בעוד פחות מחודש, בינואר הזה, ינחת דיפאק צ'ופרה, המגה-גורו ואב כל הקואוצ'רים, לראשונה בישראל. צ'ופרה ינחה ערב על "מודעות כבסיס ליצירת המציאות" ויום אחרי זה ילמד אנשי עסקים (תמורת 1200 שקל לא כולל מע"מ) איך הם יכולים להגיע ל"מקסום הפוטנציאל" שלהם. כאשר באמתחתו רבי מכר עולמיים כ"שבע החוקים הרוחניים של ההצלחה", ו–“Creating Affluence: Wealth Consciousness in the Field of All Possibilities"ברור שהוא כבר מזמן מקסם את הפוטנציאל שלו.
כשמיליארדי דולרים מוצאים מדי שנה בארה"ב על פעילויות "אלטרנטיביות" שמארגנות חברות מסחריות, קשה להאמין שמדובר כאן רק ברצונם הטוב של המנהלים לפנק את עובדיהם. העובדה ששוק הסדנאות הרוחניות, ספרי ההדרכה והקאוצ'ינג הוא כל כך גדול ומסועף, ומנגד העובדה שכמעט איש מצרכניו אינו משנה ולו בנימה את אורח חייו בעקבות החשיפה אליו, מלמדות שתכליתו בסופו של דבר איננה העשרה רוחנית, אלא כפי הנראה משהו הרבה פחות מאתגר. משהו כמו הגברת התפוקה בעבודה.
בשונה מאוד מקבלת התשובות לשאלות הגדולות של החיים במסגרת הדת, שאילת אותן שאלות מתוך אותה מסגרת היתה תמיד מעשה חתרני. אדם שעירער על המובן מאליו מתוך מניעים דתיים נחשב סכנה לחברה, ולרוב – מאז ישוע מנצרת ועד יאן הוס – גם טופל בהתאם. כאשר הנביאים המקראיים מחו נגד השחיתות של הממסד הדתי וקראו למה שראו כצדק חברתי, דרושות היו מאות שנים עד שהיהדות תירגמה את זעקותיהם להלכה. שאיפות רוחניות, מאז האיסיים ועד הפרוטסטנטים, התגלמו כמעט תמיד לכדי עמדה לעומתית לסדר הקיים.
החתרנות של העמדה שהדגישה מוסר ורוחניות חיה כלפי הממסד הדתי והכלכלי החזיקה מעמד עד שנות השישים של המאה העשרים ועד בכלל. 'תרבות הנגד' אמנם געשה מתוך כיוונים חברתיים ופוליטיים, אבל את הצד הרוחני שלה לא ניתן להכחיש: העוינות ל"מערכת" כללה גם דחייה של הממסד הדתי היהודי-נוצרי, ופנייה מזרחה להינדואיזם ולבודהיזם. כוכבם הקורץ של היוגה והזן דרך, וקולם המפתה של מורים רוחניים לחש מכל פינה. להיות "רוחני" פירושו היה למרוד במצב הקיים, והזעם – קדוש או לא, זה עניין של השקפת עולם – חימם את הלבבות מליברפול ועד וודסטוק.
הזעם הזה שכך בשנות השבעים. במבט לאחור ייתכן ולא היה לו סיכוי אל מול כוחות השוק. לא בגלל שאלו האחרונים הם בלתי מנוצחים, אלא בגלל שהעקרונות שהניעו את אותו המרד היו בסופו של דבר בדיוק אלו שהניעו (מאז הרפורמציה) את הכלכלה. כשאתה קורא לאינדבידואליזם, ליצירתיות, לאוטונומיה וחירות, לניידות ופרטיות, אל תתפלא אם את התשובה תקבל דווקא מפיו של השוק החופשי, שגם יידע להתאים אותה במדויק לצרכיך – או להמציא בשבילך צרכים שאותם רק הוא יוכל למלא.
עד לשנות התשעים כבר היה הניו-אייג' (כך כידוע קוראים לאותו ערב רב של אמונות, פעילויות ומוצרים) תחום המוגדר בגלוי כ"פלח שוק", ואת המסע הרוחני היה ברור שעושים כחלק "אלטרנטיבי" של מסע הקניות. כעת, אולי לא לראשונה אבל לראשונה בכזו בוטות, פרקטיקות רוחניות משמשות באופן תדיר כשמן בגלגלי השוק. כאשר רובין שארמה מלמד אנשים איך להיות נזירים ולמכור את הפרארי שלהם (תרגום: איך להצליח בעסקים ולקנות לעצמם פרארי), והספר והסרט "הסוד", המבטיחים גם הם רווחה כלכלית תחת יומרה רוחנית הופכים לרבי מכר כלל-עולמיים, ברור שהניו-אייג' הפך לשפחתו של השוק החופשי, ועוד נהנה מזה.
הקוקטייל הניו-אייג'י מפתה את האזרח לצרוך "רוחניות" בצורה שמעולם לא התקיימה, כלומר כמוצר סינתטי ומעושה. האם מישהו, מתישהו, חשב שיש לו צורך לערוך "שחזור גלגולים"? ומה בנוגע ל"קריאת הילות" או "סדנת מיצים"? האם אי פעם בהיסטוריה האנושית הוצעו פרקטיקות כאלה, שלרוב (לא תמיד) אינן יותר ממוצרים המהונדסים מראש להתאים לחיכו הענוגה של הצרכן? מה שקרה כאן הוא ששדה הרוחניות עבר השתלטות עוינת על ידי הקפיטליזם, שכעת משתמש בסמליו ותכניו (ובהון התרבותי שקשור אליו) כדי למכור לנו מוצרים "רוחניים" שאנחנו כלל לא צריכים. מדובר אם כן בדת התפורה לפי מידת הצרכן, המכוונת ליצירת צרכים חדשים, בדיוניים, אצלו ומכירת ההזדמנות שלו לספקם, ושמטרתה לא לקדם את ידיעתו על עצמו, אלא אך ורק להעשיר את קופות מציעי השירותים.
וכמובן, אותן סדנאות ניו-אייג' שמארגנות חברות לעובדיהן, שאינן באמת לצורך התפתחותם הנפשית או המוסרית, אלא משמשות כשסתום חירום להוצאת קיטור שהצטבר בשעות עבודה בלתי-אפשריות. לא שחרור רוחני אלא שחרור של לחץ הוא העומד לפני מועצות המנהלים, שיודעים שאין להם ברירה אלא "לפנק" את עובדיהם הנרצעים. מציעי הסדנאות, המאמנים האישיים, הקואוצ'רים והמטפלים למיניהם (האיצטגנינים והמעוננים של ימינו, אותם נביאי שקר שתמיד ליחכו את פינכתם של השליטים) משתפים פעולה ברצון עם ההגיון האינסטרומנטלי המושל בכיפה ומאפשרים למנהלים פתרונות קלים שנועדו להמשיך את המצב הקיים. אותן סדנאות לא מעודדות התמודדות אמיתית של העובדים עם הבעיות שלהם, אלא להפך: מסיטות את דעתם מהסיבות האמיתיות לאומללותם ומוכרות להם שיקויי קסמים שיפיגו לזמן מה את מצוקתם. בכך הופכת גם הרוחניות, בתה הסוררת של הדת, לעוד סם אופיאטי שאיתו משכך הקפיטליזם את כאבם של ההמונים.
[עלה היום באנרג'י. למי שרוצה לעקוב אחרי נפתולי השערוריה-זוטה שבמיטת הטנטרה המקומית, הנה תגובתו של אוהד אזרחי לעניין, והנה רפיק פוסק את פסוקו. לבד מזה, כמה המלצות: ראשית, בלוג-אפוריזמי-הזן החדש והמדויק של חנן כהן, זה. שנית, בלוג חדש שנתגלה לי שלשום על "הרווח בין ההבנה לידיעה", ומהתרשמות ראשונית מדובר בלא פחות מאשר כותב מבריק ביותר, ועמוק. יצא חדש גם איזה וידאו של לארי בריליאנט, בעברו תלמיד של הגורו נים קרולי באבא, שמרצה בצורה מרגשת בפני עובדי גוגל על הסיבות להיות מאוד פסימיים באשר לעתיד האנושות, והסיבות להיות מאוד אופטימים.וברגע האחרון: שירה סתיו בפרודיה שנונה ובמקומה על קשקוש הניו-אייג' האחרון: "הסוד", היום במוסף "ספרים" של "הארץ"]
לולאת האל 