פגשתי אשה ללא יצר הרע. באמת. יש דבר כזה. זו לא התחלה של רשימה סטירית. אני רציני: פגשתי אשה ללא יצר הרע. נסענו בטרמפ חזרה מאיזה קורס ויפאסנה שניהלתי (כלומר: לא אני הייתי המורה) והתחלנו לדבר. תוך עשרים דקות התברר לי שהיא אחד האנשים המדהימים שהכרתי. מבינה לעומק, לעומק, עקרונות רוחניים עדינים. לא מבינה הומור ציני. והיא כולה רק בת 24. מובן שמיד החלטתי שזו תהיה אשתי.

נפגשנו כל יום אחרי זה במשך שבוע. ואז היא זרקה אותי. כי לי יש יצר הרע, ואני לא עומד בסטנדרטים שלה. להתפשר היא לא רוצה. בצדק. מגיע לה הטוב ביותר. אשה מדהימה. ייחודית. מעוררת השראה. ללא יצר הרע. בהודו היו אומרים שהיא גלגול של יוגי אדיר. בטיבט היא היתה גלגול של לאמה. בנצרות: קדושה. כאן היא עוד סטודנטית באוניברסיטת חיפה.

היא בדרך הרוחנית. כמובן. אמרה לי שהיא שואפת להיות מורה רוחנית. לעזור לאנשים. אמרה לא ביוהרה או בהתנשאות, אלא בכנות. היא מאוד כנה. אני לא ממש מת על אנשים אמביציוזים, וברגע ההוא כל כך אהבתי אותה. מישהי שמבינה וואטס איט אול אבאוט. בנאדם אמיתי. אישה מדהימה.

אבל היא לא תהיה מורה רוחנית, ולא מפני שהיא לא תכנס ותשתלם ברזי דרזין של רוח הקודש, במיסטריות של האלוהות. זה כנראה יקרה. זה כבר קורה. אבל בשביל להיות מורה רוחני צריך קודם כל להיות אדם. והיא אינה אדם. היא מלאך. כשתלמידיה העתידיים יבואו אליה עם בעיות של קנאה, זעם, חרדה, דאגה, צער, חרטה, חמדנות, עצלות, תשוקה, תאווה, תקווה – היא לא תבין על מה הם מדברים, היא לא תוכל לעזור להם. צריך לצמוח מתוך החרא, כמו לוטוס מתוך הביצה, כדי להיות מורה רוחני טוב. רק אחרי שהפכת את הרוע שלך לזבל אורגני, רק אחרי זה תוכל לראות, לזהות ולהבין את הזבל של אחרים. יותר מזה: רק אז תוכל לראות את היופי שבזבל, את היופי שבחטא. ולכן רק אז תוכל להיות באמת סובלני כלפיו. רק אז תוכל באמת למחול עליו, לסלוח לו.

—

חטא. היש דבר יפה ממנו? כן. יש הרבה מאוד דברים יפים ממנו. אבל אין יפה כמוהו. לחטא יש יופי משלו, יופי מיוחד. יש לו ניגון מיוחד משלו, לחטא. והניגון הזה, הוא חייב להתנגן, וחייבים לשמוע אותו. הסימפוניה האלוהית אינה שלמה בלעדיו. ראבק: צריך להיות ברור שללא חטא לא היה כלל עולם.

אלוהים ברא את העולם מתוך חטא, מתוך שובבות חסרת אחריות (כלומר משחק, "לִילה", על פי ההינדים), מתוך בורות (על פי הבודהיסטים, אם כי ללא אלוהים כמובן. סתם בורות שקיימת במציאות, ממנה מתגלגל כל הבלגן), או, על פי הקבלה הלוריאנית, מתוך רצון לתקן בתוך עצמו את גרעיני השליליות שהיו בו, ה"רשימו". לכן נברא העולם.
וללא היצר הרע לא היה העולם מתקיים: כאשר הצליחו חז"לנו לכלוא את היצר בבור (בבלי, יומא', ס"ט:) חיפשו ולא מצאו ביצה בת יומה בכל הארץ, כלומר העולם עצר מלכת. קפא.

היצר הוא אבי ההמצאה, וההתפתחות, והתשוקה, והאמנות. כמובן שהוא גם אבי הקנאה והתחרות והאיבה והגסות. ככה זה אצלנו בעולם: הטוב מעורבב לו היטב עם הרע. אם תצליח להפריד אותו תישאר עם אלוהות טהורה ביד. ואין הרבה מה לעשות עם אלוהות טהורה. זוהי בעצם חזרה למצב הבראשיתי, כלומר הטרום-בראשית-י. ההיולי. הלא-קיים.

אבל באמת לא רק שימוש, אלא גם יופי יש בחטא. לצד כיעור רב מאוד כמובן. יופי. יופי של כניעה. יופי כאשר אדם נכנע לתאוותו, נכנע לרוע שבו. כניעה היא דבר כל כך יפה. אם אותו אדם רק היה מודע לרגע ההוא, שזה משתלט עליו, שלא "הוא" אלא משהו אחר תופס פיקוד. זהו רגע שכשהוא ללא מודעות הוא רגע של השתעבדות יתר, אבל עם הכרה נכונה זהו רגע של שחרור. רגע של ניפוץ אשלייה (שאני "טוב", שאני "צודק", שאני "מוסרי", שאני "שולט בעצמי", שאני "עצמי", ש"אני"). כמה יפה הרגע הזה.

ולא רק מהבחינה הזאת: יש בזה גם יופי פשוט של רצון השם. של מעשה אלוהי. גם כי זה חיקוי, Imitatio Dei, של הבריאה בזעיר אנפין (תרתי משמע כמובן), וגם, פשוט, כי זה קורה. וכל מה שקורה הוא רצונו יתברך.

שמעתי אומרים כי יש לאהוב את החוטא ולשנוא את החטא; אמן אמן אומר אני לכם כי יש לאהוב גם את החטא עם החוטא. כי ילוד האל הוא, כמו כל דבר אחר. וכי הם אינם שניים, החטא והחוטא. וכי בכל אופן יש לאהוב הכל.

היופי שבחוסר השלמות גדול, כמה מפתיע, מהיופי שבשלמות. וגם לכן נברא העולם.

בשיר "אלוהים" של מוקי, שהוא בעצם פרק תהילים ניו-אייג'י משובח, ישנה שורה מקסימה: "[אתה] במכת האגרוף של איבוד האמונה". כלומר אלוהים נמצא במכת האגרוף של איבוד האמונה. לא רק מפני שכשהאמונה אובדת אנחנו יכולים לראות את הדברים נכוחה בלה בלה בלה. אלא בפשטות: אלוהים נמצא גם שם. גם זה רצונו. גם זו עצמותו. זה הוא. ויש בזה יופי, אלוהים אדירים, כמה יופי יש בזה. בכאב, בערעור היציבות, בבכי, בקריעה הפנימית. כפירה היא אחד הדברים הכי יפים בעולם. גם אם לא יוצא ממנה כלום אחר כך. על כן הללויה על האפשרות לחטוא. הללויה על החטא. הללויה על ה- Felix Culpa. הללויה. הללו יה.

—

חזרה לבחורה שחסרה את הרע: לכן היא כמובן לא מבינה הומור ציני. הרי יש משהו שטני בציניות, זה ברור: הציניות פותחת חרך הצצה אל הרע. אל הרע שבנו. ובזאת ברכתה כמובן: טעימה קטנה שכזו של הרע, והכרה בו, דווקא מחסנת אותנו מפני השפעותיו השליליות, ועל כן אין כמוה חשובה. ומי שלא מבין ציניות או שבצורה מסויימת לא מודע לרע שבו, או (נדיר ביותר כמובן) שאין בו רע.

אז מורה רוחנית? לא. היא לא תהיה. מה כן? קדושה. היא תהיה קדושה. היא כבר די קדושה. כן, זה פשוט ז'אנר אחר: יש מורים רוחניים, יש סגפנים, יש תיאולוגים גאונים, יש כל מני דברים. ויש גם קדושים. הקדוש הוא בעצם מעין מלאך שצנח, נמצא בעולם אבל אינו שייך לו. עיסוקו העיקרי הוא הפצת אנרגיות טובות. באים אליו לא כדי ללמוד, אלא כדי לקבל ברכה. לפעמים רק כדי לראות אותו ולקבל השראה. קרבתו נחשבת טובה. הוא נולד ללא יצר הרע. דוגמאות: באבא סאלי, סאי באבא.

היא תהיה קדושה. היא כבר די קדושה. אם היא תצליח לשמור על היושרה, על הכנות האדירה שלה, על הדבקות באל ועל הנחישות להארה – היא תהיה אחת הגדולות. ולמה שלא תצליח? הרי אין לה יצר הרע.

ודבר אחרון: חבל שהיא זרקה אותי. נראה לי שאני בדיוק מה שהיא צריכה. כדי ללמוד את היופי שבחטא כמובן. ובסליחה. ובתשובה. ובעיקר להתפתחות שאינה רק התעלות השמיימה, אלא גם העלאת הניצוצות שתקועים כאן, בקליפה. ללמוד איך מפצחים את אותה קליפה: לא בכוח (ברור: אז אתה שובר גם את הניצוץ), אלא באהבה.

קל יותר לגמל לעבור בנקב המחט מאשר לעשיר לבוא אל מלכות האלוהים – ישו
העניים מבחינה חומרית לעולם לא יוכלו להיות רוחניים – אושו

בין ישו לאושו עברו להן אלפים שנה וקשה שלא להתפעם מהחגיגיות שמלווה את הרוחניות הכלכלית (או שמא כלכלת הרוח) בימינו. מכל כיוון ועבר אנחנו מוזמנים לסדנאות שילמדו אותנו איך "לינוק שפע" מהיקום, איך "להיפתח לאינסוף אפשרויות", איך לעזור למחשבותינו "להתגשם בחומר", איך להפוך את המימד האסטראלי לכלי לשירותו של זה הפיננסי. הטאו של הכסף.

הקשר ההדוק בין הדת והכלכלה לא התחיל בתקופתנו, פשוט מפני שהדת והכלכלה לא היו מעולם בלתי קשורות. ולא יעזור גם אם נוותר על הדת הממוסדת ונקרא לזה רוחניות: המימד הכספי קיים תמיד ברקע, כפי שתמיד קיים המימד המיני או האסתטי – רוח הקודש קשורה לחיים בכל חדריהם, ואין תחום שנסתר ממנה. השאלה אם כך היא לא אם קיים או לא קיים קשר, אלא מהו אופיו של הקשר שקיים ואיך מסודרים יחסי הגומלין בין התחומים.

אושו, מהמורים הרוחניים המפורסמים ביותר במאה העשרים, לא הסתיר את חיבתו לקפיטליזם. הוא החזיק ב- 93 מכוניות רולס-רויס ובספר שנקרא "היזהרו מהסוציליזם!" טען בלהט ש"אנשים אינם שווים ובעולם הוגן צריך לתת להם הזדמנות להיות לא-שווים. הקפיטליזם צמח מתוך החופש. הוא תופעה טבעית". אבל הוא לפחות גם לימד תורה רוחנית. ממשיכיו עוסקים בביזנס נטו: למשל דיפאק צ'ופרה, מחבר רבי מכר כדוגמת "שבעת החוקים הרוחניים להצלחה", ו"יצירת שפע: תודעת עושר בשדה כל האפשרויות", או רובין שארמה, מחבר "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" (ודוק: מכר, לא נתן או תרם!) המעביר קורסי ניהול והתייעלות כלכלית, מנקודת מבט רוחנית כמובן, ברחבי העולם.

מדריכי רוחניות=עושר כאלו צצים כפטריות על כף רגל מזוהמת, ונמכרים בצורה היסטרית. מכשפות נותנות לנו עצות עסקיות (ופוליטיות), עסקים ממנים סדנאות רוחניות לעובדיהם ומועדוני יוגה אקסקלוסיבים נפתחים לעשירון העליון. וכמובן, הניו אייג' לא רק עוזר לנו להתעשר, אלא גם לכוהניו: אנחנו קונים תכשיטים אנרגטיים, קמעות, תמונות קדושים, יעוץ פנג-שואי, תקשור עם העולמות העליונים – אין ברירה: משיח לא בא, וכדי להביאו הרוחניק הקטן נאלץ לשלם בגדול. הכל בתקווה שהעלייה בדרגת הרוחניות תביא בתורה עוד ברכה כלכלית.

המשותף לכמעט כל האמצעים הללו הוא שכדי להתעשר הם אינם קוראים לאדם ממש לצאת ולעבוד. דווקא הפניה פנימה, אל תוך תוכנו, תממש את עצמה בשורה התחתונה של חשבון הבנק שלנו. תתחבר לאלוהים והכסף בדרך. האל ככספומט, הדרך הרוחנית ככרטיס אשראי והקורס שבדרך כקוד הסודי שיפתח לנו את קרן השפע. פעם היו אומרים שדבר שכזה משמעותו לעשות את התורה קרדום לחפור בו, אבל היום לא רק שהגישה הזו לגיטימית, אלא פשוט מובנת מאליה – מה, ברור שאם אני קרוב לאלוהים זה אמור לעזור לי מבחינה כלכלית, לא?

אשרי הענווים, עאלק

אז זהו, שזה ממש לא ברור. פעם זה היה אפילו לגמרי הפוך. דרך ארוכה עשה המחפש הרוחני מאז שהנביאים זעמו על שחיתות העשירים, מאז שישו הכריז "אשרי הענווים כי המה יירשו ארץ" ומאז שבמזרח היו השואפים אל האמת מוותרים על כל רכוש לבד מקערת נדבות. במאמר אחר ("הדת החדשה") ניסיתי להראות שהקשר הרוחני אל הכסף עבר טרנספורמציה משמעותית עם המהפכה הפרוטסטנטית במאה השש-עשרה. אז, באירופה, נולדה "רוח הקפיטליזם" ואיתה הרעיון על פיו קירבתו של אדם אל האל קשורה קשר הדוק לכמות המזומנים שבכיסו, ואילו מי שעני משמע שפשוט קולל על ידי האלוהים.

וכדאי לנו להבין את הגורמים של המנטאליות המאוד מיוחדת הזו, שכן בסופו של דבר היא הגורמת לנו, גם כיום, להרגיש חוסר נוחות מצפוני כאשר אנו מובטלים. עמוקה וראשונית יותר מכל מצוקה כלכלית שמביאה איתה אבטלה היא המצוקה המצפונית, ההרגשה שאיננו "ממלאים את חובותינו" או ש"קשה לנו לכבד את עצמנו" באין לנו יכולת לכלכל את עצמנו. צידו השני של המטבע, כמובן, נמצא בהרגשת הביטחון והגאווה שבפרנסת הבית. במידה זו כולנו שקועים בתרבות בה האתוס הפרוטסטנטי זכה לניצחון מזהיר.

אז יופי לקלווין, אבל מה איתי?

במאה השש-עשרה, בעוד מרטין לותר חוגג את ניצחון הרפורמציה הפרוטסטנטית שלו בגרמניה, ז'אן קלווין, תלמידו הצרפתי שהשתלט על ז'נבה, גיבש גירסה קצת שונה של נצרות: פרוטסטנטיות דור ב', קשוחה וקרה הרבה יותר. קלווין חזר והדגיש את חוסר האפשרות של רצון חופשי אמיתי אחרי החטא הקדמון והנפילה מגן עדן, ופיתח את הדוֹגמה בדבר "הפרדיסטינציה הכפולה", כלומר הכורח הבלתי ניתן לשינוי שבו כל אדם נידון, מראש ולתמיד, או לגן עדן או לגיהנום. משום שהכל צפוי, הרשות בשום פנים אינה נתונה, ואין כל דרך להשפיע על גזר הדין. כלומר יכול אדם להיות נוצרי מאמין, אף להשתייך לכנסייה האמיתית (כלומר לזו של קלווין כמובן) ואפילו להיות אדם טוב וישר, אך כל אלו, לא רק שאינם מבטיחים את גאולתו, הם אפילו לא משפיעים כהוא זה על קביעתו של האל באשר לגורלו האישי. גורל זה נקבע מראש והוא אינו ידוע.

ברור שהמצב הזה הוא בלתי נסבל. קלווין עצמו ודאי הרגיש שמקומו בעדן מובטח, אך מה עם כל האחרים? היתכן שאנשים יחיו חיים שלמים, קשים, מבלי לזכות אף ברווחה המינימלית שמציעה כל דת ראויה לשמה, הידיעה כי "בסוף יהיה טוב"? תיאולוגיה מחניקה כזו יכולה היתה להביא לכך שעל הציבור הקלוויניסטי הנאמן היה נופל הלך-רוח פטליסטי, בו כל רעיון לפעולה נזנח מראש לטובת רביצה משותפת בסחי – אבל דבר כזה לא התרחש. במקומו נולדה בקרבו של ציבור זה רוח הקפיטליזם.

כאמור, הקלוויניסט שרצה להיות בטוח בגאולתו לא יכול היה להסתמך על שיוכו הדתי, לא על אדיקותו ובוודאי לא על הרגשתו (קלווין התייחס בחשדנות לרגש, וראה ברגשות ישויות מיותרות, אם לא מזיקות ממש – משהו מזה כנראה נשאר בשוויץ עד היום). הוא היה צריך הוכחות אובייקטיביות שהוא צועד בכיוון הנכון. במחקרו המפורסם "האתוס הפרוטסטנטי ורוח הקפיטליזם" מסביר הסוציולוג והכלכלן מקס ובר שהוכחות כאלה קיבל הקלוויניסט מעצם ההצלחה של הפעילות בה עסק, שכן היא לדעתו הצביעה על שביעות רצונו של האל ממעשיו. כלומר בעוד שדבר לא יכול להוות סיבה לגאולתך, או לגרום לאל לבחור בך, הרי שהתקדמות ושגשוג בעיסוקך ובחייך יכולה להוות ראייה לכך, בדיעבד, שהאל אכן בחר בך. ההצלחה אם כן היא אמצעי לא לזכייה בגאולה, אלא להסרת הפחד מאבדון.

חובה להיות עשירים

בפועל, טוען ובר, משמעות הדבר היא שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו, והקלוויניסט נקרא ליצור בעצמו את ההכרה כי הוא נגאל, זאת על ידי פעלתנות נמרצת בעולם, ובראש ובראשונה – בעסקים. אלא שבעוד הקתולי, או היהודי, יכול לחטוא ולשוב, כלומר לבקש סליחה ולכפר על מעלליו, נדרש הקלוויניסט לחיים שלמים של מודעות ושליטה, חיים של משטור-עצמי ופיקוח בלתי פוסק על כל פעולה ופעולה, שכן כל כישלון ישליך רטרואקטיבית על כל חייו ומשמעותו תהיה שהאל מלכתחילה מעולם לא בחר בו!

התוצאה היתה חיים שהוקדשו, מתוך תכנון מוקדם, לצבירה של כסף ורכוש, בשילוב עם הימנעות חמורה מכל התרת רסן, הנאה ספונטנית או בזבוז. אבל חשוב מזה, כאן למעשה נולד הזיהוי המושלם בין עושר לאושר, בין כלכלה לגאולה: אני עשיר, משמע אלוהים אוהב אותי. אחרי אלף חמש מאות שנה של ביסוס האתוס הנוצרי של עוני וענווה (גם אם לא בפועל, כאידיאל הוא היה קיים), לפתע להיות עשיר הפך לא רק ללגיטימי, אלא לתו-התקן האלוהי לאיכותה של נשמתך. עשירי שוויץ ואחריהם שועי אירופה כולה נשמו לרווחה: לא רק מותר, חובה להיות עשירים.

יש לך מצפון שקט למכירה?

איך קרה שהרעיון הזה זכה לפופולריות כל כך גדולה? בספרו "הסוציולוגיה של הדת" מסביר ובר דבר חשוב ביותר: כאשר אדם מאושר משווה עצמו לאדם שאינו מאושר, הוא אינו מסתפק בעובדת היותו מאושר יותר. הוא זקוק למשהו נוסף: הוא כמהה לזכות להיות מאושר, כלומר להכרה שהוא זכה בגורלו הטוב בדין, שמותר לו להיות עשיר בעוד שחברו מלוכלך ורעב. כסף יכול לקנות הרבה דברים, אבל מצפון שקט הוא לא אחד מהם. בדיוק בגלל זה "מה שהמעמדות העליונים דורשים מדת", טוען ובר, "אם בכלל, הוא האישור הפסיכולוגי של הלגיטימציה".

הקלוויניזם נתן להם בדיוק את זה: את הלגיטימציה להיות עשירים בטירוף, את האישור לצבור יותר כסף משהם אי פעם יוכלו לבזבז. מיותר לציין שתורות ניו-אייג'יות כקארמה וגלגול נשמות מספקות בדיוק את אותה לגיטימציה נדרשת לעושר: זה בסדר גמור שיש לי כל כך הרבה כסף, וזה בסדר גמור שמאות אלפים חיים מתחת לקו העוני – זה הרי הקארמה שלנו. אין מה לעשות, הכל מכּתובּ. אום שאנטי-באנטי.

שאני אשפשף?

וכך הגענו עד הלום. בשני שינויים קטנים: כיום מובן לנו מאליו שעושר הוא סימן להצלחה, גם רוחנית, אבל אנחנו דואגים גם לרתום את הסוס הרוחני למחרשת הכסף כדי שגם הוא יעזור בפרנסה. התחומים כבר מעורבבים לחלוטין: בעוד לקלוויניסטים בכל זאת היתה הקרבה אל האלוהים הדבר החשוב ביותר והעושר רק אמצעי, אצלנו לפעמים האל הוא רק אמצעי למטרה העליונה באמת: כסף.
ועוד הבדל: כיום כאמור, אנחנו אפילו לא ממש רוצים לצאת ולעבוד. כיום אנחנו רוצים לפנות פנימה, לנבור בתוכ-תוכנו, ולהפיק ממכרות הרוח שבמעמקי לבנו את העושר הנכסף. כיום אנחנו מבקשים מישויות רוחניות שיסדרו את העולם בשביל עושרנו הפרטי, מבקשים, על ידי התחברות לנשמתנו, מאלוהים לזרוק עלינו מזומנים.

המערב הצליח, אם כן, להיחלץ מהאתוס הפרוטסטנטי, בו אדם בכל זאת עובד בפרך כדי לאסוף עושר וזאת כדי לדעת לבטח שהוא בין הנגאלים, ולזכות לעידן בו הוא קודם כל גואל את עצמו ואז, אחרי שהצליח, כל שנותר לו לעשות בעצם הוא לגרום לאלוהים לעבוד למענו.

המאמר באנרג'י

נספח:
בשנות השמונים הפכה הרוחניות למותג, והדת למוצר צריכה. "כמה קארמה לארוז לך" – מאמר בו כתבתי על התהליך בו הפכה הרוח למשרתת הכנועה של כוחות השוק.

"הסכנה היא שהדת תהפוך ללא יותר מאשר מחלקת שרות של הציביליזציה הגלובלית, אשר אינה עוד מעצבת את ערכיה אלא רק מתקנת את הנזק הרוחני שהיא גורמת" – הרווי קוקס

 

נהוג לאפיין את המאה העשרים כמאה המרסקת. בתהליכי הריסוק רחבי הידיים שהתחוללו בה, נשברו לחתיכות קטנות אידיאולוגיות גדולות, מדינות ומעצמות, ולצערנו הרב גם מספר לא מבוטל של בני-אדם. השבירה הזו אינה רק תוצאה של אלימות, אלא פעמים רבות תהליך מחושב ומכוון שבבסיסו עומדת ההנחה שהאינדבידואל הוא מהות שקיימת קיום אמיתי יותר מאשר כל קבוצה המורכבת מאינדבידואלים. הפרט נתפס, כלומר, לא כאבן בניין של החברה, או אפילו כחלק אורגני בתוך קהילה, אלא כיסוד הממשי היחיד, שהציבוריות היא לו רק התארגנות ארעית ואקראית המשרתת את צרכיו. זו אחת מהנחות היסוד של הכלכלה הקפיטליסטית, שאמורה לפרוח על בסיס חישובי הרווח וההפסד של כל פרט ופרט, ובאמצעות החופש שניתן לכל אחד לנסות ולהגשים לטובתו האישית את חישוביו אלו. מכאן נגיע להגיון העומד בבסיס מהלכי ההפרטה הנרחבים שעוברים על השוק (העולמי והמקומי), שכן ההנחה היא שעסק שיהיה בידי ידיים פרטיות (ולא בידי המדינה), ידיים שרוצות בראש ובראשונה את טובת בעליהן, ינוהל טוב יותר ויתן תשואה יפה יותר – דווקא להנאת כולם.

 

אחד התחומים שעברו תהליך של הפרטה בצורה המוצלחת ביותר הוא הדת. אם פעם כמעט כל שאיפה רוחנית היתה במסגרת מבצע קהילתי (ואף לאומי), היום רובנו לוקחים כמובן מאליו שהרוחניות היא קודם כל של האדם עצמו, כלומר כל אדם לא רק אחראי על התפתחותו הרוחנית, אלא הוא (או היא כמובן), ורק הוא יקבע איך הוא יעשה זאת, מתי, ולאיזו מטרה. לב העניין איננה העובדה שכבר לא מעלים על המוקד כל מי שכופר בהגמוניה הדתית השלטת (התפתחות חיובית לכל הדעות), אלא שכיום לרובנו מובן מאליו, מעל לכל ספק, שהדת היא עניין שבמהותו הוא פרטי, אינדבידואלי וסובייקטיבי, ושאין שום אפשרות לאחרים לא רק לקבוע, אלא פעמים רבות גם להבין, את התפיסה והחוויה הרוחנית של הפרט. השאלה המעניינת, אם כן, היא לא האם התפיסה הנוכחית הזו של הדת היא טובה או רעה, אלא מה הן הנחות היסוד שאיפשרו לנו להגיע אליה, כלומר שנתנו לבני האדם במאה השנים האחרונות את האפשרות להביא למהפך שכזה בדרך הראייה הדתית/רוחנית.

 

כבר לפני יותר ממאה שנה קבע מי שנחשב אבי מדע הסוציולוגיה, אמיל דורקהיים, כי: "יש להישמר מלבלבל בין דת חופשית, פרטית, כזו שבאה מתוך בחירה ומעוצבת לפי צרכיו הפרטיים והבנותיו של האינדבידואל, לבין דת שמתקבלת מתוך מסורת, שמעוצבת על ידי קבוצה שלמה ואשר ציוויה הם חובה. שתי המערכות הללו, השונות כל כך האחת מהשניה, לא יכולות לענות על אותם צרכים; האחת מכוונת לחלוטין לקראת הפרט. השניה מכוונת אל הקהילה."

 

הדת החדשה, המכוונת כלפי הפרט, היא תוצאה של היגיון חדש שכבש כמעט את כל תחומי ההוויה בתרבות המערבית, היגיון שבבסיסו ההנחה שהרצון החופשי והחוויה הסובייקטיבית הם עמודי התווך של הקיום האנושי. ה"מובן מאליו" הזה התחיל עם המהפכה הפרוטסטנטית במאה ה-16, כאשר כבשה את אירופה הדרישה לדת "ללא מתווכים", כלומר ליחסים אישיים עם האל ללא הזדקקות לחוליה מקשרת בדמות הכנסייה על כמריה והדוֹגמות שלה. הוא קיבל משנה תוקף עם המהפכה המדעית ותנועת ההשכלה, והתבסס לחלוטין כאשר בעידן הפוסטמודרני כל הכרזה על אמת נצחית וחובקת-כל מתקבלת בגיחוך סלחני. הפרט נותר, בין אם ירצה זאת ובין אם לא, מבודד, אדון לעצמו (ללא אחריות אך גם ללא תמיכה מהקהילה) ועם "אמת" כפועל יוצא של תחושותיו הסובייקטיביות ורצונו הפרטי בלבד.

 

מתוך כך אפשר להבין את אופי הרוחניות הרווח כיום: רוחניות אישית מאוד (אם לא סוליפסיסטית ממש) הרואה בחוויות (אקסטטיות או סתם מענגות) סימנים להתקרבות לאלוהות ומקדישה את כל זמנה ומרצה לליקוטן. רוחניות אשר אין לה מטא-נרטיב, כלומר היא אינה מחויבת לאתוס דתי אחד ובוודאי לא לשום מסורת, אלא מעבירה זמנה ב"שופינג" מתוך חלונות הראווה שפתוחים לפניה. זוהי רוחניות שבה העונג הוא הערך הגבוהה ביותר, והחופש להתענג נחגג כאידיאל עליון.

 

ההיגיון הזה, אם נתבונן בו מקרוב, דומה דמיון רב לרציונליות הקפיטליסטית, אשר גם בה היחיד הוא הקובע לעצמו מה טוב בשבילו והוא הממונה, והאחראי הבלעדי, על הגשמתם בפועל של חלומותיו. בספר שיצא לאור לפני כשנה וחצי, "Selling Spirituality", דנים שני חוקרי דת בריטים (Jeremy Carrette, Richard King) במה שהם רואים כ"השתלטות עוינת של הקפיטליזם על הדת". על פי קרט וקינג הנחות היסוד שעומדות בבסיס השוק החופשי כובשות במהירות, וללא ידיעה מודעת של ההמונים, את כל צורות ההבעה התרבותית, ובכללן הדת.

 

קרט וקינג מצביעים על כך שהמהפכה המדעית ותנועת ההשכלה של המאה השמונה-עשרה יצרו אצל כולנו רצון ברור להפריד ולהבדיל בין דת, כלכלה ופוליטיקה, למרות שלאורך כל ההיסטוריה האנושית הקשר ביניהם היה ונשאר עמוק. האשליה כי תחומי החיים הללו הם נבדלים היא מסוכנת שכן היא מעוורת אותנו להשפעות הכלכליות שמחלחלות, אם לא ממש משתלטות, על ההבנה שלנו באשר למה היא דת, ואף על ההבנה הדתית שלנו עצמה.

 

ברור כי אף אחד לא מתבקש לוותר על חופש הדת שהוא נהנה ממנו ושמאות שנים היה דבר שרק חלמו עליו. מה שקרט וקינג מנסים לומר הוא שיחד עם החופש ובצורה בלתי נפרדת ממנו הגיעה גם ההפרטה לדת, כלומר התפוררות הדת לכדי סיפור אישי הנידון בין הפרט לבין עצמו. במחצית השנייה של המאה העשרים, טוענים השניים, החריף מאוד תהליך הפרטת הדת ועבר לשלב שהם מכנים אותו הקומודיפיקציה ("מצרוך") של הדת, כלומר הקנייה והמכירה של רעיונות ומסורות דתיים לצורך ההפצה של דרך חיים מסוימת, והיא הקפיטליזם בגרסתו הדורסנית והגלובלית.

 

על פי קרט וקינג אפשר לדמות את הדת לחברה קטנה שעברה השתלטות עוינת על ידי חברה גדולה יותר, היא הקפיטליזם התאגידי. תחילה הקפיטליזם מנסה להוריד את מחיר המניות של הדת על ידי ביקורת ואף זלזול מופגן בערכיה החומריים והתרבותיים. אלו מיד עוברים אריזה מחדש, שיווק עדכני ונמכרים בשוק הרעיונות. המכונה הקפיטליסטית לא מעוניינת כלל באשרור או עידוד המסורות הדתיות, אלא מנצלת את היוקרה שיש להן למען רווחיה היא. היא עושה שימוש במימד ההיסטורי ובניחוח האותנטיות של המסורות הדתיות (כלומר "השם הטוב" שלהן, בשפה עסקית) ובד בבד מבדילה בינה ובין כל מטען שלילי שאי פעם דבק בדת (כדי להקל על המכירה שלה בקונטקסט חילוני ומודרני). זהו תהליך זריז בו הדת עוברת למעשה מיתוג מחדש ונמכרת כסחורה לכל דבר בשוק החופשי. כמוצר היא אינה נכפית, כמובן, על הצרכן, אבל אין לצרכן גם כל מחויבות אליה, ואף לא מחויבות לשלמותה (כלומר, הוא מוזמן "לקנות" רק את החלקים שהוא צריך).

 

המותג החדש, שמחליף את הפירמה המיושנת "דת", הוא "רוחניות". למושג הזה אין בעצם משמעות, טוענים קרט וקינג, או במילים אחרות, בשוק הקפיטליסטי יש לו כל משמעות שתוכל למכור. בזמן שבו מותגים ואריזות נעשים חשובים יותר מהמוצר עצמו, הרוחניות הפכה למטבע העובר לסוחר לצורך קניית לבותיהם של אנשים.

 

חשוב לציין: מדובר כאן בהתפתחות חדשה ושלב נוסף שבאים אחרי התקופה הארוכה שהדת הפכה יותר ויותר לעניין שבין אדם לבין עצמו, שכן כאן מדובר לא בבחירה מודעת של הפרט את המערך הדתי שלו, אלא בדת שמנסה להתאים עצמה אליו ולסחוף אותו אל בין שורותיה, זאת מבלי שהוא יהיה מודע כלל שלא נעשתה כאן למעשה בחירה מודעת שלו על פי צרכיו, אלא הנדסה ושיווק מכוונים של מוצר על פי צרכי השוק.

 

המעבר מדת פרטית המאומצת על ידי האינדבידואל, ל"רוחניות" המנסה למכור את עצמה לכל אחד התרחש על פי קרט וקינג בשנות השמונים של המאה העשרים. אחרי שהיה כבר ברור לכולם שיחסיו של האדם עם האל הם דבר פרטי ופסיכולוגי בעיקרו, התחילו לצאת לשוק גרסאות "תפורות לפי מידה" של דת, שמכוונות מראש לענות לצרכיו (הלאו דווקא רוחניים) של האדם וכמובן לצרכי השוק העולמי. על פי קרט וקינג יש כאן מעבר מחיפוש רוחני פרטי שהדגיש את החופש של היחיד לבחור את דרכו הרוחנית, ל"חיפוש רוחני תאגידי", כלומר לרוחניות שמשעבדת את צרכיו של הפרט לטובת אלו של הכלכלה הקפיטליסטית והתאגידים. התוצאה היא הריבוי המפתיע של שם התואר "רוחני" לצורך תיאורם של מפעלים חינוכיים, רפואיים ועסקיים. כל דבר שמבקש למכור את עצמו הוא רוחני, וכל מיזם רוחני מבקש למכור את עצמו.

 

כאן למעשה חורג ה"רוחני" מהשימוש ההיסטורי המקובל שלו, וזהו עיקר ביקורתם של קרט וקינג. השניים מדגישים שלאורך ההיסטוריה המערבית תמיד היתה הרוח הצד האחר, והחתרני, של המערך התרבותי. השימוש הקדום של הנצרות ב"רוחני" היה לצורך הבדלה מוסרית ופוליטית והכרזה על התגלות ואמת חדשה, וכך גם השתמשו בו מיסטיקנים אירופאים שחרגו מהדת הקתולית לאורך הדורות. קהילות גנוסטיות באירופה (הקתרים והאלביגנזים, ששרדו עד המאה הארבע עשרה) ביטאו ברוחניות סלידה מחומריות והתנתקות מדרך החיים המקובלת בזמנם. ברפורמציה "הרוחני" סימן את תגובת הנגד לממסד הכנסייתי העוצמתי והדוגמתי. אחרי המהפכה המדעית ולאורך המאה התשעה-עשרה "רוחני" היה כל מה שאינו נופל לתוך הקטגוריות הצרות של הלך הרוח המדעי-פוזיטיביסטי, כלומר כל מה שקיים, וחשוב, למרות שאי אפשר להוכיח אותו. כך לאורך כל ההיסטוריה של אירופה היתה רוחניות תגובת נגד למערך הכוחות השלט. גם בהיסטוריה היהודית אפשר להבחין בזעם הקדוש (במלא מובנו של הביטוי) של הנביאים, שמחו בשם האל על העוולות החברתיות והשחיתות שבממסד הדתי (בית המקדש) והפוליטי (המלוכה), ואחריהם בטענות של חז"ל נגד "הרבנות".

 

כיום המצב שונה. הרבה ממה שמוגדר רוחני מיועד אך ורק לנחם ו"לעשות נעים" ללוקחים בו חלק, וזאת תוך השתתפות מלאה, ואף בחדווה רבה, בהיגיון הקפיטליסטי הנלקח כמובן מאליו. הטרגדיה היא שאלו הלוקחים חלק בפעילויות המוגדרות רוחניות בימנו מרגישים כי הם דווקא יוצאים נגד החומרנות ומייצגים, ומצילים, מימד עליון ו"טבעי" יותר של הקיום האנושי, בעוד שכפי שנאמר, מפעלים רוחניים פרטיים כאלו הם פעמים רבות שותפים מלאים, ובצורה מובנית, להגמוניה הקפיטליסטית וההיגיון של כוחות השוק.

 

הדוגמאות לכך רבות מספור. החל מכמעט כל המתרחש באשרם הישן של אושו בפונה אשר בהודו, שם נגבים מחירים מופקעים עבור קורסי "מדיטציה" למיניהם, שמטרתם המוצהרת היא שיפור ההרגשה, דרך הקולאג' הקקופוני של פסטיבלי השאנטי המקומיים, שם עבור כרטיס אחד תקבל הנחייה במדיטציה, מסאג' תאילנדי ומופע רוק, וכלה בכל ספרי "הטאו של" או "זן ואמנות ה-" המספרים על נזירים שלווים שמכרו את הפרארי שלהם, אך נקראים כמובן על ידי אנשי עסקים עסוקים שמעוניינים מאוד דווקא לקנות פרארי, ובטוחים שבעזרת הידע הרוחני שבספר יצליחו לרתום את כוחות היקום למען רווחתם הפרטית. כדי לראות עד כמה מובן מאליו ורחוק מלהיות תמוה הוא הסוג הזה של הרוחניות כדאי להביט על הקורס הפופולרי ביותר כיום באוניברסיטת הארוורד, המועבר על ידי ד"ר טל בן שחר (ישראלי לשעבר): הקורס ב"פסיכולוגיה חיובית" למעשה מלמד את מהסטודנטים איך להיות מאושרים, ולצורך כך ממליץ על מדיטציה וחשיבה חיובית. המדיטציה יוצאת לגמרי מההקשר הדתי והתרבותי שלה, שהוא חיפוש אחר קשר אינטימי עם המציאות המוחלטת, ופעמים רבות פיתוח של חמלה ואחריות הדדית. בן שחר עצמו הוא מעריץ מושבע של איין ראנד, הסופרת והוגת הדעות שפיתחה את הגישה ה"אוביקטיביסטית", שמקדמת אינדבידואליזם ואגואיזם מחושב כראיית עולם, ושלועגת לגישות בעלות רגישות חברתית דוגמת הסוציאליזם.

 

האם ייתכן שמה שנמכר לנו כרוחניות רדיקלית, אופנתית וטרנספורמטיבית אינו למעשה תורם להתפתחות אמיתית בחיינו או בהתנהגותנו (להוציא, אולי, הגברה של התפוקה שלנו בעבודה)? האם הרוחניות היום הפכה למעשה לשפחתו של השוק החופשי, ומשרתת אותו ולא את מוקיריה? קרט וקינג חוששים שזה המצב. "אלוהים מת", הם כותבים, "אך קם לתחייה בתור קפיטל."

 

קרט וקינג מודים שלאורך ההיסטוריה כל דת שעלתה לגדולה התנהגה בדיוק באותה צורה בה הקפיטליזם נהג ברוחניות החדשה, כלומר השתלטות על הדת הישנה ובריאתה מחדש (כולל אליליה וחגיה) בצלמה ובדמותה. מה שהם מבקשים הוא ראשית כל להבחין בכך, ושנית לדאוג להבא שבתהליך השאילה המסיבי של חוכמה רוחנית מהמזרח או ממסורות עתיקות במערב לא יזניחו השואלים את התורות האתיות שהינן חלק בלתי נפרד של מסורות אלו. התייחסות רצינית לקווים המוסריים שבדתות העולם תמסד בצורה בלתי נמנעת שיח משלים לזה של האינדבידואליזם הקיצוני של ה"רוחניות" דהיום. עד אז, ובשונה מאוד מהעבר, ייתכן ואחד האתרים החתרניים והמסוכנים ביותר להגמוניה הפוליטית-כלכלית הוא דווקא הדת הממוסדת.