגליון מיוחד לציון 75 שנה למותו של הראי"ה קוק. הגליון הכיל ודאי מאמרים וראייונות לא פחות ובוודאי אף יותר מעניינים מרשימתי, אבל לצערי אני לא יכול לומר עליהם דבר, שכן שירות המנוים של העיתון לא מגיע עד ורנסי, הודו, אשר ממנה אני כותב שורות אילו (כן, כאן יצאה השבת). אני מקווה כמובן לדווח על הרפתקאותי בקרוב. ולגנבים: תאמינו לי, הבית ריק. אין טלוויזיה, אין מערכת, והלפטופ אצל השכנים, ששומרים לי את הגליון, כדי שאקרא כשאחזור, בע"ה.]

כשיעקב מרגי מש"ס, בהקשר לדיון סביב גורלם של ילדי העובדים הזרים, מכנה את גדעון סער ודן מרידור צפונבונים, למה הוא מתכוון? האם רק לעובדה שהם "יושבים בבתי קפה בתל-אביב", כלשונו? לא: השר מרגי מנסה לומר לנו משהו עמוק יותר. הוא מנסה לומר שמרידור וסער אינם למעשה "משלנו". שהם נטע זר, שהם נוכרים, שהם "אירופאים", "יפי נפש", "ליברלים", "שמאלנים" – כלומר אנשים קטנים, חסרי עמוד שדרה, שבראש מענייהם קשקושים כמו זכויות אדם ודמוקרטיה, כאשר מה שאמור להיות חשוב להם (לו היו יהודים אמיתיים) הוא טוהר הדם של העם וחוסן הגב של האומה.

יש חשיבות מיוחדת לגסות הרוח האחרונה של מרגי, למרות שהיא רק אחת בשרשרת ארוכה של דברי בלע שמשליכים נציגי ימין שונים על כל מי שמריח מהשקפת עולם שחורגת מהדאגה ליהודים וליהודים בלבד (די להזכיר "השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים" של ביבי לפני יותר מעשור או את ההגדרה העכשווית של הקרן החדשה לישראל כ"תנועת שמאל קיצונית החותרת תחת קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית" בידי רונן שובל וחבריו מ"אם תרצו").

החשיבות המיוחדת של אמירה האחרונה הזאת של מרגי טמונה בכך שהיא חושפת בצורה ברורה שלא מדובר רק בשמאל מדיני ושהעניין הוא הרבה יותר גדול מעתיד השטחים. זה לא פוליטיקה, אלא זהות. שאלת זכויות האדם, שאלת ההזדהות עם האנושות כולה, שאלת הדאגה גם לזר, לחלש, לעמידה אף על זכויותיו של האויב, הפכה אצל נציגים שונים של הימין היהודי להיות שאלת "הלנו אתה אם לצרנו". כל מי שמוכן לגלות הבנה, רחמים, סתם סימפטיה, ודאי כל מי שרואה חובה להילחם על זכויותיהם של לא-יהודים – מוגדר מיד כמוסר, רודף, בוגד, עוכר ישראל, סכין בגב.

כמה הוגים פולקיסטים חשובים

מאיפה מגיעה השנאה-המחופשת-לפטריוטיות הזו? נדמה לי שאם נבדוק את העניין נגלה שתנועת ההמונים רבת הראשים הזאת, מש"ס ועד "אם תרצו", מחב"ד ועד ליברמן, יונקת כדלק לאתנוצנטריות המשולהבת שלה הישר מהבארות הלא-ממש-צלולים של הרומנטיקה הגרמנית. למעשה, קידוח עומק רציני יראה שהעסיס שמקציף על שפתותיהם של ההיפר-פטריוטים החדשים-ישנים האלה מגיע הישר מההוגה הפרוסי החשוב יוהן גודפריד פון הרדר, שרצה בסוף המאה ה-18 לראות יותר "חשיבה גרמנית", פחות אמנות זרה (יוונית) וטען ש"מי שאיבד את הרוח הפטריוטית איבד את עצמו" – כמובן, כי בלי ה-Volk אנחנו כלום.

לכן מה שמדהים הוא שאותם פטריוטים יהודים מקוננים על דווקא רעייתם של הליברלים בשדות זרים, כאילו דאגה לזר ומוסר חברתי הם ערכים שזרים ליהדות. כל זה, כאמור, בעוד שהם עצמם מפליגים לתוך הסערה כאשר רוח הוגי הרומנטיקה הגרמנית נושבת במפרשיהם.

כדי להבין עד כמה אותה הרוח היא היא רוחם שלהם, הנה חידון קצר. בחנו את עצמכם: נסו לנחש איזה מבין המשפטים הבאים נכתבו על ידי יהודים, ואילו על ידי גרמנים:

1. "העם וכל מה שקשור בו, כולל המדינה, מפולש כולו במחשבה ורגש דתי, והוא עבורנו נושא החיים הארציים כמו גם הנצחיים."
2. "החשיבה שלנו והרגש שלנו באים לידי ביטוי בראש ובראשונה על ידי דחייה גורפת של כל מה שאפילו מתקרב לחשיבה אנגלית או מערב-אירופאית בכלל."
3. "דיקטטורה של משטר אוטוריטטיבי היא הפתרון והחלופה לדמוקרטיה הרקובה. חופשיים מאינטרסים אגואיסטים של בוחרים יוכלו [המנהיגים] להצעיד את האומה לעבר המלכות […] האידיאלית."
4. "[הדמוקרטיה היא] אווילית משום שהיא מסבכת את מוסרנו בערכים […] אשר כל ענינם הוא היסטורי נכרי בלבד, והרסנית משום שהיא עוקרת את תרבותנו מן ההתפתחות ההיסטורית הפנימית […] ושותלת אותה בקרקע של מסורת זרה."
5. "התמורות הגדולות ביותר שהתרחשו על פני הארץ לא היו יכולות לעלות על הדעת אם לא היו מקבלות השראה מתוך תשוקות נחושות ואף היסטריות, אלא רק מערכים בורגניים של שלום וסדר. […] האומה שתלך בדרך זו ראשונה היא אשר תנצח."
6. "[מוסר הלחימה צריך להיות] מוסר הפטור מכל אמביוולנטיות נוצרית-אירופאית"

נו? קשה להכריע, לא? במשפטים האלה, ובאחרים, כל ההוגים הללו מתנגדים לנטילת ערכים "זרים", המנוגדים ל"רוח האומה", ומזהירים שאימוצם יביא לחורבנה. עבור כולם אותם ערכים זרים הם ערכים ליברליים, דמוקרטיים, ברוגנים, אירופאים, ועבור כולם הערכים "האמיתיים" של האומה הם ערכים לאומניים, רגשניים, דתיים, דיקטטוריים-מלוכניים, פאשיסטים.

ולא בכדי, מפני שכל ההוגים הללו, גם אם הם במקרה יהודים, שייכים כאמור למסורת של הרומנטיקה הגרמנית, מסורת שבה עלינו לתת דרור לדחפי "הסער והפרץ" הרגשיים שלנו (משום שהם מבטאים, כמובן, את האותנטי שבנו), מסורת בה עלינו לקדש את העם, את ה-Volk שלנו (משום שהוא, כמובן, מבטא את האותנטי שבנו), ומסורת בה עלינו להתנגד לכל שיקול הגיוני או מוסרי שעומד בפני דרכם של אלה (משום שהוא מנוגד, כמובן, לביטוי האותנטי שבנו).

ולכן אין להיות מופתעים מהדמיון הרב שבדבריהם. ועתה לתוצאות האמת – אלו ההוגים שצוטטו מעלה, על פי סדר הציטוטים:

1. Friedrich Gogarten, Religion Und Volkstum, 1915
2. Werner Sombart, Händler und Helden, 1915
3. ישראל אלדד, סולם כ"ז, תשי"ב
4. שבתי בן דב, גאולת ישראל במשבר המדינה, תש"ך
5. אדולף היטלר, מיין קאמף, חלק ב', פרק 2
6. שבתי בן דב, גאולת ישראל במשבר המדינה, תש"ך

כן, רבותי, כל ההוגים הללו, והרבנים שמיד אצטט, הם תלמידים מובהקים של הרדר, שהאמין שיש להיות נאמנים ל-Volksgeist, ל"רוח העם" שלנו, שמעניק לכל עם את אופיו וערכיו, שרק דרכו יכול העם להתעלות מעלה, ושאויביו הגדולים ביותר הם "העולם האירופאי הקר" ו"הפילוסופיה" החילונית והרציונלית. אחריו הגיע ורנר סומברט (שמצוטט לעיל), שיצא נגד הערכים הבורגניים של ה-Komfortismus, כלומר הרדיפה אחרי נוחות, המדכאת את היצר הלאומי ואת הנכונות להקריב את חייך למען האומה.

לאלו אפשר להוסיף גם את אוזוולד ספנגלר, הוגה דעות מתחילת המאה העשרים שחשב, בעקבות הרדר כמובן, שלכל עם יש "רוח" יצירתי-מוסרי משלו, שטען ש"אם מעטים יכולים לשרוד מלחמה ארוכה ללא ניוון של הנפש, אף לא אחד יכול לשרוד שלום ארוך", ואת ארנסט יונגר שראה במלחמה דרך רוחנית שמובילה להתעלות דתית ולימד שערכים בורגניים מערערים את "החוש המוסרי הגבוה". וכמובן, חשוב לציין את ניטשה, עוד אחד מהאבות הרוחניים של אותה מסורת מפוארת.

לבסוף, היטלר עצמו התייחס ל"הומניות הסנטימנטלית הדוחה" של "השכבות הגבוהות" (כנראה אלה ששותות אספרסו), שמגלה רחמים כלפי החלשים (והנכים, והמפגרים – בנאום בנירנברג, אוגוסט 1929) ושלא מאפשרת את התקדמות גרמניה "לכיוון הנכון" (במיין קאמף, א', 10).

רומנטיקנים אמיתיים

ומיהם ממשיכיה המודרניים של ההגות העמוקה מני עומק הזו? כמובן: חלק מהוגי ורבני ישראל. תחילה, בציטוטים מעלה, הוגים לאומניים-פאשיסטיים כישראל אלדד ושבתי בן דב (ניתן היה בקלות להוסיף את משורר הבית אורי צבי גרינברג), וכיום ממשיכיהם הרבנים. אפשר לציין רבים, אבל כאן אביא לשם דוגמא את הרב ישראל רוזן והרב שמואל אליהו.

רוזן, שלפני שנתיים פסק שפעילי שמאל הם "מוסרים" ולפני ארבע שנים קרא לפעולות טרור נגד תושבי עזה ("לאפשר לצעירי שדרות, אשקלון, הנגב המערבי או 'כל בחור וטוב לנשק', להשיב מלחמה במסגרת מיליציות בלתי נשלטות") טען אז גם כי אל לו לצה"ל לחוס על תושביה הלא חמושים של רצועת עזה ויצא נגד "עדת אינטלקטואלים [ה]מצטרפת לעולם אנטי-מוסרי זה, ועוד תורמת לו מסרים בוגדניים הנועצים חרב בגב עמם." רוזן ממשיך שם ויוצא נגד מה שהוא מכנה "מוסר נוצרי", ודוחף לאמץ "מוסר יהודי" שמקדם "התייחסות למלחמות כמאבק בין עמים, ולא בין יחידים נושאי נשק בלבד. ובמלחמה כמו במלחמה, גם האוכלוסיה האזרחית נפגעת – זקנים נשים וטף". ובכן, טוב יעשה הרב אם ילמד שלא רק "מוסר יהודי" דוחף לראיית המלחמה כך.

או הרב שמואל אליהו, שכתב ש"'צריך לעשות מהפכה', כך אמר מתתיהו כשראה כיצד שכבה דקיקה של שלטון מושחת עושה מה שפופולארי. הולכת אחרי המעצמה הגדולה יון. מושכת את העם לתרבות של התייוונות ופועלת על פי החוק." כלומר השלטון (וברור מדבריו שם שהוא מתכוון לזמננו) מושך ל"תרבות של התייוונות" בחסות החוק, ו"צריך לעשות מהפכה", מן הסתם לא חוקית, ומן הסתם כדי לכוון את המדינה לכיוון הנכון.

מקנאות לפולקיזם

הנקודה שאני רוצה להצביע עליה כאן איננה עצם הדמיון בין הרעיונות של הרבנים האלה (ואחרים) לאלה של ההוגים הגרמנים ההם (או ממשיכיהם, הנאצים). יש כמובן דמיון רב אבל יש גם כמה הבדלים חשובים. הנקודה שאני רוצה להצביע עליה היא שהרעיונות האלה, גם אם הם לדעתם או לדעתכם טובים ונכונים (לדעתי הם מטורפים ומרושעים), אינם בשום צורה "יהודיים" או "עבריים" יותר מרעיונות אחרים, הומניסטים. למעשה, כאמור, אפשר למצוא את מקורותיהם ברומנטיקה הלאומנית הגרמנית.

אבל רגע, תגידו, האם לא היו שמעון ולוי? האם לא היה פנחס? האם לא היה מתתיהו חשמונאי? ובכן גם אם היו, בואו לא נתבלבל בין מעשים של יחידים לבין משנה רעיונית מקיפה ומנומקת. בואו לא נתבלבל גם בין קנאות דתית ללאומנות גזענית. ובואו לא נתבלבל גם בין דחייתה של תרבות זרה, כובשת (הלניסטית, ע"י החשמונאים או בר-כוכבא) בשם הדת, לבין דחיית מרכיבים הומניים שנמצאים בתרבות הכללית וגם בדת היהודית, בשם הלאומיות ולמען הכיבוש. אכן, כדי שקנאות דתית ואתנוצנטריזם, שודאי קיימות ביהדות, תהפוכנה ללאומנות היפר-פטריוטית, אנטי-רציונלית ואנטי-הומניסטית, צריך את תיווכה האדיב של הרומנטיקה הגרמנית.

לכן רבותי, כשרבנים מספרים לכם שזו היהדות ה"אותנטית", שזה "מוסר יהודי", הם בעצם מוכרים לכם רומנטיציזם גרמני יד שלישית. לא ממעיינותיו הצלולים של ישראל סבא אתם שותים, אלא מהגייזרים המסריחים של הרייך. כל זה כמובן לא במודע – לרוב הרבנים אין כל השכלה כללית, והם מבינים בהיסטוריה בערך כמו שהיסטוריון ממוצע מבין בהלכה. אלא שהיסטוריון כמובן לא מתיימר להבין בהלכה, ואילו רבנים חושבים שהם יודעים הכל. הבעיה היא שגם תלמידיהם סבורים כך.

כך שכשישראל רוזן דורש לאמץ "מוסר יהודי" (קרי: קסנופובי, רגשני, אנארכי) הוא בעצם מבקש מכם לאמץ מוסר רומנטיציסטי גרמני. וכשיעקב מרגי מבטל את דעתם של אנשים שדואגים לזכויות אדם על ידי כך שהוא פוסל אותם כ"צפונבונים" (קרי: אירופאים, בורגנים, ליברלים) ש"רוממות ההומניזם בגרונם" (כלשונו) הוא בסך הכל הופך לממשיך המודרני של מסורת גרמנית ארוכה ולא מכובדת של אטביזם, פולקיזם ופטריוטיזם אלים. בימינו כמובן לא נשארו הרבה גרמנים שממשיכים את המסורת הזאת, ומעניין שאפשר לסמוך דווקא על הרבנים שלנו שישאירו אותה בחיים וישמשו דובריה הנאמנים. והם עוד אוהבים לדבר על הזדהות הקורבן עם שונאיו.

הגל האחרון של פטריוטיזם מתלהם ושנאת זרים שאופף אותנו בימים אלה מציג עצמו כיהודי, והטרגדיה היא שיש לו על מה להסתמך במקורות היהדות. אבל יש במקורות גם אי אילו ציוויים על דאגה לזולת, כולל הזולת הזר. ממילא, כאמור, מה שמקפיץ את התבשיל היהודיסטי הלאומני הזה לכדי תפיסת עולם מגובשת (שמבדילה בין סוגי מוסר, שדוחה הומניזם ורציונליות) הוא אך ורק עמידתם של ימנים ורבנים אלה, כגמדים על כתפי ענקים, על הגותם של הרומנטיקנים הפולקיסטים הגרמנים דלעיל. אלה אלוהיך ישראל.

ועם כל כך הרבה יהודים וגרמנים, אולי מתאים לסיים באמרתו של יהודי אחד, שהיה גם גרמני, שהיה גם חכם, ארנסט בלוך, שחי בשיאו של הרומנטיציזם הלאומני הגרמני וראה גם את עליית הנאציזם, ושטען ש"רק הנבלים חיים דרך אלוהיהם. אבל הישרים – אלוהים חי דרכם".

————-

כמה מהציטוטים מובאים מתוך הספרים הבאים:

• פונדמנטליזם יהודי והר הבית, מוטי ענברי, מאגנס, תשס"ח
• The Stillborn God: Religion, Politics and the Modern West, Mark Lila, Vintage, 2007
• Occidentalism: A Short History of Anti-Westernism, Ian Burma & Avishai Margalit, Atlantic, 2004

ליואב שורק יש תפיסת עולם מעניינת מאוד בקשר להלכה: הוא טוען שחזרת העם היהודי לארצו בפרט, והעידן המודרני בכלל, מחייבים שינויים מהותיים בה. המציאות, הוא טוען, השתנתה בצורה מהותית, ולכן ההלכה כפי שהיא צריכה להשתנות (ודוק: להשתנות, לא להתבטל, ואף לא לאבד את אופייה המחייב – עוד עליו כאן). בזה לדעתי הוא צודק. הוא שטח את טענותיו במאמרים רבים בעשור האחרון, ולאחרונה העלה את האפשרות (במוסף שבת, המוסף "לתורה, הגות, ספרות ואמנות" של מקור ראשון, אותו הוא עורך (יחד עם אלחנן ניר, שממונה על הספרות), ואשר מאז שהתחלתי לקרוא אותו אני מגלה שהוא לא פחות ממצויין) להפסיק את צום בט' באב כפי שנהוג, שכן ירושלים כבר לא חרבה, וילדים וילדות בהחלט משחקים ברחובותיה (כפי שמנבא זכריה שאכן יקרה כאשר ה' יחזור לשכון בעירו). הנה קטע רלוונטי מדבריו, מגליון ה' באב, 10.7 (למעשה, דבריו מורכבים ורחבים יותר, ואני מתמקד רק במה שרלוונטי לדברי הבאים). "מה שנתחולל", אומר שורק,

להצעתו הגיבו רבים, ודיון מעניין ורב-דעות נערך באותו גליון (לצערי אין לי זמן לסכם אותו כאן). בגליון שהתפרסם שלשום הופיעה תגובה קצרה שלי. הנה היא:

הדיון שפתח יואב שורק על דרכי ציונו המודרניות של ט' באב מעניין מאוד, ולא רק משום שהוא מעורר תסיסה חיובית באשר להלכה, אלא משום שהוא נוגע למעשה בתפיסת המציאות שלנו. כפי שמנה שורק במאמרו בגליון האחרון, המתנגדים להצעתו טוענים ברובם שאין המצב הנוכחי, המצב כיום במדינת ישראל ובירושלים הבנויה, נחשב מספיק "גאולה" כדי לשנות את מנהגנו. כדי לענות לאלה מביא שורק פסוקים מהמקרא ודורש "בשם המסורת היהודית ובשם היושר האינטלקטואלי" לפקוח עיניים ולראות שפשט הפסוקים אכן מתקיים במציאות חיינו.

דומני שבדיוק במקום זה נעוצה סיבת העומק, הנסתרת, של ההתנגדות לרעיונותיו של שורק: בפשטות, שורק מבקש לשנות את ההלכה מתוך פנייה לעובדות, והמהלך הזה עצמו, מבחינה עקרונית, הוא הדבר המאיים ביותר בהצעתו. שכן ממתי מתחשבים בעובדות כדי לקבוע הלכה? לא שלא מתעלמים מהמציאות לגמרי, אבל יש הבדל מהותי בין "התחשבות" בתנאים המודרניים ומציאת פתרונות אד-הוק לסוגיות חיים פרוזאיות (קביעת היתר למעלית שבת), לבין ביטול גורף של מנהג עתיק יומין. סוג כזה של מהלך מחזיר אותנו לימי הפרוזבול של הלל הזקן, ואנחנו הרי זקנים מדי בעצמנו בכדי לבצע קפיצה שכזאת. ובכלל, ממתי קוראים את פסוקי המקרא כפשוטם? האם לא ברור לשורק שכל מילה היא מטען קבלי רב-מימדי, והקשר שלה להוויה בשר ודם הוא סמלי בלבד?

ועוד: ההסתמכות על העובדות והשימוש ביושר האינטלקטואלי יכולות להושיב אותנו על מדרון חלקלק מסוכן, שבו נתחיל לבדוק גם הלכות אחרות ולהשוות אותן עם המציאות. ומה אם נגלה שנשים אינן פחות חכמות או אחראיות מגברים? הם ניתן להן להעיד בבית דין או להיות מוסמכות לרבנות? ומה אם נגלה שגויים אינם פחות טובים או מונותאיסטים מיהודים? האם נמשיך לומר שהם משתחווים להבל ולריק? ועוד לא דיברנו כלל על תורת התעודות והמציאות שהיא מצביעה עליה.

ההצעות של שורק, על כן, גם אם נקודתית הן ראויות ואף מתבקשות, מביאות איתן השלכות שעבור רבים הן קשות מאוד ומאוד לא מבוקשות. הפולמוס הנוכחי למעשה מנסה לברר עד כמה עלינו להיות נאמנים לעובדות על חשבון הנאמנות למסורת. זהו הרי פולמוס שקיבל מימדים חסרי תקדים אחרי המהפכה המדעית וההשכלה, אולם תחילתו כבר אחרי חורבן הבית, אז תירץ רבי אלעזר את שמיטת תארי "הגדול הגבור והנורא" משמו של האל על ידי ירמיה ודניאל בכך ש"מתוך שידעו בהקב"ה שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו" (יומא, סט:).

אני חייב לומר שההשוואות שעשיתי כאן לא לגמרי מדוייקות: שורק מביא פסוקים מנבואות, ומראה שמובנם הפשוט התגשם, ולכן אנחנו בגאולה, ולכן לא צריך לצום. אני לא הבאתי פסוקים כאלה (למשל, פסוק שאומר שכשיתברר שנשים חכמות ואחראיות כמו גברים, יהיה אפשר או מותר שיעידו בבית דין), אלא הסתפקתי בהצבעה על מקומות בהם ההלכה עומדת בסתירה ברורה למציאות (ובעניין זה ראו אותו מדרש יפיפה ביומא, שאני חייב בהזדמנות להקדיש לו רשימה).

בכלל, למרות שאני מקווה שהאמת העובדתית תהיה חשובה ומכריעה עבורנו יותר מהמסורת ההלכתית, ברור לי שהעניינים מורכבים, ושאי אפשר פשוט לבוא ולומר, 'טוב בכל מקום שבו ההלכה נוגדת את העובדות פשוט נוותר על ההלכה'. דבר כזה לא רק פוגע במעמד המיוחד שיש להלכה כגוף הטרונומי, עליון, קדוש, נורמטיבי, ואף אוטופי של הכוונות, אלא גם מרדד את תפיסת המציאות שלנו לקליפה הדקה של פני השטח, דבר שלא תמיד נותן לנו את תמונת האמת לאמיתה (ואולי נשים באמת שונות מהותית מגברים? אני לא חושב כך, אבל אני חושב שמסוכן מאוד להסיק מסקנות רק על פי תפיסת המציאות של הדור שבו אנו חיים, ושל הדברים כפי שהם נראים במבט אמפירי-אנליטי גרידא).

יחד עם זאת, משהו גדול אכן קרה: עליית החשיבה הרציונלית, המהפכה המדעית, השלטון הדמוקרטי – כל אלא הם אכן שנויים מהותיים, שבירה ועלייה מכל מה שהיה בעבר. ויהודים אכן חזרו לחיים ריבוניים בישראל. גם זה חתיכת דבר. האם ייתכן שאחרי כל אלה ההלכה לא תעבור טרנספורמציה?

בסוף אפריל סיפרו לנו שהמגעים כבר "לקראת סיום" אבל רק השבוע קיבלנו הודעה סופית שתפילותנו לשם ייחוד הבית היהודי והאיחוד הלאומי נענו, ושתי המפלגות הסרוגות מתעתדות לצעוד בכוחות משותפים בבחירות הבאות. אבל נוט סו פאסט: כי כבר ביום ההכרזה החגיגית הודיעו ח"כ אריה אלדד ומיכאל בן-ארי שהם ממש לא בעניין.

ואכן, השר פרופ' הרב הרשקוביץ מסביר ש

הגענו להסכמה המקובלת על כל חברי סיעת הבית היהודי ואנשי תקומה שבאיחוד הלאומי. ח"כים משתי הסיעות החליטו להקים פורום משותף שיקדם שיתוף פוליטי לקראת הבחירות הבאות". […] ח"כ כץ אמר כי הוא מקווה שהתנועות הנוספות החברות בסיעת האיחוד הלאומי יצטרפו לאיחוד החדש. "אני מקווה שח"כ אלדד, עם תנועת התקווה, יצטרף לאחדות, כמו גם תנועת ארץ ישראל שלנו ובראשה ח"כ בן ארי, שהוא ח"כ אהוב פעלתן ומוצלח. כולם מבינים שחפצי חיים אנו, כולנו נצטרך לחבור כאיש אחד", הוסיף.

ספרתם כמה מפלגות מתרוצצות כאן? חבל על המאמץ, עד הבחירות הן תתחלקנה שוב ושוב, משל היו סטרפטוקוקים בגרונה הדלקתי של המדינה. אין גם טעם להעלות בזכרוננו את מרזל, בא-גד, לוינגר, קצובר ועוד רבים שתרמו כל כך הרבה (במאמץ כל כך מועט) להחלשת כוחו של הימין. כי הימין הדתי פשוט לא מסוגל להתאחד. רוצים לדעת למה? הנה כל התשובה בקיצור נמרץ:

אין דין אלא לאללה, ואני יודע אותו

ועכשיו לתשובה בהרחבה: התרשים הזה מראה, כפי שכותרתו מלמדת, את התפלגות הכיתות באיסלאם. שני דברים מעניינים אפשר להסיק ממנו. האחד, עליו לא נתעכב, הוא שהעלווים, שליטי סוריה, אינם ממש מוסלמים (כמו הדרוזים והבהאיים). די מפתיע, לא? השני, עליו כן נתעכב, הוא שבעוד האיסלם הסוני נשאר מאוחד מתחילת דרכו, האיסלאם השיעי התפצל והתפצל, ואז שוב התפצל. והתפצל. חלק מפיצוליו נשארו בגבולות האיסלאם, חלק עזבו את הבית, אבל כך או כך לא קרה מעולם שהאמונה השיעית הגיעה למנוחה ולנחלה.

זה התחיל כבר בתחילת ההיסטוריה המוסלמית, ומהסיפור הזה עצמו, על התגבשותה של השיעה, אפשר ללמוד הרבה על התפרקותו של הימין הדתי. ובכן, מעשה שהיה כך היה*: לאחר מותו של מוחמד, ב-632 למנינם, פרצה, כצפוי, מלחמת ירושה. לנביא אללה לא היה בן זכר, והראשון שירש את מקומו היה אביה של אשתו עאישא. רק אחרי עוד שני ח'ליפים, כלומר מחליפים למוחמד, זכה לשבת על כסאו עלי, בן דודו, חתנו, ואביהם של נכדיו, וצאצאיו הזכרים היחידים, חסן וחוסין – זאת בשנת 656. השיעים כידוע גורסים שרק שושלת עלי ראויה למשול באומה המוסלמית.

אלא שהחיים אף פעם לא היה קלים בסעודיה, ועלי נאלץ מראשית שלטונו להילחם על מקמו. בשנת 657 הוא כבר הוכרח לצאת למלחמה נגד שליט דמשק שלא הסכים לקבל את מרותו. כשהשיג יתרון נכנס למשא ומתן עם המתנגדים לו במקום לחסל אותם, שכן חשש שיותר מדי מלחמות פנימיות יחלישו אותו מול האימפריה הביזנטית. אלא שההתרככות הזאת עלתה לו בהקמת קבוצת מתנגדים מתוך מחנה תומכיו, החווארג', כלומר "הפורשים" או "אלו שיצאו". אחד מהם רצח אותו ב-661.

למה? משום שעבור החווארג' כל פשרה היא בגידה. משום שעבורם, כמו שצעק רוצחו של עלי, "אין דין אלא לאללה", וממילא לא יכול אדם, ויהיה הוא גם חתנו ואב צאצאיו של הנביא, להתפשר ולו בפסיק על חוקי האל. לכן החווארג' הצליחו כבר בתחילת הדרך (ראו תרשים) לפרוש וללכת לדרכם. אבל אל דאגה, השיעים יתפצלו עוד פעמים רבות כאמור, ובכל פעם כמובן על עניין עקרוני, שפשוט אי אפשר להתפשר לגביו.

אחדות זה חשוב, אבל

"הכיתתיות היא דרך פעולה והלך רוח," אומר אבישי מרגלית. "דרך הפעולה היא להעדיף לוותר על אחדות המפלגה מאשר לוותר על אחדות הרעיון. הלך הרוח הוא […] ראיית כל פשרה כריקבון". הייתי מוסיף דבר חשוב: הכיתתיות היא השאיפה לטוהר, וראיית העולם הזה וכל החיים שבו כמקור בלתי נדלה לטומאה. לכן הכיתתיות לעולם מנותקת מהמציאות, ותמיד חיה בעולם אידאי שבו ייתכן מחנה שכולו טהור, עם שכולו קדוש, חוק שכולו תקף, תורה שכולה אמת, עולם שכולו טוב ומשיח שבאמת מגיע.

והכיתתיות היא השקפת העולם של הימין הדתי. הנה למשל ישראל הראל, שאינו כיתתי, מצביע על לב העניין, לגבי הפיצולים שהתרחש בעקבות הפינוי מעזה:

התנועה [הציונות הדתית – ת.פ.] נכנסה לקו מחשבה שזה קרה הואיל וגם בתוך המחנה לא נשאר הטוהר הציוני האולטימטיבי והוכח שגם הציונות הדתית המגשימה לכאורה איבדה את דרכה, ולכן חייבים ציונות חדשה לחלוטין.

המחנה לא היה טהור מספיק, ולכן יש לפרוש ממנו. והנה מתן צור שגם מבין מה הבעיה:

זוהי גישתה [של האיחוד הלאומי – ת.פ.] – הכל או כלום, וחברי הסיעה שחרטו את הערך של ארץ ישראל השלמה כערך המרכזי שלהם לא יתפשרו אפילו על דקה בקואליציה שפועלת נגד אמונתם.

זה בדיוק העניין: החוסר המוחלט ביכולת להתפשר. חווארג'. הפנאטיות הזאת כמובן לא נולדת בריק, אלא מתוך האמונה היוקדת בצור ישראל וגואלו, שממילא מבטיחה שאין שום צורך להתפשר, מפני שאם רק נדבוק בעקרונותינו הקב"ה ידאג לכל השאר (וזאת תוך התעלמות לא מובנת מההיסטוריה היהודית זה מכבר, בה יהודים רבים דבקו בעקרונותיהם, והקב"ה דאג להוביל אותם ברכבות לאושוויץ).

גישת חווארג' למינהל ומדיניות לא מאפשרת פשרה, גם לא אם אתה נציגו של האל על פני האדמה. העיקרון חשוב יותר מהמציאות, ודאי יותר מכל אדם. עבור העיקרון נמות, ועם פשרה סבירה לא נהיה מוכנים לחיות. או כפי שאומר מיכאל בן-ארי, "אחדות זה דבר חשוב, אך ראוי שאנשי המפד"ל יצאו ממשלת ההקפאה ויפסיקו את תמיכתם במדיניות נתניהו, שמוביל לחורבן והרס" – דהיינו אהיה מוכן להתאחד איתכם, אבל רק אם תחשבו בדיוק כמוני.

אתנחתא קומית מתבקשת:

הטהרנים החדשים משמאל

זה כמובן כמובן לא מוגבל לדתיים, ולא לימנים. ההיסטוריה של השמאל הקיצוני רצופה התפלגויות והתפצלויות מתוך שאיפה לטוהר אידיאולוגי (מהטרור שאחרי המהפכה הצרפתית, דרך הטרור שאחריי המהפכה הקומוניסטית ועד (וזה תמיד מעלה חיוך) הפיצול הידוע בין 'הקיבוץ המאוחד' ל'איחוד הקבוצות והקיבוצים' [תוקן]). גם בימינו שמאלנים רדיקלים רבים לא מוכנים להתפשר על פחות ממקסימום ומצפים ממדינה – מדינה, כן? מנגנון עצום של כוח מסואב, דורסני וכמעט-עיוור – שתהיה כליל השלמות המוסרית, טהורה מבחינת מניעיה וחפה לגמרי מגרימת סבל היקפי.

דוגמא אחרונה לפנאטיות שמאלנית מנותקת היה אפשר לראות אצל יונתן שפירא, שהחליט שעזה הנצורה נכללת ברשימה משותפת עם גטו ורשה. לבצע תרגיל מחשבתי כזה אפשר כמובן רק אם מתעלמים לחלוטין מההיסטוריה, ויפה כתב על זה אמנון לורד (קורה לו פעם ב) השבוע ב"מקור ראשון" ששפירא הוא חלק מ"תנועה בינלאומית […] שיש המכנים אותה purificationists, המטהרים. או הטהרנים".

אכן, העניין כאן הוא החלפת המציאות וההגיון הבריא בטהרנות אידיולוגית. לורד מתכוון (אני מנחש) להד שיצר מאמר של Ernest Sternberg בגליון הקיץ של כתב העת Orbis. במאמר מאפיין שטרנברג את התנועה המבוזרת של השמאל הרדיקלי דהאידנא כך:

The new ideology is most clearly identified by what it opposes. Its enemy is the global monolith called Empire, which exerts systemic domination over human lives, mainly from the United States. Empire does so by means of economic liberalism, militarism, multinational corporations, corporate media, and technologies of surveillance, in cahoots with, or under the thrall of, Empire’s most sinister manifestation, namely Zionism. So far there is no controversy—these points will be readily admitted by advocates as well as critics.

There is much less clarity about what the new movement is for. My task here is to describe what it is for: to make the case that the new radicalism does have a coherent vision and, in postulating both an evil past and an ideal future, does qualify as a full-fledged ideology. Put starkly, the world it envisions is pure. The earth will be protected, justice will reign, economies will be sustainable, and energy will be renewable. Diverse communities will celebrate other communities, with the only proviso that they accede to doctrine. Far purer than democracies of the past, this future regime will operate through grassroots participatory meetings in which all communities are empowered.

כלומר מדובר באידיולוגיה משיחית אופטימית, נאיבית ודוגמטית, שיוצאת נגד כל מוקד של כוח ומבקשת לבטל כל היררכיה. יש הרבה אמת לדעתי בדבריו (המאמר כולו כאן ב-pdf).

שנינו יחד תחת כיפה סרוגה אחת

ובחזרה לכצ'לה. גישת חווארג' לא תאפשר לימין הדתי ללכת יחד. לעולם. כי יש שם אנשים שמוכנים להתפשר, ויש כאלה שאינם. והפנאטים יפרישו עצמם מתוך המתונים. זה רק עניין של זמן. לא במקרה לא היו אלה חובשי כיפות שעלו ארצה במטרה להקים מדינה, שהקימו את ההגנה ואז את הפלמ"ח, ולבסוף אכן הקימו את המדינה. כי כדי להקים מדינה צריך להיות בקשר עם המציאות. כדי להרוס אותה צריך קודם כל להרפות.

—

*אני שואב חלק מהמידע ממאמר נאה על השיעה מאת חגי מזוז, שהופיע בגליון הראשון (אפריל) של "סגולה: מגזין ישראלי להיסטוריה".

[עוד זה מדבר: החוק לעגינת הגיור בזרועותיו החמדניות של הממסד האורתודוקסי אולי יעבור היום בקריאה ראשונה, ומנהיגי הקהילה היהודית בארה"ב, הרפורמית וקונסרבטיבית ברובה הגדול, שגיוריהם בעצם עומדים לעוף מחוק השבות, הולכים להתחרפן.]

מאמר שפורסם ב"דעות", ונספחיים על הרב אלון ועל דברים נוקבים שפורסמו בגליון האחרון

בעשורים האחרונים הדיון בכריזמה לגווניה נעשה יותר ויותר חשוב בשדה חקר הדתות, וזאת משום ריבוי התנועות הדתיות החדשות (New Religious Movements, או NRMs בשפת המחקר), כלומר התופעה ההולכת ונפוצה של זרמים רוחניים קטנים, ושמא פשוט כתות, שמתקיימים תחת הנהגתו של מורה רוחני יחיד. קבוצות כאלה הם למעשה הדוגמה הטובה ביותר למה שמקס ובר (מאבות הסוציולוגיה, 1864-1920) כינה "הנהגה כריזמטית", דהיינו הנהגה שמבוססת כולה על סמכותו של אדם בודד, ואשר בדרך כלל יוצאת כנגד הזרם המרכזי בחברה.

ובר לא היה הראשון שהשתמש במונח 'כריזמה', אבל ללא ספק הוא היה זה שהחדיר אותו כמושג בעל חשיבות עליונה להבנת התופעה הדתית. הוא משתמש במונח במגוון דרכים, אולם בבסיסו כוונתו היא לאופי העל-טבעי, המאגי, של ההנהגה הכריזמטית, כלומר לכך שהמנהיג הדתי הכריזמטי נחשב כמי שיש לו גישה אל המימד העל-נורמלי של המציאות ויכולת לדלות ממנו כוחות או בשורות, ועל כן – סמכות. מכאן מובן שאחד מאבות הטיפוס העיקריים של המנהיג הכריזמטי עבור ובר הוא הנביא המקראי.

כיום עדיין יש בינינו "כריזמטים" במובן הזה (למשל הרב איפרגן "הרנטגן"), אולם לרוב אנחנו כמובן לא מתכוונים שלאדם כריזמטי יש כוחות על-טבעיים. אולם בבסיס האופן בו אנחנו מתייחסים אליו נותר דומה: יש בו 'משהו' שמייחד אותו, משהו שלא ניתן בדיוק להגדיר, אבל שנוסך קסם בלתי ניתן להכחשה על הפוגשים בו. במילים פשוטות – הוא מקסים.

מתח מתמיד ומפרה

ההנהגה הכריזמטית ניצבת עבור ובר כנגד שתי צורות אחרות של מנהיגות: המנהיגות המסורתית, והמנהיגות הרציונלית-משפטית. המנהיגות המסורתית שואבת את כוחה מהעבר: היא עוברת בירושה ומיצגת היררכיה שאולי פעם הונהגה על ידי מנהיג כריזמטי, אבל מאז עברה מיסוד והפכה למסורת קבועה. המלוכה היא דוגמא ברורה למנהיגות מסורתית, וכך גם אב-המשפחה. המנהיגות הרציונלית-משפטית, לעומתה, מתבססת על עקרונות רציונלים (למשל: החוק בה חל בצורה שווה על כולם), והיא היחידה שעולה על במת ההיסטוריה לדעת ובר בנקודה מסויימת מאוד: במערב המודרני.

מובן שהחלוקה הזאת היא סכמטית ופשטנית; במציאות סוגי ההנהגה האלה משולבים האחד בשני, וכך גם ביהדות. היהדות מציגה (באופן נוכח יותר מבשאר הדתות) שילוב אמיץ בין הנהגה מסורתית להנהגה חוקית, וובר לא היה עיוור לכך. היהודים, כמו הפרוטסטנטים אבל הרבה לפניהם, דחו את השימוש בטקסיות-מאגית (שניתן למצוא בתרבויות שמאניות או אצל הקתולים) כאמצעי לגאולה, ומיסדו מערכת לגליסטית מקיפה שכפופה ברובה לשיקולים רציונליים. משום כך, ההנהגה הכריזמטית היהודית, שגם היא התקיימה לצד ההנהגה החוקית והמסורתית, היתה פעמים רבות באופן מודגש אנטי-ממסדית. אין זה מקרה שרוב הנביאים לא היו כוהנים ואף יצאו כנגד עבודת הקורבנות, ואין זה מקרה שחז"ל מיהרו לקבוע ש"חכם עדיף מנביא". מכיוון שהמנהיג הכריזמטי שואב את כוחו מעצמו, הוא מהווה מוקד נבדל ומתחרה להנהגה המסורתית.

במילים אחרות, קיים מתח מתמיד בין כריזמה להלכה: בעוד הרב מבסס את סמכותו על קדושת המסורת, הנביא (או הכריזמט המודרני) מגבש את סמכותו סביב קדושתו שלו. יחד עם זאת, המתח הזה הוא יסוד מפרה, וובר ראה במנהיגים הכריזמטיים סוכני שינוי הדוחפים את המערכת המסורתית קדימה (בעיקר בזמני משבר) ומפתחים אותה. אין זה אלא מופע נוסף של אותו ניגוד ישן נושן בין הביטחון לחופש, בין החוק היבש והאהבה המקלקלת את השורה, או בשפה קבלית – בין עיגולים ויושר.

בהיסטוריה היהודית ניתן לראות דוגמא מובהקת למתח בין ההנהגה הכריזמטית לזו המסורתית בתנועה השבתאית, שם נביא כריזמטי (נתן העזתי) ומועמד למשיח, ריסקו עבור חסידיהם את המסגרת הנורמטיבית של ההלכה. כמשיח ניחן שבתי צבי במטען הכריזמטי האולטימטיבי עבור היהודים, ואין זה מפליא שכל שיקול מסורתי (או מוסרי) התבטל בפני הנהגתו.

אם התנועה השבתאית היתה כוח שהרס יותר מאשר יצר, אולי בעיקר בגלל הבגידה המאוחרת של מנהיגה במסורתו, הרי שבתנועת החסידות ניתן לראות בצורה ברורה כיצד הכריזמה משמשת ככוח יצירתי ומפתח. הצדיקים החסידיים, כבר מהבעש"ט, היו כמובן מנהיגים כריזמטיים, אבל יכולתם לשמור על המסגרת המסורתית בת בבד עם הדגשת החידושים שהם יצרו איפשרה לחסידות להוות יסוד יוצר ובונה ולהעניק ליהדות כלים חדשים וחשובים להתמודדות עם העולם המודרני.

פרשת הרב מוטי אלון

דוגמא מעניינת של הנהגה כריזמתית, שיחסיה עם הממסד היו יוצאי דופן, ניתן למצוא בדמותו של הרב מוטי אלון. הכריזמה של הרב אלון היא כמובן גרסה מודרנית ומעודנת בהרבה של אותו כוח מאגי שהשאמן או הצדיק החסידי החזיק בו; הוא פשוט מקרין תכונות שבחברה שלנו אינן שכיחות (ולכן מבוקשות) כמו קרבה, רוחב-לב, עומק, דבקות-דתית ויושרה. מקרה הרב אלון שונה גם מבחינות אחרות: הכריזמה שלו לא גויסה כדי להוות מוקד אלטרנטיבי של סמכות או אף כדי לחדש חידושים מתוך הזרם המרכזי, אלא דווקא כדי לבצר את המוקד המסורתי, דהיינו את ההלכה כפי שהיא.

משום כך הכריזמה שהוא זכה לה לא היוותה כל איום על הממסד עד הרגע הנורא בו נחשף שהוא בגד בעקרונות מרכזיים של אותו ממסד; או אז גם ידע הממסד להרחיק אותו מכל עמדת סמכות. אם נחזור לפתיחת דברינו, נראה שזהו אחד ההבדלים החשובים בין מנהיגות כריזמטית שנוצרת בתוך דתות ממוסדות, לבין כזו שיוצרת את הדת של עצמה, כמו בניו-אייג'. בניגוד למקרה הרב אלון, על האחרונה אין כל פיקוח, ומובן שפעמים רבות התוצאות הנובעות מכך הן קשות.

המקרה של אלון מוכיח אם כן לא את סכנתה של הכריזמה בימינו, אלא דווקא את חוסר השפעתה המצער. כאמור, כמו כל דת ממוסדת צריכה היהדות מנהיגות כריזמטית שתנצל את כוחה היצירתי והסוחף כדי להפרות ולשכלל אותה. כפי שידע ובר, החיכוך בין ההנהגה הממסדית לכריזמטית הוא כזה שמתיז ניצוצות, אך דווקא בכוחם של אלה להאיר פינות חשוכות בעמדתה הנוכחית ולהצעידה קדימה. החוקים נחוצים לא פחות מהיצר לפרוץ אותם, ומאידך, ללא אותו יצר החוק הקפוץ יביא רק לסטגנציה, לעצירות.

עבור חסידיו של הרב אלון המכה היא כואבת מאוד, אולם מנקודת מבט שלוקחת בחשבון את התפתחותה של המסורת היהודית, מה שמצער במקרה הרב אלון לא מעט הוא שהרב לא ניצל את הכריזמה שזכה לה כדי להאיר צללים וכדי למשוך אנשים מחושך לאור, ולפיכך כוחות היצירה והחידוש שגלומים היו בדמותו נותרו עקרים ולא אתגרו את הממסד הרבני – לא לפני חשיפת הפרשה הקשורה להתנהגותו ולא לאחריה.

נספח א': כריזמה, מין, והרב מוטי אלון

על פי ובר כריזמה גם קשורה בקשר רב דורות למיניות: אחת הדרכים הותיקות ביותר לזכות בראשונה היתה להימנע מכל קשר עם האחרונה. הסגפן הנזירי נטען בכריזמה, כלומר נחשב למיוחד או טהור, בגלל שהוא חי בצורה מיוחדת, צורה בלתי-אנושית שבמסורות רבות נחשבת משום מה לעל-אנושית. אחת הסיבות לאימוץ הנזירות על ידי הכמורה בכנסייה הקתולית היתה על פי ובר כדי להשוות בין הכריזמה של כהניה לזו של סגפניה המתבודדים במדבר – הממסד הכנסייתי לא היה יכול להרשות לעצמו מוקד מתחרה חזק כל כך של סמכות כריזמטית. ניתן לומר שגם בהינדואיזם המצב דומה, וממנו למדו זאת גם הבודהיסטים.

ביהדות כמובן המצב שונה, ודמויות לא נטענות בכריזמה משום שהן פרושות מבחינה מינית. היהדות תמיד ידעה לשמור על יחס בריא יותר למין (טוב, בזמננו זה כבר לפעמים לא כך), וממילא הימנעות ממנו לא נחשבה למעשה שראוי לשבח. יוסף, למשל, לא נערץ על שום שלא קיים יחסי מין, אלא על שום שלא חטא באשת איש. מאידך כאשר יהודה הולך לזונה זו לא נחשבת בעיה, אלא רק כשאותה אישה מתגלה ככלתו תמר.

מין אם כן אינו מטבע שניתן לקנות איתו כריזמה ביהדות, אלא אם כן קיומו או אי קיומו מתיישב על קיומה או אי קיומה של מצווה. כאשר הרב אלון מקיים יחסי מין עם גברים הבעיה מבחינת האורתודוקסיה היא לא המין, אלא הגברים.

והערה אחרונה על המצב של הרב אלון כעת: הרב אלון חזר ללמד. אם לשפוט על פי דבריה של אמונה אלון בראיון שנתנה בשישי האחרון ל-7 ימים, הוא מוקף באנשים שבטוחים בחפותו, או לפחות בטוחים שנעשה לו עוול. בראיון אלון אף מאשימה חברים בפורום תקנה בנסיון מכוון לחיסולו של הרב אלון כדמות ציבורית: "שתיים-שלוש דמויות אינטרסנטיות שאני יודעת מי הן, אבל לא אנקוב בשמותיהן, העלילו עלילה ושיכנעו את יתר חברי הפורום שהרב מוטי מסוכן".

בלי להתייחס להאשמה השערורייתית הזאת שבעצם מטילה רפש ברוב האישים הבולטים של הציונות הדתית כיום (ויש לזכור שאלון עצמו לא הכחיש את מה שהוא מואשם בו), הרי שעולה ממנה משהו שנדמה לי שכתבתי כבר איפשהו: אלון הופך לגורו, ותלמידיו סביבו הופכים לכת. באין לו מקום באורתודוקסיה, הוא פורש ממנה דה-פאקטו ומקים לעצמו מועדון פרטי. נבנית כאן אם כן חצר מנותקת של מעריצי הרב מוטי, מוחרמת על ידי סביבתה ובעלת מודעות עצמית פרנואידית (ומה היה הימין הדתי עושה בלי תיאוריות קונספירציה?). בעיני חסידיו הרב הוא צדיק נסתר, מוכפש ומעונה, שעומד לבד אל מול כל העולם, ובעיני כל העולם אלון הוא מחזה מביך של אדם שלא מסוגל לקחת אחריות על מעשיו. נעקוב אחרי ההתפתחויות. משעמם לא יהיה.

נספח ב': גליון דעות 47

המאמר שלעיל, ללא הנספח, פורסם בגליון האחרון של דעות (עורך עמרי שאשא), גליון 47 המעניין שיצא זה עתה. הגליון "מבקש להתבונן מחדש על מרכיביה השונים של דמות הרב", ובין המאמרים המעניינים יש ראיון של משה מאיר עם הרב יובל שרלו, וכן דברי ביקורת נוקבים של כמה אישים נכבדים.

הרב בני לאו, למשל, יוצא נגד "קבלת מרות וצייתנות לרבנים גדולי תורה [שמולידה] דלות רוח, תלותיות וכניעה" ובעד "חינוך לעצמאות, לתודעת חירות אישית ולהעצמת היחיד". אחר כך הוא פחות או יותר מכריז מלחמה על הרבנים החרדים הגדולים:

ההשתקה של חכמי ישראל [דוגמת הרב דרוקמן בעניין הגיור – ת.פ.] היא אלימות רוחנית, שהולידה רדידות ותלות שמשפיעות על חיינו הדתיים בכל פינה ופינה. […] הגענו לתהום כעורה של הנהגה חרדית, ואין לנו אלא למרוד בה: זו אינה התורה שלנו, זו אינה ההשקפה שלנו, ואלו אינם הגדולים שלנו. ילדינו צריכים לשמוע אותנו מתקוממים מול האלימות וההשתקה. אנחנו צריכים לצעוק בקול גדול: לא כך דרכה של תורה! אנו מאמינים בה' ובתורתו ומסרבים להכניע ראש מול האפיפיורות הרעה הזו. עלינו לחזק איש את רעהו באמונה בה' ובתורתו, ולחזק את האמון שלנו ביושר ובטוב של כל ילדינו.

דברים נוקבים אם אי פעם היו כאלה. אריאל פיקאר (הרב, הד"ר) גם הוא טוען שיש להסיר מהרב את

מרכיב הסמכות. כפי שהוא נתפס עד היום, הרב הוא השארית האחרונה של תפיסה חברתית היררכית קדם-מודרנית וקדם-דמוקרטית. […] החברה הדתית-מודרנית צריכה להתבגר: אנשים ונשים הנוהגים לקבל החלטות חשובות ביותר בחיים הפרטיים שלהם ובחיי הקהילה והחברה אינם יכולים להשאיר את התחום הדתי וההלכתי בסמכותם הבלעדית של רבנים, חכמים ומוסריים ככל שיהיו.

אכן, אכן. לא שכל היררכיה היא דבר רע לדעתי, בכלל לא. אבל הרדוקציה של ההלכה לשו"ת סמס, למשל, היא הסרת אחריות קיצונית ודלדול רוח חמור של חלקים מציבור שומרי המצוות. וזו רק דוגמא אחת. בקיצור, כדאי לקרוא.