בשבועות האחרונים התנזרתי כמעט כליל מקריאת עלוני בית-כנסת, והדבר בהחלט היטיב עם קיבתי, אולם בשבת האחרונה נזדמנתי לבית כנסת (לא תאמינו לאיפה מגיע יהודי) ואיכשהו נקלע אל שדה הראייה שלי עלון בראש יהודי (271, כי תשא, עמ' 8-9), ובתוכו ראיון עם שני פונקציונרים מארגון להב"ה ("הרב אריה" ובנצי גופשטיין), אותו ארגון שאנשיו מסתובבים ברחבי הארץ "במטרה לעצור את ההתבוללות", שהיא כידוע לכל תופעה רווחת כשם שהיא מדאיגה.

כמה דברים מעניינים מצאתי בדברי החברים הטובים מארגון להב"ה. הראשון הוא רשימת ה"בנות" המתבוללות שנשלפת נונשלנט ונפרשת לעיני הקוראים – טקסט מרתק לדעתי. שזפו:

ברור. בכי תמרורים. אבל כמה דברים מעניינים אפשר בכל זאת לראות מבעד לדמעות, נכון? ראשית, עצם הרשימה. הידע על הנשים השונות הללו, הדקדקנות שבאיסוף המידע, תשומת הלב לפרטים, הפנקס הפתוח והיד הרושמת. הן לא מישטרו את עצמן, ועל כן עלינו בע"ה למשטר אותן, להחזירן לתלם. לאסוף את הגדיות הפותות חזרה לעדר.

שנית, ראו כמה חשוב הן למראיין והן למרואיין להדגיש שוב ושוב שלא מדובר רק בבחורות חילוניות שמוצאות את הערבים מושכים עד דלא ידע – לא, גם דתיות-לאומיות(!), ואף חרדיות(!!), דהיינו בנות מבית טוב(!!!) איכשהו מוצאות את עצמם מתאהבות בכל לבבן ובכל מאודן בשאינם-יהודים. המסר ברור: אל תחשבו, הורים לנערות חסודות ויראות שמיים, שבנותיכן מחוסנות מחציו מערבבי הגזעים של קופידון. רק ירצה ובנותיכן מפשילות את קצות שמלותיהן ורצות מזרחה. (ראו אותו מוטיב גם כאן)

ועוד מסר: יש להם, לגברים בני המיעוטים, כפי הנראה קסם כלשהו, מעין שארם מתקתק, כריזמה קוסמית מסוקסת, שיכולה להתגבר על כל חינוך, על חיים של קיום מצוות, על שש שנות אולפנה, על יראת ה' – על הכל. אבל איך, ריבונו של עולם, איך הם מצליחים??? ובכן, בעלון בית כנסת אחר, עולם קטן (ד' בשבט, עמ' 4), מסביר הרב יצחק 'תורת המלך' שפירא שהסיבה ש"הבנות שלנו הולכות אליהם" היא פשוטה: "הדבר נובע מחוסר בעוצמה יהודית […] אין היום 'גברים', כולם נהיו נפולים ושפלים".

והנה האמת המרה ידידי היהודים הנפולים: הפראים הוִירילים האלה, מפלצות הטסטוסטרון המשורגות, הברברים השריריים, השעירים והמיוזעים הללו – הם נותנים לנשים שלנו איפה שהן רוצות, כמה שהן רוצות, ובדיוק כמו שהן רוצות. אנחנו אבודים. עשה עימנו חסד הקב"ה וזיכה אותנו בארגון להב"ה, שמצליח להחזיר לנו, שפלים שכמונו, את הנשים שלנו. ואגב, שלא תחשבו שהן רוצות לחזור:

שימו לב למה שנחשף כאן: בניגוד לפרופגנדה השגורה בדבר החיים הנוראיים שמצפים ליהודיות "בכפרים", ברור מכאן שלפחות לרובן טוב ונעים. הן לא רוצות "לחזור" ולא צריכות "עזרה". ומכאן ברור שהמאבק של להב"ה כלל אינו למען אותן נשים. להב"ה כלל לא דואגת להן – אנשיה דואגים לעמישראל.

מטוהר הגזע לטוהר הלאום

וזאת הנקודה הקריטית שיש להבין. אין כאן דאגה לנשים. למעשה אין כאן בכלל התייחסות לאדם כפרט, אין עניין ברצונותיו, רגשותיו, זכויותיו. המשחק כאן מתנהל אך ורק בשדה הלאומי. ארגון להב"ה רואה עצמו כבא כוחו של כלל ישראל, אותו אורגנום מטאפיזי שמקופלים בו כל דורות העם היהודי בכל מקום וזמן מאברהם אבינו ועד ביאת המשיח. הם נלחמים בנישואין בין יהודיות לערבים לא למען היהודיות, אלא, מבחינתם, למען היהודים.

העניין הזה לא ייחודי לאנשי להב"ה, אלא אוניברסלי בהחלט: המאבק על טוהר גזעי מתחולל תמיד על גופה של האישה. הסכנה היא תמיד בחדירת דם "טמא" לעורקים ה"טהורים" (כן, אלו תמיד המונחים בהם משתמשים); הסכנה היא תמיד "ערבוב" או "התבוללות"; הפתרון הוא תמיד הפרדה על פי חוק. המבנה הזה ישן כחוקי מאנו וכקאמה-סוטרה, כלומר עוד מהמאות הראשונות לספירה: שם אסור למי ששייך לקאסטות נמוכה לקיים יחסי מין עם אשה מקאסטה גבוהה יותר. ואין צורך לציין את הדוגמאות הרלוונטיות מזמננו.

ובכל זאת יש חדש תחת השמש: בזמננו טוהר הגזע מתמזג לו עם טוהר הלאום, וחוסן מדינת הלאום. בעוד שבוונציה של המאה ה-16 הגטו היהודי הוקם כדי להגן על הקתולים מ"היטמאות" על ידי היהודים, כלומר העניין היה בעיקרו דתי (עם ניחוח גזעי קל), במאה העשרים ובמאה העשרים ואחת טוהר האומה מולבש על המדינה המודרנית, והמלחמה ב"אויב שבפנים" לובשת פנים "בטחוניות". כאן החדירה אל הדם הטהור תהיה גם איום על בטחון המדינה.

מטוהר הלאום לטוהר השכינה

רגע, זה לא הכל. מעבר לשמירה על טוהר הגזע, ומעבר לשמירה על חוסן האומה והמדינה, עבור התיאולוגיה שהתפתחה בחלק מהציונות הדתית, יש בנישואין בין גברים שאינם יהודים לנשים יהודיות משום פגיעה ב"כנסת ישראל" כישות מטאפיזית. יוסקה אחיטוב כתב רבות על השינויים באתוס ה"צניעות" בציונות הדתית, ולמעשה, כלשונו, על הפיכתו של האתוס הזה למיתוס, כלומר על הטרנספורמציה של העניין מנורמה מוסרית לעניין מטאפיזי, הקושר עצמו לישויות אבסטרקטיות כ"ישראל", "האומה", וכו'.

כפי שכותב הרב שלמה אבינר בנוגע לריקודים משותפים של בנים ובנות (יהודיים ויהודיות):

אסור להביא להגיע למצב של פגיעה באורגניזם הכלל-ישראלי (גן נעול, עמ' 31)

כלומר ריקודים של בנים ובנות יחד פוגעים באומה כולה כישות מטפיזית. אחיטוב מסביר כי על פי האסכולה הזאת "היעדר צניעות משחית ופוגם בקדושה. והוא פוגם לא רק באדם היחיד, בשל הרהורי העבירה העולים בו, אלא פוגם מניה וביה בקדושה הישראלית".*

היעדר הצניעות כאן אינו קשור לגזענות, שהרי כל הבלתי-צנועים הם יהודים. אבל גזענות כזאת בהחלט קיימת. על פי הרב אבינר צניעות מינית היא תכונה המייחדת את עם ישראל, וזאת "ההיפך של הפריצות והחוצפא, שבטומאת הגויים" (גן נעול, עמ' 15). תארו לכם כעת עד כמה תחולל טהרתו של האורגניזם הכלל-ישראלי כאשר את צניעותה של היהודיה יפרו גורמים מבחוץ, טמאים מעצם טבעם!

הצניעות הטבעית של בנות ישראל, אם כן, בסכנה תמידית, הן מצד יהודים, קל וחומר מצד אלו שאינם יהודים. תמימותה היא תמימות ישראל, חילול טהרתה חילולה של ישראל. גזענות ושובניזם לאומי סטנדרטיים למדי, כמוהם ניתן למצוא בנחותות שבתרבויות, או לחילופין בתקופות השפלות ביותר של תרבויות גדולות, מקבלים כאן מסגרת דתית-מטאפיזית בעלת מטען קבלי.

שלל חרדות נופלות על ראשן של נשות ישראל, וחרדות תמיד נוחות ליפול על ראש נשים. זאת כי נשים תמיד זמינות כגוף, תרתי משמע, שמייצג את הקהילה, את האומה, את המדינה (ולדעתי האישה היהודיה מגלמת כאן גם את השכינה). האישה תמיד זמינה כגוף שמייצג את תמימותה של הקהילה, את טהרתה של הקהילה, את קדושתה של הקהילה – ובאותה מידה כישות בלתי נשלטת, חמקמקה, העשוייה בכל רגע להחליק מבין ידינו ולקלקל את הסדר הטוב. לכן עלינו לשמור עליהן, כי שמירה על הנשים יכולה לשמור, בצורה מאגית ומיתית, על שלמותה של הקהילה. ולפעמים היא יכולה לשמור אף על שלמותה של האלוהות.

סתם

—

* הציטוט וההפניה לדברי הרב אבינר מתוך מאמרו של יוסקה אחיטוב "צניעות בין מיתוס לאתוס", בתוך עין טובה: דו שיח ופולמוס בתרבות ישראל, הקיבוץ המאוחד, 1999, עמ' 224-263