בשבועות האחרונים התנזרתי כמעט כליל מקריאת עלוני בית-כנסת, והדבר בהחלט היטיב עם קיבתי, אולם בשבת האחרונה נזדמנתי לבית כנסת (לא תאמינו לאיפה מגיע יהודי) ואיכשהו נקלע אל שדה הראייה שלי עלון בראש יהודי (271, כי תשא, עמ' 8-9), ובתוכו ראיון עם שני פונקציונרים מארגון להב"ה ("הרב אריה" ובנצי גופשטיין), אותו ארגון שאנשיו מסתובבים ברחבי הארץ "במטרה לעצור את ההתבוללות", שהיא כידוע לכל תופעה רווחת כשם שהיא מדאיגה.

כמה דברים מעניינים מצאתי בדברי החברים הטובים מארגון להב"ה. הראשון הוא רשימת ה"בנות" המתבוללות שנשלפת נונשלנט ונפרשת לעיני הקוראים – טקסט מרתק לדעתי. שזפו:

ברור. בכי תמרורים. אבל כמה דברים מעניינים אפשר בכל זאת לראות מבעד לדמעות, נכון? ראשית, עצם הרשימה. הידע על הנשים השונות הללו, הדקדקנות שבאיסוף המידע, תשומת הלב לפרטים, הפנקס הפתוח והיד הרושמת. הן לא מישטרו את עצמן, ועל כן עלינו בע"ה למשטר אותן, להחזירן לתלם. לאסוף את הגדיות הפותות חזרה לעדר.

שנית, ראו כמה חשוב הן למראיין והן למרואיין להדגיש שוב ושוב שלא מדובר רק בבחורות חילוניות שמוצאות את הערבים מושכים עד דלא ידע – לא, גם דתיות-לאומיות(!), ואף חרדיות(!!), דהיינו בנות מבית טוב(!!!) איכשהו מוצאות את עצמם מתאהבות בכל לבבן ובכל מאודן בשאינם-יהודים. המסר ברור: אל תחשבו, הורים לנערות חסודות ויראות שמיים, שבנותיכן מחוסנות מחציו מערבבי הגזעים של קופידון. רק ירצה ובנותיכן מפשילות את קצות שמלותיהן ורצות מזרחה. (ראו אותו מוטיב גם כאן)

ועוד מסר: יש להם, לגברים בני המיעוטים, כפי הנראה קסם כלשהו, מעין שארם מתקתק, כריזמה קוסמית מסוקסת, שיכולה להתגבר על כל חינוך, על חיים של קיום מצוות, על שש שנות אולפנה, על יראת ה' – על הכל. אבל איך, ריבונו של עולם, איך הם מצליחים??? ובכן, בעלון בית כנסת אחר, עולם קטן (ד' בשבט, עמ' 4), מסביר הרב יצחק 'תורת המלך' שפירא שהסיבה ש"הבנות שלנו הולכות אליהם" היא פשוטה: "הדבר נובע מחוסר בעוצמה יהודית […] אין היום 'גברים', כולם נהיו נפולים ושפלים".

והנה האמת המרה ידידי היהודים הנפולים: הפראים הוִירילים האלה, מפלצות הטסטוסטרון המשורגות, הברברים השריריים, השעירים והמיוזעים הללו – הם נותנים לנשים שלנו איפה שהן רוצות, כמה שהן רוצות, ובדיוק כמו שהן רוצות. אנחנו אבודים. עשה עימנו חסד הקב"ה וזיכה אותנו בארגון להב"ה, שמצליח להחזיר לנו, שפלים שכמונו, את הנשים שלנו. ואגב, שלא תחשבו שהן רוצות לחזור:

שימו לב למה שנחשף כאן: בניגוד לפרופגנדה השגורה בדבר החיים הנוראיים שמצפים ליהודיות "בכפרים", ברור מכאן שלפחות לרובן טוב ונעים. הן לא רוצות "לחזור" ולא צריכות "עזרה". ומכאן ברור שהמאבק של להב"ה כלל אינו למען אותן נשים. להב"ה כלל לא דואגת להן – אנשיה דואגים לעמישראל.

מטוהר הגזע לטוהר הלאום

וזאת הנקודה הקריטית שיש להבין. אין כאן דאגה לנשים. למעשה אין כאן בכלל התייחסות לאדם כפרט, אין עניין ברצונותיו, רגשותיו, זכויותיו. המשחק כאן מתנהל אך ורק בשדה הלאומי. ארגון להב"ה רואה עצמו כבא כוחו של כלל ישראל, אותו אורגנום מטאפיזי שמקופלים בו כל דורות העם היהודי בכל מקום וזמן מאברהם אבינו ועד ביאת המשיח. הם נלחמים בנישואין בין יהודיות לערבים לא למען היהודיות, אלא, מבחינתם, למען היהודים.

העניין הזה לא ייחודי לאנשי להב"ה, אלא אוניברסלי בהחלט: המאבק על טוהר גזעי מתחולל תמיד על גופה של האישה. הסכנה היא תמיד בחדירת דם "טמא" לעורקים ה"טהורים" (כן, אלו תמיד המונחים בהם משתמשים); הסכנה היא תמיד "ערבוב" או "התבוללות"; הפתרון הוא תמיד הפרדה על פי חוק. המבנה הזה ישן כחוקי מאנו וכקאמה-סוטרה, כלומר עוד מהמאות הראשונות לספירה: שם אסור למי ששייך לקאסטות נמוכה לקיים יחסי מין עם אשה מקאסטה גבוהה יותר. ואין צורך לציין את הדוגמאות הרלוונטיות מזמננו.

ובכל זאת יש חדש תחת השמש: בזמננו טוהר הגזע מתמזג לו עם טוהר הלאום, וחוסן מדינת הלאום. בעוד שבוונציה של המאה ה-16 הגטו היהודי הוקם כדי להגן על הקתולים מ"היטמאות" על ידי היהודים, כלומר העניין היה בעיקרו דתי (עם ניחוח גזעי קל), במאה העשרים ובמאה העשרים ואחת טוהר האומה מולבש על המדינה המודרנית, והמלחמה ב"אויב שבפנים" לובשת פנים "בטחוניות". כאן החדירה אל הדם הטהור תהיה גם איום על בטחון המדינה.

מטוהר הלאום לטוהר השכינה

רגע, זה לא הכל. מעבר לשמירה על טוהר הגזע, ומעבר לשמירה על חוסן האומה והמדינה, עבור התיאולוגיה שהתפתחה בחלק מהציונות הדתית, יש בנישואין בין גברים שאינם יהודים לנשים יהודיות משום פגיעה ב"כנסת ישראל" כישות מטאפיזית. יוסקה אחיטוב כתב רבות על השינויים באתוס ה"צניעות" בציונות הדתית, ולמעשה, כלשונו, על הפיכתו של האתוס הזה למיתוס, כלומר על הטרנספורמציה של העניין מנורמה מוסרית לעניין מטאפיזי, הקושר עצמו לישויות אבסטרקטיות כ"ישראל", "האומה", וכו'.

כפי שכותב הרב שלמה אבינר בנוגע לריקודים משותפים של בנים ובנות (יהודיים ויהודיות):

אסור להביא להגיע למצב של פגיעה באורגניזם הכלל-ישראלי (גן נעול, עמ' 31)

כלומר ריקודים של בנים ובנות יחד פוגעים באומה כולה כישות מטפיזית. אחיטוב מסביר כי על פי האסכולה הזאת "היעדר צניעות משחית ופוגם בקדושה. והוא פוגם לא רק באדם היחיד, בשל הרהורי העבירה העולים בו, אלא פוגם מניה וביה בקדושה הישראלית".*

היעדר הצניעות כאן אינו קשור לגזענות, שהרי כל הבלתי-צנועים הם יהודים. אבל גזענות כזאת בהחלט קיימת. על פי הרב אבינר צניעות מינית היא תכונה המייחדת את עם ישראל, וזאת "ההיפך של הפריצות והחוצפא, שבטומאת הגויים" (גן נעול, עמ' 15). תארו לכם כעת עד כמה תחולל טהרתו של האורגניזם הכלל-ישראלי כאשר את צניעותה של היהודיה יפרו גורמים מבחוץ, טמאים מעצם טבעם!

הצניעות הטבעית של בנות ישראל, אם כן, בסכנה תמידית, הן מצד יהודים, קל וחומר מצד אלו שאינם יהודים. תמימותה היא תמימות ישראל, חילול טהרתה חילולה של ישראל. גזענות ושובניזם לאומי סטנדרטיים למדי, כמוהם ניתן למצוא בנחותות שבתרבויות, או לחילופין בתקופות השפלות ביותר של תרבויות גדולות, מקבלים כאן מסגרת דתית-מטאפיזית בעלת מטען קבלי.

שלל חרדות נופלות על ראשן של נשות ישראל, וחרדות תמיד נוחות ליפול על ראש נשים. זאת כי נשים תמיד זמינות כגוף, תרתי משמע, שמייצג את הקהילה, את האומה, את המדינה (ולדעתי האישה היהודיה מגלמת כאן גם את השכינה). האישה תמיד זמינה כגוף שמייצג את תמימותה של הקהילה, את טהרתה של הקהילה, את קדושתה של הקהילה – ובאותה מידה כישות בלתי נשלטת, חמקמקה, העשוייה בכל רגע להחליק מבין ידינו ולקלקל את הסדר הטוב. לכן עלינו לשמור עליהן, כי שמירה על הנשים יכולה לשמור, בצורה מאגית ומיתית, על שלמותה של הקהילה. ולפעמים היא יכולה לשמור אף על שלמותה של האלוהות.

סתם

—

* הציטוט וההפניה לדברי הרב אבינר מתוך מאמרו של יוסקה אחיטוב "צניעות בין מיתוס לאתוס", בתוך עין טובה: דו שיח ופולמוס בתרבות ישראל, הקיבוץ המאוחד, 1999, עמ' 224-263

בליינד דייטס לא עובדים לעולם, וזה ברור לכל ילד בן שש. השאלה היא, כמובן, למה. כי לכאורה, מה יותר נוח מקבלת המלצה של חברה, מהקשבה לחבר, שאומרים לנו שהם ממש מכירים, ממש חברים, של מישהו או מישהי שממש ממש בשבילנו, שאותם הנעלמים ממש מתאימים לנו כמו כפפה ליד, שהם פשוט ממש מושלמים בשבילנו? מה יותר קל מללכת ולפגוש, ולדבר, ולשתות איזה משהו קטן ולהתאהב סוף כל סוף? אלא שמסתבר שזה רחוק מלהיות כל כך פשוט, ויעידו על כך שלל מפחי הנפש שהיו מנת חלקנו בזמן האחרון.

הבעיה איננה נעוצה, חלילה, בכנותם של חברינו, או בכוונותיהם הטובות – באלו אין דופי. הבעיה היא בתהליך הבירור שמקדים את הדייט: איך הוא נראה, מה היא עושה, האם הוא חכם, האם היא מצחיקה. בשאלות האלו אנחנו מנסים למיין את המועמדים שלנו ולזהות האם הם בעצם מ"הטיפוס" שלנו, כלומר אותו אב-טיפוס ערטילאי שאנחנו חושבים שאנחנו כרגע אוהבים לאהוב. בקיצור, מתבצע בירור האם היא או הוא מה"סוג" שלנו, האם הם נכללים בקבוצת האנשים שיש לנו אליה חיבה (רומנטית) יתרה.

ובדיוק כאן מתגלה הכשל: אנחנו מתאהבים בבני-אדם, לא בסוגים של בני אדם. מה שיקר לנו בבני-זוגנו הוא בדיוק מה שלא-"סוגי" בהם, מה שמייחד אותם, שמבחין ביניהם לבין שאר כל האנשים, כולל הסוג שבין שורותיו נדמה לנו שהם שייכים. לכן כמובן, לא יועילו הבטחות (אף אם נכונות) על כך שההוא "הוא בדיוק מהטיפוס שלך", או שההיא "ממש כמו שאתה אוהב", כי לא עם הסוג אנחנו רוצים לחיות, אלא עם ההוא או ההיא עצמם ממש. ומה שממשי באותם אהובים עצמם הוא הרי מה שמבדיל אותם מהאחרים, מה שמפריד ביניהם לבין כל השאר. הרי זה ברור: אם כל אדם הוא אכן יחיד במינו, חייב שאותו אלמנט שמייחד אותו לעולם לא יכול להיות מוכלל בתוך מגירות כלליות של סוגים ומינים: זה בדיוק מה שהוא, ובדיוק לא מה שגם אחרים.

ובזה אכן אנחנו מתאהבים: בזוית החיוך, בעמידה המצחיקה, בפזילה הקלה, בפרופורציות המיוחדות רק לה. בדרך שהיא חושבת ובאופן שהוא מרגיש. גם מי שמתאהב בדוגמן מתאהב בדיוק במה שמבדיל אותו מכל דוגמן אחר, דומה ככל שהוא יהיה בכללותו – אחרת הוא לא מתאהב באדם, אלא בתדמית, דבר עצוב כשם שהוא נפוץ.

אכן, מי שבאמת מתעניין בסוגים, מי שמבקש לקשור קשר עם "טיפוס", לא מתעניין באמת באהבה: הוא אולי מתעניין בכסף, במין, במעמד, ב"סידור" – לא באהבה, כי אהבה היא תמיד חריגה מהסוג, יציאה מהכלל, היא תמיד יחידה במינה, יחידת סגולה, קיימת רק בזכות עצמה ורק למען עצמה. הסוג, כשם שהוא כללי, הוא רחוק מהפרט, ואהבה, זה ברור, דורשת קירבה מקסימלית.

חוסה אורטגה אי גאסט כותב על כך כך ("מסות על אהבה", תרגום: יורם ברונובסקי):

חשוב להדגיש את תפקידם של הפַּכּים הקטנים, של הבעות הפנים ושל התנועות בתהליכי האהבה, שהרי הם היסודות שבאמצעותם מובעת המהות האותנטית של האדם, וממילא הם המביאים אותנו לבחור בו או לדחותו. […] דומני שטעות היא להאמין שיופי אסתטי זה הוא המעורר את התלהבותו של המתאהב. ראיתי שלעיתים קרובות ממעטים הגברים להתאהב בנשים שהן כלילות-יופי במובן הפלאסטי, האסתטי-כללי. בכל חברה קיימות כמה "יפיפיות רשמיות" שעליהן מצביעות הבריות במסיבות ובהצגות בכורה בתיאטרונים, כפי שהם מצביעים על פסלים ציבוריים; והנה אך בנדיר מכוון אליהן דווקא הלהט הפרטי של הבחורים. יופי כזה הוא אסתטי במידה כה מכרעת, עד שהוא הופך את האישה למושא אמנותי וממילא מרחיק אותה. או אז היא נערצת – במושג ההערצה צפון מושג הריחוק – אך אין אוהבים אותה.

האדם שבו נתאהב חייב להיות אדם, ולא שום קלישאה או פְּלָקָט – ובדיוק מה שהופך אותו לאדם הוא מה שמעורר בנו את האהבה. הסוג, לעומת זאת, איננו אדם, הוא דבר (הסוג הוא אובייקט ואילו אהבת אמת היא תמיד מתוך ואל תוך הסובייקט). לאהוב דבר אפשר, אך זו אהבה עקרה, ילדותית – זהו פֶטיש. אולי זה מענג ביותר, אך לקרוא לזה אהבת אמת יהיה חטא.

אגב, סלובוי ז'יזק מרחיק עוד יותר, ומצמצם את רגע ההכרות האמיתית שלנו עם האדם שמולנו לשבריר השניה בו הוא הופך חשוף (ולכן אמיתי) מכל: ברגע ההתענגות שלו (או שלה). אז, כאשר יוצאת מהאדם שמולנו מחווה זעירה של "ממשיות" (כלשונו של ז'יז'ק), היכולה לבוא לידי ביטוי בטיק-עצבני, בפליטה של אנחה, בהתעוותות הפנים – אז אנחנו מכירים אותו או אותה באמת, שכן בהתענגות יש "עוצמה ממשית". ברור שברגע ההוא שבו אדם מאבד שליטה – בו ברגע הוא מבטא אמת מסויימת, אמת שנחבאה תחת ההתניות התרבותיות ומנגנוני הסידור והסדר שמיצרים אותו (ואותנו). אז הוא נחשף כאדם הממשי שהוא בחייו, ללא כל כסות. אז הוא יוצא מתוך הסוג, ונולד, יחידי במינו, כפרט. ורק אז אפשר גם לאהוב אותו, ואולי אפילו להתאהב בו.

ואם נשים לב, נראה גם שמה שהופך את אהובינו לבני-אדם הוא הרבה פעמים חסרונותיהם, שכן גם, ואולי בעיקר אלו, הם המבדילים ביננו, הם המספרים את סיפורנו האישי, האינטימי. ללא הפגמים באמת נדמה לפסלים משיש (כפי שכותב אי גאסט), יצוקים בשלמות קרה ומרוחקת. הפגמים הם מה שעושה אותנו לנו עצמנו, ואותם אספנו במהלך החיים כאותות יחודיים של ניסיון ואומץ. כל קמט ונמש, כל שומה וצלקת, בגוף ובנפש, גם הם המוציאים אותנו מתוך הכלל, מתוך הקהל, מייחדים אותנו ולמעשה הופכים אותנו לאנו עצמנו (פעם כתבתי על זה).

כך או כך, ברור כי עד כמה שאנחנו בני אדם, אנחנו בשום אופן איננו סוגים; עד כמה שנהיה פרטים, נהיה, כל אחד ואחת, תרתי משמע, יוצאים מהכלל. לכן ניסיוננו לנחש מראש אם נזכה להתאהב באדם מסויים על פי הלימתו לרשת קואורדינטות ספציפית נידונה לכישלון – לא משום שהסיכויים שהוא אכן יתאים קלושים, אלא משום שתמיד ולנצח, מבחינה עקרונית, לא בסוג אנחנו מתאהבים, אלא בפרט היחיד עצמו. ואנחנו נתאהב בפרט בין אם יהיה או לא יהיה "הטיפוס" שלנו – זה בכלל לא משנה.

אדרבא: יתכן גם שזהו אות מסויים – גם אם לבטח לא היחיד – לאהבת אמת: אהבה שהיא למרות, ולא בגלל. הגבר התאהב באשה למרות שהיא "לא מתאימה לו", האשה "לעולם לא היתה מאמינה" שהיא תתאהב דווקא בו. באהבה הזו יש משהו לא הגיוני, משהו בלתי-מוסבר-לעולם (והרי מה שמוסבר יש בו פגם של מכאניות, של הכרח, לא?). באהבה הזו יש משהו אחר, והאחרות הזו היא היא האהבה.