לכאורה, הגל המיזוגני שעובר בשנים האחרונות על היהדות האורתודוקסית בארץ הוא מתכון ברור לכשלון מביש. לא מפני שקשה היום לקחת ברצינות זרם דתי שמפחד לשמוע אישה שרה – הרי אמונות משונות יש לכל דת – אלא מפני שכל כך מובן לנו (המערביים החיים במדינות דמוקרטיות) שמעמדן של נשים ראוי להיות זהה לזה של גברים, שאפליה שובניסטית היא דבר מגונה, שדיכוי נשים הוא לא מוסרי; כלומר, בין אם נכון שעל החברה המתוקנת לתת לנשים שוויון הזדמנויות ובין אם לא, הדעה הזאת שוכנת לבטח בסל ה"דעות שראוי לחשוב". אם יש משהו שנשאר תקף מאוד בלבבות ההמונים כמורשת מההומניזם הוא ההנחה שכל בני האדם שווים, ושגם נשים הן בני אדם. עד כדי כך הצליחה המהפכה הפמיניסטית.

לכן ראוי לשאול, ראשית, למה. למה אנו רואים בשנים האחרונות, בוודאי בשנה האחרונה, בצד פתיחות גוברת ואף העצמה נשית פה ושם, את הנטייה של חלק מהיהדות האורתודוקסית להדרת נשים מתגברת, או לפחות הופכת בולטת יותר ויותר? התופעה הרי מסביבנו: קווי אוטובוסים עם מקומות ישיבה נפרדים לנשים בירושלים, הפרדה בין גברים ונשים גם ברחובות מאה שערים, העלמותן של נשים מלוחות המודעות בירושלים (או השחתת צילומיהן כאשר הן מופיעות), פסיקה הלכתית של הרבנות הראשית שבטקסים צבאיים יש להזמין רק זמרים ולא זמרות, העברת חיילות למתחם אטום ומגודר בחגיגות שמחת תורה בצה"ל, וכל זה בלי לציין את אובססיית ה"צניעות" שכבר מזמן מפרנסת כרכי הלכה וקריירות רבניות (וראו מאמר מצויין של בכל סרלואי אולמן בנושא).

אוקי, אז למה. למה דווקא לעניין הזה נטפלים, למה דווקא את זה מעלים על ראש שמחתנו? הרי כל בר דעת מבין שלחבב את היהדות האורתודוקסית על הציבור הרחב, זה לא יחבב. למה במקום, כפי שבוודאי אפשר, למצוא אלף תירוצים למה כל מני הלכות סקסיסטיות אינן תקפות בימינו; במקום, כפי שבוודאי אפשר, לכל הפחות להתעלם מאותן הלכות, כל מני רבנים וקבוצות דווקא מדגישים, מעלים על נס ונראה שגם די נהנים להתעקש על מני מנהגים מיזוגנים. למה?

כי הן שם

אני רוצה לתת כאן כמה תשובות, שלדעתי נכונות כולן, מי במידה גדולה יותר, מי פחותה, ונלך מהפשוט אל המורכב.

תשובה ראשונה, היא פשוט מפני שנשים הן קורבנות זמינים, תמיד היו, וקל להפנות את האיבה כלפיהן כדי להסיח את הדעת מבעיות רבות (כלומר, כפי שהמדינה משתמשת בפלסטינים, באיראן וכו'), ולא חסרות בעיות לאורתודוקסיה, על אחת כמה וכמה לחברה החרדית.

תשובה שנייה, שמובלעת כבר בשאלה לעיל, היא מפני שהגל הפמיניסטי הגיע סוף סוף גם למגזר הדתי בארץ, לפחות לזה הדתי-לאומי, ולכן הריאקציה. מניינים שוויוניים, טקסי חתונה הדדיים יותר, לימוד גמרא – יש התעוררות. גל פמיניסטי תמיד מביא איתו מה שנקרא בלעז בעקלע"ש, ובמגפיו של זה אנו חוזים היום, לא רק בדוגמאות הנ"ל אלא כמובן גם בפסקי ההלכה הנחרצים של הרב אבינר נגד לימוד גמרא לנשים, או למשל בפסיקתו של הרב אליקים לבנון בשנה שעברה נגד האפשרות של נשים להיבחר למזכירות אלון מורה.

תשובה שלישית (וכאן אנחנו כבר מגיעים לעניינים מורכבים יותר) אביא מתוך דבריה של אחת מחוקרות המחשבה היהודית המעניינות של זמננו, תמר רוס, שהיא גם פמיניסטית אורתודוקסית ידועה. במאמר "תרומת הפמיניזם לדיון ההלכתי: 'קול באישה ערווה' כמקרה מבחן" (מתוך הלכה, מטה-הלכה ופילוסופיה: עיון רב תחומי, בעריכת אבינועם רוזנק, מאגנס ומכון ואן-ליר, 2011), מבהירה רוס עד כמה התודעה הפמיניסטית מעמידה את המערכת ההלכתית כולה בפני אתגר אדיר:

מודעתה ותובנתה המיוחדות של האישה בתור אישיות בעלת דעה משלה בעניין, המכונה כיום בשם 'תודעה פמיניסטית' […] מעלה שאלות שלא העזו כלל לחשוב עליהן לפנים, שאלות המעמידות בספק הנחות הלכתיות בסיסיות ביחס למשקל המכריע של קונצנזוס חכמי הדור, באשר חבורת חכמים זו היתה ועדיין הנה על טהרת הגבריות. (עמ' 43)

נקודת המבט של האישה מעולם לא נלקחה בחשבון. ניתן לראות זאת היטב בהלכה לגבי שירת נשים. הפוסקים מתלבטים האם הגבר יחוש גירוי מיני אם ישמע אשה שרה, או רק אם גם יראה אותה בשירתה, או רק אם גם יכיר אותה, וכו'. רק על בסיס השינויים הפסיכוסומטיים שהגבר יעבור או לא יעבור תיקבע ההלכה. נקודת המבט של האישה כלל לא קיימת (זה פוגע בה? זה משפיל אותה? ואולי גם היא מתגרה מינית משמיעת גבר שר?). הפמיניזם מכניס למשחק את נקודת המבט של האישה, ולכן הוא כל כך מהפכני עבור מערכת שרובה ככולה בנויה על פי נקודת מבטו של הגבר.

השמעת ביקורת פמיניסטית על הנרטיב ההלכתי הקיים היא פעילות מערערת מהסוג המהפכני ביותר. בעוד שפעולה המאמצת את הרטוריקה ההלכתית הקיימת טוענת: 'קיימות בהלכה פריצות וניתן לנצלן', הביקורת הפמיניסטית הכוללת יותר טוענת: 'ההלכה אינה תופסת אל נכון את העולם שבו אנו חיים', ובכך חותרת לשנות לחלוטין את משמעותה. […] נשים בעלות תודעה פמיניסטית המשמיעות את קולן במובן הרחב יותר, אינן עוסקות ברטוריקה בלבד. הן גם מעניקות ביטוי מטה-הלכתי לתחושת קבוצה שלמה של נשים שסיפור הרקע של ההלכה כבר אינו מתאים לנסיבות חייהן (עמ' 52)

"סיפור הרקע" שרוס מדברת עליו הוא ההגמוניה הגברית והמובן מאיליו שנשים לא נחשבות מבחינה הלכתית-דתית. לא בבית הכנסת, לא בבית המדרש, לא (במהרה בימינו כמובן) בבית המקדש. בכל אתר משמעותי לתפקוד היומיומי של היהדות הגברים הם הפעילים ובעלי הסמכות, הנשים פאסיביות במקרה הטוב, בכלל לא בתמונה במקרה הרע. הגברים נחשבים, הנשים לא. בלי הגברים אי אפשר, בלי הנשים אפשר, ולפעמים אפילו יותר קל. הפמיניזם, במהותו, מבקש לשנות את כל זה.

מכאן מובן מה גודל האיום שמציבה התודעה הפמיניסטית, ומכאן על מה ולמה נזעקים הרבנים, על מה ולמה הם מתעקשים להציב גבולות כבר עכשיו, לא לתת לסכר להיפרץ (וראו בהקשר זה את מאמציו של הרב אבינר לאסור על נשים ללמוד גמרא).

מקור למשמעות ומוסר

ועכשיו לתשובה הרביעית, המשלימה את השלישית מכיוון נוסף, בכך שהיא מסבירה למה התודעה הפמיניסטית כל כך מסוכנת ליהדות האורתודוקסית (תכלס, גם לזו הקונסרבטיבית): לא רק כי היא מאיימת, מבחינה תוכנית, על הנחות היסוד המטא-הלכתיים, אלא מפני שהיא מאפשרת לבעליה נקודת מוצא ומקור סמכות לערוך את הערעור. ובשביל להסביר למה נידרש לפנות לשני הוגים, אמנם גברים, אבל דבריהם דברי טעם.

אני זוכר ששמעי את פרופ' משה הלברטל באיזו הרצאה, מדבר על האתגר האדיר שהעמידו מול האמונה היהודית הציונות והמרקסיזם. הנקודה היתה שהאתגר לאמונה לא היה בזה שההשכלה והמחקר הראו, נאמר, שהעולם הוא בן מיליארדי שנים ולא אלפים, או שמוצא האדם והקוף מאב קדמון משותף, או שהתורה היא הטלאה של מקורות שונים. כל אלה מהווים כולם מכות קשות לאמונה ולמסורת כפי שהיתה בעבר, אולם לרוב לא אלו לבדם מורידים כיפה מראשו של אדם. בשביל שזה יקרה דרושה לו לאדם מסגרת ערכית חילופית.

וכאן נקפוץ לרגע למרן צ'רלס טיילור, ואחר כך נחזור להלברטל. בספרו Sources of the Self קובע טיילור שכשם שהאדם זקוק למנגנון שייתן לו שיווי משקל פיזי, הוא זקוק במידה לא פחות למסגרת ערכית שתיתן לו שיווי משקל מוסרי. במילים אחרות, לא ייתכן אדם ללא עמוד שדרה מוסרי שיעמיד אותו במקומו, שיהיה בשבילו מצפן; האדם זקוק למערך מוסרי שיכוון אותו אל הראוי וירחיק אותו מהבלתי-ראוי (ופחות משנה מה אלו בדיוק).

האדם זקוק לזה כמו שהוא זקוק לאדמה מתחת לרגליו, ועד למאה ה-18 הדת היא שסיפקה זאת לאדם המערבי. ואז משהו קרה. טיילור מצביע על שני מערכים מוסריים עיקריים שעלו אז והיוו תחליפים לדת: ההסתמכות על החשיבה הרציונלית כמקור פנימי, "גבוה", "טהור", של כבוד-סגולי (dignity), אובייקטיביות, אתיקה וריחוק נאצל מה"חומר"; והפנייה אל הרגש, הדמיון והחוויה כמקור פנימי, "טבעי", פרטי, סובייקטיבי בפירוש של אותנטיות, יצירתיות וביטוי-אישי.

שורשיהם של שני המקורות המוסריים הללו, שהחליפו את הדת המסורתית, הם הנאורות והרומנטיקה, בהתאמה, ואפשר כמובן לראות אותם עדיין סביבנו, פורחים בעשרות גוונים. כך למשל, כשאתאיסט מתעקש על כך שהוא אמיץ מספיק להתמודד עם החיים (והמוות) ללא הקביים שמהווה אמונה, הוא מבטא עמדה מוסרית הפונה אל הכבוד הסגולי שלו כאדם רציונלי ובעל יושר-אינטלקטואלי נאמן. או למשל, כאשר ניו-אייג'יסט מבקש לבכר את החוויה הרוחנית האישית שהוא זכה לה על פני הדוגמה האמונית שהוא ירש מאבותיו (ולכן, למשל, להחליט שיחסי מין מזדמנים הם דבר חיובי וטוב, וכלל לא אסור ורע), הוא מבטא עמדה מוסרית השואבת סמכות מחיי הנפש שלו ושוללת סמכות מכל דבר חיצוני לו. שימו לב אם כן: לא כל "הוכחה" לכך שאין אלוהים או שישו או משה רבנו לא היו קיימים הם שאיפשרו את החילון, אלא מערכים מוסריים אלטרנטיבים שצמחו עם עידן הנאורות.

חזרה להלברטל. כמו הנאורות והרומנטיקה בזמנן, הלברטל דיבר על זה (אני מקווה שאני זוכר נכון) שהציונות והמרקסיזם בזמנם נתנו ליהודי בתחילת המאה העשרים מסגרת ערכית אלטרנטיבית שאל המרחב האתי שהיא מספקת הוא היה יכול להעביר את אוהלו הפרטי, בהשאירו מאחור את בניין מסורת אבותיו. כלומר, לבד מזה שהוא אולי לא האמין במעמד הר סיני, אותו יהודי היה זקוק גם לתחליף שיעמיד עבורו מערך כולל של זהות, סמכות ומקור מוסרי. הלאומיות הציונית מחד, שביקשה לכונן יהדות חדשה, יהדות הקמה מאפר הגלות ובונה חברת מופת; והאוניברסליזם הסוציאליסטי מאידך, שביקש לכונן אנושות חדשה, אנושות המתקדמת בקצב המטריאליזם הדיאלקטי לעבר חברת מופת, נתנו לו כזה מין תחליף.

הלברטל ציין (אני שוב מקווה שאני זוכר נכון) שאנו כיום חיים בזמנים טובים מאוד לאמונה, אחרי שהמאה העשרים על מלחמותיה המדגישות את בעיות הלאומיות והגותה הפוסטמודרניסטית המפרקת כל יומרה למשיחיות חילונית לא השאירה לאדם המערבי בתחילת המאה העשרים ואחת מסגרות אלטרנטיביות כוללות כל שכאלה. הציונות והמרקסיזם כבר לא נתפסים כאופק אוטופי עבור היהודי או האדם. מה עושים במקרה כזה? עושים תשובה.

אבל מערך ערכי אחד אולי עדיין מאיים על הדת, אמר הלברטל, והוא הפמיניזם. כאן יש עדיין מסגרת ערכית שמסוגלת לתת, גם אם במידה פחותה מהמטא-נראטיבים הגדולים שצוינו לעיל, מקור לזהות ומוסר. קריאת כיוון. כלומר הפמיניזם כיום הוא אחת המסגרות האידיאולוגיות היחידות שמספקות לאוחזים בה מערך אתי אלטרנטיבי. אלטרנטיבי למערך ההלכתי, ולכן כזה שמתוכו אפשר לצאת למתקפה על ההלכה, ואף להחליף איתו את ההלכה. לכן הפמיניזם מסוכן כל כך לאורתודוקסיה. מכל זה נובע שהאורתודוקסיה (שוב חשוב לציין שלא כולה, שהרי חלקה בפירוש מפנימה את המהפכה הפמיניסטית) בחרה לתקוף את האיום הגדול ביותר עליה, את המר שבאויבים.

האם יש לה סיכוי? לדעתי רוב הציבור מתבונן בהשתאות ובחוסר נעימות על מפגני המיזוגניה האלו. השאלה שמעניינת אותי היא איך מתייחסות לכל העניין נשים אורתודוקסיות. כאן נראה לי שסיפור מורכב. נדמה לי שפעמים רבות אף הנשים המשכילות, המודרניות וכו' דווקא לא נזעקות מהמהלכים האנטי-פמיניסטים הללו. יש כאלה שמקבלות אותם. למה? אולי דווקא מפני שהן מזהות שישנו כאן מערך ערכי שמאיים על המסגרת ההלכתית בצורה עמוקה, ומכל מני סיבות הן מעוניינות לשמור על אותה מסגרת.

סתם

—

התפרסם היום באתר אבי-חי

* התמונות לקוחות מתוך פרויקט מיוחד לחג הסוכות האחרון, במסגרתו ראיין עיתון הנשים פנינים (54, סוכות תשע"ב), השייך לעיתון החרדי בקהילה, נשות רבנים. מטעמי צניעות לא הביא כמובן העיתון את תמונותיהן של הנשים עצמן, אלא ליווה את דבריהן בתמונות בעליהן. בישיבת מערכת של "לולאת האל" הוחלט שמטעמי צניעות יתרה כדאי גם לא להביא את דבריהן, אלא אך ורק את תמונות בעליהן.

ברשימה אתמול כתבתי שאני רוצה לדבר קצת על ההשקפה החברתית-דתית שאני יוצא ממנה. כתבתי ש

אני מנחש שקוראים רבים, במיוחד כאלה שמלווים את הבלוג מתחילתו, לא כל כך מבינים מה אני – יוצא הודו, שגם נכנס אליה מדי פעם בחדווה רבה – רוצה מהיהדות והמצוות וכל הבלגן הזה. הרי, אם אנחנו רוצים להתפתח רוחנית, למה לא פשוט לשבת ולעשות מדיטציה? כאילו, מה הקשר כשרות? מה עניין שמיטה להארה?

אז אני רוצה לנסות להבהיר את הדברים. ואני רוצה לעשות זאת על ידי טיעון מרכזי אחד (כלומר יש לדעתי גם אחרים), שאני חושב שהוא בסך הכל די פשוט ואמור להיות מובן לכל מי שמקדיש לדבר מחשבה. עוד יתרון של הטיעון שאקדם להלן הוא שהוא לא מנסה לבסס את עצמו על ידי פנייה לאמונות שונות (למשל שהיהדות היא "דת האמת", או שהתורה ניתנה מילה במילה מפי הגבורה, או שלעם ישראל יש נשמות מסוג מיוחד), אמונות שלא רק שאני עצמי לא מחזיק בהן, אלא שלדעתי כל עירוב שלהן בדיון פומבי, בדו-שיח, הוא מופרך, מפני שאי-הרציונליות האינהרנטית שלהן לא מאפשרת לתקשר אותן, וממילא הן לא יכולות להיות אבני בנין בניסיון רציני לבסס טענה.

ורק עוד דבר בקשר לאופיו של הטיעון, והוא שהוא יוצא מנקודת הנחה קהילתית, כלומר מתוך אחריות לחברה בכללותה, ולכן לאדם הממוצע. אני לא מדבר כאן על הפרט יוצא הדופן שמסוגל למדוט את דרכו אל האמת, להתעורר רוחנית מתוך אקספרימנטציה פסיכודלית או באופן כללי שמסוגל להנהיג עצמו על פי אתיקה רוחנית ייחודית ודורשנית. רוב בני האדם אינם יכולים לעשות זאת, ואני מעוניין לדאוג לרוב בני האדם.

אז מה אני רוצה לעשות? מה שאני רוצה לעשות הוא להיעזר בהבחנה בין שני מושגים של חופש שהציע פעם ישעיהו ברלין. בהרצאה מפורסמת, שהפכה מאוחר יותר למאמר מפורסם, מבחין ישעיהו ברלין בין שני סוגים שונים של חופש או חירות (אני לא מתכוון להבחין בין המונחים האלה): חופש שלילי וחופש חיובי.

"כמעט כל הוגה-מוסר בהסטוריה האנושית שיבח את החופש", טוען ברלין, אולם יש להבחין למה בדיוק הם מתכוונים כשהם משתמשים במילה הזאת. בעוד שחופש שלילי פירושו חופש מכל התערבות או כפייה חיצונית, חופש חיובי פירושו היכולת לממש את רצוננו, ובמובן רחב יותר לממש את הפוטנציאל הטמון בנו. בקיצור אפשר לומר שחופש שלילי הוא חופש מ, כלומר חופש מהגבלות כלשהן, וחופש חיובי הוא חופש ל, חופש להגשים את מטרותנו (ואף לפתח את עצמו, להתבגר, להשתלם). (לעיון מורחב: הערך בויקיפדיה, הערך בסטאנפורד)

ועכשיו נגיע לעיקר, וכדי להגיע אל העיקר אני אעזר מאוד במאמר מצויין של מרן צ'רלס טיילור, הנקרא What's Wrong with Negative Liberty (מתוך A. Ryan (ed.), The Idea of Freedom, Oxford University Press, 1979, כולו כאן ב-pdf). ומהו העיקר? העיקר הוא השאלה: מהן הנחות המוצא של שתי ההשקפות האלה? כלומר, מהן הנחות המוצא של התומכים באחת אל מול חברתה?

הנחות מוצא

אפשר לומר שהנחת המוצא של הדרישה לחופש שלילי מקסימלי היא הנחת המוצא של ההשקפה האנרכיסטית, לאמור: עזבו את האדם במנוחה, תנו לו לעשות כל מה שירצה ואך ורק מה שירצה, ותראו שהכל יהיה בסדר: הוא לבדו יגדל ויפרח אל תוך חיים טובים וראויים. אדרבה, כל חוק או הגבלה אחרת רק יפריעו את התפתחותו הטבעית וההרמונית של האדם לכדי יצור שמח ומאושר. הגישה הזאת עתיקה כימי לאו-דזה (שאמר ש"יש להנהיג מדינה בדומה לדרך שבה מטגנים דג קטן: נוגעים כמה שפחות") והופיעה במערב המודרני אצל תומס הובס (שאמר ש"אדם חופשי הוא אשר […] אינו מופרע מעשות את שיש לו רצון לעשותו").

לעומת זאת, הנחת המוצא של הדרישה לחופש חיובי היא הפוכה: לבדו אין האדם יכול להרים עצמו למדרגת חיים ראויים. לבדו הוא באופן טבעי והרמוני לגמרי ישקע בסיפוק תשוקותיו, בצבירת רכוש ובבהייה בשידורים מעגליים של "האח הגדול". האדם צריך כיוון, והוא צריך הכוונה. רק כך הוא יוכל להיות חופשי באמת, שכן חופש אמיתי אינו החופש לשדרג את מכשיר הפלאפון, אלא החופש לממש את הפוטנציאל שלנו כבני אדם. גם הגישה הזאת עתיקה, וניתן למצוא אותה אצל אפיקטטוס הסטואיקן (שאמר ש"רק המשכילים חופשיים באמת"), כמו גם אצל ר' יהודה הלוי ("עבדי הזמן עבדי עבדים הם; עבד ה' הוא לבדו חופשי").

סכנות נסתרות

אבל כשאנחנו מבינים מהן הנחות המוצא של הדרישה לחופש חיובי פעמוני האזעקה מתריעים מסכנה גדולה: ומי זה שיחליט בשבילנו שדווקא מטרה זו (או אחרת) היא מימושו העצמי של האדם? הרי אנשים שונים מתארים מימוש עצמי בצורה שונה לחלוטין! ואפילו אם אנחנו מסכימים על הגדרה מסויימת לעניין, מי יקבע עבורנו באיזו דרך ללכת לקראת מטרה זו? אולי יש דרכים רבות אל המטרה? אולי לכל אחד יש את הדרך שלו?

ואכן, כולנו מכירים כל מני חברות ומדינות שחשבו שהן יודעות הכי טוב עבור הפרט איך לממש את עצמו. היו שחשבו שמימוש עצמי מלא אפשרי רק בדיקטטורה של הפרולטריון, והיו שחשבו שהוא אפשרי רק מתוך אהבה טוטלית למדינה תוך ציות לדוצ'ה. היו שחשבו שיש צורך בהתמזגות עם ה-Geist של ה- Volk, ויש שחושבים שעבור מימוש מלא של הפוטנציאל שלנו יש לקומם מחדש מקדש גדול על הר מסויים בירושלים.

כך למשל, יוהן גוטליב פיכטה, שחשב שהפרט הוא תא באורגניזם הלאומי ושעליו לבטל בפניו את רצונו כדי להשיג חופש אמיתי, אמר ש"לכפות על בני אדם לאמץ לעצמם את הצורה הנכונה של ממשל, לכפות עליהם בכוח את אשר הוא נכון, אין זו רק חובתו האמיתית, אלא הקדושה, של כל אדם אשר לו הן בינה והן כוח לעשות זאת."

ובדומה לו בזמננו איתי אליצור, חוקר ב"מכון המקדש", טוען ש"למי שבאמת מאמין בקב"ה אין שום התלבטות מוסרית. ברור לו שהוא רשאי לכפות בכוח על כל אחד בעולם לקיים מצוות. יתרה מזאת: אין הוא רשאי שלא לעשות כן." (נקודה, פברואר 2008, עמ' 53)

בקיצור, יש כאן סכנה גדולה לרודנות. ברור לנו שאילו רק יינתן הכוח בידי בריונים קהי-רגש שכאלה, הם לא יהססו להשתמש בו. כמובן, הם יטענו שהם עושים זאת למען טובתנו הגדולה ביותר, למען השחרור שלנו למעשה, אולם אנחנו יודעים שודאות גסה שכזאת באשר לרעיונות דקים, עדינים ומורכבים כמשמעות הקיום האנושי או תכלית הרצון האלוהי היא הסימן הברור ביותר שהמחזיקים בה לא מתחילים אפילו להבין כמה עשירים ומופלאים הם החיים.

מגבלות פנימיות

הסכנה, אם כן, גדולה. אולם אני רוצה לטעון שתוך נקיטת כל האמצעים למזעור הסכנה, אין לנו ברירה אלה להסתכן. ראשית הבא נשאל את עצמנו את השאלה הבאה: האם אנחנו בכלל מאמינים שהאדם, ללא שום הגבלה וברשות עצמו, מסוגל לחיות חיים ראויים?

נאמר שאנחנו גורסים שאין משמעות לחיים לבד מלחיות אותם כמה שיותר בנוחות או באושר. ייתכן שאז זו המסקנה שנגיע אליה. אישית אני לא חושב שחיים ראויים מסתכמים בנוחות ואושר, אבל אני רוצה להציע שגם אז, גם במקרה הקיצוני (אך הפופולרי בזמננו) שבו אנחנו סבורים שחיים נוחים או מאושרים הם לבדם תנאי מספיק לחיים ראויים, גם אז זו תהיה מסקנה מוטעית.

לשם כך אני רוצה לרגע להביט על הנחות היסוד שלנו בקשר לחופש שאפשרי לנו. נשאל: האם מישהו מאיתנו באמת חושב שלו רק לא היו עליו הגבלות חיצוניות, הרי שהוא או היא היו חופשיים? אני מנחש שלא. שהרי כולנו מכירים מצבים בהם לא הגבלות חיצוניות מגבילות את החופש שלנו, אלא הגבלות פנימיות. חוסר יכולת בסיסי בתפעול מכונית, או פחד גבהים, או אובססיה לשוקולד, או התאהבות מטורפת, או קשיי ריכוז, או אמונה שגויה באשר לטבע המציאות – כל אלה מהווים מגבלות פנימיות קשות על החופש שלנו, וכולנו מכירים מקרים בהם עניינים כאלה אכן הגבילו או מגבילים אותנו. במקרים כאלה לא מספיק יהיה שהפרט, אנחנו או כל אחד אחר, אינו מוגבל חיצונית, מכיוון שהוא מוגבל פנימית. במקרים כאלה אותו פרט יהיה חייב לעבור תהליך נפשי מסויים כדי להתגבר על מגבלותיו הפנימיות. אותו תהליך נפשי יביא אותו למצב שבו הוא יוכל סוף סוף לעשות כרצונו.

נדמה לי שהדוגמאות האלה מצביעות על כך שגם על פי חסידי החופש השלילי אין זה מספיק שלא תהיינה מגבלות חיצוניות על הפרט. גם בהנחה שאין אפשרות למימוש חיים שיש בהם משהו נשגב או עמוק יותר מנוחות או אושר, הרי שאפילו כדי להגיע לנוחות או אושר מסתבר שנהיה צריכים לעבור תהליך נפשי מסויים, תהליך של שחרור פנימי.

אבל מה בכך? חסידי החופש השלילי עדיין יכולים לטעון שאין עם זה שום בעיה. האדם יזהה את מגבלותיו הפנימיות, ויעביר את עצמו תהליך נפשי. אולי הוא יקרא ספרים שידריכו אותו, אולי הוא יתפלל, אולי יעשה מדיטציה, אולי יבלע כדורים, אולי גם ילך מיוזמתו לפסיכולוג. אין כל צורך בהגבלות חיצוניות (בדמות חוקים או הכוונה). הפרט עוזר לעצמו.

אבל בעוד שזה אולי יכול להיות נכון כשמדובר בהגבלות הפנימיות הראשונות שמיניתי, הרי שזו האחרונה, בדבר אמונה שגויה באשר לטבע המציאות, לא תוכל להיפתר בצורה כזאת. מפני שההגבלה הפנימית הזאת, בשונה מאלו הקודמות, לא ברורה למי שמחזיק אותה. הוא לא מודע שזו הגבלה עבורו. לכן, אם יותירו אותו לעצמו, הוא לא ינסה להיפתר ממנה, אלא למעשה אף להפך, למצוא סיבות לחיזוקה.

וכולנו מכירים מקרים שכאלה. הגבלה פנימית כזו, אני חושב שלא קשה יהיה להודות, היתה לנירון קיסר, או לשבתי צבי, או מצוייה כיום בנפשו של אנדרס ברייויק או מחמוד אחמדינג'אד. אפשר כמובן להוסיף עוד שמות רבים רבים לרשימה, רשימת הפרטים המנועים ממימוש חיים ראויים (אפילו בהגדרתם המצומצמת כחיים של נוחות ואושר) משום אמונותיהם המבולבלות. כלומר הגבלה כזאת מדכאת את החופש של הפרט בצורה שהוא עצמו לא מודע לה. מי שמודע לה זו החברה שסביבו, במקרה הטוב. במקרה הרע מודעים לה רק האנשים הרחוקים ממנו. במקרה הרע ביותר מודעים לה רק הדורות הבאים.

(ואם אחרוג לרגע מהדיון הכללי ואכניס את דעתי האישית, הרי שבאופן אישי אני חושב שכולנו נתונים בצבתיה של אמונה שגוייה באשר לאופייה של המציאות. אפילו כמה אמונות שגויות. לא אאריך בעניין, ורק אומר בקיצור שאני בסך הכל מסכים עם האבחון של סידהרטה גוטמה, הבודהה, לגבי מצבה של האנושות, על פיו היא עיוורת לטבע התופעות כולן, כלומר שהן חולפות, חסרות מהות עצמית, וחסרות יכולת לתת לנו סיפוק אמיתי. דרך אחרת לומר את זה היא שאנחנו לא מבינים באמת, לעומק, מי אנחנו, ואיך אנחנו קשורים לכלל תופעות ולקיום עצמו. ומכיוון שכך, אגב, אני גם חושב שחיים ראויים הם הרבה יותר מחיים נוחים או מאושרים – אלו חיים של רגישות, ושל אינטימיות, ושל מלאות, ושל אותנטיות, ושל אמת. אבל נעזוב את זה עכשיו.)

אם אנחנו מבינים שייתכנו הגבלות פנימיות כאלה, שנסתרות מאיתנו, ייתכן שגם חסידי החופש השלילי יודו שאי אפשר בכל מצב להותיר את הפרט ברשות עצמו. מפני שללא הדרכה חיצונית, ייתכן והוא יקלע לבור אמוני, לראייה מעוותת של המציאות, ובהחלט יהיה רחוק מאוד ממימוש החופש האפשרי, גם אם זה כולל אך ורק חיים נוחים לעצמו.

שקרי השוק

במידה והגענו למסקנה שיש צורך בהכוונה חיצונית לאדם, נשאלת השאלה: איך לארגן את ההכוונה הזאת? בזמנים עברו לא היתה עולה שאלה כזאת, מפני שבזמנים עברו כל תרבות יצרה מתוך עצמה את ההכוונה הזאת. מסורות של הכוונה היו עוברות בתוך קהילות, והן היוו את המערך הערכי המובן מאליו של אותה קהילה. אלה היו קהילות מסורתיות באמת, כלומר מסורתיות ללא מודעות לכך שהן מסורתיות. אני כמובן לא טוען שכל המסורות האלה הדריכו את האדם בצורה טובה, אבל ברור שהיתה תמיד הכוונה כזאת, בכל תרבות, ותמיד עם האיזונים והבלמים שלה. רק שקהילות כאלה כבר לא קיימות היום בעולם המערבי.

המצב היום, בעולם המערבי המחולן, שונה. כיום אין מסורת ברורה שעוברת מדור לדור. מה שיש הוא כמה קווי יסוד הומניסטים (מצויינים לדעתי), שנשחקים בהדרגה על ידי כוחות השוק ההיפר-קפיטליסטי, כוחות שמזמינים אותנו להיכנס למה שמו"ר אילן גור-זאב מכנה "מכונת העונג הפוסטמודרנית", כלומר, בגדול, לקנות ולצְפות ולשדרג ולאכול, הכל כמה שיותר בגדול. אותם כוחות רוצים לשכנע אותנו שביכולתם לתת לנו נוחות ואושר. אלא שאפילו אם היינו מסתפקים באלה ולא דורשים שום דבר נוסף על מנת לחיות חיים ראויים (דבר שאני כאמור לא מסכים שהוא ראוי), הם אינם יכולים באמת לתת לנו אותם.

(האם החבר'ה בשדרות רוטשילד הבינו את זה? חלקם. חלקם דווקא חושבים שחלוקה הוגנת יותר של ההון בהחלט כן תאפשר להם נוחות ואושר. כלומר חלקם נמצאים בשלב המוקדם יותר – אם כי החשוב מאוד בפני עצמו! – שבו עדיין לא הספקנו להתאכזב מהבטחות הממון. מיותר לציין, אני מקווה, שאני תומך מאוד בחלוקה הוגנת יותר של ההון. אולם כדאי כבר עכשיו לדעת שמדובר רק בשלב הבסיסי, באמצעי למען המטרה, בתנאים הבסיסיים שיאפשרו שחרור. כבר מרקס הבין את זה.)

מה שאני מציע הוא שאנחנו מוקפים בכוחות שמטעים אותנו לחשוב שאם רק יהיה לנו מספיק כסף ולא יגבילו אותנו בשימוש בו, הרי שנהפוך את עצמנו למאושרים על ידי רכישת מוצרים וחוויות. זאת אחת מהאמונות השגויות הנפוצות ביותר. והאמונה הזאת בעצמה מקדמת רצון לחופש שלילי (עזבו אותנו לרצוננו! Laissez-faire!), בעוד שהיא אינה יכולה לספק לנו אפילו את הנוחות או האושר המינימלים שאפשר לצפות ממנו.

ולכן לדעתי יש צורך במשהו שיהווה רמז שאנחנו אכן שבויים באמונה שגוייה.

מסורת, תרבות, וכל מני כאלה

(והנה המעבר מהתיאור הדסקרפטיבי אל ההכוונה הפרסקריפטיבית – בנקודת תורפה קלאסית זו אפשר לתקוף אותי, קוראים יקרים, ולהראות לי למה גם אם ניתחתי את המצב נכון, לא הצעתי דרך טובה לפתרונו.) אני חושב שמה שיכול להוות רמז לכך, משהו שיכול להוות משקל נגד לכוחות האלה, החזקים מאוד, היא (גם) המסורת המקומית, כל מקום ומסורתו הוא. ראשית, מפני שמדובר במערך תרבותי בן כמה מאות או אלפי שנים, ומשום כך, לדעתי, חזקה עליו שתהיה בו חכמה רבה (כמו גם שטויות רבות, ברור). שנית, מפני שמדובר במערך תרבותי שמהווה קונטרה לתרבות המודרנית ההגמונית, ובכך יכול לאזן חלקים בה שאינם מאוזנים; ושלישית, מכיוון שהתרבות המקומית משוקעת בנפשו של כל אחד מבני המקום, דהיינו היא שפת האם התרבותית שלנו, או לפחות הרובד הקדמון והראשוני, והעמוק יותר, של השפה התרבותית שלנו.

כמובן שעבורנו, המערך התרבותי המקומי הוא התרבות היהודית. לייק איט אור נוט, היא נמצאת בנפשנו, כלומר במודע ובתת-מודע שלנו. היא יורדת לעומקנו הרבה לפני שאנחנו חושבים בכלל לרדת לעומקה. כמובן, יש כאלה שירגישו זאת יותר ויש שפחות. יש שכלל לא, וזה כמובן סבבה אגוזים. אבל לדעתי כציבור, כקהילה, ככלל, יש לתרבות היהודית רזוננס טבעי עם המיות הלב שלנו.

ושוב: זה לא שום עניין מיסטי, ולא מדובר בהתעוררותה של הנשמה היהודית שלנו או כל שמאלץ אמוני שכזה. מדובר בתוצאה טבעית של מורשת תרבותית של דורות על גבי דורות, של חלחול תת-סיפי של ערכים, נורמות ומנהגים, וכמובן של דיבור בעברית. דווקא אם אנחנו לא מאמינים בנשמה כישות עצמאית (ואני נוטה לא להאמין בכך) אנחנו אמורים להכיר בכך שהאדם כולו הוא תבנית נוף תרבותו, ופשוט קשה מאוד להתחמק מזה.

וזו אחת הסיבות שבגללה אני חושב שצריך להחיות את התרבות היהודית. כלומר להשאיר אותה חיה ולהטעין אותה בחיות נוספת. איך? מה? כמה? עוד רבות ידובר יסופר ויושר. מה שברור בכל מקרה הוא שאי אפשר פשוט לזרוק את כל מה שהיה וחשבנו שהוא כבר לא רלוונטי. אני חושב שהוא רלוונטי. וכמובן, ודאי שנאמץ את הדברים הטובים שגילינו לאחרונה, כמו הומניזם, פמיניזם, פלורליזם, רציונליזם, הינדואיזם, וכו'.

לסיכום, בקצרה: בין אם אנחנו מניחים שיש חיים ראויים שאינם רק נוחות ואושר, ובין אם אנחנו חושבים שאין כאלה, אני מקווה שהראתי כאן שיש צורך בהכוונה חיצונית לאדם, בדרך שכוללת חופש חיובי, ואין אפשרות להשאיר אותו לנפשו; מתוך ההבנה שכיום להשאירנו לנפשנו פירושו להשתעבד למכונה ההיפר-קפיטליסטית, אני מציע כחברה (ויהיו כמובן פרטים שזה לא יתאים להם) להישען, או להתעגן, במסורת המקומית (במקרה שלנו, ביהדות), תוך הבאתה לדיאלוג מתמיד עם ערכי ההומניזם מחד והחשיבה הרציונלית מאידך. דבר זה יהווה, כך אני לפחות מקווה, איזון או תיקון ראשוני לנטייה הנוכחית (הנשענת על אמונות שגויות) לבנות על כך שהחופש השלילי שלנו וחשבון הבנק שלנו יספקו עבורנו את התנאים לחיים של נוחות ואושר. ומי יודע, אולי הכוונה כזאת אפילו תוביל אותנו קרוב יותר לחופש חיובי, אמיתי.

מה אתם אומרים?

מזמן לא הגשתי לכם, קוראים יקרים, אסופה של לינקים מעניינים (העבודה העבודה העבודה) ולכן כמה מהם כאן קצת מיושנים, אבל לדעתי לא נס ליחם. קדימה:

1. ראשית כמה שיחות שהתקיימו בסוף אוקטובר ועלו לרשת ממש עכשיו. תחת הכותרת Rethinking Secularism: The power of religion in the public sphere דיברו ביחד וכל אחד לחוד כמה מענקי הרוח של זמננו: אחרון נפילי פרנקפורט יורגן הברמס, מר"ן צ'רלס טיילור, גברת ג'נדר טרבל ג'ודית באטלר והמרקסיסט השחור קורנל ווסט. כן, ניקח כמה שניות לנגב עם טישו את הבלגן שעשינו. ועכשיו הלינקים:
כל אחד מהם לחוד
דיון בין הברמס וטיילור
שמעתי בינתיים רק את הברמס וטיילור כל אחד לחוד. אצל הברמס קשה להבין מה הוא אומר (כלומר לא את הרעיונות, את המילים) וטיילור מציג שתי תפיסות שונות של secularism, שהוא חושב שאחת עדיפה על השנייה. המשך יבוא.

2. ואם כבר אודיו, אז ראיון מאוקטובר עם תומס מטצינגר בו הוא מציג את התיאוריה שלו (העצמי הוא מודל שמיוצר ע"י המוח). כתבתי עליו כאן. ותודה לאריאל שהפנה אותי אליו.

3. מצאתי ברשת (כאן ב-pdf) מאמר קלאסי של טום וולף מ-1976 על הניו-אייג': The 'Me' Decade and the Third Great Awakening. וולף עובר דרך סדנאות "שיפור עצמי" למיניהן ומתעד את החקירה-העצמית-תוך-פינוק-עצמי. לבד מהאנקדוטות שערכן בעיקר ארכיוני, הפסקאות הבאות הן היחידות שמחייבת קריאה לדעתי:

Whatever the Third Great Awakening amounts to, for better or for worse, will have to do with this unprecedented post-World War II American development: the luxury, enjoyed by so many millions of middling folk, of dwelling upon the self. At first glance, Shirley Polykoff's slogan—"If I've only one life, let me live it as a blonde!" —seems like merely another example of a superficial and irritating rhetorical trope (antanaclasis) that now happens to be fashionable among advertising copywriters.

But in fact the notion of "If I've only one life" challenges one of those assumptions of society that are so deep-rooted and ancient, they have no name—they are simply lived by. In this case: man's age-old belief in serial immortality. The husband and wife who sacrifice their own ambitions and their material assets in order to provide "a better future" for their children… the soldier who risks his life, or perhaps consciously sacrifices it, in battle… the man who devotes his life to some struggle for "his people" that cannot possibly be won in his lifetime… people (or most of them) who buy life insurance or leave wills… and, for that matter, most women upon becoming pregnant for the first time… are people who conceive of themselves, however unconsciously, as part of a great biological stream. Just as something of their ancestors lives on in them, so will something of them live on in their children… or in their people, their race, their community—for childless people, too, conduct their lives and try to arrange their postmortem affairs with concern for how the great stream is going to flow on. Most people, historically, have not lived their lives as if thinking, "I have only one life to live." Instead they have lived as if they are living their ancestors' lives and their offspring's lives and perhaps their neighbors' lives as well. They have seen themselves as inseparable from the great tide of chromosomes of which they are created and which they pass on. The mere fact that you were only going to be here a short time and would be dead soon enough did not give you the license to try to climb out of the stream and change the natural order of things. The Chinese, in ancestor worship, have literally worshiped the great tide itself, and not any god or gods. For anyone to renounce the notion of serial immortality, in the West or the East, has been to defy what seems like a law of Nature. Hence the wicked feeling—the excitement!—of "If I've only one life, let me live it as a ———!" Fill in the blank, if you dare.

4. ראיון מעניין אצל לונדון וקירשנבאום על כך שישנה עליה במספר הנשים העוזבות את החברה החרדית. שלומי דורון, שחוקר את העניין, מספר שהסיבה לעזיבה היא פעמים רבות המיאיסה בצורת החיים הדכאנית והמפלה כלפיהן הכוללת עבודה + לידה של 9 ילדים בממוצע. אחרי כל הבלגן שהיה סביב שרה איינפלד ויציאתה מחסידות גור, מעניין לשמוע את זה.

5. אבי לבקוביץ רב הפעלים מתמחה לאחרונה באיתור ווירדוז מגלומאנים ומשיחי צעצוע. הוא הפנה אותי אל ראיון מבדר (וידאו) עם פאר מלך המשיח, שמופיע גם בתמונה טובת הטעם משמאל (שלקוחה מכאן). ויש גם את האתר הזה, של אחד, עידן, שגם הוא המשיח.

6. קטעים מספר חדש, American Guru, על אנדרו כהן, מאת חסידיו לשעבר. הוא לא יוצא מזה טוב.

7. מאמר נאה על ההיסטוריה של הרוזנקרוצים באירופה.

8. ומאגודה סודית אחת למשניה: הספר החדש של דן בראון עוסק בבונים החופשיים. כאן תגלו עד כמה הוא מדייק ביחס לאגודה, ומה הוא המציא (התשובה: בסך הכל הוא דייק, הממזר).

9. נתונים על יותר ויותר אמריקאים שהופכים ל- unchurched believers: מאמינים ללא כנסייה, מבחירה כמובן.

10. אורי קציר מביא בבלוגו רשימה שאסף המשפטן עודד גדות של טרוריסטים יהודים. כחמישים גברים שרצחו 43 פלסטינאים ו-5 אזרחי ישראל, ביניהם ראש ממשלה אחד. הם כולם שומרי מצוות אורתודוקסים, אבל כמובן שזה בכלל לא קשור.

11. ב"משאל ראש השנה" של "תרבות וספרות" של "הארץ" שאלו אנשים על דלדולה של הרוח בשיראל. המשורר אמיר אור האשים את הניו-אייג':

ה"כאן ועכשיו", שבסבנטיז היה מחוז חפצם של מודטים טרנסצנדנטליים, נהפך למוטו של קייטנה רוחנית חדשה שבה החוויה האישית היא תכלית החיים. אם אתה כאן ועכשיו, לא משנה במה תמלא את חייך. העיקר שתהיה "קול" ותעביר לך את הזמן בכיף ובסיפוק: אכול ושתה, אחי, כי אין מחר. ולא שיש משהו רע באוכל, בכסף, בסקס, ובכל הפריפריה של העיסוק בהם. אבל אם כל מה שיש באדם הוא הגוף המתכלה והחומרים שסביבו, אדם לאדם מצרך. ולמה בעצם לא לחיות את הרגע? הרי בין כה וכה אי אפשר לשנות כלום.

זו רק פסקה אחת מהרשימה כמובן ואתם מוזמנים לקרוא את כולה. בתגובה לרשימה שלחתי מכתב למערכת והוא פורסם שבועיים לאחר מכן:

במשאל ראש השנה "על דלדולה של הרוח בישראל" מלין אמיר אור על "הקייטנה הרוחנית" של הניו-אייג', ומסיק ששקיעת הרוח בזמננו היא חסרת אחריות במיוחד מפני שהיא מצווה רק "לזרום" ולחוות את הרגע.
יש אמת במה שאור אומר, אבל זו אמת מאוד חד צדדית. הניו-אייג' הוא תופעה מגוונת ורבת רבדים, ולמרות שבהחלט אפשר לשמוע מכיוונן של סדנאות מדיטציה למיניהן את הקריאה "להרפות", ראוי לשים לב להקשר שבתוכה היא נשמעת. 
הלוך הרוח האתי שאנחנו רגילים אליו בחברה המערבית המודרנית הוא כזה של ציוויים, או במלים אחרות, זוהי אתיקה של פעולה, של מה ראוי ומה לא ראוי לעשות. בניגוד לאתוס הזה, ובדומה לאתיקה של יוון הקדומה למשל, הניו-אייג' מבקש לכונן אתיקה של הוויה, שבמרכזה עומדת השאלה מה ראוי ומה לא ראוי להיות. האתיקה הזאת, מעצם טבעה כמובן, עוסקת פחות בגיוס כוח אדם למבצעי הצלה או צדקה למיניהם, ויותר בטרנספורמציה פנימית. 
שלא כמו שאור טוען, אין כאן הפקרת האחריות, לא האישית ולא החברתית, אלא התבוננות עמוקה על מצבו של האדם ומעמדו הקיומי. נכון, זה לא מה שאנחנו רואים לרוב, אבל זה מפני שלרוב אנחנו רואים בני אדם ממוצעים, שרוחניות הניו-אייג היא להם לא יותר מאשר תחביב. האשמת הניו-אייג' בחטאיהם משולה לטפילת כל חטאי "דור האספרסו" על האספרסו.

12. בבוקר יום שישי, היום הראשון בשבוע הראשון של השנה החדשה של העשור החדש אתן הרצאה (לפני סרט) במסגרת סדרת "סינמה נירוונה" שבסינמטק תל אביב. הנה לשון הפלייר:

01-01-10
מי אני?
רמאנה מהארשי הוא אחד מהמורים הרוחניים ההודים הגדולים בהיסטוריה. נדבר עליו, על תורתו, ועל זרם האדוויטה-ודאנטה שבהינדואיזם, אליו שייכים כל המורים השונים שמדברים בסרט.

אחרי ההרצאה יוקרן הסרט: תרשים להתעוררות
בימוי:פרם אננדה / גרמניה 2009 / 92 דקות/,תיעודי/  אנגלית, תרגום לעברית
רגעי שיא מתוך ראיונות שנערכו עם 16 מורים הודים נאורים שנשאלו אותן 12 שאלות בנושאים רוחניים המבוססות על משנתו של רמנה מהרישי. הסרט הערוך בקפידה כולל את פסיפס תשובותיהם של המורים ומוגש לצופים כסאט-סאנג (מפגש עם האמת) מופלא עם מגוון של מורים מוארים כולל קטעי וידאו נדירים של רמנה מהרישי עצמו.

בקיצור הרצאה + סרט והכל ב-48 שקלים בלבד (למנויים 35, ואפשר גם כחלק מסדרה של ארבע הרצאות בהנחה – פרטים כאן). מי שלא בא מרובע.

צ'רלס טיילור התווסף בתקופה האחרונה לרשימת מורי ורבותי, ואני מתענג על כל טקסט שלו. בעודי מעלעל עלעול חוזר ב- Sources of the Self (ספר שהוא חוויה אינטלקטואלית ממדרגה ראשונה, ואני מאוד ממליץ עליו כדי להבין איך הגענו, התרבות המערבית, עד הלום לא רק מבחינת התפיסה העצמית שלנו אלא גם מבחינה דתית-רוחנית) הגעתי לפסקה שמיד תצוטט. אך לפניה אקדים הסבר קצר.

טיילור בודק בספר הנ"ל את התפיסה העצמית שלנו כיום, ואת מקורותיה ההיסטוריים. מעולם, הוא מזכיר, לא היתה תרבות חילונית כתרבות המערבית, תרבות בה רוב האנשים אינם דתיים (או אם כן, מסתפקים באמונה דלילה ב"כוח עליון"). איך זה קרה? הוא מנתח את תהליכי החילון, ופוסל את ההסברים הידועים לעניין, כמו עליית החברה התעשייתית, האתוס המדעי, הרציונליות, החירות האזרחית והאישית. כל אלה כמובן השפיעו, הוא אומר, אבל דרוש משהו נוסף כדי שאנשים יפרקו מעליהם מסורות דתיות בנות אלפי שנים. דרוש תחליף. טיילור קובע כי לא ייתכן אדם ללא מסגרת מוסרית שתעמיד אותו במקומו, שתהיה בשבילו מצפן: האדם זקוק למערך מוסרי שיכוון אותו אל הראוי וירחיק אותו מהבלתי-ראוי (ופחות משנה מה אלו בדיוק). האדם זקוק לזה כמו שהוא זקוק לאדמה מתחת לרגליו. טיילור מצביע על שני מערכים מוסריים עיקריים שכאלה, שהיוו תחליפים לדת: ההסתמכות על החשיבה הרציונלית כמקור פנימי, "גבוה", "טהור", של כבוד-סגולי (dignity), ריחוק נאצל מה"חומר", אובייקטיביות ואתיקה; והפנייה אל הרגש, הדמיון והחוויה כמקור פנימי, "טבעי", פרטי, סובייקטיבי בפירוש של אותנטיות, יצירתיות וביטוי-אישי.

שורשיהם של שני המקורות המוסריים הללו, שהחליפו את הדת המסורתית, הם כמובן הנאורות והרומנטיקה, בהתאמה. (וכמו שכותב לי אריק שמידט בספר Restless Souls שהמלצתי עליו מימין (עמ' 5): "רק כאשר החירות, האושר והאוטונומיה של הנאורות עברו דרך העדשה הרומנטית הפכו החיים הרוחניים להיות עניין חוויתי עבור נפשות רציונליות" – וכך נולד הניו-אייג'. אבל זה סיפור אחר.)

עבור טיילור, אם כן, שהוא מה שנקרא "practicing Catholic", הויתור המודרני על אלוהים נובע מהחלפתו במקור מוסרי אחר – ולא בהתעוררות של רוב בני האדם מאיזו אמונה תפלה שפשוט עד לפני מאתיים שנה הם לא שמו לב שהיא טיפשית וחסרת כל ביסוס. מה שמביא אותנו אל אותה פסקה שקראתי ועוררה בי תהיה. טיילור מדבר כאן על חוסר ההכרח הרציונלי לזרוק את אלוהים מתמונת העולם שלנו.

המודעות העצמית שלי כלא-מושלם, דבר שברור לי כאשר אני בספק, היא מה שעבור דקרט לא יכול היה להתקיים אלמלא היה בי רעיון של שלמות, ורעיון כזה לא היה לי אלמלא היה אלוהים [שהוא מושלם, ונטע בי את אותו רעיון – ת.פ.]. בלי קשר למה שאנחנו חושבים על ה'הוכחה' הזאת [זאת אחת ההוכחות של דקרט לקיומו של אלוהים – ת.פ.], היא מבהירה לנו את האינטואיציה (האוגוסטינית במקורה), ששורש הכושר של הנשמה לשאוף אל האמת נמצא בקשר שלה עם האל.

לאור האינטואיציה הזאת ההימנעות מהטיפול באלוהים כחפץ בין שאר החפצים בעולם המדע הפיזיקלי היא לא הגבלה שרירותית או חיסרון באומץ לב מצידי; להפך: ההכרה בתלות שלי באל שייכת לטבעו של היגיון אחראי. […] ההנחה האפריורית של חסידי הנאורות הרדיקלית היא שהעמדה של לפלאס היא איכשהו יותר 'רציונלית' משל דקרט, שישנו דבר כזה כמו 'מה שהעובדות מראות להיגיון' בנבדל מכל זווית ראייה בנוגע לשורשו המוסרי או הרוחני. התזה שלי לכל אורך עמודים אלה היא שהאמונה הזאת בישועות שמציע לנו הרציונל הבלתי-תלוי היא אשלייה, שהמעבר מדקרט ללפלאס היה כרוך בשנוי של מה שנחשב שהוא טבעו ומקומו המוסרי של ההיגיון. (עמ' 324-325)

טיילור מזכיר כאן את לפלאס, האסטרונום והמתמטיקאי מתחילת המאה ה-19 שכאשר נפוליאון שאל אותו האם נכון שהתיאוריה שלו על היקום לא כוללת את הבורא, ענה לו שהוא "לא היה צריך את ההיפותזה הזאת". כלומר האל עבור לפלאס הוא דבר. הוא ישות בעולם שיכולה לעשות דברים, אבל אם מוצאים שהדברים יכולים להיעשות בלעדיה, אין בה כבר צורך. טיילור כאמור מתנגד לראיית האל כישות שכזו.

ויש לדעתי משהו במה שהוא אומר. קודם כל, אגב, תמיד אהבתי את ה"הוכחה" הזאת של דקרט. לדעתי היא היותר מתקבלת על הדעת מבין ההוכחות שהוא מביא: אם אדם עיוור לא יידע על אפשרותה של ראיה אם לא יהיה מי שיאמר לו שהיא קיימת, האם יצור סופי יידע על קיומו של נצח, של אינסוף, ללא קיום של מציאות שכזו (ומגע איתה)?

אבל מה בנוגע לדבריו של טיילור? האם אכן אין חיוב לוותר על אלוהים בשם הרציונליות הטהורה? האם, אם נדבוק רק בעובדות, אם לא נסכים להאמין בדבר או להניח דבר שלא הוכח, לא נהיה חייבים לומר שבמצב כזה הנחת המוצא היא שאין אלוהים? יש בזה, אני חושב, הגיון מסויים שמדבר אל כולנו. אך טיילור אומר שזה יהיה כך רק אם נניח שאלוהים הוא דבר, שהוא תופעה, שהוא "אי שם" ולכן אפשר גם לומר שהוא לא. אבל אלוהים כמקור המוסרי שלנו הוא משהו אחר. זהו אלוהים שנמצא כמצע לקיום כולו, מצע שהוא טוב, ולכן מניע את העולם כלפי הטוב, ודורש מאיתנו להניע את עצמנו לאותו כיוון גם כן.

טיילור חושב שאי אפשר לפסול את קיומו של זה. אלוהים במקרה כזה הוא מחוץ לתחום השיפוט של הרציונל, כי הוא עומד בבסיסו (כמקור המניע אותו לכיוון הראוי). מה שהוא אומר הוא שלעומת דקרט, לפלאס לא "השתמש בהיגיון והלך איתו עד הסוף", אלא רק החליף לעצמו מקור מוסרי (מאלוהים, לרציונל כסמכות פנימית טהורה ואובייקטיבית).

כל העניין המוסרי חשוב לטיילור כי הוא מצייר את האדם כבראש ובראשונה יצור מוסרי. כאמור, כפי שכוח המשיכה מושך אותנו כלפי הארץ, המוסר הוא שמושך אותנו כלפי הטוב. הטוב בשבילו אינו פחות אמיתי מהאדמה (כן כן, הוא חושב שמי שטוען שהטוב הוא עניין סובייקטיבי בלבד עושה שקר בנפשו), והמשיכה הזאת עבור טיילור היא חלק מהותי ומרכזי בחיינו. בחלקים אחרים של הספר הוא מצביע על חובם של המקורות המוסריים האחרים שהוא מציין לזה הדתי (המונותאיסטי – הוא מדבר כמעט רק על התרבות המערבית), ולמעשה מנסה להראות שאין להם רגליים בלעדיו.

אני חושב שיש משהו מאוד עמוק בדבריו. אני גם יכול להזדהות איתם באופן אישי, כי אני בהחלט בעיקר "יצור מוסרי", ו"הטוב" בהחלט מניע אותי. אמנם אני מגיע לקיום האל דרך התבוננות אינטואיטיבית בחיים, ולא בצורה מושכלת, אבל זה נחמד לקבל תמיכה מהכיוון הזה. אלוהים כמקור מוסרי הכרחי בעולמו של האדם, כמה שעומד בשורשו של הטוב, ולא כמי שברא אי פעם את העולם. נראה לי נכון.

ובכל זאת, יש מימד מושכל, לוגי, לתפיסה הדתית שלי. וכאן אני רוצה להביא קטע אחר שנתקלתי בו לאחרונה, קטע מתוך הדמוקרטיה באמריקה, ספרו המונומנטלי של אלקסיס דה-טוקוויל מאמצע המאה ה-19. כי כאשר אנחנו מדברים על האלוהים של טיילור, אנחנו הרי מדברים על משהו מאוד מופשט, שלא לומר "עקרוני" – זה יותר עקרון אבסטרקטי מאשר ישות חיה. זה, מה שנקרא "אלוהי הפילוסופים", ובהחלט לא אלוהי אברהם יצחק ויעקב.

גם האלוהים שלי, הגם שחי, הוא מעין אחדות ברוכה וכוללת-כל. האלוהים הזה, כאמור, לבד מזה שהוא ברור לי מתוך ראייה אינטואיטיבית, הוא גם הגיוני בעיני. יש משהו הגיוני באחדות, לא? משהו פשוט, קל, נקי, אפילו יפה. בלי להסתבך עם איזה אל פרסונלי, "אישיות" שכזו, "טיפוס", שנמצא כאילו מחוץ לעולם ושהוא ברא אותו ומאז מפקח עליו. רעיון הרבה יותר מסובך, שלא לומר מלוכלך. ככה זה לפחות נתפס בהגיון שלי.

בדיוק את הנקודה הזאת תופס טוקוויל, והוא רואה את המלכודת שבה. בקטע שנקרא "מהו המושך עמים דמוקרטיים לפנתיאיזם" הוא כותב כך:

רעיון האחדות נכנס בו באדם כדיבוק; מחפש הוא אותה מכל הצדדים, וכשנדמה לו כי מצא אותה הרי בנקל הוא מתרווח בחיקה ומוצא בה מנוח. הוא מגלה שאין דבר בעולם מלבד בריאה ובורא, אבל חלוקה ראשונית זו של הדברים עודנה גורמת לו אי-נוחות והוא מבקש להרחיב ולפשט את תפיסתו באמצעות הכללת אלוהים והיקום בשלמות אחת גדולה. אם ימצא אדם שיטה פילוסופית המלמדת שיש לראות את כל הדברים המצויים בעולם – בין חומריים ובין לא-חומריים, בין נראים לעין ובין סמויים מן העין – רק כחלקים של ישות עצומה שהיא לבדה נשארת נצחית בתוך השינוי המתמיד והתמורה הלא-פוסקת של כל המהווה אותה, יכול להיות בטוח כי שיטה כזאת, אף שהיא הורסת את עצמיותו של האדם, או דווקא משום שהיא הורסת אותה, יהיו בה קסמים נסתרים שימשכו את לבם של אנשים החיים בדמוקרטיה; כל הרגלי המחשבה שלהם מכשירים אותם לחשוב כך ומכינים אותם מראש לקבלה. מדרך הטבע היא מושכת ומרתקת את דמיונם; היא מטפחת את גאוותו של שכלם, ובתוך כך היא מחניפה לעצלותו. (עמ' 648, תר. אהרן אמיר, הוצאת שלם)

איזו חדות אבחנה. בפסקה אחת הוא מנבא את המשיכה של הניו-אייג' (שפורח רק בדמוקרטיות) לתורות המזרח הפנתאיסטיות, זורק משפט על התשוקה (הנלוזה מבחינתו) לאבד את האני, ולבסוף מזהה את הגאווה, את אהבה העצמית, שבשימוש בהגיון קר ומרוחק, שבהסתמכות אך ורק על המסקנות הנגזרות ממנו (הגאווה הזאת, יאמר טיילור, היא תופעה נלווית כמעט הכרחית של שימוש ברציונל כמקור מוסרי במקום האל. הרציונל שהוא בתפיסה ההומניסטית "שלנו", שהוא ביטוי של כל הנשגב באדם, ונשגב רק בו, כי רק לו בטבע יש כושר שכזה).

אז האם התפיסה של האל כאחדות היא תוצאה של גאווה? של התמכרות לרציונל? האם השאיפה לאחדות, לפשטות היא גאווה של האינטלקט? קשה לי להסכים שהיא רק זה. אבל הטיעונים שלי בעד אחדות בהחלט תלויים ברציונליות (וגם באותה ראייה, אבל בעייתי כמובן להביא את החוויות שלי כעדות). כמו כן, אולי גאוותי מעוורת אותי.

גמר חתימה טובה.

[אני יוצא לאיזה סופ"ש מדיטציה, כך שלא אוכל לטקבק]