קל יותר לגמל לעבור בנקב המחט מאשר לעשיר לבוא אל מלכות האלוהים – ישו
העניים מבחינה חומרית לעולם לא יוכלו להיות רוחניים – אושו

בין ישו לאושו עברו להן אלפים שנה וקשה שלא להתפעם מהחגיגיות שמלווה את הרוחניות הכלכלית (או שמא כלכלת הרוח) בימינו. מכל כיוון ועבר אנחנו מוזמנים לסדנאות שילמדו אותנו איך "לינוק שפע" מהיקום, איך "להיפתח לאינסוף אפשרויות", איך לעזור למחשבותינו "להתגשם בחומר", איך להפוך את המימד האסטראלי לכלי לשירותו של זה הפיננסי. הטאו של הכסף.

הקשר ההדוק בין הדת והכלכלה לא התחיל בתקופתנו, פשוט מפני שהדת והכלכלה לא היו מעולם בלתי קשורות. ולא יעזור גם אם נוותר על הדת הממוסדת ונקרא לזה רוחניות: המימד הכספי קיים תמיד ברקע, כפי שתמיד קיים המימד המיני או האסתטי – רוח הקודש קשורה לחיים בכל חדריהם, ואין תחום שנסתר ממנה. השאלה אם כך היא לא אם קיים או לא קיים קשר, אלא מהו אופיו של הקשר שקיים ואיך מסודרים יחסי הגומלין בין התחומים.

אושו, מהמורים הרוחניים המפורסמים ביותר במאה העשרים, לא הסתיר את חיבתו לקפיטליזם. הוא החזיק ב- 93 מכוניות רולס-רויס ובספר שנקרא "היזהרו מהסוציליזם!" טען בלהט ש"אנשים אינם שווים ובעולם הוגן צריך לתת להם הזדמנות להיות לא-שווים. הקפיטליזם צמח מתוך החופש. הוא תופעה טבעית". אבל הוא לפחות גם לימד תורה רוחנית. ממשיכיו עוסקים בביזנס נטו: למשל דיפאק צ'ופרה, מחבר רבי מכר כדוגמת "שבעת החוקים הרוחניים להצלחה", ו"יצירת שפע: תודעת עושר בשדה כל האפשרויות", או רובין שארמה, מחבר "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" (ודוק: מכר, לא נתן או תרם!) המעביר קורסי ניהול והתייעלות כלכלית, מנקודת מבט רוחנית כמובן, ברחבי העולם.

מדריכי רוחניות=עושר כאלו צצים כפטריות על כף רגל מזוהמת, ונמכרים בצורה היסטרית. מכשפות נותנות לנו עצות עסקיות (ופוליטיות), עסקים ממנים סדנאות רוחניות לעובדיהם ומועדוני יוגה אקסקלוסיבים נפתחים לעשירון העליון. וכמובן, הניו אייג' לא רק עוזר לנו להתעשר, אלא גם לכוהניו: אנחנו קונים תכשיטים אנרגטיים, קמעות, תמונות קדושים, יעוץ פנג-שואי, תקשור עם העולמות העליונים – אין ברירה: משיח לא בא, וכדי להביאו הרוחניק הקטן נאלץ לשלם בגדול. הכל בתקווה שהעלייה בדרגת הרוחניות תביא בתורה עוד ברכה כלכלית.

המשותף לכמעט כל האמצעים הללו הוא שכדי להתעשר הם אינם קוראים לאדם ממש לצאת ולעבוד. דווקא הפניה פנימה, אל תוך תוכנו, תממש את עצמה בשורה התחתונה של חשבון הבנק שלנו. תתחבר לאלוהים והכסף בדרך. האל ככספומט, הדרך הרוחנית ככרטיס אשראי והקורס שבדרך כקוד הסודי שיפתח לנו את קרן השפע. פעם היו אומרים שדבר שכזה משמעותו לעשות את התורה קרדום לחפור בו, אבל היום לא רק שהגישה הזו לגיטימית, אלא פשוט מובנת מאליה – מה, ברור שאם אני קרוב לאלוהים זה אמור לעזור לי מבחינה כלכלית, לא?

אשרי הענווים, עאלק

אז זהו, שזה ממש לא ברור. פעם זה היה אפילו לגמרי הפוך. דרך ארוכה עשה המחפש הרוחני מאז שהנביאים זעמו על שחיתות העשירים, מאז שישו הכריז "אשרי הענווים כי המה יירשו ארץ" ומאז שבמזרח היו השואפים אל האמת מוותרים על כל רכוש לבד מקערת נדבות. במאמר אחר ("הדת החדשה") ניסיתי להראות שהקשר הרוחני אל הכסף עבר טרנספורמציה משמעותית עם המהפכה הפרוטסטנטית במאה השש-עשרה. אז, באירופה, נולדה "רוח הקפיטליזם" ואיתה הרעיון על פיו קירבתו של אדם אל האל קשורה קשר הדוק לכמות המזומנים שבכיסו, ואילו מי שעני משמע שפשוט קולל על ידי האלוהים.

וכדאי לנו להבין את הגורמים של המנטאליות המאוד מיוחדת הזו, שכן בסופו של דבר היא הגורמת לנו, גם כיום, להרגיש חוסר נוחות מצפוני כאשר אנו מובטלים. עמוקה וראשונית יותר מכל מצוקה כלכלית שמביאה איתה אבטלה היא המצוקה המצפונית, ההרגשה שאיננו "ממלאים את חובותינו" או ש"קשה לנו לכבד את עצמנו" באין לנו יכולת לכלכל את עצמנו. צידו השני של המטבע, כמובן, נמצא בהרגשת הביטחון והגאווה שבפרנסת הבית. במידה זו כולנו שקועים בתרבות בה האתוס הפרוטסטנטי זכה לניצחון מזהיר.

אז יופי לקלווין, אבל מה איתי?

במאה השש-עשרה, בעוד מרטין לותר חוגג את ניצחון הרפורמציה הפרוטסטנטית שלו בגרמניה, ז'אן קלווין, תלמידו הצרפתי שהשתלט על ז'נבה, גיבש גירסה קצת שונה של נצרות: פרוטסטנטיות דור ב', קשוחה וקרה הרבה יותר. קלווין חזר והדגיש את חוסר האפשרות של רצון חופשי אמיתי אחרי החטא הקדמון והנפילה מגן עדן, ופיתח את הדוֹגמה בדבר "הפרדיסטינציה הכפולה", כלומר הכורח הבלתי ניתן לשינוי שבו כל אדם נידון, מראש ולתמיד, או לגן עדן או לגיהנום. משום שהכל צפוי, הרשות בשום פנים אינה נתונה, ואין כל דרך להשפיע על גזר הדין. כלומר יכול אדם להיות נוצרי מאמין, אף להשתייך לכנסייה האמיתית (כלומר לזו של קלווין כמובן) ואפילו להיות אדם טוב וישר, אך כל אלו, לא רק שאינם מבטיחים את גאולתו, הם אפילו לא משפיעים כהוא זה על קביעתו של האל באשר לגורלו האישי. גורל זה נקבע מראש והוא אינו ידוע.

ברור שהמצב הזה הוא בלתי נסבל. קלווין עצמו ודאי הרגיש שמקומו בעדן מובטח, אך מה עם כל האחרים? היתכן שאנשים יחיו חיים שלמים, קשים, מבלי לזכות אף ברווחה המינימלית שמציעה כל דת ראויה לשמה, הידיעה כי "בסוף יהיה טוב"? תיאולוגיה מחניקה כזו יכולה היתה להביא לכך שעל הציבור הקלוויניסטי הנאמן היה נופל הלך-רוח פטליסטי, בו כל רעיון לפעולה נזנח מראש לטובת רביצה משותפת בסחי – אבל דבר כזה לא התרחש. במקומו נולדה בקרבו של ציבור זה רוח הקפיטליזם.

כאמור, הקלוויניסט שרצה להיות בטוח בגאולתו לא יכול היה להסתמך על שיוכו הדתי, לא על אדיקותו ובוודאי לא על הרגשתו (קלווין התייחס בחשדנות לרגש, וראה ברגשות ישויות מיותרות, אם לא מזיקות ממש – משהו מזה כנראה נשאר בשוויץ עד היום). הוא היה צריך הוכחות אובייקטיביות שהוא צועד בכיוון הנכון. במחקרו המפורסם "האתוס הפרוטסטנטי ורוח הקפיטליזם" מסביר הסוציולוג והכלכלן מקס ובר שהוכחות כאלה קיבל הקלוויניסט מעצם ההצלחה של הפעילות בה עסק, שכן היא לדעתו הצביעה על שביעות רצונו של האל ממעשיו. כלומר בעוד שדבר לא יכול להוות סיבה לגאולתך, או לגרום לאל לבחור בך, הרי שהתקדמות ושגשוג בעיסוקך ובחייך יכולה להוות ראייה לכך, בדיעבד, שהאל אכן בחר בך. ההצלחה אם כן היא אמצעי לא לזכייה בגאולה, אלא להסרת הפחד מאבדון.

חובה להיות עשירים

בפועל, טוען ובר, משמעות הדבר היא שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו, והקלוויניסט נקרא ליצור בעצמו את ההכרה כי הוא נגאל, זאת על ידי פעלתנות נמרצת בעולם, ובראש ובראשונה – בעסקים. אלא שבעוד הקתולי, או היהודי, יכול לחטוא ולשוב, כלומר לבקש סליחה ולכפר על מעלליו, נדרש הקלוויניסט לחיים שלמים של מודעות ושליטה, חיים של משטור-עצמי ופיקוח בלתי פוסק על כל פעולה ופעולה, שכן כל כישלון ישליך רטרואקטיבית על כל חייו ומשמעותו תהיה שהאל מלכתחילה מעולם לא בחר בו!

התוצאה היתה חיים שהוקדשו, מתוך תכנון מוקדם, לצבירה של כסף ורכוש, בשילוב עם הימנעות חמורה מכל התרת רסן, הנאה ספונטנית או בזבוז. אבל חשוב מזה, כאן למעשה נולד הזיהוי המושלם בין עושר לאושר, בין כלכלה לגאולה: אני עשיר, משמע אלוהים אוהב אותי. אחרי אלף חמש מאות שנה של ביסוס האתוס הנוצרי של עוני וענווה (גם אם לא בפועל, כאידיאל הוא היה קיים), לפתע להיות עשיר הפך לא רק ללגיטימי, אלא לתו-התקן האלוהי לאיכותה של נשמתך. עשירי שוויץ ואחריהם שועי אירופה כולה נשמו לרווחה: לא רק מותר, חובה להיות עשירים.

יש לך מצפון שקט למכירה?

איך קרה שהרעיון הזה זכה לפופולריות כל כך גדולה? בספרו "הסוציולוגיה של הדת" מסביר ובר דבר חשוב ביותר: כאשר אדם מאושר משווה עצמו לאדם שאינו מאושר, הוא אינו מסתפק בעובדת היותו מאושר יותר. הוא זקוק למשהו נוסף: הוא כמהה לזכות להיות מאושר, כלומר להכרה שהוא זכה בגורלו הטוב בדין, שמותר לו להיות עשיר בעוד שחברו מלוכלך ורעב. כסף יכול לקנות הרבה דברים, אבל מצפון שקט הוא לא אחד מהם. בדיוק בגלל זה "מה שהמעמדות העליונים דורשים מדת", טוען ובר, "אם בכלל, הוא האישור הפסיכולוגי של הלגיטימציה".

הקלוויניזם נתן להם בדיוק את זה: את הלגיטימציה להיות עשירים בטירוף, את האישור לצבור יותר כסף משהם אי פעם יוכלו לבזבז. מיותר לציין שתורות ניו-אייג'יות כקארמה וגלגול נשמות מספקות בדיוק את אותה לגיטימציה נדרשת לעושר: זה בסדר גמור שיש לי כל כך הרבה כסף, וזה בסדר גמור שמאות אלפים חיים מתחת לקו העוני – זה הרי הקארמה שלנו. אין מה לעשות, הכל מכּתובּ. אום שאנטי-באנטי.

שאני אשפשף?

וכך הגענו עד הלום. בשני שינויים קטנים: כיום מובן לנו מאליו שעושר הוא סימן להצלחה, גם רוחנית, אבל אנחנו דואגים גם לרתום את הסוס הרוחני למחרשת הכסף כדי שגם הוא יעזור בפרנסה. התחומים כבר מעורבבים לחלוטין: בעוד לקלוויניסטים בכל זאת היתה הקרבה אל האלוהים הדבר החשוב ביותר והעושר רק אמצעי, אצלנו לפעמים האל הוא רק אמצעי למטרה העליונה באמת: כסף.
ועוד הבדל: כיום כאמור, אנחנו אפילו לא ממש רוצים לצאת ולעבוד. כיום אנחנו רוצים לפנות פנימה, לנבור בתוכ-תוכנו, ולהפיק ממכרות הרוח שבמעמקי לבנו את העושר הנכסף. כיום אנחנו מבקשים מישויות רוחניות שיסדרו את העולם בשביל עושרנו הפרטי, מבקשים, על ידי התחברות לנשמתנו, מאלוהים לזרוק עלינו מזומנים.

המערב הצליח, אם כן, להיחלץ מהאתוס הפרוטסטנטי, בו אדם בכל זאת עובד בפרך כדי לאסוף עושר וזאת כדי לדעת לבטח שהוא בין הנגאלים, ולזכות לעידן בו הוא קודם כל גואל את עצמו ואז, אחרי שהצליח, כל שנותר לו לעשות בעצם הוא לגרום לאלוהים לעבוד למענו.

המאמר באנרג'י

נספח:
בשנות השמונים הפכה הרוחניות למותג, והדת למוצר צריכה. "כמה קארמה לארוז לך" – מאמר בו כתבתי על התהליך בו הפכה הרוח למשרתת הכנועה של כוחות השוק.

מאה שנה מלאו מאז פירסם מקס ובר את צמד המאמרים בדבר "האתוס הפרוטסטנטי ורוח הקפיטליזם", ונדמה שכל דור חדש של חוקרים מרגיש עצמו מחוייב להתייחס אליהם. בין כל הנושאים המעסיקים סוציולוגים של הדת, התזה הנועזת בדבר הקשר שבין הרפורמציה להתפתחות הקפיטליזם באירופה היא כנראה הידועה ביותר, ומהווה נושא לדיון פורה גם בין כלכלנים, היסטוריונים והוגים דתיים. כבר עם צאתו משך אליו המאמר מלבד התפעלות רבה, גם ביקורת לא מעטה, והמעבר בין שבחים להסתייגויות מזגזג את דרכו מאז בתנועה דיאלקטית שנראה שאין לה סוף. מאידך גם המתנגדים העקשנים ביותר ימאנו לבטל את הרעיון בכללותו, אולי מתוך איזו ריאקציה אנטי-מארקסיסטית ואנטי-פרוידנית, שמסתתר מתחתיה געגוע לזמן התמים, הבראשיתי, בו הדת, מתוקף עצמה בלבד, שינתה משהו בעולם.

ראוי לציין כי ובר מעולם לא ייחס לרפורמציה בכלל, ולקלוויניזם בפרט את התפתחותו של הקפיטליזם המודרני. למעשה, הוא שב והדגיש כי גורמים אחרים, רבים ומגוונים, בודאי היו מעורבים ואף מכריעים בלידתו, וכי זה יהיה מגוחך לטעון טענה מעין זו. הפשטנות שבייחוס הקפיטליזם המודרני לקלוויניזם דומה לזו שביחוס הרפורמציה בכלל לחוסר הרצון של כמה נסיכים להמשיך ולשלם בעד האינדולגנציות של הכנסייה. ובר היה חוקר זהיר כמעט כפי שהיה ידען, וראוי לשים לב לכותרת המדויקת של מאמרו. מראש שם ובר את הדגש על "רוח הקפיטליזם", כלומר על אותה נטייה פנימית לעבוד למען הרווח ולמענו בלבד. התפתחותה של אותה מנטליות קפיטליסטית, היא שעניינה את ובר, ואת הבאתה לעולם הוא מייחס לזכות, או נכון יותר לגנות, הקלוויניזם.

המנטליות הזו היא גם מעניננו, שכן בסופו של דבר היא הגורמת לנו, גם כיום, להרגיש חוסר נוחות מצפוני כאשר אנו מובטלים. עמוקה וראשונית יותר מכל מצוקה כלכלית שמביאה איתה אבטלה היא המצוקה המצפונית, ההרגשה שאיננו "ממלאים את חובותינו" או ש"קשה לנו לכבד את עצמנו" באין לנו יכולת לכלכל את עצמנו. צידו השני של המטבע, כמובן, נמצא בהרגשת הביטחון והגאווה שבפרנסת הבית. במידה זו כולנו שקועים בתרבות בה האתוס הפרוטסטנטי זכה לניצחון מזהיר.

אך הקפיטליזם היום הוא כמובן שונה מאוד מזה שהתפתח באירופה במאה השש-עשרה. ככלל, ובר רואה בקפיטליזם, כלומר ביוזמה העסקית המשתמשת בצורה מתוכננת בקפיטל, בין אם זה כסף או סחורות, כאמצעי לעשיית רווח, תופעה כמעט אוניברסלית. מה שייחד את הקפיטליזם של הרפורמציה היה הרציונליות שלו, כלומר התכנון הסיסטמטי והמדוקדק לעשיית רווח אך ורק למען עצמו, שהחל בהתמחות של האדם במקצוע ספציפי, המשיך באידיאולוגיה של שוק חופשי וניצולה עד תום, ונגמר בצבירת הון שלא לשם הוצאתו אלא אך ורק חסיכתו, או השקעתו המחודשת ביוזמה לצבירת עוד הון. קפיטליזם כזה מצא ובר רק באירופה, ורק אחרי הרפורמציה, וקפיטליזם כזה, הוא טען, אינו יכול להיות מוסבר על ידי סיבות כלכליות בלבד. התרגיל שמבצע כאן ובר מבריק: דווקא משום ראייתו את הקפיטליזם הפשוט כתופעה אוניברסלית, לעומת הקפיטליזם הרציונלי הייחודי לזמנו ומקומו, נוצר ההכרח להסביר את האחרון על ידי מניעים שאינם כלכלים. מניעים אלה מוצא ובר בתיאולוגיה של ז'אן קלווין.

לקלווין זה נוח מאוד, אבל מה איתנו?

בעוד מרטין לותר חוגג את ניצחונו בגרמניה, ובנדיבות של מנצחים מקבל אל תוך תורתו מרכיבים קתוליים, תיאולוגיים ופולחניים לא מעטים, קלווין, תלמידו הצרפתי שהשתלט על ז'נבה במחצית המאה השש-עשרה, גיבש פרוטסטנטיות קשוחה וקרה הרבה יותר. קלווין חזר והדגיש את חוסר האפשרות של רצון חופשי אמיתי אחרי החטא הקדמון והנפילה, ופיתח את הדוגמה בדבר הפרדיסטינציה הכפולה, כלומר הכורח הבלתי ניתן לשינוי שבו כל אדם נידון, מראש ולתמיד, לגן עדן או לגיהנום. משום שהכל צפוי, הרשות בשום פנים אינה נתונה, ואין כל דרך להשפיע על גזר הדין. כלומר יכול אדם להיות נוצרי מאמין, אף להשתייך לכנסייה האמיתית, כלומר לזו של קלווין, ואפילו להיות אדם טוב וישר, אך כל אלו, לא רק שאינם מבטיחים את גאולתו, הם אפילו לא משפיעים כהוא זה על קביעתו של האל באשר לגורלו האישי. גורל זה נקבע מראש והוא אינו ידוע.

ברור שמצב זה הינו קשה מנשוא. קלווין עצמו ודאי הרגיש שמקומו בעדן מובטח, אך מה עם כל האחרים? היתכן שאנשים יחיו חיים שלמים, קשים, מבלי לזכות אף ברווחה המינימלית שמציעה כל דת ראויה לשמה, הידיעה כי "בסוף יהיה טוב"? תיאולוגיה מחניקה כזו יכולה היתה להביא לכך שהלך-רוח פטליסטי, בו כל רעיון לפעולה נזנח מראש לטובת רביצה משותפת בסחי היה נופל על הציבור הקלוויניסטי הנאמן, אך דבר כזה לא התרחש. במקומו נולדה בקרבו של ציבור זה רוח הקפיטליזם.

לותר המיסטיקן מול קלווין האסקטיקן

כדי להסביר את היווצרותה של הרוח הקפיטליסטית מתוך האתוס הפרוטסטנטי נזקק ובר להבחנה הבסיסית שטווה בין אסקטיות למיסטיקה, שיכולים להוות אבות-טיפוס לשני סוגי הרגש הדתי בכלל: מחד נמצא המיסטיקן, הרואה עצמו כבית קיבול לאלוהות, המבקש לרוקן את עצמו כדי להתמלא על ידה, וגישתו כלפי העולם, קובע ובר, היא של דחייה, אפתיות ופאסיביות. מאידך עומד הסגפן, המבקש לשמש כלי בידי האל, לקיים את דברו ולגרום גם לאחרים לעשות כן, וגישתו כלפי העולם היא של יוזמה, תיקון ופעלתנות. בעוד המיסטיקן יקבל את קשיי הקיום מתוך כניעה ושפלות רוח, יקום האסקטיקן אל מול העולם הפגום וינסה לשפרו. המיסטיקן, טוען ובר, יבקש את גן העדן בבריחה מן העולם. האסקטיקן ינסה להפוך את העולם לגן עדן.

בעוד שלותר היה טיפוס יותר רך, והיה בו מעט מן המיסטי, קלוויניזם היא דוקטרינה סגפנית מובהקת. הקלוויניסט שרצה להיות בטוח בגאולתו לא יכל להסתמך, כאמור, על שיוכו הדתי, לא על אדיקותו וגם לא על הרגשתו (קלווין התייחס בחשדנות לרגש, וראה ברגשות ישויות מיותרות, אם לא מזיקות ממש). הוא היה צריך הוכחות אובייקטיביות שהוא צועד בכיוון הנכון. הוכחות כאלה ניתן לקבל מעצם ההצלחה של הפעילות בה עוסק האדם, שכן היא מצביעה על שביעות רצון אלוהית ממעשיך. כלומר, בעוד שדבר לא יכול להוות סיבה לגאולתך, או לגרום לאל לבחור בך, הרי שהתקדמות ושגשוג בעיסוקך ובחייך יכולה להוות ראייה לכך, בדיאבד, שהאל אכן בחר בך. ההצלחה היא אמצעי, לא לזכייה בגאולה, אלא להסרת הפחד מאבדון. בפועל, טוען ובר, משמעות הדבר היא שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו, והקלוויניסט נקרא ליצור בעצמו את ההכרה כי הוא נגאל, זאת על ידי פעלתנות נמרצת בעולם, ובראש ובראשונה – בעסקים. אלא שבעוד הקתולי, או היהודי, יכול לחטוא ולשוב, נדרש הקלוויניסט לחיים שלמים של מודעות ושליטה, חיים של משטור-עצמי ופיקוח בלתי פוסק על כל פעולה ופעולה – שכן כל כישלון ישליך רטרואקטיבית על כל חייו ומשמעותו תהיה שהאל מלכתחילה מעולם לא בחר בו.

קל(ווין): לרצות יותר

התוצאה היתה חיים שהוקדשו, מתוך תכנון מוקדם, לצבירה של כסף ורכוש, בשילוב עם הימנעות חמורה מכל התרת רסן, הנאה ספונטנית או בזבוז. זהו דפוס של פעילות ללא כל היגיון פרגמטי עבור האינדבידואל – לבד מהגיון דתי. העמל אינו רק אמצעי כלכלי – הוא דרך רוחנית, ויש ללכת בה באדיקות מחושבת. הערכת ההתנהלות הארצית, היומיומית כצורה הגבוהה ביותר של פעילות מוסרית שהאינדבידואל לוקח על עצמו היתה דבר חדש לחלוטין. המשמעות הדתית שהעיסוק המקצועי הוטען בה נתנה לראשונה למקצוע את המשמעות של  “calling” או “vocation”, מילים שאין להן, ולא בכדי, תרגום עברי. אדם ראה במקצועו שליחות, ובהדרגה – זהות. הצלחה במקצוע פירושה היה גאולה, לא פחות, והצלחה נמדדה, אז כמו היום, בכסף.

חשוב לעמוד על הטרנספורמציה המנטלית שהתרחשה: עד אז, ובמשך מאות שנים, היה בגדר מובן מאיליו ששכר נמוך הוא יצרני, כלומר שעובד יעבוד יותר, ככל שיקבל פחות כסף לשעת עבודה. ובאמת, אם היו מעלים שכרו של פועל פשוט, היה הלה עובד פחות, כדי להרוויח אך ורק את הסכום הקבוע שנדרש היה לו לקיום מיידי – זה פשוט לא נראה הגיוני לעבוד עבור כסף שאינך צריך; במילים אחרות, אין זה "טבעי" לרצות עוד ועוד כסף. אחרי הרפורמציה הרגיש הפועל צורך דתי לאסוף ממון, ומשכורות גבוהות יותר היו מדרבנות אותו לעבוד יותר.

היהדות, שמאז חורבן הבית והגלות לקחה על עצמה קוד התנהגות חמור, מחושב ודקדקני, לא הולידה מתוכה את רוח הקפיטליזם. במחקרו על היהדות הקדומה מסביר זאת ובר בכך שבעוד שעמל ופרנסה תמיד נחשבו ראוים ומכובדים במסורת היהודית, המקצוע אף פעם לא הפך לשליחות, וזאת מפני שהיהודי לא שואב את הביטחון בגאולתו מהצלחת הקריירה שלו. להצליח זו לא מצווה. כמו כן, בהיותם תמיד מקובצים בקהילות סגורות ונבדלות בגולה, ובאמצם חוקים כלכליים של איפה ואיפה (עניין הריבית הידוע), לא יכל ממילא כל אתוס כלכלי שהיו חדורים בו להתפשט לסביבתם.

הקפיטליזם של היום זה לא מה שהיה פעם

הקפיטליזם הרציונלי שהתפתח במאה השש-עשרה שונה, כמובן, כמעט לחלוטין מהקפיטליזם של ימינו. בעוד הראשון התבסס על מחוייבות אישית למקצוע, שאיפה למצוינות ומומחיות, רצון לרווח כדי להוכיח עצמך לפני האל וצייקנות סגפנית, האחרון חושף ניידות גדולה בין מקצועות, שאיפה להתקדמות אך ורק לשם עצמה, תאווה לרווח מתוך תחרותיות ולא דתיות והדוניזם דקדנטי. במקום קפיטליזם של מוסר עבודה, יזמות, יצרנות, חסכנות וסגפנות, אנחנו חוגגים קפיטליזם של שאיפה לבטלנות, עסקנות, צרכנות, בזבזנות ונהנתנות. כל מה שנשאר, למעשה, הוא הלגיטימציה שנתן הקלוויניזם להרוויח על חשבון אחרים.

מאידך גיסא, הקפיטליזם של המצב הפוסטמודרני, שליבו אמריקה, מביא לידי שגשוג צורה אחרת של דת, שונה בהרבה מהפוריטניות הסגפנית של הפרוטסטנטיזם, אותה עקשנות ויצרנות שדחפה את החלוצים שכבשו את מערב היבשת המוזהבת ובנו את ארצות הברית. זוהי כמובן הדתיות הפירוטכנית של הניו-אייג'.

למרות שדתיות מהסוג הזה, כמו גם ביטויו מעוררי היראה של הקפיטליזם הגלובלי נחסכו מובר (הוא מת בן 56, ב- 1920), כבר בזמנו הוא לא יכול היה לחזות טובות לאנושות. בסוף חיבורו מכנה ובר את הקפיטליזם "כלוב", ומבכה את אלו שיאלצו להכלא בו. אם לא יקומו נביאים חדשים, הוא מזהיר, או יוולדו מחדש רעיונות ואידיאלים ישנים, כל מה שישאר הוא התאבנות מכניסטית, מפרכסת מתוך חשיבות עצמית. "מומחים ללא רוח, תאוותנים ללא לב; האינות הזו מדמיינת שהיא הגיעה לרמה תרבותית שלא היתה כדוגמתה".